אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
10 – אִידָא אֵתָאק לְכְסָאד, אֵתִּיה בְלְפְסָאד
אם יבוא משבר, עזור לו בבזבוז
נאמר על אדם הטובע בחובות ומעמיס על עצמו עוד.
11 -אִידָא בִּיָּיאד לְעְבְד, כְּחֵל סַעְדְ מוּלָאה
אם לעבד — לבן, משחיר מזל בעליו
המלה ״לבן״ פירושה מזל לבן, היינו, מזל טוב.
12 – אִידָא בְכִּית יָא יִמָּמא, פִימֵן תְקְּטֵע
אם את בוכה, אמא, במי את פוגעת ?
13 – אִידָא גָ'אבְתְ לוּזַהְ, מָא תְבְקָא לְקְּפָּא חְרְמָא
אם הפנים נעלמו, לא ישאר הסל מיותם
אין אדם חיוני. פתגם מקביל ושגור: אבד משה לישראל, נותרו רחמי הי.
14 – אִידַא גְ'לָא זְרָאע, רָאזֵל יִמָּמא יִכְיְילוּ, מוּסָא יִזִיבּ לְחְם, בִיְידָא תְסְוִוי ווּתָאכֵּל
כאשר תתייקר החיטה, יערוך האב החורג קנייה, משה יביא בשר, ביידא תצלה ותאכל
נוסח אחר: במקום ״האב החורג״ בא ״האב״. הכוונה היא, שיש מי שידאג למשפחה.
15 – אידא גלבוק רזאל פסוק, אזי לחאיירא לדאר
אם ניצחון־ גברים בשוק, בוא לאומללה. בבית
לפי וסטרמארק נאמר הפתגם על מישהו הגונב מאשה זקנה ובודדה; ראה וסטרמארק,מס' 1196
16 – אִידָא גְ'לְבְתְ יָא בְנָאדֵם, עֵף
כאשר אתה מנצח, הו בן אדם, הרפה
17 – אִידָא דָאז לְחְד ווְּלְתְנָאיְן, רְטְבוּ לְחְמִס לְסְכָאֵיְין
כשיום ראשון ושני עוברים, השרו את החומוס לחמין
18 – אִידָא זָאק דִּיף, עְטִיהּ סְלָאם וּוקְּלְת לְכּלָאם
כאשר יבוא אליך אורח, דרוש בשלומו ומעט בדיבור
אם אינך מעוניין באורח, אל תרבה בדברים אתו — הוא יבין וילך.
19 – אִידָא זָאק לְבְרְד, עְמְלּלוּ לְגְ'רַד ווּפְרְסְלוּ ווּרְקַד
כאשר יבוא לך הקור, עשה רצונו, הצע מצע ותישן
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בןעמי-מנוקד
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.
מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.
מוּלָאי אֶל-יָאזִיד (1790-1792 (תק"ן-תקנ"ב) היה אחד המלכים האכזריים ביותר הוא היה כל אכזר שכונה "המזיד" וגם "היטלר של מרוקו". לאור אכזריותו, ראיתי לנכון לשלב את כתבה עליו ובה מתואר הסבל הרב שסבלו יהודי מרוקו בערים השונות בתקופת שלטונו.
למרות מעשי ההוללות והמרידות המרובות שידע מוּלָאי אֶל-יָאזִיד לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו (1790-1792). לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן סִידִי מוֹחְמֶד מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הָסוּלְטָן החדש בעמדתו האנטי-יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו שלמרבה-הרווחה לא ארכה הרבה, הייתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי-מרוקו לשאת.
אביו עשה ניסיון להרחיקו, ובשנת 1784, הוא מגלה אותו מחוץ למדינה באמתלה של העליה לְמֶכָּה, אך העליה לְמֶכָּה הפכה לְמַכָּה – מסע הרפתקאות ומעשי-ביזה. בתחילת שנת 1790 הוא מגיע לאזור טֶטְוָואן ומוצא מקלט בין שבטי הָבֶּרְבֶּרִים, הוא ביקש את עזרת יהודי-טֶטְוָואן במתן כסף, אך הם מיאנו להושיט ידם לו ועל ידי כך הפכו מטרה לחציו.
מיד עלותו לשלטון אחרי מות אביו המלך מוּלָאי מוּחְמֶד בשנת תק"ן (1790), מוּלָאי אל-יָזִיד עלה לשלטון. מיד בעלותו לכס-המלוכה נשבע להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, המן הרשע ראש שריו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו, ורק ירידתו מן הבמה עיכבה בעדו.
בְאוּגְ'דָה- OUJDA
אחת מתחנותיו הראשונות הייתה העיר אוּגְ'דָה- אליה הגיע ביום שבת-קודש, יהודיה למרות היום הקדוש, כיתר התושבים, גם הם יצאו לקראתו ומנחה בידם, אך רק ראה את זעומי-נפשו מהעבר, גזר על "פיתרון סופי" – להרוג יהודים שבכל ערי-מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי כרות, יתן לו 10 מְתְקָאלִים (סוג מטבע שהיה נהוג אז ראה מילון. ש"ט), אך למזלם של היהודים קם כהן מוסלמי והציע לו להמיר פקודתו זו, ובמקומה שיתנו את רכושם מתוך הנימוק כי "עני חשוב כמת" (תורה תמימה – בראשית מב/י'). עצה זו מצאה אוזן קשבת אצלו, ובמקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות היהודים בערים השונות:
הרב יוסף מְשָאש (ראו עליו בערך חיפה. ש"ט) מספר בשם סבו שבדרכו לארץ-ישראל, ביקר בְּאוּגְ'דָה ופגש בקהילה יהודים זקנים "בלי אוזניים". הוא תמה למראה המוזר ושאל לפשר הדבר? תשובת היהודים הייתה: "כשביקר מוּלָאי אל-יָזִיד בְאוּגְ'דָה ביום שבת. תושבי אוּגְ'דָה יצאו לקבל את פניו, וכך נהגו גם היהודים אשר מלבושם לרגל ביקור המלך היה זהה כמעט למלבוש הישמעאלים), אך הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. מוּלָאי אל-יָזִיד שאל את המושל: "למה מקבלי-הפנים רחוקים אלה מאלה?" המושל ענהו: "אלה מוסלמים ואלה יהודים" "ואיך תבחין ביניהם, הרי בכך הם מפירים את חוזה-עוֹמָר ומתלבשים כמוסלמים (ראו הפרק 12 תקנות עומר שם מדובר אודות הלבוש שהיהודים חוייבו ללבוש. ש"ט). וכדי להבחין בין יהודי למוסלמי כרתו להם תנוך האוזן
בטֶטְוָואן –TETOUAN
ביום שבת לעת ערב, התמלא רחוב היהודים בהמון שודדים, אשר פשטו לכל מקום ולקחו כל אשר מצאו, הפשיטו נשים וגברים מבגדיהם ונשים אף עונו, ובתוך הבהלה הזאת היו גם מקרי רצח. בנוסף לכך, נטלו זהבם ואף את מצרכי-המזון לקחו עד כי השאירו את היהודים בלי מזון ולבוש.
במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) – ESSOUIRA–MOGADOR
גם על יהודי מוגדור נגזר לשאת את שיגעונו הרצחני של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד, שציווה להתיז את ראשיהם של 60 נכבדים, ובכללם סוחרים יהודים ונוצרים מהעשירים ביותר.
בפָאס –FES.
קהילת פָאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות בתיהם בָּמְלָּאח, הושיב בו 3.000 אנשי-מלחמה ששוגרו מְמְקְנָס עם משפחותיהם. בית-הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית *מסגד במרכז השטח שבו היה לפני-כן הָמְלָּאח.
היהודים שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, יסוריהם נמשכו 22 חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל זאת מוסלמים שעמד להם אומץ להסתיר את ידידיהם היהודים, או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פָס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הָסוּלְטָן היא עצמה השתדלה למענם הרבה.
חשוב לציין, מוּלָאי-סְלִימָאן (1823- 1792 – תקנ"ב-תקפ"ג. ש"ט) ששלט אחריו, תקף את הסמל המובהק ביותר, הלוא הוא "המסגד" שהוקם בלב הָמְלָּאח ופקד להרוס אותו. המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים דומה באיסלם, הדהים אפילו את היהודים עצמם.
*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון:
"מעשה נועז" יותר –שקדם, כנראה, למעשה הנ"ל—נעשה ע"י מייסד השושלת השולטת עדיין בערב-הסעודית, אִיבֶּן-סָעוּד, שלאחר שכבש את מֶכָּה ומדינה, הוא הורה להרוס את המסגד שהוקם על קבר מוחמד (!!!); וזאת—מטעמים תיאולוגיים, שעיקרם לשרש שרידי אמונות אליליות מסוימות…
בְּסְפְרוּ-SEFROU
את שני הדיינים, רבי שאול ישועה אָבִּיטְבּוֹל ורבי שלמה אָבִּיטְבּוֹל מהעיר סְפְרוּ ציווה להכניס לבית-הסוהר, כי כנראה מושל העיר חָאג' עַבֶּד אֶל-כְּבִּיר העליל עליהם עלילות שווא, ועל-כן הוטלו עליהם קנסות גבוהים ורק אחרי תשלום הקנס הם שוחררו.
שוד ביזה והרג היה ביתר ערים האחרות: טָנְגִ'יר TANGER, אָרְזִילָה ASILA, (אָסִילָה) קְצְר אֶל כְּבִּירKSER EL-KEBIR , לְעְרַיְאש (לָארָאש) LARACHE, רָבָּאט ,RABAT תָּאזא TAZA ומֶקְנֶסMEKNES , וחזיונות של אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי-מרוקו. בנוסף הוא ציווה להוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו ואסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק (לצבע הירוק יש משמעות באיסלם, זהו צבע דגלו של מוחמד נביאם. ש"ט).
בְּמְרָקְאשׁ – MARRAKECH
אחיו של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד מוּלָאי הִישָאם הכריז על עצמו מלך במָרָאקֶש בה היהודים נחשבו יחסית מאושרים מיתר אחיהם בערים האחרות בזכות מוּלָאי הִישָאם.
מוּלָאי אֶל-יָאזִיד החליט להיפרע מאחיו שהכריז על עצמו מלך, שם מצור על מָרָאקֶשׁ ובחודש פברואר שנת 1792 העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על-מנת לחדש את שבועת-אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את הָמְלָּאח לבז, אך "לא לעולם חוסן" (משלי כז/כד), בשבוע השני לבואו לְמָרָאקֶש, כאשר הניצחון היה כבר בידו, נפגע אל-יאָזִיד ע"י כדור שירה בו אחד מלוחמי אחיו והוא מת למחרת.
אנחת רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מוּלָאי סְלִימָאן לרשת את כס-המלוכה
תוספת משלי
בשנים 1960-1987 עבדתי במועצת פועלי אופקים כרכז תרבות וחינוך, בין יתר פעולותי הייתי מזמין את מר זלמן בהרב – מומחה לסיפורי-עם לבתי ספר ושם היה מספר סיפורי עם לתלמידים. מר זלמן כתב ספר לא גדול וקראו "מדור-לדור" (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א והעניק לי אותו. עד כמה שזכור לי זה היה בשנת 1965. קראתי אותו והינחתיו בספרייתי.
את תחילת כתיבת האנציקלופדיה התחלתי בשנת 2001, והנה כאשר כתבתי על "פורים דְלְקוֹר" (פורים של פצצות או כדורים). נזכרתי בסיפור המתייחס ל-פורים דְלְקוֹר". עליו כתב מר זלמן בהרב בספרו, ואמרתי לעצמי, שבהחלט, יש מקום לשלבו בכתבה, והרי הוא לפניכם ככתבו וכלשונו:
"הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד, ששלט בְפָאס במקל חובלים היה אכזר גדול ושונא יהודים, במידה שאין למעלה הימנה. הגיעה אכזריותו עד כדי-כך שהעמיד מול הַגֶּיטו היהודי (הָמְלָּאח) שבעיר פָאס תותחים כבדים ופקד על שר צבאו לירות ביהודים ולפוצץ את השכונה בה הם מתגוררים מזה שנים ויובלות. בדרך זו התכוון להיתפטר מהיהודים אחת ולתמיד. התותחים כיוונו לועיהם אל מול בתי היהודים, החיילים ששירתו אותם שמו את הפגזים בבית-הבליעה של הָבָּלִיסְטְרָאוֹת. ואך נשמעה הפקודה "אש" והחיילים לחצו על ההדק – הפכו הפגזים שיצאו מלוע התותחים כיוונם, עפו בחזרה אל היורים, והרגו בחיילים הרג רב.
לא נחה דעתו של הָסוּלְטָן האכזר אֶל-יָזִיד, אף כי ראה את חייליו נופלים פגרים מתים, שנאתו את היהודים גברה והלכה. יום אחד ישב הָסוּלְטָן בארמונו והשקיף מבעד לחלון אל הרחוב הארוך בּוּז'וּלוּס דרך המדינה (העיר העתיקה) אל הָמְלָּאח. ראה הָסוּלְטָן והנה איש יהודי מהלך ברחוב הארוך והצר, פוסע פסיעות דקות וראשו זקוף. נתרתח הָסוּלְטָן: "נא איך יהודי כופר דורך בגאון על אדמת המוסלמים הקדושה, כאילו הייתה שלו ושל אבותיו?". לקח את רובהו, כיוון מול גופו של היהודי ולחץ על ההדק. למגינת לבו של הצורר לא יצא הכדור מן הקנה. הוציא הָסוּלְטָן יָזִיד את הכדור הפסול ושם חדש במקומו. אך גם זה לא פגע ביהודי.
אמר הָסוּלְטָן למשרתיו כשהוא כועס ומשתולל: הביאו אלי את סוסי האביר ואת הרובה החדש שלי! אני ארדוף אחרי היהודי הזה ואהרוג אותו ממרחק קטן.
הזדרזו נושאי כליו של הָסוּלְטָן, הביאו לו את סוסו האביר ואת התחמושת שביקש. הריץ הָסוּלְטָן את סוסו אל מול פני היהודי, וכאשר הגיע כמטחווי קשת ממנו, אחז ברובהו, כיוון אותו יפה-יפה, לחץ על ההדק, אך – גם הפעם לא פעל הכדור.
היהודי ממשיך בנחת בדרכו, כאילו לא בו רצה המלך לירות. כשהוא קורא בקול רם פסוקי-תהלים. עצר הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד בעד סוסו, קרא ליהודי וישאלהו: "אמור נא לי, יהודי, מה הדברים שבפיך? ענה לו היהודי ואמר: "יום-יום, בשעה זו נוהג אני ללכת דרך רחוב זה אל משכני שברחוב היהודים, הואיל ואני פנוי ממלאכתי, אני קורא בעל-פה ממה שכתב סָעִידְנָא דָוְוד עְלִיהּ סְלָּם [המקובל דוד עליו השלום. הוא בטח לא רצה לומר "המלך דוד" כדי לא לעורר רוגזו של המלך ש"ט.) ואלה הדברים היוצאים מפי".
הבין הָסוּלְטָן, כי פסוקי-תהלים שאותם אומר היהודי בעת שהלך ברחוב, מנעו בעד הכדורים מלפגוע בגופו ולהמיתו.
פקד הָסוּלְטָן על היהודי לבוא ביום המחרת לארמונו. כאשר הגיע אל הארמון, ציווה הָסוּלְטָן על שר האוצר לשקול על ידו של היהודי בעל התהלים מאה רְיָאלִים זהב (סוג מטבע), וישלחהו לביתו.
לזכר שני הנסים שקרו בָּמְלָּאח חוגגים יהודי פָאס יום מסוים בשנה וקוראים לו "פורים דֶלְקוֹר" [פורים של כדורים]
זלמן בהרב – מדור-לדור (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.
Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979- The Tetouan pogrom of 1790
The Tetouan pogrom of 1790
On the 17th of the past month (April 1790), as the new ruler (Mawlay Yazid) entered the city of Tetouan, he commanded that all the Jews should be gathered and imprisoned in a house, meanwhile permitting the Moors to rob all their homes and cellars, which they obeyed with their own particular ferocity. Thus, they stripped all the Jews and their wives of all the clothes which they had on their body with the greatest violence, so that these unfortunates not only had to watch all their belongings being stolen, but also had to bear the greatest injury to their honor. During all this, six or eight Jews lost their lives, not counting the large number of children who met a similar fate in such general disorder. For three full days most of the Jews remained naked in the prison. A few in order to escape from their personal misfortunes, fled to the graves of the Moorish saints where they were hardly certain of their lives.
At this point Mawlay Yazid ordered that the head of a Jew who had served his father, the late king, be cut off, and stuck it for display on the ramparts of the city. Another Jew, who for many years had overseen the Spanish ships in the Tetouan harbor at the order and petition of the consul—since at that time no Christian could remain there—was hung by his feet for thirty-six hours on account of sundry accusations of the Moroccans, until finally his head was cut off and his body burned.
He gave complete license to more than 2000 Blacks(2) to plunder the houses of the Jews, which the above-mentioned hordes obeyed to the letter. But on top of this, their bestiality showed itself to such an extent that they stripped the Jewesses of their clothes, forthwith satisfied their desires with them, and then threw them naked into the streets. Some of these unfortunates fled that very same night to the tomb of a Moorish saint, others to the mosque where they met the king. As he walked past them the following day, they cried to him, “Long live Mawlay Yazid!” This appeared to touch the almost impervious heart of the tyrant a little, since he immeditely ordered it proclaimed by four heralds that those who in the future did any harm to a Jew or Jewess would be punished in the most severe fashion. But this order was all too late because all these families had already been ruined in reality.
Report of Franz von Dombay to the Hapsburg Chancellery (May 17, 1790), Marokko Karton 3, No. 17 in Haus-, Hof- und Staatsarchiv, Vienna, ed. and trans. N. A. Stillman, “Two Accounts of the Persecution of the Jews of Tetouan in 1790,” Michael, vol. 5 (Tel Aviv, 1978), pp. 133-41.
1-In 1770, Sidi Muhammad, Mawlay Yazld’s father, banned all further European residence in Tetouan after a Muslim woman was accidently wounded by a European while hunting. See William Lempriere, A Tour from Gibraltar to Tangier, Sallee, Mogodore, Santa Cruz, Tarudant . . . (London, 1791), p. 7; and Louis de Chenier, The Present State of the Empire of Morocco, vol. 1 (London, 1788), p. 19.
2-These were the Negro slave-soldiers known as the cabid al-Bukari. Concerning them, see Allan Richard Meyers, “The °Abid l-Buhari: Slave Soldiers and Statecraft in Morocco, 1762—1790” (Ph.D. diss., Cornell University, 1974).
Norman A.Stillman-The Jews of arab land-1979- The Tetouan pogrom of 1790
אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר
ההיסטוריה של מרוקו יודעת לספר על מאבקים קשים ומרים שנמשכו מאות שנים בין אימפריות, כמו אנגליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד וצרפת, אשר נלחמו זו בזו על מנת להשיג את השליטה במרוקו. עם תום המאבקים, נערכה במרץ 1912 בעיר פאס ועידת שלום בין המעצמות שבה הוחלט לחלק את מרוקו לשני אזורי חסות (Protectorate), לצרפת הוענקה החסות על רוב שטחי מרוקו, ולספרד חסות על ערים אחדות בצפון מרוקו, בעיקר אלה השוכנות לחופי הים התיכון. בראש מינהלת הפרוטקטורט הצרפתי העמידה צרפת את הגנרל ליוטיי (Maréchal Hubert Lyautey) שעמד בראשה עד לפטירתו בשנת 1934.
מיד עם התמנותו, נטל לידיו את כל סמכויות השלטון במדינה, הדיח את השולטאן מולאי יוסף שהתנגד לסמכויות שנטל לעצמו, ומינה תחתיו את מוחמד בן יוסף. המרשל ליוטיי קבע את מקום מרכז שלטון החסות בעיר רבאט, בנה אותה כעיר מודרנית והפכה לבירת הממלכה. כמו השולטאן מולאי איסמאעיל, גם ליוטיי עשה זאת על מנת לדלג על כיסי ההתנגדות שנוצרו בערים הלאומניות, זאת הייתה החלטה שנבעה משיקולים פוליטיים ומתוך אמונה שרבאט תהווה כס יציב לשלטון הצרפתי, ומן החזון העתידי כמוצא לים. בחודש מרץ 1956, תם הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו, שזכתה לעצמאות. משקיבלה המדינה את עצמאותה, נטל לעצמו השולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, את התואר "מלך", ומעתה נקרא "המלך מוחמד החמישי".
סממני הפעילות המודרנית שהביאו עמם הצרפתים, החלישו במידת מה את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודיים שחדלו בינתיים לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לעולם החיצון. כך נוצר חלל זמני עד לשנת 1882, השנה שבה נתפס השלטון בידי השושלת העלאווית-פילאלית, השלטת במרוקו עד עצם היום הזה.
ב-1940, סמוך לתחילת מלחמת העולם השניה, הושלט במרוקו שלטון "ממשלת וישי" ־צ־פתית ("וישי״-על שם העיר בה ישבה ממשלת צרפת) תחת הנהגתו של ראש ממשלת צרפת מרשאל פטן (Maréchal Philippe Pétain). שלטון זה שיתף פעולה עם הנאצים. אחת מתוצאותיו של "שלטון וישי" היה סגירת שעריהם של בתי הספר הצרפתיים והאיטלקיים בפני יהודים, תוך כדי דיכוי הרג ופרעות שאלצו את היהודים להסתגר שוב במלאח הצר והמדכא. למעשה, המצב הקולוניאלי יצר מתחים חברתיים ופוליטיים שפגעו קשות במרקם היחסים שבין היהודים לשכניהם המוסלמים, כל זאת על רקע המרכיבים האתניים והדתיים, היהודים הצטיירו כמי שמעדיפים את השלטון הנוצרי על פני המוסלמי. מרקם היחסים נפגע, ותקריות אנטישמיות תכופות פקדו שוב את הקהילה. שיאם היה בשנת 1936, כאשר לראשות ממשלת צרפת נבחר היהודי ליאון בלום. תקריות אלה תועדו ופורסמו בעיתון יהודי מרוקו L'Avenir Illustré
לאור הנתונים הגיאוגרפיים של המדינה המתבטאים באורך של כ-2500 של חוף־ים, ושרשרות שלושת רכסי-האטלאס הגבוהים, שלטון החסות המרכזי לא תמיד יכל להשליט את חוקיו על כלל האוכלוסייה, במיוחד לא על האוכלוסייה הבךברית שרובה מתרכזת וחיה באלפי הכפרים שבהרי האטלטס. לפיכך, מרוקו מחולקת לשני אזורי חוק, האחד, האזור הצפוני, הכולל את העיר רבאט המודרנית ומרכז השלטון, נקרא "בְּלָאד אֵל-מַכְזֶן" (מדינת החוק- שמעלה מסים למדינה), והאזור הדרומי, שרובו בֶּרְבֶּרִי, נקרא "בְּלָאד סִיבָּא" (מדינת החופש, שכביכול לא ניתן לגבות בה מסים בצורה סדירה).
התיישבות היהודים ברבאט, מיוחסת למאה השנייה שלפני הספירה הנוצרית, על שום שבבית העלמין הישן שבלב המלאח היהודי בעיר, נמצאה מצבה עתיקה שעליה חרוט שם הנפטר בעברית, והחוקרים שתיעדו אותה, מייחסים אותה, כאמור, למאה השנייה שלפני הספירה, עוד בטרם הגעת האסלאם לעולם. מצבה זו מוצגת כיום במוזיאון לארכיאולוגיה שברבאט. יהודים מעטים היו גרים תמיד בעיר, תנופת הגידול במספרם החלה באמצע המאה ה-15, עם הגעת חלק מהפליטים היהודים מספרד ופורטוגל, ונודעו בה סוחרים רבים עשירים ובעלי השפעה, כמו משה סנטיאגו שניהל מטעם השולטאן את המו״מ עם שלטונות צרפת, בדבר שביתת נשק אחר מלחמה עקובה מדם בין שתי המדינות. גדעון מנדס, הקונסול הכללי של הולנד וכן קונסולים נוספים מטעם מעצמות אירופה. יהודים מרבאט היו אלה שייסדו את הקהילה היהודית בגיברלטר, בליסבון ואף בדרום אמריקה. רק אחר התבססות השלטון הצרפתי, במקביל לשלטון המוסלמי שהניח ידו זמנית ממלחמות, באה תקופת העדנה הממשית לקהילה היהודית בעיר שהמשיכה לפרוח ולהתפתח.
התמורות הכלכליות שחלו בעולם בסוף המאה ה-19, והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה, גרמו לכך שיהודים רבים החלו לנהור אל רבאט, והשתלבו במילוי תפקידים דיפלומטיים, ייצגו חברות מסחריות רבות בתחום הטכסטיל, המזון, נדל״ן, חפצי עור ומינהל. בלטו בכך משפחות צרויה ולעסרי. דומה כי רישומיהם של הפעילויות האלה, נותר ברבאט עד היום.
בשנת 1911, מנו יהודי רבאט כ־2000 נפש. ב-1921 היו כ-3000 יהודים, וב-1931 עלה מספרם ל-4200. הפשיטות והפרעות שפקדו את יהודי המלאח בין שתי מלחמות העולם, הורידו את מספרם. בשנת 1936, עלה מספרם ל-6700 ומרביתם גרו במלאח, ובשנת 1946 נמנו בעיר 12400 יהודים. פריחת הקהילה המשיכה עד לשנת 1953, שאז קהילת יהודי רבאט הגיעה לשיא של 16000 נפש, מאז מספרם הלך והתמעט בשל ההגירה הגדולה לישראל, לצרפת וקנדה. כיום נותרו ברבאט כמה עשרות בודדות של יהודים הממשיכים לעסוק במסחר ובנדל״ן, ביניהם גם בני משפחת חסאן היהודית שעיסוקם היה בייצור ובשיווק היין הכשר.
בתום מלחמת העולם, באה עדנה לקהילה היהודית ברבאט ונוצרה פעילות ציונית תחת השם "פתח-תקוה". אולם בלחץ השלטונות, המועדון נסגר, ובמקומו התפתחה פעילות ציונית בחלקה היתה גלויה ועיקרה מחתרתית. כאן צמחו ארגונים יהודיים שונים כגון, ארגון "קדימה", שפעל במחתרת להעלאת יהודים לארץ־ישראל. ארגוני נוער כמו "הבונים", "דרור", "בני עקיבא" וכן"וויצו" קק״ל ועוד. כל אלה קיבלו אישור לפעילות ספורט וחברה, אולם בפועל מרבית הפעילות הייתה ציונית לקראת העליה לארץ־ישראל.
עיקר החינוך היהודי ברבאט התנהל בבית ספר "אליאנס" שהיה ממוקם בכניסה למלאח. הלימודים בו היו פתוחים להעניק השכלה רחבה, על דרך המסורת היהודית, אך לא דתית. בית הספר נחלק ל-3 חלקים, בית הספר לכיתות הנמוכות, לכיתות הגבוהות יותר ובית הספר לבנות. שאר החינוך היה ב״אוצר התורה", ובישיבות של תלמודי תורה שונים וכן בבתי כנסת במה שנקרא "צלא", בדומה ל״חדר" ביהדות אשכנז. כמו כן, פעל ברבאט "הסמינר הרבני" למורי-הלכה ודיינות. מתלמודי תורה אלה יצא המלומד ר' חיים בן־עטר שנקרא בפי כל"אור- החיים הקדוש", על שום ספרו המפורסם "אור-החיים". גאונות פרשנותו לתורה הוכרה בכל קהילות ישראל, ויהדות אשכנז העניקה לו את התואר "קדוש" כפי ניתן לר' יצחק לוריא, "הוא האר״י הקדוש".
כמו כן ר, רפאל אנקווה, ראש בתי הדין במרוקו ורבה הראשי של רבאט-סאלה. ר' שלום אזאווי שעל שמו נקרא בית הכנסת היחיד שנותר על כנו במלאה של רבאט עד עצם היום הזה. הזכרנו את ר' רפאל אנקווה שהיה רבה הראשי של רבאט ועמד בראש בתי הדין הרבניים וניהל את המערכת השיפוטית היהודית. בשידולו, התירו השלטונות הצרפתיים בשנת 1947 את כינונה של "מועצת הקהילות היהודיות" של מרוקו, שמקום מושבה נקבע ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות שקישר בין השלטון הצרפתי לבין ראשי הקהילה היהודית. זו הייתה הפעם הראשונה בה הותר להקים את המוסדות הדתיים הרשמיים של הקהילה היהודית, ובכלל זה הרבנות הראשית. לצידה של הרבנות קמה המזכירות המרכזית של "מועצת הקהילות היהודיות" שבראשה עמד זיאן־יצחק דהאן, מעשירי יהדות מרוקו ואחיו של ברוך דהאן הבעלים של מפעלי הפסטה של מרוקו Pat Melusine. מקום מושבם של מוסדות הדת של הקהילה נקבע ברבאט, ע"פ הוראות המינהלה השאריפית. ארגון זה של "מועצת הקהילות היהודיות" פוזר אחר עליית מפלגת "האיסתיקלאל" הלאומנית וחלקם מחבריו הצטרפו למפלגה ואף היו מהם שנבחרו לתפקידים פוליטיים וביצועיים, ולא תמיד לטובת הקהילה. במקום המועצה, הוקמה לשכת "המדור לעניינים יהודיים". כל אלה, מונו לראשונה ע״י השלטונות הצרפתיים, בהסכמת בית המלוכה. אחר פטירתו של ר' רפאל אנקווה בשנת 1935, מונה תחתיו בנו, ר' מיכאל-יששכר אנקווה שניהל את הקהילה יחד עם הרב יהושע ברדוגו. ר' שאול אבן־דנאן שמונה אחריהם, היה זה שהרחיב את קשרי הקהילה עם שלטונות הפרוטקטוראט והשאריפות האיסלמית. אחד ההישגים בו הותירו הצרפתים את חותמם במרוקו, ממנו גם יהודים נהנו, היה הביטוח הסוציאלי לכלל אוכלוסיית הזקנים שכלל ביטוח בריאות כללי וביטוח מפני תאונות עבודה.
קהילת יהודי רבאט נודעה כקהילה משכילה ממנה צמחו רבנים גדולים ואנשי ציבור ידועים, ביניהם דוד לוי, שר החוץ לשעבר, וזאב רווח, שחקן ובמאי תיאטרון ועוד.
אמנון אלקבץ- רָבאט-בירת מרוקו-ברית מס' 37 בעריכת מר אשר כנפו-סיום המאמר
Agadir-Joseph Dadia
Quand je raconte cette histoire d’œufs de poisson à mon épouse Martine, elle s’en pourléche les babines en répétant avec gourmandise « miam, miam », tel un fin gourmet.
Tout dans mon oncle Shim’on respirait l’enfant de bonne famille. Ne disait-on pas de ma famille maternelle « Dar Ben Tuizer», c'est-à-dire «La Maison Tuizer ». Ce qui dénote une considération certaine, mais surtout l’aisance matérielle dans laquelle la famille a toujours vécu. Le grand-père Hanania a laissé un bon renom. Ses enfants, deux filles et six garçons, ont suivi la voie tracée par lui. A quelle époque la famille Tuizer a quitté Demnate, son berceau d’origine, pour venir à Marrakech ? Probablement au cours du 18ème siècle. Personne ne disait à Marrakech que les Tuizer étaient de Demnate. Pour tout le monde, ce sont des Marrakchis. Il était habituel au mellah de Marrakech de dire que telle famille est de tel village ou de telle ville. Ce n’était pas le cas pour la famille Tuizer. Ils étaient des Marrakchis de souche, après quasiment trois siècles dans Marrakech. Maman me disait qu’elle était capable de dire qu’un tel est de Marrakech et que tel autre n’est pas de Marrakech, à sa façon de parler et à son accent. J’ai rencontré à Paris des membres de familles aisées, et de souche marrakchie, qui ont vécu avec la famille Tuizer. Ils ont toujours considéré maman marrakchie comme eux. J’ai eu l’occasion de le voir par la suite de par le contact chaleureux qu’elle avait avec eux. Cette grande dame a bercé mon berceau, et cette autre a aidé maman à résoudre tel problème.
L’oncle Shim’on s’habillait d’une façon simple, toujours en blanc, et sa skara bourrée d’argent, pièces de monnaie et billets de banque, toujours suspendue en bandoulière au niveau de son bras droit, prêt à sortir la pièce pour le mendiant qui passe. Il aimait la bonne chère et le bon vin. Sur la Place Centrale du Mellah, Rehba d’Es-Souq, il s’allongeait sur une natte sur le côté gauche et discutait paisiblement avec ses amis, tout en grignotant des fruits secs et des sauterelles, ou du maïs en épis bouilli, suivant la saison, et sirotant à l’envi quelques verres avant de regagner son domicile. Fiby née Elfassy, son épouse, avait des doigts de fée. Femme pondérée et d’une grande patience, elle ne prononçait jamais des mots déplacés. Je la trouvais chaleureuse, très proche de notre famille et animée de bons sentiments. J’aimais beaucoup les chemises qu’elle créait et qu’elle cousait pour m’habiller à la demande de ma mère. Maman achetait les tissus et la couleur qui correspondait à mon goût pour chaque chemise, et elle en remettait le coupon à Fiby. C’était des chemises sur mesure à manches courtes ou longues selon l’époque. A chaque fête juive, une ou deux chemises neuves. C’était économique pour maman et à la mesure de son porte- monnaie. Elle n’achetait que le tissu. La confection de la chemise était gratuite bien entendu. Fiby, je pense, ne faisait des chemises que pour ses enfants et les membres proches de la famille. Une fois, j’ai dit à maman que je souhaitais pour la prochaine fête juive une chemise de couleur noire. Cette couleur de chemise était à la mode et je voyais plusieurs personnes plus âgées que moi qui la portaient. Même aujourd’hui je garde le goût pour des chemises noires et j’en ai. Mes chaussures, mes gilets ou pulls, mes manteaux ou pantalons sont noirs. De même mes chapeaux. Tout en trouvant cela austère et d’un mauvais présage. Fiby était aussi une bonne cuisinière et j’ai toujours aimé ses petits plats à Marrakech et, plus tard, à Kfar Atta en Israël.
La joie s’empara de mama Messaouda à l’approche des fiançailles de mon oncle Mardochée. La future belle-famille habitait au mellah vers le fond de Derb Es- Souq, dont le début de la rue, légèrement en pente, commençait à Rehba d’Es-Souq, là où il y avait une petite boutique d’un marchand d’olives noires, et, à peu de mètres de la pente, à droite, un four à pains. En fait cette rue, par une traboule, débouchait sur une placette qui reliait Derb Tabac à A’fir. Je me souviens bien de marna Stwar, la mère de la fiancée, d’Elie et d’Ihya, ses frères, et de sa jeune sœur Madeleine. J’ai oublié le nom des autres sœurs, dont l’une d’entre elles habitait Mazagan. Je me souviens bien de leur accueil chaleureux. De leur sourire. De leur gentillesse. Je me sentais aussi heureux que maman et mon oncle Mardochée. Ce fut la seule et unique fois dans ma vie que j’assistais à des fiançailles. Cette famille, qui allait arriver dans la mienne par le mariage de mon oncle Mardochée et de ma future tante Marie, apportera parmi nous plein d’enthousiasme et de gaieté. Notre famille s’agrandira par l’arrivée de nouveaux membres sympathiques, agréables, serviables, à l’esprit large et ouvert. Orphelins de père, ils vont trouver en mon oncle un nouveau père et une grand-mère, d’autres tantes et
oncles. Un sang nouveau, un air frais, arrivait chez nous. L’amour d’une femme discrète, amour pour son mari et amour pour sa famille. Cet amour de Marie pour son mari, ses garçons et ses filles, pour les membres de la famille Tuizer et de la famille Dadia, était là durant toute sa vie. Ma tante Marie, femme d’intérieur exemplaire et hors pair, nous a toujours gâtés par ses plats et ses gâteaux. Petits plats aux mets variés, riches et sapides. En un mot, succulents. Maman aimait beaucoup Marie et dès les fiançailles. Une tendre et constante amitié les a liées tout au long de la vie. Affection et estime pour la vie.
Elie et Ihya avaient une petite échoppe au cœur du mellah. Une échoppe minuscule. Mais leur cœur et leur goût pour l’ouvrage étaient grands. Ils étaient des artisans cordonniers de premier plan. Chaque veille des fêtes, je me présentais à leur atelier. J’enlevais la chaussure que je portais et je posais mon pied droit sur un morceau de carton qu’Ihya me présentait. D’un coup de crayon habile, il dessinait sur le carton le pourtour de ma plante de pied. Peu de jours après, je revenais à l’atelier et Ihya me remettait une paire de chaussures cousues mains en chevreau souple. J’enfilais les nouvelles chaussures et j’avais la sensation de flotter et de ne pas marcher sur la terre ferme. Je revenais souvent pour de nouvelles chaussures, car celles que je portais, pratiquement neuves, je les donnais aux enfants de Fouifo, principal ouvrier/fournier de mon père, chargé d’enfourner et de défoumer les nombreuses miches de pain, que les ménagères apportaient chaque jour. C’était pratiquement un travail d’artiste qui requérait intelligence, dextérité et un savoir-faire professionnel pour l’exécuter.
Je l’ai écrit dans d’autres textes, et je le redis ici afin de rendre un hommage solennel aux nombreux volontaires qui venaient, été comme hiver, au four le shabbat, pour défourner les nombreuses marmites contenant la délicieuse et traditionnelle skhina.
Chez nous, dans la famille, une bonne entente dans une ambiance sereine régnait toujours. Cette amitié se prolongea en Israël en se maintenant entre nous. Nous, notre génération qui a repris le flambeau de la relève, sans nous en apercevoir à quel moment nous sommes devenus nous-mêmes des pères et des mères de familles avec des enfants à charge. Il y a eu des deuils, nombreux, et nous les avons traversés avec dignité, retenue et abnégation. La douleur brûle toujours au fond de nous-mêmes. Nous savons aussi saisir les occasions des fêtes de famille pour nous retrouver. Le message doit rester intact, vivant et fort, pour ne pas rompre et interrompre le lien ancestral. A chaque génération, nous perdons un peu de nos traditions familiales, et plus particulièrement dans le domaine culinaire. L’essentiel est de maintenir la flamme ardente, enthousiaste et fervente. Cette flamme de la famille brillera à jamais, animera nos contacts et consolidera nos liens fraternels, solidaires et affectueux. Le feu brûlera toujours en souvenir de nos parents et de nos aïeux. Nous leur devons cela, c’est la moindre des choses, par respect de leur mémoire, et, en reconnaissance étemelle, pour ce qu’ils ont fait pour nous. De ce que nous sommes devenus aujourd’hui. Leur sacrifice pour nous a été immense. C’est surtout une manière de les maintenir vivants toujours parmi nous. Certains d’entre eux sont partis avant l’âge, d’autres ont subi une mort violente, inattendue.
Agadir-Joseph Dadia
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי
פתגמי יהודי מרוקו – אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו
מתוך הספר " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
יששכר בן עמי – הוצאת ראובן מס, ירושלים תשל"ו
פרסום זה מתבסס על כתב־יד יחיד ממרוקו, השייך לארכיון לפולקלור בישראל. אסף את הפתגמים, החל משנות העשרים של מאה זו, מר וואחנון יהודה, יליד העיר פאס (כיום כבן 85). רוב הפתגמים באו מקשישה אחת אשר מפיה רשם אותם. יש לנו איפוא ענייו עם פתגמים שרובם ככולם קשורים לעיר אחת, שהיא, כאמור, פאס
מעט מאוד פתגמים יהודיים ממרוקו עומדים לרשות החוקר הרוצה באמצעות סוג ספרותי זה לעמוד על עולמה התרבותי של יהדות ארץ זו.
השימוש בפתגמים אצל יהודי מרוקו נחשב לסימן־היכר של הבנה וחכמה. דברים רבים נרמזים בפתגם, והשומע צריך להבינם. מובן, כי העיקר בפתגם הוא האפשרות לבטא בצורה תמציתית וקולעת סיטואציה מסוימת, נסיון מסוים בחיים, השקפה מוסרית וכו', למרבה הפליאה כמה וכמה מן הפתגמים המובאים כאן אינם ברורים דיים.
לפי דעתי, זה מצביע על עתיקותו של פתגם כזה. הפתגם השגור בחברה מסוימת ובתקופה מסוימת חדל מלמלא תפקידו בתקופה מאוחרת יותר. הדבר נכון יותר לגבי פתגמים המכילים מוסר־השכל או שהם בבחינת סיכום של חוויה מרעישה שהיתה ידועה לכול. במרוצת הזמן נעלם הזכר לחוויה זו והקשר בינה ובין הפתגם נותק, ומכאן נובע, שהפתגם אינו מובן. לעשרה פתגמים לא מצאנו שום פתרון, ולכמה מן האחרים הצענו לפעמים הסבר שאינו אלא השערה. אני רוצה להודות כאן למר שאול זיו על עזרתו הגדולה בתרגום מונחים ערביים ובהסבר פתגמים סתומים. כן נתונה תודתי למר מאיר לוי, שהואיל לעבור על התרגום והציע הרבה תיקונים ושיפורים
לא הבאנו מקבילות לפתגמים מן הספרות העברית לסוגיה, דבר שהיה מרחיב את מסגרת המאמר מעבר לפרופורציה שנתחמה לו, והסתפקנו בציון מקבילות מן הפתגמים המוסלמיים הרווחים בצפון אפריקה, מרחב ־התרבות שבו עוסק מאמרנו.
בדיקה שטחית של הפתגמים מגלה שמוסד המשפחה והיחסים החברתיים בכלל תופסים מקום נכבד במחשבת העם. על־פי־רוב באים הפתגמים לשם קביעת נורמות מסוימות ולסיכום נסיון של דורות. הזכרת ״אלוהים״ אינה מצביעה על התעמקות ביישות מופשטת, אלא זוהי ״נוכחות״ מוסכמת, המתייחסת לאנשים לפי מערכת מושגים ידועה.
מקום מיוחד מוקדש לענייני אירוח והוא רק בא לאשר עובדה ידועה, עד כמה שעניין זה חשוב לקבוצה זו.
יחסי עבודה, בעיות מקצוע, מסחר, וכן דאגות פרנסה, משתקפים בצורה בולטת במימרות אלה. גם מקומה של ההטפה החינוכית אינו נעדר מהן.
הפתגמים מופיעים כאן לפי סדר האלפבית של הפתגם בלשון היהודית־הערבית. בתרגום ניסינו להישאר נאמנים, ככל האפשר, למקור ולרוחו, אך מובן, שההרקה מכלי אל כלי היתד, בעוכרי הפתגם המקורי, המצטיין במקצב פנימי שקול, במשחק מלים ובמוסיקאליות של צלילים.
על־מנת שלא להכביד על המסגרת, ניתנו הסברים קצרים, וזאת רק בפתגמים שהבנתם קשה.
אנו מקווים, כי בפרסום זה יהיה משום עידוד לפרסום נוסף של פתגמים, ובייחוד של אלפי הפתגמים השגורים אצל יהודי צפון־אפריקה, פרסום שיאפשר לעשות ניתוח רציני של ספרות רחבה זו.
לנוחיותו של המעיין מובא בסוף המאמר מפתח עניינים מפורט הערוך לפי נושאים ומושגים.
1 – אַבִייָאדְךּ ווּאָבייָאד לְמְרָא דִי ווּלְתְךּ
אשריך ואשרי האשד, שילדה אותך
נוסח אחר: אשריך ואשרי האם שילדה אותך.
2 – אְדְנִייָא בְּלוּזִיה, ווּלְאַכרָא פֵזָאה נָאמָא
העולם לפי פנים, ואחרית הימים,בגיהנום
המלים ״לפי פנים״ מעלות, שהמדובר בבעיית פרוטקציה.
פירוש הפתגם: אדם זכה לדבר שלא בצדק, אחריתו בגיהנום.
3 – אַהּ אַהּ, מֵןְ עְמְלְסִי יִלְּקָאה
אה אה, מי שעושה משהו ימצא אותו .
4 – אַוואַה אַוואַה, תְּפְכֵּר חְבִּיבֵק ווַהוואָה, תְּפְכֵּר עְמָאיְילוֹ ווּנְסָאה
הי! הי! זכור ידידך ואהב אותו, זכור מעשיו ושכחהו
למרות אהבתך לידיד, השתדל לזכור את מעשיו הרעים ואז תשכח אותו.
5 – אוֱּזְה זְדִּידָא ווּקְּלְבְ בְּלָא חְסִיפָא
פנים חדשות ולב ללא נקם
נאמר על אדם שרוצה להתחיל דף חדש ביחסיו עם האחרים.
6 – אוּזְה סָארְפָא מָא תְכְפָא ווּאַכָא תוּקְפְהָא בְּלְחְלְפָא
פני זקנה לא יסתרו, אפילו תעמיד קמטים בקיסם
נוסח אחר: ״תייפה״ במקום ״תעמיד״.
7 – אוּחִידַה מְעָא אְללָּאה, ווּלָא מִיָּא מְעָא לְעְבְד
אחת מאת ה׳ ולא מאה מהעבד
נוסח אחר: פגישה אחת עם ה׳ ולא עם העבד. ה׳ סולח לעוון אדם אך לא כן העבד.
8 – אַזִי יָא יִממָּא, נוּרִילְקְ דָאר בוֹי
בואי, אמא, אראה לך את בית אבי
הפתגם נאמר על אדם המגלה אמת גלויה וידועה לכולם.
9 – אוּחִידַה בוּחִידָא, כָּא יִתְכְּלוּ זְבּיְיבָּאת
אחד אחד נאכלים הצימוקים
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.
אריאל קרסנטי.
הראיון נערך ב־24 באוגוסט 1999, בביתו בירושלים.
נולדתי בשנת 1951 בעיר קזבלנקה. בשנותי הראשונות למדתי בבית ספר צרפתי. יכולתי להמשיך ללמוד בבית ספר צרפתי ולהיות מהנדס. למה ללכת לבית ספר יהודי שאין בו רמה לימודית עם ילדים שלא יודעים צרפתית. התלבטתי, ולבסוף למדתי מהכיתה השישית ועד הבגרות בבית ספר יהודי של ״אוצר התורה״, שמנהלו היה הרב משאש, בוגר ישיבת אקס לה בן. היו בינינו למדנים מקומיים מפאז, מקנאס, ומארקש, שלא בלעו את מה שהליטאים הלעיטו אותם כי היתה להם מסורת מהבית. המנהל של ״אוצר התורה״ היה ליטאי שלא התחשב בהם. כל פעם שביקשו ממנו שיעשה כך או כך הוא בחר בדרך ההפוכה. למדתי חמש או שש שנים בבית ספר שלמדו בו חצי יום חול וחצי יום קודש. התחושה בחינוך היהודי היתה שמי ששולט בישיבה הוא גורם מבחוץ, הוא שנותן את הטון והדברים נעשים בשיתוף פעולה מלא של הרבנים המקומיים. אצל הבנות שלטו חב״ד, אצל הבנים שלטו הליטאים. זו היתה התחנה שלפני אקס לה בן.
ש: הגעת כיהודי דתי ומודרני לבית ספר שמגדיר את עצמו ״אולטרה אורתודוקסי״. איך הסתדרת?
ת: לא ידעתי שהישיבה היא כזו. הגענו, קבוצה של ילדים, ועשו איתנו ככל העולה על דעתם, כי הילדים נתנו כבוד למי שטיפל בהם. למעשה התחלתי שם תהליך של חזרה בתשובה לפי השיטה שלהם.
ש: האם ביקשו ממך להפסיק ללמוד מתמטיקה, הרי עשו שם בגרות.
ת: כן. הם היו חייבים ללמד גם מתמטיקה שאם לא כן הילדים מצרפת לא היו לומדים שם. בעל כורחם הם הנהיגו לימודי חול.
ש: הרגשת שבכוונתם לנתק אותך מהלימודים המודרניים ולהפוך אותך לתלמיד קודש בלבד?
ת: כן, בהחלט. למדנו גמרא בבוקר ומוסר בערב. לימדו על גדולי התורה של ליטא, על החפץ חיים. זה היה הרב החדש שלי. כל סיפורי המוסר היו על החיים בליטא.
ש: ומה עם הרבנים שלך, גדולי התורה ממרוקו?
ת: קראו להם: ״Les Arabes de Fasse״ (״הערבים של פאז״).
ש: האם התלמידים שלמדו שם לא חזרו מאוחר יותר למסורת של בית אבא ממרוקו?
ת: אני מכיר רבים שלא חזרו. הייתי בשנת 1984 בביקור בכולל בדרום צרפת. שמעתי שם תפילות עם ניגון אשכנזי, זה הרגל בלתי הפיך.
ש: מה הרגשת בישיבה של אקס לה בן ומה הרגישו חבריך?
ת: הרגשתי גרוע מאוד, והיו חברים רבים שהרגישו כמוני. היו ימים שהרגשתי שאפשר למות בישיבה, לא למות באוהלה של תורה. היו ימים שממש רציתי לתלות את עצמי שם.
ש:אבל יצאו מהישיבה באקס לה בן גם הרבה אנשים מרוצים.
ת: רק מי שנכנס לישיבה כשהיתה לו כבר חשיבה מסודרת. מי שהגיע לשם והישיבה היתה ממילא במסלול שלו, למרות שגם במקרה כזה חלה סטייה במהלך חייו. אבל מי שהלך לשם כי לא ידע במה לבחור, ומי שנקלע לשם במקרה והמקום לא התאים לו נהרס. היו רבים כאלו.
ש: איך הגיעו לשם תלמידים, הרי היה צורך בשיתוף פעולה של ההורים.
ת: אמא שלי, שהכירה את המקום הזה, חשבה שהוא טוב. היא לא ידעה שהבן שלה לא מתאים להיות רב. אצלנו במרוקו האנשים שעוסקים במסחר מרוויחים כסף ותורמים אותו לתורה, אבל לא חיים מהתורה, ולא נמצאים כל היום בתוך התורה. אני משמש היום מעין גלגל חמישי בבית הכנסת שלי. כל פעם שצריכים משהו אני הולך לשם. אין תוקע, אני ממלא את תפקיד התוקע. אין חזן, אני משמש כחזן. אני חזן? אני הרי לא חזן. אני גם לא אומר על עצמי שאני בעל תקיעה, כי בשביל להיות בעל תקיעה נדרשת הכנה רבה. מה שאני רוצה להגיד הוא שכשאני נדרש למשהו אני תמיד נמצא פה למלא את החסר, אבל זה לא המקצוע שלי. הייתי כמו מישהו שמכניסים לחדר חשמל והוא נשרף. פרקו אותנו ממה שהיה לנו ולא נשאר לנו דבר שיקשור אותנו לסביבתנו הטבעית. פחדנו לדבר עם ההורים שלנו. לא ידענו אם האוכל שלהם כשר או לא כשר. היינו מבולבלים. כשחזרתי הביתה והתחלתי להתפלל שחרית, אבא שאל אותי, ״אתה עצבני״? שאלתי ״למה״? והוא אמר לי ״מה אתה מתנענע״? אמרתי לו, ״ככה לימדו אותי בישיבה״. הוא הוריד ממני את התפילין. חזרתי והתפללתי בשקט. מגיעה השעה שתים־עשרה יושבים לאכול. אני יוצק את המרק ואני לא יכול לאכול.
ש: למה? האוכל של ההורים שלך לא כשר?
ת: ככה אמרו לי בישיבה. הכניסו לנו את זה בכוח לראש. אמא שלי, שמכירה את הסיפורים של החזרה בתשובה, הבחינה באלפית שניה שאני ספק אוכל ספק לא אוכל, הרגשתי איום ונורא. חשתי את עצמי כמי שאין לו שיניים. אמא אמרה לי:
״בני, שמע מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. אנחנו דתיים ושומרי כשרות, אבא שלך הוא הרב שלך, הוא ראש הישיבה שלך ועכשיו אתה אוכל את המרק״. ואז התחלתי לחיות מחדש. אבא, שראה שאני מתחיל להכין דרשות בבית, התחיל לקרוא לי רבי יהודה; אמא שלי, שראתה שאני מתחיל לדרוש אמרה, ״אתה לא חוזר לישיבה״. אני זוכר שכשהייתי בן עשר או אחת־עשרה היו להורי חברים שהילדים שלהם חזרו בתשובה. אמא אמרה שהילדים האלו נסעו לפולניה ל״חפץ חיים״ ולא חזרו. חשבתי אז כילד שהם נשארו שם בכולל ולא חזרו. כששמעתי בפעם הראשונה שישנם צעירים שבגלל הפדגוגיה החינוכית בישיבה השתגעו, התחלתי להבין מה זה לא חזרו. בישיבה, כשרב היה עובר היו מנשקים את הרצפה. אז לא יכולתי לומר דבר, עכשיו אני יכול. בדקתי עם עוד חברים, האם אני יוצא דופן בהרגשותי והסתבר לי שאני לא לבד. הם תפסו ילדים בגיל המעבר, בין ילדות לבגרות. יש אנשים שהלכו לשם והצליחו, עבורם הישיבה היתה תקופת הכשרה ומעבר לקריירה מצליחה בתחום הדת. מי שנתפס להוויה הזאת, נתפס, אבל היו רבים שסבלו.
ש: אם מדובר רק בילדים בגיל המעבר, למה כל המפעל הזה הצליח, ישנם אלפים של בני תורה שהפנימו את הדרך הליטאית.
ת: אם תיכנס לעולם הזה תבין. ילד שמגיע לישיבה בגיל שתים־ עשרה ויש לו רב שמרביץ בו תורה, לילד הזה אין אפשרות בחירה אחרת. כשהיו לי בעיות בישיבה ההורים שלי היו עדיין במרוקו. חזרתי למרוקו מספר פעמים כי המצפון שלי משך אותי לשם כמו מגנט. הביקור בבית אפשר לי לחזור ללימודים. משהו התקלקל ברוחי ובנפשי אבל הקשר עם המקורות ועם אבא ואמא שמר עלי והוא אפשר לי לשמור על שפיות מסוימת ועל הזהות שלי. בבית שלנו היה מסדרון של עשרה מטרים. כשפתחתי את הדלת וראיתי את אבא שלי עושה מנחה, הבנתי שהוא שרוי עם אלוהים שלו. הורדתי את האף והלכתי לחדר שלי. אמרתי לעצמי שאצלי בבית יש אלוהים. בישיבה אין אלוהים, בישיבה אלוהים זה ראש הישיבה.
ש: האם אתה אומר שילד מרוקאי שהלך לישיבה ליטאית התנתק למעשה מבית אבא ואמא?
ת: הילדים המרוקאים האלה מתחלקים לשני סוגים, אחד שאתה פוגש ואחד שאתה לא פוגש. התורה דיברה על חמישה בנים. חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול. מי החמישי? מי שלא נמצא. מי שהלך מהישיבה. אולי פרש, אולי התחתן עם גויה. בצרפת חיים עשרות בוגרי אקס לה בן ש״לא קיימים״. אני חי בישראל כי אני חש שעלי להעיד על עברנו, לעשות משהו. לכן אני הולך לתזמורת האנדלוסית, שומע מוזיקה ורואה הופעות של מחול מזרחי.
ש: אתה רוצה להגיד שיש רבים שעדיין סובלים מאותה תקופה אך הם אינם מדברים?
ת: נכון, נכון. גם מבין אלו שעוסקים בדת וגם מבין אלו שעזבו את הדת בגלל הישיבה. איננו יכולים לדבר איתם כי הם אינם נמצאים. זה הילד החמישי. ישנם אלפים כאלו. רבים נשארו בצרפת, אולי התחתנו עם מקומיות והקשר איתם אבד. אחרים נשלחו על ידי ההורים לישראל והפכו לחילונים. הם ניצלו במידה מסוימת.
ש: אתה ממש מאשים?
ת: הם עשו הכל כדי להרחיק את הילדים מההורים. הם קבעו שאמנם יש לנו אבא ואמא ביולוגיים, אבל מהיום הרב מחליף את מקומם של ההורים שלנו. ״איש אמו ואביו תיראו ושבתותי תשמרו״, כך אמרו לנו: אני הרב ממלא את מקום ההורים שלך ואני הסמכות העליונה. היתה כאן כוונת זדון, ולעולם לא ישכנעו אותי שהיה כאן שיקול אחר. רק האינטרסים שלהם היו קיימים. לא נוכל לדעת איזו השפעה פסיכולוגית היתה להם על הילדים, הם הפחידו אותם עד מוות. שום דבר לא שייך לך, הכל שייך לאלוהים. היתה להם תודעת בעלות מוחלטת עלינו.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Vers l'application au Maroc
Vers l'application au Maroc
Si les clauses du Statut furent immédiatement et presque automatiquement applicables aux Juifs de nationalité française et étrangère habitant en Tunisie et au Maroc, le même automatisme ne pouvait s’appliquer aux Juifs indigènes des Protectorats de Tunisie et du Maroc qui avaient conservé leur souveraineté en matière législative. De plus, la France s’était engagée au Maroc à ne pas porter atteinte aux institutions locales et les Juifs, comme sujets personnels de Sa Majesté le sultan, ne relevaient pas de sa juridiction. Mais les autorités de Vichy n’en avaient cure et, aveuglées par leur antisémitisme fanatique, voulaient transférer leur fantasme au Maroc, sans se rendre compte de l’anachronisme de leur analyse de la question juive au Maroc, calquée sur la France. Ainsi, par exemple, pour justifier l’extension au Maroc de la législation antisémite de Vichy, le journal de Casablanca La Vigie Marocaine publiait, le 18 novembre 1940, un article au titre apparemment rassurant ?” Le Juif doit vivre au grand jour « Nos lois sur les Juifs ne datent que de l’armistice, pourquoi ? En vertu de deux contrecoups heureux du désastre ? l’avènement d’un gouvernement vraiment national et la levée de l’hypothèque juive sur nos institutions. Auparavant, les Juifs régnaient sur nous, mais comme maîtres occultes qui ne voulaient pas qu’on les nommât. Les Juifs tenaient sous leur contrôle tous les moyens de diffusion de la pensée : presse, radiodiffusion, agences, et disposaient en fait d’une censure.
Se rendant compte d’instinct qu’il devient de la sorte un parasite social, le Juif se garde d’attirer l’attention. Le masque de l’anonymat est indispensable à sa réussite. Aujourd’hui, chassé du pouvoir, écarté des fonctions publiques, le Juif est évidemment plus tenté que jamais par l’anonymat. Les lois actuelles l’invitent justement à renoncer à la spéculation, à vivre au grand jour, en exerçant honnêtement, sous son nom, une profession reconnue…
Mais le devoir du législateur, devoir chrétien autant que national, est non seulement de protéger la nation, mais de protéger le Juif lui-même pour l’empêcher de devenir nuisible, de le protéger contre ses propres instincts dont il a été toujours, en fin de compte, la victime, car, de tout temps, le Juif a été le principal artisan de ses malheurs… »
Le quotidien de la colonisation n’avait fait que reproduire paresseusement un article de la presse parisienne, sans réaliser à quel point cette analyse ne correspondait en rien à la situation au Maroc où le Juif a toujours vécu au grand jour, comme le dit un adage célèbre : " Partout où sera le Juif, il sera reconnu… "
Sujets personnels du sultan ne relevant pas directement de la juridiction française, les Juifs du Maroc espéraient que, dans le cadre du respect canonique de la condition des Juifs en terre d’islam, le sultan s’opposerait à toute forme de discrimination allant au-delà des limitations du Pacte d’Omar qui règle la condition de dhimmis. Rien en fait, dans la situation du Maroc, ne justifiait une nouvelle législation discriminatoire — si ce n’est la volonté contraire de la nation protectrice pour des raisons intérieures qui lui étaient propres. C’est donc à bon droit que les Juifs marocains pouvaient s’attendre à ce que le Makhzen, instruit par la méprise du fameux dahir berbère, s’oppose, malgré sa faiblesse face à la Résidence, à l’introduction de la nouvelle législation raciale. Le rapport périodique des Services de Renseignements se faisait l’écho de cet état d’esprit ?
« Ceux-ci (lesJuifs) indiquent que S a Majesté chérifienne enfreindrait la loi coranique Elle entérinait des mesures contraires à la lettre et à l’esprit du Coran ? les Chrétiens et les Juifs, disent-ils, ont le droit de vivre en territoire musulman et de s’y adonner à toutes les professions non canoniques, à condition de payer l’impôt de soumission et de respecter la loi musulmane. »
L’homme d’affaires et un des anciens rédacteurs de l’Avenir illustré, Raphaël Benazeraf allait encore plus loin dans cette attente :
« C’est un fait que le droit de propriété et le libre exercice d’une profession, quelle qu ’elle soit, par les Mahométans ou les non-Mahométans, sont des lois fondamentales sacrées en islam et aucun sultan n’essayera jamais d’agir contre ces lois. Ca base de la religion islamique et de sa législation est que Dieu est le seul pourvoyeur de richesses et de dons. Tout ce que possède un homme vient de Lui seul et 11 a déterminé et partagé, entre tous les êtres humains, toutes les chances, les richesses et moyens d’existence selon Sa volonté. Pas un seul Musulman ne se hasardera à discuter un principe aussi immuable, en aucune circonstance… »
Malgré cela, Vichy demanda au Résident à Rabat de préparer le terrain, en adaptant, si nécessaire, les mesures aux conditions locales, pour obtenir le plus rapidement possible l’aval du sultan avec lequel il entretenait d’excellentes relations de confiance. Dans la pratique, si ce n’est en droit, le Résident détenait seul l’autorité effective et réelle. Ses services rédigeaient en français le texte des dahirs, sa signature leur donnait force de loi. Les textes étaient ensuite traduits en arabe et adressés au Palais, pour être soumis au paraphe formel et au sceau du sultan, confié au Grand Vizir d’origine algérienne et acquis à la cause française. Dans ce contexte, il était difficile, sinon impossible au sultan, même s’il le voulait, de s’opposer de front au Résident, chargé d’appliquer la volonté de Vichy.
Saisi du texte préparé par la Résidence, le sultan chargea les fonctionnaires du Makhzen de négocier, avec leurs homologues français, l’adaptation de la loi française à la réalité marocaine. De son côté, le Résident Noguès, pourtant convaincu que l’intérêt du Protectorat exigeait la modération, dans les mesures prises contre les Juifs marocains, était tenu par sa fidélité envers le maréchal. Il était soucieux d’éviter les effets pervers de mesures antijuives, trop sévères pour la stabilité sociale et l’équilibre fragile de la vie économique du pays. Comme devait l’affirmer son avocat, lors de son second procès, Noguès voulait " amortir ou éluder ces lois d’exception, non seulement parce qu’il les trouvait injustes, mais parce qu’elles étaient, au Maroc, suprêmement imprudentes… " Mais parallèlement, il lui fallait également tenir compte des pressions de l’antisémitisme virulent de la colonie française locale. Un des hauts fonctionnaires de l’époque, non contaminé par cet état d’esprit, Roger Thibault, directeur du Service de l’Enseignement primaire, en témoigne :
L' antisémitisme larvé qui croupissait dans certains milieux français du Maroc, fit très vite surface et devint contagieux… Je fus surpris de l’attitude de la plupart des hauts fonctionnaires qui, au temps où Leon Blum était Président du Conseil, affirmaient des opinions pro-sémites exagérées et qui ne savaient maintenant qu’inventer pour appliquer au Maroc un Statut des Juifs encore plus sévère qu’en France… »
Alors que les négociations sur l’introduction au Maroc du Statut des Juifs lui semblaient traîner par trop en longueur, le responsable local à Rabat des Croix de Feu, André Normand, télégraphia, le 19 octobre, à son chef le colonel de La Roque pour exiger, sans tarder, au moins l’adoption des mêmes mesures contre les Juifs qu’en France :
« Au moment où paraît dans la presse le nouveau Statut des Juifs, il me semble opportun de soumettre au ministre de l’Intérieur, M. Peyrouton qui connaît particulièrement la situation, l’exposé ci-dessus. Il se pourrait en effet qu’au Maroc, les faits que nous allons vous signaler soient étouffés et cela, nous ne le voulons pas… Une récente décision du gouvernement a opportunément imposé une épreuve de
langue arabe à tous les candidats aux fonctions publiques du Protectorat. On ne peut manquer d’être frappé qu’au lycée de Rabat, les deux professeurs d’arabe sont deux Juifs algériens, francs-maçons, marxistes et gaullistes, comme il se doit, et que d’autre part, à l’Institut des Hautes Etudes marocaines, deux professeurs sur six sont juifs, de même mouvance que les précédents.
Toute la jeunesse française de Rabat, désireuse de se soumettre aux directives judicieuses des pouvoirspublics, se voit donc contrainte de subir une formation intellectuelle étrangère et d’exposer son avenir scolaire au jugement de pédagogues tendancieux ou sectaires, par atavisme.
Quant aux fonctionnaires, les agents d’autorité en particulier, il ne saurait être question de les inviter, en pays d’islam, à pefectionner leurs connaissances linguistiques, auprès de maîtres israélites. Ainsi se confirme une fois de plus la nécessité d’éliminer, de tous les services de la Direction de l’Enseignement, les fonctionnaires d’ancien régjme dont tous les soins visent à détourner de leurs fins véritables les projets les mieux adaptés aux circonstances actuelles et les plus conformes à l’intérêt supérieur du pays… »
Ses vœux n’allaient pas tarder à être exaucés.
Après trois semaines de négociations entre la Résidence et le Palais — en Tunisie, il fallut un mois de pourparlers supplémentaires pour obtenir l’aval du Bey — le dahir du 30 octobre rendait exécutoire, en zone française de l’Empire chérifien, la loi française du 3 octobre avec des modifications plus ou moins légères.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Vers l'application au Maroc
Page 97
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק
הרב רפאל אלקריאף.
הראיון נערך ב־2 ביוני 2000, בבני ברק.
הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק, שיש בו ישיבה קטנה, גדולה, וכולל אברכים של מאתיים וחמישים תלמידים. נולדתי במקנאס בשנת 1942. בעיר חיו 25 אלף יהודים שהתגוררו בעיקר במלאח ובעיר החדשה. אבי היה סוחר, אוהב ולומד תורה, אוהב תלמידי חכמים ובעל צדקה והיה מקורב לרב ברוך טולדנו, רבה של העיר מקנאס, שבניו נסעו ללמוד בלונדון. למדתי במחזור השלישי בישיבה של טנג׳יר. הרב וולטנר היה בא למרוקו כל כמה זמן כדי לאסוף תלמידים מכל רחבי מרוקו, והיה מתארח אצל הרב טולדנו שאסף תלמידים לישיבה. אני הייתי ביניהם. לקחו רק ילדים בגילאי ארבע־עשרה עד חמש־עשרה. אני הייתי בן שתים־עשרה וטענו שגילי אינו מתאים לישיבה. היה מבחן כולל ואני הקטן ידעתי וצעקתי את התשובות. הרב וולטנר שם עינו עלי ולקח אותי איתו למרות גילי הצעיר. כך התחלתי את המסלול שלי בטנג׳יר. בשנת 1958 זרקו השלטונות ממרוקו את כל הרבנים שהיו שליחים מישראל. אנחנו, תלמידי הישיבות, נשארנו בטנג׳יר וקיבלנו תפקידים. את הרבנים מלונדון השאירו בישיבה. התלמידים הבוגרים תפסו את מקומם של המורים שגורשו והתחלנו ללמד. בגיל שמונה־עשרה נעשיתי מלמד, למדתי ולימדתי. ארבע שנים הייתי כעין מדריך. גרתי בישיבה, ומילאתי תפקיד של משגיח ושל מלמד. שנים אלו הוסיפו הרבה למבנה האישיות שלי, והעניקו לי ניסיון בטיפול בנוער. בסוף התקופה הזאת היו עזיבות רבות. בכל עת היו לנו בערך מאה תלמידים בישיבה. היה לנו גם כולל וגם סמינר לבנות, והיו ביניהם שידוכים.
לבני העיר היה גם תלמוד תורה, אבל המנהלים היו בני הישיבה. הקהילה בטנג׳יר היתה יפה. אלה היו ימים שלא אשכח לעולם, של אהבה ואחווה. כשהרב אלקיים עזב התמניתי כאחראי על הסמינר. ידעתי צרפתית וכמעט שסיימתי בחינות בגרות. למדנו בישיבה גם לימודי קודש וגם לימודי חול שאותם למדנו משעה חמש בערב. היו לנו גם מורים לא יהודים. למדנו אנגלית, מתמטיקה, הכל. לקראת הסוף עזבתי את לימודי החול ועסקתי רק בקודש. ערב פרוץ מלחמת ששת הימים חששנו לגורל הבנות, שלחנו אותן להתגורר בבתי ההורים וככה שמרנו עליהן עד לקבלת הבגרות. עליתי לארץ בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים. המוסד שלנו הוסיף להתקיים עד 1973 בהנהלת הרב אברג׳יל שעלה לארץ והשתקע באשדוד. בשנה זו מכרו את הבניין והמוסד נסגר. רוב הבוגרים נמצאים בארץ, בצרפת או בקנדה. מהמחזור שלי כולם ממלאים תפקידים של ראשי ישיבות או ראשי כוללים. מנהיגים. נערים שלמדו בפוניביץ ובמוסדות דומים בארץ לא נבנו כמונו.
ש: למה?
ת: אנחנו הגענו לישיבה מתוך אידיאל. זו היתה תקופת ההשכלה המשמעותית ביותר. אם בגרמניה תקופת ההשכלה היתה לפני כמאתיים שנים, אצלנו היא היתה לפני חמישים שנה בגלל ״אליאנס״. הקהילה היתה דתית ביסודה. צעירים שלמדו ב״אליאנס״ הלכו לתיכונים של גויים, האבא אומר קידוש והבן מגיע פתאום מבית הספר. היו במשפחות מתחים עצומים, היה עליך לבחור לכאן או לכאן. הדרך לשימור היהדות היתה ברורה – אין פשרות.
ש: למה למנהיגות המקומית לא היה מספיק כוח, והיא נעזרה ברבנים אשכנזים שבאו מבחוץ?
ת: אין נביא בעירו. הרב טולדנו מסר את נפשו לשימור היהדות אבל הכוח של ההשכלה היה גדול. היו נחוצים אישים שהתמודדו בעבר עם הבעיה. האשכנזים התמודדו בכל הדורות עם הבעיה הזו באירופה וידעו את המלאכה. יהדות אירופה נלחמה, אצלנו לא היתה מלחמה, לא בין יהודים ולא בין יהודים לגויים. הגויים שלנו אף פעם לא ניסו לבולל אותנו. ״תשלמו מסים ותישארו מה שאתם״. כשהתחילה המלחמה על התורה ועל יראת שמיים וכר הקהילה לא היתה מוכנה לכך ועבר עליה זעזוע. היהדות האשכנזית התמודדה עם תנועת ההשכלה ולבסוף גם אנחנו התמודדנו איתה, והאנשים שלנו עשו דברים גדולים.
ש: אתם ידעתם שמעשה ה״הצלה״ פירושו לא רק להציל אתכם לתורה, אלא גם להציל את הישיבות שנחרבו באירופה?
ת: לא ידענו. היום אני מבין שהם היו זקוקים לנו. אבל לנו הלימוד בישיבות האשכנזיות באמת פתר בעיה גדולה. במרוקו לא היה חינוך תורני גבוה. לא היו ישיבות ברמה של אלו באירופה. היה לנו רב שישב בבית הכנסת ולימד קבוצת ילדים וההורים היו משלמים, וזהו. באירופה יסדו ישיבות ואפשר לומר שהם באו על שכרם והצילו את התורה. גם הרבנים שלנו תרמו, הרב ברוך טולדנו והרב דוד עובדיה עשו הרבה. במרוקו לא היו ישיבות, המושג ישיבה לא היה קיים. האשכנזים מקיימים ישיבות כבר מאתיים וחמישים שנים ואנחנו התחלנו רק לפני חמישים שנים. ברוך השם, היום בבני ברק יש ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ״אור ישראל״ של הרב איבגי, כולן ישיבות ספרדיות מפורסמות שלומדים בהן בשיטה ליטאית.
ש: קיימות ישיבות שלומדים בהן בשיטה ספרדית?
ת: אולי ״פורת יוסף״ ו״כסא רחמים״. היום הצעירים לומדים קצת מזה וקצת מזה.
ש: למדת ב״עץ חיים״ בטנג׳יר, המוסר לפי הקו של הרב דסלר בשיטת קלם ממשיך עדיין להתקיים?
ת: ממשיך להתקיים גם היום, אך לא כקבוצה. עדיין מרגישים הבדלים בין אנשים שלמדו בסלובודקה בחברון, לבין אנשים שלמדו במקומות אחרים. סלובודקה מדגישה את גדלות האדם, ואצלנו מעמיקים מאוד ומאמינים באמת. קלם מדגישה את העמקת המחשבה וטוענת שיש לתת לכל מעשה את החשיבות שלו. בתוך האווירה הזו השאיפה הפנימית של כל תלמיד בעל פוטנציאל היתה להגיע למימוש עקרונות אלו.
ש: האם שיטות המוסר ממשיכות להתקיים על פי הזרמים?
ת: מי שלמד ממשיך להנחיל את העקרונות לתלמידיו. עדיין מתקיימים אותו לימוד מוסר ואותה השקפת חיים. ללימוד בישיבה יש סדר יום קבוע, והגבולות בין הזרמים לא כל כך ברורים, גם בישיבות הספרדיות.
ש: כשאתה אומר ישיבה ספרדית למה אתה מתכוון?
ת: שהתלמידים הם ספרדים, ראשי הישיבות לפעמים הם ספרדים ופעמים הם אשכנזים. למה קוראים לישיבות ספרדיות, כי היוזמים הם ספרדים והתלמידים הם ספרדים.
ש: למעשה, כל דור הרבנים שלך הוא בוגר ישיבות ליטאיות.
ת: אכן, רוב הדיינים בארץ ורבני הערים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. חלק למד בישיבת ״פורת יוסף״ שהמקור שלה ספרדי. היום הונהגה ב״פורת יוסף״ גם השיטה הליטאית. השיטה הספרדית דקדקה יותר בלימוד תכליתי של הטקסט, הליטאית יותר עיונית. לומדים בשביל ללמוד. היום הזרמים וצורות הלימוד התערבבו. קיימים בישיבות האשכנזיות גם אנשים שמדקדקים בטקסט בפשט, וב״פורת יוסף״ לומדים גם על פי שיטת חיים מבריסק. צורת הלימוד משפיעה על אורח החיים והמחשבה. היום אני מחותן עם משפחות מהזרם שלנו. בני נישאו למשפחות ממוצא צרפתי או למשפחות שקיבלו חינוך דומה לשלנו. יש לנו קהילה. יש לי הרבה חברים לא רק בישראל אלא גם בצרפת ובקנדה, כולם מהרקע החינוכי שלנו – ספרדים, תלמידי חכמים, בוגרי ישיבות ליטאיות עם השקפת חיים ברורה. יש לנו קהיליה בינלאומית, דיאספורה. בכל מקום בעולם יש לי אצל מי להתארח, יש לי בית כנסת, מקום לשבת וחברים. במונטריאול, טורונטו, ניו־יורק, פאריז, ניצה, אקס לה בן, בכל מקום. כל האנשים הללו יצרו קהיליה בינלאומית. כשהם באים לארץ הם באים להתארח אצלנו.
ש: מה עם אורח החיים הצפון אפריקאי ומנהגים של בית אבא.
ת: יש המשכיות כלשהי. אנחנו הרבה יותר אירופים בצורת החיים שלנו, עקב השפעת הישיבה והשנים שחיינו באירופה. אבל מנהגים מבית אבא אנחנו שומרים עד היום. מאכלים – דפינה, קוסקוס מחיה וכו', ליל סדר של פסח זה ליל סדר כמו שערכנו במקנאס עם הרבה שירה.
ש: מה אירופי פה?
ת: אנחנו חיים כמו תלמידי חכמים באירופה. ההשפעה האשכנזית היא המגע, התערובת – זה אנחנו. אני אדם שדובר חמש שפות.
ש: במה אתם שונים מהקהילייה האשכנזית?
ת: בתוכן המידות שלנו. בצורת האישיות.
ש: האם אתם מקבלים את החיים החילונים בצורה יותר סובלנית ופשרנית?
ת: אנחנו גדלנו בחברה מעורבת. גם במשפחתי יש חילונים גמורים. כשפגשנו יהודי שאינו שומר מצוות ידענו שהוא מושפע מהמשבר הכללי בעולם וניסינו תמיד לקרב אותו אלינו. מי שלא התקרב לדת לא הפך למוקצה כי לא היתה תופעה של אפיקורוסות כפי שיש כאן במדינת ישראל. למה בתי הסוהר מלאים בביטון ואזולאי? במרוקו הקהילה היתה מאוד חזקה, ופה היא התפוררה, הבחורים נותרו עירומים מכל. אין משפחה, אין רב, אין אמונה, אין כלום, לכן פנו לפשע ולכל הכיוונים האסורים. אנחנו מסתכלים על התהליך הזה כעל אסון אך הממסד במדינת ישראל עוד לא התעורר. עקרנו קהילות משורשיהן ושמנו אותן במדבר. לקחו נוער שהיו לו ערכים ברורים ואמרו לו שערכים אלה הם פרימיטיבים, אך לא נתנו לו דבר במקומם. עכשיו ברוך השם מתחילים להתעורר. ש״ס היא תוצאה של התעוררות ולא כפי שטוענים לעתים שההתעוררות היא תוצאת העשייה של ש״ס. ההתעוררות החלה כשאנשים הבינו שמדינת ישראל היא לא הדבר המרכזי. אם אין לך דרך בחיים עובדת קיומה של המדינה לא נותנת לך כלום. הבנים מבינים שהוריהם חוו טרגדיה. זהו דור ששילם מחיר כבד מאוד והילדים מבינים את זה היום.
ש: כשאתה אומר ״אנחנו״, אתה מתכוון לתלמידי חכמים צפון אפריקאים, בוגרי ישיבות ליטאיות, שיש להם אורח חיים חרדי, אבל לא כמו זה האשכנזי. מהי האישיות האופיינית לקבוצה?
ת: ליהדות המזרח יש אופי לבבי וחם שאינו שש להילחם. האשכנזים ספגו את האופי הלוחמני מאירופה. הם נאלצו להילחם על כל דבר, לכן הם אומרים עלינו שאנחנו חלשים ולא יודעים להילחם. והאמת, הספרדים, גם אם יעשו מלחמה לא יעשו אותה עד הסוף. זה החינוך שקיבלנו. כלפי מתנגדים מהחוץ האשכנזים נלחמים הרבה יותר טוב. מידת הענווה היא שהחזיקה אותנו. עובדה שספגנו וקיבלנו את התורות שהונחלו בישיבות ליטא. אם לא היתה לנו מידת הענווה לא היינו מקבלים סגנונות זרים לנו. לולא היינו ענווים היינו דוחים את הלימודים שניתנו לנו. למדנו מנוברדהוק, קיבלנו מקלם וקיבלנו מסלובודקה. נלחמנו בדרך שמתאימה לנו. הקבלה היא אחת מדרכי הלחימה. האשכנזים לימדו אותנו לשמור על עצמנו. לו ההתמודדות שלנו היתה נמשכת מאה שנים היינו אחרים. הענווה היא חלק מהייחוד שלנו. יש לנו נועם הליכות. הגשר לחילונים יכול להיבנות על ידנו. היום החברה הישראלית זקוקה יותר לסגנון שלנו. כיום ארגון ״ערכים״ מנהל את רוב הפעילויות שלנו עם החילונים, ורוב הפעילים בו ספרדים. ארגון ״לב לאחים״ הפועל להעמקת תודעת היהדות, ויש לו סניפים בכל הערים, פועל גם הוא בעיקר עם הספרדים.
ש: האם נכון הדבר שתלמידים ספרדים נאבקים על מנת להיכנס לישיבות האשכנזיות?
ת: יש מאבק כזה. יש קווטה (מכסה). האשכנזים טוענים שלישיבות שלהם יש אופי מסוים והם רוצים לשמר אותו. לכן הם קולטים תלמידים ספרדים רק במספר מסוים.
ש: האם הטענה שתלמידים ספרדים מורידים את הרמה הלימודית מוצדקת?
ת: הספרדים דווקא מעלים את הרמה הלימודית, כיוון שלישיבות האשכנזיות פונים התלמידים הכי טובים, השמנת. הספרדים מצטיינים בישיבות. היום, להוציא קבוצה מסוימת שבוחרת ללמוד בישיבות האשכנזיות כולם באים אלינו. זו אותה שיטה, אותם לימודים, רק האוכלוסייה שונה. אני מקבל תלמידים רק מבני ברק. בערי השדה אין תשתית לתלמידי תורה, ותלמידים שמגיעים מדימונה ומערי השדה הם בעלי רמה יותר נמוכה. אצלנו בכיתה ט׳ תלמידים יודעים אלף משניות בעל פה. לא תמצא רמה כזו באף מקום.
ש: איפה ״החזרת העטרה ליושנה״?
ת: ש״ס צמחה על גרסה של קיפוח כללי, ולא רק בנושא התורני אלא בכל הנושאים החברתיים. במושג ״החזרת העטרה ליושנה״ מתכוונים בעיקר לחינוך התורני. הדברים לא חייבים להיות כפי שהיו במקור, אלא יש להחזיר את הבנים לדרך היהדות, להחזיר את הבנים לתורה ולא חשוב באיזו דרך. גם הרב עובדיה יוסף קורא ומלמד בספרים של אשכנזים. אין להם כוונה להנציח דווקא את המקור ממרוקו או מתונים.
ש: אתה מלמד רק לימודי קודש?
ת: כן.
ש:אתה בעצמך למדת צרפתית ומתמטיקה. האם אתה רואה את לימוד המקצועות האלה באור שלילי?
ת: היום אנחנו לא מלמדים מקצועות חול. לנוער יש היום הרבה התמודדויות בישיבה והם מתקשים בקבלת עול התורה. כשמשבצים מקצועות חול למערכת הלימודים התלמיד לא מרכז את כל כוחותיו בלימודי הקודש, והוא נעשה אדם שברירי. מי שלמד חצי חול וחצי קודש לא הגיע להיות גדול בתורה כמו הרב שך והאחרים. התורה תובעת את כל הכוחות. המאבק לקיום התורה חייב להימשך, חייבים לגייס עוד נוער שימשיך את התורה. אנחנו רוצים שהנוער יעסוק רק בתורה. זה מקצוע כמו מתמטיקה. כאשר אברך מגיע לגיל נישואים ונוכח לדעת שיש לו בעיה של פרנסה הוא יכול ללמוד בקורס של הנהלת חשבונות. תוך שלושה עד ארבעה חודשים הוא יכול להיות בעל מקצוע, תוך שנה הוא יכול להיות רואה חשבון. אין צורך לשלב אותו בסביבה לא תורנית ובמקומות שיעמידו אותו בניסיונות שעלולים לפגוע בו. אותנו לא העמידו בניסיון מול החברה החיצונית. ישראל אלימה מאוד, ובגלל אלימות החברה החיצונית אנחנו לא מלמדים לימודי חול, מוטב לא להעמיד את התלמידים בניסיון. כדי ״להחזיר עטרה ליושנה״ צריך להעמיד תלמידי חכמים ברמה כזו שיוכלו לשרת את הקהילה הספרדית ואת עם ישראל בעוצמה גדולה ביותר, ועל כן צריך לשמור אותם רק בעולם של תורה.
ש: ללמוד גמרא ופוסקים זה קשה. לא כולם בנויים להיות ״גדולים בתורה״.
ת: לנו יש כלים לשתי האוכלוסיות. כאשר אלף תלמידים נכנסים לבית המדרש ואחד מהם פונה להוראה אפילו רק בשבילו הכל כדאי. האחרים, כשמגיעים לגיל עשרים ואחד או עשרים ושתיים הולכים בחלקם לכולל, ויש כאלה שבגיל הזה לומדים קורס כתיבת סת״ם, או הוראה, שוחטים, משגיחים, וכו'. בעולם היהודי יש הרבה תפקידים גם לאלו הגדולים וגם לאלו הפשוטים יותר. אנחנו רוצים שהתלמידים שקיבלו את החינוך הדתי וצברו כוחות יקחו על עצמם את התפקידים האלו. אחרים שלא לומדים תורה פונים לביזנס.
ש: האם שמעת על ההיתר ההלכתי של הרב אלישיב, שמותר ללמוד מקצועות כמו מחשבים הנדסה, ראיית חשבון וכו'.
ת: אצלנו הגדולים קובעים את צרכי הקהילה. הם שוקלים בכל פעם לפי המצב הנתון. עכשיו נדרשים עובדים סוציאליים אז הם מתירים לימודים כאלו. הגדולים נותנים הוראות ואנחנו מקבלים את קו המחשבה שלהם.
ש: איך אתה מתפלל?
ת: אני מתפלל בנוסח ספרד. יש לי בית כנסת ספרדי. ישנם בינינו אנשים שמתפללים בנוסח אשכנז.
ש: יש לי הרגשה שאתם במצב של התלהבות וגדילה.
ת: יש לנו, ברוך השם, מאתיים וחמישים תלמידים בקריית החינוך, כולל ישיבה גדולה וקטנה. במוקדם או במאוחר עולם התורה הספרדי יגדל, וידיעה זו מעניקה כוח ושמחה. כשעזבתי את מרוקו חשבתי שכל העבר חרב, לא קיים, עכשיו אני פוגש את המסורת בכל מיני מקומות. עולם התורה של בני מרוקו קיים בגרסאות שונות.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק
אל הלקח ארון קדש-קינה-רבי דוד בן אהרן חסין
41 – קנו. אל הלקח ארון קדש
על מות רבי חיים טולידאנו. (ראה עליו: מלכי רבנן, עמ׳ לז-לח). קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש עשרה מחרוזות ומדריך. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בסיומת מקראית או תלמודית. חריזה: א/ב א/ב ג/ג/ג/ב ד/ד/ד/ב וכוי.
משקל: שמונה הברות בכל טור.
כתובת: קינה היא קוננתיה אל שמועה כי באה אל הלקח פאר החכמים גזע ישישים, טוב עם אלהים ועם אנשים, החכם השלם כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) חיים טולידאנו זלה״ה (=זכרו לחיי העולם הבא) שבט אלוה בו נגעה, בחדש שבט שנת בישראל גדול שמו(תקמ״ג). תמרור ׳מי זה במר׳. סימן: אנכי דוד בן חסין חזק יצ״ו.
מקור: א- סו ע״ב; ק־ פו ע״ב.
אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן קֹדֶשׁ / עַפְעַפַּי יִזְּלוּ מַיִם
צוֹם וַעֲצָרָה אֲקַדַּשׁ / כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים
נוֹד אָנוּד וְאֶתְנוֹדָדָה / עַל מַרְגָּלִית טוֹבָה אָבְדָה
אֶחְגֹּר שֵׁק אֶלְבַּשׁ חֲרָדָה / וְאֹמַר לָמָּה לִי חַיִּים
כִּשְׂרֵפַת בֵּיִת אֱלֹהֵינוּ / סִלּוּקוֹ קָשֶׁה עָלֵינו-5
פְּרִישָׁתֵנוּ מִמֶּנּוּ / כְּמוֹ פּוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים
יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצָץ / הָאִילָן וְשָׁרְשׁוֹ עָשַׁשׁ
זֹאת יִזְכֹּר אֱנוֹשׁ יִתְאוֹשָׁשׁ / וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּים
דָּא וַדַּאי עֲלֵיהּ בָּכֵינָא / אֲנַן הָכִי קָאֲמֵינָא
10-הֵי תּוֹרָה דַּעֲלַן מַגְּנָא / תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים
וָאֹמַר רָזִי לִי אוֹי לִי / כִּי גָּדַל שִׁבְרֵי רַב חֵילִי
מֵעַל רֹאשִׁי הֵן סֵר צִלִּי / וַנִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים
דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ / עַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתוֹ
לְשֵׁם שָׁמַיִם תּוֹרָתוֹ / יִרְאַת ה' לְחַיִּים
15-בְּבוֹאִי לִכְתֹּב עַל סֵפֶר / כִּשְׁרוֹן מַעֲשָׂיו אֲסַפֵּר
אֵין דַּי לִכְתֹּב קְנֵי סוֹפֵר / כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים
נָאוֹת יָדָיו עַסְקָנִיּוֹת / מִשְׁתַּפְּכוֹת כַּמָּה דְּיוֹת
לִכְתֹּב בַּסֵּפֶר תּוּשִׁיּוֹת / סִפְרִי מֵתִים וְסִפְרֵי חַיִּים
חָסִין קָדוֹשׁ צוּר מִתְנַשֵּׂא / גּוֹזֵר וְאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה
20-לָקְחוּ אֶת הַמֵּתִים שֶׁ / כְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים
חָשׁוּב הוּא קָרְבָּן כַּפָּרָה / בְּעַד שְׁאֵרִית נִפְזָרָה
לִפְנֵי אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא / הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים
זִכְרוּ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא / יִהְיֶה בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה
תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִן הַטּוֹבָה / וְאָכַל מֵעֵץ הַחַיִּים
25-קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ – יִרְצְךָ יִשָּׂא פָּנֶיךָ
אֶל בִּנְךָ יְחִידֶךָ / עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים
יְצַו הָאֵל יוֹצְרִי קוֹנִי / חֲסָדָיו מִמָּךְ לֹא יָנִיא
וְהָיָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי / צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים
. אל הלקח ארון: על-פי שמ״א ד, יט. ארון קדש: כינוי כבוד, על-פי כתובות קד ע״א. עפעפי יזלו מים: מרוב בכי, על-פי יר׳ ט, יז. 2. צום ועצרח אקדש: על-פי יואל א, טו. ר׳ חיים היה איש צדיק וחכם גדול ובעל מופת. כי… חיים: כי נכרת מן החיים, על-פי יש׳ נג, ח. ורמז לשמו. 3. נוד אנוד: אקוע על-פי יר׳ טו, ה ורש״י שם. ואמנודדה: אטלטל עצמי מרוב צער, על-פי יר׳ כד, כ. על… אכדה: מדמה את הצדיק למרגלית, על־פי מגילה טו, ע״א. 4. אחגר שק: לאות אבל, על-פי יש׳ טו, ג. אלכש חרדה: על־פי יח׳ כו, טז. למה לי חיים: על-פי בר׳ כז, מו. 5. כשריפת… עלינו: ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהיט (ב״ב יח ע״ב). פרישתנו… החיים: הלשון על-פי קידושין סו ע״ב, והרעיון על-פי מו״ק כה ע״ב. 7. יבש… האילן: על-פי משנה ביכורים א, ו ועוד. עשש: רקב. 8. זאת… יתאושש: על-פי יש׳ מו, ח. ולא יאמין בחיים: על-פי איכה כד, כג. 9. דא… בכינא: על זה הצדיק אני בודאי בוכה, על־פי ברכות ה ע״ב. אנן הפי קאמינא: אנו כך אומרים, כלומר כך נספיד, על־פי עירובין כז ע״א וברכות נח ע״א. 10. הי… מגנא: היכן התורה של הצדיק שעלינו היא מגינה, שהרי הצדיק מגן על הדור, על-פי ברכות לא ע״א. תורת… חיים: על-פי מש׳ יג, יד. ורמז לצדיק ר׳ חיים ולתורתו. 11. ואומר… לי: לשון של צער וקינה, על-פי יש׳ כד, טז. רזי: לשון סוד של פורענות (רש״י) או רזון(ראב״ע). שברי: אסוני. רב חילי: כאבי רב. 12. הן סר צלי: הנה סר מגני שהיה מגן עלי בזכותו(רש״י) על-פי במ׳ יד, ט. ונבחר מות מחיים: לאחר מות הצדיק נעדיף למות מאשר לחיות, על־פי יר׳ ח, ג וכפרש״י שם. 13. דן… לאמתו: וזו היא מעלה לדיין(שבת י ע״א). עולה… בשפתו: על-פי מלאכי ב, ו. 14. יראת ה׳ לחיים: על-פי מש׳ ט, כג. 15. אין… סופר: אין די קני סופר לתאר כשרון מעשיו. כל הכתוב לחיים: על־פי יש׳ ד, ג. אלו קורות חייו של ר׳ חיים שהיה איש אשכולות, כתב ספרים על נושאים שונים ואף היה בעל מופת. 17. נאות… תושיות: ר׳ חיים השאיר אחריו כת״י רבים. ספרי שו״ת, ליקוטי דינים ודרושים, פסקי דינים והסכמות, ועל כך מרמז המשורר ׳נאות… תושיות׳. ידיו עסקניות: על-פי שבת יד ע״א. כאן: ידיו עסוקות תמיד בכתיבה. נאות ידיו: על־פי שבת קלג ע״ב ׳זה אלי ואנוהו׳ (שמ׳ טו, ב). 18. משתפכות כמה דיות: דיו רב נשתפך לכתיבת ספרים. תושיות: חכמות, ונמשך לפניו ולאחריו. ספרי… חיים: על-פי ראש השנה לב ע״ב. כאן: תיאור ממשי, ר׳ חיים כתב גם קינות וקונטרס רשימת נפטרים בו הזכיר שנות מות רבני המערב משנת תעד עד תקלג. 19. חסין… מתנשא: כינויים לקב״ה. גוזר אומר ועושה: מנוסח תפילת ׳ברוך שאמר׳. 20. לקחו… החיים: זו היא גזרתו ליטול נשמתם של אנשים. את… החיים: לקחו מן החיים עם המתים שכבר מתו, והוא על-פי קה׳ ד, ב. 22-21. חשוב… כפרה: על-פי מ״ק כח ע״ב. 22. אל גדול ונורא: על-פי דב׳ ז, כא. השם נפשנו בחיים: הנותן לנו חיים בזכות הצדיק ר׳ חיים, על-פי תה׳ סו, ט. 23. זכרו… הבא: ביטוי של כבוד לצדיק גדול שנפטר. יהיה… רבה: יזכה להיות בחברת מלאכים וקדושים על־פי תה׳ פט, ח. 24. תשבע… הטובה: הצפונה לצדיקים בעוה״ב. ואכל מעץ החיים: על-פי בר׳ ג, כב. כאן: יאכל ׳מעץ החיים הנטוע במחיצת הצדיקים׳(תנחומא האזינו, א). 25. קום… אלהיך: ברכה לבן, על-פי יונה א, ו. קום התפלל. ירצך ישא פניך: יקבל פניך ותפילתך ברצון. על-פי מלאכי א,ח. 26. אל בנך יחידך: על-פי בר׳ כב, ב ורמז שהותיר בן יחיד. עושר וכבוד וחיים: על-פי מש׳ כב, ד. וזוהי הבקשה למען הבן. 27. יצו… יניא: ה׳ יצוה חסדיו אליך ולא ימנע. 28. והיתה… החיים: על-פי שמ״א כה, כט. שנשמתו של הצדיק תהיה צרורה וגנוזה בצרור החיים בעוה״ב תחת כסא הכבוד. שבת קנב ע״ב. וסיים המשורר בברכה כפולה לנפטר ולבנו.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
מערכת קבלת החלטות. חיי המחנות התנהלו ביידיש. עבודת הוועדה המתמדת שתפקידה לתאם בין מזכירויות המשותפות של המחנות, והמזכירות המשותפת של כול מחנה שתיאמה את עבודת וועדות המשנה, אוישו ביוצאי אירופה בלבד ללא נציג למעפילי צפון אפריקה. מזכירויות המחנות קבעו את סדר העלייה והכינו רשימות עולים לפי ספינות. למשל, על ההחלטה העקרונית על סדר העלייה לפלשתינה א"י לא חתום מעפיל מצפון אפריקה. ההזמנה למפגש עם המפקד הבריטי של מחנות קפריסין הופצה ביידיש ונחתמה בידי מזכירות מחנות קראולוס. המפגש התקיים חמישה חודשים אחרי שהבריטים יצאו מפלשתינה א" ומספר המעפילים במחנות היה קטן יחסית. אבל, בין החותמים לא – היה נציג למחנה 55 בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה. הפרוטוקולים של דיוני המזכירויות המשותפות התקיימו ביידיש ונכתבו ביידיש דוחות ואספקת מכסות מזון למעפילים נכתבו ביידיש וברומנית. חוסר השקיפות בקבלת החלטות דיו להטיל ספק בחלוקת שוויונית של מנות המזון לאוכלוסיית המחנות.
סדר העלייה לפלשתינה א"י. סדר העדיפות לעלייה לארץ היה עיקרון עליו הקפידו המעפילים. שינוי –
מועדי העלייה ארצה גובו על ידי התנועות הפוליטיות. יתכן שעקב כך חלף מועד עליית מעפילים מוגרבים ואחרים ארצה. ועדת העלייה פרסמה נוהל שילדים שנולדו אחרי ינואר 1930 זכאים לעלות במסגרת עליית הנוער. כאשר פורסמה רשימת הזכאים הזאת ולמרות שהיו צפון אפריקאים בני אותו שנתון בספינות 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' 'יחיעם ו'כ"ט בנובמבר' התברר שאין בה ילד צפוןאפריקאי אחד. במקרה אחר, הודיעה מחלקת העלייה למעפילי 'בן הכט' ו'אל תפחידנו', 'יהודה הלוי', – ו'שיבת ציון' שטרם נרשמו ולא הצטלמו לתעודת עולה להגיע להירשם ולהצטלם. בין מעפילי ספינות אלה היו למעלה ממאה יוצאי צפון אפריקה, אך ההודעה נמסרה ביידיש. במילים אחרות, השקיפות ביידוע המעפילים במחנה הייתה לוט בערפל עבור מעפילי צפון אפריקה ויתכן שגם עבור מעפילים מאירופה.
העדפת אנשי שלומינו. במחנות קראולוס 'מפא"י' הייתה התנועה הפוליטית הגדולה ביותר עם 655 חברים ) 21.8% (, אחריה 'המזרחי' עם 467 חברים ) 15.45% (, 'העובד הציוני' עם 592 חברים ) 19.46% ,) השוה"צ' עם 456 חברים ) 15.11% (, בית"ר עם 353 חברים ) 11.77% ( 'אחדות' עם 295 חברים ) 9.71% ,) 'אגודה' עם 147 חברים ) 4.87% ( ו'פח"ח' )פרטיזנים חלוצים חיילים( 27 חברים ) 1.75% .) 693 התופעה העידה על החשיבות הגבוהה שניתנה להשתייכות הפוליטית. ההתפלגות במחנות הקיץ והחורף הייתה דומה. ברשימות אלה נמצא מספר קטן של מוגרבים. אפשר שהיה זה מסר שקשרים מפלגתיים סייעו למעפילים שהתנועה חפצה ביקרם. דלתם של כול תנועות הפוליטיות הייתה פתוחה בפני מעפילי צפון אפריקה. אם כי רובם השתייכו ל'הפוהמ"ז' ומיעוטם ל'מפא"י' ו'לבית"ר'. ניתן לשער, שנציגי התנועות בוועדות השונות היו שומרי הסף של הסיפר הציוני והשלכותיו הפוליטיות עבור מפלגות ארץ ישראליות. הם שקבעו את סדר היום הציבורי במחנות. בין נציגי התנועות שניווטו את החיים במחנות לא היה אף נציג צפון אפריקאי.
שליחים מוגרבים בקפריסין. הזרוע הביצועית של התנועות הפוליטיות בקפריסין הייתה שליחיהן. בשלהי שנת 1946 , לא היה שליח צפון אפריקאי, כי לא היה ידוע לסוכנות היהודית על מעפילים מצפון אפריקה בקפריסין באותה עת. לפי המאגר, שהו אז תשעה מעפילים צפון אפריקאים בלבד במחנות. מינואר 1947 ועד ספטמבר 1947 ידוע רק על ביקורו של אלי מויאל בקפריסין לצורך הכנת דוח על המעפילים הצפון אפריקאים. מספטמבר 1947 עד סוף השנה פעלו בקפריסין שני שליחים אלי מויאל ויצחק אברהמי. כלומר שליח אחד ל – 1,000 מעפילים. האחרון, מחברי הגרעין הצפון אפריקאי מקיבוץ בית אורן, 'ננזף' כשנקט בפעולה שלא עלתה בקנה אחד עם נוהלי התקשורת בסוכנות היהודית. מינואר 1948 עד פברואר 1949 מועד סגירת המחנות לא היה שליח צפון אפריקאי בקפריסין. כך גם ברשימת השליחים של עליית הנוער לחודשים נובמבר דצמבר – 1947
בארץ היו כבר גרעינים צפון אפריקאים שהשתלבו בקיבוצים דתיים )שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה( וסוציאליסטים ) בית אורן, רגבים, שדה נחום ובית השיטה( שהיו יכולים לסייע בהדרכה וקליטה של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין. לכן, לא ברורה ההימנעות מלשלוח שליחים מגרעינים אלה לקפריסין בעוד שחברים מגרעינים אלה נשלחו באותה עת לתוניס, אלג'יר ומרוקו. בפגישתו של שליח מטעם תנועת 'תורה ועבודה' עם ליטבק, מוועדת העלייה במדור הדתי, שתחום אחריותו היה הקצאת שליחים בקפריסין, הלז לא ראה מקום לשלוח שליח נוסף ולדבריו "כעת איננו מסכים להוסיף אף אחד". בעניין הצפון אפריקאים ליטבק טען, ]…[ ש"לפי הידיעות שקיבל אין צורך באף אחד ומה שיש מספיק בהחלט". לפי המאגר, באותה עת היו כ- 2,000 מעפילים מוגרבים בקפריסין. מרדכי חיות, שליח תורה ועבודה', דיווח למדור הדתי על פעילותו בקרב הצפון אפריקאים במחנה 55 בקפריסין. הוא סבר ש"יש למצוא בהקדם האפשרי מועמד מתאים לשליחות בין יוצאי אפריקה הצפונית". אחרי שהתייעץ עם חברים מתוניס, הם המליצו שהשליח יהיה מיוצאי תוניס או מרוקו ]…[ ו"אם זה יתקל בקשיים יכול לבוא בחשבון גם חבר קבוצה מעולי מצרים ואפטלו ]ואפילו, ב.ד[ תורכיה". לדרישה זו לא התקבל מענה מהמדור הדתי. ניתן להבין את הטענה כלפי מעפילי צפון אפריקה שלא הייתה להם שפה משותפת עם רוב אוכלוסיית המחנות, אבל חסרונם של שליחים שידעו את השפה המוגרבית והצרפתית בעלי רקע דומה למוגרבים רק חידד והעמיק את התסכול והמרירות של המעפילים המוגרבים שחמל רפאל זיהה בביקורו במחנות קפריסין.
ועד המשפט. גם בוועד המשפט, בית דין של חברים במחנות הגירוש, לא היה חבר צפון אפריקאי. נציגי תנועות מונו לוועד המשפט אם כי לא ברור איזה הכישורים נדרשו מהם. המועצה השנייה של מחנות הקיץ, בה שהו רוב המעפילים המוגרבים, ביקשה לבדוק את קודקס המשפט ]התקנון, ב.ד[ שהיה כתוב ביידיש. אפילו הודעה של מחלקת הביטחון של המחנות על גניבות במחנות החורף, פורסמה ביידיש. המלצה שיתכן ונועדה לשפר את תחושת הביטחון במחנות. כנראה, לא הייתה עירנות ציבורית מספקת למגבלות שהערימה השפה היידית על המעפילים המוגרבים.
תביעות מעטות הוגשו לוועד המשפט על ידי צפון אפריקאים. יתכן שהסיבה לכך הייתה חוסר האמון שלהם במערכת שדיברה יידיש ופסקי הדין שלה היו ביידיש. אם כי הסבר אחר עשוי היה להיות שהתנהגותם של המוגרבים הייתה נורמטיבית ולא הצריכה את שירותיו של וועד המשפט. נמצאה תביעה על גניבה שהוגשה על ידי סוליקה אביטל נגד אברהם פרנק. כתב התביעה, פרוטוקול הדיון ופסק הדין נכתבו ביידיש. לואי פורטל תבע את ויינברגר אריה. )מהות התביעה לא ברורה(לוחות הזמנים של הדיונים המשפטיים, פסקי דין ותקנון משפט החברים נכתבו ביידיש. אך ניתן להניח שאי שליטה בשפה היותה אבן נגף העיקרית שעמדה בפני מעפילים מוגרבים להגיש תביעות.
תרבות, ספורט ופנאי. גם הודעות ועדת התרבות על הרצאות ושל ועדת הספורט על תחרויות ספורט הוכרזו ביידיש. יש להניח שחלק מהמעפילים המוגרבים נטלו חלק בפעילות הספורט בקפריסין. עם זאת, עצם ההודעה ביידיש התעלמה מהם.
ספורט. ועדת הספורט במחנה 65 הודיעה על משחק כדורגל בין מחנה 65 למחנה 67 במגרש של מחנה 64 ועדת הספורט של מפא"י הודיעה, כי תחרות כדורגל של קבוצות 'מפא"י' ו'גורדוניה' מכל המחנות תתקיים במגרש במחנה 64 ברשימת שחקני הכדורגל במחנה 69 לא היו שחקנים צפון אפריקאים, אולי מפני שבמחנה זה היו, לפי המאגר, פחות מ- 50 מעפילים צפון אפריקאים. ועדת הספורט במחנה 69 פרסמה הודעה בלוח המודעות בעברית ]הודעה חריגה, ב.ד[ על קיום אליפות מחנות החורף בכדורגל. 70 לעומת זאת ההודעות על טורניר פינג פונג ]טניס שולחן, ב.ד[, כדורעף וכדורגל פורסמו ברומנית שהייתה שפתם של מעפילי 'כנסת ישראל' ו'הפאנים'. חרף חסרונה של שפה משותפת הספורט יכול היה לקרב בין שתי התרבויות – – הצפון אפריקאית והאירופאית שנפגשו בעל כורחן בקפריסין.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון שני- הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.
הרב מהלוף פחימה.
הראיון נערך ב-27 ספטמבר 1999, בבני ברק
הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר. בשנת 1967 עלה לישראל ועמד בראש ישיבת ״אור התורה״. כעשרים שנים הוא מכהן כרב הראשי ליהודי מרוקו בבני ברק, שמתגוררים בה כ־120 אלף תושבים. כ־50 אלף מהם ספרדים (כולל שכונת פרדס כץ) ומתוכם כ־25 אלף יוצאי מרוקו.
נולדתי בשנת 1935 בקזבלנקה. בילדותי ועד גיל ארבע־עשרה, למדתי ב״אם הבנים״ בקזבלנקה, ישיבה שנוסדה על ידי בעלי בתים פשוטים מתיטואן. בגיל ארבע־עשרה נסעתי ללונדון ולמדתי שמונה שנים בישיבה של הרב שניידר.[ ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, המכונה שניידר על שם מייסד הישיבה.] חתנו של הרב שניידר, הרב יצחק סמיאטיצקי, בא למרוקו ולקח איתו שלושים ואחד תלמידים. אחרי השואה הביא הרב סמיאטיצקי תלמידים גם מהונגריה. לפנַי הגיעו לישיבת שניידר שלושה תלמידים, הבן של הרב טולדנו, הנכד שלו עמרם הרוש, שנשאר בלונדון, והרב ניסים טולדנו שיסד את הישיבה בבאר יעקב. הגענו ממרוקו לישיבה בלונדון והיינו שלושים ואחד מתוך כמאה ושישים תלמידים שהתגוררו בישיבה.
ש: ההורים היו מאושרים מזה שנסעת?
ת: כן. הם רצו שאלמד תורה.
ש: ההורים היו דתיים?
ת: ההורים היו חרדים אדוקים. למדנו רק לימודי קודש.
ש: הם לא חששו משהות בארץ זרה, כשגם את השפה אינך יודע?
ת: לא חששו מדבר כי נתנו אמון מלא ברב.
ש: איך הסתדרת כשהגעת לשניידר בלונדון?
ת: נפלא. בשלושה חודשים למדתי את שפת היידיש.
ש: הרגשת איזשהו יחס מסויג מצד המורים?
ת: לא. היינו כאחד העם.
ש: מאילו ארצות באו התלמידים מלבד יוצאי מרוקו?
ת: אנגליה, גרמניה והונגריה. הרב שניידר היה ממוצא גרמני, והוא הביא איתו תלמידים מגרמניה.
ש: למדת לפי המסורת הליטאית?
ת: הכל טוטאלי ליטאי, מוסר ליטאי ונוסח תפילה אשכנזי.
ש: זה לא הפריע לכם, או לאחדים מכם?
ת: לא. אחרי שנתיים של לימוד בישיבה הגיע עוד מחזור של נערים שאני טיפלתי בו. למדתי בישיבה ובמקביל טיפלתי בתלמידים החדשים שהגיעו. בסך הכל בשלושה מחזורים ממרוקו הגיעו לשניידר כמאה ועשרים תלמידים.
ש: מה קרה כשהתחילה ההגירה הגדולה ממרוקו לצרפת?
ת: אקס לה בן ופובליענס קיבלו יותר תלמידים ולאט לאט פחת אצלנו מספר הלומדים. התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה כי זו היתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס לה בן ובפובליענס לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש, והלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבה זו היתה גדולה מאוד. אבל חשוב לדעת שהנסיבות שהניעו את ההורים לשלוח את ילדיהם לאנגליה ולצרפת היו, שעליית הנוער העבירה את התלמידים שהגיעו לארץ־ישראל על דתם. וכך, בני תורה העדיפו לעבור לאנגליה וצרפת ולא לישראל רק כדי לא ליפול לידי עליית הנוער. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי.
ש: למדתם רק קודש?
ת: רק קודש.
ש: ידוע לי שבמרוקו ההורים התעקשו שהילדים ילמדו גם קודש וגם חול.
ת: לא כל ההורים. ההורים שחיו בצפון הארץ התעקשו גם על לימודי חול, אבל לאלו שבאו מהדרום לא היה עניין בלימודי חול וביקשו רק קודש.
ש: הרב חייקין, מייסד הישיבה באקס לה בן שהנהיג לימודי קודש וחול, הלך לרב סולובייצ׳יק, הבריסקער רב, וקיבל הסכמה לכך, אחרת ההורים לא היו שולחים את התלמידים לישיבה זו.
ת: הרב חייקין לא פתח את הישיבה שלו עם תלמידים מרוקאים. התלמידים הראשונים היו פליטי שואה וצרפתים, כך שההערה היתה במקום. הצרפתים לא היו שולחים תלמידים לישיבה שאין בה לימודי חול, אבל הוא זכה להנחיל לתלמידים מרוקאים שלמדו רק לימודי קודש. למשל, הרב אהרון מונסנגו שהוא היום המנהיג של יהודי מרוקו, לא למד לימודי חול, אלא רק קודש.
ש: אבל לימודי קודש וחול נמשכים שם עד ימינו.
ת: זאת משום שהורים ממרוקו שבניהם למדו בגימנסיה שלחו אותם לאקס לה בן לסיים את לימודיהם לבגרות. תלמידי חכמים בוגרי אקס לה בן הם רופאים ועורכי דין אקדמאים שנשארו בעולם התורה.
ש: בלונדון זה לא קרה.
ת: בלונדון זה לא קרה. שם למדו רק קודש, שם אין צורך בלימודי חול. מי שהגיע לרמה הלימודית שהושגה שם בתלמוד לא נזקק ללימודי חול. התלמידים שלמדו בלונדון יכולים למלא תפקידים של דיינים ורבנים.
ש: במהלך הלימודים בישיבה ספגת מסורת לימוד ליטאית, דברי מוסר, נוסח תפילה, לא היה חסר לך בית אבא, חכמי מרוקו, השורשים המרוקאים?
ת: צריך להבין דבר אחד. כשנכנסים לישיבה ומעמיקים בלימוד מתמלא כל החלל והאדם אינו זקוק לשום דבר אחר. היה לי חבר שלמד איתי בשניידר, מיניתי אותו למנהל מוסד שהקמתי בעיר פאז, שלומדים בו לימודי קודש וחול ביחד. אחר כך הוא נסע לאמריקה ועשה שם דוקטורט. פעם, כשפגשתי אותו, הוא סיפר לי שקיבל דוקטורט באמריקה. אמרתי לו, מה זה דוקטורט נהיית סנדלר? היית רב, תלמיד חכם גדול, מה אתה צריך את זה ? באמריקה כותבים תזה על כל נושא ומקבלים דוקטורט. אדם שיש לו כבוד לא צריך שום דבר אחר. לאשה יפה לא נדרשים תמרוקים. תמרוקים הם עבור אשה שאינה יפה. התורה מספיק יפה ואינה זקוקה לשום גינונים אחרים. מי שמכניס גינונים אחרים רק מבזה את עצמו. כל המסורות המקוריות האלו ממרוקו טובות כשאין עיקר בחיים שלך. כשנכנסנו לישיבה ליטאית ונתנו לנו את הכיוון הנכון ללימוד ולמוסר, המסורות מבית אבא היו משהו שולי אצלנו, לא שבעטנו בהן חס ושלום, לא בעטנו בהן, אבל לא עשינו עסק מחסרונן.
ש: שמעתי מפי אנשים בוגרים בעלי פרספקטיבה, גישה אחרת לעניין הזה. אחדים מצטערים על כך שלא הציגו בפניהם בזמן הלימודים בישיבה ספרים של חכמי מרוקו. וכשהם התבגרו הם חזרו בעצמם לספרים אלה.
ת: אלו שאמרו לכם את הדברים האלה לא למדו טוב בישיבה.
ש: מה ההבדל?
ת: ההבדל פשוט. לדאבוננו הספרדים בכל ארצותיהם, גם כאשר היו להם ישיבות, לא השכילו למשוך אליהם תלמידים שיכירו בכך שהלימוד בישיבה הוא יעדם בחיים. באירופה היתה השכלה והיו משכילים, תלמידי הישיבות היו גם שומרי מצוות וגם משכילים ועם רמה כזו קשה להתמודד. לכן קמו ישיבות שהתנהלו ברמת לימוד מאוד גבוהה ואפילו המשכיל באוניברסיטה לא ידע להבין סברה שנאמרה בתוך הגמרא. הישיבות האלו התפתחו מישיבת וולוז׳ין. גדולי עולם שמשכו לישיבותיהם את הנוער והעניקו לחייהם אופי בהעמקה ובלימוד – אלו הם הליטאים. את המסורת יצרו החסידים. הם גיבשו את האנשים שלהם בפעולות ובחסדים, אצלם המסגרת משכה את האנשים. במרוקו לא היו מסגרות.
ש: חב״ד נכנסו למרוקו?
ת: אין מרוקאי שהוא חב״דניק בדם. כשהוא נמצא אצלם הוא שבוי שם. אין מסגרות מסורתיות במרוקו, לא היו. יש מנהגי אבות מסוימים, אבא שלו עשה כך ואבא של אחר עשה אחרת. כש״אליאנס״ נכנסה למרוקו היא פתחה את הפתח להשכלה ולא היו שם ישיבות מספיק חזקות שיוכלו לעמוד מולה. היו ישיבות כמו ״אם הבנים״ שבה למדתי, אבל הן לא היו ברמה גבוהה ולא הצליחו לעניין אותנו. למדו הלכות, עברו מבחנים וקיבלו דיפלומות של דיינים. עולם הישיבות לא היה ברמה ולכן לא יכול היה להתמודד עם ״אליאנס״. החל תהליך של התפוררות מוחלטת ולולא האשכנזים גם התלמידים שניצלו לא היו ניצלים.
ש: אתה מודה בעליונות של עולם התורה האשכנזי?
ת: רוב רובם של מייסדי הישיבות בארץ היום והרבנים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. כל מייסדי הישיבות הצעירות, שנקראות ספרדיות, יצאו מישיבות ליטאיות. יש רק ישיבה ספרדית אחת – ״פורת יוסף״. הרשב״א היה ספרדי, בספרד היתה אימפריה של תורה, אבל לדאבוננו זה היה בזמנים אחרים. גם מרוקו עברה טלטלה. קזבלנקה היתה כמו תל־אביב. אנשים עברו אליה מהכפרים או מהערים הקטנות שבסביבה והמסורות המקוריות שלהם לא נשמרו, אבדו. לכן תמיד צריכים להנהיג חידושים.
ש: האם אפשר לומר בפרספקטיבה היסטורית שבני מרוקו הצילו את הישיבות לאחר השואה?
ת: כשהגעתי לישיבת שניידר היו בה רק 160 בחורים. רב הישיבה אמר לי שלו היה צעיר בעשרים שנים הוא היה נוסע למרוקו ומקים שם ישיבה. לבחורים האשכנזים, גם אלה שמתעתדים לעבוד, יש תודעה ברורה שעליהם ללמוד בישיבה, עד החתונה, ואז ייצאו לביזנס. זה לא קיים אצל הספרדים.
ש: למה?
ת: לספרדים היו אמצעים דלים. האימרה ״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״, נכונה. על פי רוב, מרבית התלמידים שבחרו בלימודים היו חסרי אמצעים, לא עניים כי אם חסרי אמצעים. נער כזה שנכנס לישיבה ראה בה קריירה לכל החיים – הוא יהיה ראש ישיבה, או שוחט, או דיין, ומקורה של תפיסה זו במחסור. ואילו בקרב האשכנזים תוכל למצוא עשיר מופלג שהוא גם למדן ומעמיק. בבוקר יש לו מפעלים, בצהריים הוא נותן כסף לישיבות, ובערב הוא יושב ולומד תורה. תופעה כזו לא תראה אצל הספרדים.
ש: אתה תולה את ההבדל הזה ברקע הסוציו־אקונומי של המשפחות?
ת: כן, והרקע הזה הוא שנתן גיבוי לפעולות ״אליאנס״. העוני במרוקו היה באותה תקופה בשיאו.
ש: ההורים רצו אז שהתלמידים ילמדו מתמטיקה וצרפתית כדי שההשכלה תוציא אותם מהעוני?
ת: לא. בקטנותנו לא למדנו בגן ולא בבית ספר, למדנו בבית כנסת, כשלושים עד ארבעים תלמידים עם רב בעל זקן. שירותים לא היו, הרב לימד א-ב וקצת חומש, ואחר כך שלח אותנו הביתה. כש״אליאנס״ הגיעה היא משכה את ההורים על ידי הנהגת הגיינה, טיפול במחלות ילדים וכו'. יצאה פקודה מהשלטונות לסגור את כל ה״חדרים״ שהתנהלו בבתי הכנסת. פתחו בתי ספר של ״אליאנס״ וההורים שלחו אליהם את הילדים. לא היתה להם ברירה. עקב מצב זה קמה ישיבת ״אם הבנים״. יהודים פשוטים, מגולחים, יראים, נתנו מכספם ופתחו בית ספר חרדי.
ש: אתה יודע שבבתי הספר החרדים למדו באותה תקופה 8,500 תלמידים וב״אליאנס״ 45 אלף.
ת: ולמה ? זו ההצלחה של ״אליאנס״ שנבנתה על ניצול העוני וזכתה מן ההפקר. אחרי ש״אליאנס״ נפתחה הלימודים החלו לקבל תדמית מודרנית, וזה משך אחרים. על כן כל האליטה של מרוקו, בני הרבנים ובני בניהם הלכו ללמוד ב״אליאנס״. מיום שרשת זו נכנסה למרוקו לא היה דיין שבנו נעשה דיין. בעבר המקצוע היה עובר בירושה, אם האב היה דיין גם הבן יהיה דיין. אחרי כניסת ״אליאנס״ למרוקו בנו של הדיין נעשה רופא, מהנדס, רוקח, או ארכיטקט אך לא דיין.
ש: ומה רע בזה?
ת: זה רע מאוד מפני שלתורה צריך לתת כבוד וייחוס. יש הבדל ברמה כשהאב דיין, ובנו אחריו גם הוא דיין, לעומת דיין שצץ מאיזה בעל בית שאינו יודע תורה. תורה עוברת בירושה, האצילות של האבא עוברת לבן.
ש: אתה לא מאמין שהדברים יכולים להיות משולבים?
ת: לא. הם אינם יכולים להיות משולבים. אני והוא לא גרים בכפיפה אחת. יש פתגם תלמודי שאומר, ״אין אדם גר בכפיפה אחת עם נחש״. אני מדבר על לימודי חול. הבריסקער רב, הרב חיים ולולה דער טאטע (האב) אמר, שבימי הרמב״ם היו רופאים שידעו ללמוד תורה, היום הכיוון מתחיל לחזור לעבר. אני מכיר רופאים ומהנדסים בצרפת שנותנים ערך לתורה יותר מאשר למקצוע שלהם. הרב אלקיים, שותפי לבניית הכולל, היה אינג׳ינר שעזב הכל למען לימוד בישיבה. יש לי אברך בן עשרים וחמש שגמר בית ספר גבוה ביותר בצרפת, עבד עם הביטחון הצרפתי, היה טייס פנטום, ועתה הוא יושב ולומד תורה במסירות נפש. פעם הדברים לא התנהלו ככה. ״אליאנס״ החדירה לתודעה שצריך לכבד רופא יותר מאשר רב, כי רב מתפרנס משנור ורופא חי על עבודתו. זה מה שגרם לכך שרבים מהאליטה של מרוקו לא המשיכו ללמוד תורה ופנו ללימודי חול. רבים מהם חזרו לעולם התורה כשהישיבות האשכנזיות פתחו את שעריהן בפני תלמידים חכמים וטובים. בתקופה הנוכחית ההשפעה שלהם התעצמה וזו הוכחה לדברי.
ש: האם אתה חושב שצריכה להיות חומה בין לימודי קודש ללימודי חול.
ת: אני לא מתנגד שלאדם יהיו ידיעות בלימודי חול. אבל אני מתנגד להפיכת לימודי חול לאתגר. האתגר בחיים אינו התעניינות בעולם החילוני. בספר חובת הלבבות, בשער התחינה, יש מקום מיוחד שמדבר על מדע. לטענת המחבר, מטרת האדם צריכה להביא אותו כמה שיותר קרוב לקדוש ברוך הוא ולא להרחיק אותו ממנו. במציאות ראינו שכל אלו שבחרו בצבירת ידע חילוני התרחקו מהמקור, ולכן אני אומר שהישיבות האשכנזיות עשו טובה לכלל ישראל. בלי הישיבות לא היה היום זכר ללימודי התורה הגבוהים.
ש: אתה היית מעורב בעשייה בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.
ת: הייתי ראש הישיבה חמש שנים, מ־1962 עד 1967.
ש: קראתי במכתבים רבים, ואף נאמר לי על ידי הרב וולטנר, מייסד הישיבה, שהוא היה רגיש מאוד לצרכיהם של התלמידים, מנהגיהם, נוסח התפילה שלהם, והאוכל שאליו הורגלו. ההבדלים הורגשו רק בכך שהמורים היו ליטאים ועסקו בסיפורי המוסר.
ת: זה לא נכון. התפילות בחגים, בראש השנה וביום הכיפורים היו בנוסח אשכנזים. המוסף, לפעמים.
ש: וזה התקבל על דעת ההורים במרוקו?
ת: בחור שהלך לישיבה וחזר כתלמיד טוב הביתה, להורים זה היה העיקר. ההורים דאגו לעתיד של בניהם.
ש: אבל היו בקהילה אנשים שהתנגדו לכך שהאשכנזים יתפסו את השליטה.
ת: בכל מרוקו היה ועד יהודי אחד, ״ועד הקהילות״. העשירים הסתדרו ביניהם ללא ועד. טנג׳יר היתה העיר היחידה שהתקיימה בה הצבעה. לקהילה היהודית שם היתה התנגדות לדרכינו כי ניגחנו אותם בדברים שלא עשו לפי ההלכה. ברוך השם הצלחנו להיכנס לוועד, הרב אלקיים היה סגן ראש הקהילה בטנג׳יר. העמך בטנג׳יר היה איתנו, בתי הכנסת היו איתנו, רק ״אליאנס״ היתה נגדנו.
ש: מה ההבדלים בין הסידור ״וזרח השמש״ של הרב משאש לבין הסידור ״חזון עובדיה״ של הרב עובדיה יוסף.
ת: העיקר איננו הסידור אלא ההווי בתפילה. התפילה המרוקאית יותר חמה משל האחרים, יותר רעשנית, שרים בה יותר. הירושלמים של עובדיה יוסף יותר קרים.
הרב עובדיה יוסף רוצה להכתיב לכל יהודי שנחשב לספרדי שאין עוד גדול מלבדו, ולהתנהגותו קמו מתנגדים. לא כל בני התורה בישיבות הספרדיות מקבלים את הגרסה שלו ואת ניסיון ההשתלטות שלו.
ש: הרב עובדיה יוסף הרים דגל שעליו חרוט ״להחזיר עטרה ליושנה״. איזו ״יושנה״? האם המשפט מתייחס לבני התורה המרוקאים שהם בוגרי ישיבות ליטאיות ומשתכנזים?
ת: הוא מתכוון לכמות. הספרדים שנטמעו בין החילונים. לפני שקמה ש״ס היו הורים רבים ששלחו את בניהם לבתי ספר חילונים. מאז שקמה ש״ס יש למעלה מ־20 אלף תלמידים בבתי הספר שלהם.
ש: אתה מדבר על כך שהחזרת ״עטרה ליושנה״ מכוונת רק לכמות ולא לתוכן?
ת: בוודאי שאין כאן עניין של תוכן. התוכן כאן כמעט מאה אחוז ליטאי. גם הילדים שלו לומדים בישיבות ליטאיות.
ש: רק שלו?
ת: של כל הרבנים. כשהרב עובדיה יוסף מדבר על ״החזרת עטרה ליושנה״ הוא מדבר על כמות ולא על תוכן. בעניין הכמות הוא הצליח. הוא מנסה לתקן הלכות, וזה עניין לחיי היומיום של כל יהודי. איכות זה דבר אחר. ש״ס עובדת כרגע על כמות. יש כלל שמהכמות תצא איכות. אתה לוקח חיטים מוציא מהם את הקש והזבל ונשאר לך קמח מנופה, ומהכמות יוצאת איכות. אלף נכנסים אחד יוצא.
ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון שני- הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.
עמוד 158
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית
מנהגי תשעה באב
- נהגו כסעודה המפסקת, לשבת על הארץ סמוך לפתח הכית:
ב- נהגו לאכול בסעודה המפסקת עדשים אדומים, וביצים שלוקות במלח ובאפר:
ג- נהגו להטביל את המוציא באפר, וכן יש נהגו להטביל את הביצה באפר:
ד- נהגו להסיר את פרוכת ההיכל, והופכים מעיל הספר תורה שקוראים בו בתשעה באב, ואחרי חצות היום מחזירים אותם למקומם:
ה- נהגו להרבות בקינות, ויש מדלגים קטעי הנחמה שיש בקינות:
ו- נהגו הנשים להתאסף יחד, בפתחי הבתים, ולקונן קינות שונות שנתקנו בשפה ערבית, על עשרה הרוגי מלכות, חנה ושבעת בניה ועוד:
- נהגו בליל תשעה באב, להאיר את בית הכנסת והבית, באור אחד בלבד:
א-כן המנהג, וכמובא בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ר״נ), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (תשעה באב), והכל משום עגמת נפש וצער על החרבן, וכאדם שמתו מוטל לפניו, וראה בספר ליצחק רי״ח (אות ת׳):
ב-כן המנהג, והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד ר״נ), והטעם כי מאכל עדשים הוא מאכל אבלים כידוע, וכמו כן בצים באפר, הם מסימני אבלות, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקע״ה):
ג-כן המנהג, ומקורו מהברכ״י, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידנו(עמוד ר״נ), והוא עדה״כ ויגרס בחצץ שניו:
ד-כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), ומקורו מספר כפ״ה (סימן תקנ״ה סק״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:
ה. כן המנהג, וראה בספר נהגו העם (תעניות), ובנתיבי עם (עמוד רמ״ח), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו (תשעה באב):
ו-כן נהגו בהרבה קהילות, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובאוצרות המגרב (ט״ב), וזה ביטוי הנשים וצערן על החרבן:
ז-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד ת״ס, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ב), וגם זה לשם עגמת נפש וצער על החרבן, עדה״כ על זה היה דוה לבנו על אלה ״חשכו״ עיננו על הר ציון ששמם וכו':
ח-נהגו בליל תשעה באב לישון על הארץ, ויש נהגו לשים אבן תחת מראשותיהם:
ט-נהגו בתשעה באב בשחרית, שאין מתעטפים בציצית ואין מניחים תפילין, ועושים
זאת בתפלת מנחה:
י. נהגו בשחרית של תשעה באב, לשנות מספר קטעים בתפלה: במקום ״למנצח בנגינות״, אומרים ״על נהרות בבל״, ובמקום ״שירת הים״, אומרים פרשת ״האזינו״, ובמקום נוסח הרגיל של קדושה אומרים ״נקדש את שמך״ ובו׳, ובמקום ״שים שלום״ אומרים ״עושה השלום ברכנו בשלום״ וכר, (וכמובא בספר ״חמש תעניות״):
יא. נהגו שאין כהנים נושאים כפיהם בשחרית של תשעה באב:
יב. נהגו שאין מגביהים ספר תורה בשחרית של תשעה באב:
יג. יש נהגו שאין כהן ולוי עולים לספר תורה בשחרית של ת״ב, רק שלשה ישראל, ויש שאין משנים בזה:
יד. יש נהגו כשעולים לתורה בתשעה באב, פותחים את התורה: ״ברוך דיין האמת״, במקום ״השם עמכם״, ויש נהגו לא לשנות:
טו. נהגו שאין אומרים ״קדיש תתקבל״, בערבית ובשחרית של תשעה באב, רק קדיש יהא שלמא בלבד, ויש נהגו לאומרו בשחרית:
ח-כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ו), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי שימעט האדם בכבודו והנאתו, לצער על חרבן בית קדשנו ותפארתנו:
ט-כן המנהג פשוט, ומובא בנהגו העם (תעניות), ובשמש ומגן(ח״ב סימן ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(הל׳ תפילין), ובספר עוטה אור להרה״ג ר׳ עמנואל טולידנו (חלק ו׳), וכדעת מרן השו״ע (סימן תקנ״ה ס״א) וראה בספר ויאמר יצחק (ליקוטים אות ב׳ סימן י״ז):
י. כן המנהג, וראה בזה בספר נהגו העם (שם), ובנר לעזרא (עמוד ר״י):
יא. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (תעניות), וכן כתב בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ז):
יב. כן המנהג, ומובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה), וכ״ז כדי להמחיש את צערינו על חסרון כבוד התורה, וראה בספר מים חיים (רכ״ה) ובספר אוצרות הפוסקים (תעניות):
יג. כן נהגו בבתי כנסת של התושבים בפאס ובעוד מקומות, ואלו בשאר בתי כנסיות נוהגים לא לשנות בזה, וראה בכל זה בנוהג בחכמה (שם):
יד. כן מנהג בתי כנסת של התושבים בפאס, וכמובא בנוהג בחכמה (שם), וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קי״ח), ובספר לקט הקציר (עמ׳ תי״ד):
טו. כן מובא בספר נהגו העם (תעניות), וכן מצוין בסידור ארבע תעניות, והוא ע״ד מה שכתב הכה״ח (סימן תקנ״ט סקמ״ו) בענין אי אמירת עלינו לשבח עיי״ש, אלא שבקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ז) כתב בשם האריז״ל לאומרו בשחרית, וכן כתב בילקוט״י מועדים (עמוד תקפ״ג):
טז. נהגו בתשעה באב לפני חצות שאין מעשנים כלל:
יז. נהגו רבים ליבטל ממלאכה, ביום תשעה באב:
יח. נהגו כשיש מילה בתשעה באב, מברכים על הבשמים ועל הכוס, ונותנים לתינוק לטעום:
יט. נהגו הנשים לנער כלי המטה, ולשטוף את הבית ולסדרו, ביום תשעה באב אחרי חצות היום:
כ. נהגו הנשים לאפות עוגות אחרי חצות היום, לצורך מוצאי תשעה באב, ויש נהגו להכין חמין חלבי, ונאכל עם חמאה במוצאי תשעה באב:
בא. נהגו לבקר בבית הקברות, ביום תשעה באב:
כב. נהגו לאכול במוצאי תשעה באב (וכן בשאר תעניות), דייסה העשויה מחטים כתושות:
כג. נהגו שאין אוכלים בשר, לרבות עוף, עד יום עשירי בערב (דהיינו ליל י״א באב): כד. נהגו שאין מתרחצים, ואין מסתפרים, ואין מכבסים, עד יום עשירי בבוקר:
כה. נהגו רבים אחרי תשעה באב, לצבוע איזה חדר בבית, לכבוד שבת נחמו:
טז. כן המנהג, ומובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ב), והביא שם בשם המחזיק ברכה, שגדול אחד חלם רב גדול, והשביעו שיאמר לו מה אומרים בשמים על עישון בת״ב, והשיב לו, שהם מקללים אותו, ולכן שומר נפשו ירחק מזה, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן ל״ט) בזה:
יז. כן המנהג, וכמובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תשעה באב), וקבלה בידם כי העובד בת״ב לא יראה ברכה בעבודתו, ושגור בפיהם הפתגם ״כספי איכה (תשעה באב) ומי כמכה (פורים) אין בהם סימן ברכה״, וראה בבית יוסף (סימן תקנ״ד) בזה:
יח. כן המנהג, והביאו בספר מים חיים (עמוד רכ״ד), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד רנ״ח): יט. כן נהגו להקל, והביאו מרן החיד״א (סימן תקנ״ט סק״ז) וראה בזה בספר מועד לכל חי (עמוד קכ״ג), ובספר נר לעזרא (סימן צ״ו) ובלקט הקציר 1עמ׳ תט״ז) וראה גם בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד תס״ד):
כ. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ז):
כא. כן המנהג, והביאו בספר מועד לכל חי(עמוד קכ״ג), והזהיר שם שההולכים לא ילכו בקבוצות עיי״ש: כב. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו(תעניות):
כג. כן הביא בנו״ב (עמוד ל׳) ומקורו ממרן החיד״א במחזיק ברכה, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד צ׳), וכמובא בשו״ע (סימן תקנ״ח) מנהג כשר וכר עיי״ש:
כד. כן הביא בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תשעה באב סימן ג׳), וכן הובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד רנ״ו):
כה. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(תעניות), והוא לסימן לנחמה ולחיזוק האמונה וכנ״ל:
מנהגי ימי תעניות
א-יש נהגו לומר ״עננו״ בערבית שחרית ומנחה, ויש נהגו לאומרו רק כשחרית
ומנחה:
ב-יש נהגו כשהקורא בתורה מגיע לי״ג מדות, שותק והציבור אומרים אותם כקול רם,
ושב הקורא וקוראם בתורה, והמנהג פשוט לא לשנות משאר הקריאה:
ג-נהגו להתפלל ביום התענית בעוד היום גדול, ואין הכהנים נושאים כפיהם, ואף לא
אומרים אלקינו וכו׳ ברכנו כברכה וכו':
ד-נהגו להניח תפילין ולהתעטף בציצית, במנחה של תעניות:
ה-נהגו בעשרה בטבת שחל כערב שכת, שאין מניחים תפילין כמנחה:
ו-נהגו להחמיר שאין טועמים כלום, ביום התענית לפני עלות השחר:
א-הנה בספר נהגו העם (תעניות) כתב שהמנהג לאומרו בג׳ תפלותיו, וכ״ב באוצר המכתבים (ח״ב סימן ל״ח), אולם בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(סימן שצ״ט ס״ו) כתב, שהמנהג לאומרו רק בשחרית ומנחה, וכן כתב בספר מקור חיים (סימן ר״ז סי״ז), ונהרא נהרא ופשטיה, וראה באוצר המכתבים (סימן אלף ל״ח), ובחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳):
ב-כן כתב בספר נהגו העם (תעניות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״א), ובספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), ומ״מ המנהג פשוט שלא מסייעים לחזן כלל:
ג-כן כתב בספר שושנים לדוד (ח״ב ס״ד), ובספר נהגו העם (תעניות), ובספר קרית חנה דוד (סימן פ״ז), אלא שמדברי נהגו העם משמע שאפי׳ מתפללים לפני השקיעה לא פלוג, ואלו מדברי הקח״ד לא נראה כן(ראה אוצרות הפוסקים תעניות):
ד-כן כתב בספר ליקוטי ויאמר יצחק (תעניות ס״ב) ובספר שושנים לדוד:
ה-כן כתבו הנ״ל בסעיף הקודם:
ו-כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והוא ע״פ הסוד (ראה מקור חיים פרק ר״ז):
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-מנהגי תשעה באב וימי תענית