מורשת יהדות מרוקו

הנה כי כן, מויאל השקיע מאמצים לרוב, ללא כל תמורה כספית, כדי ללוות את ראשוני עקרון־מזכרת בתיה בצעדיהם הראשונים בארץ, תרם מהידע שלו ואת קשריו עם השלטון הטורקי, כדי לסייע ברכישת השטח שעליו הוקמה לבסוף המושבה, ואף המשיך ללוות את מתיישביה כיועץ, כאיש הקשר עם פקידות הברון רוטשילד וכ״מנהל עבודה״. כשהיו העקרונים מגיעים ליפו, קיבלם מויאל בסבר פנים יפות בחנותו. הוא אף שילם בבריאותו על קשריו אלה עם המושבה החדשה, שכן בשנותיה הראשונות איימה עליה סכנת קדחת. רבים מהמתיישבים חלו, וגם מויאל כאמור היה בין החולים.

הברון רוטשילד, משהכירו, סמך עליו יותר ויותר. לא רק שכספיו לארץ הועברו דרך מויאל, אלא שמצויות הוכחות לכך שכאשר התעוררה בעיה באחת המושבות – אף כזו שמויאל לא היה קשור אליה כלל – הציע יועץ הברון, מיכאל ארלנגר, לפנות אליו כדי לקבל את עצתו. כך היה במקרה של ראש פינה ב-1884. הברון חשש מ״הצפה״ של המושבות הראשונות על ידי פקידים ומומחים חקלאיים צרפתיים, דבר שימשוך את תשומת ליבם של השלטונות, שממנה חשש מאוד. הוא הרי רצה לפעול בשקט, בלי שהטורקים יבחינו במיוחד בהתפתחות המושבות. ״הברון דה רוטשילד״, כתב ארלנגר לשמואל הירש ב-5 בספטמבר 1884, ״רוצה שמושבותיו לא תתבלטנה יותר מדי. אין ברצונו לשלוח עוד גנן צרפתי [לראש פינה], ובכלל אינם בנמצא בלי משכורת גבוהה. לחשתי לו כי על ידך או בעזרת האדון מויאל אפשר יהיה להשיג גנן או פלח מקומי. צריכים להימצא כאלה בסביבות יפו״.

לאחר כמה חודשים היה ארלנגר ספציפי יותר: ״זו תהיה שרות חדשה וחשובה [כך במקור] מאד מצד האדון מויאל ליסוד המושבות, אם הוא ישיג גנן ערבי מתאים למושבה ראש פנה. תכף בקום האדון דה-רוטשילד על רגליו(כי הוא שוכב חולה מחדש), אבקש ממנו מכתב ומתנה בשביל מויאל״.

האם מויאל היה ״מתנדב נצחי״ וכל מה שעשה היה ״לשם שמיים״ ולמען יישוב ארץ ישראל? רן אהרנסון, במחקרו על מעורבותו של הברון רוטשילד בהקמת המושבות, מעלה אפשרות שונה, ובמילים שלו: ״כמו המפקח פרנק אחריו, פעל מויאל בעניין המושבות בהתנדבות. עם זה נראה שהייתה לשניהם טובת הנאה מפעילותם זו. מסמך בן הזמן מוכיח כי מויאל קיבל בתמורה לתשלומים על עקרון (וגם בשביל ראשון־לציון בשנים 1883־1884) שטרי חוב שכללו גם חצי אחוז עמלה על כל סכום… מבחינה זו לא היו מויאל ופרנק שונים מבנקאים אחרים שעם בתי העסק שלהם עבדה פקידות הברון, כגון חיים ולירו בירושלים או בריש בחיפה״.

אם את עקרון, מזכרת בתיה לימים, ליווה מויאל בתקופת העלייה על הקרקע, טיפולו במושבה גדרה נמשך אף בימים שהמושבה כבר עמדה על תילה, והיא הייתה בהחלט זקוקה ליד תומכת.

גדרה, האחות הצעירה של ״שבע המופלאות״, המושבות שהוקמו בתחילת העלייה הראשונה, הייתה הקטנה שבהן וגם ידעה קשיים וסבל יותר ממושבות אחרות(להוציא אולי את יסוד המעלה, שצרותיה היו מסוג שונה).

את גדרה הקימו אנשי חבורת ביל״ו, שהיו הבטחה גדולה בתחילת ימי העלייה הראשונה, ולאחר מכן דומה שהקשיים שחקו אותם – מספרם הקטן ממילא התמעט עוד יותר, הם ״חיפשו את עצמם״ במושבה (ראשון־לציון) ובעיר (ירושלים) – ולא תמיד מצאו. בירושלים הקימו את שה״ו – ״שיבת החרש והמסגר״ – וניסו לעבור שינוי תעסוקתי: לא חקלאים כי אם בעלי מלאכה. כמה מהם הצטרפו לראשון־לציון והיו לאיכרים בה: אחרים נעו ונדו ברחבי הארץ או חזרו לחוץ לארץ. פטרונם, יחיאל מיכל פינס, עשה ככל יכולתו לסייע להם, ובסופו של דבר הצליח לרכוש בעבורם שטח קרקע גדול בדרום הארץ. ייחודם של אנשי ביל״ו היה שהיו צעירים, רווקים ורווקות, ואידאליסטים. לא במקרה הותירו רושם כה עז על בני דורם ואף על הדורות הבאים, על אף מספרם המצומצם (בשיא פעילותם הם מנו עשרות בודדות). על אמונתם היוקדת וחלומותיהם הגדולים יכול להעיד מכתב שכתבה אחת מבנות החבורה, פניה בלקינד(נישאה לישראל פיינברג, התיישבה בגדרה והייתה אמו של אבשלום פיינברג).

את מכתבה שלחה לאחותה הגדולה שנשארה ברוסיה, וכך כתבה: ״…לא תדעי לך אחותי תמתי מה נעמו החיים בנאות שדה ומשכנות אברים. קומי ועלי אלינו על אדמת הקודש, שאפי את רוח קודשה ותפארתה במרומי הריה ובשפל עמקיה. הדעת הזאת כי על אדמת אבותינו עומדת רגליך תפח בך רוח חדש לא שערוה כל אחינו יושבי חוץ… ולי מה יקרו השדות אשר דשאו והפריאו בזאת בני עמי העובדים החרוצים! מה נעמו השבולים במלאן פרי תנובה, פרי עבודת אחי י. וש. [שני אחיה של פניה, ישראל ושמשון בלקינד נמנו אף הם על חבורת ביל״ו] הנאהבים והנעימים! לו ראית את פניהם ששזפתם השמש. לו ראית אותי בחשפי זרועותַי בשדה כובס או בעמדי בבית המבשלות לזוד נזיד לאחי ולד, חברם כאח להם! לו ראיתיני ברתמי בידי את סוסי לנסוע העירה לקנות צידה לבית או ברכבי על החמור אשר אשכור לי מאחד הפלחים במחיר מצער…״

 גדרה נוסדה בנר שני של חנוכה תרמ״ה (14 בדצמבר 1884) על ידי 9 מאנשי ביל״ו שאליהם הצטרף מתיישב עשירי שרכש קרקע בכספו, על 3,000 דונם מאדמות הכפר הערבי קטרה. היא נמצאה בשפלת החוף, כ-30 ק״מ דרומית ליפו. בשנים הראשונות נחשבה אדמת גדרה לפי החוק הטורקי לחלק של הכפר קטרה, ומתיישביה התקשו לעבד את חלקותיהם. רק אחרי מאמצים שנמשכו שנים אחדות הצליחו בני גדרה להפריד מבחינה חוקית את אדמות גדרה וקטרה. המכשולים שהיה על ראשוני גדרה לעבור בתקופת הבראשית של המושבה נראו בלתי עבירים כמעט, ונוסף על יחסי השכנות המעורערים עם ערביי קטרה, עשו באי הכוח של השלטון הטורקי כל שביכולתם כדי למנוע – או לכל הפחות לעכב – את התפתחות המושבה. וכאן נכנם לעזרתה של המושבה הקטנה אברהם מויאל. הוא טיפל בשני נושאים מרכזיים – השגת כספים מתקציבי חובבי ציון וסיוע ביחסי המושבה עם השלטונות (אישורי בנייה, סכסוך עם השכנים הערביים ועוד), כלומר השתדלות בלתי פוסקת אצל הטורקים.

כי זאת יש לדעת: גדרה, שלא כמו רוב מושבות העלייה הראשונה, לא נהנתה מידו המיטיבה של הברון רוטשילד. מבחינתה של פקידות הברון היו הביל״ויים ״בנים חורגים״, ואפילו בנים סוררים. האחראית לה הייתה תנועת חובבי ציון, ומשאביה של זו היו תמיד מצומקים הרבה יותר מאלה של פקידות הברון. בנוסף, היא לא הייתה בת יחידה: חובבי ציון לקחו על עצמם לסייע כספית גם לפתח- תקווה וליסוד המעלה. שאר המושבות הראשונות נהנו מכיסו הפתוח של הברון רוטשילד.

לא רק פקידי הברון לא התלהבו מגדרה. כשביקר איל התה קלונימוס זאב ויסוצקי (על ביקורו וקשריו עם מויאל ראו בהמשך) בארץ בשנת 1885 בשליחות חובבי ציון, הוא לא התלהב כלל מגדרה, וראה בביל״ויים מעין נטע זר בהתיישבות הצעירה. ויסוצקי הורה לשלול מהם את התמיכה החודשית של חובבי ציון. הוא אף לא הסתיר את דעתו, שהוא מעדיף את פתח־תקווה על גדרה בטענה כי איכרי פתח-תקווה הם בעלי משפחות, ואילו הביל״ויים הרווקים ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. משנותרו בחוסר כול ולא עיבדו את אדמתם בשל היעדר ציוד, הציע ויסוצקי תחילה לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם אנשים אחרים. דברים אלו קוממו את הביל״ויים וחוללו סערה ביישוב.

יותר מזה: לאחר סיורו בארץ הגיע ויסוצקי למסקנה כי פעולת הברון רוטשילד בארץ מבורכת ביותר, וכדבריו, כל מה שעשו הנדבנים והתורמים האחרים ליישוב ארץ ישראל, "אין גם אחד מהם אשר עשה המעט מאלף מחסדי הברון בדבר הישוב". הוא שברא את עקרון ותמיכתו במושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה, רק היא אפשרה למעשה את הקמתן ואת פעילותן. ואילולא הוא, ״כי אז תמו לגווע חס ושלום ביאוש איום ונורא ורעיון הישוב היה עלול צולל כעופרת במים אדירים״.

ועם כל זאת, ויסוצקי הגיע למסקנה ששיטת התמיכה האישית של הברון ופקידותו באיכרי המושבות המוחזקות על ידם אינה נכונה, ״כי שנים רבות תעבורנה, ולא ימצאו הקולוניסטים כח לחיות מפעולתם ועבודתם בלי עזרה ותמיכה, כי התמיכה החדשית אשר יתן הנדיב, לכל נפש ונפש מהקולוניסטים, ואשר ימלא להם כל מחסורם, תעשה אותם לבנים האוכלים מעל שלחן אביהם, עד כי לקח מהם רגש מלחמת הקיום״. לכך יש להוסיף, לדברי ויסוצקי, כי לא טוב שאנשים בריאים ושלמים, כהגדרתו, יהיו תלויים ברצון הנדיב.

מכאן הוא גזר גזרה שווה לגבי התמיכה של חובבי ציון במושבות שהיא תמכה בהן. הצעתו הראשונה הייתה לבטל את הסיוע לגדרה.

מויאל, שטיפל בגדרתים במסירות, לא הסכים לקו הפעולה של ויסוצקי. במכתב לידר חובבי ציון, פינסקר, כתב: ״…בדבר גדרה, למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחדשו אזי ייתמו, חס ושלום, לגווע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה חס ושלום, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החדשית״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 67

גזירת המושל שלא לתקוע בשופר

מעת לעת גזרו השלטונות במרוקו גזירות שונות ומשונות על קהילות היהודים. אחת הגזירות הייתה בשנת תרנ"ז (1897), כשהודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. כפי שתיאר ר׳ שלמה הכהן, אחד מגזברי הקהל בפאס, בחיבורו ׳יומן פאס׳ שנדפס בתוך הספר ’פאס וחכמיה׳ לרבי דוד עובדיה זצ״ל, הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה.

התקיעה בשופר היא חלק בלתי נפרד מאווירת הימים הנוראים ומאווירת ימי הסליחות, המקדימים אותם. מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה היא מצווה מן התורה, והיא זו המאפיינת את ראש השנה יותר מכל. אחד הטעמים הידועים לתקיעת השופר הוא כדי לעורר את ישראל לתשובה. ׳ אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ׳? שואל הנביא עמוס (ג,ו ). ואכן, דרכו של השופר להרעיד את נימי הלב ולהרטיטם, כך נוכל לשוב אל הקדוש ברוך הוא בלב שלם וברוח נשברה. קולו של השופר מרטיט את הלב ומזכיר לנו כי השנה החדשה פרשה עלינו את כנפיה, ואנו לוחשים תפילה לבורא העולם שיכתוב ויחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה. לכך היהודים לא יכלו להשלים עם גזירה זו, ולא צייתו לגזירתו של הקאדי, ותקעו בסתר תוך נטילת סיכון שכל הנתפס מוצא להורג.

בראש השנה תרנ״ח (1897) שלאחר מכן, קבעו המוסלמים ביניהם כי ביום הזה יסתובבו במלאח ליד בתי הכנסת, תוך שהם מאיימים לרצוח את כל מי שיתקע בשופר. ובכל זאת תקעו היהודים בשופר בסתר ושמו את נפשם בכפם. אלא שכאן לא הסתיימו ההתנכלויות—-   

בימים שלאחר מכן הסתתרו היהודים בבתיהם, ובסתר שלחו מכתב לחכמי פאס על כך. יהודי פאס הלכו לפני המשנה למלך מולאי עארפא ובכו לפניו על גורל אחיהם. לאחר הפצרות רבות, הזמין אליו את הקאדי שגזר את הגזירה על היהודים, והלה השיב לו כי כל מה שעשה הרי הוא לפי דת האיסלאם. מולאי עארפא שיגר מכתב על כך למלך במראכש, והמלך השיב במכתב כי יש להוריד את הקאדי מתפקידו ולמנות אחר במקומו. אלא שהוראה זו רק הגבירה את השנאה בין המוסלמים לבין יהודי העיירה, שהחלו להציק ליהודים בלי גבול, עד ששלח המלך מספר חיילים לתאזה לשמור על הסדר.

לאחר הגעת החיילים, גברה יותר שנאתם של המוסלמים כלפי היהודים, עד שבראש חודש אדר תרנ״ח (23 בפברואר 1898) התנפלו על שכונת היהודים, לקחו את דלתות הבתים ובזזו את כל רכוש היהודים, וכן הרסו את שוק הבגדים. היהודים האומללים ברחו והסתתרו, והזקנים והחולים שנותרו בבתים נתפסו ונדקרו על ידי ההמון הזועם.

בדומה לכך, נכבדי קהילת וואזאן שיגרו מכתב ביום י׳׳ג בתמוז תרס״ח (12 ביולי 1908), בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם, ובין השאר כתבו: ׳ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצוות תקיעת שופר׳.

בהתחקות אחר איסור זה שהטילו המוסלמים על היהודים, כתב רבי מאיר אלעזר עטיה בספרו ’הצדיק מוואדזאן', כי באחת השנים חל אחד מימי צום הרמדאן של המוסלמים ביום הכיפורים, ונהוג אצל המוסלמים שצום הרמדאן מסתיים בתקיעה בחצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר, ואותם הצמים מורשים לאחר תקיעה זו לשבור את הצום. ובשנה ההיא, במוצאי יום הכיפורים נאסר על היהודים לתקוע בשופר, כדי שקול השופר לא יבלבל את המוסלמים הצמים ויחשבו כי יכולים הם לשבור את הצום, ולכך הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע בשופר.

גזירה זו נתנה את אותותיה באופן הליך הייצור של השופר, לשטח את הקרן לגמרי, להכשירה לתקיעה ואחר כך להסיט את חלקה הרחב בצידה, כך שהשופר מיושר לכל אורכו. לעומת השופר שהיה נפוץ בארצות אשכנז, שישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו, כדרך גדילתו הטבעית. על כך ישנה מסורת בקרב ייצרני השופרות הוותיקים שהיו במראכש, שמנהג ייצור השופר בצורה זו מקורה בגזירה זו שהוטלה על יהודי מרוקו שלא לשאת שופר, ולכך נאלצו היהודים להחביא את השופר בבגדיהם, דבר בלתי אפשרי בשופר מעוקל. שכן בשופר שכפיפתו הטבעית קיימת, ישנה נטייה הופכית של הקרן, ואם נאחז קרן ימנית בצידה הצר נמצא כי צידה הרחב נוטה שמאלה, ולהיפך בקרן שמאל. לעומת שופר ששטוח לגמרי ונעשתה לו כפיפה מלאכותית, שאין לו נטייה נגדית וקל מאוד להסתירו תחת הבגדים.

זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה

הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה הייתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פני בהמה.

הייתה הנערה כלואה כל הימים לבדה בחדר, ולא הייתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו הייתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחוכמתו. במדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום, ושומע תורה מפי רבנים ותלמידי חכמים גדולים. יום אחד, הגיע הנער לעיר שבה הייתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. פעם שאל הרב את אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה הייתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה. כאשר חזרו למקום, מצא הנער פיתקה על שולחנו ועליה פיתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים: ״מי כתב פיתקה זו״? ״הנערה שאינה יוצאת מחדרה״, הסבירו לו החברים, ״היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פיתרון להן״.

"אותה אשא לאשה״, החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו: ״הוריה לא יתנוה לך, כי בעלת־מום היא״.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה וכך הם פעלו. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות: ״לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה".

לא הייתה להורים כל ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר המשונה.

בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר איתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל מומה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו. לאחר מספר חודשים ילדה האשה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללמוד בחדר, היו הילדים עולבים בו ואומרים: ״אביך מת, ויש לך שתי אימהות ואב חורג".

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד שאל את סבתו: ״הגידי לי סבתא, האס את באמת אימי, או שמא יש לי אמא אחרת״?

״אני אימך, בני״! הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. אחרי שנודע לו הדבר, בא הנער אל אימו ושאל: ״אמא יקרה, היכן אבא״? ענתה לו אימו: ״אביך יחזור. עתה הוא במרחקים״. חיכה הבן שנה תמימה, וכאשר ראה כי אביו אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה: ״אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני״. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, הוא אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר: ״מהיכן אתה בא? מה מעשיך כאן״? ״באתי לחפש את אבי שעזב את אימי״, סיפר הצעיר לזקן שהיה סבו. הוא סיפר בפניו את כל סיפורו. כן הראה לזקן את הטלית והתפילין של אביו, והזקן הכיר מיד כי של בנו הם.

למחרת היום שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד: "היכן הטלית שנתתי לך פעם, בני״?

"שכחתיה באיזה מקום, אבא". הסתכל האב בידי בנו ושאל: ״והיכן טבעתך בני״? "כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים״. שאל הסב את בנו: "התכיר את טליתך ואת טבעתך אם אמצא אותן״? "וודאי", השיב הבן.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבל מידי הנער והראה אותן לבנו.

ידע האב כי ניתגלה סודו. קרא הסב לנכדו והציגו בפני אביו. ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. טען הבן: ״בוא, אבא, חזור הביתה! אמא מחכה לך. אמא היא היפה והחכמה בנשים. מדוע אינך רוצה אותה? מי הכריח אותך לשאתה לאשה״?

הבין האב כי קרה איזה נס לאשתו ואמר לבנו: ״בני, עכשיו חזור אתה ואני אבוא בעקבותיך".

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם.

הוא אמר לנער: "יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאימך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אימך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד".

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתץ את הבקבוק לאימו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה הם נעשו יפיס מאוד. ידעו הבן ואימו, כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא חזר ממרחקים לבית. הוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי- הבן הטוב שהשלים בין הוריו-עמ' 183

13/07/20

נשים שעבדו משום שבעליהן לא פרנסו אותן, עזבו או נפטרו

בפסק דין, שנכתב בפאס בשנת תקנ״ז(1797), מדובר באדם, שאישתו הייתה זנה ומפרנסת אותו. ״אחרי מותו הקיפוהו בעלי חובות בני ברית ושאינם בני ברית״ והאישה נאלצה לפרוע את חובות בעלה מכספה (אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לה).

הרב פתחיה בירדוגו דן באשת עני שהתאלמנה ובמשך שלוש שנים ״סיגלה ממעשי ידיה״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן קה).

על פי מקור משנת תקפ״ד (1824) בכפר אוטאט בעל עני מרוד, שאישתו זנה ופרנסה אותו ממעשה ידיה (אלבאז, תשייט, סימן כג). רבי יעקב בירדוגו דן בנושא זה:

״עלתה לפנינו צעקתה של ריבה היא האשה מסעודא שהייתה נשואה מקדם לאברהם בן דוד וחיון וכשתקף הרעב בקיץ שפר״ה [1825] לתפ״ץ [לא תשוב פעמיים צרה] ולא היה יכול הבעל לזון ולפרנס, רבתה הצווחה ביניהם לפנינו שהייתה האשה רוצה להתגרש מהבעל הנזכר וללכת לשוט אחרי פרנסתה… ואחר עבור הרבות אמרים ביניהם הסכימו לפנינו להתגרש״(בירדוגו, תר״ע, אהע״ז, סימן מו).

אישתו של חכם פנתה לבית־הדין בצפרו לאחר שבעלה נטש אותה ״ולא זכר אשת נעורים״. ״עלתה לפנינו צעקת אנקת אשה עזובה העלובה שרוייה בלא טובה״. האישה סבלה ״בפרט בשני הרעב, שסברה וקבלה עליה וחגרה בעז מתניה והייתה זנה את עצמה ובתה עמה״ – פסק דין משנת תק״ץ(1830; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 84).

חכמי מכנאס, רבי מימון בירדוגו ורבי יוסף בירדוגו, דנו במקרים, שהבעלים יצאו למרחקים למשך שנים ולא השאירו כסף לנשותיהם להחזקת המשפחות. אי לכך נאלצו הנשים לעבוד: ״אשת מסעוד ברביע הרחיק עליה בעלה נדוד כמו ח׳ שנים והניחה נודדת ללחם היא ובניה. ומחמת כן הייתה הולכת לחצירות הגוים לשוטט אחר פרנסתה״ (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן סו).

בסימן אחר בספר מדובר ב״ראובן הלך למרחקים והניח אשתו עגונה כמו יב שנים ובן אחד קטן ולא הניח לה כלום רק הייתה עושה ואוכלת מיום שהלך בעלה עד היום״. בהמשך מסופר, שבעלה נפטר, וקרוביו תבעו שתחלק את כספה עם בנה, שכן הבן יורש מחצית מרכוש האב, אך האישה התנגדה משום שעל פי הדין אין יורשים את ההכנסות מעבודת האם. ״והיא צועקת שמלבד שהניחה עזובה שכוחה זנה ומפרנסת לה לעצמה ולגנה עוד זאת שתחלוק עמהם מעשה ידיה?״(שם, אהע״ז, סימן קטו; הועתק על־ידי: בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן פב).

רבי יוסף בירדוגו דן בנושא הבא:

מסעוד ן׳ לילו כמו ג׳ שנים משהרחיק נדוד והניח אישתו דונא בת הר׳ יהושע אסבאג נודדת ללחם… כי מה שהייתה מסגלת ממעשי ידיה באיזה מהזמנים בעתים ידועים וזמנים רחוקים לא יספיקו לה אפילו לדברים קלים ודקים הצריכים לה להוצאת הבית ומכל שכן למזון ופרנסה לה ולארבעת ילדיה, מה גם בזמן הרע הזה שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה שכל בעלי מלאכות בטלו מחמת חסרון השפע ומיעוט משא ומתן״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קז).

על פי מקור מתיטואן משנת תר״ג(1843) ברח יעקב אוחנא מאישתו שלושה חודשים לאחר שנכנסה לחופה. האישה נשארה חסרת כל ותחילה היה דודה מפרנס אותה ״עד שהרגישה בעצמה ובקשה לעשות מלאכה והייתה ניזונת ומתפרנסת ממעשה ידיה״. היא הצליחה להרויח ולפני פטירתה הקדישה מכספה למטרות שונות (כלפון, תרצ״ה, חלק ב, סימן א).

כאשר התרחק בעל מביתו נשארה אישתו ללא פרנסה ונאלצה ללוות. לאחר שהמלווה תבע ממנו להחזיר לו את ההלוואה טען הבעל כדי להתחמק מהחזרתה, שאישתו בעלת מלאכה ועבודתה די בה והותר ולא הייתה צריכה כלל ללוות (ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עא).

בנות שעבדו בשל התרחקות האב

רבי שלמה בירדוגו כתב על ״מי שהלך למדינת הים והניח בנים ובנות בתולות ועמדו הבנות ועשו והצליחו והיו בוגרות בשנים ובסימנים ושוב נישאו ממעשי ידיהן והכניסו נדוניא לבעל״(בירדוגו, תש״י, דף מ ע״ב, סימן יח).

עלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לבתיהן במאה ה־20

בתקופת החסות הצרפתית על מרוקו (1956-1912) גדל מספר הנערות והנשים היהודיות שעבדו מחוץ לבתיהן, בעיקר בערים הגדולות כגון בקזבלנקה, שיהודים רבים הגיעו אליה מהעיירות ומהכפרים. בשנת 1936 עבדו 62 יהודיות מתוך אלף לעומת 23 מוסלמיות מתוך אלף. בשנת 1947 עבדו 15% מכלל הנשים היהודיות מחוץ לביתן לעומת 12.5% מהאירופיות ורק 6.4% מהנשים המוסלמיות. הסיבות לעבודת היהודיות מחוץ לבית נעוצות בלחץ הכלכלי ובחינוך המודרני של הבנות, שעודד אותן לעבוד בפקידות או בהוראה. אחרות היו פועלות ועוזרות בית. לתופעה זו היו השפעות על ערעור הנורמות המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

הערות המחבר: בשנת 1936 היה מספר היהודים בקזבלנקה 38 אלף, ובשנת 1947- 65 אלף: וינגרוד, תש״כ, 204. בשנת 1951 היו בה 74 אלף יהודים – 34% מכלל האוכלוסייה היהודית במרוקו. בשנת 1960 ירד מספרם ל־72 אלף – יותר מ־45% מכלל היהודים במרוקו: הטל, תשכ״ד, 47,45.

225 ,1968 ;248-249 ,1952 ,Chouraqui. על פי מחקר על הנשים המוסלמיות במרוקו בזמן החדש עבדו בשנת 1971 25% מכלל הנשים: 64 ,1956 ,Mernissi, 1975, 93; Jacobs. האחרון כתב, שלפני שנת 1912 היה לאישה תפקיד אחד בלבד; להתחתן וללדת. נשות המעמד הנמוך עסקו רק במלאכות בית ובמתן שירותים אישיים (היו מבשלות או משרתות) ורק לעתים רחוקות הורשו לעבוד מחוץ לבית. עוד בשנות ה־20 של המאה ה-20 היה חלקן בכלכלה זעום. המקורות שהובאו לעיל מזימים חלקית קביעה זו: בשן, תשמ״א, 68; בשן, תשנ״ו, 158. דעתה של חנה טהון על הנשים במרוקו בזמננו מנוגדת: ״בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן – פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות, העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת חוץ״. אך רק הסיפא של דבריה נכונה, שכן בכפרים עוזרת האישה לבעלה במלאכות האופייניות לכפר: טהון, תשי״ז, 46.

המסורתיות של החברה הפטריארכלית, על דרישות לזכויות וליתר עצמאות, על קשרים עם נוכרים, על שיעור גירושין גבוה יותר ועוד. תופעה זו נמשכה גם לאחר עלייתן ארצה.14

בנות מגיל 12 ומעלה מסוגלות לעבוד ולפרנס את עצמן

רבי שלמה הכהן אצבאן השיב בשנת תרצ״ד(1934) בעיר אזמור בנושא זה: ״מי שגירש את אישתו והיו לו בנות גדולות יותר מיב שנה ומעלה ותובעת אמן לאביהם לזון ולפרנס את הבנות והן אצלה, והאב אינו רוצה באומרו שהן יכולות לעשות מלאכה ויזונו ויתפרנסו ממעשה ידיהם וישבו אצל אמן״. החכם הצדיק את הבעל וטען, שאם הבנות רוצות להישאר עם אמן אין אביהן חייב לפרנסן; עליהן לעבוד ולכלכל את עצמן. אך אם הן רוצות לחיות עם האב ידאג הוא לפרנסן לפנים משורת הדין ולא יחייב אותן לעבוד (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן ג). על פי תשובתו של רבי שאול אבן דנאן יכולה נערה בת 14 לעשות מלאכה (אבן דנאן, תשי״ט, סימן כח). בתשובה אחרת על שאלה כתב החכם, שאין האב יכול להשכיר את בתו מגיל שש ומעלה לעשות מלאכה ולקחת את שכרה (שם, סימן סו).

רבי משה ויזגאן דן בשנת תשכ״א (1961) בזוג גרוש. הבעל דרש, שבתו בת ה-13 תבוא אליו לשרתו משום שאין לו מי שישרת אותו ובתמורה הוא יזון אותה. החכם השיב, כי ״כיון שהבת היא גדולה הבחירה בידה שתשב אצל מי שתחפוץ בו״. אם היא מעדיפה להיות אצל אמה אביה פטור מכלכלתה וכך גם באשר לבן מגיל שש ומעלה (על פי שו״ע אהע״ז, סימן פב, ו) ״ועל כל פנים כיון שאבי הבת הנזכר אין לו מי שישמשנו, והבת היא גדולה, חייבת היא מדין כיבוד אב ואם לשרת לאביה… ואין אמה יכולה לעכב עליה״ (ויזגאן, תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן ב).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 57

ה.ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

אחד האמצעים החשובים שהשתמשו בהם שלוחי ארץ־ישראל לשם תעמולה לשליחותם היתה הדפסת ספרים שונים על ארץ־ ישראל, בין חיבורי עצמם ובין חיבורי זולתם, כדי לעורר אהבת א״י והתענינות בה ובמאורעותיה. הספרים הללו כוללים סוגים שונים, כגון תיאורים וציורים של מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י, תיאורי מסעות בא״י, תיאורים גיאוגרפיים של הארץ או מקומות מיוחדים בה, תיאורי הליכות א״י, מורי־דרך לעולי־רגל, תיאורי מאורעות שנתרחשו בה, ספרים בשבח א״י וקדושתה, מפות א״י, תפלות שנתחברו בא״י, ספרים להסברת השליחות והצורך בה והשימוש בכספיה, ויכוחים עם המתנגדים לשליחות.

סוג הספרים הנפוץ ביותר היו ספרים על מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י וציורי תיאורי מקומות כאלה, כי רבה היתה התשוקה בקהילות הגולה לקרוא תיאור או לראות ציור של המקומות שאליהם נכספו. את התשוקה הזאת ניסו לספק שלוחי א״י וגם ״שלוחים לעצמם״ צריקים מא״י, כלומר תושבי א״י שיצאו מהארץ מחמת דוחק כדי לבקש עזרה לעצמם. עוד במאה השלש־עשרה השתמש באמצעי זה השליח ר׳ יעקב שנשלח לאירופה ע״י ישיבת ר׳ יחיאל מפאריס בעכו, ובצאתו לקח אתו את ״סימני כתבי הקברות״, כלומר רשימת קברי־הצדיקים בא״י, והמעתיק שהעתיק לו את הרשימה מציין בראשה: ״אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם ר׳ יעקב שליח נאמן מהרב רבינו יחיאל מפרישי אשר יש לו בישיבתו שלש מאות תלמידים והלך ובא בכל גלילי ארץ־ישראל ובעכו ובכל שאר גלויות להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפרישי״.

בראשית המאה הארבע־עשרה נשלח מעכו, קרוב לודאי בידי שליח אחר של אותה ישיבה, תיאור מפורט של מסע בא״י שנכתב בידי אחד מתלמידי הרמב״ן. אין כאן תיאור סתם של עולה־רגל אלא חיבור מיועד לתעמולה, כפי שיוצא בפירוש מדברי־הסיום שבהם מפליג הכותב בשבח א״י וקדושתה וקורא לעליה. מהחיבור הזה עשו אחר־כך קיצורים שונים, שבהם השמיטו את הפרטים האישיים והשאירו את הידיעות הכלליות על המקומות הקדושים. אחד מהם שנעשה עוד בזמן קדום נקרא בשם ״אלה המסעות״.׳ קיצור אחר בשם ״תוצאות ארץ־ישראל״ נדפס באמשטרדם בשנת ת״ט (1649), בודאי ע״י שליח ירושלים, בצירוף אגרת ר׳ מרדכי ב״ר ישעיה מרוסטיץ איש ירושלים.

הרשימה הראשונה של קברי צדיקים בא״י שראתה את אור־הדפוס, נדפס בשם ״קברות צדיקים״ בשאלוניקי, בדפוס משה שונצינו, בשנת רפ״ז (1527).  ואפשר שגם כאן היה שליח א״י המעורר להדפסה.

בשנת שכ״א (1561) הדפיס ר׳ גרשם ב״ר אשר, איש שקרמילא שבא מא״י, בויניציאה, את ספר ״יחוס הצדיקים הנקברים בארץ־ישראל״, הכולל תיאור מפורט של המקומות הקדושים בא״י, בצירוף תפלות ולימודים לאומרם על המקומות הקדושים. בהקדמת הספר נאמר: ״זה הספר הוא רב התועלת לכל בני עמינו המפוזרים והמפורדים בין האומות לעורר לב כל בר ישראל״. על המביא לבית הדפום נאמר שם: ״העיר ה׳ רוחו ועבר על כמה מקומות הנזכרים בארץ הצבי וראה בחוש עינו על כן נדב לבו להדפיסו״. הספר נדפס שנית בויניציאה בשנת שנ״ט (1599) ע״י ר׳ יוסף ב״ר שמעון ממשפחת ממרק מק״ק קראקא ״אשר נכספה נפשו להלוך לארץ הצבי״, בודאי עפ״י עצתו של ר׳ יהודה אריה די מודינא, שצירף למהדורה זו שתי תפילות לאמרן על קברי הצדיקים. על פי המהדורה הראשונה חזר ונדפס הספר ע״י א. מ. לונץ בירושלים בשנת תרג״ו.

בשנת של״ה (1575) הדפים בויניציאה ר׳ אורי ב״ר שמעון מביאלא שבפולין, שליח צפת, על דף בודד רשימה קצרה של קברי צדיקים בא״י בשם ״יחוס אבות״, עפ״י כ״י משגת רצ״ז (1537). טפסים של דף זה הביא אתו לפרנקפורט, ושם חזר ונדפס בצרוף תמונות ותרגום לטיני ע״י יוהאן היינריך הוטינגר (Hottinger) בשם Cippi Hebraici בהיידלברג בשנת 1659, ושנית שם בשנת 1662.

רשימה דומה של קברי צדיקים בא״י בשם ״אגרת מספרת יחוסותא דצדיקי דארעא דישראל״. נדפסה על דף אחד ע״י שלוחי ירושלים בויניציאה בשנת שפ״ו (1626). בדף זה נאמר מפורש שנדפס ע״י ״שלוחי דלי ציון ועניי ירושלים״, והם מודיעים את מטרתם בהדפסה זו בדברים אלה: ״בראותנו אנחנו עמוסי התלאות עניי ירושלם ע״ה [עיר הקודש] איך בעוונותינו באורך הגלות ותוקף הצרות כמעט כבר נשכחה עיר קודשינו מלב אחינו אנשי גאולתנו הנפוצים בכל הגלילות אשר היו עולים כפעם בפעם לראות ולהשתחוות את פני האדון.ה׳ צבאות וקברי האבות והצדיקים ע״כ ראינו להעלות על לוח שם המקו­מות שבהם קבורת הצדיקים מקום אשר דרכנו בהם ולפרט ולברר יותר ממה שהוא בדפוס יחוס הצדיקים כפי סדר ההקפות גדולה וקטנה שמצפ״ת תוב״ב הקפת ירושלם עיר הקדש… ועשינו בקצרה בכדי שתהיה בידי כל אדם לזכרון, להעלות את ירושלם על ראש שמחתנו״. דף זה חזר ונדפס אחר־כך ע״י שלוחי א״י לפחות שש פעמים; בויניציאה בשנת ת׳ (1640) ע״י ר׳ יחיאל תשובה מירושלים; בוירונה בשנת ת״ו (1646) ! בויגיציאה בשנת ת״ו(1646); בוירונה בשנת ת״ז(1647); בויניציאה בשנת ת״ט (1649); במנטובה בשנת תל״ו (1676) ע״י שליח צפת ר׳ יוסף שליט ריקיטי; בפרנקפורט־דמיין בשנת ת״ס (1700) לערך. לפי ידיעה ביבליוגרפית אחת נדפס דף כזה עוד בפיזארו, בודאי ע״י גרשם שונצינו בשנת רע״ט (1519) לערך, אבל מאחר שהדף לא נשתמר, קשה לדעת בבירור את מהותו.

ר׳ שמואל לוי מפראנקפורט, שליח הנשים האשכנזיות שבירושלים לאשכנז באמצע המאה השבע־עשרה, הדפיס בפראנקפורט־דמיין קונטרס הכולל אגרת־שליחותו וצירף אליו תיאור המצוקה בירושלים, תפלות מא״י ורשימת קברי הצדיקים בא״י. ומאחר שהקונטרס היה מיועד לנשים נכתבה הרשימה ביהודית־אשכנזית.

בשנת תק״ג (1743) נדפס בקושטא ספר קטן בשם ״זכרון בירושלים״, הכולל ״יחוסתא דצדיקייא הטמונים בארץ חיים״, עפ״י המקורות שנזכרו לעיל, בצירוף ציורים של המקומות הקדושים עפ״י כ״י שהובא מא״י. הספר הובא לדפוס ע״י ר׳ יהודה פוליאשטרו, שלא היה כנראה איש א״י, אבל אין ספק שמטרת הדפסת הספר היתה תעמולה לעזרת א״י ע״י ״פקידי א״י״ שבקושטא, שנתעוררו אז במיוחד לחלץ את ירושלים מחובותיה.» הספר נדפס שנית באמשטרדם בשנת תקי״ט (1759) ע״י ר׳ יעקב בבאני, שליח לעצמו מצפת, כדי ש״יקבע בלב כל אחד חמדת ארץ־ישראל״. בפעם השלישית נדפס הספר בירושלים גופא, לצרכי השלוחים היוצאים, בשנת תר״מ (1880).

ר׳ משה ירושלמי, שליח או שליח־לעצמו מצפת (״ירושלמי״ היה תואר לשלוחי א״י בארצות אשכנז), הדפיס באמשטרדם בשנת תקכ״ט (1769) ספר ביהודית־אשכנזית בשם ״ידי משה״, ובו תיאור קברי הצדיקים בא״י, לפי המקורות הקודמים, בצירוף תיאור מאורעות א״י בימיו ואגדות א״י. הוא מודיע בפירוש, שמטרתו בספר זה לעורר את העם ״לפקוד את עניי א״י העטופים ברעב ונתונים במצוקה ומסתפקים בפת חריבה״.  

ר׳ אהרן צבי ב״ר משה יהודה אשכנזי, כנראה שליח לעצמו מא״י, הדפים בשאלוניקי בשנת תקצ״ט (1839) ספר קטן בשם ״יד אהרן״ ובו תיאור קברי־הצדיקים והמקומות הקדושים בא״י בשני שירים, האחד מוקדש לסביבת צפת והשני לירושלים וסביבותיה.

היו גם שלוחי א״י שפרסמו בדפוס ציורי מקומות קדושים בארץ־ישראל, או ציירו בידיהם ציורים כאלה ונתנום במתנה לנדיבים ומיטיבים. בציורים אלה הלכו בעקבות ציירים עממיים בא׳׳י שציירו דפי-ציורים או מגילות־ציורים כאלה בשביל עולי־הרגל שלקחו אתם לזכרון ציורי המקומות שראו בארץ. ציורים כאלה הם הציורים שצורפו ע״י הוֹטינגר לייחוס אבות" שבודאי הובאו ע״י שליח או עולה־רגל מא״י. ציורים כאלה הם גם הציורים בספר ״זכרון בירושלים״ שנדפס בקושטאנדינא בשנת תק״ג (שנזכר לעיל) ושלגביהם מודיע המו״ל במפורש שהועתקו מתוך כתב־יד שהובא מארץ־ישראל.

ר׳ יוסף שליט ריקיטי, שהיה בשליחות צפת באיטליה יחד עם ר׳ חייא גבריאל בשנות תל״ד—תל״ו (1674—1676), והיה אומן־יד במלאכת מחשבת, הדפיס במנטובה בשנת תל׳ו מהדורה חדשה של ״אגרת מספרת יחוסתא דצדיקי דארעא בישראל״ שנזכר לעיל וגם ספר ״חכמת המשכן״ על צורת המשכן, ובהקדמה לספר הראשון הוא מספר שגם צייר מפת א״י באמשטרדם. ואלה דבריו: ״מאז השיגוני עונותי ולא יכלתי לרעות עוד בגן ה׳ בארץ הצבי, כי הסיגוני אחור התלאות, והציגוני לחוף עניות, אז הציקוני מכאו­בות, והשיקוני להבות, הארץ חמדה לולי אל נחמות, הופיע שמש הנחה לאנחה ויהי לי למושיע בהסיע מנפשי…רוח סועד,… בהשתעשעה בכל דברים שהן להם ציור במלאכת מחשבת שמץ דבר מעניני ארץ הקדושה, כאשר כבר קדמתי בראשונה לצייר צורת הבית ותכונתו בחבורה קדמאה וקדישא שהיתה בק״ק וירונה יע״א, נודע בשערים שמה, שנית נתעסקתי שם בהדפסת ספר יחוס הצדיקים, ועוד בה שלישיה, נטפלתי לצור צורה בתוך צורת ארץ ישראל, אשר נתכנה זה כמה שנים בק״ק אמסטרדם יע״א, ואני ישרתיו אף עשיתיו מהודר ונאה בכמה ציורים ששש בגוונים שלו״.

ר׳ חיים זאב אשכנזי, שליח ירושלים בצפון אפריקה באמצע המאה התשע־עשרה, הדפיס באלג׳יר דף של ציורי מקומות קדושים וקברי־צדיקים בפיתוחי־עץ יפים.

 ר׳ שניאור זלמן ב״ר מנחם מנדל, שליח עדת חב״ד בחברון בארצות המזרח פעמים רבות באמצע המאה התשע־עשרה, צייר בהיותו בהודו ציור מקומות קדושים וקברי צדיקים בא״י והקדישו לנדיב סלימאן בן דוד ששון בבומבי. בראש הציור כתב: ״ואלה שמות הצדיקים הטמונים באה״ק אשר אחינו בני ישראל באים מחו״ל כל שו״ש [שעה ושעה] להתפלל בעדם״. לציור כזה היו יהודי המזרח קוראים ״מנורה״, ושימש כציור ״שויתי״ בארצות מזרח־אירופה.

מאותו זמן בערך הגיעה אלינו ידיעה על שליח א״י אשר ״הלך לדרכו ועשה והצליח…

ויחכם מאד במלאכת הציור, וכדי להוציא מעות יתרים מנות ומתנות מאת המתנדבים בעם, אף הוא ראה והתקין במלאכת הציור דמות צורות מנורות בכל מיני צבעונים, וכך היה מתנהג, שאחר שכבר גמר נדבתו וכבר קבל מתנות כדרך שאר שלוחים, היה שולח מאלו המגורות לאיזה יחידים שרידים אשר ה׳ קורא, והיו נותנים לו לעצמו מתנות בעבור זה.״

ר׳ יחיאל ב״ר יוסף, שליח לעצמו מירושלים, הדפיס בניו־יורק בשנת ת״ר (1840) בליתוגרפיה מפה היסטורית של א״י בעברית בצרוף תמונתו ותמונות מטבעות יהודיות דמיוניות.

שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל

עמוד 84

אמוראי–

1) צַח לָאמוֹרָאים דִי כָּאנוּ מְנוֹרָא תַנָאיִם = נכון [ש]האמוראים [הם] שהיו אחרי התנאים

2) אימוראים [דקדוק 90] = אמוראים / קצי צ90. (תנאים ולאימוראים]

אמורי 1:imori) הְרְב מְבְלָאד סִיכִים מַן כוֹפוּ מְצְלְטַן דְלְאִימורִים = ברח מהעיר שכם מפחדו ממלך האמורים

הערת המחבר: הכותב משתמש בשם אמורי כדי לציין את העמים שישבו בכנען.

טְרָאד דִי עְמְלְנָא מְעָא 8 דְצְלְטָאן מְזיִהַת לְקִימוֹרִי = המלחמות שעשינו עם שמונת המלכים [מילולית: מלך; שהיו] מצד האמורי

אמייאע – קמיע amiyá': קְבְּדְהָא יִעַקֹב וּעְמְלְהָא אַמִייָאע וּעְלְקּוּ עְלִּיהָא = לקח אותה יעקב [את בתה של דינה] ועשה לה קמיע, ותלה אותו עליה [על צווארה]

אַמִין כִּינִיהִי רָצוֹן – ראה אמן כן יהי רצון.

אמיץ: בְּנָא צוּר דְלְקֵסְבָא בִניַן חַזַק וְאַמִיץ = בנה חומה של הרובע, מבנה חזק ואמיץ

הערת המחבר: שימוש חריג במילה אמיץ כדי לתאר חוזק של בניין. אפשר שהביטוי ״חזק ואמץ״ השפיע בצורה אסוציאטיבית על הכותב לכתוב ״חזק ואמיץ״, אעפ״י שאין קשר בין הדברים.

א-מ-ן – האמין: אוּחְנָא מַאַמִינִים… ־ אנחנו מאמינים…

אמן amin, אמן יהי רצון, אמן כן יהי רצון  “amin kin ihi rason ביטויים הבאים בדרך כלל בסופן של ברכות, איחולים וכד׳:

יִזַּכִּינַה שי״ת חְתַּה נְסוּפוּ אוּזְהַך פְקְרִיב אַמֵן ־ יזכה אותנו השם יתברך עד שנראה את פניך בקרוב אמן

יְהַז מְזַל יִסְראָיִל כווּנָא אַמִין  = ירים את מזל ישראל אחינו [=אחינו היהודים]

ר׳ יִכָּאפִיהוּם בְלְכִיר אַמֵן כֵן יִהִי רָצוֹן = אלוהים ישלם להם כגמולם בטוב, אמן כן יהי רצון

אַמִין כִּינִיהִי רָצוֹן – אמן כן יהי רצון

יִכַּמֵּמל עְלִינָא בְכִיר אכי״ר = יגמור עלינו בטוב [כלומר יברך אותנו בטוב], אמן כן יהי רצון

השם יצילכם אמן י״ר [=יהי רצון]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 114

בישיבת המזכירות המשותפת שהתקיימה כשנה אחרי התחלת הגירושים לקפריסין עם משלחת ארץ ישראלית, הודה חבר המשלחת למברג, "בהיותי עכשיו בקפריסין השכנתי ]השתכנעתי, ב.ד[ לדעת על האמת אשר בקפריסין". ]…[ בענייני קפריסין אין הישוב יודע אפילו 30 אחוז מהאמת". אחד המשתתפים העיר, שהדיון התפתח לכיוון של האשמת המעפילים בחוסר תקשורת. להערכתו, ]…[ "אי אפשר שמי שיושב בארץ שיטפל בבעיות קפריסין". הטענה המרכזית בדיון הופנתה כלפי משלחות הסוכנות היהודית שלא קיימו הבטחות ולא ביצעו החלטות שהתקבלו בתיאום עם נציגי המחנות.  מכאן אפשר ללמוד שהסוכנות היהודית למרות שליחיה בקפריסין לא הכירה לעומק את צרכי המעפילים בכלל ולא את צרכי המוגרבים בפרט בקפריסין.

החסם העשירי תחושת הכאוס במחנות בקפריסין. למרות המנגנון הממוסד של המחנות שרר אי – סדר במחנות ששכנו בהם אלפי מעפילים שבאו מרקע חברתי תרבותי ודמוגרפי שונה. נוסף לכך גורם – הזמן משך שהיית המעפילים בקפריסין עד עלייתם לפלשתינה א"י היה כאבן ריחיים על צוואר – –  המעפילים. התמודדות עם צרכים של אוכלוסייה בסדר גודל של עיר גדולה, במונחים של התקופה, במשאבים מינימליים השאיל עצמו ליצירת כאוס. בחיי מחנה, כ'מוסד סגור' ]כהגדרתו הסוציולוגית של ארוין גופמן ב.ד[, עשויים להתפתח אי סדרים והתנהגויות לא נורמטיביות כמו ספסרות, נפוטיזם ובמחנות סגורים כקפריסין גם מתחים בין יוצאי ארצות ותרבויות שונות. אך הדגש שהושם על מעפילי צפון אפריקה התבסס על היכרות שטחית של השליחים מטעם הסוכנות היהודית ושל המעפילים יוצאי אירופה שלא הכירו את אחיהם מהמגרב. ניתן לשער, שייחוס ההתנהגויות שליליות למעפילי צפון אפריקה בקפריסין הועצם לאור התעלמות מהתנהגות דומה של שארית הפליטה ממחנות העקורים שחלקם גורש לקפריסין.

התנהגות לא שגרתית לא הייתה חריגה בחיי המחנות בקפריסין. גיורא יוספטל, ממחלקת העלייה, דיווח על התנהגותם של מעפילי 'כ"ג יורדי הסירה' ו'כתריאל יפה', שגורשו בשלהי שנת 1946 לקפריסין, הוא התריע מפני התנהגותם של הפרטיזנים אנשי הצבא האדום ובית"רים ש"חוק האגרוף שולט אצלם. נציגות דמגוגית, טרור פנימי איום, ממש עולם תחתון ללא שום זיקה לציונות" ]…[ מהווים איום על סמכותה של הסוכנות היהודית לקבוע את לוח היציאות מקפריסין של מעפילים משתי הספינות האלה".  לפי דבריו של יוספטל סדר העלייה מקפריסין נקבע על ידי הסוכנות היהודית ולא על ידי המעפילים. והיה חשש ש'כל דאלים גבר' יגרום לאנרכיה ולאיבוד שליטתה על מעפילי קפריסין. חצי שנה לאחר מכן, כנראה, לאור הדוח של יוספטל, נקבע העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' בתיאום עם מזכירויות המחנות. התנהגות בריונית ואלימה וספסרות לא הייתה זרה למעפילים מאירופה אך בהם לא דבק רבב. התנהגות ספסרית הייתה נהוגה ומוכרת גם במחנות העקורים בגרמניה. מלכה שפירא, שליחה ממושב נהלל למחנות העקורים בגרמניה, תיארה את חיי המחנה, "שני דברים בלבד התפרסמו מהר על העקורים היהודים והיו להם מהלכים בין הפקידות הנוכרית" ]עובדי אונר"א סוכנות האו"ם לפליטים ב.ד[. א( יהודים עוסקים בשוק השחור ו ב( יהודים – אינם רוצים לעבוד".  יחיעם ויץ הזכיר את קריאתו של דובקין להעלות פליטים יהודים מאירופה שהגיעו לטהרן ועסקו שם בספסרות.

המזכירות המשותפת של מחנות הקיץ בקראולוס, המחנות הראשונים שקלטו את מעפילי צפון אפריקה, פנתה למשטרה המרכזית של המחנות והתריעה מפני המשך הפעילות הספסרית בשוק השחור במחנות הקיץ והזהירה את העוסקים בה. מעפיל התלונן בעילום שם למזכירות המשותפת על הספסרות במחנות הקיץ, "אף שהמועצה הראשונה של מחנות הקיץ נבחרה והחליטה לעשות קץ לספסרות ]…[ עברו חודשים וההחלטה לא הוצאה לפועל מאחר ואין די כסף לשלם על הסחורות לספסרים ]…[ והם ממשיכים עד היום לנצל ולסחוט את ההמון".  התלונה לא ציינה מי הם? הסוחרים ומאין הגיעו הסחורות למחנות. יוסף ק. כתב בעלון 'בשבי' ש"הכסף לקנייה בקנטינות אינו בנמצא לכולם במחנות, אך קיימות 'חנויות פרטיות' באהלים או בצריפים".  מזכירות מחנה 61 התלוננה למזכירות המשותפת של המחנות בקפריסין, "בזה הננו להודיעכם, כי במחנה קיץ שורר אי סדר ואין למי לפנות. המקרא ]המקרה, ב.ד[ היה שאחד ממחנה 60 שרף אוהל במחנה 61 ואין למי שיגן על המקרא ]המקרה, ב.ד[ הזה".  לא ברור כיצד טיפלה מזכירות המחנה באירוע זה. אי הסדר נמשך עד לסגירת המחנות והתבטא גם בזיוף מעבר של מעפילים ממחנה חורף למחנה הקיץ בקראולוס.

מעפילי 'גאולה' ו'מדינת היהודים', שהפליגו מחוף הים השחור, פנו לנציג הסוכנות היהודית בבקשה לשפר את תנאי החיים במחנה 70 ]מחנה קיץ בקסלטימו( בטענה שאין מי שתייה נקיים, במטבח לא היו תנאי אחסנה נאותים והיה מחסור בביגוד כי חפציהם נלקחו מהם בעת עלייתם לספינת המעפילים ובחורף תש"ח חדרו המים לאוהלים. לא היו להם מספיק חומרי לימוד כדי לקיים לימודים בית הספר במחנה. 4,000 מעפילים מרומניה ממחנה 70  חיו בצפיפות רבה במחנה שאמור היה לאכלס 2,000 מעפילים. תלונתם התייחסה גם לבעיות הקשורות בשמירת אורח חייהם הדתי – – הצבא הבריטי לא — אפשר לטהר את מתיהם. הם גם לא קיבלו כלים נפרדים לחלב ובשר כדי לשמור על כשרות. לא ידוע מה עלה בגורל תלונה זו. התנאים במחנה שתוארו בידי מעפילי 'גאולה ו'מדינת היהודים' לא היו שונים במחנות אחרים.

דוגמה נוספת לכאוס בחיי המחנות תבהיר את המצב הכאוטי ששרר בהם. כשנה אחרי תלונת יושבי מחנה 70  פנה שלמה גאולה, מרכז מחנה 64  להנהלת מחנות החורף והתלונן על מחסור בסבון רחצה. הוא דרש, שהאחראי על הכלכלה 'האקונום' יבוא בדחיפות לטפל בעניין. אחרי שבוע, משלא נמצא – – פיתרון החליטה מזכירות המחנה להוציא את הסכום הנדרש מקופת הקנטינה "כדי למלאות את מנת הסבון שנחלקה במחנות האחרים".  צעד זה של הוצאת כספים מקופה ציבורית נשמע חמור, אך לא הייתה, כנראה, דרך אחרת לענות על הצורך בהיגיינה אישית במחנות שהתנאים בהם היו קשים. המקרה הזה מלמד שלמחנה מסוים הייתה מידה של עצמאות לנקוט בצעדים דרסטיים כדי לספק את צורכי המעפילים. התלונה הראשונה ממחנה 70 הייתה כשהבריטים שלטו עדיין במחנות. התלונה השנייה הייתה ממחנה 64  כחצי שנה לאחר קום המדינה. בשני המקרים הרשויות האחראיות לא סיפקו את צורכי המעפילים. התלונה של אי אספקת סבון חמורה יותר כיוון שהיא ככל הנראה העידה על חוסר אונים של המדינה הצעירה לספק את צורכי המעפילים שיתכן ולא היו בעדיפות עליונה כאשר המדינה נלחמה על חייה.

לקראת פינוי המחנות, היו שני מקרים נוספים שביטאו את אווירת הכאוס במחנות. האחד מעילה – בקנטינה במחנה 69 . השני נגעה לעודפי הפרודוקטים שהשאירו הבריטים במחנה זה. חודש לפני פינוי – המעפילים מהמחנות פנה מזכיר מחנה 69 בכתב למזכירות המשותפת של מחנות החורף על 'חוסר גדול' בסחורות בקנטינה בהיקף של 17 לירת א"י, וביקש לדעת את תוצאות החקירה שהתנהלה ובאיזה צעדים היא נקטה וטיפלה בבעיה. כנראה, הסמיכות של המכתב למועד הפינוי של המחנות לא אפשרה לטפל בבעיה כיאות. במקרה השני, נציגי התנועות הארץ ישראליות במחנה 69 חתמו על הזדהותם עם החלטת הנהלת מחנות החורף על שימוש בפרודוקטים עודפים במחנה ולא על העברתם למוסדות אחרים במחנות. הם הסירו "את אחריותם אם העניין לא יוסדר בתוך שבוע עד סוף שנת 1948 ." הווה אומר, שבמחנות שררה אווירה של 'איש הישר בעיניו יעשה', כי היה ברור שתוך זמן קצר המחנות יפונו וכולם יעלו ארצה. הצגת המקרים האלה ביטאה את היקף הכאוס בקרב אוכלוסיית המחנות בכלל ואת חולשת קהילת המעפילים הצפון אפריקאית בפרט שלא ידעה כיצד להתמודד מול המנגנון שניהל את המחנות ולא הכירה ואת מערכת היחסים בין הממסד הסוכנות היהודית לשליחים והנהלת המחנות. – דיווחו של מפקד הספינה 'יהודה הלוי' על יחס רע מצד אנשי המחנות "בגלל היותם שחורים וחסרי שפה"  איפיין את הניכור שהתפתח שנוספה לו מרירות של מעפילי צפון אפריקה והייתה לחסם החמור מכולם, הסמוי שהפריע להשתלבות המעפילים המוגרבים בחיי המחנות.

הדרתם של מעפילי צפון אפריקה משגרת החיים במחנות קפריסין

תת פרק זה ידון בהיבטים של הדרת מעפילי צפון אפריקה משגרת החיים וקבלת החלטות במחנות, ניהול המנגנון וכלל מערכות קבלת ההחלטות במחנות קפריסין: הוועדה המתמדת, מזכירויות וועדות משנה בתחומי החינוך וההוראה, פעילות הפנאי והתרבות ותעסוקה פנימית במחנות. הדוח של מויאל, שנכתב חודשים ספורים אחרי שמעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' גורשו לקפריסין, ציין שהמעפילים הצפון אפריקאים החלו להשתלב במערכת הממסדית במחנות הקיץ ובמזכירות המחנה. לכך לא נמצאה אסמכתה. לעומתו, הדוח של חמל, נכתב כחודשיים אחרי הדוח של מויאל, טען ש"הם  ]הצפון אפריקאים, ב.ד[  מקופחים בכל מה שנוגע ל'מקורות הכנסה' במחנות" היה יותר מציאותי. מידת השתלבותם של המוגרבים במערכות המוסדיות במחנות הגירוש בקפריסין מציגה תמונה עגומה. אי אפשר לטעון, כי הייתה זו הדרה מכוונת על ידי גופים תנועתיים פוליטיים או – על ידי המנגנון שניהלו את מחנות הקיץ והחורף. החסמים שהוצגו לעיל גרמו לניכור המעפילים המוגרבים מהמערכת הממסדית במחנות קפריסין. החיים במחנות התנהלו במסגרות שלא נמצא בהן מקום למעפילים הצפון אפריקאים. הם נעדרו מרשימות מוסדיות אפילו במחנות הקיץ בקראולוס שאכלסו את רוב מעפילי צפון אפריקה. המידע נמצא בתעודות ורשימות של מזכירויות המחנות בתחומים מגוונים: קבלת החלטות )ועדות עלייה, מזכירויות משותפות(, ועד המשפט  )משפט חברים(, פעילות פנאי )תיאטרון, ספרייה ספורט(,  תקשורת ורם קול ]כך במקור, ב.ד[ ועיתונות מקומית(, – תעסוקה פנימית  )דואר, מחסנים, מטבח, סנדלריה, קנטינה, נהגים וספרים(, שרותי דת ) מקוואות וחברה קדישא(, שירותי בריאות )בית מרקחת ומרפאת שיניים(, שירותי חינוך )הוראה, סמינר מדריכים וקייטנות(.  הפרק הקודם טיפל בהתאקלמותם של מעפילי צפון אפריקה במחנות. להלן יוצגו ממצאים המעידים על הדרתם של מעפילי צפון אפריקה ממעורבות ואפילו סימלית בניהול וארגן המחנות.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אזיל דמעתי

על מות חתנו, ר׳ אלעזר בן לחדייב. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים מלבד טור האזור.

חריזה: א/אא/א ב/ג/ב/ג/ב/ג/א ד/ה ד/ה ד/ה/א וכו'.

משקל: חמש הברות בצלע הראשונה ושבע הברות בצלע השנייה.

כתובת: קינה קוננתי אל הלקח ממני הידיד חתני, נבון וחשוב, מתהלך בתומו צדיק, כה״ר (= כבוד הרב רבי) אלעזר בן לחדיב נ״ע(= נפשו עדן). תמרור ׳יום עמי הגלה׳.

סימן: דוד בן חסין.

מקור: א- סד ע״ב; ק- פד ע״א.

אֲזִיל דִּמַעְתִּי / אַגְדִּיל אַרְבֶּה יִלְלָתִי
אוֹיָה לִי כִּי אָבַדְתִּי / כְּלִי חֶמְדָתִי

דְּעוּ אֵיפֹה כִּי / אֱלֹהַּ עִוְּתָנִי

אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי / נָסַע וְנִגְלָה מֶנִּי

5-מָתוֹק לְחִכִּי / מִצּוּף דְּבַשׁ בִּלְשׁוֹנִי
רוּחִי וְגַם נִשְׁמָתִי

וִיהִי לְאֵבֶל / כִּנוֹרִי וְעוּגָבִי
יוֹם נָד מִתֵבֵל / יְדִיד נַפְשִׁי אֲהוּבִי
כח הַסֵּבֶל / חָלַף הָלַךְ מִקִּרְבִּי
10-נְפוּגוֹתִי נִדְכֵּיתִי

דְּמוּת מַרְאֵהוּ / יִתְאֲבוּ כָּל לְבָבוֹת
נַפְשׁוֹ אִוָתְהוּ / אָזְנַי עָלָיו קַשׁוּבוֹת
אַיָּה אֵיפֹה הוּא / חִפַשְׂתִּיהוּ בָּרְחוֹבוֹת
בִּקַּשְׁתִּי וְלֹא מָצָאתִי

15-בָּנָיו הַיְּקָרִים / יְלָדִים מוּם אֵין בָּהֶם
רַכִּים צְעִירִים / סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם
בּוֹכִים תַּמְרוּרִים / וְאֵם תַּעֲנֶה לָהֶם
אוֹי לִי כִּי חָרְבָה בֵּיתִי

נוֹתֵן וְנוֹשֵׂא / בָּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
20-נִכְנַס וְיוֹצֵא / לַתוּר לִדְרֹשׁ בְּחָכְמָה
אוֹת לֹא אֶנְשֶׁה / כָּל יְמֵי הָאֲדָמָה
אִם זָכַרְתִּי נִבְהַלְתִּי

חֲסָדִים מָלֵא / וּמִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ
בִּשְׁמו מְעֻלֶה / מַעֲשָׂיו בִּמְקוֹמוֹ
25-בְּזָכְרִי אֵלֶּה / עָלַי מֵעַי יֶהֱמוּ
יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי

סְפוֹד אַבִּיעַ / דִּמְעָה יִזְלוּ עֵינַי
וְלֹא אַרְגִּיעַ / כָּל יָמַי וְכָל שָׁנָי
עַל אִישׁ קוֹבֵעַ / עֵת לַעֲשׂוֹת  לָה'
30-אֱלֹהֵי תְּהִלָּתִי

יָהּ שׁוּב מֵחֲרוֹן / אַפְּךָ מֵעָלֵינוּ
צַו אֶת אַהֲרֹן / וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ
יַעֲלוּ דּוֹרוֹן נִשְׁמָתוֹ יְעַדְּנוּ
שָׁמַע נָא תִּפְלָתִי / צוּר יְשׁוּעָתִי

35-נַחֵם עֲגוּמִים / צוּר בַּעַל הַנֶּחָמוֹת
וּלְצַדִּיק תָּמִים / תַּנְחִיל יָהּ יֵשׁ עוֹלָמוֹת
וּלְקֵץ הַיָּמִים / תְּחַיֶּה הָעֲצָמוֹת
וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי / צוּר יְשׁוּעָתִי

2. 2. כלי חמדתי: חתני היקר לי, על־פי הו׳ יג, טו. ועל־פי מגילה ו, ע״א. 3. דעו… עותני: על-פי איוב יט, ו. 4. אנוש כערכי: על-פי תה׳ נה, יד. נסע ונגלה מני: עזבני וגלה, על-פי יש׳ לח, יב. 5. מתוק לחכי: על־פי שה״ש ב, ג. 6-5. מתוק… נשמתי: לשונות של חיבה. 7. ויהי… ועגבי: על-פי איוב ל, לא. 8. יום נד מתבל: יום בו נסתלק מן העולם. 9. כח הסבל: של היסורין, על-פי נחמי ד, ד ׳כשל כח הסבל׳. 10. נפוגותי נדכיתי: נהייתי חלש ומדוכא, על-פי תה׳ לח, ט. 11. דמות… לבבות: בשבח מראהו החיצוני. 12. נפשי אותהו: נפשי חשקה בו מרוב חיבה ואהבה. אזני עלי קשובות: לשמוע דבריו הנעימים. 13. איה איפה הוא: שאלה של צער וגעגועים. 14-13. חפשתיהו… מצאתי: על־פי שה״ש ג, ב. 15. בניו… צעירים: רמז שמת עול ימים והניח ילדים קטנים. 16. סר צלם מעליהם: על-פי במ׳ יד, ט. מגעם שהיה מגן עליהם מת. 17. ואם תענה להם: ואם תנסה לענות להם ולנחמם. 18. אוי… ביתי: על-פי ברכות ג ע״א. 19. נותן ונושא באמונה: על-פי שבת לא ע״א. 20. נכנס… בחכמה: היה קובע עתים לתורה. 21. לא… האדמה: לא אשכח לנצח. 22. אם… נבהלתי: זכרונו מעורר בי בהלה מגודל חרדת האסון. 23. ומתהלך בתומו: מתנהג בתמימות, על-פי מש׳ כ, ז. 24. בשמו מעולה: שקנה לו שם טוב, על־דרך אבות ד, יג. מעולה: נמשך גם לאחריו. 25. עלי מעי יהמו: ירעשו מרוב געגועים וזכרונות. 26. יגעתי באנחתי: אנחותי החלישוני. 28. ולא ארגיע: לא אשקוט. 29. עת לעשות לד׳: כאן: ביטוי לקביעת עתים לתורה, על-פי תה׳ קיט, קכו. 30. אלהי תהלתי: על פי תה׳ קט, א. 31. שוב… מעלינו: הסר מידת הדין מעלינו, על־פי שמי לב, יב. 32. צו… בנו: שיבוץ מורכב על-פי וי׳ ו, ב ובמ׳ כ, כה ולפי ששם חתנו של המשורר אלעזר לכן מבקש כי אהרן ואלעזר בנו יביאו עידון לנשמתו. 33. יעלו… יעדנו: על-פי זבחים ז ע״ב ׳עולה דורון היא׳. 34. צור ישועתי: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, כז.. יש עולמות: על-פי אבות ה, יט ושו״ט מש׳, ח ׳עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות לכך נאמר ׳להנחיל אוהבי יש׳(מש׳ ח, כא). 37. ולקץ… העצמות: שיזכה לתחיית המתים, על-פי יח׳ לז, ה. וכעין נוסח האשכבה ׳ולקץ הימים תעמידהו׳. 38. זאת נחמתי: על-פי תה׳ קיט, ט. צור ישועתי: על-פי תה׳ פט, כז.

מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

החפץ המרכזי שנוסף לריהוט הבית עם לידת התינוק הייתה העריסה. התינוק בילה בעריסה את רוב זמנו, ובמקומות מסוימים אפילו בזמן ההנקה. יתרה מזו, העריסה גם שימשה לצרכיו של התינוק, ועל כן הצריכה תכנון מיוחד. לעריסה נקשרו אמונות עממיות שונות, והיא הצריכה שמירה מיוחדת. במרבית הקהילות לא הונח התינוק בעריסה קבועה מייד עם לידתו. בדרך כלל בימים הראשונים עד הברית הוא נותר צמוד לאמו. באיראן שכב התינוק בשבוע זה לצד אמו במיטה, והיא החליפה את חיתוליו במידת הצורך. רק לאחר כמה ימים, משנתחזקה והחלה מהלכת בבית בחופשיות, השכיבה את הילד בגַהְוָארֶה (עריסה).

העריסה באיראן, במרכז אסיה ובכמה מארצות האסלאם האחרות הייתה תיבת עץ קעורה, שחוברה אל שני בסיסי עץ, כך שאפשר היה לנענע אותה. בתחתית העריסה הותקן פתח עגול להכנסת סיר. התינוק הושכב בעריסה כך שישבנו היה מכוון לסיר. צינור בצורת מקטרת שחובר לאברו העביר את השתן לסיר. לתינוקת הצינור היה ישר ללא תוספת פיית המקטרת, ובו שקערורית המותאמת לגופה.

יהודי כורדיסתאן השתמשו בעריסה דומה, הקרויה דּוּדִיָא. השתן(סִיבַּכּ) יצא דרך צינור עשוי קנה סוף, שחובר לגוף בעזרת שעווה – הן לילדים הן לילדות – ועבר דרך נקב בתחתית העריסה לסיר חרס (סְנְגָ'א). הילד לא הוצא מהעריסה לשם הנקה, אלא רק לצורך החתלה מחדש, בדרך כלל פעמיים ביום. "חיבור" התינוקות ל״אביזרים" אלה התאפשר משום שכרגיל הם היו חסרי תנועה בעריסה – מחותלים ועטופים בשמיכה מכף רגל ועד ראש. רצועות דקות וקבועות בתחתית העריסה שמרו שגופם יישאר בתנוחה הרצויה. גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בעריסה עשויה עץ. עריסות העץ נעשו בידי נגרים מבני העדה ממצע עץ מרובע בעל מסגרת עץ עליונה, ועליה פרשו כילה. העריסה נתלתה על וו מהתקרה, ונענעו אותה באמצעות חבל שנקשר אליה. בעריסה מעין זו הושכבו התינוקות וכריות בעירות תומכות בראשם, עד שלמדו לעמוד בכוחות עצמם.

בנוסף לעריסה הקבועה השתמשו באיראן ובכורדיסתאן בערסל תלוי. הערסל היה עשוי בד חזק ורבוע. בכורדיסתאן נקשר הבד בשני קצותיו למוט, שאותו קשרו בחבלים לקורה בגג החדר, ואילו באיראן נקשר הערסל (נָאנוּ) ליתדות בקיר או לכני ברזל יציבים. בערסל השתמשו לפרקי זמן קצרים ולצרכים מיוחדים (למשל לשכיבה ארעית קצרה. כשהאם יצאה עם התינוק מחוץ לבית היא לקחה אותו עם הערסל, שניתן להסרה בקלות). גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בערסל(זוּלָה).

במוזיאון ישראל בירושלים שמור ערסל מתימן, שנעשה בידי בורסקי יהודי מן הכפר אמלח – מרחק יום הליכה מצעדה, בירת חידאן. הערסל(מִזְבָּא) עשוי מעורה של בהמה קטנה, עז או כבש, ומעוטר בקונכיות בוהקות בלובנן הנקראות וַדְע התפורות על העור לסירוגין עם חרוזים אדומים. הן הקונכיות, שרגילים לתופרן לבגדי ילדים במקומות רבים, והן החרוזים נועדו לבלום את העין הרעה, הפוגעת בעיקר בתינוקות. כמו כן תפרו לצדו של הערסל שקיק בד ובתוכו צמח מיובש וטחון, הקרוי קָרָץ'; שגדל לאורך שבילי הכפר ונחשב צמח השומר מפני אבעבועות וגם מפני עין הרע. כשהתינוק הושכב בערסל ראשו הונח בחלק הרחב ורגליו בחלק הצר, והאם נשאה את הערסל כך שהראש מלפנים. תינוק שנפטר נישא לקבורתו בערסל שהוחזק במהופך.

קישוט העריסה באמצעים מאגיים שנועדו לשמירה מפני הרוחות הרעות העלולות להזיק לתינוק נהג כמעט בכל מקום. יהודי הקווקז, למשל, הניחו בעריסה הריקה חפץ מתכתי, חומש או ראש שום. בכורדיסתאן קשרו לעריסה קמיעות מסוגים שונים, כגון שרשרת שקדים, אגוזים, חרוזים כחולים וכ'מסה. בני ישראל הלבישו את התינוק בעריסה באמצעי שמירה: חרוזי ענבר, חרוזי זכוכית, פתיל שחור שנקשר על פרק ידם, וכן הקפידו על התנהגות ״נאותה" ליד העריסה גם בזמן שהתינוק הוצא ממנה. יהודי הקווקז נמנעו מלנדנד עריסה ריקה או לכסותה, כדי לא להביא מזל רע. יהודי מרוקו הניחו בעריסה סכין כשהתינוק הוצא ממנה. כמו כן, ליד העריסה נערכו טקסים שונים, כגון הטקס שנערך אצל יהודי גרוזיה ביום השלישי להולדת התינוק, עת הונח לראשונה בעריסתו, או טקס מתן השם לבת אצל בני ישראל בהודו.

טקסים בשבת ובימים שלפני ברית המילה

הימים שבין הלידה לברית המילה עברו אמנם ברגשי חרדה והתרגשות מרובים, אך גם בהכנות ובאירועים לקראת הטקס החשוב. כבר בתלמוד מוזכר "שבוע הבן" בהקשר של ברית מילה (למשל בבא קמא פ, ע״א), והיו חוקרים שהציעו כי הכוונה לחגיגות שנערכו בשבוע שבו נולד התינוק. אמנם פרשנות זו אינה ודאית, אך בעת החדשה הטקסים והחגיגות לפני הברית ובעיקר בלילה שלפניה נפוצים ביותר. אף כי טקסים אלה אינם מתחייבים מצד ההלכה, הם מהווים מעין שלבי ביניים או מעבר לקראת שלב השיא, הוא ברית המילה.

במרבית הקהילות התרכזו טקסים אלה סביב אבי הבן בשבת, אך בכמה קהילות נערכו חגיגות מיוחדות גם בימים האחרים שלפני הברית. בכורדיסתאן, למשל בכל יום לאחר הלידה התאספו הגברים בבית האב, אכלו ושתו ושרו שירי מילה. ביום השלישי להולדת התינוק בגרוזיה נאספו סביב עריסת התינוק, אותה הקפידו להעמיד בבית משפחה שלא מת בה ילד. ליד התינוק שבעריסה הניחו חפצים סמליים ששימשו להגנה או למשחק, כגון ספר תהלים, שום, סכין או גרזן ומטאטא קטנים. על העריסה תלו את חבל הטבור (ולאחר הברית גם את הערלה), ובשני צדיה הציבו נרות דולקים.

בין יהודי עיראק נהגו לערוך טקס רב משתתפים, שבו הרבו לשיר ולשמוח דווקא בלילה השישי להולדת הבן או הבת, הוא טקס "ליל השישי" (לֵילְתּ אִלְסִתֶּה). בטקס זה מתאספים בני המשפחה עם אורחים בבית היולדת, משברים כלי חרס על הרצפה, וכל נער או נערה לוקחים חתיכת שבר אחת, יוצקים לתוכה מעט זעפראן (תבלין חריף בצבע צהוב) מהול במים, וקוראים בקול רם: "שָׁשָׁה, שָׁשָׁה". בעונת האבטיחים שמו את הזעפראן בקליפות של פלחי אבטיחים, וקראו אותן הקריאות. בטקס זה שכרו להקת זמרים ומענים בתוף ובחליל וחילקו ממתקים שונים, בייחוד גרעיני תירס תְּפוּחִים (צֹוּרָה, או דֹוּרָה). טקס דומה ובעל שם דומה נערך גם בין יהודי כורדיסתאן, אם כי במרבית המקומות טקס זה לא חל בלילה השישי, אלא בלילה שלפני הברית. ייתכן כי דווקא בשל עריכתו בלילה השביעי נמצא הסבר למקור המנהג ולשמו, אשר אינו קשור בהכרח למספר שש.

על חשיבותה של השבת שלפני הברית תעיד בראש ובראשונה העובדה, כי זכתה לשם מיוחד בקרב כמה קהילות: "שבת אבי הבן" (בקרב יהודי מרוקו, כורדיסתאן ואיראן), "שבת שבחה״ (בני ישראל בהודו), ״שבת סעודת מילה״ (כורדיסתאן האיראנית), "שבת סימן טוב" (תוניסיה). כבר חז״ל עמדו על הייחוד של השבת שבאה לפני ברית המילה, ייחוד הנעוץ באמונה שעל התינוק לעבור שבת אחת קודם ברית המילה שלו. הסיבה לכך מוסברת במשל: "מלך שנכנס למדינה גזר ואמר: כל אכסניין [=תושבים] שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה{= גבירה] תחילה" (ויקרא רבה ם, י). כלומר, בבוא התינוק להתקבל לעם היהודי אין הוא יכול שלא לחזות קודם בזיו השבת, היא המטרונה. בין כך ובין כך יום השבת, היום החגיגי הראשון שלאחר הלידה, נעשה בקהילות רבות לאירוע חשוב והזדמנות נאותה לשמחה פומבית ראשונה להולדתו של בן זכר, ובמספר קהילות אף בלידת בת.

במרבית הקהילות התנהלה החגיגה בבית הכנסת סביב עלייתו לתורה של אבי הבן. בית הכנסת לבש חג והגיעו אורחים וקרובים רבים, וגם עזרת הנשים המתה יותר מהרגיל לכבודה של היולדת. האב קיבל בדרך כלל את עליית שלישי. באפגניסתאן הופקדה תפילת השחרית בידי אבי הבן, אשר גם שר פיוטים מיוחדים. בגמר התפילה הושלכו עליו סוכריות, להנאתם של הילדים אשר למרגלותיו. בבגדאד נקרא האב הַבְּהִבֵּן (שיבוש של"אבי הבן״), והוא התכבד לשאת את ספר התורה מההיכל אל התיבה. ליוותה אותו להקת זמר, שנודעה בשם אַבּוּ אלִשְׁבָּחוֹת. בהגיע עליית שלישי הוזמן אבי הבן בכבוד רב, ושוב ליוותה הלהקה את העלייה בפיוטים מיוחדים, ובעיקר בפיוט המסורתי לטקס זה, המתחיל במילים "יהי שלום בחילנו.

ושלווה בישראל. בסימן טוב בן בא לנו. בימיו יבוא גואל״. ממן השירה השמיעו הנשים קריאות גיל (הָלָאהִל), וזרקו לעבר האב שקדים מסוכרים (מְלַבַּס), אותם אספו הילדים בשמחה. קרוביו של אבי הבן כובדו לעלות לתורה בעליות הבאות.

בג'רבה שבתוניסיה שרו לכבוד האב: ״מה טוב ומה נעים נטע נאמנים הנה נחלת ה' בנים", "אבי הבן קום במהרה", ״בסימן טוב והצלחה". לאחר העלייה הודיע האב על תרומתו לקופות צדקה וחסד. בהרי כורדיסתאן הגיעו לשבת "אבי הבן" מוזמנים מהכפרים הסמוכים, ורבים מהם נשארו עד הברית. האב הזמין לעלייה לתורה את קרוביו ומכריו, שתרמו אף הם לבית הכנסת, ואת נושאי התפקידים בו. לאחר התפילה התלוו לאב קרוביו לשתייה ולסעודה משותפת. גם הנשים התארגנו בבית היולדת לסעודה משותפת, אשר לוותה בשירים ובריקודים. לסעודה הבוקר בשבת זו קראו יהודי זאכו כְ'לְיוּסֶת יָאלָא (ממתקי הילד). בכמה מקומות נהג אבי הבן לבחור בהזדמנות זו את הסנדק ולהודיע על כך בפומבי. גם בקהילות אחרות ליוו את האב הביתה בשירת פזמונים מיוחדים לרגל האירוע לאורך כל הדרך, ולאחר מכן ערכו סעודה חגיגית. כל משפחה באיראן הביאה עמה את החמין מביתה לסעודה שהייתה בבית היולדת, ואבי הבן דאג לשפע המשקאות.

על־פי מנהג מעניין שרווח בתוניסיה הטביעו על הקיר בחדרה של היולדת צורת כ'מסה מהפרשתו הראשונה של התינוק; ואילו בלוב צרו מהצואה צורת מפתח והטביעו אותה על הקיר או על גיליון נייר שנתלה בחדר, רמז למאמר התלמודי כי שלושה מפתחות בידי ריבונו של עולם: מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים ומפתח של חיה – דהיינו יולדת (תענית ב, ע״א).

פיזטים לברית מילה

יהי שלום בחילנו. ושלוה בישראל. בסימן טוב בן בא

לנו. בימיו יבא גואל:         בסימן טוב

הילד יהי רענן. בצל שדי יתבונן. ובתורה (אז) יתבונן.

יאלף דת לכל שואל:         בסימן טוב

ומקורו יהי ברוך. זמן חייו יהי ארוך. ושלחנו יהי

ערוך. וזבחו לא יתגאל:     בסימן טוב

שמו יצא בכל עבר. אשר יגדל יהי גבר. וליראי אל

יהי חבר. יהי בדורו כשמואל:         בסימן טוב

עדי זקנה וגם שיבה. יהי דשן בכל טובה. ושלום לו

ורב אהבה. אמן כן יאמר האל:        בסימן טוב

הנמול בתוך עמו. יחיה לאביו ולאמו. ויהיה אלהיו

עמו. וגם כל בית ישראל:   בסימן טוב

מנצור, סי׳ וצב, עמ^׳ 200-199.

אזרחי היה יחיד בן לאומים, בן תשעים ותשע הזהירו שוכן מרומים,

שיח פיו הקשיב והיה לאב המון גויים, התהליך לפני ויהיה תמים.

תמים תהיה וברית אם תשמור, מצות מילה לך אם תחמור, רומים ארוממך וכעדת צדקיך לך אמוד, אנוכי מגין לך שכרך ארבה מאוד.

מאוד שמר אברהם מצות נוטה גבוהים, ויקח ילודי ביתו ומקנה כספו אשר אחריו נוהים,

וימול את בשר עורלתם כאשר צוה אותו אלהים, נהים רצים אחריו ולא שוהים.

אלהים חון יחון את הילד הזה ובאברתו יסיך לו, חילו ימלא ושמו יגדיל בקרוב קהלו,

 קיום יקיים עליו למלאת משאלו, חיים שאל ממך תן לו.

אשרי מואס עורלה ובוחר במילה, כי מאוסה עורלה ובחירה המילה,

וכול מצות אשר שמר אברהם לא נקרא שלום עד אשר מל עורלתו.

מתוך: מ' אבוחבוט, לתשוקת… משה צבאח בעיר טריסירה, טריסירה תר״ה [1845] (כתב יד מאוסף דב הכהן).

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: מנהגים הקשורים לעריסת התינוק