Moulay Slimane le Hassid -La periode classique- Joseph Toledano
CHAPITRE IV
LA PERIODE CLASSIQUE
Ce n’est pas seulement en comparaison avec le règne dévastateur de son prédécesseur Moulay Yazid, Mézid, le malfaisant, que son successeur Moulay Slimane est resté dans les chroniques juives comme un Hassid, un Juste, mais bien dans l’absolu. On ne saurait y retrouver la trace de réserve, objet de commentaires passionnés parmi les lettrés de Meknès à toutes les générations, qu’implique le texte biblique attribuant le même titre à Noë : " Noë fat un homme juste dans sa génération" (La Genèse 6,9) – seulement dans la sienne…
En rétablissant la sécurité des biens et des personnes et en revenant à l’application stricte du pacte de protection, dhimma, il posait les bases pour le siècle suivant des relations entre les communautés juives et les sultans successifs jusqu’au choc de la modernisation sous la pression de l’Europe.
- MOULAY SLIMANE LE HASSID
Le nouveau souverain était certes un religieux rigoureux, mais un homme droit se contentant de peu. Au lendemain de son accession au trône, le 18 Adar, 12 mars il ordonna la suppression de tous les impôts et contributions institués par Moulay Yazid, car contraires à la religion, le Coran recommandant de ne pas pressurer les sujets. De même, il devait permettre aux Juifs qui s’étaient convertis sous la terreur de revenir ouvertement à leur religion, l’islam ne reconnaissant pas la validité des conversions sous la contrainte. Dès sa première rencontre avec la délégation des notables de la communauté de Fès, il les avait rassurés sur ses intentions, leur disant : "Je sais ce que vous avez sur le cœur et je suis décidé; Dieu voulant, à y répondre favorablement." Effectivement, avant de se rendre à Meknès pour y recevoir le serment d’allégeance de la ville, il avait demandé à la communauté de désigner trois de ses dirigeants pour l’accompagner dans son périple et discuter des modalités du retour de ses membres au mellah duquel ils avaient été chassés au profit des Oudaya transférés de Meknès. L’affaire fut vite conclue et les habitants du mellah de Fès retrouvèrent leur quartier comme le rapporte rabbi Obed Benattar dans son Mémorial pour les Enfants d’Israël. Restait l’épineuse question de l’immense mosquée édifiée au cœur du quartier pour en modifier définitivement le caractère. Le sultan prit une décision audacieuse sans précédent en en ordonnant la destruction, en se basant sur de nobles motifs religieux :
les maçons avaient été payés par les revenus de la mahya, boisson interdite aux musulmans, que Moulay Yazid avait confisquée aux Juifs et le bâtiment édifié sur un terrain illégalement acquis, avec les pierres des tombes juives, alors que l’islam interdit la profanation des sépultures.
Les Juifs de Meknès ne tardèrent pas à leur tour à être témoins de ses bonnes dispositions envers leur communauté. Trois mois avant son accession au trône, un terrible orage avait détruit un pan de la muraille entourant le mellah, exposant la communauté au risque de nouveaux saccages comme le relate un témoin contemporain anonyme :
"Nous vivions dans la plus grande angoisse et nous nous étions mobilisés
à tour de rôle pour monter la garde autour de la brèche. Les gardiens s'habillaient en Arabes avec un turban blanc autour de la tête pour faire croire qu'ils étaient des gardiens préposés par les autorités, espérant ainsi dissuader nos méchants voisins…Malgré nos supplications et les offres de pots de vin, les autorités refusaient d'assurer notre sécurité, nous demandant de nous en charger nous -mêmes. Ce que nous avions fait conformément au commandement "vous veillerez sur vos vies", alors que nous venions à peine de sortir du règne sanguinaire du tyran pire que Hamane, Moulay Yazid – que son nom soit effacé. Ses serviteurs et ses ministres nous regardaient comme lui d'un mauvais œil, comme l'a écrit le plus sage des hommes, le roi Salomon "Le souverain accueille -t -il le mensonge, tous ses serviteurs sont pervers "(Proverbes, 22 :12). Parallèlement, la communauté avait réussi malgré la misère, à réunir la somme nécessaire pour la reconstruction de la muraille, mais le pacha avait interdit de commencer les travaux avant l'obtention de l'autorisation officielle du nouveau sultan, incessamment attendu dans la ville. Dans l'intervalle, Moulay Slimane avait tout de même ordonné au pacha de poster des gardes autour du mellah aux frais du gouvernement, la communauté prenant en charge seulement leur nourriture.
Cette visite avait été retardée en raison de l'insécurité, car bien que monté sur le trône sans l'avoir cherché, presque malgré lui, Moulay Slimane saura le défendre contre les incessantes révoltes qui jalonneront ses trente ans de règne mouvementé. Une des premières révoltes avait éclaté au Moyen -Atlas dans la région d'Azrou. A la tête de ses troupes, le sultan arriva enfin à Meknès où il était impatiemment attendu par la communauté juive qui ne demandait qu'à croire aux miracles – et sera cette fois exaucée :
".Cette situation dura jusqu'au premier jour du mois de Elloul et l'arrivée du sultan dans notre ville (septembre 1792). Mais immense fut notre effroi le jour de son arrivée, quand nous apprîmes qu'il était venu pour mater le soulèvement de la tribu berbère des Zemmour, réputée pour le nombre et la qualité de ses combattants. La rumeur rapportait que dans le camp royal on appréhendait beaucoup cet affrontement qui devait être décisif, toutes les autres tribus en attendant l'issue pour se joindre au vainqueur. Nous avons alors décrété des journées de pénitence et de prières pour implorer le secours de l'Eternel.
Entre temps, la vie continuait son cours normal, les uns célébrant la bar mitsba de leurs enfants, d'autres arrangeant des mariages. Parmi ces derniers, le sieur Itshak Aragonez qui avait trois filles en âge de mariage. L'aînée était fiancée à un étudiant de la yéchiba du nom de rabbi Haïm Maimran. Les parents avaient conclu la promesse de mariage avec la clause habituelle de dédommagement en cas de violation et fixé la date de la houpa. Quand elle arriva, les parents de la promise supplièrent ceux du futur époux de bien vouloir en repousser la date, n'ayant pas pour l'heure les moyens de cette célébration. Le même Itshak avait également cinq fils, dont un âgé de cinq ans et l'autre de trois ans. Comme à son habitude chaque vendredi soir, il sondait les connaissances de son jeune fils sur la péricope de la semaine. Alors que le jeune fils récitait les passages appris, le benjamin attentif écoutait et retenait tout.
Or dimanche matin, en se rendant à l'office avec ses enfants, Itshak céda aux implorations de son benjamin, le prit dans ses bras et alla à la porte du mellah pour lui acheter des beignets. Mais au moment où il en franchit le seuil, il se retrouva face au sultan à la tête de son armée partant en expédition. Un des serviteurs du roi voulut les arrêter, mais le souverain les rassura et se penchant vers le petit enfant, lui demanda de lui réciter quelque passage de la Torah d'Israël. Sans hésiter, ce dernier lui récita la première phrase en hébreu de la péricope de la semaine : "Quand tu iras en guerre contre tes ennemis, et que l'Eternel, ton Dieu, les livrera en ton pouvoir" (Deutéronome, 22) Quand le sultan entendit la traduction en arabe, il en fut ravi, y voyant un bon présage" Sa victoire effectivement fut totale, et c'est avec une joie débordante que la communauté accueillit le souverain au retour du champ de bataille avec des milliers de prisonniers. Le sultan n'oublia pas la famille Aragonez qui reçut force cadeaux qui lui permirent de célébrer à temps le mariage…"
A la tête de ses officiers, le sultan inspecta la brèche béante dans la muraille du mellah donnant sur la rue dite derb El ghndor et il ordonna au pacha de la reconstruire promptement aux frais du Makhzen. Deux mois plus tard, les travaux étaient terminés et l'argent auparavant mobilisé à cet effet par la communauté fut versé, partie à la caisse des pauvres, partie consacré au renforcement des édifices communautaires.
Mais à l'été de l'année suivante, 1793, éclata une nouvelle rébellion dans la région de Meknès, menée par le frère du souverain, Moulay Slama, avec le soutien de la tribu berbère des Amhaus connue pour sa haine farouche des enfants d'Israël. Il avait regroupé une armée de 4000 hommes dans la localité d'Agouraï. Pour tenter de l'amadouer, les habitants juifs de ce bourg lui avaient offert un présent. A leur grand soulagement, le rebelle les reçut avec amabilité et leur promit que contrairement à leurs appréhensions, aucun mal ne leur sera fait. Il se rendit alors à Meknès avec son armée pour essayer de mobiliser à ses côtés les Abid, mais essuya un cuisant échec qui le contraignit à prendre la fuite, entraînant la débandade de ses partisans. Les rescapés revinrent à Agouraï. Les Juifs les couvrirent d'injures, puis pour apaiser la haine, ils collectèrent pour eux des aumônes et leurs offrirent des vêtements pour couvrir leur nudité, se souvenant du précepte du Livre des Proverbes : "Lorsque ton ennemi tombe ne te réjouis point; s'il succombe, que ton cœur ne jubile pas " (24,17)
La periode classique- Joseph Toledano
Page 114
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19
העיתון הירושלמי חבצלת הביא ידיעה גדולה על מותו של מויאל בעמודו הראשון, תוך שהוא מקיף במסגרת שחורה את המילים ״אבל כבד״. לפי העיתון ״זה ירחים אחדים גברה עליו מחלת הרהעמאטיזם אשר דבקה בו זה כמה שנים, ותפילהו למשכב, וגם בהתהפכו על ערשו ידוע חולי ומכאובים, לא שכח את חובתו להקולוניסטים, ויועץ את סופרו החכם הנכבד ה׳ רוקח נ״י בכל דבר הדרוש להקולוניות העומדות תחת מחסה חובבי ציון, ויפקד על סופרו זה לעשותו. ״לפני שבועות אחדים גברה המחלה מאד, ותטע קנה באחת מרגליו, וביום השבת ד׳ טבת חתכו הרופאים את רגלו למען הרחיק הסכנה מעל כל גופו, וישתעשעו אוהביו בתקוותם כי עתה תסור מחלתו ממנו וירפא, אבל לדאבון לב שבה המחלה שנית ימים אחדים אחרי הניתוח, וביום א׳ י״ב טבת בבוקר השכם שבה נשמתו אל על, ויגווע וימת בדמי ימיו בן ל״ה שנה, לתוגת נפש אשתו וילדיו, אביו ואחיו ואוהביו הרבים״. בין הפרסומים הרבים על מותו הפתאומי של מויאל היה גם דיווחו הנמלץ של הביל״ויי חיים חיסין מגדרה, שכתב: ״בימים האחרונים חלה ה׳ מויאל ברגלו ויפל למשכב; הביאו רופא מומחה מבארות [בירות] והוא החליט לחתוך את הרגל החולה. ביום ד' טבת נקטעה הרגל אבל החולה לא נצול עי״ז [על ידי זה], כי נשקה אש רקבון בעצמותיו והיא הורידתהו בור כעבור לו שבעת ימים במכאובים גדולים ונוראים״.
חיזוק לגרסת קטיעת הרגל והרופא מבירות ניתן למצוא בידיעה מוקדמת שדווחה בעיתון המליץ. ברשימה קצרה, שנשלחה לפני פטירתו של מויאל תחת הכותרת ״ירושלים – בשמיני לירח טבת״ תיאר סופר העיתון יעקב גולדמן את המצב הקשה בירושלים מוכת הבצורת, שפגעה גם במושבות החקלאיות. ״נוסף על חסרון הגשם תעיק על בני הישוב מחלת הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל הי״ו פקיד חברת חובבי ציון ביפו, אשר לרגלי מחלת הרהעמאטיזמוס נאלץ הרופא – הבא מביירוט בשכר מאה לירא – לחתוך רגלו האחת ומחלתו אנושה״ (כאן באה הערת העורך בדבר פטירתו).
הסכום של 100 לירות ששולם למנתח שהוזעק מבירות על ידי משפחת מויאל הוא סכום עתק, ומשתווה בוודאי לרבבות שקלים בימינו. הוא מוכיח כי משפחת מויאל האמידה עשתה כל מה שניתן כדי להציל את חייו של החולה, שבוודאי לא מחלת השיגרון איימה על חייו, אלא מחלה אחרת.
יש מקום להערכה כי מויאל נפטר ממחלת הצפדת (טטנוס), הנגרמת על ידי רעלן שמפיק החיידק קלוסטרידיום טטני. בכמה מקורות צוין שהוא נפצע ברגלו, ואולי נדקר מעצם חד. בימים ההם מחלת הצפדת הייתה חשוכת מרפא, וכמעט כל מי שנפגע ממנה נפטר בייסורים קשים. חיסון למחלה הומצא רק בתחילת המאה ה-20.
הפתרון בתקופה שבה חלה מויאל, היה להסיר את האיבר הנגוע במהירות האפשרית, ובדרך זו להציל את שאר האיברים. לפי המתואר בדיווחים לעיל, כריתת הרגל הפגועה בוצעה ככל הנראה במועד מאוחר מדי, והחיידק התפשט כבר בכל גופו של החולה וגרם למותו, בייסורים גדולים.
משה סמילנסקי, מראשוני היישוב החדש, איכר וסופר, הסביר את מחלתו של מויאל בדרך קצרה ופשוטה: ״בחליו, בסוף שנת תרמ״ה, אחזהו השבץ וימות״. אברהם מויאל נפטר בי״ב בטבת תרמ״ו, 20 בדצמבר 1885.
הלווייתו של אברהם מויאל ביפו הייתה אירוע יוצא דופן. דומה שכל היישוב היהודי בארץ, ובוודאי היישוב החדש, היה שרוי באבל כבד. בעיתון הירושלמי חבצלת, נכתבו הרבה מילות צער ועצב: ״אבל כבד התאבלה עדת ישראל בקה״ק [קהילת הקודש] יפו, בהובילה לקבורות בראשון לשבוע זה, את הגביר נכבד ומרומם הנודע לשם, סי׳ אברהם מויאל ז״ל… אבדה גדולה אבדו חובבי ציון, וכל החפצים ברעיון ישוב ארצנו הקדושה, כי היה האיש הזה רב כשרון ורב פעלים ואותם הקדיש להוצאת הרעיון הזה לפעולה. עבד נרצע היה למשרתו הנכבדה ויעסוק באמונה ובתום לב בצרכי צבור…״
לפי התיאורים, כל יפו היהודית, וגם הלא יהודית, התאבלה בעת ההלוויה. כמעט כל החנויות בעיר נסגרו. עשרות רבות של מתיישבים מכל מושבות האזור – ראשון־לציון, עקרון, גדרה ופתח-תקווה – הגיעו בעגלות ועל סוסים וחמורים, כדי ללוות את המנוח בדרכו האחרונה. הם הצטרפו לאלפי יפואים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שרבים מהם החזיקו בידיהם נרות שחורים. סגני הקונסולים ביפו ייצגו את מדינותיהם. בהלוויה נכחו גם ראשי השלטון, ראש הבלדיה (עירייה) והקיימקאם (המושל). כל הקרואים ליוו את מסע הארון עד בית העלמין היהודי הסמוך לשכונת עג׳מי.
וכך תיאר העיתון חבצלת את מסע ההלוויה: ״בכבוד גדול מאד הובל ה׳ מויאל לקבורה. מכל הקאלאניען [מושבות] אשר סביבות יפו, פתח תקוה, ראשון לציון, עקרון וגדרה באו, ונרות דונג מכוסים שחור בידיהם. כל הקאנזולען [הקונסולים] אשר להממשלות ביפו שלחו את סריסיהם [הקוואסים] ומטות כסף בידם ללכת לפני המטה, והממשלה הרוממה שלחה לכבוד הנפטר להקת שוטרים ופקיד בראשם. המון אדם רב למאד ובתוכם גם רבים מהמוחמדים [המוסלמים] והנוצרים, סוחרי יפו ונכבדיה, נהרו אחרי מטתו, וילווהו עד בית מועד לכל חי.
שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, הספיד את המנוח, כשהוא אינו מסתיר את יגונו ואת דמעותיו. מזכירו ועוזרו הנאמן של מויאל, אלעזר רוקח, תיאר את מרצו ואת כישרונותיו ואף הוא דיבר תוך כדי פרצי בכי. רוקח, ואיתו יהושע אוסוביצקי, פקיד הברון במושבות ראשון- לציון ועקרון הניחו זרי פרחים – הראשון בשם חובבי ציון והשני בשם מושבות היהודים בארץ ישראל. בראש המלווים את הארון היו אביו של המנוח, אהרון מויאל, אלמנתו, ילדיו, חתנו ובני משפחה.
הצבי, העיתון הירושלמי השני, שנערך על ידי אליעזר בן־יהודה, הקדיש להלווייתו של מויאל שורות מועטות יותר. הידיעה נפתחה בשורה תמוהה למדי: ״מיפו באה לנו בשורה לא טובה…״ בהמשך סופר כי ״הגביר הנכבד אברהם מויאל גוע ויאסף אל עמו… אבדה גדולה לעדת יפו, כי הוא היה אחד מהמצוינים בעדה הזאת. גם לחברת חו״צ [חובבי ציון] אבדה אבדה גדולה במות האיש הזה, אשר בידו הפקידה החברה את כל עניני הישוב ויכלכלם בדעת ותבונה… ללווית המת באו כל גדולי עירנו, וגם מכל הקונסולים ומכל גדולי הערבים, ואנשי המושבות מראשון־לציון, עקרון, פ״ת וגדרה״.
בהצבי היו שתי תוספות מעניינות לגבי מקווה ישראל: הירש הביא עימו את כל תלמידי המוסד ללוות את מויאל בדרכו האחרונה, ואת דברי ההספד שלו נשא בצרפתית, ״וכל העומדים השומעים את השפה הזו הורידו דמעות״, כפי שכתב סופר העיתון ביפו, מאיר אלחמסטר. הידיעה הקצרה הסתיימה בשני משפטים שונים זה מזה: ״ובכלל, כל עדת יפו מתאבלת על ה׳ מויאל״, ו״ביום שני ירד מעט גשם ביפו, אך לא די״.
לפי עדותו של הביל״ויי חיסין, רבים־רבים נטלו חלק במסע הלוויה של אברהם מויאל: ״כל החנויות היהודיות היו נעולות בזמן הלוויתו. לבית עולמו ליווהו כמעט כל אוכלוסי יפו, היהודים והאירופים, סוחרים גדולים, קונסולים, נציגי השלטונות, אנשי כל המושבות. הנהנים מנדיבותו, אלמנות ויתומים, מילאו את האוויר בבכיים ובקינותיהם. התנחלנו אחרי התהלוכה העצובה בראשים מורדים, אדישים, שבורים, מחוסלים. שלא במתכוון עלה בזיכרוננו מותו של קרל נטר. האיש השני שרצה ויכול להיטיב עמנו, הביל״ויים, הלך לעולמו״. ועדות נוספת של חיסין כפי שהתפרסמה בהמליץ: ״ביום הקבורה נסגרו כל החנויות אשר ליהודים ואשר לערביאים. אחרי מיטתו הלכו כל בני ישראל יושבי יפו והקולוניות הסמוכות, הקונסולים ופקידי העיר. הדירקטור ה׳ הירש והמזכיר לחו״צ ה׳ רוקח הספידוהו והעם געו בבכייה״.
מויאל נקבר בבית העלמין היהודי הישן ביפו, הנמצא בקרן הרחובות יהודה הימית ור׳ יהודה הלוי מראגוזה. על פתחו כתוב ״בית עלמין ליהודי יפו, הת״ר – התר״פ״. בית הקברות נעול ומפתחות ניתן להשיג במשרד חברה קדישא של תל-אביב-יפו.
קברו של אברהם מויאל אינו מובדל מאחרים. הוא נמצא במרכזו של בית העלמין, כשמסביבו קבורים נפטרי אותה שנה או שנים סמוכות. נראה שבמותו, כמו בחייו, לא רדף מויאל אחר כבוד, ולא יוחדה לו חלקה שונה מלאחרים. לעומת זאת, טיבה של המצבה אכן מצביע על ייחוסו, או לפחות על היכולת הכספית של מממני המצבה. נראה שהמצבה הינה מן היקרות והמושקעות. לוח השיש עושה רושם איכותי, וכך גם החריטה שעל פניו. מצבה של המצבה מצוין ביחס לשנים שעברו מאז נוצרה, אלא אם כן חודשה בשנים האחרונות. אם זו אכן המצבה המקורית, נראה שהיא הייתה מושקעת ובאיכות טובה, כיוון שהיא שמורה טוב יותר ממצבות רבות אחרות בבית הקברות, מאותה תקופה.
בקרבתו של מויאל קבורים אליהו ברוך ארואץ, משה יוסף בכור יאקוץ, דוד ח׳ משה, אברהם קרקוב, עזריה די־בוטון ומשה בן־שלמה קאלדירון. חלקם, אפשר להניח, בני משפחות מוכרות בקרב הקהילה המקומית(כמו משפחת ארואץ), אך נראה שאחרים היו חסרי ייחוס מיוחד. בכל אופן, הקברים שסביב קברו של מויאל אינם של דמויות ידועות או מכובדות יותר מהרגיל.
כנהוג באותה העת, מופיע על מצבתו כיתוב ארוך, בלשון נמלצת, שחלקו עברית וחלקו ארמית: ״וי להאי שופרא דבלי בארעא [וי לזה היופי שנבל בארץ] איש חסד וכלו מלא חסדים חזרן במצוות יפה פרי תאר וכלו מחמדים. עודנו באבו קראו רבו, עלה לשמים. וי לאזילא, וי לחבילא [וי להולך, וי לחבילה] פרי מחמד על כל תהלה. קצר ימים ושבע רוגז, מדוכא כל ימיו מכאובים, בגזרת עירין, חלה ברגליו ונטו צליליו וירכב על כרוב ויעף, רכב אלהים רבותים, וי לחסרון המון רצ״ו כמה״ר [כבוד מורנו הרב] אברהם מויאל, מ״ק ביום י״ב טבת וילך אברהם כגבר אין איל, שנת הנה ל׳ש׳ל׳ו׳ם׳ מ״ר [תרמ״ו] לפ״ק [לפרט קטן. ציון השנה העברית ללא האלפים] ונמס כל לב ויהי למים, תנצב״ה״.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
Les moeurs d’ailleurs se maintiennent chastes et même sévères.
En général, la vie religieuse des Juifs de Debdou ressemble à celle des Juifs des grands centres du Maroc : le rituel et les usages sont d’origine espagnole; puis sont venues s’y ajouter des traditions et des moeurs propres aux Juifs marocains. La coutume la plus déplorable, au point de vue social, est celle des mariages précoces : si la bigamie est plutôt rare à Debdou, on y rencontre en revanche des jeunes mères âgées de douze à treize ans et déjà à moitié flétries. Nous y avons constaté également un cas de mariage par contrat dont le bénéficiaire n’est précisément pas un sujet du Makhzen.
Dans le monde juif on tient fort en estime la population de Debdou. En 1897, lors d’une famine qui ravagea le Maroc septentrional, M. Benshimon de Fès émit par l’intermédiaire du directeur de l’Alliance israélite universelle de Fès l’opinion suivante sur ses coreligionnaires de Debdou.
«Les Juifs de Debdou sont pris par le sultan Hassan sous sa propre autorité… Le bacha de Taza gouverne les Musulmans et un bacha de Fès (il y en a deux), Ba Mohamed gouverne les Israélites.
Les Israélites de Debdou ne sont pas pauvres comme dans la plupart des villes du Maroc. Beaucoup connaissent un métier et la plupart se livrent au commerce. On voit, parmi eux, un grand nombre de rabbins très instruits. Ils ont beaucoup de dignité, ils n'ont jamais mendié; ils ne se sont adressés jusqu'à présent à leurs coreligionnaires de Fès que pour le règlement de leurs affaires religieuses.»
Presque chaque synagogue possède un Talmud-Torah ou une école religieuse où les enfants étudient l'hébreu et la religion. La connaissance de l’hébreu est très répandue à Debdou qui fournit des rabbins à certains centres algériens et marocains; j’en ai moi-même rencontré à Nedroma et à Melilla.
Une spécialité des rabbins de Debdou est la confection des rouleaux de la loi par des Sofer (scribes) très experts et d’une piété fort appréciée des croyants. Aussi les Séfer venant de Debdou sont-ils payés par les Juifs du Maroc et d’Algérie de 300 à 500 francs chacun.
Pendant ces dernières années, un certain nombre de familles d’ouvriers et de marchands quittèrent Debdou et allèrent s’établir à Taourirt et à Berguent, ou dans les autres stations créées par les autorités militaires françaises : ils y sont attirés par la sécurité plus grande et par un régime plus équitable sous l’administration directe des fonctionnaires français. Bien qu’ils eussent ardemment sollicité l’Occupation française, les Juifs de Debdou n’en eurent pas pleine satisfaction. Accoutumés à un régime autonome sous les divers souverains marocains, y compris même le Rogui, les habitants juifs qui, depuis des siècles, constituent la majeure partie de la population ne peuvent s’accommoder de la justice coranique d’un caïd musulman à qui on a confié la charge de trancher les différends entre Juifs et Musulmans. Ils sont également vexés par les procédés grossiers des goumiers marocains du bureau arabe qui s’interposent entre eux et les autorités françaises. Les Juifs de Debdou se rendent parfaitement compte de l’utilité que présenterait pour eux la connaissance de la langue française et nous avons vu des vieillards cherchant les moyens d’apprendre cette langue qui est celle des maîtres actuels des destinées du Maroc. En attendant mieux, ils ont fait venir d’Oran un instituteur quelconque qui enseigne le français à une dizaine d’enfants, mais ils insistent sur l’urgence de la fondation d’une école régulière, soit par l’Alliance israélite universelle, soit par une autre société autorisée. Cette école, affirment-ils, pourrait être doublée d’une ferme agricole qui apprendrait à la jeunesse à cultiver avec profit les beaux jardins que les Juifs possèdent dans les environs de la ville et à multiplier les troupeaux qu’ils élèvent avec l’aide des indigènes.
Il ne semble pas que ce légitime désir de s’émanciper du régime marocain pour se rapprocher de la France puisse rencontrer une oppo sition sérieuse des autorités compétentes. Cette population entretient en effet des relations économiques très suivies avec Melilla (où la population juive a été naturalisée en bloc par l’Espagne) et ses caravanes sil lonnent tout le Rif et l’Atlas jusqu’au Tafilalet.
Certains Juifs de Debdou déjà ont su se rendre utiles à l’oeuvre de pénétration française. Sous un régime respectant la justice et la dignité de ce groupe, on ne saura longtemps méconnaître ses qualités naturelles : perdus pendant de longs siècles, dans un coin isolé entre la montagne et le désert, ces Juifs surent cependant s’imposer aux indigènes les plus sauvages et les plus inhospitaliers.
En résumé voici, d’après les données de M. de Foucauld, corrigées par une note de M. Nehil et d’après renseignement personnels pris sur place, un tableau de l’état actuel de la population de Debdou :
Population musulmane :
Oulad Aâmara 50 fusils
El-Kiadid 65 —
Oulad Abid 15 —
Oulad Youssef 35 —
165 fusils
Nous avons ainsi un ensemble de 165 hommes valides ou pères de familles (plus les 60 fusils que compte la Kasbah).
Population juive :
- — Cohen Scali, subdivisés en cinq groupes familiaux : Oulad
Daoud, O. Mechich, Ryaaïcha, O. Robni, O. Dougham. Tous ensemble occupent avec les groupes qui dépendent d’eux environ soixante maisons. Ils comptent environ 150 pères de famille (60 familles, d’après M. Nehil).
Le chef des Cohen Scali est le cheikh David Ben Hïda. Le grand rabbin Yossef Sabban est également un Cohen Scali.
- — Oulad Marciano (anciens originaires de Murcie en Espagne) subdivises en quatre groupes familiaux : 0. Ben Ako, O. El- Kerchem, O. Mechtchon, O. Belchguer.
- Les Marciano occupent avec leurs clients ressortissants environ 40 cours et comptent en tout près de 100 pères de famille.
- Leur chef est David ben Ako Marciano, dont le père avait hébergé M. de Foucauld
- — Oulad Benhamou, groupe unique, qui compte environ 20
pères de famille. Leur chef est Haroun di Chmouiel Ben Hammou. Ils sont d’origine marocaine ancienne.
- — Oulad Bensoussan, groupe peu nombreux, mais d’une origine
marocaine autochtone, comptant environ 12 familles. Son chef est Abraham Bensoussan et, en outre, il compte parmi ses membres le rabbin Massoud et plusieurs autres talmudistes de renom.
- — Oulad Benguigui, groupe venu du Sahara qui compte environ
10 familles.
- — Oulad Marelli, d’origine atlassienne, environ 3 familles.
- — Oulad Nissim, environ 4 familles. Ces derniers ont presque
tous émigré.
Les trois derniers groupes relèvent de l’autorité en chef des Marciano
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
זֶמֶר אֶפְצַח / בְּקוֹל נָעִים וָצַח-רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו.אפרים חזן ודוד אליהו (אנדרה) אלבאז
ס. זֶמֶר אֶפְצַח / בְּקוֹל נָעִים וָצַח
בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לקדיש. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי דו-צלעי ושלוש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף ושני טורי אזור דו-צלעיים.
חריזה: א/אא/א ב/גב/גב/גא/א/א/א ד/הד/הד/הא/אא/א וכו׳.
משקל: ארבע הברות בצלעית א. שש הברות בצלעית ב.
כתובת: פיוט נועם ׳זמר פצחי׳. סימן: דוד.
מקור: א- לד ע״א; ק- לו ע״ב¡ נ״י 5350 – 23 ע״א; נ״י 3097 – 21 ע״א.
זֶמֶר אֶפְצַח / בְּקוֹל נָעִים וָצַח
בְּיוֹם פֶּסַח / לְאֵל אָדֹם וָצַח
דּוֹד נָעֲלָה / נִשְׂגָּב בְּרוּם חֶבְיוֹן
לוֹ תְּחִלָּה / דּוּמִיָּה בְּצִיּוֹן
5 מִמְּצוּלָה / הֶעֱלָה עַם אֶבְיוֹן
שָׁפֵל וָשַׁח / הֵרִים רֹאשׁ וּמֵצַח
מְתֵי רֶצַח / דַּשׁ כְּהִדּוּשׁ קֶצַח
וּבְיָד רָמָה / יָצְאוּ עַם אֱמוּנִים
מִמִּצְרָיְמָה / בְּכֹחַ וְאוֹנִים
10 שׁוֹכֵן רוּמָה / נִשְׂגָּב דָּר מְעוֹנִים
חַי לָנֶצַח / קָדְקֹד רַהַב פִּשַּׁח
כְּרוּב מִמְּשַׁח / עַל אוֹיְבָיו רֹאשׁ מָשַׁח
דְּלֵה אוֹתִי / יָהּ שׁוֹכֵן שָׁמַיִם
מִגָּלוּתִי / אֶל יְרוּשָׁלַיִם
15 כִּימֵי צֵאתִי / מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
בֶּן מְנֻצָּח / שֶׁמֶן קֹדֶשׁ תִּמְשָׁח
וְנִשְׁמַת שָׁח / תַּשְׂבִּיעַ בְּצַחְצַח
בקול נעים וצח: בקול זמר ערב ובלשון צחה ונאה. וצח: על-פי יש׳ לב, ד. 2. אדם וצח: כינוי ןב״ה, על-פי שה״ש ה, י. 3. דוד נעלה: כינוי לקב״ה, ראה שם. נשגב… חביון: על-פי יש׳ לג, ; חב׳ ג, ד. 4. לו… בציון: על-פי תה׳ סה, ב. 5. ממצולה: היא מצרים, על-פי זכי י, יא וראה ו״י שם. 6. שפל ושח: כינויים לעם ישראל בגלות, על־פי יש׳ ב, ט; ה, טו. 7. מתי רצח: שים רצחנים, על-פי דב׳ ב, לד. כהדוש קצח: כמו שדשים את תבלין הקצח, על-פי יש׳ כח, 8. ביד רמה: שם׳ יד, ח. עם אמונים: כינוי לישראל, על-פי שמ״ב כ, יט. 9. בכה ואונים: עצמה וביד חזקה, על-פי יש׳ מ, כו. 10. שוכן רומה: כינוי לקב״ה, על-פי יש׳ לג, ה. דר ;נים: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כז; חי לנצח: כינוי לקב״ה. רהב: כינוי למצרים, על-פי 1 ל, ז¡ תה׳ פז, ד ועיין רש״י שם. פישח: מעך, על-פי איכה ג, יא. 12. כרוב ממשח: כינוי ב״ה, על-פי יח׳ כח, יד. על… משח: שהקב״ה מלך על אויביו. 13. דלה אותי: העלה אותי, על-פי תה׳ ל, ב. 15. כימי… מצרים: על-פי מש׳ ז, טו. 16. שמן… תמשח: סימן למלכות, על-פי תה׳ פט, כא. 17. ונשמת שח: נשמתם של ישראל המושפלים בגלות. תשביע בצחצח: על-פי יש׳ נח, יא, ופרש״י שהוא מקום ציה ויובש, והוא כינוי לגלות. המשורר העמיד לשון נופל על לשון בין טורי הפתיחה: ׳צח׳ ׳צח׳ לבין טור הסיום ׳צחצח׳. בנ״י: רשומות המילים ׳בן מנוצח׳, כדי לציין חזרה בעת זמרת השיר.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק
האוטובוס עצר בכל הערים שבדרכנו. נוסעים ירדו ואחרים עלו במקומם ואנו ביניהם, יורדים פה, עולים שם, מחליפים אוטובוס פה ושם עד שלפנות ערב, הגענו לכרך הגדול. והנה מה נאים בנייניו! אנשים לבושים כולם חליפות אירופיות, מכוניות רבות, דוהרות מימין ומשמאל, האוטובוס שלנו נסע עכשיו יותר לאט ומדי פעם בפעם צפר צפירה חזקה וקולנית שהוסיפה למקהלת צופרי המכוניות האחרות עד שהגענו לתחנה. ירדנו מהאוטו ונשמנו לרווחה. עמדנו בתחנה עם חפצינו ולא ידענו לאן לפנות. אמא צועקת לאבא לשמור על הדברים בעוד אשר רחימו יושב כאילו כל זה לא איכפת לו. אמא צועקת על אבא:
- ראו נא זה איך הוא יושב? אשריך שחוננת בנפש מתה כזו! אבכה על נפשי שלא נותנת לי מנוחה! אלוהים יצילנו! אפילו אם העולם יתהפך על ראשו, הוא לא ינוע ממקומו!
מבטה נפל על רחימו שישב כאבן שאין לה הופכין ואמרה:
- אה בני! שמור על הבר־מינן הזה שלא יגנבו אותו יחד עם החפצים, תכשיט נאה! גם לזה ילד ייקרא! אוי לי מצרותי, הכל על ראשי! זה ילד זה ? זאת מגפה שחורה!
כולה בערה כלבה רותחת והתיזה סביבה אש וגופרית. אתם חושבים שאבי התרגז? חס ושלום! הוא ידע מתי להתרגז ומתי לא. ועכשיו לא הייתה השעה כשרה, לכן הסתפק בהערה דוקרנית כלפיה, כמשיח עם עצמו:
- כוח דיבור יש לה! הלוואי ותיאלמי דום ולשונך תקפא במקומה, ממזרה! תשעה קבין של שיחה נטלה לעצמה, טפו! וכי יא ממזרתה לא אמרתי לך שתשלחי מברק להודיעה דבר בואנו?
אמי הסתכלה עליו ברוגז כזה כאילו היא מוכנה לטרוף אותו חיים וענתה לו:
- וכי מת לך מישהו במשפחה שצריכים לשלוח מברק? דודתי ברוך ה׳ מפורסמת וידועה לתהילה! לא כמו משפחתך העלובה, רק פתח פיך ושאל עוברים ושבים ויגידוך מקום מושבה, במקום לשבת שם כגל אבנים!
- וכי דודתי היא שאשאל? ענה אבי.
אמא הסתכלה עליו בבוז ויצאה מהתחנה לכיוון העגלונים לשאול על כתובת דודתי, אבל כדי לאמר את המלה האחרונה, הוסיפה כלפי אבא:
- אתה מפחד לפתוח את פיך שייכנס לך אוויר לפה, פה של מלומד וחכם, צריך מעדר כדי לעקור לו מלים מפיו! אבכה עליך ועל צרותיך! למזלנו הכיר העגלון את דודתי אחרי ששמע את הפרטים מפי אמא והרי הוא לוקח את מטעננו ומסיענו בעגלתו עד ביתה של דודתי. מה אגיד לכם ? לבית כזה אפשר לקרוא בית! בעיר החדשה מושבו, מוקף חומה קצרה וחדש בתכלית. עודנו מסתכלים בהתפעלות ומתדיינים עם הערבי על המחיר ודודתי יצאה בסערה, התנפלה עלינו בחיבוקים ובנשיקות, שהדין נשמע בקול. הערבי עוד עמד וביקש תוספת, אבל דודתי נתנה עליו קול אימים כזה שירד עליו פחד והסתלק בחשאי כאילו כפאו שד. נכנסנו לדירה מרווחת מאוד שתפסה את כל הקומה הראשונה של בניין יפה, בעל שלוש קומות. באמצע־חצר גדולה מרובעת ומסביב לה — דלתות המובילות לחדרים השונים. החלק הקדמי של הדירה, לקראת החזית, שימש כמסעדה והחלק האחורי — למגורים. החדרים היו מרווחים וחלונות גדולים נתנו לאור ולשמש לחדור אליהם בשפע. חדר אמבטיה כזה עוד לא ראו עיני ועל המטבח אין מה לדבר. הכל היה נפלא בעיני. והבאר? איזו באר? אין להם פה כל צורך בשום באר! יש להם מים בברזים כמה שהם רוצים. באמת אלה חיים קלים ותענוג גדול בהם. אשריכם ישראל! מה נעים חלקם ומה יפה גורלם! מאז נכנסנו הייתי מלא התפעלות מהדודה. היא הייתה ממש כפי שתיארתי אותה בדמיוני. אלא שעיני חיפשו, אתם יודעים את מי? כמובן, את בנה המאומץ של דודתי, מרק. שמו באמת היה מרדכי, אבל העדיפו לקרוא לו בשמו הצרפתי, מרק. היה לזה צלצול יפה. אז לא ידעתי שהיה מאומץ. אמא מדברת איתי ואני מחפש בעיני לכאן ולכאן, עד שקיבלתי דחיפה בצלעי, כדי לענות לדודתי שדיברה איתי ואני לא שמתי לב אליה. דודתי הייתה באמת יפה וגבוהה. צווארה צח כחלב, לבשה שמלה יפה עם מחשוף עמוק ועל חזה נצצה אבן אדומה שהייתה משובצת בתוך מדליון זהב, מעשה אומן. שערה הארוך היה סרוק כלפי מעלה וזה הוסיף לה גובה והדר. פניה העגלגלים והשמנים מחייכים תמיד, עיניה חומות בהירות ושתי גומות עמוקות על לחייה. עודנו מדברים והמשרתת הגישה מיני מתיקה ותה. לי כבר לא הייתה סבלנות לחכות, סחבתי את שרוולה של אמי ולחשתי באוזנה: — איפה מרק?
עודני שואל והנה נער נכנס, כבן עשר, לבוש בגדים נקיים ומגוהצים, כשל מלח צעיר. שערותיו זהובות ותלתלים מבריקים מעטרים את ראשו. עלם נחמד היה. דודתי קירבה אותו אלי ומאז דבקתי בו והיינו ידידים לעולמים. הפרוטה הייתה תמיד מצויה בכיסו וגם ידע לרכוב על אופניים. ואני מה קינאתי בו! אמנם על זה קיבל נזיפות מאמו, כי מדי פעם בפעם היה נופל ובא הביתה כשאפו זב דם, או שהוא מלא שריטות ברגליו ובמצחו. הוא גם ידע לשחות. זאת מסר לי בסוד כי אמו אסרה עליו באיסור חמור ללכת לנהר הגדול, שכבר הספיק לטבע בתוכו הרבה צעירים. רחימו עמד מן הצד ולא זז ממקומו עד שבאו קרובי אמו ולקחו אותו אליהם. ברוך שפטרנו! לפני שהלכתי לישון, לקחה אותי אמי הצדה ודיברה על לבי ברוך ובאהבה:
- יא עמרי(נשמתי), תיזהר שלא תרטיב את המזרן כאן! אני לא אוכל להראות את פני אם תעשה דבר כזה! אתה פשוט תהרגני מבושה! מה אגיד לאנשים כאן ? הדודה פשוט תזרוק אותנו ונצטרך לחזור לביתנו בבושת פנים. ידעתי שהדודה לא תעשה זאת, אבל שמרתי את הדבר בלבי. אמי המשיכה
- הריני מתחננת לפניך שתעשה מאמץ למען ה׳, יא בני! כבוד המשפחה בידיך! אני אעיר אותך באמצע הלילה ותלך להטיל מים קטנים בבית השימוש ותמנע ממנו בושה וחרפה. אוי לי על גורלי המר!
הקשבתי לאמא והבטחתי לקום באמצע הלילה כשתעיר אותי והיא הייתה מרוצה.
מאז באנו אל דודתי הרגשתי שינוי מה בחיי. קודם כל פשטתי את גלימתי החמה ואת חולצותי שהגיעו עד העקב באורכן ולבשתי לכבוד העיר הגדולה מכנסיים קצרים וחולצה יפה ומגוהצה. בהתחלה לא נעם לי. הרגשתי רוח מלטפת את כל עורי, אבל אחר כך התרגלתי והייתי מרוצה מהשינוי הזה. בגדים אלו היו קלים ולא ספגו כל כך הרבה אבק ולכלוך כמו הגלימה הכבדה. בבגדים אלו נראיתי כמו ילד אירופאי לכל דבר. כך אמרה דודתי לאמא:
- תראי כמה הוא חמוד!
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק
עמוד 73
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה
הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה
נגד יופיה של זכורה לא היה מה לעשות. היו לה עיניים בצבע אש,שיער אדמוני בוער ונמשים מתגרים. במקום שבו נערות נישאו בגיל עשר ושתיים־עשרה, נראתה זכורה, בת ארבע־עשרה בתולה וג׳ינג׳ית יחידה בעיירה, כחית טרף נוראה המאיימת על העיר.
האם היא לא ידעה שכל העיר בוערת? שתלתליה שלחו לשונות אש לכל כיוון, שכל אחד מהנמשים הדולקים על פניה היה קריאה לחטא? רק כך אפשר להבין את העובדה שהיא שיחקה לה בסמטת מגוריה ליד בית הכנסת בשקט עם ילדות אחרות קלאס, חבל ומחבואים, מצחקקת בקולניות, מתרוצצת ומזמרת, כאילו לא ידעה שהיא מפיצה את ניחוחות הבתולים שלה בין המתפללים התמימים, שבעודם עוברים לפני התיבה הם קולטים לפתע את ריחות כל פירות העונה בבת אחת ומברכים ״בורא מיני בשמים״.
לכן היה בית הכנסת הזה, ״אסלא דלחכם״, מלא תמיד עד אפס מקום. המניינים לא חדלו בו במשך כל היממה. גם תיקוני החצות היו צפופים, כי השמש שבשערותיה של זכורה דלקה שם גם בלילה.
יום קשה במיוחד לגברים הוא יום הכיפורים, כשהיא לבושה לבן, יושבת כמו כל הנערות ממש ליד פתח בית הכנסת, אוחזת כמנהג הבנות חבוש גדול וריחני, הכי גדול בעיר, שסיכות נוי צבעוניות ועוקצי ציפורן נעוצים בו, והוא עטוף מטפחת משי שקופה. כל מי שעובר את סף בית הכנסת, מתבשם מריח הפרי ורוצה לנעוץ בו ציפורן, או סיכה שתפיץ עוד יותר את ריחותיו, וכך מתחיל האיש את יום הצום הקדוש בהזיות.
מימון עטיה, תלמיד הישיבה, סיפר כי ביום הכיפורים השכיב אותה כמו ספר תורה על התיבה והפשיט אותה כמו ב״גלילה״. יהודה סבוני, בן החכם, תיאר איך באה אליו עירומה תחת הטלית בברכת כוהנים. ישועה ברוך, חתנו של הגבאי, אמר שגילה אותה בין ספרי התורה כשפתח את ארון הקודש.
בשביל תלמידי הישיבה הסחופים היא היתה יותר לילית מאשר ילדה תמה ותמימה לבקש את ידה. היא כל כך תמירה, גדולה ומאיימת. האש הזרה בשערותיה נראית למרחוק כסנה בוער ולא אוכל.
על דפי התנ״ך והתלמוד היא באה להם במקום בת שבע, מיכל, ברוריה, תמר. אבל כזכורה היא נראית ענקית, טורפנית ויצרית מדי מכדי שמישהו יבקש את ידה. ייתכן שחתנים לא פנו אליה גם מפני שהיתה ענייה, אמה כובסת, ואף אחד לא שכח את המעשה הנורא עם אביה. הוא היה רוכל, שיצא כמו רבים לכפרי הדרום לסחור בדברי סדקית. בפעם האחרונה יצא לפני לידתה ולא חזר, עד שהיתה בת חמש. אז הוא נכנס העירה קשור לאוכף חמורו, בלי ראש לגופו. כך ראתה זכורה לראשונה את אביה. אך רבים טענו שזה לא היה אביה והיו בטוחים שהוא חי עם ערביה בדרום, ושלח את חמורו עם גופה של מישהו אחר, כדי לשחרר את אשתו מעגינות. כך לפחות מאמין רבי עובדיה שלא ניאות לקבל את עדות החמור.
לאחרונה מרבה זכורה ללבוש את שמלת החופה של אמה, רקומה בסגנון תאפיללת, ויוצאת מאוחר בלילה, כשכולם ישנים, לטייל בה בסמטאות הריקות, עושה את מסלול הכלות לבד, בלי חוגגים ובלי תזמורת.
הרבנית יצאה נגדה לא פעם. לא היתה לה הוכחה לכך שזכורה מדיחה את בעלה, אבל משהו קורה לאחרונה לכבוד הרב עובדיה. הוא להוט מדי אחרי אשתו, ובא עליה בבולמוס שלא יודע שובעה. וכמה יכול כבוד הרב לעמוד בפני היצר? הרי הוא עובר את סף בית הכנסת ארבע־חמש פעמים ביום. אמנם הוא מנמיך את עיניו לאדמה שלא יראה, אך אין הוא מוגן מפני ריחותיה ומפני הקול הצרוד והמצחקק שלה. את חלומותיו אין הוא יכול לסגור בפניה. הרי היא פולשת לחלומות כל הגברים בספרו, בלי לשאול את רשותם או את רשות נשותיהם. במו אוזניה שמעה הרבנית את בעלה ממלמל בשנתו: ״הה, זכורה, זכורה!״ היא דחקה בכבוד הרב להרחיקה מהסמטה, שתשחק בסמטה אחרת, אבל איך אפשר למנוע ממנה לעמוד ליד החלון להקשיב לרינה ולתפילה ? תלמידי הישיבה הסמוכה הוזהרו שלא להביט בה והיו מתקרבים לפתח בית הכנסת כשידם מחפה על העיניים. לא תמיד זה עזר. לפעמים היתה מתקלסת בהם, מסתכלת עליהם מלמטה, מעשה קונדס, והם ממהרים להיכנס פנימה, נושמים עמוק את ריחותיה. ב״קריאת שמע״ וב״נקדישך ונעריצך״, כשהעיניים עצומות, הם מציצים בין האצבעות, לבדוק אם אש התמיד עדיין דולקת בשערה, גם ראש הישיבה יצרו גבר עליו, לכן ראו אותו יום אחד מזנק החוצה, לובש שחורין ורץ לבית הקברות.
יופיה היה ידוע גם מחוץ למללאח. קולה וצבעיה כאילו ניפצו את החומות וערבים מצאו אמתלות שונות לחדור למעוז המלכות שלה, בסמטת בית הכנסת, כדי לגנוב ניצוץ ממנה. שערות האש על ראשה הדליקו את דמיונם והם ציירו לעצמם גם את המדורות הקטנות המפוזרות בגופה, מתחת לבית שחיה ובין ירכיה. עם הצעירים הערבים היתה צוחקת ומתלוצצת, הם היו מתבדחים עמה בחופשיות ושנינותה היתה מתחדדת. בקהילת ספרו איש לא העז להתמודד עמה, ראו בה דרקון של אש שרק בן־נפילים מההרים, או איזה ״עפרית״, בן שדים נועז, יוכל להילחם בה. לא ייפלא שבסופו של דבר היה זה ערבי שכבש אותה והיא עזבה את המללאח, יצאה אחריו לבית הוריו ונישאה לו.
סוף־סוף ירד שקט על המללאח וגם הרבנית נרגעה. אך בעוד נשות העיר עולזות, הגברים בכו וקוננו במסתרים ומבית הכנסת ״אסלא דלחכם״ ניטל הטעם והריח.
בשבתות היתה זכורה שומעת את הפיוטים ״יגדל אלוהים חי״, ״אדון עולם אשר מלך״, ונפשה היתה יוצאת.
בראש השנה היו השופרות קוראים לה ומתחננים שתשוב הביתה, והיא היתה פורצת בבכי נורא.
תקיעת הנעילה בתום יום הכיפורים היתה קורעת את לבה יותר מכל. הזכירה לה את החבוש הריחני הגדול, שכל עוקצי הציפורן נעוצים בו והוא מפיץ ריחו בכל העיר ובאחת התקיעות האלה היא זינקה בהמיית לבה ורצה כל עוד נשמתה בה למללאח, חזרה הביתה.
לפי תקנות המקום, יהודיה שהתאסלמה לא היתה לה חזרה לחיק הקהילה, אלא אם כן יצקו כף עופרת רותחת לתוך גרונה. זכורה היתה מוכנה לעמוד אפילו מול העופרת, ואף על פי כן עמדו הנשים נגד חזרתה. אז הלכו הגברים בעיר לרב למצוא תקנה חדשה. מוכרחים לקבלה, חזרו ואמרו, ואחד הגברים, שמעון סבוני, זה שהיה עשרים ואחת שנה בלגיון הזרים וחזר לעירו, אף העז וגילה את דעתו: ״מה אתם רוצים מאיתנו? תחזירו את הנערה הביתה, לפחות תנו לגברים על מה לחלום!״
זמן לא רב אחרי שחזרה עקרה זכורה עם כל העיר לארץ ישראל. באונייה ״יהודה הלוי״ מצאה לה חתן, שגר לא רחוק מביתה. איתו הגיעה לשדרות, כשהמקום עדיין היה חול ומדבר, ושם עם שבעה בנים ובנות, היא חיה בעושר ואושר עד היום הזה.
המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-הג׳יגג׳ית היחידה בעיירה
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
בחודשים אייר וסיוון ת״ש (מאי-יוני 1940) חל המפנה הגדול, והיוו קריסה מהירה של מה שנותר מצרפת כארץ מקלט ליהודי אירופה, ליהודי צפון אפריקה, ואפילו ליהודים שאבותיהם ישבו בצרפת מזה דורות. צבא צרפת נחל תבוסה משפילה ביותר בשדה הקרב, ולאחריו חתמו על שביתת נשק ושיתוף פעולה עם הנאצים, זאת במקום להמשיך להילחם. מכאן הדרך הייתה קצרה לביטול המהיר של הרפובליקה, ומינויו של אנרי פילים פטן לראש שארית המדינה הצרפתית, שמרכזה היה בעיר וישי. הצרפתים היו מושפלים מהאובדן המהיר של כבודם, גאוותם וביטחונם, חיפשו שעיר לעזאזל ומצאו את היהודים. פטן הכריז על ׳מהפכה לאומית׳ שנועדה להפיח חיים באזרחי צרפת, ובמסגרתה אומצה האנטישמיות באורח רשמי כמדיניות הממשלה החדשה.
ביום י״ב בסיוון ה׳ת״ש (18 ביוני 1940), פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת, שצרפת אמנם הפסידה בקרב אך לא במלחמה. ״גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת", כתב. אולם לא היה בכך כדי לעצור את שלטון וישי מכניעתם לגרמניה, ושיתוף הפעולה עם השטן.
היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת, שבה שמו את מבטחם, מובסת עתה, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. הגנרל נוגס, נציב השלטון הצרפתי במרוקו, כתב לחברו בפריז, כי ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.
מול אסון בלתי מוסבר כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונה העזה, והרבו בתפילות בבתי הכנסת. שירותי הביטחון בקזבלנקה דיווחו על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, נאמר להם על ידי מספר יהודים, כי הופיע בחלומם רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו את גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן, זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אך במרחק רב מהמלאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים לפקוד את קברו.
המפנה הראשון, שלא ניתן היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר בצרפת, ביום כ״ב בתשרי ה׳תש״א (24 באוקטובר 1940). בצאתו מהפגישה הכריז פטן לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״.
בתחילה לא היה פטן חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. לימים יספר פרופסור אנדרה אלבז, כי בהיותו בן שלוש היה במשך כמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. ובכל בוקר, לפני כניסתם לכיתה, היו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן, אלא שלא נמשך זה זמן רב.
מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. סימנים ראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה העיר אוז׳דה. אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, הרי שעתה עם עלייתו של שלטון וישי הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים.
בליל ט' באלול ה׳ת״ש (12 בספטמבר 1940), ניפצו פעילים ערביים חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה, ובנוסף לכך הודבקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן!׳. מספר ימים לאחר מכן, ביום י״ז באלול (20 בספטמבר), התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המלאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון, התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. המפקח האזרחי דיווח על כך, כי ״קצין זוטר בלגיון הזרים, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המלאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר, והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה״.
הממשלה החדשה בוישי הזדרזה מיד עם הקמתה להראות שאינה מחכה ללחץ גרמני כדי לנהל מדיניות אנטישמית משלה, והטילה על שרי הפנים והמשפטים להכין את תקנון היהודים, הגרסה הצרפתית של חוקי הגזע של נירנברג שהונהגו כמה שנים קודם לכן ביהודי גרמניה.
שר המשפטים אליבר, שהיה גאה ביד החופשית שניתנה לו, השלים במהרה את נוסח החוק שיישר קו עם תורת הגזע. החוק התקבל בממשלה בראש השנה תש״א (3 באוקטובר 1940). המטרה המוצהרת הייתה ברורה, לשים קץ ׳להשתלטות היהודים על החברה הצרפתית׳, באמצעות הרחקת היהודים מכל עמדות ההשפעה בכל התחומים.
אחד ממעשי החקיקה הראשונים של המשטר החדש, היה ביטולה של פקודת כרמייה, הצו שנתן ליהודים הזדמנות להיות לאזרחים צרפתים. יהודי מרוקו שנהנו בשנים האחרונות מאזרחות צרפתית, מצאו את עצמם תוך לילה מודחים לעולם בו אינם עוד אזרחים, ואבדו את רוב זכויותיהם, אך עדיין כפופים למשפט האזרחי הצרפתי. תקנון זה, שהקיף את כל היהודים בשטחים הכפופים לשלטון צרפתי, הוחל בתיקונים צנועים וללא התנגדות משמעותית, על ידי סולטאן מרוקו.
מכוח חוק זה, נסגרו בפני היהודים כל התפקידים הציבוריים. כך נאסר עליהם לעבוד בשירות הדיפלומטי, לעסוק בהוראה, ולשמש בכל תפקיד ממשלתי או צבאי. בנוסף לכך, תחומי עיסוק שלמים נסגרו בפני היהודים, כמו עיתונות, תיאטרון ושידורי רדיו.
לאחר ההלם הראשוני מהמפנה הטרגי ביחסה של צרפת ליהודי מרוקו, לא נותרה ליהודי מרוקו ברירה, אלא השלמה שקטה ותקווה שהגזירות המכאיבות יעברו במהרה. יעקב אוחיון, עיתונאי מקומי, כתב ביומנו האישי כי ״היהודים מרגישים שצרפת נטשה אותם, תוהים ושואלים את עצמם מה דחף את פטן להשתמש בקלף היהודי. אולי היה זה הקלף החזק ביותר בידו, ועל כן מיהר להטילו על השולחן. אתם עוד תראו! הצורר הזה ילך רחוק יותר מהיטלר".
שינוי האווירה הכללית והעלמת עין מצד השלטונות אל מול העוינות כנגד היהודים, ואת המתח הרב, ניתן היה לחוש מדי יום.
המשטרה ברבאט דיווחה, כי הוזעקה להפריד בין יושבי בית קפה בלב אחת השכונות. הכול התחיל בקריאה מעליבה של מוסלמי מקומי זועם לעבר יהודייה שעברה במקום: ”הה רבקה או ראשל! את יודעת מה שנחוץ למרוקו, זה פוליטיקאי שידע לטפל כמו שצריך ביהודים, ואל דאגה זה לא יאחר לבוא, ואתם תמצאו את סופכם במהרה!". חברו הוסיף על דבריו: ״גם אני חושב כמוך ואהיה מוכן לתת הכול כאשר היום המיוחל הזה יגיע״. היהודייה לא יכלה לספוג את העלבון וסטרה לו. מהומה גדולה פרצה.
הנוהג הזה לקרוא לכל יהודייה רבקה או רחל, היה ביטוי הזלזול הנפוץ ביותר שהחדירה התעמולה האנטישמית במרוקו.
כך גם בעיר מראכש. בעקבות ריב סתמי בין צעירים יהודים לחיילים מרוקאים, ברובע הסמוך למלאח, התדרדר הריב למהומה גדולה בין יהודים למוסלמים, שיצאה מהר מאוד משליטה. המשטרה הפעילה כוח רב כדי להפריד בין הניצים, והשתמשה באש חיה. כתוצאה מכך נפצעו 20 יהודים, 10 מוסלמים וחמישה שוטרים. באווירה הנפיצה של הימים ההם, התפשטה השמועה על התקרית ועל חוצפת היהודים שהתעמתו עם חיילים מוסלמים, ולא הרחק משם, בכיכר המרכזית של העיר, התחדשה המהומה ביתר שאת. החיילים שהוזעקו על ידי חבריהם התנפלו על עוברי אורח יהודים. שני יהודים נהרגו ושבעה נפצעו. גם לאחר התערבות המשטרה והשבת השקט, נמשכה המתיחות מספר ימים, ושומרים חמושים הוצבו בפתח המלאח הנצור ומסביבו.
המתח במראכש עלה לשיאו בעקבות מעשה קונדס של ילדים יהודים, שכנראה כדי לנקום את מותם של שני בני הקהילה, זרקו אבנים על לוייה מוסלמית. ההמון המשולהב רצה לעשות בהם שפטים וניסה לפרוץ לשכונה היהודית. רק בקושי השתלטו כוחות הביטחון על המצב. כתגמול נגד מה שהגדיר כהתגרות בלתי נסלחת, הטיל מושל העיר, הפאשה האגדי אל גלאווי, קנס כבד של 50,000 פרנק על הקהילה היהודית. הנציבות הצרפתית לא הסתפקה בכך, והכפילה את סכום הקנס. וועד הקהילה סבר שהקנס מוגזם ביותר ורצה לערער עליו ישירות בפני הסולטאן. כדי להרגיע את הרוחות, שיגרה הנציבות את המפקח על המוסדות היהודים, שהותיר את הקנס על כנו – 100,000 פרנק.
בעיר סאפי, אילצו ׳החולצות השחורות׳ של לגיון הלוחמים את נכבדי הקהילה להסיר את בגדיהם האירופיים – המגבעת והחליפה, וללבוש במקומם בגדים מסורתיים, גילחו את ראשם וכך הוליכו אותם ברחובות העיר. השפלה זו לא הוסיפה למצב רוחם של היהודים הירוד ממילא…
ז׳ק חרבון, תלמיד בבית הספר בקזבלנקה בזמן המלחמה, סיפר לימים, כי עבור המעטים שעוד הייתה להם רשות להמשיך ללמוד בבית הספר, היה כל יום סיוט, עמידה מחודשת בניסיון. באמצע השיעור, המורים שהיו מורעלים מתעמולת וישי, היו יורקים לעברם ארס אנטישמיות בהערות פוגעניות. אף לא אחד מחה על כך כשהיו מתבדחים על חשבון היהודים לצהלת התלמידים הצרפתים. ביציאה מבית הספר, היו אורבים להם בריונים מהכיתות הגבוהות, ומרביצים להם כהוגן. ״הם תמיד גברו עלינו והיינו חוזרים הביתה פצועים ופגועים. רוב הזמן לא היינו מעיזים אפילו להתגונן, והעדפנו לברוח, מבוישים מחולשתנו תחת הלצותיהם׳׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
"אישה כי תזריע וילדה זכר…מאת: הרב משה אסולין
"אישה כי תזריע וילדה זכר…
וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג)
אמר רבי יוסי: "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,
והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".
יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.
כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.
מדוע הלידה גורמת לטומאה
לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.
ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?
תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.
לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי
המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.
בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:
א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.
רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:
"והבנים בני – אלה תלמידי,
לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").
מאת: הרב משה אסולין
לע"נ הנרצחים בפיגועים האחרונים, ולגאולה בחסד ורחמים,
בניסן הקרוב – מתוך נסים ונפלאות
כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).
השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?
שתי תשובות בנידון:
א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.
ב. התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.
בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.
כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".
בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".
הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".
פועל יוצא מכך:
עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' = ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).
במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.
הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה"). לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק ב"תורת היולדת".
התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".
מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).
להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –
וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).
טהרת האישה – סגולה לברית מילה.
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה – "ימול בשר עורלתו", "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".
כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל. בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.
הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג.
הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".
הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.
הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.
טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.
שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.
רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.
גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".
רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.
רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.
טהרת המחשבה,
סגולה לילדים הגונים.
רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה". זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:
החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.
אבי הכלה: ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה, והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".
רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:
האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".
השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א).
השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".
פועל יוצא מדברי קדשו:
התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,
ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:
אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.
הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.
כח השפעת המחשבה הטובה.
הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".
האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".
האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.
"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.
התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).
כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.
סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
מילתא דבדיחותא:
האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,
ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.
האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.
האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.
האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.
ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולם.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.
יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).
כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל. במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!
"אור זרוע לצדיק"
למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,
ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.
המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.
יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.
להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.
בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:
אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.
מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').
מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם. ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.
הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.
השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה
לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.
שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יזכה להיות להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.
עֵינַי כַּיְּאוֹרִים / בּוֹכִים וּמְבַכִּים-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן ודוד אליהו (אנדרה) אלבאז
222 קם. עיני כיאורים בוכים
קינה בתבנית מעין אזורית בת שמונה מחרוזות מרובעות המתחילות בפתיחה קבועה, ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב וכר.
משקל: עשר-אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: קינה קוננתי על בחור קטן בשנים וחריף. והיא לתמרור ׳שאי קינה׳. סימן: אני דויד חזק.
מקור: א-סג ע״א; ק־ פא ע״ב.
עֵינַי כַּיְּאוֹרִים / בּוֹכִים וּמְבַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים / יַנִּיק וְחַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים אַזִּיל דִּמְעָתִי
עַרְשִׂי אַמְסֶה אַסְחֶה בְּאַנְחָתִי
5-מְאֹד נְפוּגוֹתִי עַל כֵּן נָתַתִּי
לְחָיַי לְמוֹרְטִים וְגֵוִי לְמַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים נֶחְשְׁכוּ מְאוֹרָי
ה' בְּקִרְבִּי סֶלָה כָּל אַבִּירָי
קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי
אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים יָפֶה אַף נָעִים
אֶקְרַע מַדַּי לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים
הָיוּ יָמָיו מְעַט וְרָעִים
חָלְפוּ עָבְרוּ כַּטַּל הוֹלֵךְ מַשְׁכִּים
15 עַל חֶמֶד בַּחוּרִים דּוֹמֶה לְעֹפֶר
נַעַר לֹא יָמוּשׁ מִבֵּית הַסֵּפֶר
אַיָּלָה שְׁלוּחָה נוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר
מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וּכַמַיִם זַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים וַתִּגְעַל נַפְשׁוֹ
20-בְּשִׂיחַת הַיְּלָדִים לֹא הֵקֵל רֹאשׁוֹ
כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ
וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה מַעֲרִיב וּמַשְׁכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים יוֹם יוֹם יַבִּיעַ
בִּגְמָרָא מַקְשֶׁה מְתָרֵץ וּמַכְרִיעַ
25-בּוּצִין בּוּצִין מִקַּטְפֵיהּ יְדִיעַ
מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וּבְלִבּוֹ מַסְכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים דִּין שָׁמַיִם אֶשָּׂא
צַדִּיק הוּא ה' אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה
יְרַחֵם נִשְׁמָתוֹ יַגְדִּיר זֹאת הַפִּרְצָה
30-יְנַחֵם אֲבֵלָיו בְּאֶבְלוֹ מְדֻכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים חַי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה
זֶבֶד טוֹב לוֹ תִּזְבֹּד בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה
קָרְבָּן יֵחָשֵׁב כִּקְטֹרֶת וּלְבוֹנֶה
וְאֶל סְלִיחָתֵךָ אָנוּ מְחַכִּים
עיני כיאורים: עיני מזילות דמעות כנחלים. בוכים ומבכים: בכייה רבה. 2. חמד בחורים: חמד שבבחורים צורה מהופכת ל ׳בחורי חמד׳ (יח׳ כג, ו). יניק וחכים: צעיר וחכם, על-פי קידושין לב ע״ב. 5. מאד נסוגותי: נחלשתי הרבה, על-פי תה׳ לח, ט. 6. על… למכים: ביטוי של צער גדול, על-פי יש׳ נ, ו. 7. נחשכו מאורי: כהו עיני. 9-8. ח׳… בחורי: על-פי איכה א, טו. 10. אדוני… רכים: על-פי בר׳ לג, ג. כאן: ביטוי של צער על מותו של צעיר רך בשנים. 11. יסח אף נעים: על-פי שה״ש א, טז. 12. אקרע… קרעים: לאות אבל, על-פי מל״א יא, ל. 13. היו… ורעים: על־פי שה״ש ב, ט. 16. נער לא ימוש: על-פי שמי לג, יא. 17. איילה… שפר: על-פי בר׳ מט, כב. איילה שלוחה: דומה ביופיו ובקלילותו לאיילה הזריזה במרוצתה. נותן אמרי שפר: אומר דברים יפים. 18. מתוקים מדבש: על-פי תה׳ יט, יא. 19. ותגעל נפשו: ומוסב לפניו מאסה נפשו, על-פי וי׳ כו, יא. כאן: כבר משחר ילדותו גילה התנהגות בוגרת וזנח שיחות ילדים ומעשי נערות. 20. בשיחת… ראשו: על-פי אבות ג, י. בשיחת הילדים: נמשך לפניו ולאחריו. 21. כי… יהגה: על-פי תה׳ א, ב. 22. מעריב ומשכים: לבית המדרש, על-פי עירובין כא ע״א. 23. יום יום יביע: על-פי תה׳ יט, ג, ביטוי ציורי לשקידתו בתורה. 25. בוצין… יריע: על-פי ברכות מח ע״א. 26. מודה על האמת: אחד משבעת הדברים שנאמרו בחכם, על-פי אבות ז, ח. 27. דין שמים אשא: אקבל עלי דין שמים. 28. צדיק הוא ה׳: לשון של צידוק הדין, על-פי איכה א, יח. אשר חפץ עשה: על-פי תה׳ קט, ג. 29. ירחם נשמתו: מנוסח האשכבה. יגדר זאת הפרצה: שנפרצה עם מותו. 30. ינחם אבליו: ישלח להם ניחומים. 31. חי שוכן מעונה: כינוי לה׳, על-פי דב׳ לג. 32. זבד תזבוד: תן לו חלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. בישיבה עליונה: של הצדיקים. ומנוסח האשכבה. 33. קרבן יחשב: כמיתת הצדיקים המכפרת על הדור, על-פי מו״ק כח ע״א. 34. ואל… מחכים: בזכות הקרבן היקר.
תוספת שלי לביאור המושג בוצין בוצין מקטפיה ידיע
מלון הקתא
"אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (ברכות, מח ע"א).
פירוש: אביי ורבא הוו יתבי קמיה [לפני] רבה בעודם תינוקות. אמר להו [להם] רבה: למי מברכין? אמרי ליה [אמרו לו]: לרחמנא [לקדוש ברוך הוא] שאל אותם רבה: ורחמנא היכא יתיב [והקדוש ברוך הוא היכן יושב]? רבא אחוי לשמי טללא [הראה לשמי קורה, כלפי התקרה], אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא [יצא לחוץ, הראה על השמים] אמר להו [להם] רבה: תרוייכו רבנן הויתו [שניכם תהיו חכמים]. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע [קישוא קישוא עוד מפריחתו הוא ניכר], כלומר, אפשר להכיר אדם גדול גם בקטנותו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.
באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.
א״ק
הגדה של פסח מכנאס; המאה הי׳׳ח דף השער מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן
הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס
(132)
דף מצויר מאותה ההגדה ובו דמותו של ״שפוך״ —• ״סיפוך׳
(133
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
עמוד 83
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- בצורת במאראקש-׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]
׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]
כך יזכרו שנתיים של הבצורת שעליהם דובר למעלה. וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת לחם. ואכן זאת היתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכיניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקבלו את ׳המנה׳ במידת האפשר.
הייתי עד למקרה של משפחה בת שישה נפשות, אשר בקושי רב השיגה ידה ק״ג קמח לשתי כיכרות לחם. שלחה אותם למאפיה ולא חזרו משם כי נחטפו בדרך! זה היה החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקוה, השדות קמלים והולכים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.
מאחר וכוחה של התפילה משותף למאמינים בשני העמים, כי ביכולתו של הבורא להושיע. ויהודים בודאי אינם יוצאים מכלל זה. רבני העיר הוציאו מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה. אחינו בית ישראל בעיר מראקש יע״א שמעו! וכו׳ יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יענינו בגשמי ברכה וכו׳.
היום נקבע לאחד מימי השבוע, תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. הדיין רבי מרדכי קורקום, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודבר אל ציבור המתענים, על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. ראוי לציין שלא הכרתי את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, צעיר לימים הייתי בקושי בן שמונה. רבי פנחס הכהן זצ״ל, היה מוכר לי כבר אז בהיותי מתלווה לאדוני אבי ז״ל לתפילת הוותיקין בבית הכנסת במלאח, הרב היה מתפלל קבוע שם בימי החול בלבד.
משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרוני הדל, על פרשה מופלאה בעלת השפעה המלווה אותי לכל ימי חיי, ולא אותי בלבד. כל אלה שזכו למעמד הגדול ההוא, יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי הדור נתבקשו לעמוד ולהתפלל, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענה ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין, הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד ממנו איש. הרבנים נצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבנים דברו אל העם בקול בוכים, וסחפו איתם רבים
- בבכי חרישי. עברו שעות בקריאת תהילים במלואה כמה פעמים, ׳וכל עוד השמש במרומים, אין להתייאש מהרחמים׳. שני מזמורים שיננתי עם הציבור הגדול של אותו יום, פעמים אין ספור. על אחד חזרו כמאה פעמים כך נאמר לי, זה היה כנראה בעצת מקובלים שהיו שם, מזמור שיר לך דומיה ד׳ ולך ישולם נדר שומע תפילה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצרך וכו׳ מכין הרים בכוחו[נאזר בגבורת ראה שם במסכת תענית דף 6 עמוד ב׳ בא להזכיר גבורת גשמים.] פקדת הארץ ותעשריה פלג אלוקים מלא מים וכו׳ הקהל גומר את המזמור "ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו"… וחוזר חלילה. אלפי מניפות מרוקאיות, שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש המכה על הראש. ומקררת קצת את הפנים הנוטפים… נדמה היה שהמזמור היה למעגל שראשיתו כהתחלתו ללא סוף, וחוזר חלילה כתחליף למעגל של ׳חוני׳ בשעתו. וכל פעם שחזרו על אותו מזמור, נראה שמשהו משתנה שם למעלה. גוון השמש נשבר אט אט, והמזמור כל פעם מקבל חשיבות עילאית מפי המתפללים. ואם כבר, הרי זה הזמן להתפלל מנחה.
בשעת המנחה שביב של תקוה ובטחון ליווה את המתפללים, אחד המקובלים נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה, הוא היה אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות היתה מעיקה מאד בקולטה את קרני השמש שהיתה מנת חלקם כל היום. הנה זה עתה החילה לפרוק מעליה את החום שפינה מקומו לרוח קרירה, וההמשך ממשמש ובא. קהל האלפים נמצא על רגליו לתפילת ׳שמונה עשרה׳, עומדים ׳צפופים ומשתחווים רווחים׳. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. טיפות הגשם כאלו עמדו במקומם, מבלי לפנות מקום לאחרים שיבואו תחתם. נדמה היה שקהל האלפים שעומדים כעת לתפילה, אינם אותם האנשים חפויי הראש שלחשו מזמורי תהילים לפני כן. הגשם מעליהם הולך והתחזק, לרבים מהם התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת, שזה עתה נפל בחלקו לקדש שם שמים ברבים. אותם אנשים שעד לפני זמן מה נראו כאנשים אפורים שהזמן הכביד עליהם עולו, מתחזקים באמונתם, חוסנם היחיד שזה עתה הוכיח בעליל שלא הכזיב. תמה תפילת מנחה בשירה אדירה של ׳אדון עולם אשר מלך׳. כך ליווה הקהל את הרבנים, משעת מנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה יהודים יצאו איש למלאכתו, ריווח והצלה יעמוד ליהודים הפעם גם שכיניהם הודו בכך.
הרב רבי אברהם חפוטא שליט׳׳א, בן רבי יאיר חפוטא רבה של העיר באר יעקב, נתבקש לטפל בהוצאת ספריו לאור של הדיין רבי מרדכי קורקוס זלה״ה, על ידי המשפחה. כתב על הצדיק הרב מרדכי קורקוס בעניין עצירת הגשמים לעיל: המחבר ז״ל היה עמוד העבודה והתפילה כאחד מצדיקי הדור. מסופר שם מעשה אחד על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס, ומעשה שהיה כך היה. היתה שנת בצורת והיה יוקר וצרות רבות בעקבותיה, ואז פנו אליו גם מצד הגויים שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה, הוא גזר תענית ציבור. כנם את הציבור הרחב אל בית החיים ליד הרחבה של קברות הצדיקים, רבי חנניה הכהן זיע״א ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה, בבית החיים הגדול של מראקש. שם אמר דברי התעוררות בבכיה רבה, ותבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם, וכל העם געו בבכיה. ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים, וארובות השמים נפתחו, תפס אותם הגשם בדרך, והיה מזה קידוש שם שמים גדול ברבים. כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראקש, כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים״ וכו׳.
לזכרו של הרב סעיד גנון זצ״ל
כשכתבתי את הפרק ״גשם״, נעלם מזיכרוני שמו של אחד המקובלים. האיש היה ידוע רק ליחידי סגולה, מטפחת סודר לראשו העוטפת חלקים מפניו. קומתו קצת נמוכה, כנראה הוא תמיד עשה מאמצים שלא לצאת מאלמוניותו, ורק יודעי חן שחלו את פניו להתפלל מנחה, הם ידעו את שיחו וערכו של האיש. שאלתי כמה מזקני העיר לשמו של האיש והעליתי חרס. ואז בביקורי הראשון שעה שעסקתי בתיעוד בבהע״ל של מראקש, אישה מקומית הגרה עדיין במראקש, באה עם בניה הבוגרים שבאו לחופשת הקיץ במראקש מצרפת, ובן היתר להשתטח על קברי הצדיקים ובני המשפחה. האישה עקבה אחרי מעשי שכנראה סקרנו אותה, והתעניינה מאד לשמוע למה אני מצלם ומקליט את הכתוב על המצבות. עניתי: שאני מתעד מצבות הצדיקים לשם הוצאת ספר בע״ה על מראקש. שאלה אותי אם אני בן המקום? ועניתי שאני ילד מראקש וכו׳. והיא המשיכה לשאול מה אתה זוכר מהימים ההם, החלפנו רשמים על מה שעבר בעיר הזאת, מהתקופה שחייתי וגדלתי כאן עד גיל העשרים כמעט שעלייתי לארץ. שאלה מה אני יודע לספר עצירת הגשם שהיתה בש׳ 1935 ?
תהיתי לרגע ועניתי, הארץ הזאת ידועה בהרבה שנים שחונות, אך אם את מתכוונת לתענית ציבור הגדולה שהיתר. בש׳ תרצ״ו? כן אני יודע. הרמתי עיני והסתכלתי מסביב על הרחבה הגדולה ממש במקום בו עמדנו!. היום כולה מלאה קברים ממחצית המאה- האחרונה עד 1995. לרגע חזרתי בדמיוני לאותו יום הגדול, לאותו רגע המרגש ביותר, לי ולאלפים יהודים מאושרים שתפילתם לא שבה ריקם. עניתי ואמרתי לה, כן כאן במקום הזה ישבו אלפים וקראו תהילים, וגם אני הקטן הייתי כאן! היא הוסיפה לשאול, האם אתה זוכר את הרב שנתבקש ע״י רבי פנחס להתפלל מנחה? השתתקתי לרגע: ואמרת בלבי הנה לכל דבר עת וזמן. התאוששתי קמעה מההלם של השאלה, ועניתי לא- לא זוכר. אאה .. זה היה סבי רבי סעיד גנון! ומי סיפר לך שאלתי? היא הוסיפה, אתה יודע למה אני זוכרת? בגלל שהוא אמר שהוא חושש שבאותה שנה הוא ימות, וכך היה! עוד שאלתי האם תוכלי להצביע לי על קברו? בודאי היא ענתה. לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות שלי מההזדמנות שנפלה לידי, ואמרתי בלבי הנה זה עתה יצא ׳הצדיק׳ פעם שניה מאלמוניותו וגלה לי מי הוא, כי עד עתה לא ידעתי. צעדתי בדחילו אחרי הפמליא שלה, לכיוון קברו של הצדיק הנסתר רבי סעיד גנון זצ״ל. זה היה בשעות המאוחרות של היום, בני משפחתה אספו אותי ברכבם חזרה למלון. שעות רבות הרהרתי במפגש הזה של ׳סיעתא דשמיא׳, אחד מני רבים שלוו אותי בדרכי לכתיבת הספר.
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש–׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]
Noms dérivés des noms de tribus ou de localités .
Noms dérivés des noms de tribus ou de localités .
Assabti-Esebti-Arabe-de Ceuta.
Ha-Assabti-Ha-Esebti-Hebraeo-Arabe -de Ceuta.
Tanji -Arabe-de Tanger.
Cohen Tanugi– Hebraero-Arabe – de Tanger
Alhyayni-Elhyayni–arabe-des Hyayna
Hyayna (en arabe : الحياينة) est une confédération tribale arabophone marocaine dont le territoire historique se situe au nord-est de Fès, représentant l'une des plus importantes ethnies de la région prérifaine. Elle est formée de trois tribus : les Oulad Amrane, les Oulad Aliane et les Oulad Riab.
Afasi-Elfasi-Ben Alfasi-Ben Elfasi-Arabe-de Fes
Cohen Elfasi- Alfasi- Hebraeo-Arabe-de Fes
Azaoui-Ezaoui-arabe– d'Azaouia dans le district de Fes
Ben-Aazawi-Ezaoui-arabe– d'Azaouia dans le district de Fes
Ben-Hamiam-arabe-de Haniam dans le district de Fes
Ben-Tata-arabo-berbere-de 'Ain Tatta dans le district de Fes
Atazi-Etazi-Ben Atazi-Etazi-Tazi-Ben Tazi-arabe de Taza
Al Mesh'ali-Elmeshali-Ben Mesh'al -arabe-de Dar Ben Mesh'al dans le district de Taza
Qaqun-Kakon-berbere- localite pres de Marrakesh.
KAKON, KAKOUN, CACON, QAQUN
Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name is a toponymic (derived from a geographic name of a town, city, region or country). Surnames that are based on place names do not always testify to direct origin from that place, but may indicate an indirect relation between the name-bearer or his ancestors and the place, such as birth place, temporary residence, trade, or family-relatives.
In some cases Cacon is a Spanish variant the family name Gasgon. Gascon is associated with the French province of Gascogne, also known as the Duchy of Gascony when it was ruled by the English from 1152 to 1453. Jews lived there from the 4th century. Gascon is documented as a Jewish family name in the 16th century with the Jewish scholar, Abraham Gascon of Gascogne. Kakon is also a toponymic, associated with Kakon, a locality in the Mevasheh territory, in the northern area of the river Al-Aujah, Morocco; or with the village of Kakon in the Marrakech region, Morocco. Kakon is recorded as a Jewish family name in the 14th century in Portugal. It is also recorded in 1555, with Samuel Kakon, mentioned in a list of Jews from Portugal, executed in Ancona, Italy.
Asulin-Ben Asulin-arabo-berbere-fraction des Ait Tizgui N'Opasouline de la tribu des Glaoua, versant Sud de l'Atlas
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא
ההקרנות בבית חולים שיבא
(בסרט הזה עוד לא היינו)
בְּרֶגַע שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ אַפְלָיָה נֶגֶד הַמִּזְרָחִים בְּיִשְׂרָאֵל
מִיָּד שׁוֹאֲלִים אוֹתְךָ
וּמָה עִם הַפָלַסְטִינִים
אוֹ
לָמָּה לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹלְכֶם
(שִׂימוּ לֵב, אֶת קוֹלְכֶם, כְּאִלּוּ אֲנִי מֵאָה מִלְיוֹן)
בְּקֶשֶׁר לָעוֹבְדִים הַזָּרִים
הַמֹּחַ הָאַשְׁכְּנַזִּי לֹא מַפְסִיק לְהַמְצִיא טְרִיקִים
בָּרֶגַע שֶׁמְּדַבְּרִים עַל זֶה שֶׁהֵם עָשׂוּ מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר
מָרוֹקָאִים, הִקְרַנְתֶּם?
100,000 יְלָדִים זָכוּ לְהַקְרָנוֹת בִּימֵי טִיּוּלִים
קַרְנֵי X בְּכַמּוּת מְסֻכֶּנֶת, Xמֵאוֹת הַתֶּקֶן הֲמֻתָּר
שֶׁל אָז
אָז לֹא אַתֶּם, לֹא כֻּלְּכֶם, בָּרוּר
אֲבָל לָמָּה אַתֶּם לֹא קָמִים נֶגֶד זֶה
וּמַפְסִיקִים לִקְרֹא לְבֵית חוֹלִים עַל שֵׁם
הַמַּקְרִין הַלְּאֻמִּי
ד"ר שִׁיבַּא
שִׁיבַּא לֹא נַעְנַע
שִׁיבַּא שֵׁם שֶׁל בֵּית חוֹלִים
עַל שְׁמוֹ שֶׁל רוֹפֵא
שֶׁהִקְרִין יְלָדִים מָרוֹקָאִים
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נִסּוּי בִּבְנֵי אָדָם
לְמַעַן מִישֶׁהוּ שָׁם בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית
וּבְנֵי הָאָדָם הָיוּ יְלָדִים מָרוֹקָאִים
לְלֹא הַסְכָּמַת הוֹרֵיהֶם
נִסּוּי שֶׁכְּבָר אָז נְחַשֵּׁב לִמְסּוּכָּן
אָז כָּכָה, שִׁיבַּא אָשֵׁם
וְכָל הָרוֹפְאִים שֶׁעָבְדוּ אִתּוֹ וְכָל הָאֲחָיוֹת
וְכָל הַצֶּוֶת וּמֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל בְּרָאשׁוּת בֶּן גּוּרְיוֹן
וְהַמַּעֲרֶכֶת הָרְפוּאִית שֶׁל אָז
אֲבָל גַּם הַשּׁוֹתְקִים אֲשֵׁמִים
גַּם הַמַּשְׁתִּיקִים אֲשֵׁמִים
גַּם מִי שֶׁלֹּא מוּכָן לְהוֹדוֹת בְּעַוְלָה אָשֵׁם
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק
כַּמָּה אַשְׁכְּנַזִּים זֶה?
הַרְבֵּה
הַרְבֵּה מְאֹד.
אָז תַּפְסִיקוּ לְטַיֵּחַ.
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְנוּ אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ
אָז
זֶה הָיָה מִזְּמַן.
מִזְּמַן, מָתַי
לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה
הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה עָדִין חַיִּים
וְהֵם מִתְבַּיְּשִׁים
נָשִׁים קִרחוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת
בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּקְרִינִים
יִסְתַּתְּרוּ
הֵם מְקַבְּלִים פֵּנְסִיּוֹת
וְהַמֻּקְרָנִים לְלֹא שְׂעָרוֹת בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב
סַרְטָן בתירואיד אוֹ בְּמֹחַ בַּמִּקְרֶה הָרַע
אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ בְּדֶרֶךְ
הֵם צְרִיכִים לִשְׁתֹּק.
לָמָּה?
לָמָּה מָה?
מָה הַטְּרִיק הַבָּא.
מָה הַתַּרְגִּיל הַבָּא כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁתִּיק אֶת הָעֲוָלוֹת?
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא
עמוד 174