ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-חוברת ברית מס' 27
ד"ר יגאל בן־נון
אוניברסיטת פריס 8
בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו
מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו הייתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו. ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון- אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופייה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- 71% הגיעו מארצות ערב.
סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין"הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין"הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ״עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו. אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היו נגד הסלקציה בתוקף תפקידם והממונים על הקליטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.
באופן סכימטי ניתן לומר שמערכת הטיעונים בעד הסלקציה יכולה לנבוע משני מניעים. האחד שלילי ומבוסס על הדעה שיהדות מרוקו תפגע בחוסנה של החברה הישראלית ובתרבותה. השנייה חיובית ומעריכה שלא צפוייה סכנה מיידית ליהדות זן ולכן אין צורך לקיים פעולות חפוזות להעלאת משפחות כאשר המדינה אינה מסוגלת לספק להם דיור נאות ועבודה. יש לציין ששליחים אחדים של המסגרת במרוקו, ובראשם מפקדם שלמה יחזקאלי, דיווחו מיד אחר העצמאות שיהדות זו חייה את ימי ”תור הזהב“ מבחינה כלכלית וחברתית ושהשליחים שמונו לטפל בהגנה העצמית נותרו ללא עבודה. כמו כן רבים ממתנגדי הסלקציה בעבר שואלים את עצמם היום האם היה מוצדק שמשפחות יהודיות ימסרו את ילדיהן הרכים בשנים לידי מחלקת עליית הנוער. השאלה צצה מחדש עקב הפרסומים על מבצע Mural שהפעילה המסגרת באמצעות דוד ליטמן באוגוסט 1961.
כבר בשנת 1949, הפנה חבר הנהלת הסוכנות מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, את תשומת הלב לבעיית יכולתה של המדינה לקלוט מהגרים חדשים בזמן שאין היא מסוגלת לפתור את בעייתם של שוכני מחנות העולים הקיימים: "כאשר בשנת העצמאות הראשונה עלו ארצה 000 160 יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבנייה של המדינה הצעירה. אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ". _ נימוקיו של גרוסמן התבססו על שיקולים ענייניים הקשורים ליכולתה של ישראל לקלוט בצורה נאותה מהגרים חדשים לכן הציע לעודד רק הגירה של צעירים ובעלי הון שלא יהוו מעמסה על כתפי המדינה כדי לא להפוך את העלייה לקללה.
בימי הצנע של ראשית המדינה, ביוזמות של מנכ״ל משרד הבריאות דר' חיים שיבא ובתמיכתם של כל שרי הממשלה הנוגעים בדבר, הוחלט להחמיר את כללי הוויסות בתחום הבריאותי. ב-18 בנובמבר 1951, כאשר מאגר ההגירה היחידי לישראל היה צפון־אפריקה, קבעה הנהלת הסוכנות היהודית באופן רשמי את כללי ויסותה של ההגירה שהפכו למדיניות הסלקציה ושיתפו במדיניותם זו את כל הגורמים שהיו מעורבים בהגירתה של יהדות מרוקו. כללי ויסות אלה התייחסו לכל המדינות מהן יכולים לצאת יהודים באופן חופשי ולכן ניתן לברור בהן את המועמדים להגירה. על פי כללים אלה שמונים אחוז מן העולים צריכים להיות נערים, חלוצים בגרעיני התיישבות, או משפחות בהן גילו של המפרנס אינו עולה על 35. אם מפרנסים אלה אינם בעלי מקצוע או בעלי הון שיספיק לרכוש דירה באופן עצמאי, על המפרנסים להתחייב מראש בכתב לעבוד בעבודה חקלאית במשך שנתיים. אישורי העלייה יינתנו רק למי שנמצא בריא מבחינה רפואית לאחר בדיקה שתיערך על-ידי רופא מישראל. שאר העשרים אחוז מכלל המהגרים יוכלו להיות בני יותר מ-35 אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס בהן הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שיש להם משפחה בישראל שמוכנה לקלוט אותם. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית תברר עם משפחות אלה בישראל את נכונותן לקלוט את קרוביהן ורק לאחר מכן יינתן להן אישור כ״עולים נדרשים". כאשר התעוררו חילוקי דעות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הממשלה בנושא כללי הסלקציה, הדבר הובא להכרעה ב״מוסד לתיאום" בו השתתפו ראש הממשלה ושרי האוצר, הבריאות והעבודה וכן יו״ר ההנהלה וראשי מחלקות העלייה, הקליטה והגזברות של הסוכנות היהודית.
כתוצאה מהפעלת כללי הסלקציה, רשמה שנת 1953 מאזן שלילי בתחום ההגירה ממרוקו מכיוון שמספרם של החוזרים למרוקו היה גבוה יותר ממספרם של היהודים שיצאו ממרוקו לישראל. בשנת 1952 ירדו מישראל למרוקו 130 1 יהודים בגלל קשיי קליטה ושלושים אלף בקשות הגירה הוגשו מישראלים לשלטונות האמריקאים. עקב השפל בהגירה, יצא יושב ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דר' יצחק רפאל לקזבלנקה באוקטובר 1952 ובדק אפשרות להקים שירות רפואי במקום, באחריות מחלקתו, כיוון שהגיע למסקנה שהמחלות שמהן סבלו מסורבי העלייה לא היו חשוכות מרפא. משרד הבריאות התנגד להצעה.
בחודש מרס 1953, הודיע יצחק רפאל לנציגו זאב חקלאי בקזבלנקה שלאחר התייעצות עם ראשי משרד הבריאות, סוכם להנהיג מספר הקלות בכללי הסלקציה. הוחלט להקים מרכז רפואי במרסיי בו יטופלו מהגרים שהגיעו מכפרים במרוקו בהם לא קיימים שירותים רפואיים, ולטפל במחלות אחרות במרכזים רפואיים בקזבלנקה. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית דיווח במוסד לתיאום על מכתבו הזועם של זאב חקלאי המזהיר מפני סגירת שערי היציאה ממרוקו. רפאל טען שנשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים במרוקו העצמאית בגלל שהם נראים בעיני המרוקאים כגורם פרו-צרפתי. במקביל, קיימת נטייה בקרב המשכילים היהודים להתבולל באוכלוסייה המרוקאית לקראת עצמאותה של המדינה. למרות זאת, עקב מצבה הכלכלי הקשה של ישראל, התנגדו שר החוץ משה שרת ושרי הפנים והבריאות, ישראל רוקח ויוסף סרלין, לראות בעליה ממרוקו"עלית מצוקה", המחייבת ביטול הפעלת כללי הסלקציה.
במחצית השנייה של שנת 1953, הוחלט להזמין את נציג משרד הבריאות דר' אליעזר מתן לסיור במרוקו כדי לתכנן את הטיפול במחלות כבר בתוך מרוקו. בסיור זה, שארך תשעה ימים והוקדש לסיורים בכפרי הדרום, נטלו חלק זאב חקלאי ודר' יצחק רפאל שסייר בפעם השנייה במרוקו ונפגש עם יורדים במרכש. אחרי הביקור ובעקבות לחציהם של מנהיגי התנועה הציונית במרוקו להעלאת מאה אלף יהודים לפני עצמאותה של המדינה, התחדשה ההגירה ההמונית. בסוף שנת 1953, ערכו ש״ז שרגאי וברוך דובדבני סיור ארוך בקרב הקהילות היהודיות בדרום מרוקו כדי לברר למה נפסקה ההגירה היהודית באותה שנה. התברר שהדבר נבע מן הקשיים הכלכליים בישראל, מהגברת ההגירה יהודית ממזרח אירופה, מן הדיווחים על קשיי הקליטה שהגיעו לקהילה היהודית במרוקו וגם מן הסלקציה שהנהיג משרד הבריאות בישראל. הורים שגילם היה מעל ל-35 אף תבעו להחזיר מיד את ילדיהם שנשלחו לישראל במסגרת עליית הנוער מכיוון שאין להם סיכוי להגר לישראל בגלל גילם הקשיש.
ד"ר יגאל בן־נון-בחינה מחודשת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו-חוברת ברית מס' 27
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה-סיום המאמר
אודות מקום קבורתו ישנן גירסאות שונות:
.הגאון רבי יצחק חזן זצ"ל – רבה של אָגָּדִיר )בהמשך ימיו עלה לארץ-ישראל וכיהן ברבנות בחיפה, ואח"כ דיין בירושלים( סיפר בקשר לקדושת המקום את הסיפור הבא: "יום אחד בעת שישבתי בבית-הדין בְּאָגָּדִיר, ניכנסה כנופיית ערבים מבוהלת לחדרי, ובפיהם בקשה מוזרה: "אחד מחברינו אשר ביקש לחלל קברים בבית-העלמין היהודי, נעמד דום מעל אחד הקברים בלי יכולת לזוז, לכן, בוא נא בבקשה כבוד החזן (כך מכנים המוסלמים את הרבנים. ש"ט) והזיזו ממקומו".
חבשתי כובעי, נטלתי את מקלי והלכתי עמם. בבואי לבית הקברות נחרד לבי. על קברו של רבי כְלִיפָא סוכך ישמעאלי אחד בתנועה של אדם הנפנה לצרכיו, בלי יכולת לזוז ולדבר. ניגשתי אליו וגערתי בו: "קום מהר, רצית לחלל את הקודש ונענשת". הערבי בהה בי בעיניים מבוהלות, אך לא הצליח לזוז ממקומו. ניסיתי בעצמי להסיטו ממקומו אך ללא הצלחה, הערבי דבוק לאדמה. משנוכחתי בכך, שלחתי את שמש בית-הדין לכנס מניין מתושבי העיר היראים לדבר ה'. לאחר שהגיעו לבית-העלמין, הקפנו את קברו של רבי כְלִיפָא, אמרנו תהלים, וביקשנו מרבי כְלִיפָא שימחל לאותו ערבי שפל, ובכך יתקדש שמו של הקב"ה. כשסיימנו את התפילה הצליח הערבי לזוז ממקומו ובקושי רב הובילוהו לביתו" .
1-ב-ה' בתמוז שנת תש"ו ( 1946 ) כאשר הרסו השלטונות הצרפתיים את בית-העלמין הישן, לצורך סלילת כביש מהעיר לנמל, העבירו יהודי אָגָּדִיר ע"פ הוראת רבני העיר רבי יצחק חזן זצ"ל ורבי יהודה שטרית זצ"ל (ראו עליו בערך ירושלים. ש"ט) במסירות נפש, לבית-העלמין החדש משם מקום מנוחתו. חשוב לציין שהקהילה בנתה קבר משיש ומבנה מפואר מעל הקבר.
2-בגיליון מס' 2 "בארצות החיים" מחודש ניסן תשס"ז שהופץ בבתי-הכנסת הופיעה הכתבה הבאה: "מידי דברנו ברבי שלמה ומידי הזכרנו את אבי אשתו הראשונה של רבי כְלִיפָא בן מלכא וידידותם רבת השנים, שומה עלינו להזכיר בזה את התעלומה האופפת את מקום קבורתו. כי הנה ע"פ הגירסא המקובלת בפי זקני אָגָּדִיר, גירסא שעברה מפה לפה, מדור דור, כפי שבחייהם למדו יחדיו בחברותא מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות כך גם במותם לא נפרדו ונטמנו יחדיו זה לצד זה, רביְ כְלִיפָא זיע"א וגיסו רבי שלמה פִּינְטוֹ זיע"א, בבית-העלמין שבאָגָּדִיר. והנה לפני שנים רבות, פינתה הממשלה את בית הקברות, והעבירה את קברו של רבי כְלִיפָא בן-מלכא זצ"ל למקום אחר. ומכאן מתפרדות הגירסאות יש אשר אמרו כי באותו היום בו העבירו השלטונות את עצמותיו של הצדיק, ערכו יהודי-אָגָּדִיר יום תפילה ותענית דיבור , ועל הקבר החדש בנו בניין מפואר מאבן ושיש.
אכן ע"פ גירסא אחרת מסופר, שכאשר הממשלה רצתה לסלול כביש בְּאָגָּדִיר המקשר את העיר עם לנמל, החליטו להעביר את עצמות הצדיקים רבי כְלִיפָא ו רבי שלמה זיע"א, לבית- העלמין החדש, וכשניגשו למלאכה לא מצאו לפניהם כי אם גופה אחת, והגופה השניה בגדר תעלומה – היכן היא?
3-רבי משה יעקב טוֹלֶידָנוֹ בספרו "נר-המערב" עמודים רכ"ח רכ"ט כותב: "ולפי הנראה שהוא יצא אחר-כך בסוף ימיו מעירו ההיא (אגדיר. ש"ט), ויבוא לירושלים ויתיישב בה, ולפי זה, חי בערך כשמונים שנה ומת סביב לשנת תק"ך ( 1760 ) פחות או יותר מעט. השערתי זאת נוסדה על מה שראיתי ברשימת חכמי-ישיבות ירושלים בשנת תקי"ח ( 1758 ) שנדפסה ב"מעלות לשלמה" מר"ש חזן (דף קיב-ג) שם בין חכמי מדרש "חסידי בית-אל" נרשם, "שלישי החכם רבי כְלִיפָא חסיד", וכבר ידענו שרבי כְלִיפָא בן מלכא זה תיארוהו בתור "חסיד" גם החיד"א בספרו בשה"ג (בשם הגדולים) מצטרף לזה.
ידענו כי חיבוריו, "כף-ונקי" ו"רך וטוב" הנ"ל, ניזכרו הרבה אצל החיד"א שחי בירושלים, גם ר"ד פִּינְטוֹ בהערה הקודמת שמזכיר את הספר "רך-וטוב " הנ"ל, חי בארצות המזרח, וא ם- כן באיזה אופן באו ספרי רבי כְלִיפָא בן-מלכא שחי בקצה מרוקו בְּאָגָּדִיר, לידי חכמי-המזרח?, דבר שכמוהו לא מצאנו ביתר כתבי-היד של רבני המערב (מרוקו), כלל, ומזה ברור שרבי כְלִיפָא בן-מלכא בא בסוף ימיו וספריו אתו לארץ-הקודש והוא החכם רבי כְלִיפָא חסיד" ההוא, שנמנה בין חכמי בית-אל. על פי זה יש להוסיף שגם האיש יוסף טולידנו שנתאכסן אצלו בהיותו בְּאָגּדִיר אולי בא גם כן אתו ירושלימה, כי שם כזה מצאנו עוד ברשימה ההיא".
*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון : בשיחותי עם ידידי פרופ' הרב משה עמאר , הוא אמר לי במפורש, שהניסיון לקשור קשר משפחתי בין משפחת פינטו לרבי כליפא , וכן בין רבי כליפא לרבי חיים בן עטר (שכאילו היה דודו , אחי אמו של רבי כליפא) – הוא ניסיון שאין לו שחר . וכשהגיע לידי ספרו של רבי כליפא במהדורתו של הרב עמאר הספ ר "כף נקי" השלם – לוד התשע"ד), כתב הרב עמאר: " …אין למסורות הללו אישוש בכתובים, ופעמים דברי רבי כליפא עצמו בחיבורו "כף נקי" סותרים מסורות הללו…."(שם, ב"מבוא", עמ' 35 ). ועוד: "…את שלילת קירבת משפחה בין רבי כליפא לבין ר"ח בן עטר , ניתן להסיק מהמחלוקת הקשה שהייתה ביניהם בעניין הי תר אכילת הארבה, ורבי כליפא לא מזכיר בה שהמדובר בבן משפחתו….". (שם, שם, בהערה 57 ). ועוד (מה שנראה כהוכחה ברורה ל"שלילה" הנ"ל): "…מדבריו (של רבי כליפא –– מד) אנו לומדים , שמשפחת אמו נמנית על משפחת הלויים…" [ שם,עמ' 35-
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה-סיום המאמר
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
צדקה גם מתוך הדחק
באין מוצא שכר רבינו חדר קטן אותו ריהט באשר מצאה ידו. כך הקימו רבינו ורעייתו את ביתם מתוך צמצום ופשטות. אולם הרחקות לא הסיחה את דעתו של רבינו מלימודו. רבינו קיים בעצמו את מאמר דוד המלך ע״ה: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״. הוא התנתק מהקושי הכלכלי ושקע כולו בלימוד התורה.
יתר על כן, גם בימים קשים בהם הוא ובני ביתו חיו במחסור לא ויתר על מנהגו מימים ימימה לדאוג לעניים ולדלים. הוא המשיך לפקוד את בתיהם של בעלי הממון בקהילת מקנס מהם גייס כדרכו תרומות עבור עניי העיר. מעשיו הרבים בתחום הצדקה והחסד זיכו אותו בכינוי ״רבי ברוך דלעניים״ – ״רבי ברוך של העניים״.
מהכספים הרבים שעברו תחת ידו, לא לקח לעצמו אפילו פרוטה. ככלל, מיאן רבינו ליהנות ממתנת בשר ודם. גם בתקופות הדחק לא הסכים ליטול מאומה מזולתו. בתו של רבינו, הרבנית גאולה, סיפרה על מקרה אופייני שהתרחש בתחילת ימי נישואיה:
באחד הימים חלפה הרבנית ליד חצרו של אדם ירא שמים ומוקיר רבנן שהיה עסוק אותה שעה בקטיף קישואים. שמח אותו אדם על ההזדמנות שנקרתה בידו להיות מתמכי דרבנן ונתן לה במתנה חבילה גדולה של קישואים. אולם כאשר שב רבינו אל ביתו והבין כי הקישואים ניתנו כמתנת חינם לא היה קץ לצערו. ״הרי יודעת את שאינני רוצה ליהנות ממתנת בשר ודם!״ התאונן באזני רעייתו. ולא נרגע רבינו עד שהבטיח סבו, רבי יוסף, כי ייגש בעצמו לשלם לאותו יהודי את מחיר הקישואים.
אף כי גדלה במשפחה אמידה הרי שעם הקמת ביתה התמסרה הרבנית רחל לחיי פשטות. בתקופת לימודיו בכולל קיבל רבינו תמיכה שבועית בסך חמישה פראנקים. את הכסף הזה מסר לרעייתו וממנו כלכלה את הבית בחכמה ובתבונה.
מידת ההסתפקות של הרבנית הייתה מופלאה. שפע כלכלי גדול מעולם לא היה בבית, שכן גם כאשר זכה רבינו לתפקיד רבני רשמי ששכרו בצדו, היה מפזר את חלק הארי של הכנסתו לצורכי צדקה וחסד. כך למשל מעולם לא קנתה בגדים מן המוכן. היא הייתה קונה בדים בזול ותופרת בעצמה את בגדיהם של כל בני הבית, הבנים כמו הבנות. כאשר גדלו הוצאות המשפחה, לוותה הרבנית סכום כסף ורכשה בו מכונת תפירה לצורך תפירת כפתורים, אומנות המצריכה זריזות ודייקנות, ממנה פרנסה את המשפחה.
על מידת הצמצום והפשטות שהייתה מנת חלקם סיפרה הרבנית מרים מרצבך, בתו של רבינו:
באחד הימים נפלתי למשכב, והרופא הורה שאוכל מאכלים מזינים כדי להתחזק ולהבריא. אמא השיגה מעט בשר ממנו הכינה קציצות. כך נמשך הדבר כמה ימים עד שיום אחד התבונן אבא בפני והכריז: ״אמא, אני חושב שמרים כבר בריאה! את יכולה לחזור להכין מרק ירקות!"
רבינו ראה בעצמו גזבר נאמן שקיבל מהבורא פיקדון. גזבר בעל אחריות יודע כי עליו לתת דין וחשבון על כל פרוטה ולהקדיש לכל מטרה בדיוק את הסכום הנחוץ לכך. כל עוד הילד חולה, יש הצדקה לקניית בשר בימות החול, אולם מרגע ששב לאיתנו יש ליעד את הכסף למטרות אחרות. על לשונו שגורים היו דברי חז״ל "צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם״. ועוד היה מוסיף את דברי האריז״ל בשער הפסוקים אודות הממון: "כי להיות שהוא נשפע מלמעלה, אין ראוי שימאס בו, כי אם לא היה צורך בו לא היה נותן לו הקב״ה… וכל דבר הנשפע מלמעלה צריך לחזור עליו״.
♦ ♦ ♦
פשוט היה הבית במראהו ודל ברהיטיו, אבל יופיו והדרו שכנו בשלום המופתי ששרר בתוכו. בבית הגדול הזה נולדו ילדי משפחת טולידאנו: הבת הבכורה, רבקה, נולדה בשנת תרע״ב (1912) ונישאה לרבי שלמה טולידאנו. אחריה נולד הבן הגדול, יוסף, בשנת תרע״ד(1914). בשנת תרע״ה (1915) נולדה בת נוספת, מזל-טוב, שנישאה לרבי יוסף טולידאנו אך נפטרה בקיצור ימים. בשנת תרע״ז(1917) נולדה הבת מרים שנישאה לרבי דוד מרצבך. בשנת תר״פ (1920) נולדה הבת פרלה שנישאה לרב יצחק סייאג. הבת גאולה נולדה בשנת תרפ״ד (1924) ונישאה לרבי יוסף טולידאנו לאחר פטירת אחותה מזל-טוב. בשנת תרפ״ט(1929) נולד הבן שלום, שנפטר לדאבון לב בהיותו בן עשר שנים. בשנת תרצ״ג(1933) נולד בן הזקונים, יעקב.
כאשר התרחבה המשפחה, נעשתה הדירה הקטנה צרה מלהכיל את כל יושביה. תחילה עבר רבינו לבית הוריו שם חי במשך כשנתיים ימים. לאחר מכן חיו במשך שנים רבות בביתו של הגיס, רבי מרדכי עמאר. החיים בתנאי צפיפות שכאלה שכיחים ומקובלים היו במקנס, אולם גם כאשר בסופו של דבר עבר רבינו לדירה משל עצמו סירב עד ערוב ימיו לקנות בית וחי רק בשכירות. ״אנחנו יושבי עראי בעולם הזה ואין לנו ענין בצבירת נכסים ומקרקעין״, נימק את הנהגתו.
לפוס צערא אגרא
רבינו לימד כי מסירות הנפש והקשיים המתלווים לקיום המצווה הם חלק מהמצווה. לפיכך קיבל באהבה את היסורים, הקשיים ואף העלבונות שנאלץ לעיתים לספוג. דוגמה לכך במעשה שאירע בתחילת חיי הנישואין כאשר הרבנית נפלה למשכב. מאמצי הרופאים לרפואתה לא העלו מזור עד שהיה חשש לחייה. רבינו אמר לבני הבית המודאגים: ״רק תוספת של זכויות ומסירות נפש יוכלו להציל את המצב!״
והנה הקב״ה זימן לידו מקרה – בבחינת ״רצון יראיו יעשה״.
היו אלה ימי חורף, והקור במקנס באותה שנה היה עז מן הרגיל. ניגש רבינו אל משרדי וועד הקהילה, דפק על השולחן והכריז: ״רבותי, מוכרחים לקום ולעשות מעשה! יש להקים חברת ׳מלביש ערומים׳ ולחלק שמיכות לעניים שאין להם!״
דרישתו של האברך הצעיר לא מצאה חן בעיני אחד מראשי הוועד. הלה, שישב בחדר סמוך, נזעק לעברו וגער בו בחריפות לעיני כל הנוכחים: ״מי אתה שתגיד לנו איך לפעול!״
לשמע תגובה זו קרנו פניו של רבינו. תיכף חזר לביתו ובישר לרבנית: ״ברוך ה', הישועה הגיעה. זכות העלבונות שספגתי היום למען העניים בוודאי תביא לך מזור!״
ואכן, לא ארכו הימים, והרבנית שבה לאיתנה.
רחל אימנו
מפעליו הגדולים של רבינו לא יכולים היו להתממש אלמלא התגייסה להם גם הרבנית בכל כוחה. בזכותה יכול היה לפתוח את דלתות הבית בפני האורחים הרבים, בהם טיפלה במסירות כאילו היו בניה שלה עד כדי כיבוס בגדיהם והכנת תבשילים שיערבו לחיכם. בזכותה הכניס לבית יתומים ואלמנות שהיו סמוכים על שולחנו שנים רבות עד שנעשו לחלק בלתי נפרד מבני הבית. בזכותה הביא למקנס את ילדי הכפר העניים שנזקקו לטיפול רפואי. ״אמא רחל״, היו מכנים אותה התלמידים.
״את כל היהדות שלי אני חב ליחס האמהי שקיבלתי ממנה בזמנים קשים״, שח אחד התלמידים. "אלמלא דאגתה ומסירותה מי יודע איפה הייתי היום״.
בזכות מסירות זו יכול היה רבינו גם להפנות מזמנו למעשי צדקה וחסד שהצריכו היעדרות ממושכת מהבית. לנסיעות הללו היה רבינו יוצא כשבצקלונו תבשילים שהכינה הרבנית תוך הקפדה על דקדוקי הכשרות המיוחדים שלו ביודעה כי בעלה לא יאכל משום מטבח אחר. רבינו יצא לדרכו בלב שקט, ביודעו כי הוא משאיר את כל ענייני הבית תחת טיפולה והשגחתה של אשת החיל המסורה שלו.
יראת השמים ורגישותה של הרבנית לכל דבר שבקדושה היו מיוחדים במינם. היו לה ׳הדגשים׳ דקים שבדקים שמקורם באצילות הנפש.
כך, למשל, ידעה להעיר כאשר הבחינה באחד מצאצאיה האוחז בתיק התפילין בידו האחת בעוד שבידו האחרת הוא אוחז בשקית אשפה. ״אמנם יפה שאתה מבקש לעשות חסד עם בני הבית״, הייתה אומרת לו. ״אולם אין זה נאה ומכובד שאדם יחזיק באותה העת תפילין ולהבדיל שקית אשפה״.
איסור אין בכך – אולם מי שיש לו רגשות קודש חש את הצרימה שבדבר.
בדומה לכך, כאשר באה ללון אצל ילדיה ונכדיה ביקשה שיסדרו לה מקום שינה בחדר שלא מצויים בו ספרי קודש. ״איך אפשר לישון מול ארון מלא ספרי קודש?״ התפלאה.
אף תפילותיה של הרבנית היו מיוחדות במינן. היא לא התפללה מתוך סידור, אלא בכל בוקר סגרה את דלת חדרה, פתחה את החלון, וכשהיא מביטה אל השמים החלה לדבר ישירות אל הקדוש ברוך הוא. הכל בצניעות אופיינית מבלי שאף אחד יראה. אם מאן דהו פתח את הדלת באמצע הייתה מפסיקה את תפילתה, שכן כל צדקותה ועבודת ה׳ שלה היו מתוך צניעות מופלגת.
מן המפורסמות היה בקרב בני מקנס כי תפילתה של הרבנית פועלת ישועות.
לא עקרה אחת ולא שתים נפקדו בזכות תפילותיה, ולא מעט חולים חייבים את רפואתם לזכות תחינותיה ששטחה בעבורם בפני מלך רם ונישא.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– עמוד 62
זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-סיום המאמר
בשנים שלאחר מכן היגרו עוד משפחות יהודיות רבות ממרוקו, אז גם החלה להתפתח תעשיית הגומי. הם היו הראשונים שעבדו כמפיצי סחורות בפנים הארץ. בעזרת ספינות הצליחו למכור את מרכולתם במקומות שבהם הפיקו את הגומי, והחליפו סחורה בגומי ובאגוזים ובמוצרים מקומיים אחרים. פריחת תעשיית הגומי, שמקורו באגן האמזונס, ועליית מחירו בעולם, שינתה את מעמדה של העיר מנאוס מעיר ענייה של שפת הנהר לעיר משגשגת.
כך התחילה להתארגן המשפחה היהודית המרוקאית בפנים הארץ, שהיוו בסיס להשתרשות באמזוניה. אב המשפחה, הסוחר, נדד ממקום למקום בפנים הארץ כדי למכור ולקנות סחורה. ואילו האישה הייתה נותרת בבית, מגדלת ומחנכת את ילדיה ודואגת לכל צרכיהם. אבי המשפחה היה חוזר לביתו בעיקר בחגים, או שהיו באים לברית מילה של ילדיהם או לבר מצווה.
בשלב ראשון, החיים היהודים לא התנהלו בקהילות מסודרות ובערים הגדולות. היהודים שהגיעו מחוסרי כל, חיפשו מקום מרוחק ככל אשר יהיה, כדי להביא פרנסה לביתם. כך נוצרו עשרות ’מיני קהילות׳ של יהודים בודדים מסביב לנהר האמזונס. אך למרות המרחק הפיזי וחוסר הקשר לקהילה יהודית ולבית כנסת, היהודים לא הרגישו בדידות. השמירה על המסורת ועל חגי ישראל, והתחושה שהם חלק משבט יהודי המפוזר לאורך הנהר, נתנה להם תחושה של ביחד.
את התפילות קיימו בבתי כנסת בבתים הפרטיים. וברגע שהתאפשר, ייסדו המהגרים ממרוקו קהילות משלהם, וכן מוסדות לימוד, כדי להבטיח את יציבותה ואת המשכיותה של התרבות והמסורת שהביאו איתם. אותם חלוצים הקימו את בית הכנסת ’אשל אברהם’ בבֶּלֶם, בסביבות שנת 1823. בית כנסת זה הוגדר על ידי המקומיים כ׳בית הכנסת של העניים׳. מעולם לא היה חסר בו עשירי למניין כדי להתפלל את התפילות בציבור. בבית כנסת זה הונהגה התפילה כמנהג התושבים היהודים במרוקו שהתגוררו בה שנים רבות קודם בואם של מגורשי ספרד. הם המשיכו בקפידה לקיים את המסורת והמנהגים, והיו קפדנים בנוסח התפילה.
אולם ויכוחים רבים פרצו בבית הכנסת, מול ’המגורשים׳ – צאצאי היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, שמנהגיהם ונוסח התפילה היו שונים מזו של התושבים. אותם ויכוחים הפכו למריבות, לאיומים וללשון הרע. עניין זה הביא למחלוקת ורבים הדירו רגליהם מבית הכנסת, עד שלבסוף בשנת 1835, נוסד בית כנסת נוסף הנקרא ׳שער השמים׳, שהונהג כמנהגי המגורשים. בית כנסת זה הוגדר כ׳בית הכנסת של העשירים’, והיה מרשים ביופיו.
רבים שלחו את בניהם למטרות חינוך באכסנייה של גב׳ דונה סול ישראל, כלתו של מייסד בית הכנסת ׳שער השמים׳ מר אליאס ישראל. היא העניקה להם חינוך יהודי, וקיבלה אותם אל האכסניה שלה באהבה ובחמלה עצומים, אף שהמצב הכלכלי האישי שלה לא היה משופע ביותר. בעלה, אשר בעבר היה עשיר גדול, ירד אט אט מנכסיו, והפך עם הזמן לשליח ציבור של בית הכנסת שייסד אביו, כדי להביא אוכל לבני משפחתו.
כך גם בעיר מנאוס, כיום בירת מדינת האמזונס, הגדולה שבמדינות ברזיל. עיר זו שוכנת על גדות היובל הגדול של האמזונס – נהר ׳הנהר השחור׳. בית הכנסת הראשון שהוקם בה היה ׳בית יעקב׳, שנוסד בשנת 1928. בית כנסת זה נקרא בפי העם ׳בית הכנסת של המגורשים׳, כיון שהתפללו בו צאצאים של יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו בשפת הלאדינו, ונהגו את מנהגי הספרדים. בשנה זו נוסד גם בית הקברות היהודי הראשון, הנמצא עד היום לצידו של בית הקברות הנוצרי, כאשר מחיצה של למעלה מעשרה טפחים מפרידה ביניהם, כדרישת ההלכה היהודית.
מאוחר יותר נוסד בה בית הכנסת ׳רבי מאיר; בו התפללו התושבים – אותם יהודים שהיו במרוקו עוד לפני הגעת המגורשים מספרד. על פי עדות זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי הכנסת הייתה על פי ההבדלים שבנוסח התפילה בין יוצאי ספרד לתושבי מרוקו הותיקים. מעניין הדבר כי חלוקה היסטורית זו בין המגורשים לתושבים, עליה סיפרנו לעיל (עמי 85-83), המשיכה להתגלגל ממרוקו לברזיל. בשנת 1962 התאחדו שני בתי הכנסת, והקימו בית כנסת חדש: ׳בית כנסת בית יעקב – רבי מאיר, וכך בא הקץ לפילוג ההיסטורי.
בארון הקודש שבבית הכנסת במנאוס, קיים ספר תורה בן ארבע מאות שנה, המהווה עבור יהודי המקום לא רק אוצר היסטורי אלא גם אוצר רגשי. מקורו של הספר העתיק בפורטוגל, וליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב הגבלות הדת שהוטלו על היהודים והרדיפות שחוו, ועברו להתגורר במרוקו. ספר זה עבר מפורטוגל למרוקו, וממרוקו המשיך את דרכו עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית.
אחד מחכמי התקופה, היה רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל. ’הצדיק של מנאוס׳, מכנים אותו היהודים המקומיים. הוא נפטר בשנת 1910, ממחלת הקדחת בה לקה. קברו מצוי כיום בתוך בית הקברות הנוצרי ’סאו באטיסטה׳ בפאתי מנאוס, בין מאות המצבות עם צלבים ושאר סממנים נוצריים, שהיה בית הקברות העירוני באותה העת, מאחר ולא היה במקום בית קברות יהודי עד שנת 1928.
רבי שלום נשלח על ידי רבה הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקאווה, כדי לנסות לקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, ולכהן כרב של הקהילה היהודית הקטנה. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.
רבי שלום החל את מסעו באמזונס בעיר בֶּלֶם, ומצא את דרכו במעלה הנהר. לא קלה הייתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עושה את דרכו לאט במעלה הנהר, ועד לשנת פטירתו הוא עבר את הדרך למנאוס, שאורכה כ־2,000 קילומטר, שם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.
אולם לא הרבה הספיק לפעול, עד שתקפה אותו מחלה איומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה, והוא נפל למשכב. הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו אליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. מה גם שאיש לא רצה להתקרב לסעוד אותו בעת חוליו, עקב החשש להתדבקות. אך עד היום הזה, זקני הקהילה מספרים ברגש רב על גב' קוטה ישראל, שלקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט תע״ר (1910).
סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונות, כגון בעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, על אף היותה אישה פשוטה. וכשהחלו לייחס לה כוחות על־טבעיים, היא סיפרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי רבי שלום עמנואל לפני פטירתו, כהודיה על שטיפלה בו במסירות. בכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכול לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.
הקתולים המקומיים מכנים אותו ’הקדוש היהודי עושה הניסים של מנאוס,, ולקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים ניסים לנשמתו. מקום קבורתו בנוי כציון של קדוש, עם גדר קטנה מסביב ורשת ברזל המכסה את הקבר בצורת קשת. לצד המצבה שחרוטים עליה מגן דוד וכתובות בעברית, מודבקים שלטים רבים בשפה הפורטוגזית ’תודה לרבי' או ׳מחולל הניסים׳.
דמותו הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב הנוצרים המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, או לכל הפחות לקבורה בבית העלמין היהודי, הם נתקלו בהתנגדות עזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.
’לא קל להיות יהודי' היא קביעה המתייחסת למצבו של היהודי בכל מקום בעולם, אולם נדמה שפתגם זה מתאים במיוחד לקהילות שהיו ואינן באזור האמזונס. יהודים גרו במרחק אלפי קילומטרים מיישוב יהודי, ללא רבנים, ללא חינוך, ללא כשרות, ללא מוהל, ללא קהילה יהודית – אך שמרו על זהותם וגאוותם היהודית. למרות הקשיים של החיים בתוך הג׳ונגלים ובין הנהרות, המים הרבים לא הצליחו למחוק את הזהות היהודית ולכבות את הניצוץ של עם ישראל.
אולם במשך השנים התעוררה בעיית ההתבוללות. בין חומות הגטאות במרוקו לא הייתה כל אפשרות אחרת מלבד להמשיך בדיוק את המסורת והמנהגים היהודים, ולהתחתן עם קרובי המשפחה שלהם שנבחרו על ידי הוריהם. כך גם לא הייתה שום אפשרות של נישואי התבוללות מחוץ לקהילה היהודית. אולם בהגירה למדינה אחרת, בה כבר לא נאלצו להתגורר בבידוד מאחורי החומות, היו שנטמעו באופן מוחלט באוכלוסייה המקומית, לדאבון הלב, עד ששכחו את זיכרון הוריהם. הם אימצו לעצמם ערכים אחרים ודתות אחרות, וילדיהם הפכו חלק מכלל האוכלוסייה המקומית, אף שעדיין נשאו את שמות המשפחה המקוריים.
גם העושר המופלג לא האריך ימים. האנגלים פיתחו בדרום מזרח אסיה, בעיקר במלזיה, מטעים של עצי גומי אשר היו מטופלים היטב ומהם הנפיקו גומי בדרכים משוכללות יותר מאשר סביב האמזונס. בעקבות פיתוח מטעים אלו, צנחו בראשית המאה ה־20 מחירי הגומי בכל העולם, ותעשיית הגומי של האמזונס התרסקה. רבים מיהודי האמזונס עברו לצפון אמריקה או לדרומה, ואחרים שבו למרוקו.
כיום, לאחר שעברו כמאתיים שנה מאז בואם של המהגרים החלוצים בשנת 1810, ולאחר תקופה שבה התפשטו יהודים רבים לפנים הארץ בעת פריחת תעשיית הגומי, קהילות יהודיות באמזוניה החלו להתקבץ ולהתרכז בערים בֶּלֶם ומנאוס. במרחבי פנים הארץ, שהיו בה הרבה משפחות וקהילות יהודיות בעבר, נותר רק הזיכרון בבתי העלמין היהודיים ובמצבות של הכפרים והערים שבהם חיו היהודים.
הקהילה בבֶּלֶם, המונה כארבע מאות משפחות, הצליחה לשמר את המסורת היהודית, ומלבד בתי הכנסת ׳אשל אברהם' וישער השמים׳ הותיקים, הוקם אף בית חב״ד, שהפך להיות גורם משמעותי בתוך הקהילה היהודית. רבים אחרים עלו לארץ ישראל.
בקהילה במנאוס מתגוררות כיום כמאתיים משפחות יהודיות, כשהחינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בחייה. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם למעלה ממאה מתפללים, ובנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.
ההיסטוריה של יהודי האמזונס היא היסטוריה של חלוצים אשר ביקשו להחליף את הקשיים שבמרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונס. היסטוריה זו מלווה בסבל רב, אך גם בזיכרונות ובחוויות מיוחדות.
מי ייתן ונזכה לקיבוץ הגלויות במהרה בימינו.
זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק ב'
זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'
זכור ימות עולם
על גדות נהר האמזונס
נהר האמזונס, המוגדר כיום כאחד משבעת פלאי עולם הטבע, הנהר הגדול בעולם. טומן בחובו את אחת התקופות המשמעותיות בתולדות יהודי מרוקו. שכמעט לא נודע עליה. תקופה בה עזבו אלפי יהודים את מרוקו בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה. הנוף הפראי משובב העין, הרוגע והשלווה המאפיין את גדותיו, מגוון בעלי החיים העצום בנהר ועל גדותיו, ועצי המנגו הרבים המצויים בעיר בֶּלֶם בברזיל השוכנת סמוך לגדה הדרומית של דלתת האמזונס, יעידו על כך עדות אילמת.
הקהילות היהודיות בערים מנאוס ובלם אשר בפתח האמזונס, פותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית שהשאירה את אותותיה עד ימינו אנו: גלגולו של ספר תורה בן למעלה מ־400 שנה מפורטוגל למרוקו ומשם לברזיל ולנהר האמזונס, קברו של רבי שלום אמויאל זצ״ל המהווה מקום עלייה לרגל ליהודים ושאינם, קיומם של שני בתי כנסת המכונים ׳מגורשים׳ ותושבים׳, כל אלו יעידו על כך.
מדוע עזבו יהודים רבים את מרוקו, לאחר דורות שחיו בה אבותיהם ואבות אבותיהם? ומדוע בחרו דווקא בארץ האמזוניה? על כך נספר בפרק שלפנינו.
ראשית המאה ה־19.
רוב היהודים שהתגוררו במרוקו סבלו מעוני מחפיר, מהשפלות וסבל בל יתואר. לאחר שלוש מאות שנה מאז גורשו מספרד ומפורטוגל, הגיעו עתה לתחתית שפל של עוני ומצוקה במלאח ובגטאות שבהם חיו. מעטים הם המשפחות היהודיות שנהנו ממעמד חברתי וכלכלי טוב יותר, לעומת הרוב הגדול של היהודים שחי בתוככי רחובות המלאח הצרים, בשכונות מצוקה שבהן התפשטו מחלות ומגיפות לעתים קרובות.
העוני היה כה גדול, עד שהוקמו לשם כך 22 ארגונים יהודיים של גמילות חסדים, ביניהם: אכסניה של הנודדים העניים, עזרה לנצרכים, סיוע לנשים לאחר לידה כדי שיהיה להן לבוש לרך הנולד, בית יולדות ובית מחסה לילדים, ועוד. פרנס הקהילה שעסק בגיוס תרומות ובאיסוף מצרכים מדלת לדלת ממשפחות מבוססות יותר, היה מוקף תמיד באנשים עניים שמעולם לא היו מרוצים מהעזרה שהיו מקבלים בערבי שבתות.
מתעדי התקופה מספרים עדויות מחרידות על הרעב ששרר בשכונות היהודים. ״אנחנו עדים, לצערנו, בערים רבות, להפיכת בני אדם לחיות", מספר יצחק לרדו, בן התקופה, על אשר ראה בעיר טנג׳יר. "ראינו שחוטפים זה מזה מגשים של לחם לפני האפייה, בדרך לתנור, והרבה אכלו את זה בהתנפלות. ראינו שקוטפים מהאדמה שורשים של ׳ירני׳, שצלו על האש כדי להוציא ממנו את הרעלים והיו אוכלים אותו בתאווה״. התנאים התברואתיים של הערים המרוקאיות היו ירודים, ובמלאח המצב היה גרוע אף יותר. מגפות שונות התחוללו בתקופות שונות, והרעב הפיל חללים רבים באותה עת.
כך גם סבלו יהודי מרוקו מרדיפות וסבל, שמעת לעת הותקפו והוטרדו באכזריות. באופן קבוע או מדי פעם, הופעל לחץ על היהודים לקבל את האמונה במוחמד ולהמיר את התורה בקוראן. במקרים אלו היו רבים שנאלצו להמיר את דתם בכוח, או למסור את נפשם על קידוש השם בשד סירובם להמיר את דתם.
בתי כנסת רבים היו בשכונות היהודיות, אך פעמים רבות הם היו נתונים לזעם ההמון הערבי בשל סיבות שלא היו קשורות בהכרח ליהודים. בכל פעם שהתגלע סכסוך פנימי בין הערבים לבין עצמם, וכל אימת שהתחוללו מהפכות פנימיות בגלל סיבות שונות, שפכו הערבים את תסכולם וכעסם על בתי כנסת אלה, והיהודים סבלו מזעם ההמון. בשנת 1820, בתקופה שבה החלו יהודי טנג׳יר להגר לאמזוניה, הפחה של טנג׳יר ברשותו של הסולטאן המקומי הכריז על הרס של כל בתי הכנסת בעיר. כתוצאה מכך, רבים מבתי הכנסת נחרבו עד היסוד.
גם לאחר שהחלה הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמזוניה, לא פסקה האנטישמיות. הסולטאן עבד אל־רחמן הוציא מכתב לעובדי הממשלה בנמלי הערים אל־עראיש וטנג׳יר, בו הכריז על איסור יציאה של יהודים עשירים מהמדינה. ״שמענו שיהודים עשירים רבים, עוזבים עם ילדיהם לארץ אחרת, יהי רצון שהאל יקלל אותם״, כתב הסולטאן במכתבו, ״הם אינם מתכוונים לחזור, וזה פוגע במוסלמים מאחר שכתוצאה מכך יקטן הכנסותינו מהמס המוטל על היהודים, ועוד שכאשר יהיו ביבשת אחרת ישובו ויילחמו כנגדנו. לכך איסור מוחלט הנני מטיל על יציאתם״.
בנוסף סבלו היהודים ממלחמות רבות שהתחוללו, כמו המלחמה בין ספרד למרוקו בין השנים 1859־1860, שהסתיימה בכיבוש טיטואן וערים נוספות. היהודים שבאזור זה סבלו מרדיפות ומרצח על ידי המוסלמים, בטענה שהכריזו על תמיכה בספרד. לאחר שהספרדים עזבו את טיטואן בשית 1862, הרדיפות החריפו, ורוב היהודים ברחו לאלג׳יריה, לגיברלטר, לאמריקה הלטינית ולברזיל.
כאשר זה היה המצב במרוקו, היהודים המפוחדים של טיטואן, טנג׳יר, פאס, סלא ומרכזים אחרים במרוקו, חשו שהקללה שבה אליהם, ובחרו לארוז את המזוודות ולברוח מהגיהינום אל גן העדן. הם הזדרזו להיפרד מהאימהות ומהסבתות, חלקם אף חגגו לבניהם בר־מצווה בבית הכנסת, ועזבו את אדמת מרוקו באישון ליל אל ארץ אמזוניה. חלק מהיהודים הצליחו להבריח עמם גם את בני משפחתם, וחלקם הותירו מאחוריהם את משפחתם מתוך תקווה שיום יבוא ויתאחדו בחזרה.
לעידוד ההגירה הצטרף ארגון האליאנס, שהקים רשת בתי ספר בערי מרוקו, במטרה לחנך ולהכין את היהודים לצאת ממעגלי העוני והבורות אשר חיו בהם במרוקו, ולעודד אותם להגר למדינות אחרות שפתחו בפניהם אפשרויות טובות יותר לחיות ולשמור על המסורת היהודית. ארגון זה הואשם לא אחת בעידוד ערכי התרבות הצרפתית על פני הערכים היהודיים ומסורת ישראל סבא. בכל אופן, המהגר המרוקאי שהגיע לברזיל, היה כאיש בעל ידע ובעל מוסר עבודה גבוה, ולעתים קרובות גם עם מקצוע, בסיוע ארגון זה. בבוא העת, הם יהפכו באמזונס לאנשי יצוא בתעשיית הגומי הפורה.
במשך מאות שנים לא היה ליהודים מעמד שיגן עליהם מפני רדיפות וגזילות, ונכפה עליהם לגור בבדידות הרחק מהקהילות הנוצריות והמוסלמיות. גם במדינות שהחלו להעניק זכויות שוות וחופש ליהודים, עדיין המשיכו לסבול ממגבלות שונות. לכך, היהודים שחפצו לנוס על נפשם ממרוקו, העדיפו לשים פעמיהם אל מדינות שבהן יקבלו מעמד שווה והגנה רשמית. האמזוניה אשר בברזיל הייתה אחת מהן.
בתקופה זו חלו תהפוכות היסטוריות, שהביאו אף הם את היהודים במרוקו לבחור באמזוניה כארץ המובטחת החדשה: בראשית שנת 1808 נחתם צו מלכותי לפתוח את נמלי ברזיל למדינות ידידות, שביטל את כל החוקים והצווים הקודמים שמנעו עד כה מברזיל יחסי מסחר ושיט עם מדינות אירופה וצפון אפריקה, כך שנוצרו עתה יחסי מסחר בינלאומיים. וכן חופש הדת שהוכרז על ידי איחוד מדינות ברזיל, תרם להחלטת יהודים ממרוקו להגר אליה.
כפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "ויאמר ה׳ אל אברם. לן— מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית א, יב), חמשת אלפים שנה מאוחר יותר, שחזרו רבים מיהודי מרוקו את ההיסטוריה של היציאה ממצריים, בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה רבים מאותם שיצאו לתור אחר ארץ חדשה, היו צאצאי המגורשים מספרד בשנת 1492 והמגורשים מפורטוגל בשנת 1496, כך שלאחר שלוש מאות שנה שנותרו במרוקו המשיכו בחיפושם אחר היעד הבא.
בעוד הפוגרומים והסבל המשיכו להתקיים במרוקו, ברזיל והאמזוניה פתחו בפני היהודים את שעריהן כדי לקבל אותם, והבטיחו להם בית חדש ומולדת חופשייה חדשה, בלי רדיפות ובלי פחד. זאת ועוד, תעשיית הגומי שהלהיבה את האזור בשנים אלו, משכה אליה מהגרים רבים, ביניהם יהודים ממרוקו שרצו לחיות ולשגשג בארץ החדשה. בשנים אלו הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו, רובן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס, ואחרות התיישבו לאורך נהר האמזונס.
בנוסף למשפחות, נסעו לעבוד באמזונס אלפי צעירים אשר עזבו את משפחתם בגילאי 13 ומעלה, לצורך פרנסת בני ביתם. בחורים אלו דאגו לשלוח סיוע כלכלי למשפחותיהם במרוקו. לעתים הם שבו לחיק המשפחה לאחר מספר שנים, ולעתים נותרו לגור בערים או בכפרים מסביב לנהר לאורך ימים ושנים. יש שקראו לקרובי משפחתם להגר גם כן, על מנת שיוכלו להקים קהילה ויישוב יהודי ולבנות בית כנסת שיהיה בו מניין כדי להתפלל ולקיים את המצוות והמסורת של אבותיהם.
הפרידה של היהודים שבחרו להגר לאמזוניה מקרוביהם לא הייתה קלה כלל. הצעירים רצו לבית הכנסת כדי להניח תפילין ולחגוג את בר המצווה עם משפחתם, כשהאבות והאימהות מודאגים ובוכים ארזו להם את המזוודות והמטענים. המבוגרים יותר התפללו בבית הכנסת. חלק אמרו את הקדיש לזכר קרובי משפחה שנפטרו, עלו על קברי יקיריהם בבתי העלמין, וארזו בין חפציהם את הסידורים, הטליתות והמזוזות.
רבים החביאו בשקית את התכשיטים ואת מטבעות הזהב שהועברו מדור לדור במשך דורות, נפרדו מחבריהם וקרוביהם בדמעות, והבטיחו לכתוב מכתבים ולשלוח מעט כסף ברגע שיתאפשר. יש שהקדימו את נישואיהם עם ארוסותיהם, כדי שיוכלו להגיע לארץ החדשה כמשפחה. אחרים, עניים יותר, יצאו אך ורק בכתונת לעורם, ולכן ביקשו מעט כסף כהלוואה להוצאות הנסיעה. הצעירות והאימהות שלא יכלו לצאת ולהצטרף ליקיריהם בשל עלויות הנסיעה, בכו בעת הפרידה לפני שפנו לנמל כדי לעלות על אחת האוניות.
נשים רבות שנאלצו להישאר מאחור ולא הצטרפו לבעליהן, נותרו עגונות, כאשר בעליהן נפטרו בארץ החדשה ולא נודע עליהם. אחרות ששפר עליהן גורלן, הצטרפו מאוחר יותר לבעליהן בארץ החדשה. היו מהן שנקראו על ידי מי שהבטיח להן נישואים טרם הנסיעה, כמו בני דודים או שכנים ותיקים ששודכו על ידי הוריהם, כפי שהיה מקובל בימים ההם לעשות הסכם בין המשפחות. כתוצאה מכך, נשלחו מכתבים של מי שכבר היו באמזוניה להביא את בנות הזוג שהובטחו להם. מכתבים אלו קיבלו את הכינוי ׳מכתבי קריאה׳.
ראשוני היהודים שהגיעו לאמזונס לא ציפו להתעשר, אלא רק לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם הגיעו לברזיל עם מעט חפצים אישיים, והחלו לבנות עקב בצד אגודל את חייהם, תוך התמודדות לא קלה עם תנאי הג׳ונגל המקומי ועם השפה, אך תמיד מתוך שמירה על מסורת ישראל סבא אשר למדו וקיבלו במשפחותיהם.
המשפחות הראשונות התיישבו באמזוניה בין 1810 ל־1820. הם הגיעו מארץ צחיחה ומדברית, לאזור שנחשב לאחד היפים ביותר בעולם, שהיה אז בתקופה משגשגת של הפקת תרופות וחומרים נוספים מלב הארץ. עיקר פרנסתן בתקופה זו היה בצמחים ומוצרים שהיו קיימים באזור, בתוך הג׳ונגלים של האמזונס. רבים עסקו בייצוא קקאו, קינמון ותבלינים נוספים.
הם עבדו כמוכרים ניידים, בדרך כלל היו ממלאים סירה בסחורות, ושמים לאורך האמזונס כדי למכור את מרכולתם לבני המקום. הם נכנסו ליערות, בתקווה לראות את צאצאיהם מתקדמים לקראת חיים טובים יותר, ועוברים לערים ברגע שיצברו הון.
חלקם דיברו בשפת החקטייה – הבנויה על פורטוגזית, עברית וערבית, אותה דיברו המהגרים היהודים מהאזור הספרדי שבמרוקו. ואילו המהגרים שמשאר הערים, כמו מראכש, פאס, מוגאדור ואגאדיר, דיברו בשפות הערבית והברברית. היו מהם שדיברו גם צרפתית ואנגלית, בעיקר מי שלמד בבתי הספר של אליאנס. בתקופה זו היגרו לאמזוניה גם יהודים מצרפת, מגרמניה ומפולין.
בתחילה הם הגיעו במסעות ארוכים של שלושה חודשים, על גבי ספינות איטיות רעועות. עם הגעת ספינות הקיטור לברזיל, אורך המסע הצטמצם לשלושה שבועות בלבד, וגל ההגירה לאמזונס גדל פלאים. עושרם של היהודים ששבו בחזרה למרוקו, עם העושר שהצטבר, אשר היווה ניגוד בולט לעוני המשווע בערי מרוקו שאותן עזבו, דרבן יהודים נוספים לחפש את ׳זהב האמזונס’.
זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר
הגדולה שבעצם הקיום
כדי להימנע מנקודת מבט מעוותת עלינו לזכור שהעיסוק בכספים היה חלק קטן יחסית מכלל עיסוקיהם של היהודים בספרד. אמנם הוא הקנה לקהילותיהם כוח חיות פוליטי וכלכלי, אבל בחיי היומיום של הבריות לא הייתה לו נוכחות בולטת. רוב־רובה של הקהילה היהודית הייתה מורכבת מגורמים כלכליים זוטרים – בעלי מלאכה, חנוונים, מעט איכרים ועובדי כפיים, סבלים, פקידים זוטרים, רופאים ואינטלקטואלים נמוכי דרגה – ולא כולם עסקו במשלח יד זוהר שקשור לחצרו של אציל.
החצרן היהודי, כל כמה שהיה חיוני מן הבחינה הפוליטית, אינו צריך אפוא לסנוור את עינינו בזוהרו. אדרבה, ראוי שדמיוננו ההיסטורי יפנה את מרכז הבימה ליהודים מן השורה, גברים ונשים שעובדים, לומדים, מתפרנסים (או מתקשים להתפרנס), חוגגים את חגיהם הדתיים, מחפשים הזדמנויות, מגינים על האינטרסים שלהם, מוכיחים זה את זה, כותבים וקוראים שירה, מתחרים, מתקוטטים, מתלכדים לצורך מטרה משותפת, מגדלים ילדים, משתדלים להבין את החיים ולנחש מה הם צופנים להם בעולם הזה ובעולם הבא. במילים אחרות, לדמות אותם חיים, ממשיכים לעסוק בענייני הקיום בסביבה של גויים שמקבלת ודוחה אותם בעת ובעונה אחת.
מאחר שהמאה הארבע־עשרה האפרורית לא הפיקה שום דבר יוצא דופן בחיי היהודים, ומכיוון שהתיעוד מן התקופה הזאת אינו מצוי בשפע, כינה היסטוריון יהודי נחשב את המאה הזאת ״תקופת העמידה [קיפאון] וההתנוונות״. אבל יש שאנו מחפשים בהיסטוריה יותר מדי את האירועים המיוחדים – הישגים מרהיבים או סבל גדול והידרדרות עמוקה – שישמשו לנו נקודות ציון של משמעות, ואיננו מעריכים כראוי את כוחם ואת ערכם של החיים כשהם לעצמם, החיים המחדשים בלי הרף את עצמם ואת עולמם. אפילו בלי כותרות זועקות יש מידה של תפארת בעצם הקיום – בחוויה האנושית הנמשכת שאין בה מעשים גדולים, שבה גברים ונשים חותרים לעצב את חייהם לנוכח הצרות והמצוקות התכופות, להעמיד צאצאים, להגשים חלומות, ליצור ולשוב וליצור ערכי תרבות, ולחפש אחר משמעות כלשהי של הקיום: וזה בהחלט חלק מסיפורם של היהודים במאה הארבע־עשרה.
ושוב דמוניזציה של היהודים
ועם זה נוצרו במאה הארבע־עשרה שני מקורות חדשים לאיבה נגד היהודים: ״המוות השחור״ ומלחמות האזרחים. זו הייתה המאה הרת האסון ביותר בתולדות אירופה, ועליה נאמר שהמוות היה בה מהיר יותר, הפחד משתק יותר והסבל שרירותי יותר מרוב התקופות האחרות. צרפת נקרעה בגלל פלישות מבחוץ ומהלכי המלחמה שידועה היום בשם מלחמת מאה השנים; איטליה הייתה נתונה לחסדיהן של כנופיות שודדים ולהקות שכירי חרב (condottieri); וגם ברחבי ספרד פשטו שוב ושוב צבאות פרטיים וחבורות של בוזזים והמיטו חורבן על הארץ. בעקבות קריסת הביטחון והסדר הציבורי התערערו החיים והאמונה בעתיד ספגה מכה אנושה. ואז, באמצע המאה, בא המוות השחור – מגפה נוראה שהכחידה שליש מאוכלוסיית אירופה והכתה את הניצולים באימה וחרדה – מפני הלא־נודע, ממה שאין לו הסבר, מן העונש החסר פשר. לא ייתכן שהטבע או האל המיטו על הארץ אסון שכזה, ומכאן שהוא מלאכתם של כוחות מסתוריים, שטניים. ומי – חוץ מן המכשפות הרגילות – שטני יותר, מסתורי יותר, חסר פשר יותר בזרותו וזמין יותר להטלת אשמה מאשר היהודים?
כך נוצרה התדמית הדמונית של היהודי בתור ״מרעיל בארות״, שחוללה גל של פרעות בכל רחבי אירופה. לא האפיפיור ולא גדולי הרופאים לא הצליחו להזם את המיתוס הזה, מפני שהמוות השחור ערער את הכבוד כלפי הסמכות. הוא גם ניתץ אמונות יסוד רבות ועיצב בלבוש חדש את פחדיהם ודעותיהם הקדומות של הבריות. הלקאה עצמית היסטרית ודמוניזציה של היהודים היו שתי צורות חדשות של גינוי והטחת אשמה. כך אירע שהיהודים, שסבלו מן המגפה ככל האחרים, נפלו גם קורבן לקורבנותיה.
התוצאה הייתה שהתדמית הרדומה, הכבושה למחצה, של היהודי השטני ניעורה לתחייה במתכונת חדשה ואלימה, כמו סרטן ישן ונשכח שחוזר פתאום ונעשה ממאיר. מכאן ואילך תשפיע התדמית הזאת על האופן שבו יתפסו הספרדים את היהודים עד האסון שנפל עליהם בסוף המאה הארבע־עשרה.
הלוי אבולעפיה ו״מלך היהודים״
מיד לאחר שהמגפה השחורה החלה לסגת התייסרה קסטיליה במלחמות פנימיות וחיצוניות, וגם בהן הוטלה האשמה על היהודים. ב־1350 מת המלך אלפונסו ה־11 במגפה, וכמעט 20 שנה ניטשה מלחמה על השלטון בין שני בניו, האחים למחצה פדרו ואנריקה. היורש החוקי היה פדרו הראשון, שההיסטוריה הכתירה אותו בכינוי ״האכזר״, אף על פי שאחיו היה אכזר ממנו. לתפקיד הממונה על הכספים, ולימים לתפקיד יועצו הראשי, מינה המלך פדרו את שמואל הלוי אבולעפיה (מי שבנה, כאמור, את בית הכנסת הנהדר בטולדו), והלה הקים מערך מנהלי יהודי למחצה והעלה את כוחם של היהודים בקסטיליה לשיא קצר ימים.
יועצו היהודי של פדרו סיפק לאנריקה את קריאת הקרב שלו; ״הלאה פדרו, מלך היהודים!״ צעקו תומכיו בכל מקום. מתוך תכנון בדם קר שלח אנריקה את חייליו המורדים לטבוח ביהודים והזמין את התושבים להצטרף להרג – הוא ידע שכך תגבר הפופולריות שלו. הוא גם רצה לסבך את האוכלוסייה בשיתוף פעולה עם מעשה לא חוקי שנחשב למרד, ובכך לגייס אותה למחנהו.
המזימה עלתה יפה. פדרו הדיח את אבולעפיה ואחר כך הוציאו להורג באשמת מרמה. אבל לא היה די בכך למחות את תדמיתו בתור מי שנלחם למען היהודים. בינתיים נטבחו היהודים בידי שני הצדדים ומסים כבדים הוטלו עליהם. בסופו של דבר נהרג פדרו בידי אחיו ואנריקה השני המנצח עלה על כס המלוכה – ומיד החל להגן על היהודים. אנשי כספים יהודים חדשים מונו לסייע לו לנהל את הממלכה. הדפוס המלכותי הישן והקבוע גבר על דעותיו הקדומות של הנסיך לשעבר, אם אכן היו לו דעות קדומות.
בעשרות השנים שלאחר מכן נרפאו מעט פצעי היהודים בקסטיליה והם חזרו לעשות חיל, וכמוהם גם אחיהם באראגון. ואולם גם בימי ההתאוששות קצרת המועד הזאת לא היה מעמדם של היהודים אלא צל של מעמדם הקודם. האסונות הכבדים של המאה הרעילו את האווירה החברתית, והארס האנטי־ יהודי לבש אופי ממאיר חדש. המגמות האלה הסתמנו כבר במאה השלוש־ עשרה – הלחצים להמרת הדת, איבת העירונים הנוצרים – אבל עכשיו לא זו בלבד שהואצו אלא פעלו בתוך הלך הרוח של המאה הארבע־עשרה רדופת האסונות. המגמות האלה הולידו שנאת יהודים מסוג חדש, שהתיעוב שיקד בה כוון נגד האחר הרדיקלי בתור שכזה, ואי אפשר לצמצמו למקבץ של סיבות כלכליות וחילוקי דעות דתיים בלבד.
לאמיתו של דבר גם התחרות הכלכלית בין העירונים הנוצרים ובין היהודים עוצבה והוגדרה מלכתחילה בגלל אחדותם של היהודים. היהודים נבחרו להיות יריבים לא רק מפני שהיו סוחרים אלא מפני שהיו שונים במובנים אחרים ומפני שנשאו את אות הקלון היהודי. זה מה שעשה אותם ממתחרים אישיים ליריבים שאי אפשר לשאתם וליכד נגדם את שאר העירונים בתור קבוצה. קודם שהעירונים הנוצרים הרימו את קולם במחאה וזעם כנגד מעמדם של היהודים הם כבר חוו מן הסתם את התיעוב נגד היהודים בתור יהודים, לא בתור שחקן על בימת הכלכלה אלא במובן יסודי יותר, בתור מי שנושאים זהות מגונה וזרה בתכלית הזרות. היהודים אינם ראויים לזכויות כלכליות (אמרו העירונים), ואסור שתהיה להם סמכות כלשהי על משלמי מסים נוצרים (טענה האוכלוסייה), ואף לא מגיעה להם הגנת החוק בתור מלווי כספים (סברו בעלי חובם), מפני שהם נוכרים חסרי לגיטימיות, טבועים בחותם התועבה החברתית והאשם התאולוגי. כך אירע שיצרי זהות, שבאו לידי ביטוי בקנאה חברתית עזה, נעשו גורם מכריע בסימון החזית החברתית־הכלכלית ובעיצוב טיעוניה.
אותם יצרי זהות, שהועצמו בגלל הרמוניזציה של היהודים בעקבות המוות השחור, מילאו תפקיד מכריע גם בסדרת הפוגרומים של סוף המאה הארבע־עשרה, שקרעו קרע קטלני בקיום היהודי בספרד, והיו ראשיתה של בעיית האנוסים.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמוד 65
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה
ע. נהגו לומר ״חצי קדיש״ אחרי עלינו לשבח, שחרית מנחה וערבית, ונקרא קדיש ״לעילא״:
עא. נהגו אחרי תפלת שחרית, לקרוא בצוותא חוק לישראל, ואם יש מנין לומר קדיש דרבנן הרי זה משובח:
עב. נהגו לקרוא חמשה מזמורי תהילים אחרי תפלת שחרית, חוק ולא יעבור:
עג. נהגו לפני צאת אדם לעבודתו, מניח ידו הימנית על המזוזה ואומר: ביה ןעקב. לבו ונלכה באור יהיוה: בי בל העמים, ילבו איש בשם אלה,יו. ואנחנו נלך, בשם יהוה אלודנו לעולם ועד:
עד. נהגו להושיב בכל עיר ועיר, עשרה זקנים, המסיימים בכל יום תהילים, ובסיומו קוראים מתוך פרק קי״ט את שם העיר וקר״ע שט״ן, ומקבלים שכרם בעין יפה מקופת הציבור:
עה. נהגו שאין הנשים מתפללות בתמידות, ומסתפקות בבקשות שונות ליד המזוזה:
עו. נהגו להקפיד שלא יהיו צורות על ההיכל, ועל פרוכת ההיכל:
עז. נהגו להקפיד לא לעשן בבית הכנסת, ולא לישב רגל על רגל, ולא יושבים בפשיטת רגל, ולא הולכים ובאים, כי המקום אדמת קודש הוא, ויש מקילים בעישון בשעת הצורך:
ע. כן הביא בספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ז״ל (ח״ה עמוד של״ט), וכתב שלא מצא טעם לזה, וראה בנהגו העם (קדיש ס״ה). ובספר נר לעזרא !סימן כ״ה) נתן טעם לשבח בזה עיי״ש, ונקרא ״לעילא״ על שם לעילא מן כל ברכתא וכד, וראה עוד בחוב׳ אור תורה (סידן תשנ״ו סימן ק״א):
עא. כן היה המנהג והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק״מ), וכן היה נוהג המקובל ר׳ דוד הכהן, וכפי שהובא באוצרות הפוסקים (דיני תפילין), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ע׳), ובכה״ח (סימן קל״ב סק״ה) ובן איש חי (חיי שרה סי״א) ובשערי תפלה (עמוד קנ״ו):
עב. כן כתב בספר נוהג בחכמה ועמוד רכ״ד), והוא תריס כנגד יצר הרע, וראה במנהגי החיד״א(עמוד ע׳) בזה: עג. כן הביא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ק׳), והוא סגולה גדולה להנצל מיצה״ר ולהצליח במעשי ידיו:
עד. כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ג) ומקורו ממגילה (ג׳) בענין עשרה בטלנים עיי״ש: עה. כן כתב הר״ב טולידאנו בספרו קיצור שו״ע(עמוד צ״ג), והטעם שכיון שאומ׳ בקשות, מדאורייתא די בזה, ואפשר שגם חז״ל לא חייבום יותר ועל זה סומכות נשי הספרדים שאין מתפללות:
עו. כן כתב בספר ויאמר יצחק (סימן י׳) ובשו״ת שמו יוסף, ובספר אוצר פוסקי חכמי מרוקו, שכן הסכמת כל חכמי העדה, וזכורני בביקור של האדמו״ר ר׳ מכלוף אביחצירא זצ״ל במירון, כשראה בהיכל צורות אריות, הקפיד עד מאד וצוה להחליף את הפרוכת מיד:
עז. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לפי ספרי(אות ב׳ סימן ל׳) וראה בזה באוצרות הפוסקים והל׳ בית הכנסת), וראה בספר מקור חיים ופרק י״ח):
מנהגי תפלת מנחה
א-נהגו לפתוח תפלת מנחה בפתיחת אליהו הנביא ז״ל, ומתחילים בפסוק ״ויהי נועם״ וכו׳, ואומרים כל זה בנעימת הזוהר, ואחד מסדר את הקטורת במונה מטבעות זהב, והשאר אומרים אתו בלחש:
ב-יש נהגו להוסיף גם פרשת העקידה. ואחריה רבונו של עולם כמו שכבש אברהם וכו׳ עד ״והארץ אזכור״:
ג-נהגו להתפלל מנחה קטנה:
ד-נהגו כשהזמן דחוק להתפלל עמידה ללא חזרה, וכן נהגו בתפלת שחרית של חול, ובמוסף של שבת (וכמובא במקומו):
ה-נהגו כשמתפללים מנחה ללא חזרה, כל הציבור עומדים לתפלה יחד עם החזן, ואומרים יחד אתו בלחש, ואינם עונים ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ובהגיעם לקדושה אומרים יחד עם החזן כנהוג, ובתפילת שחרית, בהגיע החזן לרצה, שוב מגביה קולו, ואלו שסיימו העמידה עונים על ברכותיו, ואם יש כהנים עולים לדוכן, וממשיך בקול עד סוף שים שלום, והשאר בלחש: וכן המנהג במוסף של שבת וכמובא במקומו:
- כן המנהג פשוט, וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (סימן י׳) מעלת הפתיחה הזו, ובענין הקטורת מובא בזוה״ק (פ׳ ויקהל) אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעין כמה עילאה עובדא דקטורת, קמי קוב״ה, הוו נטלי כל מלה ומלה, והוו סלקין לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא, ובספר סגולת ישראל (מער׳ ק׳) מנה אחד עשר סגולות בקטורת עיי״ש, וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
- כן מובא בסידורים ישנים, ומקורו מהחיד״א בספרו שיורי ברכה, עיי״ש:
- כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רל״ג) שזה עיקר מצות תפלת מנחה לכתחילה, וראה בכה״ח שם
(סק״ה), ובילקוט״, (ח״ג סימן רל״ג), וכן פסק בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רס״ה):
- כן המנהג פשוט, והביאוהו בספר מים חיים (סימן מ״א), ובשו״ת ויאסוף שלמה (סימן ל״ט), ובספר נהגו העם (תפלה), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ק״ט), וראה בזה בקשר גודל (סימן ח׳), ובספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
- כן המנהג, והביאו בספר יחוה דעת להגר״י חזן, וראה בזה בספר נר לעזרא (סימן ל״ד):
ו-נהגו בין מנחה לערבית, לישב בצוותא ולקרוא מתוך ספר הזוהר, בנעימה קדושה, ופותחים אותו בפסוקיס: והמשכילים :יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, גל עיני ואביטה. נפלאות מתורתך, סוד יהוד, ליראת. ובריתו להוךיעם, בי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ברוך שבתר בתורה וקדשה ורצה בעושי־:
ז-יש נהגו כשנוטלים ידים למנחה וערבית אומרים: ארחץ בנקיון כפי וא סיבבה את מזבחך
ח-נהגו לקרוא את למנצח בנגינות בצורת המנורה בשחרית ומנחה.
- הנה במעלת לימוד הזוהר, אין צורך להאריך, כי רב ועצום הוא, וכמובא בספר מורה באצבע (סימן ב׳), ובקהלות יהודי מרוקו הרבו בקריאת הזוהר, ופותחים בפסוק והמשכילים, משום שבו פתח רשב״י את ספר התיקונים, ונדרש פסוק זה על חכמי הח״ן עיי״ש, וכן שאר הפסוקים מדברים מעין
- כן כתב מרן החיד״א בספרו מדבר קדמות (דף ק״ד), והביאו בספר לקט הקציר (עמוד מ״ו):
- כן המנהג וראה בציפורן שמיר למרן החיד״א (סעיף י״ח) ובספר סגולות ישראל (מערכת מ׳ אות נ״ג) שהפליגו בזה שהקוראה מתוך צורת המנורה בכל יום נחשב לו כמדליק את המנורה בביהמ״ק וכאילו מקבל פני השכינה, ומובטח הוא מפני מקרה בלתי טהור, יע״ש.
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית ומנחה-עמ' 52
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997
משך שלושה ימים – ה־17, ה־18 וה־19 באפריל שנת 1912 – היה המלאח נתון לשבט או לחסד בידי עדרי שודדים ומרצחים באין מי שיבוא לעזרת היהודים, שניצלו רק בזכות בריחתם הבהולה, ובסופו של חשבון בזכות חמלתו של הסולטן. הלז, שנכמרו בו רחמיו, פתח לפניהם לרווחה את שערי ארמונו, נתן להם מקלט באלפיהם בחצרות ואפילו בגן־החיות שלו. הוא חילק להם צורכי־מזון שהכין לקראת מסע ממושך. כל יהודי העיר, 15,000 במספר, יצאו וידיהם על ראשם מן הפרעות האלו שלא היו כדוגמתן בתולדותיה של מארוקו.
הצבא הצרפתי, שהגן על עמדותיו הצבאיות השונות בשני קצותיו של המלאח, לא התחשב כלל באוכלוסיה היהודית. רק כעבור זמן רב למדי חזרו הצרפתים והשתלטו על העיר למעשה, לאחר פעולות דיכוי אכזריות. בדין ראה בהם היישוב היהודי שבעיר, בגלל הפיגור בהתערבותם, גורם חשוד.
ב־20 באפריל 1912 הקים מולאי חפיד ״ועדה לסיוע ולתברואה למלאח של פאס״ כדי לגשת ״לתיקון הנזקים של האסון הכביר שפגע באוכלוסיה היהודית״. שני הרבנים הראשיים, השייך אל־יהוד (ראש הקהילה) ומנהל בית־הספר של האליאנס, שנעשה ידיד אישי לסולטן, נמנו עם חבריה של ועדת הארבעה־עשר. כמעט אך החלה במפעל השיקום שלה וכבר נחת על העיר, בסוף מאי, גל חדש של אנשי שבטים, אלא שהפעם באה ההצלה אך ורק בזכות התערבותו הנמרצת של הצבא הצרפתי.
רק לאחר שגילה הגנרל ליאוטיי את מלוא רצונו הטוב, פיצה את הקהילה על הנזקים שנגרמו לה ושיתף אותה בניהולם של ענייני העיר, הושב חלק מיוקרתה של צרפת לקדמותו; מעתה אכן הצטיירה כמגינתם של יהודי מארוקו – בעלת־חסות שאינה משכנעת ביותר, ורק לעתים רחוקות היא פועלת בחוסר־פניות.
היהודים מצדם ידעו מעתה והלאה שמולאי חפיד שוב אינו מסוגל למלא את אחת ההתחייבויות בחוזה־הנאמנות המקשרם אליו: ההגנה על חייהם ועל רכושם. היהודים מיהרו להבין שמכל מקום עבר השלטון הממשי מן הארמון אל היכל הנציבות. אף־על־פי שמרצונם התייצבו תחת חסותה של זו האחרונה, הוסיפו נכבדי היהודים, כמוהם כרוב־רובם של צאן־מרעיתם, לשמור את מלוא חיבתם לכס־המלוכה העלאווי.
מולאי יוסוף: תחילת הפרוטקטורט
הנציב הכללי הראשון של צרפת, ליאוטיי, שקצרה רוחו לבנות את מארוקו המודרנית, התנגש במולאי חפיד המוכה, המבוזה והשוגה בדמיונות. מאחר שסירב להתחיל את תקופת הפרוטקטורט בהדחתו של הסולטן, עמל שלושה חודשים עד ששכנע אותו לרדת מכיסאו ב־12 באוגוסט 1912, כנגד פיצוי כספי נכבד, ולפנות את מקומו לאחיו החורג, מולאי יוסף, היחיד מבניו של מולאי חסן שלא נבאש ריחו בגלל מאבקי־האחים על השלטון.
דור דור והסולטן שלו. ליאוטיי, שהעמיד על ראש עדיפויותיו את השקטת הארץ ופריחתה, לא היה זקוק לאיש כדמותו וכצלמו אלא לאיש ההולם את צרכיו. מולאי יוסף חסר היה את צחצוח־החרבות של המלכים אנשי־המלחמה. בהיותו איש ירא־שמיים, רודף־שלום, מאופק, ישר־דרך, תם ובעל הכרת־ערך, ונטול שאיפות מרקיעות־שחקים, היה שותף אידיאלי לנציב־הכללי האידיאליסט, ששאף לעזור למארוקו לשוב ולתפוס לימים את מקומה במשפחת האומות, תחת אפוטרופסותה של צרפת כצד מעוניין ונוגע־בדבר.
ליאוטיי, שהיה מלוכני מושבע, מעריץ נלהב של התרבות המוסלמית והמארוקאית, השיב לחצר־המלוכה השריפית את מחלצותיה מימים־עברו. מולאי יוסף השיב לו כגמולו ולא זז מנאמנותו. לאחר שהעתיק את מושבו לרבאט, בירתה החדשה של הממלכה, השלים על־נקלה עם הגבולות שהושמו לשלטונו. הוא פעל מתוך הסכמה מלאה עם הנציב, אף קשר עמו קשרי ידידות עמוקים. הוא הסתפק בכך שנתן את תמיכתו לעבודות המודרניזציה רבות־הרושם. ליאוטיי מצדו לא ניסה כלל לכלוא אותו בארמונו אלא עודדו להופיע ברבים, לנסוע, להשיג הכרה ולקנות לו מכרים.
השבת הסדר על כנו בארץ על־ידי הצבא הצרפתי היתה אך לברכה לשליט, שיוקרתו עלתה דווקא משום שלא הוצרך לזהם את ידיו שלו. הוא מלך, אם גם לא משל, על ארץ גדולה שהפכה להיות אתר־בנייה ענקי, המושכת אליה כמגנט אנשים והון מכל פינות אירופה, אך בעיקר מצרפת, ויצאה מחוזקת מארבע שנותיה של מלחמת־העולם הראשונה.
משעה שקם הפרוטקטורט על רגליו, ובלי שיהיה צורך בהצהרות מרעישות או במחוות מרעישות, גם בלי חקיקה מיוחדת, חל שינוי מרחיק־לכת במצבם של היהודים. מס־הכניעה (ג׳זיה), כמו גם היטלים של חירום או של שרירות־לב, היו לנחלת העבר. נהגים של אפליה, בפרט בתחום הדיור והלבוש, עברו ובטלו, וזאת גם בעיר כמו פאס, שמאז ומתמיד יצאו לה מוניטין של קנאות דתית. שם נפתח שער לקישור בין המלאח לבין השכונות המוסלמיות לבונאפע ובוטואיל, שבהן התחילו יהודים להשתכן.
הנה כך, כאשר בא הסולטן לפאס ב־12 בדצמבר 1920, לא הבדיל בין יהודים למוסלמים, כמסופר ב״דברי הימים״ של העיר: ביוס א׳ בטבת תרפ״א (1921) הגיע לכאן הסולטן מולא׳ יוסף יר״ה (ירום הודו). הוטל על התושבים לממן ארוחת צהר״ם וארוחת ערב למחנה של הקאיד פאראג׳׳. הוצאה זו עלתה כ־ 12000 ריאל צרפתי = 60000 פראנקים, והוטלה על כל תושבי העיר, יהודים ומוסלמים.
היהודים נתנו אלף ריאל = 5000 פראנקים. בעלי נתינות זרה לא השתתפו בהוצאה זו.
בגלל הקהילה היהודית החל גם, בהסכמה הדדית בין הארמון לנציבות, מפעל שידוד־המערכות המינהלי של מארוקו. גם אם ראינו שההפליות הכרוכות במעמד הד׳ימי עברו ובטלו מן העולם, הרי במעמדם המשפטי של היהודים לא חלה לאמיתו של דבר מהפכה. היהודים, שמודרים היו מאזרחות צרפתית ומורחקים מחיי־הציבור של החברה המוסלמית, הוסיפו לחיות במצב של דו־משמעות, ולא עמד להם אלא מעמדם כנתינים הכפופים לחסותו האישית של הסולטן. מהיותם ד׳ימים עדיין לא יכלו למלא משרות שלטון שמרות בצדן במח׳זן, ומהיותם מארוקאים לא יכלו להיות פקידים במנהל של הפרוטקטורט. כך אפוא נזהרה צרפת עד מאוד מלגייס מתנדבים יהודים בעת מלחמת־העולם הראשונה.
ליהודים לא נפתח אפילו פתח לטפח איזו זהות שאיננה דתית בלבד. ליאוטיי מעוניין היה לשמור על הסכמה טובה בין יהודים למוסלמים, ולכן התנגד בכל תוקף להקמתה של תנועה ציונית במארוקו. לכל היותר היה ניסיון לתיקון קוסמטי במעמדם של היהודים. ב־22 במאי 1918 הוצאו שני צווים להקמת ועדי־קהילות בכל עיר ולמודרניזציה של הליכי בתי־הדין הרבניים. הצו הראשון תיקן שבראש הוועדים יעמדו נכבדים, ממונים על־ידי הווזיר־הגדול, על־פי המלצתם של נכבדי הקהילה. סמכויותיהם של אלה לא תצאנה מגדר סיוע לנצרכים וניהול ענייני הפולחן. בתי־הדין הרבניים שמרו על סמכותם היחידה בענייני דיני אישות. הצו השני הקים בית־דין גבוה לערעורים, ושימר את האוטונומיה השיפוטית המסורתית של הקהילות היהודיות על אדמת האיסלאם.
אך ליאוטיי היו לו דאגות דוחקות יותר. ב־1922 השתוללה מלחמת הריף. הואיל והספרדים לא הצליחו לבלום את ״הריפובליקה הריפית״ של עבד אל־כרים, לחץ על פאריז לשגר גייסות לדיכוי המרידה. בראש הגייסות הללו עמד המרשל פטן. כאשר אך הגיע הלז, מיהר למתוח ביקורת על היערכות הצבא תחת פקודתו של ליאוטיי, שהודח מן הפיקוד. הגנרל הזקן, עייף, מושפל וזעף על כפיות־הטובה מצד פאריז, ביקש שיחליפוהו. הוא נפרד מידידו הסולטן בטכס נוגע ללב, וב־10 באוקטובר 1925 עזב את מארוקו. כך הסתיים הפרק הראשון והאחרון של קולוניזציה במקל־נועם.
הנציב הכללי החדש, תיאודור סטג, היה פילוסוף קר־מזג ומכונס בתוך עצמו, שלא שקד אלא על האינטרסים המיידיים של צרפת. יחסיו עם מולאי יוסוף היו הוגנים, אפילו טובים, אבל חסרים היו את הממד הרגשי שהחדיר בהם קודמו. לאמיתו של דבר, נשאר מולאי יוסף בחיים רק שנתיים אחרי פרישתו של ליאוטיי. הוא מת מיתה חטופה ב־1927, בשעת ביקור בפאס, בגיל 48. רגע נשארו המח׳זן והנציבות הכללית שרויים במבוכה עקב הסתלקותו בטרם עת, שהרי ככל הנראה לא נתן איש דעתו תחילה על בעיית הירושה.
השליט המנוח אכן הצביע על העדפותיו כאשר הפקיד, עוד בימי חייו, את בנו הבכור, מולאי אדריס, כממלא־מקומו בדרום, כהונה שהיא בבחינת חדר־ההמתנה המסורתי לכס־המלוכה. אבל לא היתה שום חובה חוקית לכבד את המשאלה הזאת, שהרי לפי המשפט הפומבי המארוקאי אין זכות הבכורה כלולה בכללי הירושה. כך הסבירו לתיאודור סטג, משנהו הכללי אירבן בלאן ויועצו המשפטי מישו־בלר. בהיעדר כלל מחייב מלבד ההשתייכות לשושלת העלאווית, הציעו לו לנצל את המצב ולהושיב על כס־המלוכה שליט המוכן להיכנע כליל לרצונה של הנציבות הכללית.
ברי היה שאין מולאי אדרים עשוי למלא את התפקיד הזה, לפי שהיה נמהר ובלתי־תלוי יותר מאביו. הוא הדין באחיו הצעיר מולאי חסן, שתואר כ״חם־מזג הדומה לדודו הנורא מולאי חפיד יותר מאשר לאביו רודף־השלום״. סטג החליט אפוא לחפש איש צייתן יותר. השליט שאליו נשא את נפשו היה אמור להיות גמיש ונקי מכל חמדת שליטה. התקדים של מולאי יוסף, שבו נאחז סטג, לא היה צריך להטעות. הנציב הכללי של אותה שעה לא רחש כבוד כקודמו למארוקו ולמלכותה. הוא רצה להגביל את המלך לעתיד־לבוא בתפקיד של טכס, ובכך לפלס דרך לניהול בלתי־אמצעי של שטח־חסות שעליו להיעשות מיד שטח כדאי ומכניס־רווחים למטרופולין.
כך איפוא נבחר היורש הפחות מתקבל על הדעת – בשים לב לגילו, לחוסר־הכשרתו, ולמצבו הרחוק מלעורר קנאה: סירי מוחמר, הצעיר בבניו של מולאי יוסף. אף־על־פי־כן עברה המלכות בירושה תוך כדי כיבוד מוחלט של הכללים, וחכמי ההלכה, העולמא של פאס, סמכו ידיהם כאיש אחד על הבחירה הזאת.
סירי מוחמר, שנבחר בעבור שנחשב חדל־אישים, עתיד היה להתגלות כמי שהביא את הפרוטקטורט לקבורות לאחר שקם להגן אגב כך באומץ־לב על היהודים ״שלו״ כנגד המשטר של וישי.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 69
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010-. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?
Le Maroc était-il perçu au même titre que l'Algérie conquise en 1830?
Le Maroc était une nation indépendante alors que l'Algérie vivait sous la tutelle ottomane. La conquête de l'Algérie fut faite dans un contexte particulier. Deux négociants juifs Bacri et Busnasch avaient pourvu l'armée française en nourriture lors de l'expédition d'Égypte en 1799 sans pour autant avoir été payés, ce qui priva le dey d'Alger d'impôts substantiels. Le dey exprima son mécontentement au consul de France. Le roi de France Charles X prit pour prétexte le fait que le dey d'Alger ait offensé le consul de France par un coup d'éventail pour se lancer dans la conquête de l'Algérie et recouvrir de gloire la monarchie française, mettant fin à trois siècles d'occupation ottomane. Mais, tout comme le rappela le diplomate autrichien Metternich : « Ce n'est pas pour un coup d'éventail qu'on dépense 100 millions et qu'on expose 40 000 hommes.» Certes, il y avait un contentieux séculaire avec la Régence d'Alger qui protégeait les pirates barbaresques en Méditerranée et négociait très durement le rachat des captifs chrétiens. Une expédition maritime aurait certainement suffi. Mais, derrière la volonté de vouloir laver l'honneur de la France primaient la conquête de l'Algérie et la recherche du prestige perdu de la France depuis les grandes victoires napoléoniennes du passé.
De fait, les militaires y eurent les mains libres. Le docteur Bolichon décrivit ainsi en 1848 les agissements des militaires : « Quand une œuvre doit tourner à l'avantage de l'humanité, le chemin le plus court est le meilleur. Or, il est positif que le plus court chemin soit la terreur.» La colonisation civile s'ensuivit. On commença par y envoyer des indésirables. Suivirent ceux qui se cherchaient une vocation agricole et que la perspective de devenir propriétaires enchantait, des paysans ou des vagabonds venus d'Espagne, d'Italie et de Malte ainsi que des spéculateurs. Suivirent également des familles aristocrates que l'on qualifiait de colons aux gants jaunes qui exploitèrent des domaines avec un certain succès. Les soldats libérés furent encouragés à s'installer. En 1840, il y avait près de 35 000 Européens en Algérie et près de 3 millions d'indigènes. Leur nombre passa à 107 000 en 1847 dont 42% de Français. Beaucoup ne purent supporter les dures conditions, l'isolement, les maladies et l'insécurité et retournèrent en France. Ceux qui restèrent inclurent une grande proportion de quarante-huitards, révolutionnaires parisiens dont les autorités de la métropole n'étaient que trop empressées de voir partir. Toutefois, sous le Second Empire, Napoléon III déclara : « Les indigènes ont, comme les colons, droit à ma protection et je suis aussi bien l’empereur des Arabes que l’empereur des Français.» Il s'ensuivit que les terres non cultivées ne revenaient plus de droit au domaine public et que les indigènes pouvaient en récupérer certaines. Lors, les indigènes furent l'objet d'un certain paternalisme de la part de l'administration coloniale.
Il n'en demeura pas moins que l'armée fut toute puissante. Bien que la guerre de conquête se fût conclue par une paix entre le général Bugeaud et le chef algérien Abdelkader en 1847, la guerre de harcèlement continua. En 1871, l'insurrection indigène généralisée fut matée. La même année, l'Algérie fut représentée par six députés à l'Assemblée nationale française. Le décret Crémieux en 1870 enrichit la population française d'Algérie de 37 000 nouveaux citoyens. Beaucoup de Juifs d'Algérie percevaient la France comme libératrice des injustices séculaires de la part des autorités musulmanes. De fait, la naturalisation automatique de tous les enfants d'étrangers fut votée en 1889, ce qui porta la population française à 219 000 âmes. Il y eut cependant plusieurs appels pour abroger le décret Crémieux et l'on parla de péril étranger constitué par les Européens qui ne sont pas Français de souche. Par souci de préserver la prépondérance française, l'on eut recours à l'antisémitisme et la xénophobie. Quand Jules Ferry parla d'assimiler les indigènes, certains Français d'Algérie réagirent vivement, considérant que l'instruction des indigènes faisait courir à l'Algérie un véritable péril, que les écoles indigènes formaient des insurgés et des déclassés ou que les Arabes étaient une race inéducable. Il n'est pas exclu que les grands propriétaires et les colons – les pieds noirs – qui commençaient à prendre racine sur leurs terres, désiraient se tailler des privilèges et de les maintenir, au détriment de ceux qui n'étaient pas Français de souche. La métropole octroya une certaine autonomie – une licence de laisser-faire en quelque sorte – à l'Algérie, le mercantilisme rentable aveuglant moult bonnes consciences.
Revenons au Maroc. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?
Rarement émissaires et voyageurs étrangers prirent-ils en considération l'ensemble des pressions auxquelles les souverains marocains étaient soumis de la part des différents segments de la population marocaine d'une part, et la marge de manœuvre véritable du Makhzen de l'autre. La vision de ces émissaires et voyageurs fut souvent tronquée et partiale et elle influença grandement la perception que les Européens se firent du Maroc.
À la fin du XVIIIe siècle, Louis Chénier qui fut consul de France au Maroc de 1767 à 1782 écrivit dans sa correspondance : « Ce prince (l’empereur du Maroc) ne règne donc que sur des esclaves qui ont à peine la liberté de penser, sur des déserts et sur des ruines, puisque, par cet enchaînement des vices qui résultent d'un régime tyrannique et oppressif, ses sujets doivent être nécessairement lâches, pauvres et paresseux.» Le médecin William Lemprière décrivit le sultan comme « le plus arbitraire des monarques, qui disposait de façon absolue de la vie et des propriétés de tous ses sujets.» Mais avant tout, le Maroc fascinait les Européens. Le peintre Eugène Delacroix peignit des scènes de l'Afrique du Nord dans 80 tableaux. Il fit partie d'une délégation française venue sonder en 1832 les intentions du sultan Abderrahmane en regard de la question frontalière entre l'Algérie récemment conquise et le Maroc. Parmi ses plus célèbres toiles dépeignant le Maroc, mentionnons Noce juive au Maroc, Le sultan du Maroc entouré de sa garde. Mais en parallèle à cet engouement pour l'exotisme, les voyageurs et les diplomates jetèrent un regard des plus critiques sur la société marocaine.
En 1860, Jules Gérard décrivait le Maroc comme un pays de populations malheureuses frappées par des actes arbitraires, des injustices et des cruautés. L’empereur était celui qui parmi les héritiers, disposait de la garde noire et du trésor royal pour éliminer les autres prétendants. Les caïds et les cadis ne penseraient qu'à remplir leur bourse aux dépens de peuple. Les justes étaient achetables et celui qui possédait une belle fille, une belle femme ou un beau cheval ferait mieux de les cacher s'il ne voulait pas se les voir enlever. La pauvreté était donc la seule garantie de sécurité. Les souverains auraient inculqué la haine des chrétiens pour ne pas que ces derniers puissent libérer la population du joug impérial. Tout juste 20% de la population reconnaîtrait l'autorité de l’empereur et paierait des impôts dont une partie servirait à combler de biens et d'honneurs les corporations religieuses et les marabouts influents.
D'où, conclut Jules Gérard, la nécessité que ce pays soit occupé par un peuple civilisé et que, son empereur soit expulsé. Une conquête de l'Europe serait un bienfait pour la nation de l'Europe qui voudrait l'entreprendre, qui bénéficierait des ressources intérieures et du commerce considérable avec les pays des nègres. Et le plus tôt sera le mieux !
En 1860, Achille Étienne Fillias écrivit : « Le Maroc est fermé à la civilisation; ses côtes sont infestées de pirates; les résidents européens y sont mal vus et maltraités; leur existence même est en péril… Les Maures ont au suprême degré, les vices des Carthaginois dont ils descendent : l'avarice et la perfidie… Les Maures sont bigots, fanatiques et superstitieux à l'excès.»
Cette vision des choses s'inscrivait dans des courants de pensée qui justifiaient la colonisation. Il y eut des idéologues qui, comme Saint- Simon, aspirèrent à « réveiller les races somnolentes et les faire contribuer à l'exploitation rationnelle du globe.» Dans l'ouvrage Le sang des races édité en 1899, Louis Bertrand – qui fut lauréat de l'Académie française en 1925 – écrivit : « Dès que l'Orient faiblit, l'Afrique du Nord retombe dans son anarchie congénitale, ou bien elle retourne à l'hégémonie latine, qui lui a valu des siècles de prospérité… et qui enfin lui a donné pour la première fois un semblant d'unité, une personnalité politique et intellectuelle. L'Arabe ne lui apportera que la misère, l'anarchie et la barbarie. Tout lui est devenu du dehors, de la Syrie, de la Perse, de la Grèce byzantine, mais principalement des pays latins.» Au début du XXe siècle, un publiciste espagnol laissa entendre que, « pour pénétrer pacifiquement le Maroc, il est nécessaire au préalable de le "démusulmaniser".»
Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010–. Il n'y avait pas de respect pour les souverains marocains?
Page 161
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
שמועתו של רבי כְלִיפָא נקייה הייתה, ברוח תמימה, מבוררת כל סיג, נקב או סירכא (חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות. ש"ט.( אהבת האמת אשר תהיה, הייתה נר לרגליו, וסביבה נסב ציר חייו. תכונה זו הביאתו להתחקות אחר שורש כל הלכה ומנהג, מסורת או תקנה, לחקור מה אמת ומה שיבוש, איזה מהם מקורו במנהג אבות, ואיזה משיבושם של יושבי קרנות. כבר מצעירותו ניכרה בו נטיה אופיינית זו. כאשר בימי חרפו היה יושב בעשרת ימי-תשובה עם חבר תלמידי-חכמים, ויחד עם עמלם, לטהר את לבבם לקראת תפילות היום הקדוש, היו עמלים גם להניח את נוסחאות התפילה, מדקדקים בהם דקדוק רב, לנפותם, לטהרם, ולהעמידם על בוריים )כך הוא כותב בהקדמתו לספרו "כף ונקי)". נטיה זו ליוותה אותו כל ימי חייו, ובעצם אותה הציב לו כמטרת חייו, להעמיד מנהג ישראל על שורשו האמיתי, כפי שכתב בהקדמתו לספרו "כף ונקי". "כי הוא עיקר ישעי וחפצי, להגיה פזמונים, בקשות ותחינות הבאים בסידורי תפילות למנהג ספרד… ושאר דקדוקים ופירושים ומילות קשות ומנהגים שנהגו קדמונינו, על פי ספרי ספרד מפי סופרים וספרים". יגיעה רבה השקיע להגשמת משימתו זו, ואכן פירותיה הנאים העמידוהו במקום הראשון בין מגיהי הנוסחאות של עדות המערבים ]המרוקאים], ובראש שומרי מסורת אבות בטהרה, ללא זיוף, וללא שינוי, אפילו קל שבקלים.
כמה תנאים הציב למטרה זו:
א. ידיעה נרחבת בדקדוק הלשון.
ב. בקיאות והבנה בכללי השירה והפיוט.
ג. התנאי העיקרי, שליטה במכמני התורה, מצורפת לשימוש חכמי וזקני הדור. בשלושתם הצטיין רבי כְלִיפָא במידה גדושה, כי בצד ידיעת התורה עליה סופר כבר, השתלם רבי כְלִיפָא בחוכמת הדקדוק, ושלט בה שליטה מלאה ללא מיצרים. ספריהם של גדולי המדקדקים היו אצורים בזיכרונו וכלליהם הינחוהו בהגהותיו. גם שימוש חכמים לא חסר לו, כאשר בצעירותו לא מנע קולמוסו מלהחליף אגרות עם המדקדק הגדול רבי שלום אבן צור זצ"ל (ראו אודותיו בספר "נר-המערב" עמ' קי"ב, וגם בערך העיר פאס. ש"ט), שהיה כבר בא בימים באותה עת, ובירר לפניו כמה נוסחאות. כעטרת תפארה התנוססה על כל ידיעותיו, חוכמתו הנדירה בשירה ופיוט.
כל חרוז שיצא מתחת קולמוסו, היה מדוקדק בתיבותיו ומהוקצע במשקל תנועותיו, על פי כל כללי לשון-הקודש ואומנות הפיוט. רבי כְלִיפָא ראה במתנת שמים זו, הוראה לעסוק בתחום זה, ולכן הירבה להשתמש בכישרונותיו אלו, הן לצורך הגהותיו ותיקוני התפילה, והן לחיבור פיוטיו כפי ששורר באחד מהם:
לָכֵן הָעֵרָנִי יוֹצְרֵי, הורני דֶּרֶך זו
נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים
לְשֵׁם קָדְשׁוֹ אֲבָרֵךְ גַּם אֲפָאֵר,
פִּי וּלְשׁוֹנִי וְכָל אברי מוֹדִים
רבי כְלִיפָא ראה משימה עליונה בהגהת נוסחות התפילה כפי שביאר בהקדמה להגהותיו: "הרי התפילות עולות לפני בורא עולם, המקבל אותם באהבה ורחמים, משתעשע בהן, וקושר לו מהן עטרה, כאמור בדברי חז"ל במקומות רבים אין ספור, אם כך, כיצד נגיש לפניו מנחה זו, בלי לנפותה בי"ג נפות, ניפוי אחר ניפוי, להעמידה על סולתה?" , או כמליצת רבי כְלִיפָא: "איך נמהר להוציא לפני אלקים דבר, מלא תבן ובר ?" לכן עלינו להקפיד מאד על נוסח התפילות, ועל הגיית התיבות בצורה הראויה, חזק ורפה, נד ונח, נראה ונסתר וכדומה. כפי שכבר סיפרנו הקדיש רבי כְלִיפָא פרק מרכזי בחייו למשימה זו, בהגהותיו הירבה להשוות בין נוסחאות הסידורים הקדמונים וסידורי קהילות הספרדים, לבין נוסחאות התפילה השונות שהיו נפוצות בערי-מרוקו. לצד עבודתו זו, הוסיף ממתת מוחו ורוחו שירים לאלוקיו, ובעת נוח עליו רוח ה', חיבר פיוטים נפלאים מלאי כמיהה וכיסופים לקונו. חן נדיר מתרונן בשיריו היצוקים על כושר ביטוי עז, משולבים בפניני שפה שנונים, ומושתתים על רעיונות מקוריים .
מלבד עבודתו בהגהת נוסחאות התפילה, הציב רבי כְלִיפָא לעצמו משימה נוספת, לשמר מנהג אבות. דברי הרמ"א בשולחן ערוך "ואין לבטל שום מנהג, או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (אורח-חיים סימן תרע סעיף יד) עמדו לנגד עיניו. ככל הנראה סבר שהלכה כדברי הכלל שטבע המהרי"ק )מורנו הרב רבי יוסף קארו. ש"ט( בתשובתו הידועה: "בכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום עניין, פשיטא שיש להלך אחריו, כמו שאמרו: "מנהג מבטל הלכה רק שיהא מנהג וותיקין" (שו"ת מהרי"ק שורש קמד.( עמל רב וטירחה מרובה השקיע לברר כל מנהג ממנהגי המערב ) מרוקו( לדלות מקורותיהם, ולהעמידם על אדני ההלכה הטהורה. בספרו "כף ונקי" הוכיח והראה בבקיאות וחריפות את נכונותם וצדקתם של מנהגי-המערב, ובזכות אותה עמידה על המשמר, נשתמרו מנהגים רבים בקהילות בני-מרוקו עד ימנו. אהבת האמת שפיעמה בקרבו הוציאה אותו פעמים רבות למלחמה, מלחמת המסורת. אותה הכרה עמוקה, שמסורת אבות היא הנותנת לנו כח בגלותנו הארוכה, והיא שהפיחה בו שלהבת קודש, להיאבק נגד כל סטיה מהנהגים המקובלים מדורי דורות. במלחמתו זו לא נשא פנים לאיש, ויצא חוצץ נגד כל מי שהעז לשנות, או לקרוא לשנות ממסורת אבות, ולפעמים אף נגד אוהביו.
היות ומלחמתו הייתה לשם -שמים, זכה שהתקיימו בו דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם- שמים סופה להתקיים ) אבות פה/משנה יז( וכפי שפירש הברטנורא: "מחלוקת שהיא לשם-שמים, סופה – התכלית והסוף המבוקש ממנה להשיג האמת – מתקיים". ואכן תכלית מלחמתו ומאבקיו – שימור מנהגי-מרוקו התקיימו. וברור הדבר כי עיקר הסיבה לך, הייתה מחשבתו וכוונתו לשם- שמים בלבד. ברירות הלב, צלילות הדעת, משולל פניות, טהור, נקי, זך, בקיצור "ואסף איש טהור" (במדבר יט/ט') חיבורו הגדול של רבי כְ לִיפָא הוא הספר "כף-ונקי" שבעצם הנו אגודת חמישה מספריו בעניינים שונים. כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף-ונקי" בחמישה חלקים עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת. שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת. אך בהגיע עת מלחמה לה', "כלביא יקום" (במדבר כ"ג, כ"ד) בהקדמה זו כתב גם שבדעתו היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו זה.
החיד"א זצ"ל כתב בחלק ב' של "כף ונקי": "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים, ר' כליפא מקהילת קודש אָגָּדִיר…"
החלק הראשון: הגהותיו לסידורי התפילה והוא עיקר הספר. הגהות אלה חוברו בעיקר על המחזור שנדפס באמסטרדם בשנת תפ"ח ( 1728 ) ע"י ר"א עָטִּיָאס..
החלק השני: "פרפראות לחוכמה", בו כינס סימניו לכל מיני דינים, ועוד ענייני מוסר בדרך שיר ומליצה.
החלק השלישי: נקרא "שכחה ולקט" ' ליקוטים נוספים כמעשה החלק השני.
החלק הרביעי: "משכיל לאסף" הוא בעצם תמצית ספרו "רך-טוב" ובו אסיפת דינים שחידש, וביאורים בסוגיות הש"ס .
החלק החמישי: "משובה ניצחת" בו כינס ויכוחיו ותשובותיו לחכמי הנוצרים, עד עתה לא נדפס ספר זה, ומצויים ממנו כיום שנים: האחד, בבית-הספרים הלאומי והארכיאולוגי בירושלים, שהעתקתו נשלמה בְּאָגָּדִיר בכ"ו תמוז התקי"ד ( 1754 ) והוקדשה לכבוד רבי יצחק שלמה ישורון מאמסטרדם, כי עמו קיים רבי כְלִיפָא קשר ידידות ומסחר השני בספריית המדיה הרוסית במוסקבה.
"קול-רינה" – קובץ שירים – פיוט אחד מקובץ זה נקרא "לאל עליון נורא", הודפס בסוף
הספר "קריאי-מועד )ליוורנו תרפ"ו (1726-
"קול עציב " – קינות והספדים, וחיבור נגד התפשטות השבתאות במרוקו.
"רך-טוב" – פירוש על שולח ן-ערוך וגם ספר דרשות, פירושים ומאמרים. כמו שרמז בספרו
"כף ונקי", בדעתו של ר' כְלִיפָא היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו.
לעת זקנתו חשש רבי כָלִיפָא כי הירבה יותר מדי במשא ומתן, חסיד בדרכיו היה, ופחד הדין בער בלבו, שמא יצטרך לתת דין וחשבון על חריצותו בקנייני העולם הזה. לפיכך הירבה לתהות על דרכו הראשונה, וביקש רחמים מבוראו שיורנו את דרך התשובה על כך. כתחינת מלכנו החסיד בתומתו: "בְּחָנֵנִי ה' וְנֵסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתֵי וְלִבִּי)" תהלים כו/ב( התחנן גם הוא. עז היה חפצו להוכיח לבוראו, כי ממונו איננו אלא אמצעי ולא מטרה, וכל ממונו אבק כנגד אהבתו לאלקיו.
מן השמים נענו לו, והזמינו לו ניסיון להראות את אשר עם לבבו. ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה היו הימים הנוראים ימי התעלות לרבי כָלִיפָא כראוי לחסיד כמוהו, חודש אלול, ולאחריו ראש-השנה, ושיאו של הזמן ביום הכיפורים הקדוש, היו כולם קודש לה' יתברך, לעסוק בעבודתו ולהתרפק על אהבתו. קל וחומר בערוב ימיו, לאחר שכל השנה הירבה להתקדש, היו ימים אלו ימי רוחניות בלבד, חיבור גמור לקדוש ברוך הוא. שנה אחת, בעיצומו של היום הקדוש, בעת שהיה שקוע בתפילתו ועבודתו הנוראה, באו וסיפרו לו, כי לעת עתה הגיעו אוניותיו עמוסות בסחורה, והינן עוגנות בנמל. רבי כָלִיפָא נחרד כולו, פחד ובעתה אחזתו, האם חס ולשלום יתחלל היום הקדוש והנורא מחמתו? וכי חס ושלום יטרידוהו הבלי העולם הזה מעבודת הקודש ? לפתע ניצנץ במוחו רעיון, הלא זהו הניסיון לו ציפה, לרגע כזה הנו מייחל כבר זמן רב. מיד נעמד בתפילה: והירבה להעתיר לבוראו שהאוניות יטבעו בים. תפילתו נענתה, ותכף התרוממה סערה בים וכל אוניותיו טבעו, ועמם ירד למצולות כל רכושו. רבי כָלִיפָא לא חש הפסד כלל, אלא, אדרבא, אנחת רווחה פרצה בלבו הטהור על כך שעמד בניסיון, והוכיח כי ממונו לא נחשב בעיניו כלום כנגד רשפי אהבתו לבוראו. עדות אילמת נותרה למעשה הירואי זה. לפי מסורת זקני העיר אגדיר, העומד על שפת הים בעתות סערה, יבחין בתרניהם של אוניות השקועות בים, המבצבצים מתוך שאון הגלים. אותם תרנים הנם תרניהם של אוניותיו השקועות במצולות. מאותו מעשה ירד מנכסיו, ונשאר ללא מקורות פרנסה. מרבית ימיו היה רבי כליפא עשיר מופלג, אולם בערוב ימיו ירד מנכסיו ונשאר ללא רכוש, עד כדי-כך שכאשר חפץ לבו להדפיס את ספרו, נאלץ לחלות פני נדיבי-עם שיסייעוהו לעמוד בנטל הוצאות ההדפסה. לקיומו הגביר רבי משה בן-יעקב גדליה מְאָמֶסְטֶרְדָם היה שולח לו תמיכה חודשית.
רבי כְלִיפָא האריך ימים וככל הנראה עבר את גיל הגבורות 80) שנה) ונפטר ב' אלול. אמנם שנת פטירתו אינה ידועה, אך ובודאי נפטר לאחר שנת תק"כ ( 1760 ) *ונטמן בבית-העלמין הישן בְּאָגָדִיר לצד גיסו רבנו שלמה פִינְטוֹ זצ"ל, ובנו רבי אברהם הנזיר(ראו עליו להלן. ש"ט( הכיתוב על המצבה.
המקום הזה מה נורא, מקום גניזת ארון התורה,
זה האיש הקדוש מרגיז הארץ גדול ונורא שמו,
במעשיו המפורסמים בכל תפוצות העולם (ישראל)
דרשו ואתיון מקצוי הארץ להשתטח ולהתפלל על מצבתו,
ותעמוד להם זכות המרובין בחייו ובמותו,
קודש קדשים חסידא ופרישא, המקובל האלקי
גאון עוזינו, גדול אדונינו, כמוהר"ר
כליפא בן-מלכא זצוק"ל זיע"א
אשר היה חי *בסוף המאה ה 5- ובתחילת המאה ה 6-
ויעתק צור ממקומו בחמישה בתמוז דהאי שתא
והייתה מנוחתו כבוד כאן שנה רבי בארצות החיים לפ"ק
*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "דרך-אגב זה תמוה: אם הרב נולד בסביבות הת"ם – 1680 הרי מדובר קודם כל בסוף המחצית הראשונה של המאה ה 5- , ומאז חי הרב במאה זו עוד 60 שנה (!) ועוד 20 שנה בראשית המאה ה 6- וכתיב זה מדויק "בתחילת המאה ה 6 – אך, כאמור לא מדויק לכתוב "חי בסוף המאה ה 5- . עד כאן לשונו.
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
מנהג נאה היה ועודנו קיים עד עצם היום הזה בקהילות ישראל במרוקו, והוא לקום בלילות שבת החורפיות לשירת הבקשות הנמשכות עד אור הבוקר והמכונה בפיהם: ,אל-קומן..אל-בקשות. מנהג נאה זה הובא גם לארץ והם ממשיכים במסורת אבות יקרה זו בישראל. יהודי מרוקו לא יוותרו על הבקשות המהוות עבורם, פרק חשוב מהווי החיים ובלילות שבת, מקובל אצלם לקום באשמורת הלילה, עוד בשעה שתיים אחר חצות, לקיים את דברי נעים זמירות ישראל: חצות לילה, אקום להודות לך .
מהשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, מפרשת בראשית, מתחילים יהודי מרוקו בבקשות הנמשכות עד שבת זכור, אולם במכנאס עד שבת הגדול.
בלילות שבת, עוד משעה שתיים אחר חצות, וכבר רואים את מבואות המללאח הומים בבני אדם, הורים העירו את ילדיהם הקטנים ולוקחים אותם עימם לבקשות, על־מנת להרגילם ולהכניס בליבותיהם את אהבת השירה והפיוט.
בעיר מכנאס, טכסי הבקשות היו נערכים במיוחד, בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת, על־כן המארח היה מכין ״סייאנטו״ מיוחד לפייטנים הראשיים ולחכמים, עליו הניחו כסתות כדי לאפשר למכובדים, ישיבה נוחה. גם הקל בהרבה על ההורים שהביאו עימם את ילדיהם, כך שבמקרה והילד היה נרדם, יש לכל הפחות מקום לשינה. בינתיים, עד שיגיעו כל הנכבדים שהוזמנו לבית ״מארח־הבקשות״, קוראים את שיר השירים במנגינה המסורתית המיוחדת של יהודי מרוקו, אך נזהרים ואין מתחילים ב״תיקון לאה״ לפני שיגיע רב בית הכנסת שהוזמן במיוחד על־ידי המארח לליל הבקשות . כל זה משום יראת כבוד שהציבור רחש למנהיגים הרוחניים במרוקו, אולם אחרי שמגיע הרב מתחיל הקהל לקרוא בצוותא ובקול־רם: אלהנו ואלהי אבותינו! מלן רחמן רחם עלינו.. תפילה שכולה תחנונים לבורא, לבנין בית מקדשנו ולהחזרת הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם. . . אח״כ, אחד ״המסדרים״ הקבועים והמומחים מסדר פרק מהמשנה בשלושה מקומות הבהנים שומרים במנגינה המיוחדת והערבה לאוזן. בסיום הטכס הקצר הזה אומרים קדיש ומתחילים מיד בטכס הבקשות.
הערות המחבר: ״סייאנטו״־מלה ספרדית עתיקה, שפירושה מקום ישיבה. בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים, עליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים שעליה, כיסו בסדינים לבנים. על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זה נקרא ״סייאנטו״ והוא מילא את מקום הכסאות. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 79.
״המסדד״ . בבתי כנסת של יהודי צפון־אפריקה, יש תמיד ״מסדר״ קבוע המסדר את רוב קטעי התפילה, לפעמים מסדר אותה מתחילתה ועד סופה. המסדרים הם כמעין חזנים ובדרך־כלל בעלי קול נעים וגם יודעים את התפילות, הלחנים והמנגינות על בוריים.
הפייטן הראשי
לכל חברת בקשות, יש מנסה הטכס והוא נקרא הפייטן הראשי. בפי יהודי מרוקו הוא נקרא: .אל מוקדדם או אל מעללם, (המומחה). הוא מתחיל בבקשה המתאימה בקצב ובמנגינה על־פי הכללים שנקבעו לפרשת השבוע. כל פרשה בנוייה על משקל מסויים ומותאם לשירה האנדאלוסית. בדרך־כלל נהגו להתחיל את טכס הבקשות בשיר: דודי ירד לגנו, אולם במכנאס ברוב חברות הבקשות, הפייטן הראשי פתח תמיד את מכלול הבקשות בפיוט אגדלן אלהי בל נשמה ולפי הלחן והמנגינה שקבע, לפיהם ניהל את כל מהלך הטכס. לאחר מכן מתחילים בשירת הקטעים וכל אחד שר קטע והקהל חוזר על הפזמון. תוך כדי הטכס, מגישים למשתתפים תה, עוגיות ושתייה, לרבות גם שתייה מסוג אחר, והיא (עראק) שמקומה לא היה נפקד מאף שמחה או אירוע כלשהו.
דודי ירד לגנו – פיוט קבלי, חיברו ר׳ חיים הכהן מארם צובה, תלמידו של מהרח״ו(ר׳ חיים ויטל). החרוזים בראשי תיבות סדר אלף־בית וחתם בסוף מן צפת. השיר הזה מופיע ברוב קובצי הפיוטים. ראה: קומי רני, עמי כה.
אגדלן אלהי בל נשמה – המחבר הוא ר׳ אברהם אבן־עזרא, היחידי בחכמי ספרד בדורו שלא כתב ספר או שיר בערבית. היה בעל סגנון עברי מעולה, משורר, פילוסוף, פרשן וגם עני מרוד. הפיוט מופיע ברוב קובצי הפיוטים ראה: ישמח ישראל, ע׳ 1.
חברות הבקשות
במרוקו היו קיימות חברות רבות של אומרי בקשות, וכל חברה קיימה את ״שבת הבקשות״ שלה באחד מבתי־כנסת הרבים המפוזרים בשכונה, אולם כאמור במכנאס, הבקשות נתקיימו אך ורק בבתים פרטיים, כל ליל־שבת בבית אחד החברים, להוציא בית־כנסת אחד ומיוחד במכנאס, אשר בו נתקיימו הבקשות לכלל המון העם ולא לאנשים מאוגדים בחברה כלשהי. בית־כנסת זה נקרא עד היום ״סלאת ר׳שמעיה״ במכנאס היו קיימות חברות רבות של אומרי־בקשות, אבל הגדולה מכולן הייתה חברת יחזקאל הנביא . בחברה זו היו מיטב אוהבי השירה וגדולי הפייטנים. מלבד חברות הבקשות, היו במכנאס ארבעים ושתיים חברות נוספות של לומדי תורה וזוהר. חברות אומרי הבקשות, רובן היו ע״ש נביאי ישראל וע״ש צדיקים ומלומדים בנסים. אפשר היה לפגוש חברת יחזקאל ע״י חברת דוד המלך, או חברת אליהו הנביא ע״י חברת ר׳שמעון בר יוחאי(רשב״י) . האירוח של הבקשות נעשה תמיד על־פי־ הגורל שהיו מגרילים בכל ליל־שבת אחרי הבקשות, והחבר אשר שמו היה עולה בגורל, היה מארח את החברים בשבת הבאה, אך כאשר הייתה שמחה משפחתית כלשהי, בעל השמחה היה פטור מהגורל. הוא אז הזמין אנשי החברה לביתו לאמירת הבקשות, כשהכיבוד הוא עשיר ומגוון יותר.
״סלאת ר׳שמעיה״ – ״סלאת ר׳ שמעיה״־בית־כנסת ע״ש ר׳ שמעיה מאיימרן, אחד מרבני מגורשי ספרד שהגיע עם הגולים ישר לעיר מכנאס. הרב הזה בנה את בית־הכנסת הנקרא עד היום על־שמו. בשנת תרנ״ב, נמכר בית־הכנסת לגביר מנחם בן עבו וזה בנה עליו את ביתו הקיים עד היום. בית כנסת־זה היה פתוח ללא הפסקה עד חצות. אין אדם מיוצאי העיר מכנאס שלא הכיר או לא התפלל פעם בבית־כנסת זה, בו היו נפגשים הפייטנים וחובבי השירה בלילות שבת ובו ערכו את הבקשות. (זוכרני עוד מילדותי את הפייטן הראשי שהיה שם: זקן מופלג בשם ר׳ יעקב טולידאנו המכונה ״א־שממאע״ (יצרן נרות), היה בעל קול אדיר וחזק והיה פייטן בכל נימי נשמתו). על בית כנסת זה, ראה: אוצר המכתבים, חלק א. סי סט.
חבות יחזקאל היא ע״ש הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, נוסדה במכנאס בשנת 1936, בה היו מיטב פייטני העיר: מרדכי וואקראט, מכלוף ומשה פאריינטי מאיר טולידאנו, מאיר חיים בללחסן ועוד הרבה פייטנים ידועים. בחברה הזו חברו גם קוראי הזוהר. בדרך־כלל, חבריה היו אנשים אמידים ו׳׳אנשי השורה״. ראה: ח. זעפרני, ע׳ 166, 55; קובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״ (בהקדמה).
חברת אליהו הנביא הייתה החברה השניה בגודלה אחרי חב׳ יחזקאל וגם בפרסומה. הפייטן הראשי של החברה הזו, היה הפייטן ר׳ רפאל אדרעי, המכונה אלפאסי. הוא גם חיבר קובץ פיוטים בשם ״הטיבו נגן״. החברה הגישה עזרה ליולדות חסרות אמצעים וממשפחות ברוכות ילדים. על חברה זו, ראה: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו פרק: נישואין.
בנוסף לשתייה בשפע, הגיש גם קליות וגרעינים, עוגות וכל מיני תקרובת, כל זה כדי להנעים ולהמתיק טוב יותר את ישיבתם של המולועין, הלא הם חובבי השירה והפיוט.
השיה והפיוט
השירה והפיוט תופסים חלק נכבד בחיי יהודי מרוקו, אין תפילות חג או שמחה משפחתית ללא פיוטים, יש גם פייטנים מקצועיים המוזמנים בתשלום ושפרנסתם היא על השירה והפיוט והם מוזמנים תמיד למסיבות ואירועים משפחתיים. לא פלא שמאות רבות של משוררים ופייטנים יצאו מקרב יהודי צפון־אפריקה. בעצם אין כמעט רב או חכם אשר חיבר ספרים בשאלות דת והלכה, ושלא חיבר גם שירים, פיוטים, קינות, תוכחות ותחינות. ברם ״כל משכיל הוא גם משורר״. הפיוטים לכבוד השבת, החג והמועד, לפעמים לכבוד חברים במאורעות מסויימים: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה וכדומה. בכמה מקרים חוברו השירים גם בערבית המדוברת, כמו שירי חתונה, ברית מילה, או שירי עצב (קינות) או בהגה המקומית: ,א-נוואח, לזכר הנפטרים. בשטח זה של השירה בערבית־יהודית, יד־הנשים הייתה על העליונה. הן היו דווקא המומחיות. השירה העממית בערבית־יהודית נשתמרה בחלקה הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות. היא נמסרה רק בעל־פה, כי הנשים לא ידעו קרוא וכתוב להוציא את המשוררת העבריה פריחא בת יוסף .
מאחר ותכונת יהודי מרוקו היא לשלב את השירה והפיוט בכל אירוע חגיגי, דבר זה הביא לכך, שכל יחיד הוא פייטן בפני עצמו ובקיא במכמני השירה, בעצם כל הקהילה הייתה בבחינת מקהלה הרמונית אחת, כשמדובר בשירה ובפיוט, באירועי חג ומשפחה.
יש להבחין בין המשורר מחבר הפיוט, לבין הפייטן השר אותו, יש שהאחרון הוא מומחה בתחום הזמרה והמוסיקה, אבל המשורר, יצירתו הפיוטית ספוגה כולה יראה וערכי יהדות, והיא כעין תפילה, בין אם יש בה משוס תחינה, בקשה או תוכחה, או קינה על חורבן או אסון שירד על הקהילה ;זעפרני, שירה, עמי 11־12.
כמעט כל מחברי הפיוטים הלכו לפי סדר זה, אבל מחבר ״תהלה לדוד״ בשער הפתיחה של הספר, כלל שלושה נושאים: תורה, עבודה וגמילות חסדים וחילק אותם ל־14 חלקים שונים כמנין שמו, מהם לחגים, לזמנים ולאותות, שבתות ומועדים. ראה גם מחבר קול יעקב שחילק את הקובץ ל־12 ״קולות״.
פרופ׳ י. שטרית, גילה בשטראסבורג אשר בצרפת, כתב־יד עברי עתיק ממרוקו ובו שיר־בקשה שחובר בידי משוררת עבריה במאה הי״ח או הי״ט… בשם פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבא. ראה: פעמי מערב, עמי 248 (מכאן יוצא שעל־אף אי־ידיעת קרוא וכתוב שהייתה קיימת אצל הנשים, בכל זאת היו גם יוצאות מן הכלל כדוגמת פריחא בת יוסף).
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
עמוד 104
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
רשימת הפרסומים של שאול טנגי לפי סדר פרסומם באתר
1-רבי כליפא 2-רבי אברהן בנו של רבי כליפא-3-העיר סלה 4-מולאי אל יזיד 5-רבי רפאל אנקווה 6-רבי מישאל באר שבע 7-שרופי אופראן 8- אספי 9- רבי דוד בן ברוך 10- רבי דוד ומשה 11-רבי שלמה בלנחש 12- אוריקה 13- רבי ישראל אבו חצירא 14- דראע-עמק הדרע 15- אָיְית בָּאיוּת – 16 -בזו- 17- תודרה 18- וארְזָאזָאת –19 – ארפוד-20-אָיְית בּוּ דְיָאל – AIT BOU-DIAL 21- מידלט
רבי כליפא בן–מלכא. ההילולא ג' אלול.
שנת לידתו של רבי כְלִיפָא אינה ידועה וככל הנראה הייתה סביב שנת ת"מ ( 1680 ) ומקובל שהעיר טֶטְוָואן היא ערש הולדתו.
רבי כְלִיפָא נולד לאמו שהייתה בתו של רבי משה בן-עטר, בנו של איש חייל, רב פעלים,
מקבציאל ואיתיאל, הזקן – זה קנה חוכמה, ונעלמה מעיני כל חי, נושא הון התורה והמצוות, שמו הטוב מפורסם בכל מחנות העברים, שר וגדול בישראל, גדול דעה, רב ועצום, שלא היה בדורנו כמעט גדול ממנו בחוכמה ובמניין, הרב הגדול רבי חיים בן עטר ה 1- (התארים מתוך הסכמת רבני העיר סְלָה לספר "חפץ ה'", ומדברי נכדו ה"אור החיים"). אחיה היה הגאון המפורסם רבי חיים בן-עטר זצ"ל, בעל ה"אור החיים" על התורה, ואחותה השניה הייתה אשת הגאון רבי אליעזר דָאבִּילָא או דֶה-אָבִילָא זצ"ל (רא עליו בערך העיר רבאט. ש"ט] בעל "מגן גיבורים[ " על מסכתות הש"ס .
אחותו של רבי כְלִיפָא הייתה מרת שמחה אשת רבנו *שלמה פינטו זצ"ל, והוא שהזמין את
רבי שלמה לבוא אליו מארץ-ישראל לְאָגָּדִיר, לאחר שהתאלמן, כדי שישא את אחותו לאישה,
וממנה נולד אור ישראל וקודשו רבנו חיים פּינטוֹ הגדול זצ"ל (הראשון הקבור בעיר מוגדור ראו
עליו שם. ש"ט.
רבי' כָלִיפָא התגורר שנים רבות בעיר טֶטְוָואן (Tetouan) ובצעירותו למד תורה אצל חכמי העיר פָאס (Fes) וספי (Safi) אותם שימש ומהם ינק חוכמתו הנפלאה.
החיד"א בספרו "שם הגדולים" כתב עליו בזו הלשון: "החכם השלם, החסיד, מלומד בנסים, מורינו רבי כְלִיפָא בן מלכא".
לפרנסתו עסק רבי כְלִיפָא במסחר, וההצלחה האירה לו פנים, וברכת שמים שרתה במשלח ידיו עד שהפך לעשיר גדול. עסקיו היו חובקי-עולם וזכה ליהנות משני שלחנות: עושר רוחני ועושר גשמי. ספינותיו הירבו לצאת הלוך ושוב עמוסות בסחורות. לאחר שהתקשר עם רבנו שלמה פִּינְטוֹ בקשרי משפחה, השתתפו יחד גם בקשרי מסחר.
למרות שעסקי המסחר גזלו מזמנו היקר והטרידוהו מעבודת ה' כפי חפצו, סבר רבי כְלִיפָא שעליו להתפרנס מיגע כפיו ולעסוק בדרך ארץ בעצמו ללא שליח. כדרכו נתן גם לכך טעמים מקוריים, פשוטים וחדורי אמת תמימה. האחד: ניסיונות רבים צצים חדשים לבקרים, בפני העוסקים במשא ומתן, שקר, גניבה, שבועה, רכילות ועוד. לעומתם, ההולכים בדרך "איש תם יושב אוהלים" (יהושע יב/י') ומרבים לקח בידיעת ה', אינם מתנסים בכגון זה, חלקם הגשמי אינו נצרף בכור ניסיונות אלו. אך, מעלתם חסרונם, כי נמצאו חסרים בידיעת ה' בחציים החומרי, בנפתולי ה"דרך ארץ" לא הוכיחו כי יודעים הם את קונם, ולא ינטו בפיתויה אחר תעתועי היצר, והרי הכתוב אומר: "בכל דרכיך דעהו" )משלי ג'/ד'. (לכן – טען רבי כְ לִיפָא: "עלי לעסוק במסחר, להקפיד על כל קוץ ותג בהלכות הסבוכות הקשורות לכך, ולהוכיח את נאמנותי לבוראי גם בדרך זו, מה גם שעיקרה מכוון לצורך עבודת ה', דהיינו כדי שיהיו המעות מצויות בכיסי לקיים רצונו יתברך" .
טעם נוסף נתן רבי כְלִיפָא, היות וחז"ל גילו כי ביום היאסף האדם לבית עולמו, בעת פקודה בו יצטרך למסור דין וחשבון על כל מעשיו, ישאלוהו תחילה: "נשאת ונתת באמונה"? (ת. בבלי, מ. שבת א'/א'( – אם כן, מי הוא אביר-הלב אשר יקשה עורפו ולא יאחזנו רעד מכך? לכן, כיצד יוכל לנהל ענייני מסחרו על-ידי שליח, ומי יבטיחהו ששליחו יעסוק באמונה, ללא כשלון באבק גזל או קמצוץ הונאה ?. וגם אם יתור אחר איש חייל שונא בצע, מי יעידנו כי בכל כוחו יאמן את דבריו? ובנוסף לכך, הרי בעומדו לפני "הצור תמים פועלו שכל דרכיו משפט" (דברים ל"ב/ד'), יצטרך להוכיח שכל פעלו פעל בצדק ומשפט, ואם שלוחו עסק עבורו, איך ידע להוכיח דבריו?
לכן מצווה בו יותר מבשילוחו, וכפי שהמליץ על כך רבי כְלִיפָא בנועם מליצתו: "משא ומתן לשליח לא יותן, דכתיב: "ועשית כל מלאכתך" )שמות כ'/ט'(, ולא ע"י זולתך". מטעמים אלו עסק רבי כְלִיפָא במסחרו בעצמו, ללא שליחים. אולם בכל-זאת, בערוב ימיו נקפו לבו, שמא הרבה יותר מדי בעסקי דרך ארץ, והרבה להתאונן על כל )מתוך ההקדמה לספר "כף ונקי"(.
למרות כל האמור, השתדל רבי כְלִיפָא בכל מאודו שלא יפריעו לו עסקיו מתלמודו, והיה בתלמודו עיקר ומלאכתו עראי. בצד לימודיו ועבודת קונו עסקו תלמידיו, ועם הפונים אליו בשאלותיהם עסק גם במסחר. זכה רבי כְלִיפָא וממונו לא העבירו על דעת קונו, אלא אדרבא, שימש בידו אמצעי להפיק את רצון קונו בשתי בחינות: האחת לעשות מצוותיו, והשניה כך יכול להניף את דגל האמת, להשמיע דעתו הצלולה ברמה, ללא מורא עשירים ונכבדים בעיני עצמם.
נתקיים בו מאמר שלמה המלך: "עטרת חכמים עושרם" (משלי – י"ד, כ"ד). כפי שביאר רבנו בתחילת פרשת בחוקותי: "כי כשהעושר ברשות החכם הנה הוא לו לעטרה ולכבוד, מפני שכל זמן שהוא חסר העושר, חוכמתו בזויה, ודבריו אינם נשמעים, ועם העושר יש לאל ידו להרים ראש האמת ולהשפיל השקר ואת הדוברים אותו ועוד שיפזר אותו במעלות ובמעשים שהוא מתעטר ומתכבד בו". עד כאן לשונו.
מרגלית מיוחדת במינה, אבן חן בעלת צלעות מרובות מלוטשות היטב, בוהקות כל אחת בגוון שונה ונדיר, חינני וברור.
"אסף" כינה את עצמו – כפי שגילו לו בחלום, ואכן אוסף מעלות ותכונות קיננו בקרבו. אחת לא האפילה על חברתה, ולא נטלה מזוהרה מאומה. גם חכמי דורו ושאחריו כינוהו "החסיד" , גם החיד"א )הרב חיים יוסף דוד אזולאי( כינהו כך עשרות פעמים בספריו, ועוד רבים אחרים, ואכן רב חסד היה. חסיד עם קונו, ומתחסד עם ביריותיו וכל אורחותיו חסד ואמת.
גאון מופלא, בקי בכל מיכמני התורה: גמרא ומשנה, הלכה ומוסר, מחשבה וקבלה. מדקדק ומשורר, חוקר ומבקר, בקי בהוויות העולם הזה ופרוש מהן. צדיק נשגב, חסיד במעשיו, ישר בדרכו, ענוותן כהלל, רך לכל נדכא ורצוי לכל אחיו. קשה כארז וכנוטר הכרם נגד כל החנפים למיניהם, ובעוז רוח נלחם נגד כל קורטוב שקר, או שמץ חנופה. בסערת לבבו חבט בתוקף על קודקודם של מטי המשפט, המתחנפים לעשירים, והוקיעם. בייחודיות האופיינית לו, נלחם בם בקולמוסו המשונן, והטיח בהם דברים קשים כגידים. כל אלה הותכו בתוככי אישיותו, והפציעו מתוכה בניחוח עדין ומיוחד .
החיד"א כתב בספר: "כף ונקי" ספרו של רבי כְלִיפָא "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים מר קשישא (הזקן, (מורנו הרב כְלִיפָא מלכא מקהילת קודש אָגָּדִיר והוא פירוש על התפילה ושירים ע ניינים ה' חלקים כנגד חמש האצבעות" .
התיישבותו בְּאָגָּדִיר, כנראה, בעקבות חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ז"ל (על דברי ריבות שהיו בינו לבין חותנו רבי יצחק מוּנְדִיס ראה בספר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (סימן רס"ח).
רבי כְלִיפָא כיהן באָגָּדִיר ברבנות, ואת רבנות ניהל ביד רמה. בבית-הדין היה דן את כל דברי הריבות שהתעוררו בין בני-העיר וטרח לפסוק דין אמת לאמיתו. מלבד זאת נהגו בני-העיר לשאול את מוצא פיו בכל שאלה קטנה כגדולה ורבי כְלִיפָא היה עונה לכולם בבהירות כיד ה' הטובה עליו. בנוסף לכך, כרועה נאמן ניווט את ענייני העיר, ועול הציבור היה מוטל על צווארו
רבי כְלִיפָא נחשב כאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, דעתו נשמעה ברמה בכל מקום וגדולי הדור התייחסו לדבריו בהדרת קודש. מקהילות שונות ברחבי מרוקו פנו אליו בשאלותיהם ודיינים נשאו ונתנו עמו. נשתמרו כמה מהכרעותיו אשר שימשו מקור נאמן גם לדורות הבאים.
ועוד מעניין לעניין, שהגאון החיד"א, לאחר שקיבל את כתב-היד של ספרו "כף ונקי" מנכדו של רבי כְלִיפָא רבי שמואל הכהן שהיה תלמיד החיד"א, לא פסק מלהביא את דבריו בכבוד גדול, ופעמים רבות מכריע את ההלכה על פי דעתו הרמה, כאשר בכל פעם מכנהו" החסיד", ופעמים אף: "המלומד בנסים".
ענוותן כהלל היה רבי כְלִיפָא, כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף ונקי", עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת, שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת, אך בהגיע עת מלחמה לה, 'כלביא יקום. ר 'כְלִיפָא לא נושא פנים לאיש, ומביע דעותיו ללא משוא פנים, כאשר עם טוהר לבבו, וכך עם האמת התקיפה שנשא בתוככי לבבו, ובנאמנותו למסורת אבות, הטביע את חותמו על דורו ועל הדורות הבאים, בתחומים רבים ומגוונים .
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-סיום המאמר
ב-20 ביוני 1947 פרסם העתון Le Jeune Moghrebin מאמר תחת הכותרת ׳הרעל הציוני במרוקו׳, כי יש במרוקו ארגונים הפועלים למען פלישתין יהודית, ואוספים כסף להילחם בערבים. אנו יודעים שיהודים בארץ זו, עוזרים לתנועה הציונית. הם מארגנים הפגנות, פגישות, ותומכים ביהודי ארץ ישראל. העובדה התמוהה ביותר של תנועה זו המשרד המרכזי בקזבלנקה בכתובת זו: 37 Boulevard de la Liberte וסניפים בכל ערי מרוקו. וכן יש להם כתב עת בשם Noar שהוא עוין לערבים.
אחרי החלטת האו״ם ב-29 בנובמבר 1947, על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל, ויצ״ו יזמה נשף ריקודים בקזבלנקה. הגברות המארגנות הוזמנו על ידי המשטרה ויעצו להן לדחות את הנשף, מחשש שמא יגרום הדבר לתקריות. ואמנם הנשף בוטל, והופצה שמועה האומרת כי הפעילות הציונית אסורה. כחודש לאחר מכן היה האירוע הבא: גזבר של ועדת ׳קרן היסוד׳ בקזבלנקה, עבד כפקיד באחד הבנקים הצרפתים. מוסלמים מלקוחות הבנק הודיעו למנהל הבנק שהם יקחו את פקדונותיהם מהבנק, אם הפקיד לא יעזוב את תפקידו ב׳קרן היסוד׳. למרות ש-90 אחוז מלקוחות הבנק היו יהודים, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ב׳קרן היסוד׳, ואף פרסם מכתב כפירה בציונות.
הסיבות להתקרבות הדור הצעיר לציונות, ועדי הקהילות לא יכלו לייצג ולהנהיג את יהודי הקהילה בפני השלטונות. ועדים אלה גם לא היו מוקד משיכה לדור הצעיר, שחיפש מסגרת אחרת להתפתחותו, לקראת מודרניזציה. כמו שהמוסלמים שאפו לעצמאות, היתה שאיפה דומה אצל הנוער היהודי במרוקו, ולכן נמשכו לתנועות נוער ציוניות. התנועה הלאומית הערבית ה׳אסתקלאל׳, ניהלה הסתה לא רק נגד הצרפתים, אלא גם נגד היהודים. הציונים במרוקו הואשמו בהתבדלות מהתנועה הלאומית המרוקאית, שהיא מוסלמית. ובהעברת עושרה הלאומי של מרוקו ליהודי ארץ ישראל – אויבי הערבים.
במלאת שנה להקמת מדינת ישראל במאי 1949 נערכה בקזבלנקה תערוכה ביוזמת השליחים אלי מויאל, שלמה כהן אברבנאל וחניכי תנועת ׳הבונים׳.
ב-1956 הגבלה על פעילות ציונית והשפעתה על תנועות הנוער הציוניות. תנועות הנוער הציוניות פעלו במחתרת, וגיל הנערים שהתקבלו לפעילות ציונית היה מ־17 ומעלה, מחשש שנערים צעירים יותר עלולים להסגיר למשטרה את חבריהם. המפגשים נערכו בדירות פרטיות, מהן סולקו ספרים בעברית, ולא במקומות ציבוריים, מחשש של גילוי הפעילות ע״י השלטונות. בסוף 1959 נודע ל׳מסגרת׳ כי משפחה בקזבלנקה שבביתה נערכו מפגשים של ארגון נוער ציוני, נמצאת במעקב משטרתי, כנראה בעקבות הלשנה של עוזרת בית ערביה. המשפחה הוברחה לג׳יברלטר, ומשם לארץ. למרות זאת, פעלו תנועות נוער ציוניות במרוקו.
תנועת ׳דרור׳ בקזבלנקה
בתנועת הנוער ״דרור״ בקזבלנקה היו במאי 1957, 40 מדריכים. בסוף 1959 בעקבות עלייתם לארץ של מדריכים רבים מקזבלנקה ומערים אחרות במרוקו, פחת מספר המדריכים. במועצה של תנועת הנוער ״דרור״ שהתקימה בקזבלנקה ב-1960, הוחלט לחזק את המשמעת, ולשפר את הופעת החניכים, והתקבלו הסעיפים האלה: אסור לעשן במפגשים, להמנע מלענוב עניבה במועדון, להתלבש בצניעות. החברות התבקשו להימנע מלהתאפר, ומנעילת נעלי עקב גבוהים. הסניף בקזבלנקה מנה מתחילת פעילותו במחתרת בסוף שנת 1956 עד סוף 1959, מאה חברים. אבל לאחר עלייתם של המדריכים לארץ, חלה ירידה במספר החניכים. הגרעין הראשון שעלה לארץ הצטרף לקיבוץ בית אורן במאי 1960, והגרעין השני – שנה לאחר מכן.
עבודת ד״ר נכתבה ב-1985 על ידי דליה בנג׳ו על הנושא: ׳קורות התנועה החלוצית ׳דרור׳ במרוקו 1960-1945׳, התנועה נוסדה ברוסיה בימי המהפכה של שנת 1917. חבריה הגיעו לפולין, ופעלו בתנועת ׳החלוץ׳ וב׳החלוץ הצעיר׳. בין המקורות שעליהם מסתמכת המחברת, הם דוחו״ת של השליחים שפעלו במרוקו בין השנים 1960-1956. חברי ׳דרור׳ חרתו על דגלם את הסיסמה ׳אקטיביזם ציוני׳ מטרותיהם היו חיזוק ההסתדרות הציונית, נורמות מיוחדות בחיי החברים בחיי יום יום, לשם הגשמת הציונות. גיבוש של הנוער הלומד והמשכיל, שיהיה מוכן לנטוש את תכניותיו הפרטיות, למען שירות העם, ויחנך את עצמו להגשמה אישית, עד שהתנועה הציונית תהיה תנועה עממית. הנוער המסורתי במלאח של קזבלנקה נמשך לתנועה זו. בסמינרים ובמחנות קיץ קיבלו החניכים מידע על סוציאליזם, יחד עם ידיעת הארץ והיסטוריה של עם ישראל.
המועדונים מצויים במלאח של קזבלנקה
המועדונים היו ממוקמים במלאח של קזבלנקה, ובשכונות סמוכות למלאח. הצטרפו אליהם צעירים שלא התחייבו לכל מסגרת אחרת. בשנות ה-50 של המאה הכ׳, נעשו מאמצים לטפח קבוצת מדריכים מבין הנוער המשכיל, אך התוצאות היו דלות. לפי דו״ח לשנת 1951 הסניף הגדול ביותר היה בקזבלנקה והוא מנה מאה חברים, מתוך 320 חברים ב-12 ערים.
המספר הקטן של החברים בתנועת ׳דרור' מוסבר על רקע העובדה, שרוב היהודים במרוקו היו שומרי מצוות, ותנועה זו נחשבה אנטי דתית. קן התנועה בקזבלנקה כונה על ידי צעירים מתנועות אחרות ׳קן הגיהנום של האפיקורסים' חניכי התנועה גרמו לדימוי השלילי, והם עשו מעשים פרובוקטיביים, כמו עישון בשבת, ושיחות על הקומוניזם נערכו בבתי הכנסת. המדריכים ניהלו מאבקים עם פקידי הסוכנות שהיו חברי מפא״י, מאבק שהחריף עם הפילוג בקיבוץ המאוחד בתחילת שנות ה-50 של המאה הכ׳. זו נחשבה התנועה החזקה ביותר במרוקו. לפי דו״ח שנמסר ביוני 1951 היו לה שני סניפים בקזבלנקה, שלושים בוגרים ומאה צעירים. במאי 1957 היו לה 88 מדריכים, בארבעה סניפים, בקזבלנקה, רבאט, מכנאם ופאס.
תנועת הנוער ׳הבונים׳ בשנת 1949 היה לתנועה זו סניף בקזבלנקה, בה מעל 150 חניכים, ובעוד חמש ערים אחרות במרוקו. חבריה ערכו בקזבלנקה תערוכה, בה היתה תלויה מפה של ארץ ישראל מתקופת התנ״ך עד 29 בנובמבר 1947. וכן תמונות על הצהרתו של בן גוריון על המדינה ב-1948 בתל אביב, קיבוצים וחיילי צה״ל, ערי ישראל והנגב. לא היתה התנגדות לתערוכה מצד הממשל הצרפתי, ולא מצד המלוכה המרוקאית.
׳השומר הצעיר׳ פעל אף הוא באמצעות שליחים שנשלחו מהארץ, ומרכז הפעילות היה בקזבלנקה. המפגשים היו בסתר במועדונים סגורים, או בבתים פרטיים, מחשש התגלות ע״י המשטרה המרוקאית.
אחרי מלחמת העולם השניה, היתה הפדרציה הציונית המרוקאית ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו: פועלי ציון – מפא״י, מפ״ם, הציונים הכלליים, ׳חרות/ ׳המזרחי/ ׳הפועל־המזרחי/ בתקופה בה נאסרה הפעילות הציונית. חל שיפור ביחסים בין תנועות הנוער החלוציות – ׳דרור׳ הקשורה לקיבוץ המאוחד, ׳הבונים׳ -לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ׳השומר הצעיר' ׳הנוער הציוני׳, ׳ביתר׳ ו'בני עקיבא' הפעילות הציונית התרכזה סביב בתי הכנסת. נציגי תנועות הנוער הציוניות הגבירו את מספר השליחים ששיאם הגיע בשנים 1956-1955. מספר החניכים הגיע לאלף.
הסיוע הכספי לתנועות הנוער
הסיוע הכספי ממחלקת הנוער והחלוץ בשנת 1954 לתנועת הבונים, ׳דרור' ׳הנוער הציוני׳, ו׳השומר הצעיר׳ הסתכם ב-896. 700 פראנק. שתי התנועות הראשונות קיבלו את הסכומים הגבוהים – 313 אלף פראנקים. ה־ DMO-Department of Middle Eastern Jewry היתה זו המחלקה הראשונה בסוכנות היהודית שפעלה במלאח בקזבלנקה בהצלחה. היא שיתפה פעולה עם OSE שטיפלה בריפויים של צעירים ממחלת הטראכומה, ועם ״אורט״ לחינוך מקצועי. המוסד שלהם בקזבלנקה, הפך גם למוסד חינוכי לילדים עזובים.
על מצבם של יהודי מרוקו – והציונות תשי׳׳ד
מר אלפונסו סבאח מקזבלנקה עסקן יהודי וציוני הגיע לארץ בשנת תשי״ד, וסיפר ב׳קול ישראל׳ וב׳קול ציון לגולה׳ על מצבם של היהודים במרוקו. לדבריו, הארגון הציוני במרוקו סובל ממשבר שנובע מפיצול למפלגות. הוא מנה את מוסדות החינוך בהם מלמדים יהדות, כמו ׳אוצר התורה' ׳אם הבנים׳, ומוסדות ׳אורט׳ להכשרה מקצועית. המחלקה לתרבות תורנית פועלת ומארגנת שיעורים, סמינרים למורים ומדריכים לנוער. תנועות הנוער ׳הצופים' ׳צ׳רלס נטר׳ באמצעות 300 מדריכים, מחנכים כחמשת אלפים בני נוער. מארגנים קבוצות לספורט. בעבר נעזרו תנועות הנוער ע״י הממשלה, צעירים מבקרים בישראל. יש חשיבות לכך שהנוער הדתי מתפלל לשלום מדינת ישראל. מצב היהודים במרוקו עתה: בכל מקום רואים את דגלי צרפת, והיהודים שותפים לזיקה זו, באשר הם נהנים משויון זכויות הודות לצרפת. למרות זאת, חלק גדול מיהודי מרוקו רוצים לחזור לציון, ויש להבטיח את קיומם של היהודים שנשארים במרוקו. צריך למצוא פתרון לעולים שגרים במעברות, ולדאוג לנזקקים מבין העולים. במרס 1956 כאשר מרוקו זכתה לעצמאותה, הופסקה כל פעילות ציונית.
נספחים
ארגונים יהודיים הנזכרים בחיבור
Anglo Jewish Association ־ ׳אגודת אחים׳ יהודית של קהילות בריטניה
American Jewish Committee נוסד בשנת 1906
– Hifsverein der Deutschen Juden ארגון העזרה של יהודי גרמניה נוסד בשנת 1901
הסולטאנים ושנות מלכותם לפי סדר כרונולוגי
סלימאן השני(המשקם) מ-11 במרס 1792 עד 8 בנובמבר 1822
עבד ארחמאן השני מ-30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859
מוחמד הרביעי בן השאם מאוגוסט 1859 עד 12 בספטמבר 1873
חסן הראשון מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894
עבד אלעזיז הרביעי [נער] 1894-1908*
עבד אלחאפט׳ – 1908 עד 11 באוגוסט 1912
מולאי יוסוף 1912 עד 18 בנובמבר 1927
מוחמד החמישי – מלך מ-1927 עד 1961
חסן השני 1961 – 23 ביולי 1999
מוחמד השישי הוכתר ב-1999
*בין המקורות יש הבדלים בקשר לתאריך לידתו. יש הכותבים כי נולד בשנת 1878 ואחרים ב-1881. הוכתר כסולטאן בהיותו בן 14 לאחר שאביו נהרג בקרב ב-9 ביוני 1894. למעשה שלט איש החצר אחמד בן מוסה המכונה בו אחמד, שהיה ממונה על החינוך בממלכה, וזכה לתפקיד של הוזיר הראשי עד פטירתו ב-13 במאי 1900. הסולטאן היה בעל אורינטציה אירופאית, ואדיש לדת. בתקופת שלטונו גדלה ההשפעה והמעורבות הזרה בעניני הממלכה. ביניהם היה סיר הרי מקלין, שהיה ממונה על הדרכת הצבא של מרוקו. האנרכיה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה, וביחוד של צרפת, ואלה לחצו על הממשל המרוקאי, כדי להבטיח שההלואות שניתנו למרוקו – יוחזרו. החוב של מרוקו לצרפת בלבד הגיע ל-190 מיליון פראנקים.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-סיום המאמר- עמ' 257