מורשת יהדות מרוקו

היה אחד, קוראים לו… הנה פלפל שחור. היה בשוק שחור. המתווך היה מוסלמי. הוא קנה מנוצרי מאה ק״ג פלפל שחור. דיבר עם המוסלמי. אמר לו: אתן לך מאה ריאל. כשקנה היהודי מהנוצרי את הפלפל, בא הממזר של המוסלמי ואמר לו: תן לי שלוש מאות ריאל. אמר לו: רק מאה ריאל, אם אתה לא רוצה, לא אתן לך כלום. יצא מביתו של המוסלמי, שם את הפלפל על העגלה והלך. המוסלמי הממזר עשה טלפון למשטרה ואמר להם: לכו אל פלוני, יש לו פלפל. מכר אותו. הלכו השוטרים ומצאו את הפלפל בעגלה. אמרו לו: מאיפה זהי אמר להם: רק קניתי עדשים. לקחו אותו למשטרה אצל המפקח. אמר להם המפקח: תנו לי את השק. לקח ונתן למפקח. זה הכניס ידו ומצא עדשים. השוטר אמר: יש פלפל. היהודי אמר: אתה הבאת פלפל, רצית למכור אותו. מה שיש לי זה עדשים. הנה! המפקח אמר: תשאירו את השק שלושה ימים. היו רק עדשים. החזיר ליהודי וזה לקח השק הביתה. כשהגיע הביתה שוב נהיה פלפל. ברגע שבאו אליו השוטרים צעק: הו ר׳ דוד ומשה וזה התחלף לו.

הייתי בר׳ דוד ומשה הרבה פעמים. הנשים זורקות שמה טבעות מזהב, מפלטינה ללא שמירה. ואין מי שיעיז לקחת משהו. כל הלילה. בליל ההילולה ליד הקבר. הכוונה היא שהטבעות ישאבו קדושה של הצדיק. לוקחים למחרת. פעם אחת קרה מקרה, ילדה אחת לקחה טבעת. ידה התייבשה על המקום. נסגרה היד עד שבא הגזבר וביקש מהצדיק שיסלח לה, היד שלה נפתחה. נס גדול היה.

לפי הקבלה שבידינו, אנו שומעים שבישראל, כל החסידים, תלמידי הישיבה, חיים על נדבות. יצאו עשרה אנשים בתור כולל לקבץ נדבות לכבוד העניים, מהם ר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי… הצדיק, ר׳ דוד ומשה רצה להתגלות. הוא בא לאדם אחד, זקן, כשר, בחלום ואמר לו: אני פלוני, קבור במקום פלוני והסימן שמה, יש קש מפוזר, במקום הקש שמה הקבורה. אבל אני גוזר על היהודים לא יגמרו את מקום הקבורה. הזקן ממרוקו, מאותו כפר הקרוב לצדיק, אגוים. אז הוא הלך וראה, ובאותו יום התגלה הצדיק, בניסים גלויים, מופלאים שאין מי שיפקפק בהם.

היה אחד בשם שלמה אוחאנא. אף אחד לא הכיר את הקדוש, רק שנינו. הוא בא אליו פעם בחלום. היה מעורב במשהו. היה נגר. קרה לו משהו. אני לא יודע. בא אלי ושאל: אתה מכיר את החכם? אנו מוכרחים ללכת ביחד. אמרתי לו: אלך אתך. בנינו קודם כל בית-כנסת. חפרנו עד שמצאנו נקודת מים. התחלנו לבנות חדרים. זה של פלוני וזה של פלוני. זה למשל נותן לי כסף ואני בונה לו. כשהוא בא לסעודה, הוא מוצא שהחדר שלו מוכן וישן שם. אם הוא לא נמצא ואתה בא, אתה יכול להשתמש בחדר שלו. היינו נשארים שם חודש-חודשיים. עבדנו. אז בא אחד ואמר לי: אתה היית אצל החכם, ועכשו אנו רוצים להיות שותפים אתך. אמרתי לו: אתם לא תיכנסו. אמר: צריך! רבנו. הלכנו לדיינים. במראכש. הלכנו שנינו. הבאנו עוד מאתיים וחמישים אלף פראנק ממכירות. אמר: תתנו את זה לקופה, לקופת ההקדש. אמרנו: לא ניתן. אמר: תתנו. רבנו, הלכנו למראכש. כל ההכנסות חצי לאנשים מקזבלנקה וחצי לאנשים ממראכש. אמרו לי: אתה לא תהיה בוועד. תבעו אותי למשפט, לבית-הדין. אמרתי להם: אף אחד לא יצווה עלי. אתם לא מכירים את החכם. הוא לא מהאזור שלכם, הוא מהאזור שלי. אמרו לי לא להיכנס. לא שאלתי אף אחד. אפילו פעם, אותו אדם ישב בשולחן עם עשרים אנשים. הרמתי את השולחן וזרקתי על ראשו. אמרתי לו: אתה לא תצווה עלי. שלמה אוחאנא, הוציאו אותו. מצאו בו משהו לא בסדר. הוא הוא שפרסם את החכם. אני והוא. אף אחד אחר.

הלכנו לר׳ דוד ומשה. יש לי בן אחד. נולד לי והיה חולה. אחר-כך אמרו לי: אולי את רוצה הילד בריא? לקחתי אותו לר׳ דוד ומשה. הלכנו. היו כואבות שיניים. כל שנה לא מרגיש טוב. ר׳ דוד ומשה היה צדיק גדול. לקחתי בן שלי. אני ואח שלי. הגענו. אח שלי אמר לי: בואי נקנה כבשים אצל ערבי אחד. אמרתי לו: אני לא יכולה לתת לו את הכסף. אני לא באתי עם בעלי. באתי רק לבד. הבאתי קצת כסף ואיך אקנה כבש אחד? אז האח שלי נתן לי כסף לערבי לקנות שני כבשים. הוא ירד לשוק. לקחו את הערבי למלחמה. שמונה ימים לא בא הערבי. אנחנו חיכינו. יום שני. יום ששי צריך לעשות את החגיגה. הלך אתי אחי לקנות כבשים אחרים. ביום ראשון אנו יורדים לאגוים, עיר אחרת. ירדנו מיום ראשון עד יום שבת ואין מכונית שתקח אותנו. כל המכוניות באו ואני ואח שלי, אין לנו מקום. אנחנו נשארנו שמה שמונה ימים. יום שבת בא ערבי אחד אלינו ואמר: פרץ, הערבי שלקח לכם את הכסף בא עכשו. הלכתי אצלו ואמרתי לו: למה עשית לנו ככה? איפה הכסף? איפה הכבשים? אמר: תסלחו לי. ר׳ דוד ומשה מכיר את המצב שלי. אני ירדתי והלכתי למלחמה. לקחו אותי. אבל אתמול בערב אני הגעתי לפה. ערב שבת לא יכולתי ללכת אליכם, אתם לא מקבלים כסף ולא יכול לדבר אתכם, אבל במוצאי שבת רציתי לבוא אליכם למעלה ולתת לכם את הכסף. אז אמרתי לו: אנו נחכה. במוצאי שבת רק קיבלנו את הכסף, אוטו בא מיד ונסענו למולאי איגגי.

ליד הקבר כל אחד זורק טבעת, שעון… זה בגלל הכוח של ר׳ דוד ומשה. אף אחד לא יכול לגנוב. אם ערבי ירצה לקחת, ישים את היד שלו ייתפס כך. אשה אחת קנתה טבעת. אלפיים שש מאות ל״י. בא ערבי אחד, לא מהסביבה של הקבר, גנב את הטבעת. הלך לעירק סוידן [הכוונה למרחק], רק מגיע לבית שלו, הוא לא מסתכל. הלך לו העיניים שלו. אז אמר להם: תראו מה קרה. לא היה לי כלום. אמרו לו: תגיד, גנבת משהו? אמר לו: לא. אחר-כך אמר: גנבתי טבעת. אז ככה. שמו לו את הידיים שלו מאחור ולקחו אותו לר׳ דוד ומשה. לקחו כבש וביקשו ממנו מחילה, שהאיש לא יודע את זה. החזיר הטבעת והעיניים שלו חזרו לו.

יהודי בשם באעו היה מוכר שקים. אשתו היתה נוהגת להדליק נרות למנוחת ר׳ דוד ומשה. פעם רבה עם בעלה. הרב עליו השלום הלך אל בעלה לחנות:

שלום עליכם! עליכם השלום! אמר לו הרב: עליך להביא אותה עכשו ותעשו שלום. באעו הביא אותה. נישק לה את ראשה. שאל הרב אם יש להם בית-שימוש. הביאו אותו לבית-השימוש. נכנס ולא יצא. חיכינו לו. מחכים, מחכים ולא יצא אף אחד. באותו לילה בא לו בחלום ואמר לו: אני הוא ר׳ דוד ומשה, אני שגרמתי שתשלים עם אשתך.

פעם אחת כשהייתי בחוץ לארץ, היה לי עוף אחד. אז היתה מחלה בקרב העופות והעוף הזה לא מת. אז אני נדרתי לשחוט את העוף הזה ליד קברו של ר׳ דוד ומשה, בעיר אגוים. אז כל העופות מתו והעוף הזה לא מת. אחי, הרב ומשפחתו ביחד עלינו לקדוש. כשהגעתי לשם נתתי את העוף הזה לפקיד, ואז הפקיד התחיל לספר לנו על הניסים והנפלאות של הקדוש הזה. חשבנו שאולי הדברים האלה לא היו נכונים. התחלנו לקיים את הסעודה ואז לא ידעתי מה שקרה לי. היה פתח לבית. ככה אני התחלתי לחפש איפה הפתח. לא מצאתי. כמעט והשתגעתי. אחי קרא לפקיד, אמר לו: שמע, אני אפתור את הדבר זה. קשר אותי ליד הקבורה, שעה, שעתיים או שלוש. בא הפקיד ושאל: לא קרה לך שוס דבר? אמרתי לו שאני מרגיש כאבי בטן. אמר לי: עשה נדר ותבוא עוד פעם לכאן ואתה תהיה בריא. בבוקר כשהלכנו להתפלל, למחרת בבוקר, הרגשתי מצוין. אז לקחתי את הנדר הזה. אני, כל הזמן, אני הולך לשם. וברוך ה׳ כל הכבוד. כל פעם שקורה לי משהו לא טוב, אני קורא לצדיק הזה. באמת לא צריך… סיפור אחר: פעם לקחתי את בני לירושלים לבקר את אמא שלי בבית-החולים. הגעתי לסיבוב הרטוב. רציתי לחצות את הכביש. באה מכונה. ראיתי את בני ליד המשאית. אמרתי: ר׳ דוד ומשה, אם הילד תציל אותו, אני פה כל שעה אני קורא לך. הילד הזה שכב על הרצפה, עברה המכונית. אנשים חשבו שלא נשאר בו כלום. אולם הילד קם בריא ושלם.

אני אספר לך על הנס שקרה אצלנו בביתנו. השכנה שלי נהגה להדליק את כוס הנשמה לעילוי ר׳ דוד ומשה. היא עברה דירה ובאה במקומה שכנה אחרת. לא הדליקה. בלילה, בשעה חמש בבוקר, פתאום ראתה שכל הבית מואר. בנה אמר לה: מאיפה בא האור הזה היא פחדה להיכנס לחדר. אצלי נהגו לספר את הסיפורים האלה שקדושים נהגו לצאת. אמרתי לשכנה שלי: בואי, אני ואת ניכנס למקום הזה. אחי אז חזר מאמריקה. ניסה להיכנס ויצא מהר מפני שהאור סינוור אותו. לא ראה שום דבר. שכנתי, גם כן בעלי לא רואים. אני נכנסתי, ראיתי צורת בן־אדם. אמרתי: שלום עליכם שלוש פעמים. אמרתי לו: ר׳ דוד ומשה, אני עובדת אתך. כמו שילדתי את הבנות האלה שלי, עשה שגם כן אני אלד בנים. ואני תמיד מבקשת, מבקשת ממך שתיתן לי פרנסה בסתר. אבי אמר לו: ר׳ דוד ומשה, אני נודר שאני אלך להשתטח על קברך וכל שנה עשה שאני ארוויח בפיס. הקדוש, יהיה ברוך, שמע אותו. באותו יום יצא והרוויח. המוסלמים אסרו עלינו לא להתעורר בבוקר עד שהם יתעוררו. פעם נפלה עליהם תרדמה ולא התעוררו בלילה עד שגמרנו את הסעודה. זה כמו שראית. כולם הביאו מתנות, סוכר. בעלי יצא לשוק, הביא חמישה דגים גדולים, עופות, לשון ועשינו סעודה עם אנשים, וכל הכסף שהיה לנו שמנו אותו בקופה של ר׳ דוד ומשה.

יהודי אחד הגיע לר׳ דוד ומשה על הפרד שלו. ולאחר הזיארה מצא שהפרד שלו מת. התחיל לבכות, פנה לקדוש ואמר:

׳יא אללאה יא סידי יא ר׳ דוד ומשה

אנאס סאייפתהום בכאטרהום

ואנא גבבנתני. כיפאס?

בללאה ובישמב יא סבבאע אלעזיז!

או אלהים או אדוני

או ר׳ דוד ומשה

כל האנשים הלכו מרוצים

 ואותי העצבת. איך?

באלהים ובשמך או האריה האהוב.

איך שאמר ׳האריה האהוב׳ הפרד התחיל לקשקש ועמד על רגליו. ככה סיפרו לי בעזרת אלהים ובעזרת האריה.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי-רבי דוד ומשה-עמוד 83

65 – אִידָא רֵיְת לְעְמָא בְּרְכָּאהּ, מַה תְזִידְסְ נְתִין

אם תראה עיוור בצרתו, אל תוסיף עליו

66 – אִידָא רִית לְעַרַבִי בְּלְחְפֹא, יִעַרְפוּ אִלָּאה בְּלְקְסְעָא

אם תראה ערבי יחף, אלוהים ירחם עליו בצלחת [אוכל]

67 – אִידֹא רִית סְבְעָא פֵרָאס זְנָאן, מָא תְזִידֵם לְקָאעוֹ

אם תראה שובע בראש הגן, אל תיכנס פנימה

נאמר על אדם שנכנס לגן ואכל מפירותיו. הוא מתקדם פנימה על־מנת לאסוף עוד פירות ואז הוא נתפס על־ידי בעל הגן. לפי ברינו, אדם שיש לו כל הדרוש לו במקומו, אינו חייב לתור אחרי מקומות אחרים!

68 – אִידָא רִיתְהָא סְפְרָא, קוֹל טָאבְתְ, אוּמָא הִייָא בְּרְרִית דְבָאלְת

אם ראית אותו צהוב, נדמה שהוא בשל, אבל הוא ברוח נכמש

הכוונה לפרי. נאמר על אשה המתאפרת ובריאותה לקויה.

69- אִידָא רִיתוֹ כָּא יִדְחק, מָא בְּקָּאלוֹ עְלָאס יִבְכִּי

אם ראית אותו צוחק, לא נותר לו על מה לבכות

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

חיים אלפנדארי

מראשי ומנהיגי כוללות הספרדים בירושלים בשנת תרי״ד. חתום על שטר מכר של בתי הכולל שהועברו לר׳ יוסף שלום בן עבדאלה תמורת סך 5250 אריות אשר שלם לקופת הכולל שנמצאה אז במצוקה כספית גדולה. בדבר גודל הבתים הללו והמסתעף מזה ראה בערl ש. רשימת תולדותיו של ר׳ יוסף שלום ז״ל.

רחמים אלפנדארי

מרבני ירושלים שהתישב בבירוט סמוך לשנת ת״ר. הד״ר לודויג אוגוסט פרנקל בספרו מזכירו כראש לקהלת הספרדים בבירוט. הרב הזה ספד לו ,,Nach Jerusalem" החשוב ע״ד הישוב היהודי בדיר אלקמר, אשר מנה אז ״חמשים משפתות של אכרים, מגדלי סוסים מנהלי בהמות משא וסוחרים, ולמו בית תפלה אחד ושלום להם עם שוכני ההדים״. ירושלימה, תרגום מנדל בר״מ שטרן, עמ 91  ווין תרי״ט.

שלמה אליעזר המכונה מירקאדו אלפנדארי

נולד בקושטא בשנת תקפ״ו. נפטר בשיבה טובה ומופלגת בירושלים ביום כ״ב אייר תר״ץ. פרשת חייו של הרב הגדול הזה עוטה ערפל וסוד. עוד בצעירותו נטה להתבודדות ותהי תורתו שעשועיו יומם וליל. בהיותו כבן כ״ג נשא אשה אך לא הקים ממנה זרע. בשנת תר״נ קם אחד מעשירי העיד הוא הגביר פואה, גיסו של השר אברהם די קאמונדו וייסד ישיבה פרטית עבורו. מאז החל משקיע את כל מרצו וכשרונו בלמוד התורה. עד מהרה התפרםס שמו ומכל עבר פנו אליו רבני הזמן בשאלותיהם. בהפנות כסא הרבנות בדמשק בשנת תרנ״ט מנהו הרב משה הלוי ראש רבני תוגרמא בעת ההיא למשרה הזו ואשד כהן בה עד סוף תרס״ג. אז בא לחיפה וחו״ר צפת הזמינוהו אליהם לראש. תחלה דחה את ההצעה, הואיל ורבנות צפת היתה פחותה במעלה מזו שבדמשק לפי סדרי השלטון בזמן ההוא, אלא שלאחר השתדלות רבני צפת להשיג רשיון מיוחד, הממנה אותו לחכם באשי על חיפה עכו וצפת, נאות לבקשתם. במשרה זו כהן בהפסקות קלות משגת תרס״ד עד שלהי תרע״ח. מהעת ההיא ואילך ישב בירושלים ולא יצא ממנה עוד. כל ימיו נהל מו״מ של הלכה עם גדולי רבני הדוד, אשכנזים וספרדים, בפרט עם הרח״ח חיים חזקיהו מדיני ז״ל. היה בו מן התקיפות המצויה אצל אנשים

גדולים בעלי שאר רוח. לא נשא פני איש יהיה מי שיהיה. קפדן גדול בעניני מסורת ובכל הנוגע לאמונות ודעות. מםבות בלתי ידועות לא הדפיס דבריו בחייו מחוץ לאיזו תשובות ופסקים הפזורים פה ושם, אך לא בצורה מקובצת. חדושיו בתלמוד מצטיינים בבהירותם. נודע לשם בין חכמי הדור בזכרונו הנפלא. גם בתורת הסוד היתה לו יד. בין חסידיו הנלהבים נמנה האדמו״ר ממונקאץ, שהזדמן בירושלים ביום פטירתו. השתתף בפרי עטו במאסף תורה מצית, חוברת ב. ירושלים תרמ״ז סי׳ ל״ח, ועוד, בעודנו בקושטא, ובס׳ קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג מרבני טבריה. חלק מכתביו המכילים שו״ת, פס״ד חדושי תורה וכו' נגנבו ממנו, וקובץ אחד מהם הוציא לאור הרב יצחק נסים בשנת תרצ״ב.

צ י ו נ ו : בקבר זה מקור חכמה נקבר, ועולם בא בעורון׳ בואו בני ציון ובמרירות עליו תילילו בשברון. כי חק ספוד ובכות עלי מקום נקברו לוחות וארון ה"ה רבנו דהגאון הגדול שר התורה מסקור הבינות ושמעו הלך בכל המדינות צדיק יסוד עולם מרן שלמה אליעזר אלפנדארי זצ״ל, משבט יהודה ממשפחת בצלאל, עלה לישיבה עליונה למנוחה שאננה זקן ושבע ימים׳ ביום ג׳ כ״ב אייר ש׳ התר״ץ תנצב״ה.

מארי יחיא אלצ׳הרי

מחכמי ורבני תימן בראשית המאה הי״ז לספירה הרגילה. נקרא זכריה בן סעדיה יעקב, ובשמו הספרותי יכונה יחיא אלצ׳הרי. נודע כמליץ עברי רב כשרונות, ולפי המקובל, הוא מחברו של ״ספר המוסר״ דוגמת ״תחכמוני״ לר״י אלחדיזי. בשנת של״ד בקר באה״ק בשליחות חו״ר תימן, וידועה האגרת שהביא אל ראשי ומנהיגי עדת ישראל בטבריה. חבורו הנ״ל כולל מ״ה פרקים או מתברות. כל תכן הספר בחרוזים, מהם יפים ומוצלחים. תמצית מהאגרת הנזכרת הובאה בספרי ״יהודי המזרח בארץ ישראל״, מדור טבריה.

יצחק הלוי אלקבץ

מגדולי רבני ועשירי שלוניקי. ״חכם ומעיין גדול״. בס׳ מעם לועז לאדינו על יהושע פרק ט״ו, נזכר שמו, לרגלי מות בתו הצדקת בירושלים. שם נאמר — ״בת לאותו צדיק הרב המופלא הפלא ופלא מר קשישא הרב המפורסם בדורנו מהר״ר יצחק אלקבץ. הוא רבי ומורי אלופי ומיודעי בעי״ק אדרינופולי יע״א, ולעת זקנתו בא פה עיה״ק ירושלים ת״ו ובה היתה מנוחתו כבוד.״ קוה״ד ענג מ״ה עב. ועמ. נ. עב.

משה הלוי אלקבץ

מחכמי ורבני אדרינופולי. אח״כ ישב בארם צובא. הוא אבי הרב הנודע לשם שלמה הלוי אלקבץ, בעל ״לכה דודי״ פיוט רוה רגש לקבלת שבת. ובשו״ת המבי״ט י״ג מובא: ראינו פם״ד שפסקו חכמי צובא הדיין הר״מ והחכם כה״ר משה הלוי ן' אלקבץ וכו'. קוה״ד עמ. ל״ד, שו״ת חמבי״ט ח״ג סי׳ י״ג.

רפאל חיים יצחק אלקבץ

מרבני ירושלים. נפטר בה ביום כ״ו חשון תקצ״ב. מתוכן מצבתו אפשר להבין כי גדול היה האיש בתורה, חסיד ומקובל. וראיתי אני הכותב חבור אחד רב כמות בכ״י, הכולל ענינים נפרדים מפרי עטם של הרבנים אברהם פוליקאר, יצחק מיטראני ובנו המכונה בני״ם, כלם מתושבי אדדינופלה, ובו בעמ. 144 ע״ב, גם כמה מחידושיו. ספד זה שהיה קנינו של הרה״ח בני״ם, ואח״כ עבד לרשות חתנו מד ברוך טוביה מקושטא, נמסר ע״פ בקשתי לביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

צ י ו נ ו : מצ״ה איש צדיק בוצינא דנהורא הרב המובהק סובר הרזים הנדכא ביסורים כ"ה

רפאל חיים יצחם אלקבץ מנוחתו כבוד כ״ו לח׳ חשון ש. התקב״ץ. ח״מ. ח״ב, שורה י״א סי׳ ט״ז.

שלמה ב״ר משה הלוי אלקבץ

נולד באדרינופלה בשנת ר״ס לערך. משורר ומקובל רב תהלה. אבותיו שהיו מגולי ספרד העתיקו אח״כ את מושבם לשלוניקי ושם חונך הנער בישיבתו של הרב יוסף בן שלמה טיטאצאק. השפעת מורו זה המפורסם בתורתו עליו, וכן כמדריך רוחני נעלה, נתנה דחיסה עצומה להתפתתותו השכלית. כאן ארש לו את בת הגביר ר׳ יצחק הכהן, ובה בעת חבר את פירושו על מגילת אסתר. בכורי פרי עמו זה הקדישו לתותנו וישלחהו לכלתו ביום פורים כמשלות מנות במקום תכשיטים כנהוג, ומכאן שמו מנות הלוי. רוחו של שלמה מולכו שישב זמן מה בשלוניקי ובה הדפיס בשנת רפ״ט את ספרו ״המפואר״ הטביעה חותמה גם עליו, ותחזק בו הנטיה לתור אחר כל דבר נעלם. תורת הנגלה ותורת הנסתר נלחמו מאז בקרבו, וכל אחת משכתו אליה בכדי לסוככו בכנפיה. מכאן ואילך התגברו געגועיו לארץ ישראל, שאדותה כתב בתשובתו לר״י קארו, ושנדפסה בסוף ספרו ברית הלוי: ״שלמות ארץ ישראל היא בעצמותה ממש, כי היא היתה הנקודה הראשונה בבריאה, וכמו שיש ארץ מגדלת מידות יותר מזולתה, כן כל השלמיות נמשכים מהארץ הזאת, לכן נקראה עיר הצדק, שהצדק צומח ב ה . . . והקבור בתוכה זוכה כי בשרו יתהפך אל העפר ההוא אשר הנו קדש קדשים, וכשהנפש דורשת את משכנה הנה היא במקום טהור וקדוש וכן היושבים בה נמצאים באויר טהור, יומם ולילה יסובבוהו דברים קדושים.״ ובמקום אחר: ״הנה כתבתי המושג אצלי במאמר הזה, ואם כי גולה אני ממקומי לעלות אל הר ה׳ ואני מטולטל טלטלה גבר ואין לי ספרים. ואל שדי אתחנן יאיר עיני ועיניך במאור תורתו וייחדנו בהר הקדש לעבדו שכם אחד אכי״ר. היה מורו וגיסו של הרמ״ק ובן זמנם של גדולים ושלמים בא״י כגון מהר״י קארו, מהר״מ אלשיך, ר״א די וידאש, ר׳ אלישע גאליקו ושאר חכמי ורבני התקופה ההיא. משלשלת האדירים וגבורי הרוח, שהציבו בפעולותיהם ציה עד לצפת ת״ו במשך כל ימי קיומה. חי בהפסקות באדרינופלה, שלוניקי, ולבסוף בצפת. חבר ספרים רבים שבחלקם המכריע עודם בכתובים. נפטר בצפת בשנת שמ״ד, ואני הכותב זכיתי להשתטח על קברו פעמים אחדות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

זיכרונות וביוגרפיות של מעפילים מוגרבים שנכתבו לאחר קום המדינה האדירו גם הם את פעילותם האישית ואין בהם כלל התייחסות למקורות ארכיונים.

הממצאים העיקריים של המחקר הם:

א. חשיפת סיפר ההעפלה ו'הבריחה' מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ב- 32- ספינות של 2,525  מעפילים;

ב. ריכוז רשימת מעפילים מצפון אפריקה עם נתוניהם הדמוגרפיים והשוואתם מול האומדנים של החוקרים והאומדן הרשמי מול המאגר;

ג. חשיפת מדיניות העלייה המפלה כלפי יהודי ארצות המגרב שהשפיעה על תהליכי הסלקציה בעלייה ההמונית של יהודי צפון אפריקה;

ד. יבוא הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב כחלק מהקואופטציה הפוליטית שעברו המעפילים גם במחנות המעבר וגם בקפריסין ונמשכה בעוצמה רבה לאחר קום המדינה;

ה. העלאה על נס את מעורבותם של פעילי תנועות ציוניות במגרב למען ההעפלה ו'הבריחה' לאחר שהופסקה ההעפלה הממוסדת על ידי המוסד לעלייה ב';

ו. חשיפת הדימויים השליליים של המוגרבים במהלך העפלתם ושהייתם בקפריסין שליווה אותם גם לאחר הקמת המדינה;

ז. זיהוי החסמים שהביאו להדרה חברתית, תרבותית וממקורות תעסוקה במחנות שנמשכה גם לאחר קום המדינה;

ח. מחאת המוגרבים במחנות קפריסין על ההתעלמות מצורכיהם שנמשכה לאחר קום המדינה. מחאות אלה היו חלק בשרשרת המחאות הגדולות בשנות החמישים )ואדי סאליב( והשביעים )הפנתרים השחורים( של המאה שעברה.

ט. חשיפת סיפר העפלתם של פליטים אירופיים שעלו ישירות מנמלי אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

כל אלה הביאו להדרת סיפר ההעפלה הצפון אפריקאי מהאתוס הציוני של ההעפלה ומהאתוס של בניית והקמת המדינה. הממצאים מהווים נדבך נוסף להבנת הבעיות החברתיות שעמם התמודדו עולים צפון אפריקאיים לאחר קום המדינה.

הממצאים מחזקים את הטענה בדבר התעלמות או השכחה מצד הסוכנות היהודית שבטאו מדיניות עקבית וברורה שנמשכה משנות ה- 30 של המאה שעברה. עד שנות ה- 40 רישיונות עלייה ליהודי המגרב. מדיניות זו התבטאה בהעדפת עליית שארית הפליטה, גם אם הייתה מוצדקת, הרי שהעדפת פליטים

יהודים ששהו במגרב הייתה בחזקת אפלייה עקבית וברורה. הקצאת רישיונות עלייה, עדיין במשורה, בסוף שנות ה- 40 של המאה שעברה הייתה בבחינת הכאה על חטא על חוסר אונם של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפעול ולהפעיל את בנות הברית כנגד השמדת יהודי אירופה. מס השפתיים ששילמו ארגונים אלה כלפי יהדות המגרב, ברעיון 'החלוץ האחיד' ו'תוכנית המיליון' כחלק מאמץ לזהות רזרוואר של העם היהודי לאחר השואה שלא יושמו, לא מתרץ את הקשיים שהערימו היישוב הציוני המאורגן בדרכם לציון של פניות רבות של וגרבים. התירוצים שנאחזה בהם הסוכנות היהודית היו מאי התאמתם של עולים מהמגרב על פי קריטריונים של גיל, הרכב משפחה שהשתנו מעת לעת, או גם אם הם עברו הכשרה כמו גרעין 'ביכורים' השני שהיה מיועד ל'שדה אליהו'. זאת ועוד, המסרים הכפולים של תנועת 'הפוהמ"ז' שבוודאי קיבלו את אישור הנהלת הסוכנות היהודית בדבר הימנעות מעלייה בלתי ליגלית של צעירים מהמגרב בעוד שבאותה עת העלייה הבלתי ליגלית הוכרזה כ'נשק מדיני' במאבק בבריטים מדברת בזכות עצמה. העדפה של גולי מאוריציוס על פני עליית מוגרבים למשל נתפסת כמובנית מאליה. הטלת אחריות על הממשלה המנדטורית לגבי הקצאת רישיונות עלייה ננקטה בידי הסוכנות היהודית אף שזו המליצה על הקצאה שמית של רישיונות הייתה בבחינת לעג לרש כי מנהיגי הקהילות לא תמיד ידעו מהנוהל הקצאת רישיונות. המילכוד של התנועה הציונית: מחד גיסא הודי המגרב נתפסו כנחותים ולא מתאימים לחזון הציוני, על פי דיווחי השליחים, אבל לא הייתה ברירה בידיה של התנועה הציונית אלא לפנות לקהלים יהודיים כי השואה גרמה לעם היהודי נזק בל ישוער.

חוסר האמון של הסוכנות היהודית במנהיגות הקהילתית המקומית במגרב היה שקוף מאד והתבטא באיוש המשרדים הארץ ישראליים ומוסדות כמו קק"ל וקרן היסוד על ידי נאמניה – – יהודים –אירופאים. גם יבוא הפוליטיזציה הארץ ישראלית למגרב היה חטא בל יכופר כי ה'נייה' )'נייה' בערבית מוגרבית היא אמונה נקייה, טהורה ותמה חפה מאינטרסים( היהודית הצפון אפריקאית כלפי הציונות הייתה חפה מכול פוליטיקה והתמקדה בחזון של שיבת ציון. הקטליזטור שהעצים את הכמיהה לציון -הסתייע ללא ספק מהירתמותם של פעילים מקומיים שעודדו אתאחיהם לעלות ארצה. זאת חרף התעסקות השליחים הארץ ישראלים במאבקים ביניהם ופחות בהכרת הקהילות אותן היו אמורים להציל' כביכול. הקצאת שליחים ומשאבים להכשרות במגרב הייתה זניחה. עם זאת, אי אפשר לגרוע ממסירותם של השליחים להעלות את יהודי המגרב. ההכאה על חטא של התנועה הציונית התבטאה בסיור שערך טבנקין לפעילה יהודית צעירה מתוניס, נדיה כהן, במחנות העקורים בגרמניה שנועד להוכיח לה מדוע אין מספיק שליחים בצפון אפריקה. אי אפשר להתעלם מהתפיסה 'האימפריאליסטית' ששררה בסוכנות היהודית כלפי יהדות העולם דאז בכלל וכלפי יהדות המגרב בפרט. תפיסה שכול מהותה שליטה מלאה על יישום החזון הציוני כפי שהוגדר מבלי לבחון אם הייתה לו הצדקה במגרב.

הקשיים שערם המוסד לעלייה ב' בהקצאת ספינות מעפילים מצפון אפריקה לא ריפו את ידם של המעפילים ובעזרת השליחים והפעילים המקומיים הפעילו תנועת 'בריחה' מקומית שהביאה להעפלתם של 1,600 מעפילים ב- 25 ספינות העפלה שהיו מיועדות מלכתחילה לשארית הפליטה. הסיפר הזה 'נעלם' מאתוס הציוני לעומת אירועים אחרים כמו 'קלאדובו שאבאץ' ו 'לה ספציה' שסימלו ההירואיקה של – – ההעפלה. חמור מאד התעלמות המרכז של המוסד לעלייה ב' באיטליה מהעפלת יהודים לובים בסירות לאיטליה.

הדיווחים של השליחים ובעיקר הביקורת שהעבירו על יהדותם של המוגרבים הייתה מתנשאת הן מצד התנועה הדתית 'הפוהמ"ז' והן מצד התנועות הסוציאליסטיות הקיבוץ המאוחד. התנשאות –שגבלה בבורות. יתכן וזה מה שניתן היה לצפות משליחים שהזדהו עם רעיון הציוני של הפיכת הפירמידה היהודית כדי להגדיר את היהודי החדש שיבנה את פלשתינה א"י ולא נבדק אם הוא מתאים – ליהדות המגרב שהייתה בניצניה הראשונים של התפתחות מודרנית. דיווחי השליחים יצרו רושם רע שלהמוגרבים ובעיקר על המעפילים שביניהם. אין ספק שהדימויים השליליים שהתלוו לדיווחיהם השפיעו על עיצוב מדיניות עלייה כלפי קהילות המגרב גם לאחר הקמת מדינת ישראל. ההדרה החברתית, תעסוקתית ואף התרבותית של המוגרבים במחנות קפריסין, הייתה עובדה. אילו נערך סקר של דוברי עברית בקרב מעפילי צפון אפריקה היו נמצאים כמה עשרות שיכולים היו לגשר על הפער בתקשורת ביניהם לשארית הפליטה. יתירה מזאת, היה אפשר להסתייע בפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב ועלו בשתי הספינות מחוף אלג'יר ובספינות אחרות מנמלי אירופה וגורשו גם הם לקפריסין. גם אם החסמים שהוצבו בפני המעפילים המוגרבים לא כוונו כלפיהם הם היו מובנים במחנות קפריסין ומעבר לכוחם כדי לשנותם.

התסכול של קהילת המעפילים המוגרבים נבט בקפריסין  (1948—7) והביא ל'מרד' ואדי סאליב (1959)  והגיע לשיאו בהפגנות 'הפנתרים השחורים'  (1971). סמלי מאד שדוד בן הרוש, הצפון אפריקאי שהעפיל ב'יהודה הלוי', הנהיג את 'מרד ואדי סאליב' שהעלה לסדר היום הציבורי את שאלת ה'גזע' וה'צבע שהיו בבסיס הבעיה העדתית ו'איימה' על ההגמוניה שהקימה את המדינה מאז ועד היום.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.

יצירתו

רבי יוסף היה סופר פורה. הוא השאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, לקוחים ברובם מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק, בכך רצה להנציח את שמו לדורות על יצירותיו, כאמור לעיל. בדרך נס השתמרה יצירתו בכתובים רובה ככולה במשך כחמש מאות שנה, וחלקה הגיע לידינו במספר העתקות. דבר המעיד על תפוצתה והעיון בה. להלן רשימת החיבורים לפי סדר כתיבתם ותוכנם.

א. צפנת פענח, הסברים וקישורים בין מסכת למסכת בדרך הפרד״ס, בעיקר על פי שיטת הקבלה. בראשיתו הספר נועד לשמש כעזר לדרשנים בסיומי מסכתות, אולם בשעת הכתיבה, הדיונים בו הלכו והתרחבו והקיפו סוגיות רבות ומגוונות שעסקו בהם חכמי ההגות היהודית בימי הביניים. הוא השתמר במספר העתקות בכתבי־יד. הספר יצא לאור במהדורה פקסימילית (ירושלים תשנ״א), על פי כת״י הנמצא באוסף ביה״ס הלאומי בירושלים מס׳ 15404, בצירוף מבוא מקיף מאת פרופ׳ משה אידל, שידיו רב לו בתחום זה. מאחר שכתב היד קשה לקריאה למרבית החכמים והמשכילים, ולמעטים המסוגלים לקרוא אותו, העיון בו אינו קל ולא נוח, לכן בזמנו כשנשאלתי על הדפסה פקסימילית של החיבור, שללתי הרעיון, ובמקום זה הצעתי לההדיר את הספר באופן שיעמוד לרשות ציבור המעיינים והמעוניינים, ולו רק בפענוח כתב היד. אולם דעתי לא התקבלה. מאז שהתחלנו בההדרת תורתו של רבי יוסף, החלטתי לההדיר גם הספר צפנת פענח. כי לבד מחשיבות החיבור מצד תוכנו, הוא אוצר בתוכו הרבה מדברי חכמי הקבלה הראשונים שתורתם לא הגיעה לידינו, כפי שהראה פרופ׳ משה אידל במבואו.

מניעי כתיבת החיבור ושיטתו

רבי יוסף כותב בהקדמתו, כי את החיבור צפנת פענח כתב לפי בקשת חברי הישיבה, בהם אחיו ר׳ דוד וחברו ר׳ יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. המניע לכך, כי נהגו בזמן לימודם בישיבה לפני ר׳ שלמה כלץ, שבסיום כל מסכת שנלמדה היו עושים מסיבת סיום בביתו של ראש הישיבה או בבית אחד מחברי הישיבה, בהשתתפות חכמי העיר והקהל הרחב. בסעודה זו דרשו החכמים בדברי תורה, ומנהגם בדרשה היה לקשר בין המסכתא שסיימו זה עתה, לבין המסכת החדשה שאותה אמורים להתחיל. לפעמים הם התקשו למצוא רעיון המקשר בין שתי המסכתות. לכן ביקשו מרבי יוסף שיכתוב חיבור שתוכנו יהיה רעיונות שיקשרו בין מסכת למסכת. באותה הזדמנות יפרש בצורה רעיונית, את חלוקת המשנה לשישה סדרים דווקא; והימצאותן של מסכתות בתוך הסדר, שנראה שאינן מעניינו. דוגמת מסכת ברכות הנמצאת בסדר זרעים, ומקומה מתאים יותר לסדר מועד. או נזיר הנמצאת בסדר נשים, ומתאימה יותר לסדר קדשים. כמו כן יעמוד על המשמעות של מספר הפרקים שבכל מסכת ומסכת. וכן יבהיר ויסביר את מבנה המסכתות ומיקומן בתוך הסדר, שלפעמים נדמה שהמיקום שנקבע למסכתות בתוך הסדר אינו הגיוני. הדוגמה הבולטת, מיקומה של מסכת קידושין בתוך סדר נשים, לאחר המסכתות: יבמות, כתובות, גטין, נדרים, נזיר וסוטה, ואחר כל אלו באה מסכת קידושין. ולכאורה נראה שבה היה צריך לפתוח את הסדר, כי מעשה הקידושין הוא הגורם לייבום, לגטין ולכתובות, וכל עוד לא נתקדשה האישה לא שייך לא גט, לא כתובה ולא ייבום.

ר׳ יוסף ציין תאריכי כתיבת חיבורו. הוא השלים את סדר זרעים בה׳ בטבת שנת רפ״ח (דף 31 ע״א), סדר נשים השלים בח׳ בשבט רפ״ט (דף 97 ע״ב), והשלמת החיבור הייתה בי״ח באלול רפ״ט (דף 228 ע״ב). זה פרק זמן קצר יחסית לגודל החיבור ולהיקף הנושאים הרבים שנדונו בו, ומכאן שהכנת החומרים לחיבור החלה זמן רב לפני כן.

בחיבור זה רבנו מצביע על הזיקה המובנית שיש לשישה סדרי משנה – תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, לדמויות מאבות האומה וראשיה, לטבע – קרי תורת הכוכבים והמזלות, ולחכמת האלהות – תורת הקבלה, הספירות והשמות. הוא מאשש זיקה זו מאוצר בלום של מקורות מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ספרות הלכה ומדרש אגדה, וספרות ההגות שנכתבה על ידי חכמי ישראל בתקופת ימי הביניים עד לימיו -קרי שלהי המאה החמש עשרה. בשיטתו הוא שוזר מאמר למאמר ורעיון לרעיון בפרשנות עשירה ומגוונת, בה הוא מפרש את המקורות על פי דרכי הפשט הרמז הדרש והסוד. ולנגד עינינו מתגלה כוחו היוצר והפורה של רבנו שהוא כמעיין המתגבר. בדרך זו הוא מפרש בצורה שיטתית, רחבה ומקיפה את כל מסכתות הש״ס כולל משניות שאין עליהן תלמוד.

בנוסף לכל סדר הוא מקדים הקדמה ובסיומו כותב ׳חתימה׳ מעין סיכום מורחב. פעמים כותב מספר הקדמות, לדוגמה לסדר קדשים כתב עשרים וארבע הקדמות. בהקדמות הוא דן גם בסוגיות פילוסופיות שהעסיקו את חכמי ישראל דורות רבים. הוא מביא את מה שנכתב בסוגיה מפי אנשי ההגות עד לדורות הסמוכים לו, ופעמים גם מחכמי דורו, וחותם בדברי חכמי הקבלה שאותם עונד עטרה לראשו.

מקורותיו

רבי יוסף עושה בשטף דבריו שימוש נרחב בתנ״ך, בתלמודים ובמדרשי הלכה ואגדה, בספר יצירה, בספרות הזוהר והקבלה, בספרות ההגות והמחשבה של חכמי ישראל בימי הביניים עד למאה השש עשרה, כלומר עד לחכמי דורו. כמו כן בספרות הכללית והמדעית שהייתה קיימת אז בתחומי הטבע, התכונה והאסטרולוגיה. בדרך כלל דבריו כתובים בלשון סתמית בלי לציין את מקורותיו, גם כשהוא מעתיק מילולית או עניינית ממקורות שהיו לפניו. לשם כך התנצל בהצהרה מפורשת בסוף ההקדמה לסדר מועד(דף 35 ע״א):

וכבר הקדמתי לך שאיני מתפאר בטלית שאולה, שכל מה שנתחבר בזה החבור לקטתיו מדברי המחברים הראשונים עליהם השלום, עם היות שבקצת מקומות אני מבאר דברי הרבנים, והוצרכתי לחזור ולהביא הדבר הזה בכאן, לפי שבזה הסדר אני צריך להביא עזר וסיוע מדברי הרב ר׳ אברהם בן עזרא עליו השלום, ומדברי הר״ם במז״ל, ומדברי חכמים תוכנים זולתם, ומעכשיו לא איצטריך עוד לומר דבר בשם אומרו. ובודאי זה הספר חכמים ילדוהו ואני גדלתיהו, ודי לי זאת המעלה שזכיתי לקבץ הדברים הנפרדים והיו לאחדים.

כלומר גם הדברים הכתובים בסתם, ליקט אותם מספרות ההגות שנכתבה במשך הדורות ואינם חידושים שלו. ודי לו בעובדה שהוא הצליח ללקט הדברים ממקורות רבים ולארוג אותם למסכת אחת כפי שהוא חוזר על הדברים בחתימת החיבור: ״שאינו מעט הטורח שטרחתי בו עד שלקטתי אותו, אחד מעיר ושנים ממשפחה. והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״(דף 228 ע״א). וזו מלאכה גדולה ויש בה גם חכמה לא מבוטלה.

נראה שהרבה לצטט על סמך זכרונו, לכן נמצאו בדבריו פסוקים ומאמרי חז״ל שאינם כלשונם ולא בספרים שאותם ציין. מרבה להזכיר את ספר יצירה, ואת פירושו שהוא מזכיר בשם ספר הגן, ואינו אלא פירוש לספר יצירה, שחיבר רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הנדפס על שם הראב״ד. שימוש נרחב הוא עושה בספר הזוהר כפי שהוא ציין ״והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״. על פי רוב הוא מזכירו בשם ״הזוהר״ ופעמים בשם ״מדרש הזוהר״. את רבי שמעון מרבה להזכיר בתואר ״בוצינא קדישא״. הציטוטים מספרות הזוהר הם רבים וארוכים, מצאתים בזוהר על התורה, במדרש הנעלם, בזוהר חדש ובתיקונים, ודומה שכל ספרות זו הייתה פרוסה לפניו, את כל הספרות הזאת מזכיר בשם הזוהר או מדרש הזוהר. אם כי הוא מזכיר ״מדרש הנעלם״ מספר פעמים. קיימים שינויי נוסח גדולים בין הלשון המצוטט לבין הזוהר הנדפס. פעמים שהוא מתמצת את לשון הזוהר או מחבר ציטוט אחד משני מקורות בספרות הזוהר בלי שיציין זאת. פעמים מצטט את ספרות הזוהר כמאמרי חז״ל. במספר מקומות מביא את הזוהר בתרגום עברי, ולא ברור אם התרגום מעשי ידיו, ואם כן נשאלת השאלה למה רק מקומות אלו תורגמו. או שמא הוא מצטט מתרגום קדום שהיה לפניו.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 65

מנהגי חודש אלול

א-נהגו רבים לערוך התרת נדרים בי״ט באב, ובראש חודש אלול:

ב-נהגו לומר סליחות באשמורת, החל מיום ב׳ באלול, ופותחים בפיוט ״ישן אל

תרדם״:

ג-נהגו לתקוע בשופר בסליחות, בשעת אמירת י״ג מידות:

ד-נהגו לומר את הפיוט ״למענך אלקי״, כל ימי הסליחות:

ה-נהגו בעננו להוסיף: עננו משגב האמהות, עננו עזרת השבטים, ואומרים, עננו אלהא

״דמאיר״ עננו:

ו-נהגו בעננו לפי סדר זה: אלקי אברהם, בעת רצון, ופחד יצחק, בעת צרה, אלקי יעקב, בעת רחמים, אלקי המרכבה, אלקא דמאיר, בזכותיה דבר יוחאי, משגב האמהות, עזרת השבטים, רחום וחנון:

ז-נהגו לומר וידוי בסליחות, בלחש ככל השנה:

ח-נהגו לערוך ״תיקון כרת״ בחודש אלול:

ט-יש נהגו באלול לפתוח ערבית, במזמור ״אשרי נשוי פשע״, במקום ״לדוד ה׳ אורי

וישעי״ ככל השנה:

י-יש נהגו לומר ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, אחרי שחרית, מר״ח אלול עד הושענא רבא: יא. נהגו להקפיד בחודש אלול לא להשביע שום אדם מישראל:

יב. נהגו בחודש אלול לקרוא כל ״תיקוני הזוהר״ ולהשלימו עד יום הכפורים:

א-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (אלול), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם מובא בכה״ח (סימן תקפ״א סקי״ב) שמצינו בזוהר, שמי שנתחייב בנזיפה או נידוי מפי בי״ד של מעלה, נשאר בנידוי ארבעים יום, ומעכב את התפלה, ומשום כך עושים התרה, וראה בספר קב הישר (פרק ל״ג):

ב-כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן ל״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

 ג. כן המנהג והביאו שם בדרכי דוד הנ״ל:

ד-כן המנהג וכן מובא בסליחות ישנות:

 ה-כן המנהג ומובא בסליחות ישנים:

ו-כן המנהג וכן הסדר בסליחות ישנים, וראה ספר מים חיים (עמוד רל״ב):

 ז- כן המנהג, וראה בזה בודד שחרית:

ח-כן הביא בספר נהגו העם (אלול), וציין שם לספר תורה לשמה (סימן תמ״ט) שנתן טעם לזה על פי הסוד:

ט-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(אלול) עיי״ש:

י. כן המנהג בכמה מקומות ומובא בספר נהגו העם (אלול):

יא. כן הביא שם בנהגו העם, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״ב) עיי״ש, וכ״ז כדי להרבות בזכויות, ולהנצל מעון שבועות שמעכב את התפלה כידוע:

יב. כן המנהג, והוא הכנה רבתי ליום הקדוש:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה -מנהגי חודש אלול

זהו השיר בו מוזכרים הכי הרבה קדושים. שש מחרוזות מתחילות בפניה "הו״. שתיים מהן מוסבות לאלוקים וארבע לאחים או לידידים. פניה זו מיועדת לבטא ולהדגיש את מעורבותו של הפייטן בקבוצה הסובבת אותו. אין אנו יודעים מי היה המחבר של שיר זה. מכל מקום אם כל הבתים חוברו באותו זמן, איזכירו של הקדוש ר׳ אברהם מול אנס רומז על מועד חיבורו בראשית שנות הארבעים של המאה הנוכחית. אף על פי שהסגנון הוא אחיד ונראה שהשיר כולו הוא יצירה של משורר עממי אלמוני, אין זה מן הנמנע שבתים נוספו כאשר כל בית מוקדש לקדוש מסויים. המנגינה המלווה את השיר היא קצבית וסוחפת, עדות שתרמו להפצתו הרבה של השיר.

שאלה פתוחה היא אם יש משמעות מיוחדת למספר שלוש עשרה של המחרוזות כמספר עצמאי־נוסחאי או כצירוף מקובל של שנים עשר ועוד אחד.

להלן פיוט כללי נוסף המזכיר הרבה קדושים שנכתב על ידי חיים בן מסעוד סויסא והופיע בחוברת ״שמחה וששון״ עמי 56—57 :

״אל אדיר נאזר בגבורה יוציא את עמו לאורה, זכות הצדיק הנורא הרב יעקב אביחצירא     רבנן.

נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומו זכות הרב שלמה בן לחנס שמו נקרא             רבנן.

יחיד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל, זכות הרב אנקאווא הקדוש ר׳ רפאל              רבנן

חוס וחמול על עמך ישראל, אנא האל החשה ועשה למען שמך, זכות הרב דוד ומשה        רבנן

יחיד הקדוש הנאדר, קרב זמן התחיה, זכות הנקרא לכדר, הרב רבי יחייא           רבנן

יה גדול עצה, אל ברוך, זכנו ליום שכלו ארוך, זכות הרב דוד בן ברוך, הכהן שמו נקרא   רבנן

מרום קדוש ונורא, מזולל יוציא יקר, מציל עמו מכל צרה, זכות הרב דוד אלשקר            רבע

הר גבוה רם ועל, הוקם עליו ממעל, רבי מאיר הוא בעל אתייא ותמהייא      אעברה

נתן לנו סוד תורה, על יד משח מאירה, ורשב״י גלה אורה, וחבריו עשרה רבנו

גאון בבני עליה, הרב הכהן חנניה, עם רב יצחק דילויה, אבן פטדה מאירה      רבנן

יה בל ינום, נעלה, חילי ואדיר אוני, כל חוסי בך אשריהו, האומר אתה עזרי אודה לאל בשירה, בקול נעים וזמרה, אשר נתן התורה, לאומה הטהורה.

. פיוט על רבי חיים פינטו

הערת המחבר: הפיוט מופיע על דף בודד ויקר המציאות. על דף זה מופיע בצד אחד השיר העברי ובצד השני הוא כתוב באותיות לועזיות. באמצע הדף מופיעה תמונתו של ר׳ חיים פינטו הקטן. שם הצלם מוזכר והוא יצחק אדרעי, תוך ציון שאסור לעשות רפרודוקציות של התמונה. ניתנים שלושת התאריכים של ההילולות של ר׳ חיים פינטו הגדול (כ״ו באלול), בנו ר׳ יהודה פינטו (י״ז באב) ונכדו ר׳ חיים פינטו הקטן (ט״ז חשון). מתחת לתמונה מופיע השם ניסים (=חיים) פינטו עם כתובתו בקזבלנקה, זהו כנראה המחבר. [שיר זה נתחבר ע״י ר״ח פינטו וסימנו אני חיים חזק, נדפס בשלמותו במרבית קובצי השירה המארוקאית, ראה: שיר ידידות מהד׳ לוגאסי, ירושלים תש״מ, עמי ריח. ע״ה מ. עמאר, העורך].

״ארוממך האל אלהי ישראל המציל הגואל מדחי את רגלי

נבהלתי מיראה מצור גאה גאה נעניתי כי אמרתי מטה רגלי

ידך עשוני והם יכוננוני ה׳ חנני והיה נא עוזר לי

ה׳ מלאך מחיבה אומתך הקריבה אודך ואבקש אותך לרגלי

שמע קול שירי לפאנך (=לפניך) סתרי אתה תאיר נרי וגואלי

מול קדשו אתחנן בשלי אתלתן בביתו אשתונן והיסיר כל חולי

חאליתי (= חליתי) זה כמה זך ישו׳ באימה קולי תשמע למה עזבתי אלי"

3. פיוט לרבי שמעון בר יוחאי.

הערת המחבר: שיר זה נכתב על ידי אותו מחבר של השיר הקודם. גם הוא מופיע על דף בודד שחולק בהלולא. הטרנסקריפציה של הטקסט באותיות לועזיות המופיעה בחלק השמאלי של הדף היא מקור חשוב לחקר מסורת הקריאה של יהודי מרוקו. יש לציין שר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס זכו להרבה פיוטים וקסידות.  

"אקריב תשורת זמרת שבחי — תוך אחי לכבוד איש האלוקים ושמו השב״י  אנא אדוני ושמו השב״י

נחבה [נחבא] כמה שנים במערה — סגורה עמו ר׳ אלעזר ממשפחת רב והוא בן איש חי          אנא דוני ושמו השב״י

ידעו סודות תורה הנעלאים — נוראים מאלו (מלאו) דעת וחכמה ויחכמו

המה מכל חי                                              אנא אדוני ושמו רשב״י

חרוב ומעון (ומעיין) להם נבראו — ונראו אכלו ושתו מהם בימים ההם בני אל חי         אנא אדוני ושמו רשב״י

ישרים חזרו משם מסך (משך) שנה — אל קנא לא יחפוץ במות ראבע [רשע] כי ישוב מדרכיו וחי            אנא אדוני ושמו רשב״י

משך י״ג שנים נטמנו — אב ובנו ועל ידם השפיע ה׳ משביע לכל חי

אנא אדוני ושמו רשב״י

שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-עמוד 132

רצוננו ללמוד ב״אליאנס״ היה מנוגד בתכלית לרצון הורינו. הרבנים עצמם היו נגד ״אליאנס״, וגרסו כי זה חושף אותנו לתרבות רעה. תשאלו, לטענתם, התלמידים ב״אליאנס״ נהיים כמו גויים גמורים. מתלבשים כמו גויים (הכוונה לצרפתים), מזלזלים בתפילה, יוצאים בשבת לקולנוע והולכים לבריכה הציבורית. ולמעשה: מזלזלים בדת! לכן הם לא רצו שהילדים ילכו ל״אליאנס״. האם זה נכון? ודאי! ואולם, גם אלה שלא הלכו ל״אליאנס״ – כשגדלו, עשו את אותם הדברים. הם לא ראו בזה חילול שבת, כך הם טענו.

ישנו סיפור הממחיש כביכול, איך למדו(או נכון יותר לומר ״לא למדו״) יהדות ב״אליאנס״. מספרים שפעם בא מפקח על לימודי היהדות לבית הספר ״אליאנס״, כדי לבחון איך לומדים יהדות. המפקח נכנס לאחת הכיתות ושאל את אחד התלמידים: ״מי שבר את הלוחות?״ (בצרפתית לוחות אומרים Les Tables, שפירושו גם שולחנות). התלמיד התחיל לבכות וטען שהוא לא שבר את הלוחות! המפקח פנה בכעס למורה, ״ככה לומדים אצלכם?״ המורה ענה לו שתלמיד זה הוא תלמיד טוב ואינו משקר אף פעם. אם הוא אומר שהוא לא שבר את הלוחות, צריך להאמין לו. המפקח יצא בכעס, הלך למשרד המנהל וסיפר לו מה שקרה בכיתה. המנהל ענה לו: ״אדוני המפקח, אני מוכן לשלם בשביל הלוחות האלה ונגמור עם העניין…״. בכך לא תם העניין. התלמיד חזר לביתו בוכה, וסיפר לאמו שהמפקח האשים אותו בכך שהוא שבר את הלוחות. אמא שלו החלה לצעוק בכל גרונה: ״כמה פעמים אמרתי לך לא לנגוע בדברים שאינם שלך!״ כלומר, לא רק התלמיד היה זה שלא ידע מה פירושה של המילה Les Tables בהקשרה התנכ״י – אלא אף הדרג המנהלי הממונה עליו, ואף אמו לא ירדה לשורש העניין. החל מאבק עם ההורים שנגמר בניצחוננו, שהרי ההורים לא יכלו לנו – היינו בורחים מ״אם- הבנים״, כאשר הכריחו אותנו ללכת לשם. מאבק זה נמשך זמן רב. היינו בורחים ומקבלים מכות ושוב בורחים ומקבלים מכות ולבסוף מגיעים ל״אליאנס״. כמובן מבטיחים שנמשיך ללכת ל״אם־הבנים״, כשיוצאים מוקדם מ״אליאנס״ והולכים לכיתות מתקדמות ב״אם־הבנים״, וממשיכים ללמוד. ממשיכים להיות יהודים טובים. הולכים לתפילה יום יום ובשבת. העיקר שקודם כל נלך ל״אליאנס״. מה עם קולנוע? היו שקנו את הכרטיסים ביום שישי להצגה בשבת, וכן כרטיסים לבריכה, אבל אנחנו לא עשינו את זה. מתי נלך?

אנחנו ב״שחרית״ עד הצהריים. אחרי הארוחה הדשנה, השירה, השמחה וההתלהבות מכל זה, היינו נחים. אחרי זה קמנו והלכנו למנחה ולסעודה שלישית. עד שהגענו ל״הבדלה״ השבת נגמרה. אין זמן להבלי העולם הזה! בשבילנו השבת חשובה יותר כדי לרענן את הנשמה, לחזק את כוחותינו הרוחניים וללמוד דברי תורה. אז איך האחרים הלכו לבריכה בבוקר? הם קמו לשחרית מוקדמת. ככה גמרו מוקדם לפני שהתחלנו בשעה הרגילה.

הסביבה הטבעית משכה את לבנו, עיצבה את אופיינו וגם סיפקה לנו מזון שלא היה מצוי בשפע בבית. אף פעם לא היינו רעבים כי תמיד אכלנו ירקות ופירות מן השדות ומן הבוסתנים שבהם נתברכה ספרו. ביערות סביב העיר היו מעיינות מים מפעפעים ומפכים ברשרוש קל מתוך האדמה. היינו מתכופפים על ברכינו ושתינו ישר מן המעיין לפינו. המים היו טעימים כל כך שלפעמים שתיתי ושתיתי עד שכרסי התנפחה. מזג האוויר היה נוח מאוד. כאמור, ספרו הייתה ידועה כעיר נופש. משפחות רבות הגיעו מערים אחרות על מנת לברוח מהקיץ הלוהט שבמקומם. היו לנו קרובים שגרו בעיר החדשה, בבית מרווח עם גינה יפה. לפעמים הלכנו אליהם לביקור ונהניתי כל כך להיות בגינה שלהם, שהייתה מלאה עצי פרי. לשם לא התגנבנו לקטוף פירות כי בעלי הבית העניקו לנו מפרי גנם בשפע. בקיץ שפרה עלינו נחלתנו. נהנינו מהחופש ונתנו דרור לרגלינו, שנשאו אותנו אל מחוץ לעיר כרגיל. לישיבה הלכנו רק בערב. אהבנו להשתכשך במימיהם הצוננים של הנהרות והנחלים שהיו בשפע מסביב לעיר. כשהייתי בגפי, הייתי מטפס על אחד מעצי האלון הגבוהים, מתיישב על ענף נוח ונהנה מהטבע סביבי. אהבתי את ריח העצים שבישם את האוויר. יכולתי לזהות כל עץ בעיניים סגורות – רק על פי ריחו. לכל אחד היה ריח מיוחד. אהבתי את העצים, כי שם אף אחד לא הפריע לי ולא נשקפה לי כל סכנה. יכולתי לשבת בלי שום דאגה. לפעמים אכלתי שם את הפירות שקטפתי ואשר רחצתי בנחל. לשבת על ענף עץ גבוה הייתה מעלה גדולה, בדומה לאדם הרואה ואינו נראה. לא היה כלל משעמם לשבת למעלה ולראות אנשים עוברי אורח. לא היו דרכים או שבילים, אבל האנשים שרצו לקצר את הדרך חצו את היער הזה לכל מיני כיוונים בין העצים. לפעמים הם היו ממש תחתיך, מבלי שיחשדו אף פעם שמישהו רואה אותם מלמעלה. זה הסב לי הרגשת ביטחון. ביטחון היה חשוב מאוד בחיים שלנו. היינו צריכים להיות תמיד ערים וזריזים למתרחש סביבנו, בפרט אם היינו לבד. כשהרחנו סכנה בזכות החוש החד שלנו, לא פעם נמלטנו ממארב שהגויים פרשו לרגלינו. ממש כמו ציפורים וכמאמר הכתוב: ״הפח נשבר ואנחנו נמלטנו״. כאשר ערבים היו רודפים אחריי, הייתי רץ עד שנעלמתי מעיניהם ואז טיפסתי מהר על אחד העצים. זה הציל אותי לא פעם. אני זוכר שפעם, כאשר שני פרחחים רדפו אותי, הם עמדו תחת העץ שעליו ישבתי, השתגעו ולא ידעו איך נעלמתי. חיפשו וחיפשו ולא מצאו, ואני מלמעלה שומע, רואה את מעשיהם ומחייך להנאתי. בסופו של דבר התייאשו והלכו. נכון שהייתי קל ברגליי כמו רוב ילדי ספרו, ולפני שעליתי על העץ דאגתי שהמרחק בינינו יהיה גדול. זה חשוב מאוד! הרי אי אפשר להיעלם סתם כך. לכן לא חשדו שהייתי ממש על ראשם.

אגיד לכם, גם אם הרימו ראשם לא היו רואים אותי, כי הייתי מטפס עד לצמרת, ככה שיתר הענפים הנמוכים הסתירו אותי. מדובר בעץ אלון עתיק וגבוה מאוד. אהבתי ציפורים והרגשתי קרבה מיוחדת אליהן. ביושבי על העץ, הן היו ממש סביבי. קינאתי בכנפיהן וביכולתן לעוף. מי ייתן לי איבר כיונה והייתי עף לירושלים מחוז תקוותנו וערש מולדתנו. למדתי לחקות את צפצופן ויכולתי לזהות כל ציפור, לפי הזמרה המיוחדת שלה. נהניתי מאוד לעקוב אחר כשרונן הטבעי לבנות קן לגוזליהן. הייתי מלא התפעלות. ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״. מהציפורים אפשר ללמוד סבלנות ויכולת ביצוע נפלאה. הנה הקן נבנה לאט לאט, הציפור החלה להטיל ביצים ויום אחד פתאום מופיע גוזל ועוד אחד. עם כל רשרוש קטן ששמעו ליד הקן, היו פותחות את מקורן לכל רוחבו. לפעמים הייתי מאכיל אותן פירורי פירות ממה שאכלתי, וגם הציפור האם הייתה אוכלת מידי. איזו הנאה לראות את זה. הן לא פחדו כלל. הגוזל שבקע מהביצה היה מונע מהחלש שיצא יום או יומיים אחריו מלאכול, ולפעמים אף היה דוחף אותו מהקן. ממזר קטן! לפעמים הייתי מרים את הגוזל שנפל על העלים של העץ, מחזירו לקן ומאכילו. הייתי מרים גם את קצות הקן כך שהחזק לא יוכל לדחוף את החלש החוצה. מפליא היה לראות את החכמה הטבעית של הגוזלים. הם לא היו מלכלכים בתוך הקן, אלא מטילים את צרכיהם מעל דפנות הקן החוצה! מעניין מאוד! אהבתי לראות איך הדוכיפת בונה את הקן שלה בתוך חור בגזע העץ. הצבעים שלה יפים היו וציצת נוצות המעטרת את ראשה, הוסיפה לה חן, כמו כתר על ראשה. פעמים רבות ישבנו ארבעתנו על ענפי עץ גבוה ועסקנו בדברי תורה ופרשנות על מה שלמדנו. כשגדלתי היה לי כלוב גדול עם חוחיות וירקונים. החוחיות היו חמודות, אבל רק הזכר היה שר ובעל צבעים יפים. כל יום הייתי סוגר את הדלת של החדר ואת החלונות, ומשחרר אותן שיעופו וירגישו חופשיות. הייתי שם להן צלחת עמוקה עם מים והן היו נכנסות לצלחת להשתכשך במים. אחר כך ניקו את נוצותיהן. העניין הזה עם הציפורים נשאר אתי לאורך כל חיי. מאוחר יותר היו לי גם קנרים. אמנים בחסד עליון ושירתן ערבה לאוזן. לאורך חיי חלמתי תמיד שאני עף, עף, ולפעמים מתעורר מחלום בלהות כשאני נתפס בסערה או בכוחות חזקים. הייתי נועז ועף גבוה מעל הרים ועמקים, צולל לתהום ועוד פעם מתרומם ורואה. לפעמים מאבד את דרכי ולפתע מתעורר. היה לי אוסף של תמונות ציפורים שערכתי וסידרתי במחברותיי. בזמן האחרון אני עף פחות בחלומותיי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 46

May 23 1881

Sir J. Hay

copy to Jewish Boards

With regard to the custom of requiring Jews to go barefoot in Mohamedan quarters and towns in the interior. Sir J. Hay is of opinion that if undue pressure is brought to bear upon the Sultan to alter a custom which the officers of the Court and the fanatical population of the chief cities and inland towns may insist on maintaining, there will be a risk of placing in jeopardy the lives and property of the Jews.

During the last twelve months outrages have been less frequent than formerly, and Sir J. Hay will take the first favourable opportunity to recommend the abolition of a practice which is only maintained out of deference to the fanatical prejudices of some of the population.

נספח 2

בארכיון של כי״ח 5411/3 (Maroc iv, c. 11 (Tanger

מקנאסא יעא-יגן עליה אלקים- כד אדר א ש׳[נת] חיים כלכם היום לפמ״ה [לפרט מן הפרט, כלומר רק המנין של שתי האותיות האחרונות.] מעלת ידידינו ואור עינינו, החכם המרומם, משכיל בכל חכמה, דורש טוב לעמו, האדון ס׳[ניור] אברהם רבי יש״ץ מנהל ומפקח מאת החברה הקדושה ״כל ישראל חברים״, ישמרם השומר אמת לעולם אכי״ר בעי״ת [אמן כן יהי רצון בעיר תהלה.] טאנכיר יע״א

יהי שלום בחיליך שלוה בארמנותיך אמן

אדון נכבד!

באשר יודע אנכי את רוממות הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ זאת תעודתה להרים קרן אחב״י [אחינו בני ישראל.] ולחלצם תמיד מן המצר, אשר על זה יודוה פיות אלפי ורבי רבבות אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, לכן הרהבתי עוז בנפשי להעריך לעיני כבודו מעט מן התלאות אשר מצאונו בימים האחרונים האלה, ולבקש מכבודו שיעשה למען קדושת שמו הגדול, ולמען אהבת הלאום הקדוש, להרצות דברינו אלה לכבוד מנהלי וראשי אלפי ישר[אל] נשיאי הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ בפאריז, יען עלגי וכבדי לשון אנחנו, כי אורך וקושי הגלות הפיג טעמינו ודובשינו, ולכן מחלים אנחנו את פני מעלתו הרוממה שיהיה לנו לפה ולמליץ טוב, ומגלגלים זכות ע[ל] י[די] זכאי.

יודע להאדון! כי מיום שהתחיל ״המרד״ בעירינו (שמרדו הישמעאלים במלכינו הרחמן סידנא מולאי עבד לעזיז יר״ה^״) אנחנו במצוקה גדולה מכל אפסים, ותהי ראשית תעלוליהם לעולל בעפר קרנינו ולשומינו למשל ולשנינה, כי גזרו עלינו ללכת ״יחף״, ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחב״י אשר לא יוכלו ללכת יחף, ולסבול בושה, גם מכות חדרי בטן, מאת השובבים והפראים.

עוד זאת, גוזרים עלינו בכל יום ויום מסים כבדים מנשא, בפעם אחת נתנו אנשי קהלתינו סף אלף דורוס, ואין לך יום אשר לא תסבול קהלתינו העניה והסוערה איזה מס ודורון להסתים פיות אלפי מקטרגינו ושונאינו.

עוד זאת, עשו בצדיה כי סגרו עליו הדרך מברוח על נפשותינו לבעבור נצל אותנו ולהציגנו ערומים, כי על כל הגה היוצא מפיהם, עלינו לכפר בכספינו: גם חובות אחב״י אשר להם פקדונות מאת הגוים, נאלצים עתה להשיב הפקדונות, בלי השיג כספם, ולהוסיף שחד כסף לבעליהן, לבל יעלילו עליהם כי יש אתם פקדונות אחרים, כאשר קרה כמה פעמים: גם מחלישים המה לבבינו בשמועות מרגיזות ואיומות אשר כמה הרות הפילו ולדיהן.

נוסף על כל אלה, הוא העניות הנוראה השורר בקרבינו, כי על כל מדרך כף רגלינו, אין שלום, ודרכי המסחר נשמו, וקהילתינו אשר לה כערך שלשת אלפי ת״ח עניים אלמנות ויתומים, סובלים חרפת עוני בעוה״ר. כשל כח הסבל! ״אנית ישראל מטורפת בגלי ים הסואן״ פורשת כפיה, להצילה מצלול בעמקי נבוכות.

לכן אדון נכבד! עשה למען שמו הגדול, והיה לנו לעינים אצל הח[ברה] הק[דושה] אשר עיני כל יש[ראל] נשואות אליה כי יביטו ממרום שבתם על מצבינו האיום ויושיטו לנו כל עזרה בחומר וברוח, למען מלט שארית הפליטה שה פזורה יש[ראל] מכליון חרוץ ח״ו.[חס ושלום]

תקותינו תעודדינו, כי דברינו אלה היוצאים מקירות לבבינו, והנכתבים בדמע עינינו, ימצאו מקום עמוק בנפשות עדינות שרינו ואלופינו, ויחישו לקום לעזרת ה׳ בגבורים, וזכות הרבים יגן עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם, בימיהם ובימינו תושע יאודה, וישראל ישכון לבטח, על ארצינו ועל נחלתינו, ואז נגילה ונשמחה ב׳ בבא׳ ה״י.[ במהרה בימינו ה׳ יגאלנו.] הכ״ד [הלא (או הנה) כה דברי.] עמוס התלאות, ומצפה לישועות, זעירא דמן חברייא המשרתים בקדש, המעתיר בעדכם עתרת החיים והשלום, מוקירם ומכבדם כערכם הרם והנשא, ע״ה' [עבד ה'] אברהם עמאר שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן.]

הערת המחבר: אברהם רבי(1856־1928) יליד איזמיר, ניהל את בית הספר של כי״ח בתיטואן בשנים 1880־1889, ובטנג׳יר בשנים 1889־1912. תרם רבות לחינוך היהודי במרוקו. הוא היה ער למצוקות היהודים בכל אתר, ולאחר הפוגרומים ברוסיה בשנות ה־80 של המאה ה־19, עודד יהודים לתרום לסובלים.

פרטים עליו: M. M. Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish (Communities of Morocco 1862-1962, New York 1983, (index

סיום הפרק "חיוב היהודים במרוקו לחלוץ נעליים" אליעזר בשן, בתוך "מחקרי אליעזר"

עמוד 412

חזרה מהתאסלמות- רק לאחר עזיבת מרוקו לארץ נוצרית

כדי להימנע מהריגתו של החוזר מהתאסלמות, הפתרון הוא לעזוב את הארץ המוסלמית, ולהגר למקום בו שולטים הנוצרים. כך נהגו קדמונינו.

בתשובות הגאונים נדונה התופעה של שיבת המתאסלם ליהדות, ואולי הגיעה השאלה מהמגרב כמו שאלות אחרות.

מר רב גאון, וששאלתם ישראל שנשתמד ואחר כך חזר לדין ישראל חוששין לו משום מגע ועושה יין נסך או לא?

כך ראינו שאם הולך למקום שאין מכירין אותו, ומשמר שבתו בשוק ומשמר כל מצוות, מקבלין אותו להיות כישראל כשרים ואין מחייבין אותו לחזור למקום שמכירין אותו, שהכל יודעין, שאם חוזר לשם, הורגין אותו. לפיכך מותר לשתות עמו בכוס של יין ואין חוששין לו משום מגע גוי('תשוה״ג שערי צדקי, חלק ג, שער ו, דף ס, סי' כח). תשובה של רב פלטוי: 'וששאלתם משומד שאמר רוצה אני לחזור, ולא באותה מדינה (שם, דף נז, סי' טוב; 'אוצה״ג יבמות', תרצ״ו, עמי 111- 112).

בתקופה מאוחרת יותר היו החוזרים ליהדות עוברים ממרוקו למדינה בשליטה נוצרית.

מתאסלם נשלח לליוורנו מחשש שישרפו את מי שחוזר ליהדותו

מכתב בעברית מליצית נכתב בשנת תקנ״ב (1792) על ידי ר' שאול ישועה אביטבול, כנראה על יהודי ממשפחה רמה, שניסו להשפיע עליו לחזור ליהדות. המכתב בסגנון מליצי נשלח לליוורנו לשם גיוס תמיכה כספית ליהודי זה. בין השאר נאמר שם:

להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת, הבא ליטהר להמלט על נפשו משחין פורחת… עמדה לו זכות אבותיו להחזיר אבידת הנפש יקר בעיני ה' שלא ליטמע להשתקע לבלתי ידח ממנו נדחת, ונצנצה בו רוח טהרה… לפשוט צורה וללבוש צורה… לטהר כל חלאת זוהמת בשר… ותורה תחגור פתיגיל ויופי תחת היותה חוגרת שק וצווחת, וסורי הגפן נכריה נהפכו להיות גפן אדרת פוריה והיא כפורחת, ונתגבר על הכל… נאחז בסבך בסבכי עץ החיים אלקים חיים ומלך עולם השמש זורחת, אתם הרי ישראל עזרוהו.. (עובדיה, צפרו, מסי 491).

הבעל התאסלם ואשתו סירבה- הבעל רצה לחזור אבל חשש שישרפוהו

1854- החכם ר' עמרם אלבאז(1856-1799) שפעל בצפרו דן ופסק בנושא דלקמן: מעשה ביהודי נשוי.

ומפני סיבה כי עלה כעסו וזעמו ויצא מן הכלל והמיר טוב ברע רח״ל [רחמנא ליצלן] ולפי שהמיר תחת יד בן השר הצורר היה מתאלם עליה בכח בן השר עד שלא מצאה ידיה עמו לעשות כפי דתם.

במלים אחרות, יהודי שהכיר את בנה של אישיות במערכת המינהל, התאסלם תוך זעם על אשתו. האשה המשיכה בדבקות לשמור דיני ישראל. כשמת 'השר הנזכר', החלו לשדלו שיחזור ליהדות ויתגרש ממנה. אבל חשש 'פן באש ישרפו אותו בשומעם שרצונו לחזור'. אמר לה שהוא צריך למכור מטלטלי הבית וכלי מלאכת החנות. וחשש כי כשיראו הגויים שהוא מוכר- יסתכן. יהודי הציע לו לקנותם לבל יוודע הדבר על ידי הגויים. הוא הלך למכנאס כדי לגרש את אשתו, ותכנן להתרחק 'למקום שיוכל לחזור לדת יהודית'. (חיי עמרם,סי׳ כט; עובדיה, צפרו, א, תשל״ה, מסי 287).

ריצירדסון שכתב על מרוקו ב-1859 סיפר, כי נער יהודי הלך לקאדי כדי להתאסלם, אבל זה שלחו למאסר עד למחרת ואז בעט בו ושלחו לביתו.

חיים פיצ'יוטו שביקר במרוקו ב- 1860 כותב, כי יהודים שנאלצו להתאסלם במרוקו ורוצים לחזור לדתם המקורית מצאו מקלט בגיברלטר. תופעה זו חוזרת מדי פעם. וכיון שלא מאפשרים להם לגור כאן, הקהילה המקומית עוזרת להם לעבור לליסבון או למלטה. ההוצאות הכרוכות בכך מעיקות על קופתה, והיא מצפה לסיוע מיהודי בריטניה.

מתאסלמים חוזרים ליהדות

כפי שפורסם ב-28 באוקטובר 1864, אופה יהודי בתיטואן עשה נבלה ופגע בדת ישראל. היות וחשש מעונש שיוטל עליו על יד הרבנים, הלך לקאדי המוסלמי ואמר לו שהוא רוצה לקבל עליו את האסלאם, וכך סר ממנו הפחד מהרבנים. אבל בשלב מסוים הביע חרטה, וביקש מקרוביו שישתדלו עבורו, כדי שיוכל לחזור לדת אבותיו, והוא מוכן לקבל עליו עונש שישיתו עליו הרבנים. אלה נכמרו רחמיהם על המתאסלם. לפי חוקי הארץ החוזר מהתאסלמות דינו מוות. אבל נשענו על ההצהרה שמסר הסולטאן למשה מונטיפיורי ב- 5 בפברואר אותה שנה. החכמים ונכבדי הקהילה פנו לקאדי הראשי, והגישו בפניו את בקשתו והסבירו כי רק מיראת העונש המיר דתו, ולא ראוי למוסלמים לקבל לאמונתם אדם שעזב את דת אבותיו וקיבל את האסלאם לא ברצון טוב. סוף דבר, השופטים המוסלמים הרשו לו לחזור לדת אבותיו.

נציג של כי״ח במוגדור בשם מ. משיח כתב ב-24 במאי 1868 לפריס על האירוע הבא במוגדור, שאירע לפני שבוע. בשבת ב-16 לחודש יהודייה גרושה אם לשני ילדים שהיה לה ריב עם אמה הלכה לקאדי כדי להתאסלם. אבל למחרת חזרה בה, ואמרה שהיא יהודיה וכזאת תישאר, אבל לא איפשרו לה זאת. משפחתה פנתה לסגן הקונסול של בריטניה במוגדור בשם קרסטנסן, כדי לסייע בידה לחזור ליהדות, והוא אמר שצריך לפנות לועד הקהילה. יצחק אברהם קוריאט סוחר מקומי, תורגמן של סגן הקונסול הבריטי התערב לטובתה, ונשלחו שני יהודים מכובדים כדי לחקור אותה. במשך חמישה ימים חזרה ואמרה שהיא רוצה להיות ישראלית. מר קרסטנסן השיג רשות להעבירה מהזאויה לבית הסוהר. הקאדי חקר אותה והיא אמרה שרוצה לחזור ליהדות. ונשאלה מדוע רצתה קודם להיות מוסלמית ענתה כי פחדה שאם תאמר שרוצה להשאר יהודיה יפנו לסולטאן וישרפו אותה חיה . מר יעקב לוי תורגמן של סגנות הקונסוליה הבריטית אמר כי דבריה בדבר אמונה באסלאם אינו יכול להיות קביל כי אמרה זאת מפחד, וביקש להחזירה למשפחתה. סגן הקונסול הבריטי השיג את הסכמת הרשות המוסלמית להעבירה לבית הסוהר, ולא לזאויה. והחכמים המוסלמים החליטו שצריך להענישה במאה מלקות. קרסטנסן פנה למושל והשיג ויתור על המלקות. הודות למושל ולקאדי היא שוחררה סופית ב-23 בחודש. לפי חוקי האסלאם מי שחוזר מהאסלאם לדתו הקודמת דינו שרפה. כמו שקרה לחטשואל מפאס. (תעודה מסי 16).

רופא אנגלי שנסע למרוקו ושהה שם בשנות ה-80 של המאה ה-19 במשך שבע שנים במסגרת פעילות מיסיונרית, כתב כי המוסלמים דואגים למתאסלמים בלבוש, תעסוקה ונישואין עם אשה צעירה. וכי ארבעים יהודים ברברים שנזקקו לכסף התאסלמו. המוסלמים במראכש חשבו שזהו ביצוע חזונו של 'הנביא' כנאמר בסורה 110 'פרשת התשועה': ׳כאשר תבוא תשועת אלקים והכיבוש, וראית את בני האדם נכנסים בדת האלקים מחנות מחנות'. אבל היהודים הנ״ל חזרו ליהדות, למורת רוחם של המוסלמים, כמו שמתאסלמים רבים אחרים חוזרים ליהדות. לדבריו, בכל עיר במרוקו מצויים מוסלמים שדם יהודי זורם בעורקיהם, והם מוכשרים יותר מהמוסלמים המקוריים .

ילד שהתאסלם חזר ליהדות

במחצית השנייה של המאה ה-19 היה מעשה ביהודי שבהיותו ילד פותה למלכודת, ואולץ להתאסלם. הוא גדל בבית של מוסלמי, שגר ליד קזבלנקה. כשגדל נשא יהודייה שגם היא נאלצה להתאסלם. היא ילדה לו חמישה ילדים, מהם שלושה בנים שעמדו תחת פיקוח קפדני של השכנים המוסלמים.

ב-1880 כשהאב הועסק על ידי פירמה איטלקית בטנגייר, והוא ומשפחתו קיבלו את חסותה – חזרה המשפחה ליהדות. ברית מילה משותפת נערכה לשלשת בניו בגילים 11, 12, 13 בנוכחות הרב הראשי של טנגייר ר' מרדכי בן גיו(1917-1825). הכתב שדיווח על כך העיר כי הוא מודע לכך כי מי שחוזר ליהדות נענש בשריפה, וכך זה עדיין בכמה ערים פנימיות.

בשנת 1898 יהודי התאסלם כתוצאה ממשבר נפשי. לאחר שסבל מהמון מוסלמי-חזר ליהדות

נתקבלה עדות של 12 מוסלמים שהעידו כי האסיר היהודי שהתאסלם- חזר בו מאמונתו באסלאם. הוא שוחרר וחזר ליהדות בהשתדלותה של אישיות יהודית.

כפי שפורסם ב- AJA  בשנת 1900- צעיר במוגדור ישב שלוש שנים בכלא, כי לאחר שהתאסלם בכוח, חזר ליהדות. ׳ראובן אלמאליח פעל לשחרורו באמצעות 'אגודת אחים׳ בלונדון והקונסול הבריטי בטנגייר. יתכן שזה אותו אדם עליו דווח שנתיים קודם.

יהודייה שוטה הצהירה שהיא מוסלמית ורצתה לחזור ליהדות

יהודייה ברבאט בשנות ה-90 של המאה ה-19 שדעתה שובשה, הצהירה ברובע המוסלמי שהיא מוסלמית, ונשמרה על ידי נאמן. כל מאמצי הקהילה להחזירה למשפחתה לא הועילו, ולא ניתן היה לדבר אתה. בשלב מסוים הביעה רצונה לשוב למשפחתה. הקהילה נרתמה לסייע למטרה זו, אבל ללא הועיל, כי נציגי השלטונות טענו שהדבר בלתי אפשרי. לידיעה זו העיר מוסר המידע, כי חופש מצפון אינו מוכר בין קנאים אלה, ואם אמרו על מישהו או מישהי שהתאסלם, לא יתנו לו לחזור לדתו המקורית. למרות שהתאסלם בניגוד לרצונו, יענו אותו עד מוות.

בעיר אלקסאר חזר נער מהתאסלמות ליהדות, כפי שדווח ב־1910-1909

נער יהודי אולץ להתאסלם באלקסאר השוכנת בצפונה של מרוקו. הדבר הגיע לידיעתה של 'אגודת אחים' בלונדון, וזו התכוננה לפנות בנידון למשרד החוץ הבריטי. אבל יעצו לה לפנות ישירות לשגריר בריטניה במרוקו. וזו התכוונה לפנות בנידון למשרד החוץ הבריטי. אבל יעצו לה לפנות ישירות לשגריר בריטניה במרוקו. ואמנם כך נעשה. וכתוצאה מכך חזר הנער ליהדות. הועד המשותף של 'אגודת אחים' ושליחי הקהילות הביע דרך משרד החוץ את תודתו לקונסול הבריטי בפאס מר Macleod ולנציג צרפת, על פעולתם להחזרת הנער לחיק היהדות.

צעיר יהודי ברח לגיברלטר

לר' יהודה בן מויאל(1911-1830) דיין במוגדור סיפרו על צעיר יהודי שהתאסלם וחי בין המוסלמים, ושלח משם מכתבים על רצונו לחזור לצור מחצבתו. לפי עצתו של החכם הוברח הבחור בלילה למקום מסתור. בצאת הרב לגיברלטר נטל אותו עמו, תחילה הסתירו בחבית שבין הבילות בעגלה עד שהגיעו לגיברלטר. כאן קיבל חסותו של רב הקהילה רבי רפאל חיים בן נאים (1929-1845).

אשה התאסלמה וחזרה ליהדות

בסוף המאה ה-19 או בשליש הראשון של המאה ה-20, אשה נשואה 'המירה דתה לדת ישמעאלים ואחר כך הלכה ונישאת לגוי אחד ושוב אחרי כן עשתה תשובה וחזרה לדת ישראל ובעלה מת בלי זרעי. ר' רפאל אנקאווא (1935-1848) נשאל על ידי דיינים האם אשה זו מותרת להינשא למי שרוצה, או נדרשת חליצה. תשובתו כי נתיר אותה בלי חליצה (׳תועפות ראם׳, סי׳ ו).

התאסלם וחזר ליהדות אחרי חמש שנים

הסופר מאיר נהוראי שיטרית מספר תחת הכותרת 'המומר' מעשה שקרה בזמננו על יהודי בשם שלמה בן משפחת בן חיים שהתאסלם. שינה שמו למוסא עבד אלחק. המשפחה התאבלה עליו.

ראש הקהילה דרש מהממשל לסלקו מהעיירה. ואמנם סולק ונעלם. לאחר חמש שנים חזר לעיירה, הופיע בבית הכנסת וחזר לאמונת אבותיו ולמשפחתו. העיירה ליוותה את שובו ליהדות ולמשפחתו בשמחה, ובמשך שלושים יום נערכו סעודות והילולות.

לסיכום: תיארנו את הפגיעות בחיי הדת של הקהילות היהודיות במרוקו במהלך הדורות, שהתבטאו בפגיעות בבתי כנסת וחילול ספר תורה, ובאילוצם לחלל שבתות ומועדי ישראל, ואת תופעת ההתאסלמות ההמונית, וזו של יחידים. אין נתונים סטטיסטיים כמה מכלל היהודים התאסלמו. חוץ מגזרות עליהן כתבו חכמים, שתוצאותיהן היו חמורות ופגעו ברבים מבני ישראל, היו בכל הדורות מקרים שיהודים התאסלמו. רוב העם שמר על יחודו הדתי, למרות הפיתויים החומריים בהתאסלמות.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן– החוזרים מהתאסלמות ליהדות וקרבנות של עלילות על התאסלמות-

סיום הספר …

פרק התעודות המוזכרות בספר ושבהן נעזר פרופסור בשן ז"ל במחקריו הרבים, יובא לאחר מכן…