מורשת יהדות מרוקו

מעשה כביר ומעזזב די טרא פייאם המהרש״א [רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס] ז"ל פי בלאד אוסטרא יע״א פי האד לבלאד כאנו זוז דסרכאן וכאן ביעהום וסראהום פדהב וכאנו יתחאבבו בינאתהום האדה מעה האדה טול אייאמהום.

מעשה גדול שארע בזמנו של המהרש"א ז"ל במדינת אוסטריה. במדינה זו היו שני שותפים אשר סחרו בזהב, והיו מיודדים בינהם, ואחד אוהב את השני……

וּמֵן דִי בְּזֵז עְלִיה צָאחְבוֹ חְדָאז יִעָאוְוְדְלוֹ כּוּלְסִי די עְמֵל וּהָאגְדָאךּ כּאן. עָאוודְלוֹ לְמַעַשֵה דִי עְמֵל מְעָא נְצְרָאנִיָּיא אוּרָאלוֹ חְתָא לְפְלוּס דִי בָאס סְרָאו מֵנְהָא סֵלְעָא בָּאייןְ מֵן דִי עְמֵל מְעָאהָא לְעְבִּירַה רְדְתְהוֹמְלוֹ וּקַלְלוֹ דָאבַה רָאנִי נְדְמְת בֵּזָאף דִי עְמְלְת הָאד לְחָאזַה לְקְּבִּיחַה.

כאשר אילץ אוץתו חברו, היה עליו לספר לו הכול, ואת אופן המעשה. שח לו כל המעשה שעשה עם הנוצריה, גם הראה לו את הכסף שקנה ממנה את הסחורה, כאשר ראה שזו עבריה, החזיר את הכסף וכעת אמר לו, התחרטתי מאוד על אודות המעשה החמור אותי עשיתי.

 פהאדיך סאעה קללו צאחבו בטחאך באס יצבברו תעארף יא כאי בהאדסי דלממון כאמל נקדרו נעמלו ביה צדקה ותבקיית דלמצות ותשובה תה תקדי לכול עבירה די יעמל בנאדם וכאן יקוללו בזאף מן פחאל האד לכלאם באם יצברו בלחק מול לעבירה מה קבלס מננו ותגבבן כתר עלה למעשה די עמל.

באותו זמן אמר לו חברו בצחוק כדי לפייסו, אתה יודע הוי אחי, בממון הרבה נוכל לבנות בית צדקה למצוות ותשובה, כנגד כל עבירה שעשה בן האדם, ןחןזר שוב שוב על הדברים הללו כדי להוכיח אותו. בעל העבריה לא שש לקבלל ממנו ונעצב מטוד על אודות המעשה שעשה.

ומן די צאחבו סאפו באיין מה קבלס לכלאם די כאן יקוללו, קאלו האדאך צאחבו אנה נסרי מנך האד לעבירה אס תעטיני פיהא. וכיף שמעו האדאך מול לעבירה מה כללאהס יכתתר פלכלאם בזאף, קאלו האד לפלוס כאמלין די עתאטני עבביהום ונזידלך רבע פסלעה גיר סרי מני האד לעבירה.

כשראה חברו שלא קיבל את דבריו, אמר לחו חברו ההוא, אקנה ממך את העבירה, מה תיתן לי במקום? כששמע בעל העבריה את דברי חב רו, לא התיר לו להוסיף עוד דבר, אמר לו כל הכסף הזה שקיבלתי (ממנה)  שלך הוא ואוסיף לך רבע מהסחורה רק קנה ממני את העביאה

 ואזבו האדאך צאחבו וקלו הא חנה מסרוכּין פסלעה דאבה נכונו מסרוכּין חתה פלעבירה ולפלוס נקצמוהום בזוז. ואזבו מול לעבירה וקללו אנה מה תה נקבלס, לאיין אנה מה בקאס חאזתי לא בסלעה ולא בפלוס ותה נקבל עלה ראצי באס תרדלי גיר נץ פלפלוס די תפעתלךּ פחקי די באם סרינה האד סלעה ואכה אנה תה נסוף פיהא בזאף דרבח יחב יקול נתי תעבבי נץ פחקי דלפלוס די תפעתלך נהאר מרינה סלעה ותעבי רבח דסלעה ותעבי לפלום די קבט אנה מן ענד נצראנייה.

ענה לו חברו ואמר לו, הרי אנחנו שותפים בסחורה, וכעת נהיה שותפים גם בעברה ואת הכסף נחלוק בינינו. ענה לו בעל העברה, לא מקובל עלי, יען כי אין לי צורך לא בסחורה ולא בכסף, ומקבל אני על עצמי, שתחזיר לי רק חציו של הכסף שנתתי לך , שזה החלק שלי, הכסף שקנינו בו את הסחורה, למרות שאני כן רואה שיש רווח גדול, רוצה לומר אתה תקח חצי ממה שמגיע לי אשר מסרתי לך ביום שקנינו את הסחורה, ותקח את הרווח מהסחורה, ותקח גם את הכסף שקיבלתי אני מהנוצרייה.

שבחי צדיקים בערבית יהודית….

121 ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)

נקרא גם ר׳ דאווד בן־ברוך, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן, ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך.

ר׳ דוד בן־ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן־ברוך הכהן. הקדושים האחים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הס ניניו

הערת המחבר: משפחת קדושים זו זכתה לפרסום רב בקרב יהודי מרוקו. לפי מסורת אחת (ראה סיפור מס׳ 5.121) מוצאה מאיזור אופראן ור׳ ברוך, אביו של ר׳ דוד בן־ברוך, עזב את המקום ועבר לתארודאנת. קיימת אי־בהירות מסוימת בקשר לקרבה המשפחתית בין הקדושים המשתייכים למשפחה. ליד מסורות לפיהן ר׳ דוד בן־ברוך הוא הסבא של ר׳ ברוך ור׳ ימין הקבורים בתארודאנת, קיימות גם מסורות לפיהן הוא האבא שלהם והסבא של ר׳ דוד בן־ברוך המכונה באבא דודו ושל ר׳ פנחס הכהן. יודעים שר׳ ברוך הכהן הקבור באימין תאגה שייך למשפחה, אך לא ידוע מה קרבתו לקדושים האחרים. לפי מסורת שרשמתי בסיורי במרוקו, קדוש זה הוא אביו של ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו. אינפורמנטים חזרו על השמות ר׳ ברוך ור׳ דוד בן־ברוך בציון מקומות קבורה שונים, אך אין לדעת אס מדובר באותם קדושים או בצאצאים אחרים של המשפחה. ראה ערכים ר׳ ברוך הכהן(תארודאנת), ר׳ ברוך הכהן(אימין תאגה), ר­' דוד בן־ברוך (תארודאנת), ר' ימין הכהן ור׳ פנחס הכהן. ע"כ

ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי־הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על־ידי המוסלמים.

• ״כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל־כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם״.
•  
• ״הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן־ברוך היה לבוש לכיל [צמר], שאל: איפה ר׳ דוד בן־ ברוך ? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו י אמר לו: אני רוצה לבלות איתו אה החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש ? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש״.

״זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן־ברוך. מדוע אד רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר. נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק, אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך־דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן־ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך. הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן־ברוך, אתה תהיה העורך־דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי־דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן־ברוך.

הלכתי לבית־המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך־דין בלי כסף. הסכמתי. עורך־דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך־דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך־דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני, והוא סגן־אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך־דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן־ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסיס, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך־דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו'. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום.

אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי. גם אז ר׳ דוד בן־ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך־דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך־דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך־דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה ? עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדי? אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה. אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק־הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן־ברוך. קיבלתי פסק־הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן־ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח״.

• ״כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן־ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר״.
•  

״ר׳ דוד בן־ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאה של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן־ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן־ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת״.

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 291

ועוד מעשה שהיה: פעם יצאו בני המשפחה לטייל מחוץ לעיר עם דודתי זו, והנה עבר אחד מפרחחי הערבים, יהיר וגאה, הדור בלבושו כאביר, רוכב על סוס עז שרקע ברגליו והתיז קצף מכסיף מפיו. הסוס נע וזע בגאווה ימינה ושמאלה, מנענע ראשו למעלה ולמטה כסוס היודע את ערך עצמו, ועֶבד שחור רץ אחריו כשהוא מחזיק בזנבו. ובכן, הערבי הזה חמד לו לצון, כטוב לבו עליו ובא להתאנות לדודתי זו. מטומטם שכזה, בחייכם! אלא שהפעם לא ידע עם מי יש לו עסק ושחלקו יהיה רע ומר. דודתי התנפלה עליו בקללות, חרפות וגידופים — להנאת כל היהודים — ולא השאירה לו שריד ופליט שלא קיללה, מאביו ואבי אביו ועד מוחמד הנביא בכבודו ובעצמו. הערבי היה ממש המום, הנשמע כדבר הזה שיהודיה ארורה לדבריו — תדבר בחוצפה כזו אל אציל כמוהו? מיד חלפה תדהמתו, הרים עליה את שוטו להצליף בה. כל הנלווים אליה התפזרו תוך כדי צווחות, אבל דודתי לא זזה ממקומה — כך מספרת אמא — אלא משכה בשוט בחוזקה, הפילה את הערבי מסוסו ועמדה עליו בשוטו להכות בו. הוא צועק ומקלל והיא מרביצה, הוא מחרף את היהודים והיא בועטת בו. אני יכול להגיד לכם שאמא התמוגגה מנחת כשסיפרה לנו את זה והוסיפה שמי שלא ראה מחזה זה, לא ידע הנאה מימיו. באותו רגע רציתי לאמר על דודתי זו: ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, ימי הגאולה בוודאי מתקרבים ובאים. אמא הוסיפה: — הרבה אנשים נקהלו סביבם וההמולה הייתה גדולה עד שבא שוטר אחד לקיים מה שנאמר: שלוח תשלח. אלא שהפעם, לדאבון לבו, שלוח תשלח את היהודיה, כלומר דודתי, ואת הבנים תקח לך, כלומד הערבי. אתם יודעים? גם השוטר לא יצא נקי מתחת ידה. הטיפש הזה, כשהגיע למקום ההתקהלות, רצה להרביץ לה והתחיל לקלל אותה. היא התנפלה גם עליו בקללות ורצתה להצליף בו, עד שמישהו לחש על אזנו של השוטר ואמר לו עם מי יש לו עסק ואז נבהל, התנצל בפני דודתי והלך עם הערבי.

עכשיו אני מתאר לי שאתם כבר לא יכולים לשלוט ביצרכם ואתם שואלים את עצמכם במה כוחה ובמה גבורתה של דודתי זו? אגיד לכם שיפה שאלתם! כמו שגבורתו של שמשון הגיבור הייתה בשער ראשו, כך הייתה גבורתה של דודתי בדרכון האנגלי שלה. הייתה לה, כמו שאמרו, ״חמאיא דלינגליז״ (אזרחות אנגלית). ואם תשאלו, מנין ליהודיה פשוטה כמותה, בערבות מרוקו הרחוקה, דרכון אנגלי? הרי זה גם כן סיפור בפני עצמו, ומעשה שהיה כך היה: פעם, בנעוריה, יצאה לטייל כדרכה, עם עלמות יהודיות מחוץ לחומות המללאח, כנהוג בשבת ובימים טובים. והנה ראה אותה תייר יהודי עשיר מאנגליה והתאהב בה. לא שקט ולא נח עד שההורים הסכימו לתת לו אותה לאשה. אלא שאתרע מזלו, לא עליכם, ולא האריך ימים. מת מיתה חטופה, מפאת איזו מחלה במעיו, אבל כולם אמרו שעין־הרע שלטה בו והיא שהכריעתהו. בין כך ובין כך, נשארה דודתי אלמנה צעירה, ללא ילדים, ומאז עמדה לימין החלש והגנה בגבורתה ובזכות הדרכון האנגלי שלה על היהודים במללאח מפני כל מיני מזיקים רעים, ובפרט מפני אותם ערבים שהתאנו ליהודים בכוונה רעה ובזדון לב והכבידו עליהם את ידם הקשה. ואם עוד תשאלו: מהו דרכון אנגלי ומה כוחו? גם זה דבר לענות בו? אם כך תשאלו, הרי במחילה מכבודכם, בורים גמורים אתם, שגם את זה עלי להסביר לכם. ובכן כדאי לכם שתדעו פרק באורחות החיים שבמדינת מרוקו. צא ולמד כמה מעלות טובות לדרכון האנגלי. קודם כל אין לשלטון המקומי שליטה עליו ובכלל הם נזהרים מאזרחי חוץ כמגחלי אש לבל ייכוו בגחלתם. אזרחי חוץ שאצבעות יד אחת תספרם, נהנים מחופש גמור וכוח מושלים היה כוחם. איש לא יעז פניו נגדם וכל דבר הנוגע להם, נחתך רק על ידי הקונסול שלהם. ודודתי — כשנפל ערבי חצוף בידיה, בפרט אם היה ידוע כצורר היהודים, לא היה יוצא שלם בגופו מתחת ידה, וזה שסיפרתי בו, זכר את נחת זרועה זמן רב אחרי המאורע ולא העז להראות את פניו עוד במללאח מרוב בושה. כוחה של דודתי עמד למגן לכל המשפחה ביחסיה עם השכנים, כי אלה פחדו מנקמת ידה וכשעברה ברחוב היו מראים עליה באצבע ואומרים: ״זוהי עזיזא בעלת לחמאיא דלינגליז(אזרחות אנגלית) אשריה וטוב לה! ״ ובכן בחייכם! תגידו אתם, איך אפשר לא לאהוב דודה כזו? כמה הצטערתי שעזבה את העיר בהיותי תינוק ולא עלה בידי להכירה אלא מפי השמועה. כל המשפחה העריצה אותה והתכבדה בכבודה. ודודתי מצידה, טובת־לב הייתה וידה פתוחה, ואהבת ישראל בערה בקרבה. כל המעלות הטובות היו כלולות בה. אלא דא עקא, כמו שאומרים: אליה וקוץ בה. בא הקדוש ברוך הוא, היודע תעלומות, וסגר את רחמה! חס ושלום שחייה יהיו כליל השלמות! רשע וטוב לו, צדיק ורע לו! כל המשפחה השתתפה בצערה.

ייעצו לה כל מיני רפואות, התפללו בעדה, השתטחו על קברי הצדיקים למענה, הדליקו נרות, כלום לא הועילו בתפילותיהם. דודתי קיבלה על עצמה צומות, סיגופים, פיזרה את כספה לצדקה, נדרה נדרים, עשו לה וידוי, אפילו שינתה את שמה אולי ישתנה מזלה, כלום לא עזר. כשאבדה תקוותה, אימצה לה בן כדת. גידלתו בביתה ושמרה עליו כעל בבת עינה. כשגדל והיה לנער נחמד ויפה־תואר, באה אמו, אשר התחרטה על מעשיה, ולקחתו מידה. הייתה תאניה ואניה ותהום כל העיר לשמע המעשה. הדברים הגיעו לבית־הדין הרבני וסוף דבר נלקח ממנה הבן באכזריות והתאבלה עליו ימים ולילות ולא מצאה נחמה. זאת הייתה הסיבה שבגללה עזבה את העיר. לימים אימצה לה בן אחר, אלא שהפעם כמו שאומר הפתגם: ״גררה כא תגוז על ריב כה יחפדהא״ (מעשה רע עובר על הזאב הוא לומד לקח ממנו). קיבלה את הילד דרך עורך־ דין, עם ניירות חתומים כדת וכדין שאין לשום בריה תביעה עליו. הילד הזה היה גם כן כליל היופי, חסין בגופו ובעל מוח — כך שמעתי — וכל המשפחה אהבה אותו. הוא קרא לדודתי אמא והיא קראה לו בני, ולבעלה השני של דודתי, קרא אבא. ומחוץ להוריו אלו, לא גונב לו שמץ דבר על הוריו האמיתיים ואיש מהמשפחה לא העלה דבר כזה על לשונו. את שמעה של דודתי זו, שהייתה אהובה ויקרה למשפחתנו, שמעתי לראשונה מפי אמא שסיפרה לנו תעלוליה והרפתקאותיה ודמותה הילכה בינינו כאגדה.

אחת מהשכנות הדרות בביתנו ניסתה פעם לפגוע באמא קשות וקראה לדודתי זו, זונה. אוי לניבול פה כזה מבת ישראל! אוי לאוזניים שכך שומעות! אמי רתחה מכעס ומכאב. התחילה להכות על חזה, לתלוש שערותיה ולצרוח מכאב. כשנרגעה קצת, התנפלה על השכנה בחרפות ובגידופים, שלא כדאי לחזור עליהם, ואיימה עליה שמיד תשלח מברק לדודה שתבוא בעצמה לקרוע אותה לגזרים. חלחלה נפלה על השכנה, אבריה רעדו והצבע סר מפניה מרוב פחד. התחילה לבכות ולהתחנן בפני אמא שתסלח לה. הסבירה שלא היא אמרה את המלה הארורה, אלא יצר־הרע שבה, ימח שמו וזכרו. פייסה את אמא וביקשה את סליחתה ולא זזה מאמא עד שסלחה לה. השכנה לא שוכנעה שהסכנה עברה, היא קראה לשכנה אחרת להשלים ביניהן וכמו שאומר הפתגם: ״נדמת חתתא נדמו לקמול די פראסהא״ (התחרטה עד שהתחרטו הכינים שבראשה) על פליטת הפה שלה. אבל באמת! להעליל דבר כזה על בת ישראל כשרה וטובה כדודתי רק משום שהתחתנה עם נתין זר שהיה יהודי שונה מאיתנו, זה איום ונורא. אמא לא רצתה להתנחם ולא אבתה לסלוח עד שרבי אליהו בעצמו התערב בדבר והכל נגמר בפיוס גדול כשכל

הנאספים מתכבדים בכוס תה ועוגיות. רק אז נרגעה נפשה של השכנה. שאר קרובינו, לא עשו דבר קטן או גדול עד ששאלו את פי דודתי. בלי ברכתה והסכמתה איש לא נקף אצבע.

יום אחד, כשחזרתי מ״אם־הבנים״, נודע לי שסוף סוף אראה את דודתי זו פנים אל פנים. תארו לעצמכם מה גדלה שמחתי. התלהבות גדולה אחזה בי עד שזלגו דמעות מעיני. תארו לכם, מה נכספה וגם כלתה נפשי לראות את דודתי, אשר את שמעה שמעתי, ובפרט שאני היחיד מכל חמשת אחי ואחיותי שזוכה לכך, אם כי איני הבכור. איזה כבוד! ואל תזלזלו בכבוד אשר כזה! כל אחד מבני משפחתי בכה והתחנן לפני אמא ואבא שיקחו אותו איתם ולא הפיקו רצון מהם. ראשית כל, הרי לכם נסיעה ארוכה ונכבדה באוטובוס גדול ההולך על גלגלים, השד יודע איך ומי דוחף אותו. ושנית לבקר בכרך גדול כזה שבו גרה דודתי, אין כבוד גדול מזה לנער פוחז כמוני. עיירתי הקטנה, ספרו, יפת נוף, שופעת נהרות ונחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב, אבל לא תשווה בגודלה וביפי בנייניה וגניה לעיר הגדולה והמהוללה, רַבַּט, הידועה בהדרה כעיר משכנו של המלך. אם נכון מה שאמי אומרת, שהרי לא הייתה שם אף פעם בעצמה, הרי נכון לי מראה הים הגדול ורחב הידיים, אותו תיארתי בדמיוני מפי השמועה. הים הגדול בו שטות ספינות ענק כערים צפות, ממש פלאי אלוהים. ובכן אל יהיה כל זה קל בעיניכם! מאז שמעתי את הבשורה הזו והכבוד בו זכיתי, נתגדלתי בעיני והייתי לאיש. גם חברי ב״אם־ הבנים״ אשר לא ידעו כי יש עוד ערים בעולם חוץ מעיירתנו, קינאו בי קנאה גדולה והתחילו לחזר אחרי כאדם מופלא. כי נסיעה באוטובוס — בדבר זה, לכל הדעות, זוכים רק יחידים וכל ילד חושקת נפשו, ולו רק לרגע, לשבת בתוך האוטובוס. והנה פתאום אני נוסע כאחד האדם! קומתי דמתה לתמר וערך עצמי ניבט מכל תנועה מתנועותי. נסיעה זו אמנם לא באה בהיסח הדעת, אלא הוכנה מראש והיו לה הרבה סיבות ולא נבחרתי רק מפני שהייתי בן יחיד לאמו.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

נאמר גם ״הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״(אבות א, יב) – תורה שמדברת אל הלב, תורה שמקיימים מאהבה ולא מיראה או מפחד של עונש, איום או נידוי. בזמנו הזדעזעתי לראות חילול שבת, מפני שלמדנו שאם היהודים היו שומרים שתי שבתות כראוי היה בא המשיח, ויודעים אתם כמה ייחלנו למשיח, אנו ואבותינו, והנה בא איש אחד ומעכב את בואו של משיח?! למדנו שיש לנו חופש בחירה ״נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״ ולפני כן כתוב ״לא בשמים היא״, בידינו וביכולתנו לעשותו, כלומר לעשות את הטוב. לכן, כל אחד נושא בתוצאות מעשיו. רבותינו ז״ל ידעו ש״אין צדיק אשר בארץ יעשה טוב ולא יחטא״. לכן ניתנה לנו אפשרות התשובה לכפר על מעשינו, כמו שעשו אנשי נינוה. הלוא נאמר ״חי אני נאום אדוני ה׳ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה״. אפילו חוטאים גמורים יכולים לקנות עולמם אם חוזרים בתשובה, ועוד גדול כוחה של תשובה שעליה נאמר ״במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין״. כוחו של בעל תשובה גדול מזה של צדיק בגלל שני דברים: (א) מפני שהרשע הודה בחטאו ועשה תשובה. והצדיק? לא יודעים! אולי חטא ולא מודה בזה? אין דבר כזה אדם מושלם. רק ה׳ מושלם; (ב) מפני שהרשע התנסה בחטא וגבר על יצרו. לכל אחד יש את האפשרות לפדות את עצמו בתשובה כמו שאמרה ברוריה לבעלה ר׳ מאיר.

היו בריונים שציערו את רבי מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה, בתו של ר׳ חנניא בן תרדיון, הלוא כתוב ״יתמו חטאים…״ ולא ״חוטאים״. ענה לה רדי לסוף הפסוק, מה כתוב? ״ורשעים עוד אינם״.אמרה לו, אם כן בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, ״מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודעך עפר? העיד אמיתך? לכן למדנו ששערי תשובה פתוחים תמיד לקבל שבים. אי אפשר בלי האפשרות של תשובה בחיים, מאחר שבני תמותה אנחנו ונתונים לפיתויים ולחטא. למדנו גם ״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״. האמת היא, שהאדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו. ישנם יהודים אדוקים, כולל רבנים שעברו על העברות המוסריות שבתורה, עברות שבין אדם לחברו, כגון דרך ארץ, רדיפה אחרי הכבוד, זלזול ברבנים מתחרים על משרות ועוד, ויש בני אדם שאינם אדוקים ובכל זאת מקיימים את המצוות המוסריות שבתורה, מקפידים על כבוד זולתם, נמנעים מרכילות ולשון הרע ועוד. לה׳ לא אכפת אם חיללנו את השבת או לא קיימנו את המצוות שבתורה. ה׳ לא מתערב במעשינו. אנחנו לא עושים לו טובה אם מקיימים מצוות, כי הוא לא זקוק לזה. הוא נתן לנו את החיים ואת הבחירה החופשית ואנחנו קובעים את דרך חיינו, לטוב או לרע. אז מדוע מקיימים מצוות? זה עניין שבינינו ובין עצמנו. אילו חיים אנו בוחרים לעצמנו, איך אנחנו חיים, באושר או בעגמת נפש – זאת תוצאה של מעשינו הטובים או הרעים. בקיום המצוות המוסריות שבין אדם לחברו האדם מגיע לשלווה נפשית, להרגשה טובה, לביטוי ולהגשמת הניצוץ האלוהי הקיים בנו, והשכר שלנו זה הסיפוק שאנחנו מרגישים אחרי קיומו של מעשה טוב, ולהפך. עברה על כך מלווה אותנו בייסורי מצפון, בחוסר מנוחה נפשית, בהרהורי חרטה ובהרגשה רעה שמעשינו השליליים משאירים בנו. האדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו, כפי שאמר עקביה בן מהללאל לבנו לפני מיתתו: בנו ביקש אותו ״פקוד עלי חבריך [כלומר תן לי מכתב המלצה]. אמר לו: איני מפקיד, אמר לו: שמא עילה מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״.

כל העניין הזה גרם לי הרהורי מחשבה ביני לבין עצמי על מושגים שונים ביהדות שלמדנו מפי מורינו. כמו צדק, גאולה, חטא ומעל הכל המושג ״משיח״. זה העסיק אותי מאוד. האם זה יקרה בדורנו? האם נזכה סוף סוף לראות במו עינינו את גאולת עמנו? האם אפשר לעשות משהו כדי לעזור ולהחיש את הגאולה? אמרו לנו שאסור לדחוק את הקץ! ובכן, נשב בחיבוק ידיים כל הזמן ונחכה לנס מבלי שננקוף אצבע? ומה עם יישוב ארץ ישראל שכבר התחיל? האם לא מחובתנו לעלות ולבנות את הארץ? הרי למדנו בבראשית מתוך הפסוק בפרשת ״לך לך״: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים״. מכאן פירש רש״י שהדר בחו״ל כמו שאין לו אלוה וכן בפרשת ״ויצא״: ״וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי וכו'… והיה ה׳ לי לאלוהים״, כלומר רק בארץ ישראל יהיה לו לאלוהים. מכאן מסיקים רבותינו ז״ל שכל הדר בחו״ל כאילו אין לו אלוה… ורש״י מפרש את אותו הדבר על הפסוק ״… אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים״. אלוהים לעם ישראל, רק בארץ ישראל. אותו הדבר ״… עם ה׳ אלה ומארצו יצאו״ ארצו של אלוהים היא ארץ ישראל ולא הגולה. רמז לכך מוצאים גם בפסוק ״… ושכנתי בתוכך נאום ה׳״. אלוהים ישכון בתוך ציון ולא בגולה. אני נזכר במה שלמדנו על ר׳ יוחנן הסנדלר ועל ר׳ אליעזר בן שמוע, בזמנו של ר׳ עקיבא. הם חשבו לברוח לבבל ויצאו לדרך. כשהגיעו לצידון התחרטו. קרעו את בגדיהם ובכו. מיד חזרו על עקבותיהם והכריזו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״. כמו כן ר׳ יוחנן בן נפחא שאמר: ״כל המהלך ארבע אמות

בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא״. ועוד דבר מעניין שלמדנו בתלמוד בבלי על מגילת רות: ״ר׳ שמעון בר יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל חוץ לארץ״.

 מה שהעסיק אותי יותר ויותר היה עניין המשיח, הגולה וגאולת הארץ. כנחמה אני נזכר בפרשת ״ויצא״. יעקב אבינו מהסס לרדת מצרימה לבנו יוסף וה׳ אומר לו ״אל תירא… אנוכי ארד עמך מצרימה״. מכאן, שהשכינה יורדת עם ישראל לגולה. נאמר גם ״עמו אנכי בצרה״ מכאן אולי החידוש של הקבלה על ״שכינתא בגלותא״, כלומר השכינה גם היא בגולה אתנו. שלוש פעמים ביום אני חוזר על הקטע ב״עמידה״ בתפילת שמונה עשרה: ״תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל״. השאלה ״מה עושים כדי לקרב תקיעת שופר זו״, הציקה לי מאוד. אי אפשר לחזור על זה יום יום ולא לעשות דבר. האם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים או שעלינו ליישב את ארץ ישראל בניגוד לדעתם של הרבנים? אני מתחיל לחשוד שבגלל הישיבה הממושכת בגולה אבותינו משתמשים במשיח כאמתלה לשבת בחיבוק ידיים. אני מתחיל להבין שהמשיח הפך למטרה בפני עצמה במקום אמצעי לגאולה. העבודה שלנו לא תיעשה בידי אחרים ולא בדרך נס, אלא אנחנו נצטרך להתחיל במלאכה של יישוב הארץ כדרך לקרב את הקץ, כמו שלמדנו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״.לכן עלינו להתחיל את מלאכת יישוב ארץ ישראל בעצמנו ולא להצדיק את ישיבתנו בגולה באמתלות שונות על איסור דחיקת הקץ.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

ווסטמארק…פתגמים

WOMEN—MARRIAGE

Islam looks upon women with an unfriendly and suspicious eye. It pronounces their general depravity to be much greater than that of men. According to Muhammadan tradition the Prophet said : “ I have not left any calamity more hurtful to man than woman. … O assembly of women, give alms, although it be of your gold and silver ornaments ; for verily you are mostly of hell on the day of resurrection.

״ And women are stupid and ignorant as well as wicked.

The Moors are acquainted with the Muhammadan saying

N-nsa naqsatu (or, qilla't) ‘aqlin wa din,

 “ Women are defective in understanding and religion ״ (Fez, Tangier).

النسا ناقصت ( قلة) عقل و دين

אְנּנסָא נָאקֵּסָאת (קֵלְת) עָאקֵל וּדִין

N-nsa nsahum allah mer rhamtu,

" Women have been omitted by God from his mercy.”

النسا نساهم الله من رحمته

אֵנּנסָא נְּנסָאהוּם אַלַלה מֵן רחְמַתְהוֹ

Zein r-rajil f 'aqlu u ‘aql l-mra fzeinha,

 “ The beauty of the man is in his intelligence, and the intelligence of the woman is in her beauty.”

زين الرجل في عقله و عقل المراة في زينها

זִין אֵרָאזֵל פְעְקְלוֹ, וּעְקְל אְלְמרָא פִזִינְהָא

Women are the friends of the devil. They are possessed by jnun (jinn), who help them to practise witchcraft; nay many women are really jnun in disguise. Their looks are dangerous ; it is said :—

(4) Ida lquti l-m'aiyna bzaq fe treqha u da'i la bi l-qrina,

إذا لقيت المعينه ابزق في طريقها و اداع  لها بالقرينة

אִידָא לְקּיִתִי לְמְעַיְינָא, אֵבְּזֵק פִי טְרִיקְּהָא וּאֵדָאע לִיהָא בְּלְקְרְינִיּה

 “ If you meet a woman who has an evil eye, spit on her way and wish her the Qrina ” (a female spirit causing the death of infants).

מתוך 114 "סורות" (פרקים), הקוראן מקדיש סורה שלמה לנייני נשים והיא סורה מספר 4, בה הוא דן בעניינים רבים הקשורים לאישה בקוראן….
אביא כאן כמה דוגמאות, ככתבן וכלשונן הערבית מתוך הקוראן ובעברית מספרו המצויין של פרופסור אורי רובין "הקוראן" מתורגם על ידו לעברית….

מאפייני הטובות שבהן 34:4;הכאת האישה

  الرِّجَالُ قَوَّامُونَ عَلَى النِّسَاء بِمَا فَضَّلَ اللّهُ بَعْضَهُمْ عَلَى بَعْضٍ وَبِمَا أَنفَقُواْ مِنْ أَمْوَالِهِمْ فَالصَّالِحَاتُ قَانِتَاتٌ حَافِظَاتٌ لِّلْغَيْبِ بِمَا حَفِظَ اللّهُ وَاللاَّتِي تَخَافُونَ نُشُوزَهُنَّ فَعِظُوهُنَّ وَاهْجُرُوهُنَّ فِي الْمَضَاجِعِ وَاضْرِبُوهُنَّ فَإِنْ أَطَعْنَكُمْ فَلاَ تَبْغُواْ عَلَيْهِنَّ سَبِيلاً إِنَّ اللّهَ كَانَ عَلِيًّا كَبِيرًا

הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו, הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אלוהים.אשר לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופִרשו מהן במשכב, והכּו אותן, ואם תשמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן ואלוהים עליון וכביר.

כל אשר רומם בו את אלה על אלה : יתרון הגבר על האישה הוסבר בכך שהוא עולה עליה בשכלו ומיטיב ממנה לשלוט, לנהל, ללחום וכו', ובכך שאלוהים העניק לו חלק גדול יותר בירושה באוה סורה, סורת הנשים בפסוק 11 – אני מצטט, אלוהים מצווה כי כך תנהגו בילדיכם : לבן חלק כחלקן של שתי בנות….

פרק שלישי: רבי יעקב ששפורטש

דמות שנייה שהשפיעה על גורל התנועה במרוקו ותרמה לא מעט לבלימ­תה היא דמותו של רבי יעקב ששפורטש. ששפורטש היה ראש וראשון למתנגדי התנועה ויריבה המושבע והעקבי. הוא היה מחולל הפולמוס הגדול שהתלקח סביב התנועה והיה הכוח המניע והרוח החיה בו. בעטו החד והשנון התסיס, הזעיק והפעיל את קהילות ישראל בכל רחבי העולם.

בניגוד לאלישע אשכּנזי, אשר ידיעותינו על הזדהותו או אי־הזדהותו עם התנועה מעורפלות, הרי על ששפורטש הן ברורות. אנו יודעים שהיה לוחם תקיף וחריף נגד התנועה השבתאית. ספרו הפולמוסי ״ציצת נובל צבי״, הוא אחד המקורות החשובים להכרת דרכי פעולתה של התנועה בכלל ובמרוקו בפרט. חליפת המכתבים בין ששפורטש לבין רבני ״גלילות המערב״, הכלולה בתוך הספר, היא בין המקורות המעטים שנותרו לפליטה בימינו, ואשר שופכת אור על המימדים אליהם הגיעה התנועה במרוקו בהתגלות הראשונה. חשוב לנו לכן שנכיר את דרכו ופועלו של האיש.

רבי יעקב ששפורטש נולד בשנת ש״ע (1610) באורן שבצפון אפריקה למשפחה מיוחסת ממגורשי ספרד. לפי עדותו, היה מצאצאי הרמב״ן, הדור האחד־עשר. ששפורטש היה גאה בייחוסו ונהנה פעמים רבות לציין את שושלת היוחסין שלו. גם תלמידיו התפארו בייחוס של רבם. אחד מתלמידיו, יחיאל מהטוב, מסיים אחד ממכתביו בדברים הבאים: ״כה דברי קטן שבתלמידי מורי נר״ו העומד בקבלת אבותיו ורבותיו של מורי הנודעים בש״ש שערים המצוינים בהלכה מזרע הרמב״ן אשר מורי יצ״ו י״א דור אליו׳׳ וגו׳.

עוד בהיותו בן תשע בלט הנער בכישרונותיו. ידיעותיו בש״ס, בתלמוד ובהלכה הפליאו את מוריו. בשנת שפ״ח (1628), בגיל 18, יצאו לו מוניטין של תלמיד חכם מובהק ורבני עירו הכירו בלמדנותו ובידענותו המופלגות, ומינוהו לחבר בית־דין בתלמסן הסמוכה לאורן.

בשנת שצ״ד (1634 ) והוא בן עשרים וארבע, נתמנה ששפורטש לאב בית־דין ומורה צדק בתלמסן ובכל גלילותיה. עלייתו בסולם ההיררכיה הרבנית הממסדית הייתה מהירה ומסחררת. ההצלחה האירה לו פנים, אך לא לאורך ימים. בשנת ת״ז (1647) התחיל הגלגל להתהפך. באותה שנה הסתבך בסכסוך חמור עם שלטונות המקום, הושם במאסר והודח מכס הרבנות וממשרותיו הרמות בהן החזיק ונאלץ לעזוב את תלמסן. רבי אברהם, בנו של רבי יעקב ששפורטש, כותב בהקדמה לספר אביו ״אוהל יעקב״: ״ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של מלך תאלמאסין לאסרו בנחושתיים ובייסורים קשים על אשר שמו עליו עלילות דברים כדי להוציא ממנו דמי״ם ונתנו ביד צרים אשר עצמו במילי״ן ובעולו״ת מתי״ם עשו בשרו חידודין חידודין וירא יעקב.״מתלמסן נמלט לסאלי, בה מצא מקלט, ובה ישב שנים מספר ללא מעמד מיוחד. הפחד מפני השלטונות גרם לערעור בטחונו והיה חרד לקול עלה נידף. הפחד שמא ידם תשיג אותו הטריד את מנוחתו והוא נאלץ להרחיק נדוד לארצות הים.

בשנת תי״א (1651) עזב את סאלי ושם פעמיו לאמסטרדם הרחוקה, בה ניסה לכבוש לו מקום כבוד בין ראשי הקהילה היהודית. וב־1657 נמנה עם אנשי המשלחת בראשותו של מנשה בן־ישראל שהתייצבה בפני קרומבל כדי לבקשו שיתיר ליהודים לשוב ולהתיישב באנגליה.

בשנת תי״ט (1659) הוזמן על־ידי אחד הנסיכים של השושלת העאלווית לשוב למרוקו כדי למלא שליחות נכבדה אצל מלך ספרד. שליטתו הטובה בשפות אירופיות היתה לו לעזר. התקופה בה אנו דנים היא תקופת ארבעים שנות המהומות אותן תיארנו בפרק השני. מרוקו מסוכסכת מבית. מרידות פורצות מדי יום ביומו. הימים ימיהם האחרונים של הסעידים וראשית עליתם של העלאווים. מאבק מר ואכזר היה נטוש בין נסיכי שתי השושלות ובין הנסיכים העלאווים בינם לבין עצמם. ששפורטש הוזמן על־ידי אחד הנסיכים העלאווים אשר הטיל עליו ללכת למלך ספרד ולבקש את עזרתו כדי לגבור על יריביו. מדובר כנראה בנסיך מולאי מוחמד, בנו הבכור של מוחמר שריף מתפיללאת, ראש הדינסטיה העלאווית. האחרון היה גם אביהם של מולאי ראשיד (1671-1665) ומולאי איסמעיל (1727-1671) אשר עתידים למלוך ולבסס את שלטונה של השושלת ולהשליט סדר במדינה.

ואכן שליחותו יצאה אל הפועל והוא התכונן, לאחר סיומה המוצלח, לשוב ולחזור לאמסטרדם, אך תושבי סאלי שבתוכם התגורר ואשר הכירוהו כאשר גלה מתלמסן, הפצירו בו להתישב בתוכם. ששפורטש נעתר להפצרותיהם והוא התמנה לחבר בית־דין.

בשנת תכ״א (1661) עזב שוב את סאלי וחזר לאמסטרדם, בה מצא כר נרחב לפעילותו. המצב של חוסר יציבות במדינת המגרב, ואי־הבטחון ששררו בה, הם שגרמו להחלטתו לעקור מסאלי ולשוב לאמסטרדם. אם נוסיף שהשנים תכ״ב-תכ״ט (1669-1662) היו שנים שחונות, ״בהן שרר רעב וכפן״ בערי מרוקו ש״אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן״, הרי מובנות לנו הסיבות לעזיבתו את מרוקו ושובו לאמסטרדם. אותן סיבות שבגללן עזב את מרוקו לראשונה ״מחמת המלחמות והרעב״ – והלך לאמסטרדם, חזרו על עצמן גם הפעם.

בשנת תכ״ג(1663) עזב את אמסטרדם והתישב בלונדון, בה נבחר לרב לקהילת הספרדים. הוא היה הרב הראשון לקהל עדת הספרדים בלונדון – מאז 350 שנה – אחרי שניתנה הרשות ליהודים להתישב בלונדון. המינוי היה כעין הכרת תודה על פועלו בחבר משלחת בראשותו של מנשה בן ־ישראל שפעלה למען שובם של היהודים לאנגליה.

שהותו בלונדון היתה קצרה. בשנת 1665 פרעה מגפת דבר בלונדון אשר הפילה כשמונים אלף חללים מתושביה של לונדון. ששפורטש נאלץ להמלט על נפשו והתישב בהאמבורג. בעת שהותו בהאמבורג החלו להגיע אליו השמועות הראשונות על הופעת המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי.

בשנת תל״ג (1673), לאחר ששככה הסערה שחוללה התנועה השבת­אית ולאחר שהמשיח המיר את דתו, הוזמן ששפורטש על־ידי שלושה אחים, גבירים רמי מעלה ממשפחת פינטו (יצחק יעקב ומשה), לחזור לאמסטרדם ומונה שם לראש בבית־מדרשם המפואר ״כתר תורה״.

גם שהותו באמסטרדם היתה קצרה. אף שם לא מצא מרגוע ומנוח לנפשו, ובשנת תל״ה (1675) קבע את מקום מגוריו בליוורנו, בה התקבל בכבוד רב ונתמנה לראש המתיבתא של ליוורנו ואף מינוהו דיין, ״בכל מעלת שאר הדיינים אשר שם״.

בשנת ת״מ (1680), שוב נוטל הוא את מקל הנדודים וחוזר לאמסטרדם. אחרי מות ר׳ יצחק אבוהב ז״ל, שהיה רבה של אמסטרדם, נקרא ששפורטש לשבת על כסאו בראש ישיבת ״עץ החיים״ ובשנת תנ״ג (1693) נבחר למו״צ ואב״ד באמסטרדם. ״ויקבלו עליהם במקומו לאדון ולפטרון על פיו יחנו ועל פיו יסעו… וכאן היה ומצודתו פרוסה בכל תפוצות ישראל.״ במשרה זו החזיק עד יום מותו. בשנת תנ״ח (1698) נתבקש להחזיר נשמתו לבוראו ויאסף יעקב אל עמיו זקן שבע ימים ושבע רוגז. בן שמונים ושמונה היה במותו. ״ויתאבלו עליו בכל תפוצות ישראל״.

הנה כי כן, כפי שאנו רואים, חייו של ששפורטש הצטיינו בחוסר יציבות. הם היו סוערים, מלאי תלאות ונדודים. מאז נאלץ לעזוב את תלמסן עיר מגוריו, לא ידע מנוחה וחייו היו חיי נדודים. נע ונד היה מעיר לעיר וממדינה למדינה.

קשים ורעים היו ימי חייו. החיים לא פינקו אותו ולא השביעו אותו נחת. בגיל צעיר מאד הגיע לשיא התהילה בהיותו רך לימים. רק בן עשרים וארבע היה כאשר עלה על כס אב בית־דין בתלמסן. כהונה זו העניקה לו יוקרה, עצמה וסמכות, אן מאז ״התנכלו״ לו השלטונות והדיחו אותו ממשרתו וגרשוהו מנחלתו התהפך עליו הגלגל. קרנו ירדה פלאים ומאז לא ידעה נפשו מנוחה. בערגה ובגעגועים רבים הוא נזכר, במחמדים שהיו לו בימי חלדו, כאשר שלט בכיפה בעירו תלמסן ובנותיה, וכאשר קהילותיהן היו נתונות למרותו המוחלטת.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

. הנישואין

• אתן רוצות לספר לי איך עורבים את הנישואין אצלנו בפאס, אתן הצווחות את הצהלולים?
• ברצון רב! בקרוב החתונה שלך, אליהו! האל יאריך את חייה של אמך רחמה כדי שתשתתף בשמחתך.

יום ראשון שלפני השבוע של החתונהש מכנים אותו ״יום היריעה הלבנה״. בערב אנו לוקחות מבית החתן לבית הכלה מגש של סוכריות וקערה של חינה כתושה. מקבלים את פנינו בעוגיות ״פאליבי״, בתה ובריבת פרות, מאפרות את הכלה ומורחות לה חינה על ראשה ומלפפות אותו בבד לבן. את היריעה הלבנה שאגו לוקחות אנו קושרות בה שבעה קשרים מסביב לבטנו של החתן ואומרות לו שלא יריב ולא יצא לטייל בלילות עד לליל החופה, שבו מתירים לו את הקשרים.

ביום שבת אנו המצהללות הולכות לבית החתן בבוקר ומשמיעות לו צהלולים לפני שיצא לבית הכנסת. כשאנו מסיימות אנו לוקחות את הילדות שנאספות בבית החתן אל בית הכלה בליווי צהלולים. שם נותנים להן סוכריות ועוגיות ״פאליבי״, ולאחר מכן הן חוזרות לבתיהן.

אנו חוזרות לבית החתן ומוצאות שם רבנים שותים מאחיא ומלווים אותה בחמוצים, ושרים פיוטים לכבוד החתן. החתן הולך בליווי חבריו לבית הכלה; אנו מלוות אותו בצהלולים. הוא נשאר שם. מכבדים את הנוכחים בתה ובעוגיות ״פאליבי״. החתן מנשק ידיים, ומעניקים לזה שליווה אותו קוביית סוכר. לאחר מכן בית החתן ובית הכלה סועדים יחד, וביניהם החתן והכלה לבושים בבגדים נאים. בערב הנשים יוצאות ומזמינות לטקסי יום ראשון שנקרא יום תקייל [=יום ההכנות הארוך], שמתקיימים בבית הכלה. יום שבת זה אנו מכנים אותו בשם סבת אר־ראי [=שבת ההתייעצות].

ביום ראשון בבוקר אנו לוקחות מגש של סוכריות ומגש של חינה לא כתושה לבית הבלה. בערב אנו מלוות בצהלולים את הנשים מבית החתן אל בית הכלה. לוקחות אתנו ביצה רכה, דבש וצמר גפן וכן קופסה של תכשיטי זהב. אנו שוברות את הביצה שבתון צמר הגפן על ראש הכלה ואומרות לה ״מזל טוב!״. סמוך לחמש בערב נאספות כל הנשים לבושות בשמלות משי ומטפחות קשורות לראשיהן. הנגנים באים ואתם זמרת ששרה שירי דזירי [־שמקורם באלג׳יריה] ומתחילים לנגן ולשיר שירים נפלאים. מכינים לנו תה ומחלקים לנו ריבה, ולאחר מכן מגישים לנו עוגיות שקדים ועוגיות בצורת מעטפות, ולבסוף מחלקים לנו גלידת פרות לפני שאנו הולכות הביתה.

ביום שני בערב עורכים את ליל החינה. ערב זה כולו נפלא. הנשים באות לבית הכלה לבושות יפה כולן בשמלות המשי שלהן עם חגורות משובצות חוטי זהב וכסף ועדויות בתכשיטי זהב: עגילים, עמידים, מחרוזות פנינים וטבעות משובעות יהלומים. יושבים על מרבדים נמוכים במו בסלון מוסלמי, השטיחים פרוסים על הרצפה ולידם כריות משי. בבל פינה מונחים מגשים מלאים בכוסות מאחיא ובחמוצים. החתן בא עם כל חבריו כשהם לבושים לבוש של מוסלמים: ג׳לאביה ממשי וכן מצנפת. הכלה באה מאופרת ולבושה שמלת משי ועדויה במטבע זהב משובץ ביהלום, ויושבת ליד החתן וחבריו. כל הערב הנגנים מנגנים והזמרות שרות, וכשמישהו רוצה לעזוב מכריזים על המתנה שהוא מייעד להם. אחד הנגנים מקבל את המתנה ואומר בקול רם: ״מתנה זו היא של פלוני שהעניק אותה לכבוד החתן והכלה ולכבוד הנוכחים כולם – עשרים פרנק. יוסיף לו האל מטובו!״. עם שחר הנשים המזוואראת [־הנשואות בפעם הראשונה וחיות לצד בעליהן] מורחות חינה לכלה; גם לבנות שנשארו ערות הן מורחות חינה על הידיים ועל הרגליים.

ביום שלישי מציגים את הנדוניה של הכלה, והרבנים והשמאים מעריכים את עלויותיה וליד כל חפץ רושמים את מחירו. לבסוף לוקחים את הנדוניה לבית החתן ומזמינים את הנשים לבוא לראותה. בלילה באים הפייטנים לשיר פיוטים בבית החתן, ומתלווה אליהם הספר. בזמן שזה מספר את החתן ואת חבריו שרים פיוטים ומשמיעים צהלולים לכבודם. לקראת חצות אנו מלוות את הכלה למקווה במחיאות כפיים קצובות ובשירים. הנשים נכנסות אתה למקווה, וכשהיא יוצאת הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים וחמותה אתן ובידיה נר לבן; הנשים שרות לה: ״הנה הנר הגיע אליה, שלחה לה אותו חמותה״״.

ביום רביעי בבוקר לוקחים את הכלה ומושיבים אותה על כיסא. באות נשים זקנות ועורכות לה טקס אזלומין ושרות לה: ״סרקי, סרקי״״. בערב, מלווים את הכלה בתהלוכה עם נגנים ועם רבנים ומובילים אותה אל בית החתן. כשמגיעים לבית החתן בא הרב וליד שני עדים קורא את הכתובה, שמוזכרים בה אבות החתן ואבות הכלה. לאחר מכן מקדש הרב על היין, והחתן והכלה טועמים מכוס הקידוש. החתן עונד לכלתו טבעת באצבע השנייה של היד הימנית, ואומר: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. מביאים קנקן או ספל מלא בחלב ומזליפים על החתן והכלה.

בלילה, ליל הנישואין, מסדרים את חדר החתן ומציבים באמצעו שולחן גדול. על השולחן שמים קערה של תפאיה, שהוא מרק הכולל בשר עוף, פתיתי ביצים טרופות וחתיכות שומן. לאחר מכן מגישים מיני קינוח, תבשילים, משקאות, פרות ועוגיות מכל סוג. אנו קוראות לגברים ולנשים שיבואו להתפעל מן השולחן, ונועלות את דלת החדר על החתן והכלה. ביתר החדרים הנגנים מנגנים והרווקים ידידיו של החתן ניגשים אל דלת החדר שבו שוהה החתן ואומרים בקול רם:

״תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מן התפאיה.

תן לי לטעום, הו ידידי, תן לי לטעום מבשר העוף.

שמור נא לי מן העוגיות, שמור לי מן הסוכריות.

תן לי לטעום, הו ידידי״.

למחרת בצהריים עורכים את טקס המתנות. גברים ונשים יושבים סביב שולחן גדול עמוס בעוגיות, בקערות ריבה ובמקטרות של קטורת, וחבריו של החתן וחברותיה של הכלה מביאים לה מתנות מכל סוג. ישנם גם כאלה שמעניקים מתנות כסף. מי שיוצא לוקח אתו את מנת העוגיות שלו בתוך נייר לבן.

ישנן משפחות שלאחר החתונה מקיימות את מנהג ה״צדקה״. ידידי החתן מזמינים אותו לביתם כדי שיהיה אורח כבוד שלהם. החתן יוצא להסתובב עם חביריו, שעורכים לו ביקורים בבתיהם. כשהוא עומד לעזוב הם מעניקים לו מתנת כסף, מעשרים עד מאה פרנק.

• האם בימים עברו היו מנהגים נוספים על אלה?
• כן! ביום שלישי בלילה לאחר שיצאה הכלה מן המקווה היו עורכים את טקס ״מצא אישה״. היו מלבישים לחתן לבוש של מוסלמים, בגד עליון רחב ומצנפת, ומרכיבים אותו על סוס כמו מלך. חבריו ליוו אותו כשהם לבושים כמו שוטרים ואומרים לו ״יברך האל את חיי אדוני!״ ומניפים למולו מטפחות משי, ואחדים מהם צעקו אחריו: ״אנו עלינו לרגל ובאנו, ונעלינו בידינו״״״.

וכן ערכו את טקס אל־עאגפא. לאחר החתונה היו מעלים את הכלה לגג ומלבישים אותה דברים של זקנות: מטפחת ראש עם שולי זהב, צמות שחורות מלאכותיות וכן חגורה רחבה משובצת בחוטי זהב. לאחר מכן התיישבו ושתו תה בזמן שהנגנים ניגנו.

ושכחנו לספר לך, אתה היקר לנו, על הטורנה־בודה [=חזרה על החופה]. לאחר שהכלה היתה לאשת איש, חמישה עשר יום לאחר מכן היו מלווים אותה לבית הוריה, ולאחר כשבוע היו לוקחים אותה למקווה ומאפרים אותה ומלווים אותה עד לבית החתן במגשים מלאים עוגיות וסוכריות. לילה זה היו מבלים אותו כמו ליל הנישואין.

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

בתי העלמין

דורות רבים שאבו התרוממות רוח בימים בתקונם, עידוד ונחמה בתקופת משבר מזכרם הקדוש והזוהר של החסידים התמימים וישרי לב הטמונים בבתי עלמין בעיירה. גאוותם של בני הקהל היתה, בין השאר, על בעלי המופתים החסידים והצדיקים זיע״א שהובאו למנוחת עולמים בבתי העלמין.

שלושה בתי העלמין שימשו מקום קבורה לבני הקהילה לדורותיהם מיום הווסדה של הקהילה ועד יציאת אחרון בני הקהילה (מאיר מרציאנו די ישו וב״ב הם האחרונים לצאת מדברו ולעלות לארץ ישראל בקיץ תשנ״ה).

בית העלמין הראשון נמצא בקרבת הקדוש סידי יוסף, בין השכונות אלקצבא וקובויין, והיה בשימוש בין השנים 1680-1500 לערך; בית העלמין הנקרא״למערה לקדימא״ (בית עלמין הישן), או ״למערה תחתאנייא״ (בית עלמין התחתון) היה בשימוש בין השנים 1830-1680 לערך, השלישי נקרא ״למערה ג׳דידא״ (בית העלמין החדש) או ״למערה לפוקאנייא״ (בית העלמין העליון) היה בשימוש בין השנים 1980-1840 (שטח בית עלמין החדש מזכיר במדת מה בית העלמין שבהר הזתים בירושלים ת״ו).

רישום שם הנפטר היה דבר נדיר, לא ראו צורך לציין שם הנפטר והרי בל אחד ידע מה שדרוש לדעת, היום שהקהילה חדלה להתקיים אין אתנו יודע עד מה בנוגע למצבות הלא רשומות. מצבות אחדות, ללא שום כיתוב, מזוהות עד ימינו וזה עדות ליחס הרם שרחשו בני הקהילה ליחידי סגולה הצדיקים הרבנים זיע״א: קברי ״שמאענא״ זיע״א בבית עלמין הישן זכו בעבר הרחוק וזוכים עד היום לביקורים של בני הקהילה הבאים לשפוך כאן תפילה ותחינה לבורא עולם ובתום העליה לקברי שמאענא זיע״א יש נוהגים לאסוף מעט מעפר קברי הצדיקים לערבב עם מים ולמרוח על מקום מיחוש בגוף, ורבים סיפרו שהמיחושים והכאבים עברו להם! מי הם הצדיקים שמאענא אשר שמם הטהור נישא בפי כל? לדברי הרב הרש״ק בקונט׳ יחס דבדו הם הרבנים יצחק בן דוד הכהן ויצחק בן משה הכהן; ארבעה רבנים שד״רים מארץ ישראל שהתעכבו בדבדו, ושם נפטרו ונטמנו, אומרת גירסא שניה ; ולפי גירסא שלישית, קברי שמאענא זיע״א הם קברי החסיד הרב שמעיה כהן זיע״א ובנו (וי״א שלושת בניו), אשר בשעת סכנה החביאו עצמם בשוחה, האויב רדף אותם, ושם היתה קבורתם, והתקיים בהם האימרא ״בחייהם ובמותם לא נפרדו״, בסמטת בית כנסת דוגם היה בית הרב החסיד הקדוש רב שמעיה הכהן זיע״א, ״בית שמאענא״, חדרו של הרב עמד על תלו עד לפני שלושים שנה ורבים היו מגיעים שם לתפילה או תחנה, ונר תמיד דלק שם בחדר יום ולילה!

חמשה קברים, בקרבת קברי שמאענא זיע״א, ידועים כקברי חמשת צדיקים: החסיד הרב יוסף תורג׳מאן זיע״א (למשפחת תורג׳מאן), החסיד ר׳ יוסף בן גוראבא זיע״א (למשפחת הכהנים), החסיד רב יוסף בן ביבי זיע״א (למשפחת מרציאנו), החסיד הרב יוסף בן וואווא זיע״א (למשפחת בן חמו, ויש אומרים שהרב יוסף הנ״ל קבור בירושלים), החסיד הרב יוסף בן חג׳ילא זיע״א (אין בידנו פרטים על משפחת הצדיק הנ״ל).

באיזור האמצעי של בית העלמין הישן, מול שער בית העלמין, נמצא ציון בעל המופתים החסיד הרב שלמה בן מימון זיע״א (למשפחת מרציאנו בלשגר), ללא שום כיתוב כלל על המצבה! ועל ידו קבר בנו של הרב זיע״א.

בימי החסיד רבינו שלמה זיע״א היתה בצורת ונוסף על כך, גם המעיין בשכונה ״מעיין סביליא״ הפסיק כמעט לתת מימיו, התושבים עמדו בפני ימי סכנה אך לה׳ הישועה!

בני הקהל הכריזו על צום ועצרת. הקהל, אנשים נשים וטף, פנו למקום תפילה מחוץ לישוב, בדרך העולה למעיין תאפרננת סמוך ממש לדבדו, החסיד הצדיק הרב שלמה בר מימון זיע״א בראש הקהל, עמד שם תקע מקלו, פרץ בבכי ובתחנונים, ויחד אתו זעקו בני הקהל להקב״ה לרחם על בריותיו, הרב זיע״א משך המקל הנעוץ באדמה ומים חיים פרצו מבין הסלעים, מקום זה שבו נעשה נס לישראל נקרא ״קאייד לגאבא״ (מושל היער). המקום היה חביב על יהודי המקום ונהגו ללכת שם לתפילה לפני רבונו של עולם. עד לפני שנות דור עדיין מים זרמו מבין הסלעים ב״קאייד לגאבא״, היום אין זכר לא למים ולא למעיין.

סמוך ממש לציון קבר הקדוש רבינו שלמה בר מימון זיע״א נמצא ציון הקבר של החסיד רבינו שלמה בן זהור זיע״א (קצה האחד של המצבה כמו שקועה באדמה, הקצה השני מוגבה, וזה סימן הציון הקדוש).

כאן במרכז בית עלמין יש המצביעים על חלקה של קברים רבים, כולם ממשפחת הכהנים, נקראת ״לכוואהנא״.

בבית עלמין החדש בני הקהל פקדו את ציון הקבר של החסיד ״ארבי לקביר״ הרב שלמה הכהן צבאן זצ״ל שנפטר בשנת תר״מ (1880), וכן קבר הדיין הרב אברהם מרציאנו זצ״ל, ועוד.

יש להזכיר שבניית חומות בתי העלמין בשנים 1921-1920 יזם רבה של דבדו רבינו שלמה הכהן צבאן זצ״ל הנקרא לחכם דצבאן, ביצוע העבודות היה תחת השגחת ראש חברה קידשא למשפחות מרציאנו, בן סוסאן, בן גיגי ועוד, ר׳ שמעון מרציאנו די בראהים זצ״ל.

חברה קדישא שניה היתה קיימת והיא שימשה משפחות הכהנים, בן חמו, בן נאים ועוד.

ראשי חברה קדישא הראשונה היו ר׳ שמעון מרציאנו הנ״ל, ר׳ ראובן בן סוסאן, ר׳ משה בן גיגי, ועוד.

ראשי חברה קדישא השניה היו ר׳ יעקב בן נאיים, ר׳ יצחק בן חמו בר-רפאל, ר׳ שלמה מרציאנו בלשגר.

אנשי חברה קדישא מכובדים מאד בעיני בני הקהל ומסורים לצרכי רבים על מנת שלא לקבל פרס. שמות החברים היו: ר׳ יצחק די בן דווד הכהן, ר׳ יעקב בן נאים די מרדוך, ר׳ שלמה בן נאים, ר׳ אברהם בן נאים, ר׳ יצחק בן נאים, ר׳ מריטך מרציאנו, ר׳ רפאל בנו של מ״ז הרב משה מרציאנו, ר׳ יצחק די רחמים מרציאנו, וכן ראש החברה קדישא ר׳ יצחק בן חמו בר רפאל ז״ל ועוד. רבים מבני הקהילה היו מסייעים לבני חברה קדישא לעת מצוא, ונהגו לצרף אתם צעירים בני 12־14, אשרם ואשרי חלקם!

על מצבה אחת היה נוסח רשום מלא בהיפוך אותיות של כל מילה, האם טעות של האיש רושם הנוסח, או בני החברה החליטו לרשום בדרך היפוך לסיבה ידועה להם? בדורות האחרנים השתמשו, פה ושם, בצרפתית או ספרדית (זאת כשגיאה היוצאת מיד המלך). בשנת תשנ״ג נתבקשתי ע״י מר יוסף מרציאנו (ג׳יף) להשגיח על ביצוע עבודות בנייה מחדש של חומות שני בתי העלמין, הודות לה׳ יתברך, קיבלתי המשימה, שנמשכה קרוב לחצי שנה, זכרה ה׳ לי לטובה, כמו כן עסקתי בטיפול הקברים הטעונים תיקון ושיפוץ, העתקתי נוסחאות המצבות, וגולת הכותרת היה שיפוץ שלושה בתי כנסת, שרידים אחרונים של נכסי ומוסדות קהילה קדושה. ישלם ה׳ פעלם של היזמים והממנים התכנית הקדושה, ותהי משכורתם שלימה מעם ה׳ אלהי ישראל, אמן.

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 10

הפלג הפטריוטי־המרוקני

תופעה יוצאת דופן, אך מאלפת בייחודה קשורה ביחסם של יהודי המלאח לסולטן מרוקו, מוחמד החמישי. הכל, אפילו מוסא, מרגישים בלבם אהבה לסמל השלטון המרוקני המסורתי, והוא משמש מושא להערצה הן מצד היהודים והן מצד המוסלמים. ארמנד נזכר, למשל, כי בלילות שבהם ישב הסולטן בגלות מדגסקאר פשטה ב״מדינה״ השמועה לפיה מופיעה דמותו בלילות בירח ושם – ממרום – הוא משקיף על נתיניו. פולחן שלם התפתח אז בלילות. העם, מוסלמים כיהודים, נהג להצטופף על הגגות ולהתבונן בדמות המלך הנשקפת אליהם מהירח, בגלימתו המסורתית. ארמנד מעיד שאף הוא הביט השמיימה ועל אף חינוכו הצרפתי לא היתה אמונתו במראה פחותה מזו של שכניו.

גם הירשברג נתקל ביחסם האוהד של יהודים כלפי מוחמד החמישי, אם כי מזווית שונה. לפני שהגיע לקזבלנקה הוא שהה ימים מספר בפאס, בה התגורר המלומד המוסלמי, השייך עבד אל חיי אל־כיתאני, ראש מסדר ה״כיתאניה״. הירשברג ביקש לבקר אותו, אף שאישים מהקהילה היהודית הפצירו בו להימנע מכך. הגורמים להתנגדותם של אנשי הקהילה באים לביטוי בשורות הבאות:

■ מתוניס הבאתי את מכתב המלצה אל ראש ה׳כיתאניה', אחת הכיתות הדתיות־מיסטיות במארוקו, שהשפעתן גדולה באותה ארץ. המוני הברברים הערבים בצפון אפריקה כולה ובמיוחד במגרב מאורגנים ב׳טריקה׳, מעין מסדרים, שבראשם עומדים מנהיגים רוחניים מוכרים ומכובדים ביותר על־ידי ההמונים, בדומה לכיתות החסידים עם הרביים. בדורות הקודמים, לפעמים סבלו יהודי מארוקו קשות מתחת ידם של השייכים ב׳טריקה׳ השונות. בעבר לא היתה ה׳כיתאניה׳ דווקא מהכיתות הגדולות והחשובות ביותר ובעלות ההשפעה על חיי הדת. אולם באותם ימים, שעשיתי במארוקו עלתה לגדולה, מאחר שבקירבה אורגנה ההתנגדות לרוח ה׳ריפורמות', שביקש הסולטאן מוחמר בן יוסף להנהיג במדינה. אז נתארגנה קבוצה של מנהיגים דתיים שפסקו, כי לפי ה׳שרע', הדין המוסלמי, יש להדיח את הסולטאן. בראשם עמד פרופיסור במסגד ׳קרוויין עבד אללה אל־דאודי, שהניח את היסוד התיאורטי לפתווה. אליו הצטרף המכובד בו אל־ערבי אל־עלוי, נצר מגזע השריפים; והשלישי בחבורה היה השייך עבד אל־ח אל־כיתאני ראש ה׳כיתאניה׳, שאירגן את תמיכת ההמונים הדתיים להדחת הסולטאן תאמי אל־גלווי, פאשא מראכש, נתן את הזרוע הצבאית המארוקנית – את שבטי הברברים. על פסק דינם ועל תמיכתם של אלה הסתמכו השלטונות הצרפתים, כשסילקו בכוח את מוחמר בן יוסף, והעלו את מוחמד אבן ערפה אל כיסא הסולטאנים במארוקו.

(הירשברג, תשי״ז, עמוד 86

מקטע זה עולה בעיית הקונפליקטים הפנימיים בקרב העילית המוסלמית, ועל רקע זו ברורה הסתייגות מארחיו של הירשברג בפאס מכוונתו לבקר אצל ראש מסדר הכיתאניה מדובר בראש מסדר מוסלמי, שרוב חבריו ברברים, שנתן יד לניסיונות השלטון הצרפת לעצור את הגל הלאומי המרוקני על־ידי הדחת מוחמר החמישי, הגלייתו למדגאסקר והעלאץ סולטן אחר, מוחמר בן־עראפה, על כיסאו. הצרפתים, מסתבר, ניצלו את היריבויות הפנימיות בין ערבים לברברים על־מנת לדכא את הסולטן החוקי, שנראה כי נטה כלפי התנועוה הלאומית, האופוזיציונית לשלטון הזר. בפרספקטיבה היסטורית מתברר, כי לזהירות שהפגינו ראשי קהילת פאס היה מקום. שכן, הדחת הסולטן נתנה את האות לפריצת השלב האחרון

והאלים ביותר של המאבק המרוקני לשחרור. הדחת מוחמר החמישי נתפסה בראש ובראשונה כפגיעה בדת וגרמה לאיחודם של ערבים וברברים כאחד נגד השלטון הצרפתי.

האסלאם התגלה אפוא כדבק העיקרי של הלאומיות המרוקנית, דבק שמרירותו וחריפותו הופנו מכאן ואילך נגד הצרפתים. מבחינה זו, יושבי המלאח בקזבלנקה עמדו מחוץ לטווח ההשפעה של גורם מרכזי זה – הלאומיות המרוקנית. עם זאת, נשאלת השאלה, האם לא אפשר היה לגייסם לתנועה הלאומית מכוחם של גורמים אחרים? למשל, הרי אפשר היה לזכות באהדתם לסמלה של התנועה – הסולטן מוחמר – מתוקף היותם שותפים להערצת המלך.

דא עקא, שבשעת משבר זו נחשפו כיווני הנאמנויות בקרב קבוצות ההנהגה השונות של המיעוט היהודי. כך, למשל, הקהילה שאירחה את הירשברג בפאס, התנגדה לביקור אצל השייך אל־כיתאני בשל אהדתה לסולטן הגולה. הירשברג אף מציין שהזדמן לו לגלות את אותות האהדה גם בצפרו, העיר השכנה לפאס. לעומת זאת, האישים היהודיים שהיו מקורבים ביותר לשלטון ברבאט, ובראשם המפקח על המוסדות היהודים במדינה, מורים בוטבול, ניסו לרתום את ועדי הקהילות לתמוך בצעדים נגד מוחמד החמישי. הקהילות היהודיות הללו, כאמור בדו״ח של דיבון, פעלו במסגרת ארגון־גג, שנקרא ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו" (להלן: מקימ״ר); היה זה ארגון מרכזי שהנציבות הצרפתית שלטה בו באמצעות בני־בריתה מקרב אנשי ההנהגה. לפי עדותו של מזכיר מקימ״ר באותה עת, ז׳אק דהאן, התגלע קונפליקט אפילו בקרב בני־הברית, שחלקם האמינו כבר אז בניצחון הממשמש ובא של התנועה הלאומית. הוא עצמו נמנה עם האחרונים, ולכן ניסה לנווט את מקימ״ר לנקוט עמדה נייטרלית בפרשה.

המקורות המונחים לפנינו אינם מאפשרים לאמוד במדויק את טיבו של הסכסוך בין תומכי הסולטן המודח בן־יוסוף לבין המצדדים בשלטונות הצרפתיים בין כתלי מקימ״ר.[ ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו"] ואולם, יש לשער כי למחלוקת היתה זיקה לתמורה מעניינת שהתחוללה באותה עת בהנהגה היהודית במרוקו: הופעתו של פלג רפורמיסטי־מערבי חדש בציבור היהודי בקהילה – יהודים פטריוטים־מרוקנים.

הופעתם של יהודים פטריוטים־מרוקנים היתה צפויה במידה רבה. הרי הזכרנו שאחד מסימני התמורות בתפוצות היהודיות הוא שההנהגה הרפורמיסטית של המיעוט היהודי מגלה נטיות פטריוטיות־מקומיות. כזכור, הנהגה זו מייצגת את החוגים היותר אמידים והיותר מתמערבים של התפוצה והללו מבקשים לעודד את הזדהותם של היהודים המקומיים עם התנועה הלאומית המקומית. מרוקו לא יצאה מכלל זה, ולכן היה זה צפוי שפעילי הפלג הפטריוטי החדש לא יקומו מהמלאח, אלא מקרב שורות הבורגנות היהודית.

הפלג הפטריוטי־המרוקני בעילית הרפורמיסטית לא האריך ימים. תקופת החיוניות של חבריו ומייסדיו היתה קצרה. הואיל ופלג זה עדיין לא זכה למחקר חסרים פרטים רבים על המנהיגים ועל פעילותם. אף־על־פי־כן אפשר לשרטט בקצרה את דיוקנו של הפלג הזה בתקופה המעניינת אותנו, שלהי קיץ 1955, ערב חזרתו של הסולטן מהגלות, או בלשונו של ארמנד, ״ירידתו מן הירח״.

מספר הפעילים שאפשר לכלול אותם בעילית הפוליטית שהזדהתה עם תנועת הלאומיות המרוקנית היה קטן ביותר. אומנם, בשלב מסוים נעשה ניסיון להקים מפלגה יהודית בעלת אוריינטציה מרוקנית־לאומנית,  Mouvement National Marocain, אך מייסדה, איש העסקים ג׳ו אוחנה, לא הצליח לסחוף אחריו ציבור תומכים גדול. עצם הצורך לייסד מפלגה יהודית־מרוקנית לאומית נפרדת הצביע על הקשיים שהתעוררו בשילוב המיעוט היהודי בתנועת השחרור הכללית. אגב, ההיסוס לא היה שמור רק ליהודים, גם ה״אסתקלאל״, המפלגה הלאומית־המרוקנית המרכזית, התלבטה בשאלה האם יש לעודד את הצטרפותם של היהודים לשורותיה.

בסתיו 1955 יצא הקונגרס של ה״אסתקלאל״ בהכרזת שוויון שהופנתה לאוכלוסיה היהודית,

ואז הורה אוחנה על פירוק בדל־מפלגתו והצטרפות תומכיה למפלגה. באותה עת פעלו במחנה הלאומי־המרוקני שתי מפלגות נוספות: ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״ (Parti Démocratique de l'indépendance), שייצגה חוגים ליבראליים־בורגניים, מצומצמים למדי.

היא לא היתה מפלגת המונים כמו ה״אסתקלאל״, וגם בה היו חברים יהודים אחדים, רובם ככולם ממרומי החברה היהודית המקומית; מפלגה אחרת ייצגה את התנועה הקומוניסטית,

תנועה קטנה עוד יותר, שבין חבריה היו גם כמה פעילים יהודים, ועיקר פעילותם היה במחתרת.

מספרם של כל החברים היהודים שלקחו חלק במפלגות הלאומיות־המרוקניות הוערך בתקופה מעט מאוחרת יותר בכמאתיים פעילים. אף שהפטריוטים המרוקניים באוכלוסיה היהודית היו מעטים, הרי שהשפעתם בזירה הציבורית באותם ימים גברה והם הצליחו להרחיב את שורותיהם באופן בולט. העיתונות היומית בחודשים נובמבר־דצמבר – ימי שובו של הסולטן לארצו והרכבת הממשלה המרוקנית הראשונה – מלאה ידיעות על תסיסתם: כנסים, הצהרות פומביות, השתדלויות אצל גורמי השלטון החדשים, וכך הלאה. אגב, להשתדלויות היו שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לנסות להשפיע על עיצוב המדיניות של מרוקו העצמאית ביחס לקיומו של המנגנון הקהילתי היהודי במדינה; חלק מציבור הפטריוטים היהודיים ביקש לבטל את סממני הקיום היהודי־הייחודי ותבע לנקוט מדיניות שתביא לאלתר לאינטגרציה של היהודים בכלל האוכלוסיה המרוקנית; לכן גם העלו את הדרישה לבטל את משטר הקהילות ואת מועצת הקהילות היהודיות במדינה, הגוף שכבר נזכר לעיל ואשר ייצג את האוכלוסייה היהודית בתקופת השלטון הצרפתי.

המטרה הנוספת להשתדלויות היתה קשורה בניסיון למנות שר יהודי בממשלה המרוקנית העצמאית הראשונה. המינוי היה מובטח והוצהר על־ידי ראש הממשלה, מבארכ בקאעי, אך לא נקבעה זהותו של השר שהיה אמור לקבל את תיק התקשורת. הפטריוטים היהודים־ המרוקניים, שברובם נמנו עם מחנה ה״אסתקלאל,״ המפלגה הלאומית הקיצונית, חששו שמא ימנה המלך אדם שאינו נמנה עם חוגם הקטן. הם השמיעו אפוא קולות רמים בזכות בחירתו של מי, ״אשר הוכיח מזה שנים את נאמנותו לעקרון האינטגרציה״, ולא מקרב ״המצטרפים החדשים״ לצד הלאומי־המרוקני המנצח.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

הפלג הפטריוטי־המרוקני

ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.

בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.

הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, "תשובות משעון בן צמח" מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.

נב. קינה

סוג: קינה לתשעה באב.

תבנית: סטרופית. שש עשרה מחרוזות דו־טוריות.

 חריזה: בין שתי צלעיות הטור המשתנה מטור לטור: אא/בב/גג.

 משקל: אין.

חתימה: שמעון בן צמח במחרוזת הראשונה.

מקורות: כ״י בימ׳׳ל בפאריס 26, דף 49 ע״א (ג)(טורים 18-17 נ3). כ״י בימ״ל בניו יורק 9041, דף 7 ע״א (ד). נדפס: מרעלי, צפנת פענח, שיר ד׳, עמי 22, על פי כ״י ראשון(נ1 כל הטורים פרט ל־18-17) וכ״י שני(נ2). נזכר: צונץ, תולדות, עמי 552. דוידזון, אוצר, עמי 558.

שֻׁדַּד אָהֳלִי מֵיתַרַי נִתָּקוּ / עוֹלָלָי הָלְכוּ בָּשֶּׁבִי וּבַזִּיקִּים רֻתָּקוּ

נִגְּרָה עֵינִי כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם / בָּנַי יְצָאוּנִי וְאֵינָם.

צִיּוֹן אָמְרָה עֲזָבַנִי ה׳ / מֵרוֹמְמוּתִי נָפוֹצוּ הֲמוֹנַי

חֲבָליִם אֲחָזוּנִי וְרַבּוּ יְגוֹנַי / פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינַי

5 חָטָא יִשְׂרָאֵל וְהָיָה פוֹרֶה רוֹשׁ / וְהֻכָּה בְּמַכְאוֹב מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ

 כְּבֵּן יַקִּיר עוֹד יִרַחֳמֶנוּ / כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ.

חָטְאוּ בְּרֹאֹש, וְאָמְרוּ נִתְּנָה רֹאשׁ / וְלָקוּ בָּרֹאשׁ, לָחֱלִי כָּל רֹאשׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּרֹאשׁ. וְיַעֲבֹר קְדוֹשָׁם / מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וה׳ בְּרֹאשָׁם.

חָטְאוּ בָּעַין, מְשַׁקְּרוֹת עֵינַיִם / וְלָקוּ בָּעַיִן, עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מָּיִם

 יִתְנַחֲמוּ בָּעַיִן, מִפִּי עֶלְיוֹן / עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן.

חָטְאוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְׁמוֹעַ / וְלָקוּ בָּאֹזֶן, וְאָזְנֵיהֶם תֶּחֱרֵשְׁנָה מִשְּׁמוֹע

יִתְנַחֲמוּ בָאֹזֶן, כִּי הַסְּתָו עָבַר / וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָּבַר.

חָטְאּו בָּאַף, שׁוֹלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם / וְלָקוּ בָּאַף, אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי לְהָדְפָם

יִתְנַחֲמוּ בָּאַף, לֹא מְאַסְתִּים בְּחוֹבֵיהֶם / וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֵם.

15 חָטְאוּ בַּפֶּה, דּוֹבֵר נְבֵלָה כָּל פֶּה / וְלָקוּ בַּפֶּה, וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה

 יִתְּנַחֲמוּ בַּפֶה, לִבְלִי חֹק / אָז יִמַּלֵא פִּינוּ שְׂחוֹק.

חָטְאוּ בַּלָשׁוֹן קַשְׁתָּם שֶקֶר דָּרְכוּ לְשׁוֹנָם / וְלָקוּ כָּל לָשׁוֹן יוֹנְקִים לְחִכָּם דָּבַק לְשׁוֹנָם

יִתְּנַחֲמוּ בֵּלָשׁוֹן וְאוֹיְבֵנוּ יִבְכּוּ מִכְּאֵב לֵב וּמְגִנָּה / וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

חָטְאוּ בַּלֵב, שָׂמוּ שָׁמיִר לֵבָב שׁוֹבָב / וְלָקוּ בַּלֵב, דְּוֵי כָּל לֵבָב

20 יִתְּנַחֲמוּ בֵּלֵּב, וְיֹאמַר יוֹשֵׁב שָׁמַיִם / דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

חָטְאוּ בַּיָד, יְדֵיהֶם דָּמִים מָלְאוּ וּרְמִיוֹת / וְלָקוּ ביד, בשלו ילדיהן ידי נשים רחמניות

יִתְּנַחֲמוּ ביד, ואל מלא כל הארץ כבודו / לקנות עמו יוסיף שנית ידו.

חָטְאוּ בָּרֶגֶל, מְעַכְּסוֹת בְּרַגְלֵיהֶם / וְלָקוּ בָּרֶגֶל, עַל הָרֵי נֶשֶׁף מִתְנַגְּפוֹת רַגְלֵיהֶם

יִתְּנַחֲמוּ בָּרֶגֶל, מָה נָאווּ אֶל הֶהָרִים כְּסַפִּיר וְיַהֲלוֹם / רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

25 חָטְאוֱּ בְּזֶה, וְאָמְרוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ / וְלָקוּ בְּזֶה, עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ מַבְאִישׁ

יִתְנַחֲמוּ בְּזֶה, וֵאְלֹהֵי יִשֵׁענוּ / זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ.

חָטְאוּ בְּהוּא, וְכִחֲשׁוּ בה׳ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא / וְלָקוּ בְּהוּא, נֶהְפַּךְ לָהֶם לְאוֹיֵב וְנִלְחַם גַּם הוּא

יִתְנַחֲמוּ בְּהוּא, וְיֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם / אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם.

חָטְאוּ בָּאֵשׁ, הָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ / וְלָקוּ בְּאֵשׁ מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ

30 יִתְנַחֲמוּ בָּאֵשׁ, תַּנְחוּם חָבִיב / וַאֲנִי אֶהֱיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.

חָטְאוּ בְּכִּפְלַיִם, חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם / וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם כִּי לָקְחָה מִיַּד ה׳ כִּפְלַיִם.

 יִתְנַחֲמוּ בְּכִפְלַיִם, מִמְּרוֹמִי / נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי.

חָטְאוּ בְּיֵש וְאָמְרוּ הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ / וְלָקוּ בְּיֵשׁ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמִכְאוֹבֵנוּ

 יִתְנַחֲמוּ בְּיֵשׁ, תַּנְחוּם מְסֻלֶּה / לְהַנְחִיל אוֹהֲבֵי יֵשׁ וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמָלֵּא.

35 עַד אָנָה תִּצְעַק: אוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל / וְגוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם אַתָּה הָאֵל

 בְּיָמֵינוּ תִּוָשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל / וּבָא לְצִיוֹן גּוֹאֵל

ביאור: 1 שדד… נתקו: על פי יר׳ י, כ: ׳אהלי שדד וכל מיתרי נתקו בני יצאני ואינם׳. רש״י אומר שאלה הם דברי ירושלים. אהלי: כינוי לבית המקדש. עוללי… בזיקים: על פי נחום ג, י: ׳גם היא לגולה הלכה בשבי גם עולליה ירוססו בראש כל חוצות ועל נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רתקו בזיקים׳. בזיקים רתקו: נאסרו בשלשלאות. 2 נגרה עיני: על פי איכה ג, מט: דמעות שפכה. 3 ציון… ה׳: על פי יש׳ מט, יד: ׳ותאמר ציון עזבני ה׳ וה׳ שכחני׳. 4 חבלים: צירים, יסורים. פלגי… עיני: על פי תה׳ קיט, קלו. 5 מכאן הדברים מבוססים על תוכן המדרשים והדגם שלהם: איכה רבה (וילנא) פרשה א ד״ה [נז] ׳תבוא כל׳. איכה רבה (בובר) פרשה א [כב] ד״ה ׳תבוא כל׳. פסיקתא רבתי פרשה לג ד״ה ׳דבר אחר אנוכי׳. פסיקתא דרב כהנא פרשה טז ד״ה [יא] ׳דברו על׳. ילק״ש ישעיהו רמז תמה. הדגם הוא: חטאו בןאיבר] / לקו ב [איבר זה] / יתנחמו בןאיבר זה]. החטא, העונש והנחמה מתוארים על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. מכף… ראש: על פי יש׳ א, ו: ׳ולקו ברגל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום׳. 6 כבן… ירחמנו: על פי יר׳ לא, כ: ׳הבן יקיר לי… רחם ארחמנו. בן יקיר: כינוי לעם ישראל. כאיש… תנחמנו: יש׳ סו, יג: ׳כאיש אשר אמו תנחמנו כן אני אנחמכם ובירושלים תנחמו׳. מכאן הדברים מיוסדים על מדרש פסיקתא דרב כהנא פרשה טז.

7 חטאו… ראש: שם, שם: ׳חטאו בראש דכתיב במ׳ יד, ד: ׳״נתנה ראש ונשובה מצרימה״. ולקו בראש דכתיב יש׳ א, ה: ״כל ראש לחלי״׳. 8 יתנחמו… בראשם: שם, שם: ׳ומתנחמין בראש דכתיב מיכה ב, יג: ״ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם״׳. 9 חטאו… מים: שם, שם: ׳חטאו בעין דכתיב יש׳ ג, טז: ״כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים״. ולקו בעין דכתיב איכה א, טז: ״עיני עיני יורדה מים״׳. משקרות עיניים: פירש מצודת דוד: ׳רומזות עם העיניים אל הנואפים׳. 10 יתנחמו… ציון: שם, שם: ׳ומתנחמין בעין דכתיב יש׳ נב, ח: ״כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״׳. עין בעין: פירש מצודת דוד: ׳כראייה ודאית ונאמנה׳. 11 חטאו… ואזניהם: שם, שם: ׳חטאו באזן דכתיב זב׳ ז, יא: ״ואזניהם הכבידו משמוע״. ולקו באזן דכתיב שמו״א ג, יא: ״כל שמעו תצילנה שתי אזניו״׳. 12 יתנחמו… דבר: שם, שם: ׳ומתנחמין באזן דכתיב יש׳ ל, כא: ״ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר״׳. כי… עבר: שה״ש ב, יא. הסתיו: חורף, כפירוש רש״י. 13 חטאו… בקרי: שם, שם: ׳חטאו באף דכתיב יח׳ ח, יז: ״והנם שולחים את הזמורה אל אפם״. ולקו באף דכתיב וי׳ כו, מא: ״אף אני אלך עמם בקרי״׳. הזמורה אל אפם: קטורת לעבודה זרה, כפירוש רד״ק. 14 יתנחמו… אויביהם: שם, שם: ׳ומתנחמין באף דכתיב וי׳ כו, מד: ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם״׳. בחוביהם: באשמותיהם.

15 חטאו… פה: שם, שם: ׳חטאו בפה דכתיב יש׳ ט, טז: ״וכל פה דובר נבלה״. ולקו בפה דכתיב יש׳ ט, יא: ״ויאכלו את ישראל בכל פה״׳. 16 יתנחמו… שחוק: שם, שם: ׳ומתנחמין בפה דכתיב תה׳ קכו, ב: ״אז ימלא שחוק פינו״׳. לבלי חוק: פירש״י ביש׳ ה, יד: בלא הגבלה. 17 חטאו… לשונם: האיבר לשון מופיע בפסיקתא דרב כהנא פרשה טז: ׳חטאו בלשון דכתיב יר׳ ט, ב: ״וידרכו את לשונם קשתם שקר״. ולקו בלשון דכתיב איכה ד, ד: ״דבק לשון יונק״׳. 18 יתנחמו… רנה: על פי שלושת המדרשים הנ״ל, המתבססים על תה׳ קבו, ב: ׳ולשוננו תה׳. 19 חטאו… לבב: שם, שם: ׳חטאו בלב דכתיב זב׳ ז, יב: ״ולבם שמו שמיר משמוע״. ולקו בלב דכתיב יש׳ א, ה: ׳וכל לבב דוי״׳. שמיר: אבן קשה מאוד. 20 יתנחמו… ירושלים: שם, שם: ׳ומתנחמין בלב דכתיב יש׳ מ, ב: ׳דברו על לב ירושלים״׳. יושב שמים: כינוי לקב״ה. 21 חטאו… רחמניות: שם, שם: ׳חטאו ביד דכתיב יש׳ א, טו: ״ידיכם דמים מלאו״. ולקו ביד דכתיב איכה ד, י: ״ידי נשים רחמניות״׳. 22 יתנחמו… ידו: שם, שם: ׳ומתנחמין ביד דכתיב יש׳ יא, יא: ״יוסיף ה׳ שנית ידו״׳. ומלא… כבודו: תה׳ פו, ג. 23 חטאו… רגליהם: שם, שם: ׳חטאו ברגל דכתיב יש׳ ג, טז: ״וברגליהן תעכסנה״. ולקו ברגל דכתיב יר׳ יג, טז: ״ובטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף׳״. הרי הנשף: הרי החושך בלכתם בגולה. יתנחמו… מבשר: שם, שם: ׳ומתנחמין ברגל דכתיב יש׳ נב, ז: ״מה נאוו על ההרים רגלי מבשר״׳. משמיע שלום: המשך פסוק הנחמה ביש׳ נב, ז.

25 חטאו… דווה: שם, שם: ׳חטאו בזה דכתיב שמ^׳ לב, א: ״כי זה משה האיש״. ולקו בזה דכתיב איכה ה, יז: ״על זה היה דווה״׳. 26 יתנחמו… לו: שם, שם: ׳ומתנחמין בזה דכתיב יש׳ כה, ט: ״הנה אלהינו זה קווינו לו״׳. 27 חטאו… והוא: שם, שם: ׳חטאו בהוא דכתיב יר׳ ה, יג: ״כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא״. ולקו בהוא דכתיב יש׳ סג, י: ״ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם״׳. 28 יתנחמו… מנחמכם: שם,שם: ׳ומתנחמין בהוא דכתיב יש׳ נא, יב: ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״׳. 29 חטאו… אש: שם, שם: ׳חטאו באש דכתיב יר׳ ז, יח: ״הבנים מלקטים עצים והאבות מבעירים״. ולקו באש דכתיב איכה א, יג: ״ממרום שלח אש״׳. מבעירים אש: לצורך עבודה זרה. 30 יתנחמו… מנחמכם: שם, שם: ׳ומתנחמין באש דכתיב זב׳ ב: ״ואני אהיה לה נאום ה׳ חומת אש״׳. 31 חטאו… כפלים: שם, שם: ׳חטאו בכפלים דכתיב איכה א, ח: ״חטא חטאה ירושלים״ ולקו בכפלים דכתיב יש׳ מ, ב: ״כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה״׳. הפייטן שינה כאן בפעם השלישית את הסדר שבמדרש. במדרש מופיע קודם ׳יש׳ ואחר כך ׳כפלים׳, וכאן הסדר הפוך. 32 יתנחמו… עמי: שם, שם: ׳ומתנחמים בכפלים דכתיב יש׳ מ, א: ״נחמו נחמו עמי יאמר ה׳ אלהיכם״׳.

33-חטאו… כמכאובינו: מופיע רק באיכ״ר מהדורת וילנא א, סה: ׳חטאו ביש דכתיב שמ׳ יז ז: ״היש ה׳ בקרבנו״. ולקו ביש דכתיב איכה א, יב: ״אם יש מכאוב כמכאובי״׳.

34-יתנחמו… יש: שם, שם: ׳ומתנחמים ביש דכתיב מש׳ ח, יא: ״להנחיל אוהבי יש״׳. ואוצרותיהם אמלא: שיבוץ המשך הפסוק במש׳ ח, כא. 35 אוי… אריאל: כינוי לירושלים על פי יש׳ כט, א: ׳הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד ספו שנה חגים ינקפו׳. גואלנו… אתה: על פי יש׳ סג, טז: ׳אתה ה׳ אבינו גואלנו מעולם שמך׳. 36 ובא… גואל: יש׳ נט, כ. החריזה בחרוז ׳אל׳ חמש פעמים במחרוזת זו מדגישה את קבלת עולה של מלכות האל.

עמוד 224

קינה על רצח זכריה הנביא-רבי יהודה הלוי

קינה בצורת שיר אזור. בכל צלעית שש הברות ובעלות השוואים הנעים והחטפים אינן במניינן. — חתימת השם: יהודה לוי. השיר מבוסם על אגדה בעניין הרצח של הנביא זכריה בן יהוידע (דהי״ב כד, כב) והנה נוסחה המובא בגיטין מ, ע״ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלם: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר 'ודמים בדמים נגעו- (הושע ד, ב). אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלא. אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמייא קמינך עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח. אמר ליה זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח. ועיין גם כך סנהדרין צו, ע״ב! איכה רבתי ד, יג.

יוֹם אַכְפִּי הִכְבַּדְתִּי / וַיִכָּפְלוּ עֲוֹנִי

בְּשָׁלְחִי יָד בְּדָם נָבִיא / בַּחֲצַר מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי-

וְלֹא כִסַּתְהוּ אֲדָמָה / עַד בּוֹא חֶרֶב מוֹנַי,

וְלֹא שָׁקַט עֲדֵי הֻקַם / וְעַד הִפְלִיא פְּלִילִיָּה

5 וְיֶרֶב בְּבַת יְהוּדָה / / תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

הָיָה הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר / עַד בּוֹא רַב טַבָּחִים

וּבָא אֶל מִקְדַּשׁ אֲדֹנָי / וְרָאָה דָּמִים רוֹתְחִים,

וְיִשְׁאַל בַּעֲבוּר זֹאת / לַכֹּהֲנִים הַזּוֹבְחִים.

וְיַעֲנוּהוּ "אֵין זֶה / כִּי אִם דָּם הַזְּבָחִים!"

10 גַּם הוּא זֶבַח לַחֲקֹר / מַה זֶּה וְעַל מֶה הָיָה –

וְאָמַר לְנַפְשִׁי: זֹאת / חַטָּאתֵךְ וְזֶה פִּרְיָהּ!

וּבְכָל זֹאת לֹא שָׁקַט / וְעוֹדוֹ כַּיָּם נִגְרָשׁ

וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר / וַיִּמָּצֵא מְפֹרָשׁ,

כִּי דָּם אִישׁ הָאֱלֹהִים / עַל לֹא חָמָס שֹׁרֵשׁ.

15 וַיֹּאמֶר נְבוּזַרְאֲדָן / "וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ

אִסְפוּ לִי הַכֹּהֲנִים / וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית יָהּ

וְלֹא אֶשְׁקֹט עַד יִשְׁקֹט / דָּם הַנָּבִיא זְכַרְיָה".

דָּקַר יְשִׁישִׁים לְמֵאוֹת / וּבַחוּרִים לְרִבּוֹאוֹת,

וַיּוֹרֶד לַטֶּבַח / כֹּהֲנֵי אֲדֹנָי צְבָאוֹת

20 וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בַּיִת רַב / וְעֵינֵי אָבוֹת רוֹאוֹת-

וְאֵין שֶׁקֶט לְדָם נָבִיא / וַיְהִי לְמוֹפֵת וּלְאוֹת!

וְחֶרֶב צַר נוֹקֶמֶת / וְהַקִּרְיָה הוֹמִיָּה –

בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ / וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.

הוֹסִיף לַהֲרֹג נָשִׁים / עִם יוֹנְקֵי שָׁדִים

25 וָדָם עוֹלֶה בֵּינֵיהֶם / כֻּלָּם וִיאוֹר מִצְרַיִם,

עֲדִי נָשָׂא נְבוּזַרְאֲדָן / עֵינָיו לַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר "הָאֵין דֵּי לְדָם / בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם?

הֲכָלָה אַתָּה עוֹשֶׂה / אֶת שְׁאֵרִית הַשִּׁבְיָה?"

וְאָז שָׁקֵט דָּם נָקִי / וְחֶרֶב נָקָם רְוָיָה.

30 לְךָ חָטָאנוּ, אֱלֹהִים, / הֶעֱוֵינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ,

וְהָרַגְנוּ נְבִיאֶיךָ / וְרִשְׁעֵנוּ יָדַעְנוּ.

יְהִי חַסְדֶּךָ לְנָחְמֵנוּ, / כִּי מִשְּׁאוֹל שִׁוַּעְנוּ

וּמִפְּרִי מַעֲלָלֵינוּ / זֶה כַּמָּה שָׂבַעְנוּ!

רַחֵם לֹא רֻחָמָה / הֲסֹעֲרָה הָעֲנִיָּה,

• עֵינֶיהָ לְךָ תִּשָּׂא / וְעֶזְרָתְךָ צוֹפִיָּה.

1-אכפי (איוב לג, ז) — נגישתי. 3 חרב מוני (יר׳ מו, טז! יש׳ מט, כו) — חרב אויביי. 4. ולא שקט — הנושא: הדם: הפליא פליליה — עורר שפטים נוראים. 5 תאניה ואניה(איכה ב, ה) — יללה וצעקה. 6. וסוער (יונה א, יא) — כמי הים. רב טבחים (מ״ב כה, ה) — נבוזראדן. הוא — נבוזראדן. 11. ואומר — דברי כנסת ישראל. 14. כי דם — כי זהו דמו :שורש (איוב לא, ח) — נכרת שרשו. 15. וגם דמו – בר׳ מב, כב. 25. ויאור מצרים (עמ׳ ח, ח) — עשיר המים. 27. לדם —לדם הנביא בדם הנשים. 29. רויה (תה׳ כג, ר.) — שבעה. 34. לא רוחמה, הסוערה העניה — כינויי ישראל על פי הושע ב, כה! יש׳ נד, יא.

בספרי מלכים וירמיהו מתואר נבוזראדן כ"רב טבחים" בצבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל. בתיאור חורבן יהודה בשנת 586 לפנה"ס מוצג נבוזראדן כמפקד בפועל של הצבא הבבלי שהחריב את ירושלים, כמוציא לפועל של ההגליות וכמי שמינה את גדליהו בן אחיקם כאחראי על התושבים שנותרו בה^. הוא גם הבכיר הבבלי ששחרר את הנביא ירמיהו מאזיקיו לקראת הגליית התושבים, ואפשר לו להשאר חופשי ביהודה, אם ירצה בכך

המדרש מקשר בין רצח הנביא זכריה, לבין נבוזראדן והחורבן כ-250 שנה לאחר הריגתו של זכריה (החלקים שבארמית תורגמו לעברית):

את מוֹצא, בשעה שעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים רמז הקב"ה לאותו הדם שיהיה תוסס ועולה. רנ"ב שנה, מן יואש עד צדקיה מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח, והיה הדם תוסס ומרתיח (מעלה קצף). אמר הקב"ה לדם: זה הזמן שתפרע את שטר-הצוואה שלך. כיון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיו שוחטין ומקריבין. הביא פרים וכבשים ואילים ושחט עליו, ולא שתק ולא נח ולא עמד. מיד הביאן, תלאן בגרדון, אמר להם: אמרו לי מה טיבו של דם זה, ואם לא – אסרק את בשרכם במסרקות של ברזל! אמרו לו: הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידנו – נגלה לך, אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו.

מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט עליו (על הדם של זכריה), ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה, עד שהגיע לקברו של זכריה. ועוד הביא סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה ושחט עליו, ולא נח. באותה שעה בא אותו רשע וזעק על הדם, ואמר לו: במה טוב אתה, ומה הדם שלך עדיף מדמם של אלו? רוצה אתה שאאבד כל אומתך בגללך? באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: ומה אם זה, רשע בן רשע ואכזרי, ועלה להחריב את ביתי – נתמלא עליהם רחמים, אנכי שכתוב בי (שמות ל"ד) ה' ה' אל רחום וחנון, וכתיב בי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו – על אחת כמה וכמה! באותה שעה רמז הקב"ה לאותו דם ונבלע במקומו.

כ. קינות לחכמי אביחצירא

בין הקינות הנאמרות בתשעה באב נתחברו אחדות בידי חכמי אביחצירא ומופיעות בכתבי יד.

להלן הקינות המוהדרות כאן לראשונה.

׳ציון כלילת יופי׳ לר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

׳בת ציון כלה נאה׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳ציון עיר יוצרי׳ לר׳ יצחק אביחצירא זצ״ל.

׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

׳יום סידנא׳(בערבית יהודית), עיבוד ל׳אל מקודש׳, גם היא לר׳ מסעוד אביחצירא זצ״ל.

כל הקינות הן על פי צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה, עם ציון מקורות אחרים.

3. 3. צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

הסוג: קינה לאומית לתשעה באב.

התבנית: תבנית קבע. בשיר מחרוזות מרובעות טורים של שלושה טורים המתחרזים ביניהם בחרוז קבוע בכל הבתים, וטור שלישי בחרוז שני קבוע בכל הבתים.

החריזה: אאאב / אאאב / …

המשקל: שבע הברות בכל טור.

החתימה: אקרוסטיכון אלפביתי וחתימה: יצחק [אביחצירא],

תמרור: ׳ציון הלא תשאלי׳ לר' יהודה הלוי.

המקור: צילום כתב יד ר׳ מסעוד מלול ז״ל מטבריה; כתב יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ירושלים 43616־F

מבוא

בקינה זו מרובים דברי הצער, הקובלנה והתלונה של כנסת ישראל על מצבה, והם משולבים בפניות המשורר אליה לבכות ולקונן: בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים  ציון מונה את עלילות האויב: טבח הכוהנים והלוויים ומעשי ההשפלה כלפיה. הקינה מתאפיינת בדימויים שונים של ציון לתיאור מצבה האומלל: היא דומה לציפור שניצודה, לאנייה המיטלטלת בין גלי הים ולאסיר הכבול בכבלי ברזל.

הקינה מלאה בטרוניות ודברי קובלנה כלפי ה׳ שעזבה והשליכה החוצה ו׳לא זכר עת נעורים׳. בהמשך נשמעות שאלות נוקבות: ׳למי אצעק הורוני / הלא אל עזבני?! איה צורי ומגני / איך נדד ממעוני / וישב במסתרים?!׳ המביעות את גודל המצוקה של ציון. חלקה העצוב של הקינה מסתיים בסיכום של ציון: ׳תם שירי גם רנני / ומטה  יד ימיני׳. גם בקינה זו מודגש צידוק הדין של ישראל המודה שהחורבן בא בגלל עוונות וחטאים.

מקורות ההשראה של הקינה הם מגילת איכה על תיאוריה, כמו: ׳כצפורת צדוני צרי והשיגוני / דרך בין המצרים׳ ומדרשים על החורבן, דוגמת ׳ובזאת עוד הכלימוני / בראותם דמות שני // כרובים על ארוני / שאגו ככפירים׳. הכוונה למה שנדרש בבבלי (יומא נד ע״ב) על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר ׳׳כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳. גם קינה זו נחתמת בנחמה, ועניינה כאן פנייה לה׳ לרחם על ישראל, לבנות את ציון, לקבץ נדחי ישראל לארצם ולחדש את עבודת בית המקדש שבו תישמע שוב שירת הלוויים.

צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי / הֲלֹא הָיִית אַרְמוֹנִי

 אֵיךְ עַתָּה תִּתְלוֹנְנִי / מֵרַב אוֹיְבִים וְצָרִים

אָנָה תֵּלְכִי וְתִפְנֶה / וּבַמִּדְבָּר תַּחֲנִי

אֵיזֶה מָקוֹם תָּלִינִי / בֵּין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים

5 בְּכִי וְתִתְאוֹנְנִי / סִפְדִי מְאֹד קוֹנְנִי

בְּלַיְלָה קוֹמִי רָנִי / וּשְׂאִי קִינָה עַל הָרִים

גֹּדֶל צַעֲרֵךְ מִי יִמְנֶה / יִלְאֶה פִּי גַּם לְשׁוֹנִי

וְלֹא אֶמְצָא מַעֲנֶה / לְהָשִׁיב לָךְ אֲמָרִים

דְּמָעוֹת תִּזַּל עֵינִי / עַל רֹב פִּשְׁעֵי וּזְדוֹנִי

כִּי צַר אוֹיֵב הֶגְלַנִי / לְאֶרֶץ לֹא סְדָרִים

הִרְפּוּ מְעַט מִמֶּנִּי / כִּי מוֹאָב וְעַמּוֹנִי

לֶעָפָר הִמְשִׁילוּנִי / בָּאוּ תּוֹךְ הַשְּׁעָרִים

וּבַזֹּאת עוֹד הִכְלִימוּנִי / בִּרְאוֹתָם דְּמוּת שְׁנֵי

כְּרוּבִים עַל אֲרוֹנִי / שָׁאֲגוּ כַּכְּפִירִים

15 זָר גָּבַר עָלַי מוֹנִי / לְאַרְצָה הוֹרִיד קַרְנִי

הִכְבִּיד עָלַי יְגוֹנִי / אֲנָחָה וְתַמְרוּרִים

1-ציון…קוני: השווה יש׳ ס, יד: ׳וקראו לך עיר ה׳ ציון קדוש ישראל׳. הלוא היית ארמוני: השווה תה׳ מח, יד: ׳פסגו ארמנותיה׳. 2. תתלונני: מלשון מלון. מרב אויבים וצרים: השוכנים בתוכך.3. אנה תלכי: על פי בר׳ טז, ח. ותפנה: לאן את פונה. ובמדבר תחני: כמו ׳חנתנו במדבר׳ (במ׳ י, לא). 4. איזה מקום תליני: בין הגויים. בין קוצים ודרדרים: משל לגויים המציקים לישראל בגלות. 5. בכי…קונני: קונני על מצבך בכל לשון של קינה. 6. בלילה קומי מי: על פי איכה ב, יט. ושאי…הרים: עדה״ב יר׳ ט, ט. 7. גדל…ימנה: מי יוכל לתאר את צערך הגדול. ילאה…לשוני: הלשון והפה יתעייפו לתאר את צערך הרב. 8. ולא אמצא מענה: אין לי תשובה. להשיב לך אמךים: עדה״כ משלי כב, כא. 9. דמעות…וזדוני: עיני מזילה דמעות בכי על עוונותיי שגרמו לחורבן. 10. פי…סדרים: האויב הגלני למדבר. לארץ לא סדרים: ארץ ללא יישוב, על פי איוב י, כב. צר אויב: על פי איכה ד, יב. 12. לעפר המשילוני: השפילו את דימויי. באו תוך השערים: של ירושלים. 13. ובזאת עוד הכלימוני: ובדבר נוסף ביישוני. 14-13. בראותם…ארוני: הכוונה למה שנדרש על איכה א, ח: ׳בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) ״כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה״׳(בבלי יומא נד ע״ב). שאגו ככפירים: כמו ׳שאגו צורריך׳(תה׳ עד, ד). 15. זר: הגוי הכובש. מוני: האויב המציק לי מבחינה נפשית, משורש ינ״ה. לארצה הוריד קרני: השפיל את מעמדי עד עפר. 16. הכביד…ותמרורים: הגדיל את יגוני.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-קינות לחכמי אביחצירא- צִיּוֹן עִיר יוֹצְרֵי קוֹנִי

עמוד 418