מורשת יהדות מרוקו

פרק רביעי

״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס

הספרדים הליטאים שלובים כיום בחברה החרדית במדינת ישראל בעיקר בעולם הישיבות. שילוב זה החל עוד במרוקו בתחילת המאה ה־20 ונמשך באירופה ובארצות־הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמדינת ישראל משנותיה הראשונות ועד היום.

שורשיו של ״עולם הישיבות״ כפי שהוא מתנהל במתכונתו הנוכחית התעצבו עם הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ בשנת 1803 על ידי רבי חיים בן יצחק. הישיבה נוסדה בעיירה וולוז׳ין שב״תחום המושב״ היהודי, בגבולות המטושטשים שבין רוסיה, פולין וליטא. ישיבת ״עץ חיים״ שימשה דגם למאות מוסדות שחינכו במשך השנים אלפי תלמידים. ״עולם הישיבות״ היווה מרכיב מרכזי בעיצוב דמותה של היהדות החרדית מתחילת המאה ה־19. הוא קלט לתוכו את התגובות השמרניות למודרניזציה והיווה את חוד החנית במאבק נגד ההשכלה ונגד הציונות. הישיבה סימלה, ועודנה מסמלת, את היעד המרכזי של החברה היהודית המסורתית בעת החדשה והוא: ידיעת התלמוד, התעמקות בו, וטיפוחם של תלמידי חכמים אשר ינחילו ידע קדוש זה וייצרו שרשרת בלתי פוסקת של בני תורה. לתפיסת החרדים הישיבה מסמלת ומבטאת את החיים היהודיים במלואם על הטוב שבהם.

שורשי החורבן של ״עולם הישיבות״ באירופה נעוצים עוד במלחמת העולם הראשונה ובמהפכה הבולשביקית. באותם ימים החורבן לא היה אמנם פיזי, אלא שהשינויים הפוליטיים והתרבותיים שהתחוללו באירופה כרסמו ביכולתן של הישיבות לנהל סדרי לימוד ולקיים את עצמן. החלשת מעמד הישיבות נבע משלושה מקורות: המשטר הקומוניסטי שלל את הדת, נוצרו והתפתחו אידיאולוגיות אוניברסליות חדשות, והתנועה הציונית החלה לצבור כוח. שתי האחרונות התחרו על נפשותיהם של בני התורה.

בשנת 1924 נעשה מאמץ לשיקום הישיבות על ידי שניים מהבולטים שברבני עולם התורה, הרב ישראל מאיר הכהן המכונה ״החפץ חיים״, מהעיירה ראדין, והרב חיים עוזר גרודז׳ינסקי מוילנה. השניים כינסו ועד של ארבע מאות רבנים, שיצג את כל הישיבות בליטא ובפולין, והכריזו שכל יהודי חייב לתרום לקיומן של הישיבות. העיר וילנה, שכונתה ״ירושלים דליטא״, היתה מקום מושבו של ״ועד הישיבות״, ובכל מקום בו היתה קהילה יהודית הוקם ועד מקומי בראשות הרב המקומי שפעל למען הישיבות. מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי גרמה לחיסולן המוחלט של הישיבות באירופה.

״הצלת יהדות מארקא לתורה״ וקליטתם של בני תורה מרוקאים בישיבות הליטאיות באירופה, קדמו לשילובם ב״עולם הישיבות״ שהוקם ונבנה לאחר השואה במדינת ישראל. במשך השנים הפכה מדינת ישראל למרכז תורני עולמי שירש את מקומן של הישיבות במזרח אירופה.[ זהו ביטוי הלקוח מספר זיכרונותיו של הרב קלמנוביץ המתאר את פעולותיו במרוקו].

״עולם הישיבות״ במדינת ישראל הולך ומתעצם עם השנים ומהווה את הליבה של החברה החרדית. הוקמו מחדש ישיבות הנושאות שמות ״מיתיים״, שמתנהלות על פי מסורות לימודים ייחודיות כמו ״פוניביץ״, ״מיר״, ״קמניץ״, ״סלובודקה״, ״פרשבורג״ וכו'. תנועת ה״חזרה לישיבות״ עמדה במרכז תהליך שיקומה של היהדות החרדית שחרבה בשואה. ה״חזרה לישיבות״ אין פירושה חזרה לחיים הדתיים והחינוכיים כפי שהיו נהוגים בשטעטל במזרח אירופה, או במלאח בצפון אפריקה. החיים ההם אינם קיימים עוד. ה״חזרה לישיבות״ במדינת ישראל פירושה יצירת אידיאל תרבותי חלופי במקום ונגד הציונות החילונית שחברה לתרבות המערבית הדקדנטית. ה״חזרה לישיבות״ קשורה גם לעליות ההמוניות למדינת ישראל ולחדירת התרבות הישראלית החילונית לריכוזי העולים, בעיקר בקרב העולים מארצות האסלאם.

המאבק שניהלו ומנהלות הישיבות, כשבראשן עומדות בעיקר הישיבות הליטאיות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, אינו מסתפק במלחמת הישרדות או מלחמה לשימור המסורת. הוא מאבק המתחולל על דמות החברה הישראלית. בליבו של המאבק עומדת בין השאר הכוונה לעצב מחדש את חייהם של יהודי צפון אפריקה בחברה הישראלית, לאחר ה״אסון״ שחוו בתקופת הקליטה הראשונה בשנות החמישים והשישים. אופי המאבק הזה מוכתב על ידי בני תורה ספרדים/מזרחים שלמדו בישיבות הליטאיות, והמהווים כיום את האליטה המנהיגותית והגרעין הקשה של תנועת ש״ס. המאבק טוטאלי ונוקט בכל האמצעים, מחד גיסא, קעקוע הלגיטימציה של הסדר הקיים ומוסדות השלטון, ומאידך גיסא, השתלבות כוחנית בתוך הממסד המותקף, שימוש בכספי המדינה, הפעלת הסברה ותעמולה, עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של העבר, וחינוך על פי האידיאלים החרדיים שקיימים בחברה החרדית האשכנזית. המאבק מתנהל גם באמצעות חקיקה כללית וחקיקה סוציאלית ומאבק תמידי על שליטה במשאבים של המדינה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס

פרי צדיק עץ חיים, החכם השלם והכולל, הן ערכו מי ימלל, מעין המתגבר כלל גדול בתורה, חכם חרשים, גזע ישישים, אתחזי לן כאריה, כמוהר״ר יהודה בנימין יס״ט (יהא סופיה טב) בכה״ה הרב הכולל אור גולל, חן ערכו מי ימלל, זרע רב אור נערב, מאד עניו, ומוכשר בכל עניניו, צדיק כתמר, נקי כעמר הדו״ם כמוה״רר מתתיה יס״ט, בלא״ץ יס״ע החכם השלם רב משרשיא, אילן ששדשיו מרובין, דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף תלמוד גדול ומעשה, הרב המובהק, ואח לברק, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים, איש אלקים קדוש הוא, סבא דמשפטים, מארי מתניתין, הסיד ועניו בישראל גדול שמו, ולכל הוא אור, הדו״מ; כמוהר״ר חיים דוד זצוק״ל; בלא״ץ יס״ע החכם השלם, איש חיל רב פעלים סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, קדוש יאמר לו, צדק ומשפט מכון כסאו, כלל גדול בתורה, נחל נובע מקור חכמה, מוצא לאור כל תעלומה, הדו״ט כמוהר״ר מתתיה זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע החכם השלם אב בחכמה, ורך בשנים, סכינא חריפא, טינרא תקיפא, הלן בעמקא של הלכה, כלל גדול בתורה, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, מעין המתגבר, כמוהר״ר מנחם זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והותיק, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, גזע ישישים, בנן של קדושים, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ר יהושע זלה״ה, בלא״ץ יס״ע, אור ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, הרב הגדול, מעה ומגדול, אבן הראשה, נהרא דשמשא, חסידא קדישא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מורינו ורבינו, מוהר״ר מנחם זצוק״ל זיע״א, ברחו״ן, (בר החכם ונבון) כה״ר דוד ז״ל; ברמו״ן ה״ר מנחם נ״ע, בהנו״ח (בר הנבון וחשוב) הר דוד נ״ע (נחו עדן) בר החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, עץ פרי עושה פרי למינהו, הוא הראש אבי התעודה, כמוה״ר שאול זלה״ה, המכונה סירירו.

הרב הכולל, חן ערכו ושבחיו מי ימלל, אור נערב, נר המערב, דבר הדור והדרו הדר״א דקרת״א, מעין המתגבר, כלל גדול בתורה, פלפלא ח ריפא, טינרא תקיפא, זה סיני, מקומן של שבחים, סוה״ר, שמו נודע בשערים, עצו״ר טוב לבית ישראל, הדו״מ כמוהר״ר אבנר ישראל יס״ט, בלא״ץ הרב הכולל, בישראל להלל, סוה״ר, שמו נודע בשערים, שרגא דנהורא, מוצא כל תעלומה לאורה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כרכא דכולא ביה, כמוהר״ר וידאל זלה״ה, בה״יח השלם כהר״ר שלמה ז״ל, בלא״ץ איש חיל רב פעלים, שלשלת יוחסין, עטרת תפארת שיבה, ממארי מדות, החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, שר צבא ישראל, הדו״מ כמוהר״ר ישראל יעקב זלה״ה, בלא״ץ יס״ע המאור הגדול, מעוז ומגדול, רב משרשיא, אילן ששרשיו מרובים, דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף, סוהר' גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, איש אלקים קדוש הוא, נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, נהורא דשמשא, רישא דעמיה, סבא דמשפטים, תנא דבי אליהו מרינו ורבינו מוהר״ר אליהו זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ יס״ע איש חיל רב פעלים, החכם תשלם והכולל, ענותן כהלל, חן ערכו ושבחיו מי ימלל, חסידא קדישא ופרישא, קדוש יאמר לו, בישראל גדול שמו, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, מוהר״ר יוסף זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול, מעוז ומגדול, כרכא דכולא ביה, הרב המובהק ואת לברק, סות״ר גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, השר והטפשר, תורה וגדולה במקום אחד, נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, צדק ומשפט מכון כסאו, הדו״מ מוהר״ר יצחק זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע אור ישראל וקדושו, נזר אלהים על ראשו אור נערב, נר המערב, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים פטיש החזק, עמוד הימיני, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, איש אלקים קדוש הוא, הרב הגדול מעוז ומגדול; אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה מר קשישא חסידא קדישא ופרישא, רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, הגאון המפורסם, מורינו ורבינו, מוהר״ר וידאל זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ יס״ע סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, אור יזשראל וקדושו, נזר אלהים על ראשו; סבא דמשפטים, נחל נובע מקוד חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, מוהר״ר יצחק זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע ראש גלות אריאל, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, אבן הראשה גהורא דשמשא מר קשישא, חסידא קדישא, ופרישא, הרב הגדול; מעוז ומגדול, מופלא בדורו, סמוך בעירו, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, איש אלקים קדוש הוא, נר ישראל, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר וידאל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ יס״ע חכם חרשים, גדול דעה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מוהר״ר יצחק זצ״ל, המכונה הצרפתי.

החכם השלם והותיק, ענותן כהלל, ענותן ושפל ברך, יר״א וס״מ (ירא אלקים וסר מרע) בהר״ר חיים דוד הכהן יס״ט, בהנו״ח ה״ר אהרן נ״ע, בהמו״ן ה״ר שלמה נ״ע, בהחה״ש כהה״ר אהרן ז״ל, בה״ח השלם כתה״ר שלמה ז״ל, בלא״ץ החכם השלם והותיק, מארי מתניתין, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ ר יהודה הכהן זלה״ה, בהנו״ח רודף צדקה וחסד, שב גם ישיש, ה״ר שלמה נ״ע, בהנו״ח הולך צדקות ודובר משרים, שב גם ישיש, נגיד ומעולה, ה״ר ישעיה נ״ע, בהנו״ח יר״א ום״מ המרץ ה״ר שלמה נ״ע המכונה אלכלאץ.

החכם השלם והותיק, נטע נעמן, הגזבר הנאמן, כהר״ר רפאל יהונתן יס״ט, בהח׳ השלם יד״א וס״מ גומל חסדים, וקולו מחמדים, נדב נדבות, אוהב צדקות, מרבה ישיבה מרבה חכמה, כמוה״ר יעקב, יס״ט, בלא״ץ הרב הכולל, בישראל להלל, סזה״ר שמו נודע בשערים, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כלל גדול בתורה, כמוהר״ר רחמים חיים דוד זלה״ה, בכה״ ר החכם השלם, הדו״ט עטרת זקנים, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ר שמואל אברהם זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל, הדו״ט חסיד ועניו, ומאושר בכל עניניו, זקן ונשוא פנים, מוהר״ר משה זלה״ה, בהחו״ן סמא דכולא ביה, כה״ר אברהם ז״ל, בה״ח השלם הדו״ט עטרת תפארת שיבה, כמוהר״ר משה זלה״ה, בהחו״ן מאד נעלה, לשם ולתהלה, כהה״ר דוד ז״ל, בהנו״ח (בר הנבון וחשוב) ה״ר משה נ״ע, בלא״ץ החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הדו״מ הוא הראש אבי התעודה, כמוה״ר יצחק זלה״ה, המכונה אבן זמרה.

החכם הותיק, תם וישר, יר״א וס״בן (ירא א,לקים וסר מרע) כהה״ר יעקב יס״ט, בהנו״ת תם, וישר יר״א וס״מ ישיש ופשר חמו״ן ה״ר מרדכי ג״ע, בהנו״ח ה״ר שם טוב ג״ע, בר החכם השלם כהה״ר מרדכי נ״ע, בה״ח השלם כהה״ר עובד ז״ל, בלא״ץ יס״ע אור ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, גר המערב, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים שמו נודע בשערים, מקור מים חיים, עצו״ר (עצום ורב) מופת הדור והדרו יחיד היה בדורו, מופלא שבסנהדרין, חסידא קדישא ופרישא, אבן הראשה לכל דבר שבקדושה, נהורא דשמשא, ראש גולת אריאל, הרב הגדול, מעוז ומגדול הגאון המפורסם, מורינו ורגמו, מוהר״ר יהודה זצוקלה״ה זיע״א, בן איש חיל רב פעלים, כשר ועניו, יר״א וס״מ (ירא אלקים וסר מרע) טוב ,בעיני אלקים ואדם, החו״ן (החכם ונבון) כה״ר יעקב ז״ל, בר החכם השלם המקובל ממארי מדות, כהה״ר אברהם ז״ל, בר החכם השלם, חסיד ועניו בכתר תורה וכתר שם טוב מועט״ר, כהה״ר יעקב ז״ל, המכונה אבן עטר.

הנו״ח (הנבון וחשוב) ה״ר נחמיה יס״ט (יהא ספיד. טב) בר החכם השלם והותיק, חמר חדת עתיק, שייף עייל שייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, מבדח עציבי, שוחט ובודק, כהה״ר משה ז״ל, בר הגו״ח ה״ר שם טוב נ״ע, בר החכם השלם והותיק פרי צדיק עץ חיים, כהה״ר רפאל משה, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול, מעוז ומגדול, אבן הראשה, נהורא דשמשא, איש אלקים קדוש הוא בישראל גדול שמו, אור נערב, נר המערב, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, הרים דגל התורה, סבא דמשפטים, מוהר״ר שמואל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ ׳החכם השלם והותיק, הולך ביושרו, יר״א, ענותן ושפל ברך, שהיו שגורים בפיו ארבעה טורים כהה׳׳ר יצחק ז״ל, בהחו״ן יר״א וס״מ כה״ר שמואל ז״ל, בהנו״ח המו״ן צניע ומעלי, ה״ר יצחק נ״ע, בר החכם השלם כהה״ר שמואל ז״ל, בהחו״ן דחיל חטאין ועביד טבין, כה״ר יצחק ז״ל, בר החכם השלם והותיק כהה״ר שמואל, בלא״ץ החכם השלם והכולל, תורת אמת היתה בפיהו, כמוה״ר יעקב זלה״ה המכונה בן אלבאז.

הנו״ח ה״ר יוסף, בהנו״ח ה״ר יעקב נ״ע, בהמו״ן משד. נ״ע, בהמו״ן סה״ר יוסף ז״ל הי״ד (ה׳ ינקום דמו) בר החכם ונבון כה׳׳ר משה הרופא ז״ל, בלא״ץ החכם השלם הדו״ט המאור הגדול, הרב המובהק, מאריה דאתרא, סבא דמשפטים, הרופא המובהק, מוהר״ר משה זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הדו״מ הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר אברהם זלה״ה המכונה אלמושנינו.

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א-עמוד 145

תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.

אלפאסי מסעוד

פאס [?]-תוניס 1775.

משחא דרבותא, [עם בניו] ר׳ שלמה ור׳ חיים באורים על ד״ח הש״ע בפלפולים ושאלות ותשובות, ליוורנו, אליעזר יוסף חיים סעדון, 1805.

לא ברור אם נולד בפאס או אם מוצאו מעיר אחרת במרוקו. בחלק השני של הספר [ערך אורח חיים, סימן קמ״ד ס״ד, דף לח ס״א] הוא מדגיש, ׳כשהייתי במדינת פאס שאלוני בזה ואמרו לי משם הה״ר יהודה אבן עטר נר״ו שנתן טעם…׳. ונשאלת השאלה האם הוא עצמו היה מפאס או רק ביקר בה?

אמסלם מכלוף

אוראן 1837 ־ פאס – ירושלים 1928.

תפוחי זהב במשכיות כסף:

חלק א: מפתחות לפתוח… סודות חכמת קבלה מעשית.

חלק ב: חכמת תכונות י״ח מזלות וסדר הגלגלים ועלייתו וסדר ז׳ כוכבי לכת, ירושלים, דפוס רפאל חיים הכהן, 1979.

בן אלישע מאיר

פאס, 1903– ירושלים 1986.

לב אבות, פירוש על פרקי אבות, ירושלים, מוסדות יד משה תשמ״ט. המהדיר: ר׳ משה בן עבו.

גאגין חיים

פאס, 1450 או 1465– קאסיטיליא – פאס 1535.

עץ חיים: פולמוס הלכתי (בעניין הנפיחה, בין מגורשי ספרד בפאס לתושבים. רמת־גן, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1987. מהדיר: משה עמאר.

דברי הימים, קורות יהודי פאס משנת 1552/3 עד 1737, נכתבו על־ידי ר׳ שאול סירירו ורבנים שונים ממשפחת אבן דנאן. מהדיר: ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, א׳, עמ׳ 63-1.

אבן דנאן סעדיה [בה״ר מימון]

גרנאנדה המאה החמש־עשרה – אוראן – אלג׳יר – קוסטנטינה – פאס 1493.

אל צ׳רורי פי אללג׳אה אלעבראניה, תורגם לעברית בשם ׳מלאכת השיר׳ על־ידי אברהם בן יעקב נאיבואיר, פרנקפורט 1865, עמ׳ 18-1.

שאלות ותשובות, כמה מהן נדפסו בספר ׳חמדה גנוזה׳ לר׳ צבי הירש עדעלמאן קעניגסבערג תרט״ז(1856), ובספר ׳פאר הדור', ובתוכן ׳מאמר ע״ד האנוסים׳. ראה חמדה גנוזה עמ׳ 13א-16ב. יצאו לאור מחדש עם הגהות על־ידי הרב דוד עובדיה, פאס וחכמיה, עמ׳ 67-1.

דור דור וחכמיו, תולדות גדולי הדורות מאדם הראשון ועד למלכי ישראל בתוך ׳חמדה גנוזה׳ לר׳ צ״ה עדעלמאן, עמ׳ 25א-31א. יצאו לאור מחת בשם ׳מאמר על סדר הדורות׳, קרונולוגיה על מלכי ישראל, על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 9־20.

שיר על שישה סדרי משנה, נדפס בתוך ׳עומר השכחה׳ לר׳ אבררב גאבישון, ליוורנו 1748, עמ׳ 125-123 (נדפס שוב בירושלים תשל״ג), נדפס פעם שנייה על־ידי ר׳ יצחק מרעלי בכתב־עת ׳המאסף׳ 1 (1907), ופעם שלישית על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 87-71.

שיר בשבח ספר מורה הנבוכים ומחברו ז״ל, ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם… נדפס בספר ׳דברי חכמים׳ על־ידי הרב אליעיר אשכנזי, מיץ התר״ט(1849), עמ׳ פא-פב. נדפס מחדש על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 71-68.

פירוש האותיות וצורתן, נדפס אצל אברהם יוסף בהר״ר ורטהיימר(עורך) גנזי ירושלים, א, ירושלים, כתב יד וספר, 1982. עמ׳ רפז, רצז. ונדפס בחלקו(עד אות ה״א), דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עט׳ 67-63.

פירוש על פסוק ׳הנה ישכיל עבדי׳ (ישעיה נב, נג), יצא לאור על־ידי אברהם בן יעקב בתוך ספר ׳פירושי הנה ישכיל עבדי על פי חכמי ישראל׳, אוקספורד התרל״ו (11876, ונדפס מחדש על־ידי דוד עובדיה. פאס וחכמיה, ב, עט׳ 62-55.

אבן דנאן יצחק

פאס, 1900-1836.

ליצחק ריח, שו״ת, שני חלקים, וקונטריס אחרון לליקוטי דיני חשן משפט, ליוורנו, אליהו בן אמוזג, 1902. נדפס מחדש בירושלים, מכון בני יששכר, תשמ״ו.

אבן דנאן שאול

פאס, 1885– מראקש – ירושלים 1972.

הגם שאול, חלק ב, שו״ת, דרשות, פירושים על התורה ופרקי היסטוריה על מרוקו במאה העשרים, ירושלים, דפוס המערב, תשל״ז. המהדיר: ר׳ שלמה אבן דנאן. [החלק הראשון נדפס בפאס, דפוס שרביט וחזן, תשי״ט.]

אבן דנאן שלמה

פאס, 1928-1848.

אשר לשלמה, שו״ת, ירושלים, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, 1906.

בקש שלמה, שו״ת, קזבלנקה, (1931) ,imprimerie nouvelle—Elbaz Frères)

אבן דנאן שמואל

פאס, 1730-1668.

קונטריס פרפראות לחכמה, נדפס עם ספר ׳מנחת העמר׳ לר׳ שלמה אביטבול, ג׳רבה תש״י(1950). המהדיר: הרב דוד עובדיה.

בן הרוש אליהו

פאס, 1817 או 1820 צפרו 1883.

כוס אליהו, הגדה של פסח עם פירוש, ג׳רבה, דפוס חדאד, התרצ״ח(1938). מהדיר: הרב דוד עובדיה. נדפס מחדש בירושלים 1984.

ברכת אליהו, חידושים על פרשיות התורה, ג׳רבה תרצ״ט (1939). מהדיר: הרב דוד עובדיה.

זכור לאברהם, דיני טרפות בחרוזים עם פירושים, מלוקט מכל הפוסקים מגדולי פאס ובסופו פזמונים הנהוגים לומר בכל ערי המערב ביום ראש השנה קודם ׳ברוך שאמר׳ והם ד׳ רשויות, ליוורנו, אליעזר מנחם אוטולינגי, התקצ״ט(1839). המהדיר: ר׳ אברהם אנקאווא.

בן זקן שמואל

פאס, 1745-1670.

פרי עץ הגן, פירוש על התורה והנ״ך, ב׳ חלקים, ירושלים התרס״ד(1904).

גפן פוריה, פירוש על מסכתות הש״ס ושו״ת, ירושלים התרס״ד(1904).

חאגיז יעקב (השני) בן משה

פאס. 1620 – איטליה – ירושלים 1674.

עין ישראל, עיבוד של ׳עין יעקב׳ לר׳ יעקב אבן חביב, עם תוספותיו של ר׳ יהודה אריה ממודעה, וירונה 1645.

תחלת חכמה, נדפס עם ׳ספר כריתות׳ לר׳ שמשון בר יצחק מקינון, כללים מהש״ס, רש״י ותוספות וביאור י״ג מידות, וירונה 1647. נדפס מחדש באמסטרדם 1709; וירונה 1799; ווארשא 1885; קרימונא 1750; ברוקלין 1961; תל־אביב 1963; ירושלים 1965.

אורח מישור, נדפס גם כן עם ׳ספר כריתות׳ לר׳ שמשון בר יצחק מקינון, מוסר השכל לתלמידי חכמים בד׳ פרקים, וירונה 1647. נדפס מחדש בלעמברג 1848, 1874; ווארשא 1859; מונקאטש 1899; ורשה 1900; סאטמר 1939,1909.

דיני ברכות השחר, קריאת שמע ותפילה, הספר כולל הלכות תפילה ומועדים, וירונה 1648.

פתיל תכלת, פירוש לאזהרות של ר׳ שלמה אבן גבירול, ונציה 1652.

עץ החיים, פירוש על המשניות, סדר זרעים, ויתנה 1750. נדפס מחדש בברלין 1716. הספרים האחרים נדפסו בליוורנו 1656-1652 ונדפסו מחדש בברוקלין 1975.

אלמינארה די לה לוז(Almenora de la luz), תרגום ספרדי לספר ׳מנורת המאור׳ לר׳ יצחק אבוהב, ליוורנו 1657.

קרבן מנחה, חידושים ודרושים על התנ״ך ולבסוף בקשה לר׳ ישראל בן שמואל חאגיז, איזמיר 1680.

זכרון לבני ישראל, ענייני מוסר והנהגות ד״א, ד׳ פרקים, נדפס עם ספר ׳לקט הקמח׳, פירוש על המשניות לבנו ר׳ משה חאגיז הידוע בשם המני״ח [הקטן משה נין יעקב חאגיז], ועם ספר ׳זבד טוב׳ לר׳ משה בן מימון (פרקי הצלחה), נדפס באמסטרדם 1697, 1707; המבורגר 1711; וואנזבעק, 1726; וילנא 1837 (עם תרגום ליידיש); יוזעפאף 1840; ורשה 1873, 1874, 1910; לעמברג 1890,1875.

הלכות קטנות, שאלות ותשובות, חלק א׳, רפ״ב שו״ת ובסופו ספר ׳לקט הקמח׳, י״ג תשובות לבנו המני׳׳ח וקונטריס למהריק״ש בדיני נזירות עם תוספות מרובה של׳. חלק ב׳: ׳זבח תודה', שי״ד שו״ת ונלוה לו קונטריס לגיטין בענייני שמות העצם לחד מרבוואתא קמאי שהיה ביד הרב קרבן אהרן ושארי דינים, ובסופו מפתחות מסודרים לארבעה טורים, ונציה 1704; ירושלים 1895; קראקא 1897; ניו־יורק 1958; ירושלים 1981,1974.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס-עמ'48

בימי שישי נהגנו ללכת יחד אתו לבית הכנסת לבושים בבגדים חדשים ומלווים אותו, הה עשה לאבא טוב וכבוד, שכל פי שראה אותו הולך עם בניו ברחוב היה מקנא. למשה הבן שאותו אהב עשה בר פצחה מפוארת שכל פי שבא לאירוע היה המום, כי נתן הכל שאירוע זה יצליח, וכל המשפחה רקדה ושמחה עד השעות הקטנות של הלילה, מהקטן ועד הגדול, ואבא היה עליז ושמח ועבר משולחן לשולחן לבדוק אם הכל בסדר. לאחר הבר מצוה הגיע שבת החתן עם פייטנים בבית הכנסת, וכל אחד היה בקולו הערב שר לכבוד החתן כל פיני פיוטים, ואמא והאחיות וכל המשפחה זרקו סוכריות ברגע שהחתן עולה לספר תורה. ולאחר מכן התאספו כמה אנשים וליוו אותו הביתה להמשיך את השמחה, ולטעום משבת חתן. כל אנשי בית הכנסת היו מזמרים ושרים מבית הכנסת עד הבית, שבו היו שולחנות ערוכים עם מפות לבנות וצלחות מכל מיני סוגים, בקבוקי יין מכל טעמים. הכל היה זוהר ונוצץ, ובכניסה למטבח עומדים האחיות והאמא, וכולם נרגשים ומחייכים כשהחתן נכנס לבית עם ההמולה ומתיישבים מסביב לשולחנות ומתחילים לפייט ולשיר, והאבא היקר מכל מתחיל להעמיס את השולחנות עם בקבוקי שתיה, בירות, שתיה חריפה וכל מיני דברים, האחיות מגישות את הכיבודים, הסלטים והמאכלים שאימא הכינה לכבוד האירוע. וכך נחגגה שמחת בר מצווה בהוד והדר ותפארת המשפחה.

אחרי השבת והשמחה במשפחה מתפזרים כל אחד לעיסוקיו ולעבודתו וכולם חוזרים לביתם שמחים ששים וגאים והכל חוזר לשגרה, אבא חוזר לעבודתו שעבד בנגב קרמיקה, עבודה קשה, עומד על רגליו במשך כל היום עד לשעות הערב כשחוזר הביתה על הדרך קונה כמה מצרכים לבית, וישר יושב בסלון ופותח בלימוד תורה שעות ארוכות עד לחצות, לומד ולומד ולא עוזב לדקה את ספר הזוהר או ספר התהילים. במשך כשעתיים קורא מספר התהילים בקול ערב, ואור זוהר מעיניו. קדושת התהילים עמדה מולו, ואותם הרגעים הבית היה מלא אור זורח. מסביבו אשתו וילדיו, וכולם רק מקשיבים לשיריו מתוך ספר התהילים, כגון פסוקים אלו הכתובים ומובאים כאן בספר זה, כדי להיזכר בימים אלו וכך היה פותח את ספר התהילים ומתוך הפסוקים האלו נקרא ספר זה על שמו הקדוש, ״אשרי האיש״ שזהו האיש אבינו רבנו ומורנו שלימד אותנו תורה וחכמה, ולא חסך מאתנו רגע אחד בלי לספר או לשיר.

״למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד. על ה׳ ועל משיחו. ננתקה את מוסרותינו ונשליכה ממנו עבותימו. יושב בשמים ישחק, ה׳ ילעג למו. אז ידבר אלימו באפו, ובחרונו יבהלמו. ואני נסכתי מלכי, על ציון הר קדשי: אספרה על חק ה׳ מפר לי בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך, ואחזתך אפסי ארץ. תרעם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם: ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ.

עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה. נשקו בר פן נאף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו.״

זה הפרק מתהלים שאבא תמיד התחיל בו את ספר התהילים. לאחר מכן פתח בסיפורים מדהימים שזכר בהיותו צעיר בנפש, והיה מספר אותם מכל הלב, וכל משפחתו יושבת ומקשיבה. בחוכמתו הרבה היה מפרש מילה במילה כאילו הם כתובים במוחו, מרוב חוכמתו וקריאתו בתורה, את ידיעותיו בתורה למד מאביו רבי שמעון מויאל עוד בהיותו צעיר.

אבא היה אדם צנוע ושקט ולא פגע אפילו בזבוב. תמיד תמך ועזר לכל מי שהגיע אליו, תמיד חייך לזולת, ונתן הכל כדי שאחרים יהיו שמחים בחלקם. תמיד דאג המשפחה תהיה מלוכדת, ואחד יעזור לשני, וגם כשהיה בא מבית כנסת, בדרכו היה עובר דרך הבית של חברו, והיה מקדש להם על הקידוש בליל שבת, כי בעל המשפחה לא ידע לקדש, וכיבד את רצונו ועשה מצווה גדולה מעין זו. לאחר מכן היה בא הביתה, וכולם מחכים לו מסביב לשולחן לקבלת שבת הקדושה. אבא אהב ושמר את השבת יותר מכל דבר, והקדיש את כולה אחר רק ללימוד תורה ותפילות מהבוקר עד הערב.

על פי ששומר שבת כתוב: ׳׳ויברך אלקים את היום השביעי ויקדש אותו״(בראשית ב׳-ג) שממנו ברכה לששת יפי המעשה שאחריו. כפו שאומר אור החיים הקדוש על פסוק זה ״כי בשעת הבריאה לא ברא ה׳ כח בעול זולת כח מספיק לעמוד בכל יום את יומו בלבד, כך שבכל אחד מששת ימי הבריאה נתחכם ה׳ וברא יום אחד שהוא יוודע לה׳ ובו ביום חזור ה׳ ומשפיע נפש לעולם שיעור מהקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ומהו וצריך ה׳ להכינו פעם שנהי ובאמצעות השבת העולם עומד, ועיין עוד בדבריו המאירים. יש לדעת כי מציאות השבת בעולם היא קיומו של העולם, כי אם אין מקיימים שבת – אין שבת, וממילא אין את ימי המעשה שאחריו. יוצא מהאמור לעיל כי המקיים שבת עפ״י התורה דינו כשותף – שמכוח מעשיו מושפע לעולם כולו שבוע נוסף, והאדם שמקיים את השבת נעשה שותף להקב׳׳ה במעשה בראשית. ובזכותו ה׳ מקיים את העולם עוד ששה יפים נוספים וכפי שמפרט באריכות מיום שנברא העולם עוד עתה תמיד היה פי שישמור את השבת על הארץ ובכך מתקיים העולם. ומהפסוק הזה לומדים שהשבת היא מלכה.

גם בתקופת החגים, כשבניו ובנותיו היו יושבים מסביבו, היה פותח פיו רק בדברי תורה ומעשים טובים. אבא אף פעם לא היה גאוותן, חי בצניעות רבה והסתפק במועט, והיה יושב ולומד תורה עד השעות הקטנות של הלילה, ולאחר מכן היה עולה לישון, ובבוקר קם מוקדם מתפלל ויוצא לעבודתו כפדי יום.

במשך היום עבד קשה במתקנים קשים וחום כבד מול תנורים גדולים במפעל נגב קרמיקה בירוחם. הוא היה מפעיל את מכונות הערבול, והכל היה תחת ידו, כי בלעדיו המפעל לא עבד ברצף, וזאת עבודתו של אבא כל יום משעות הבוקר ועד הערב. כולם אהבו אותו מאוד במפעל ופרגנו לו בגדול. כשהיה מגיע בבוקר לעבודתו היה מביא אתו כל מיני סוגי עוגות והפועלים היו מחכים שיגיע, ואבא היה מכין להם קומקום תה גדול ומגיש להם כל פיני מטעמים שאימא הכינה להם, וכולם אהבו את התה, ואין אחד שיכל לעשות את התה המרוקאי כמוהו. הוא היה מפנק את כל העובדים, ומדי בוקר ובוקר כולם חיכו ליד החדר שאבא עבד. בערב כשאבא היה מסיים עבודתו, היה חוזר לכיוון הבית ועובר דרך מכלת לקנות מצרכים לבית וכל מה שצריך. כל יום אבא דאג וקנה כל הדברים כדי לפנק את ילדיו ואפילו עד השקל האחרון.

הבית הגדול בשכונת אלי כהן בן 4 חדרים כלל סלון ומטבח נאה, והיה מספיק לגדל בו משפחה כמו של אבא. כשמשפחתנו היתה באה לבקר תמיד היה מקום, ואבא דאג שיהיה הכל כדי שלא יחסר כלום, ירקות פירות שתיה עוגות וכו', וזה תמיד עשה לו שמח בלב, כי את הכנסת אורחים הקפיד לשמור תמיד. כשהאורחים היו פגיעים לבקר את אבא או אמא קיבל אותם בסבר פנים יפות, והיה יושב איתם מסביב לשולחן ומספר להם מעשיות וסיפורים מדהימים. כל אירוע משפחתי שהתקיים אצלו במשפחה תמיד היה בהדרת פאר והוד, והיה שמח. לאבא תמיד היה חיוך על פניו, וזהר מאושר כל הזמן.

איזה אבא מיוחד! קשה למצוא אבא כזה, איננו יודעים אם בכל מקום ישנו אדם מיוחד כזה, שגידל ילדים למופת ונתן להם את אהבתו, את דאגתו לכל אחד מבניו ומבנותיו ולא החסיר להם מאומה וגם לאשתו הצדיקה שגדלה ללא הורים, והתחתן אתה, והיא היתה בשבילו הדבר הכי יקר בעולם. הוא טיפח אותה מאז ומתמיד ודאג לכל מחסורה. תמיד התייעץ אתה בכל נושא ושמע בקולה גדולתו של אבא תמיד מכבד את אשתו ושומע כל מילה במילה שלה. אף פעם בחיים לא הרים קולו עליה, ותמיד כיבד את רצונה, ובשבת היה יושב מסביב לשולחן ומספר בשבחה, איך אמא התמודדה בתקופה קשה, וגידלה עשרה ילדים לבד בלי עזרה. אבא היה עובד לילות כימים, !אמא נשארה לבד וגידלה אחד לאחד, קמה בלילות, והאכילה את הילדים עד שגדלו, והבן הבכור צ׳רלי היה בעזרתה.

גם כמה מהילדים ביל! בבתי חולים, אחת נפלה על מצחה ואושפזה בבית חולים, והשניה נפלה על הראש, השלישי נכווה בחשמל והבן הבכור נכווה ברגלו, ואמא תמיד היתה לצידם בבתי חולים, נכנסת לחדר אחד ועוברת לשני ומטפלת בהם, וכל זה לבדה, בלי עזרה של אף אחד, בלי הורים ובלי אחים, ורק האל בעזרתה. ישנה בבית חולים לילות על לילות, ובראש מעייניה רק ילדיה הקטנים, ודאגה להם. אבא עבד תמיד, ולא היה לו זמן ללכת לבקר כי עבד לבד להביא פרנסה ואוכל לבית. קשה מאוד היה לפרנס עשרה ילדים, אבל אבא היה אדם חרוץ שעבד כל ימיו, כל המשפחה עברה תקופה קשה כשגח בשכונת הגבעה. כך אבא היה מספר לנו כשהיינו יושבים לידו ופותח את ספר הזוהר הקדוש, ולידו אמא, וכל המביט בעיניו היה רואה דמעות זולגות מעיניו. לא קל לאדם לעבור תקופה קשה מעץ זו, כשהכל מסביבו היה קשה, אך אבא ידע להתמודד לבד מול החיים האלו גם בטוב וגם ברע, כל הסיפורים שלו היו מדהימים, כל מילה היוצאת מפיו היתה אמת. אבא לא ידע לשקר ואמר את כל הדברים אחת לאחת, ושמר רוב הזכרונות בליבו. רק כשאדם היה יושב אתו, היה אבא מספר לו בטוב לב.

כשהחגים היו מגיעים אבא היה מאושר מאוד, ודאג שיהיו כל הדברים הטובים והקניות. בראש השנה כל ילדיו היו עוזרים בהכנות עם אמא במטבח, ואבא ראה את כולם עוזרים ומנקים את הבית לכבוד החג. ביום כיפור כולם מסביבו היו הולכים לבית הכנסת, ומבקשים סליחה ומחילה, וכולם בצום.

בחג סוכות הבנים היו מכינים סוכה גדולה שתספיק לכל המשפחה, הבנים היו באים אחד לאחד ובונים סוכה לפי רצונו של אבא, שהיה עושה ביקורת ובודק את הסוכה עוד בטרם כניסתו פנימה. הבנות היו מקשטות את הסוכה בכל מיני קישוטים, ובערב החג יושבים מסביב לשולחן הארוך והערוך בכל מיני מטעמים מאכלים טעימים שאימא הכינה, לבושים יפה, ואבא היה מקדש על היין, ושרים שירי סוכות ביחד. מחוץ לסוכה שלנו היו סוכות אחרות צמודות שגם הם היו שרים ביחד ושומעים את כולם, והקולות היו נשמעים בחוץ עד לשעות הקטנות של הלילה. במשך השנים חג הסוכות אצל אמא ואבא היה יפה ושמח, וכל זה למען ההורים שאת הכבוד אליהם אי אפשר לתאר.

בחג סוכות אחד כל המשפחה היתה מסביב לשולחן, ואמא התחילה להגיש מאכלים, פתאום ירד גשם כבד בחוץ עד שחזר פנימה לתוך הסוכה וכולם יצאו ועלו לבית, אבל אבא המשיך לשבת ולקרוא בתורה ומעליו גשם זלעפות ולא אכפת לו גם שביקשנו ממנו לעלות הביתה, הוא סירב, ונשאר בסוכה עד שסיים לאכול ולקרוא בתורה, ולאחר שהגשם פסק הוא עלה לבית, ואנחנו התפלאנו איך אבא ישב בסוכה הרכה זמן וירד גשם כבד, ולא נרטב אפילו בטיפת גשם, ונשאר יבש. הוא היה אומר לנו, מי שיושב בסוכה הרבה זמן, גם כשיורד גשם, זו מצווה ולא יירטב.

זאת גדולתו של אבא: חכם. נבון. צדיק. נשגב מרוב חוכמתו בתורה. הכל היה מסביבו זוהר, וידע תמיד לפתור בעיות, ולענות תשובות מדויקות ולא להתבלבל.

אחרי החגים שעוברים, כל חג וחג שישבנו מסובין עם אבא, החג הפך למואר ונוצץ, וכל המשפחה שמחה וצהלה ולראות את עיניו של אבא המאושר בחייו, ומחייך מכל הנשמה, ושר לנו שירי חג עם קולו המענג ומסביבו יושבים בניו ובנותיו ומקשיבים לסיפוריו המדהימים היוצאים מפיו דברי קדושה וטהרה. כאשר פתח את ספר הזוהר הקדוש היה מספר לנו מעשיות ומפרש כל מילה ותוכנה כך שנבין את משמעות הדברים והמילים הנשלפים מתוך ספר הקדוש.

כל השכנים שגרו אתנו באותו בנין היו בזמנם החופשי עולים לביתנו ויושבים ליד אבא ועל השולחן קומקום תה ועוגיות שאבא תמיד דאג שיונחו עליו, ואמא היקרה הכינה, והיא אף פעם לא השאירה שולחן ריק, תמיד דאגה שיהיה מלא ובשפע, ואבא שאין שני לו בהכנת התה המרוקאי האמתי, וכשאתה טועם מכוס אחד בא לך עוז, ובביתו של אבא תמיד ביקשת- קיבלת, ואבא היה מתוך הספר מספר לכולם מי מסביבו ומי שיושב לידו, ופותח במעשה מאוצר המעשיות שאסף וליקט, וביקש מבנו צ׳רלי לכתוב ספר ובו מסופרים סיפורים מדהימים להפליא, כל המעשים אבא זכר במוחו ובתוך ליבו המלא באהבה תמיד דיבר דברים טובים ולא שכח כלום.

אוצר מעשיות זה מביא סיפורים קטנים וגדולים שאולי אדם בעולם הזה ילמד ממנו דברים טובים, ומתוכם עולים זכרונות רבים ומרגשים, איך שאבא היה מספר אותם, וכל שכניו יושבים מסובים מסביב לשולחנו לצד משפחתו, ולומדים ממנו חכמה.

אבא הצדיק היה מלא בתורת ה' ידע וחכמה שלמד מגיל צעיר מאביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו. עוד בתקופת חייו במרוקו גידל את בניו לדרך ישרה ודרך חוכמה ותורה, ואבא היה הבכור מבין בניו, ולמד ממנו הרבה דברים גם בגיל מבוגר. המרחק בין אבא לאביו היה נסיעה של עשרים דקות מירוחם לבאר שבע, ובכל פעם שאבא היה נוסע לבאר שבע היה מבקר את אביו ואמו שגרו שם, והיה יושב רוב הזמן עם אביו ומשוחחים על דברי תורה, וממנו אבא למד ולמד, והיה מגיע חזרה לבית ונכנס ישר לתוך החדר הגדול ופותח ספר תהילים או ספר זוהר הקדוש וקורא בו. ספרי הקודש שאבא תמיד קרא בהם נתנו לו אור ופניו היו כמנורה המאירה למרחקים, עיניו נוצצות כאור הכוכבים, וליבו מלא במעשים טובים וגמילות חסדים. תמיד נתן ועזר לכולם וחילק צדקה לכל מי שהושיט ידו, ועזר לזולת תמיד, והכי חשוב גם לבניו ובנותיו. בכל אירוע זה או אחר שהיה מתקיים במשפחה אבא היה שותף תמיד מההתחלה ועד לסוף, ותמיד התייעצנו אתו בכל נושא ונושא, ואם אמר כן היה מתקיים.

השמחה היתה המידה העיקרית והחשובה ביותר לאבא, ומתוך ספרי תורה ומתוך דברי צדיקים תמיד אומרים:

על ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה. עלינו להתחזק באמונה בקדוש ברוך הוא, וכשאדם חזק באמונה זה מחדיר בו שמחה, כי באמת שמחה ואמונה תלויות זו בזו, ועל ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה, ועל ידי אמונה חזקה בו יתברך זוכים לשמחה עצומה, כי באמת אין עוד שמחה יותר גדולה מזו, שיהודי דבוק בקדוש ברוך הוא, יהודי מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא. כי כשיהודי מרגיל עצמו לחיות עימו יתברך, כל חייו הם חיים אחרים לגמרי, ולכן אומרים חכמינו הקדושים, לא חרבה ירושלים. אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה.

אומר רבנו ז״ל (לקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סימן אי) זה ירא שלם. שאדם יפחד רק מהקדוש ברוך הוא. ואיך זוכים לזה. על ידי אמונה שאדם מאמין רק בו יתברך. אזי איננו מפחד מאף אחד. רק ממנו יתברך. ואם אדם חזק בזה. שאין לו בזה העולם רק את הבורא יתברך שמו. הוא אף פעם לא יהיה שבור. ולא יפחד משום דבר כי יודע שאין לו רק את הקודש ברוך הוא. אבל ברגע שנפסקת מהאדם האמונה. בר מינן. שזוהי הצרה הכי גדולה. שיכולה לקרות לאדם. שמאבד את האמונה.

ואבא, מתוך האמונה שהיתה בו בשם יתברך, תמיד שקד והתמיד בלימודי תורה ביום ובלילה, וישב פעמים רבות וקרא מתוך ספר הזוהר הקודש, והיה מפרש לנו מילה במילה, ונתן לנו דרכים להתגבר בחיי היום יום, והבטיח שאם רק נלמד ונתמיד ונשמע בקולו, נצליח בכל דרכינו הרבים.

באותו בית בשכונת אלי כהן גרנו בה הרבה שנים ידענו ימים יפים וידענו ימים קשים. כל המשפחה היתה מלוכדת, וכשהיינו מגיעים לחגים לחגוג עם הורינו השמחה היתה עבורנו גם שמחת החג וגם האושר שהיה לאבא ולאמא בעיניים שלהם שראו את כל בניהם ובנותיהם יחד מסביב לשולחן הערוך עם המטעמים שאימא תבדל לחיים ארוכים הכינה ועמלה קשות מהבוקר המוקדם ועד השעות לפני הסעודה. כשאבא היה יושב מסביב לשולחן ושר לנו שירי החג היינו ביחד שרים אתו מהקטן ועד הגדול וממשיכים עד לשעות הקטנות של הלילה.

כשכולם מתעייפים חלקם נרדמים, היינו אנו הבנים יושבים מסביב לאבא, והוא היה מספר לנו סיפורים ומעשיות, ותוך כדי הסיפורים אבא סנה אליי וביקש ממני לכתוב לו סיפורי מעשיות שלוקט על ידי אבא כד לזכור ולהביא את הסיפורים האלו למי שיקרא אותם בעתיד.

הסיפורים והמעשיות הם אוסף מיוחד שאבא אסף ואותם והצליח לזכור במוחו, ותמיד סיפר אותם, כל פעם שהיינו יושבים מסביבו הקפיד להוציא את המעשיות בצורה דייקנית וזהו רק החלק הראשון. ניסינו ללמוד את חוכמתו של אבא ולהבין את ידיעתו בתורה, ואיך הוא היה שקוע רוב היום מרכיב משקפיים כמה זוגות שמתחלפות ביניהם, ואיתם היה יושב ומפרש את האותיות הקטנות של ספר זוהר הקדוש ואת כל חמשת חומשי התורה. גם בקריאת תהילים היינו שומעים את קולו הערב מילה במילה פסוק ופסוק אפילו טעות אחת לא היתה לו.

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 40

רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע

הילד מָכְלוּף נולד בעיר זָגּוּרָא (ZAGURA) אשר בחבל הפנימי של דרום מרוקו לאימו הצדקת אסתר ואביו הרב שאול אשר יחוסו מגיע עד לדוד המלך. בכ"ב תמוז התר"פ [1920]. בגיל שבע הגיע הרב לעיר מֶקְנָס (MEKNES) בה הייתה קהילה יהודית תוססת  ועד מהרה מצא את מקומו אצל הרב רפאל ברוך טולידנו כתלמיד מן המניין בישיבת "כתר-תורה". הרב שהתייתם בגיל צעיר, חי את מרבית שנות צעירותו בישיבה ובהמשך אף הוסמך לרבנות וכיהן כדיין יחידי בעיר עד עלייתו ארצה.

שמו של הרב שאול זצוק"ל יצא לשם ולתהילה בקרב עם ישראל ובקרב שאינם בני ברית כאיש מורם מעם ומשכין שלום, וכל העם ישמעון בקולו ושפט דיין בדבר ממון, וקולו ברמה נשמע, אם כי דיבר בשפה רכה, משפטים קצרים ולא יוסיף, ולעולם יקום דבר המלך.

    רבי מישאל מכלוף נתייתם מאביו בעודו רך לימים כבן ה' שנים משום מעשה שהיה, ומאז גידלתו אמו במסירות נפש רבה וגלתה מביתה וממקומה למען הביאו לבית התלמוד, כדי שיגדל ויתחנך  בתורה ומצוות ויעבוד לאילנא רברבא, ולא נחה ולא שקטה עד אשר  מסרתו למורו ורבו הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולידנו זצוק"ל מעיר מֶקְנָס. רבו זצוק"ל גידלו במשך כמה שנים, בביתו ישן, מפיתו אכל ומיינו שתה, והכל טבול בשמן התורה ויראת שמים צרופה, הזכיר תמיד את מורו ורבו זצוק"ל באימה ויראה וסיפר את המעשה הידוע בגילוי אליהו אשר התרחש לעת אמירת תיקון חצות ובכיה רבה על גלות השכינה, כדת המלך.

    חסד זה של מסירות נפשה של אמו לחנכו לגדלות בתורה, זכר  רבי מישראל מָכְלוּף, וכל ימיה שהתה בביתו ויחד לה חדר מיוחד  למשכבה ושירתה בכל הכבוד הראוי כדין כבוד הורים, מעולם לא  הגביה קולו בפניה ולא סתר את דבריה, ועמד בפניה למלאות רצונה ‏וחשקה, והכל ללא הקפדה ובשמחה לעשות רצון המלך.

    בישיבת "כתר תורה" גדל ונתעלה ועסק בתורה בהתמדה רבה  שתים עשרה שנה, ושמעו יצא למרחוק כבקי בש"ס ופוסקים עד  שהוסמך לדיינות ועודנו צעיר לימים כבן כ"ד שנה, ואזי נקרא לכהן כדיין ומורה צדק בעיר אפלו [באלג'יריה] וכיהן שם  בדיינות עד עת עלייתו ארצה בשנת התש"ט [1949]. בט"ו לחודש מר חשוון תשי"א (1951)אושר לרב בבאר שבע על ידי הגאון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל והרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל. בשנת תשי"ט [1959] נבחר לרב העיר ותפקידו זה מילא ברוב פאר ומסילת המלך.

    את ביתו הקים עם מרת רחל ע"ה בת יָקוּט לבית אלון, אביה הרב יצחק אלון כיהן כשו"ב (כשוחט בודק) בקהילת גֶּרְסִיִף [עיר הקרובה לְאוּגְ'דָה ולא רחוקה מהגבול האלג'ירי. ש"ט]. צדיק תמים משכים ומעריב בבתי מדרשות, בעל צדקה ורבים. אנשים רבים השכימו לפיתחו בעצה וברכה ואשר התפלל לפני הבורא נענה כדבר המלך.

     רבי מישאל זצ"ל העלה פירושים אלה על גבי הכתב בלילות,  ולא איברי לילה אלא לגירסא, ובכל היום היה עסוק בעבודת הקודש, היא עבודת הרבנות אשר נשאה כחד מקדמאי [אחד מהראשונים] בתקיפות ובנחישות ונשא את משא העם ביד רמה, ומאידך בחן בחסד וברחמים, במאור פנים, וללא ליאות. דלת הבית הייתה פתוחה בכל שעות היום והלילה, והשיב לכל שואל בהלכה בהגדה בעצה ובברכה, פרק זה של הנהגת הרבנות מצריך לימוד מיוחד ואין כאן המקום להאריך.

    במקביל למשא הרבנות היה יושב בבית הדין לשפוט את ישראל בימי שני וחמישי שבהם היו בתי דינין, ומה נהדר מראה הקודש לראותו מכין את עצמו בתפילה בהשכמת הבוקר וסדרי הלימד ובשירת דוד בן ישי כנועם המלך.

    את משא הרבנות נשא ביד רמה עד עת נפילתו למשכב ביום שני י' באייר התשנ"ו [1996] ובו בזמן בעצמו של האירוע הקשה באו החברים [כך נהג לקוראם] המקשיבים לקולו, קול התורה לשמוע את השיעור היומי ברבנו הרמב"ם אשר התקיים תמידין כסדרן למעלה מט"ז שנה.

    הרב עלה לארץ בשנת תש"ט (1949) ולמרות שבמרוקו כיהן ברבנות והוסמך לדיינות, לא חפץ בתחילה לעסוק ברבנות ובהנהגת הציבור, אך בהגיעו, נתבקש ע"י הרב עוזיאל זצ"ל הרב הראשי להגיע לעיר באר-שבע. באותם ימים הייתה באר-שבע עיר קטנה של פועלים קשיי-יום, אשר בעיקר סבלה משממה רוחנית. למרות שהרב זצ"ל היה נגד התופעה בה החליפו אנשים את שמותם בעלייתם ארצה, הוסיף הרב לשמו המקורי את השם "מישאל". לימים כשנשאל על כך, הסביר זאת כך: "בעלותי לארץ-ישראל, התחדשה בי בחינה חדשה לגמרי".

    מעולם לא עזב הרב את הארץ עד לפטירתו, גם לא לצרכי פרנסה או לביקור בעקבות צדיקים. בני משפחתו מספרים, כי במהלך השנים קיבל הרב על עצמו הנהגות רבות אשר אחת מהן פותחת צוהר קטן על אישיותו. באחד הימים, רכש הרב לעצמו חליפה לבנה ועניבה מיוחדת אותה קיבל על עצמו ללבוש בקבלת פנים. הרב אף לא הותיר צוואה אחריו, מתוך הבנה עמוקה וברורה שמלך המשיח צריך להגיע בכל רגע. הרב הקפיד לשמור בארץ על מספר מנהגים שנהגו יהודי-מרוקו, אך כל מנהג שהיה אפשר וצריך לשנותו, הורה לקבל את הלכות השולחן-ערוך ואמר: "מרגע עלותי לארץ-ישראל אין לנו אלא לקבל את פסקי מרן". דוגמא להנהגות זו באה לידי ביטוי בכך שהניח סידור "זכור לאברהם" שעל פיו נהגו להתפלל בחוץ לארץ, ואימץ את סידור "מסילת-ישרים" של "בקאל", אשר היה מקובל יותר  בארץ-ישראל. לעניין סוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו", פסק שיש להמשיך לאומרו כיוון שאין הדבר מהווה הפסק כלל, והסתמך בכך על פסיקות גדולי-מרוקו ובהם הוא עצמו. באותם ימים, בהיותו רב צעיר בבאר-שבע, ועל אף השכר הדל והעניות הרבה, החל לפעול במרץ לביצוע מהפכה רוחנית בעיר. בתחילה עסק הרב בנושאי נישואין וגירושין, בעיות של שלום-בית ובקידום נושא המקוואות בעיר. בנוסף עסק הרב בנושאי פטירה וקבורה, בפיתרון סוגיות הכשרות ובמתן אוזן קשבת לכל פניה ובקשה של תושבי-העיר. לא פעם דחה הרב נסיעות מחוץ לעיר בטענה: "אולי יבוא מישהו ויקיש על דלת ביתי ולא ימצא אותי?".

    בראשית שנות החמישים המצב הכלכלי בעיר היה קשה והשבר אצל משפחות רבות היה עצום. מעמד האב במשפחה התדרדר, ורבים עזבו את קיום התורה והמצוות בשל העול הכלכלי. הרב זצ"ל כיתת רגליו בין משפחות רבות שביקשו סיוע ועזרה בבעיות אישיות וכלכליות ואפילו רכב לא היה לו, וכתוצאה מכך זכה הרב להכיר את מרבית תושבי-העיר תוך שהוא משתדל לשמש בתפקידו זו כחומה בצורה. הרב השתדל לעשות הכל בדרכי-נועם, ללא חיכוכים עם המגזרים השונים בעיר ומתוך ראיית האחדות כערך עליון. בנושאי-כשרות ונישואין יצק הרב כללים רבים המהווים אבן יסוד של פעילות הרבנות בעיר עד ליום זה.

    מלבד היותו תלמיד-חכם וידען עצום, מתוודעים כיום לעבודת ה' המיוחדת של הרב דְהָאן, ולהתנהגות הקדושות שהיו לו לאבני-הדרך בשנות חייו. במשך שנים רבות מגלים היום, נהג הרב לצום ימים שלמים מבלי שאיש ידע על כך, מלבד שומר שהציב לעצמו שידאג לשלומו. כמו-כן קיבל הרב על עצמו את "צורת הקנה" ועוד סיגופים וקבלות אישיות ופרטיות. שהנסתר רב על הנגלה. עוד נהג הרב לקיים סדרי-לימוד מיוחדים לתוך הלילה, כל זאת לאחר ימיו העמוסים במלאכת הרבנות, הנהגה נוספת של הרב הייתה שלא לאכול מזון מבושל, על אף שדאג כי בני-משפחתו יהנו מארוחת-שבת עשירה ומשובחת. נהג הרב להסתפק בגביע "אשל" ומעט לחם גם בסעודת השבת. כשנשאל על כך אמר בשעתו: "זה העונג-שבת שלי". היום בנו ממשיך דרכו הרב יוסף דְהָאן שליט"א: "ברור שהנהגה זו ועוד רבות כמותה היו חלק מתקופה מסוימת של עבודה פנימית, אך מעולם מדגיש בנו, לא ביקש להנחיל את החומרות עלינו או על הציבור. ההיפך, בפסיקת ההלכה הוא היה נגד חומרות ואמר לא פעם: "ברגע שמרבים בחומרות הדבר גורם ל"ותבאש הארץ". על-אף ספגנותו והנהגות החסידות שקיבל על עצמו נותר הרב בכל שנותיו בעל מאור פנים וקיבל כל אדם בסבר-פנים יפות ובנפש חפצה. מעולם לא דיבר הרב בפומבי על לימוד קבלה או התעסקות בה, אך בני-המשפחה מספרים כי נראה פעם לומד את ספר האותיות של רבי עקיבא. מעולם לא גילה הרב את דעתו בעניין ולא הירבה לדבר בו, רק ציינו  ש"צריך לעבוד על התנאים", אמר ולא פירש. זכורה לרבים ענוונותו הרבה של הרב דְהָאן. לא פעם אמר: "איני מניד איבר בגופי נגד רצון ה' יתברך ומבלי ידיעה שזה רצונו". בנו, הרב יוסף, סיפר לאחרונה כי הרב זצ"ל התבטא באמירה נדירה ואמר כי שם ה' לא מש מנגד עיניו לעולם, וציור שמו נמצא כנגדו תמיד. בקרב בני-משפחתו זכורה השמירה הקפדנית על ניקיון גופו ובגדיו. פעם משהובהל לבית-החולים, ביקש את סליחת הצוות הרפואי על כך שהוא לבוש "רק" בָּגֶ'לָבָּה המסורתית (בגד מרוקני) ולא בבגד הרבני הרשמי. למרות שהרב כתב במשך ימיו, מעולם לא הסכים להדפיס את כתביו ולהוציאם לאור, ולו בשל החשש כי הוצאת הספרים יאדירו את שמו ויהללוהו. לאחר הסתלקותו אספה המשפחה את כתביו והוציאה להדפסה את הספר "מוסר מלכים"

וכן מדרשים ופירושים להגדת פסח. משפחתו ובראשם בנו הרב יוסף פתחו לקהל הרחב את הספריה התורנית שע"י מוסדות "לב-מלכים". לספריה זו באים מתושבי העיר ומעיינים בספרי ההלכה, האגדה והמוסר שהיו לחם חוקו. מי שעמד לצידו במלאכת הרבנות במהלך השנים היה הרב הגדול אליהו כץ זצ"ל אשר תקצר היריעה מלתאר את יחסי האחווה והרעות ששררו בניהם. שני רבנים אלו פעלו תוך כבוד הדדי כאשר להם מטרה משותפת להביא את דבר ה' לתושבי-העיר מתוך נועם. נחת ושלווה. גם כאשר היו חלוקים בניהם בנושא הלכתי, ידעו השניים לעשות זאת בחדרי חדרים ולבסוף לצאת לציבור עם הלכה אחת תוך הצגת הדברים בצורה משותפת. הרבנים, כך מספרים החליטו שכאשר זה אומר אסור והשני מותר תהא ראשית ההחלטה אסור ואח"כ ישבו וידונו יחד. בענייני הלכה, תמיד היה משתדל הרב למצוא פתרון הלכתי לבעיות שהתעוררו ולהקריב את נפשו למען ביצור קיום ההלכה. אך בעניינים פרטיים היה קשה מאד שלא לחדש את ענוותנותו הגדולה ובריחתו מכל סממן של כבוד ויראה. נגד תופעה אחת התבטא הרב בחריפות, תופעת הקמיעות וכל אלה המוליכים את עם ישראל שולל. לא פעם אמר: "כל יהודי שיש לו צרה יפנה לאבא שבשמים וישפוך שיחו לפניו                                                                                                            

אלו הם חיבוריו:
"מעדני מלך" – פירוש על הגדה של פסח אשר ניכר מפני רבינו זצק"ל שהאמונה והביטחון בהשי"ת [בה' יתברך) הייתה נר לרגליו, וכתבה מתוך עמל והרגשת הנפש,

"מוסר מלכים" – ספר מידות האדם

"לב מלכים" – מערכות בהלכה בשמונה חלקים.

"קרית מלכים" – שו"ת

"דברי מלכים".

"פתגמי המלך" ועוד.

        ביום השבת כ"ה לחודש אלול התשנ"ז [1997] פרשת ניצבים וילך, ניצחו אראלים את המצוקים, ונישבה הארון הקודש ועלתה נשמתו לגינזי מרומים בבאר שבע.

    הרב זצ"ל השאיר ברכה לרבים, חידושים וביאורים בכל מקצועות התורה, ואע"פ שנתבקש ע"י רבים וטובים להוציאם לאורה, אמר בלשונו לשון הקודש אשר רבו המה הספרים  ובל"נ [ובלי נדר] ספרי יצאו בעיתם ובזמנם  

ראו: מקומי דתי גליון 172 כח' אלול (תשמ"ט)  

       וענונו ש. ארזי הלבנון כרך ד' תשס"ו י"ם

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ

מֹשֶׁה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה יְדִידִי

יֶלֶד בֶּן שְׁתֵּים עֲשָׂרָה וָחֵצִי

יֶלֶד רָגִישׁ וְעַצְלָן

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ אַחֲרֵי הַבַּר מִצְוָה

אִמֵּךְ מוֹדִיעָה לְךָ שֶׁהַלַּיְלָה יוֹצְאִים

אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ עִם הַמִּזְוָדוֹת

אַתָּה שֶׁחִפַּשְׂתָּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ בָּטוּחַ

פִּתְאֹם  הַכֹּל לֹא בָּטוּחַ לְךָ

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בְּסֵאוּטָה

מְחַכֶּה לְאַבָּא שֶׁיִּגְמֹר לִמְכּוֹר אֶת הַבָּתִּים

בִּשְׁבִיל כַּמָּה גְּרוּשִׁים

וְשֶׁהָעַרְבִי הוֹצִיא לוֹ סַכִּין

לִפְנֵי שֶׁהוּא אֵיכְשֶׁהוּ שִׁלֵּם בִּסְפָרַד

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בָּאֳנִיָּה

נוֹסֵעַ לְאַלְחָסִירַס

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ חוֹלֵם

חוֹלֵם עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חוֹלֵם חֲלוֹם

חֲלוֹם נִפְלָא

עִם בֵּית מִקְדָּשׁ

חֲלוֹם מָלֵא אוֹר

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא אֹשֶׁר

נוֹסֵעַ בִּסְפָרַד

בְּוָלָנְסִיָה, בְּבַרְצְלוֹנָה

רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא שִׂמְחָה וּמָלֵא תִּקְוָה

מְקַוֶּה שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּרַפֵּא

אֶת אָחִיךָ אַרִי הַמָּט לָמוּת

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

קִינַת הַמְּהַגֵּר

בְּמָרוֹקוֹ הָיִיתִי מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

מְאַרְגֵּן מְסִבּוֹת

חָיָה חֶבְרָתִית

תָּמִיד מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְיִשְׂרָאֵל

מֵאָז אֲנִי בַּפִּנָּה

בַּפִּנָּה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

שֶׁהִפְסַקְתִּי לָלֶכֶת אֲלֵיהֶן

בְּפָנָה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

בַּצַּד, בַּחוּץ, שָׁם

מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי

הָפַכְתִּי לַמְּשׁוֹרֵר.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

הקהילה הספרדית בלונדון, זכתה להכרה דה־פקטו בשנת 1657, כשקרומבל איפשר למושבה הקטנה של סוחרים ספרדים ופורטוגלים שישבו בה לקיים את תפילותיהם בבית שנשכר למטרות אלה ולרכוש חלקת אדמה לבית קברות. נסיונותיהם של ר׳ מנשה בן ישראל וסוחרים ספרדים אחרים מאמשטרדם לזכות בהכרה גלויה מצד השלטונות המהפכניים של אנגליה לא עלו יפה, וגם כאן היו ההתחלות צנועות למדי. בתחילת דרכה מנתה עדה זו לא יותר מאשר 27 מבוגרים. דווקא החזרת השלטון המלוכני נתנה כאן דחיפה להרחבת ההתיישבות היהודית הספרדית ולביסוס החיים הקהילתיים של בני העדה שם. ב־1663 הוקמה קהילת ״שער השמיים״, שהפכה במרוצת המאה ה־18 לקהילה הספרדית השנייה בחשיבותה, אחרי אמשטרדם, בפזורה הספרדית.

התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.

מגמות ההתבדלות, שאיפיינו את אורח חייהם של בני ״האומה הספרדית־פורטוגלית״, לא מנעו מהם לסייע בנדיבות רבה לקהילות אשכנזיות ומזרח אירופיות שנקלעו לקשיים בעקבות תלאות הזמן. בכל הקהילות הספרדיות נתקיימו קופות לפדיון שבויים ולמען ארץ הקודש, ואף כי כעיקרון העדיפו יהודים אלה לסייע לבני פזורתם, הם לא חסכו מאמצים להציל יהודים בני עדות אחרות שנקלעו למצוקה או נפלו קורבן לגזירות ולרדיפות.

לא חסרו עניים גם בקרב בני הפזורה הספרדית המערבית. רבים מבין האנוסים שחזרו ליהדות היו אביונים, שהגיעו לארצות המקלט כשהם חסרי כל. הקהילות הספרדיות השתדלו לקלוט אותם; אך משהלכה וגברה המצוקה הכלכלית של המהגרים, נעשו נסיונות לשלחם למקומות יישוב רחוקים, על מנת שלא יהיו למטרד חברתי. המהגרים העניים, ששולחו לארצות שמעבר לים, במזרח ובמערב, כונו despachados (משולחים). הם הפכו למאגר האנושי העיקרי שיישב את המרכזים החדשים, שהיהודים הספרדים הקימו ביבשת אמריקה.

ביבשת החדשה החלו לפרוח קהילות יהודיות במושבות שהוקמו שם על־ידי ההולנדים והאנגלים. בקוּראסאו, בסוּרינַם, באֶסֶקיבוֹ, בבַּרבַּדוֹס, בג׳מייקה, באמשׂטרדם החדשה(שהפכה לניו יורק) ובמקומות אחרים הוקמו מרכזים חדשים, ששימשו כסניפים של הקהילות הגדולות שבמערב אירופה. המתיישבים היהודים שם הרחיבו את הפעילות הכלכלית שנוהלה על־ידי אחיהם שבאמשטרדם, בלונדון ובבורדו. במושבות הצרפתיות, לעומת זאת, לא ניתנה דריסת רגל למתיישבים יהודים, כל עוד לא ניתנה ליהודים הכרה רשמית בתחומיה של הממלכה הצרפתית.

הנהגת הקהילות הספרדיות המערביות היתה נתונה בידי אליטה חברתית בעלת עוצמה כלכלית מרשימה. המדובר באנשי כספים וסוחרים בינלאומיים, שכבר זכו למוניטין בחצי־האי האיברי, כששימשו שם כאחד הגורמים המרכזיים בעולם העסקים של ספרד ופורטוגל. רבים מביניהם ברחו מספרד בעקבות נפילתו של הקונדי־הדוכס די אוֹלִיבַרֶס, מי שעמד בראש ממשלת ספרד בימי המלך פיליפ הרביעי. אוליברס היטיב עם אנשי הכספים שמקרב ״הנוצרים החדשים״, והסתלקותו מחצרו של המלך פגעה קשות בבטחונם ובמעמדם. לכך יש להוסיף את המשבר הכלכלי הגדול, שפקד את ספרד בשנות הארבעים של המאה ה־17 והביא למנוסתם של אנשי עסקים רבים מקרב האליטה של ״הנוצרים החדשים״ הפורטוגלים שפעלו אז במדריד ובאנטורפן. רבים מהם ברחו לאמשטרדם ולהמבורג. הבולטים שביניהם היו האחים אברהם ויעקב ישראל פרירה, האחים אברהם ודוד דה פינטו, והברון אנטוניו אפס סואסו ששינה את שמו ליצחק ישראל סואסו — שהשתקעו באמשטרדם.

הבנקאי דִיֶגו טישירה די סַמְפַאיוֹ, ששינה את שמו לאברהם שניאור (Senior), השתקע בהמבורג. עשיר מופלג זה ברח מאנטורפן והפך למנהיגה של הקהילה הפורטוגלית בהמבורג. שיבתו ליהדות עוררה שערוריה בעולם הקתולי, והחצר הקיסרית בוינה תבעה את החרמת רכושו, שנאמד אז ב־250.000 כתרים. הסנט של המבורג השיב ריקם את הפנייה האמורה, וטישירה ייסד בנק משפחתי שנודע בשם ״טישירה די מאטום״(Mattos).

אין זה מקרה, שאנשים מסוג זה החזיקו ברסן השלטון בקהילות הפזורה הספרדית. למעשה זכו קהילות אלו למעמדן בקרב החברה האירופית הודות לעוצמתן הכלכלית של המשפחות העשירות שבקרב ״האומה״. עושרן המופלג של משפחות אלו עורר רושם רב במדינות ובערים שבמערב אירופה ונרקמו סביבו אגדות רבות. אליטה כלכלית זו יצרה לעצמה אורח חיים משלה תוך כדי ניסיון לחקות את דפוסי ההתנהגות והצריכה של האצולה האירופית בת זמנה. לבושם היה דומה לזה של האריסטוקרטיה הצרפתית; בתיהם המפוארים היו מרוהטים ומקושטים בהדר רב, ורבים מהם התאמצו להוכיח את ייחוסם העתיק; הם ביקשו את קירבתם של אצילים ממקומות שונים, וכמה מהם שירתו בנאמנות רבה נסיכים ודוכסים. עשירים אלה החזיקו למעשה את מוסדות הצדקה בקהילותיהם ולעתים הם היו היוזמים להקמת חברות לגמילות חסדים וללימוד תורה. האחים פינטו הקימו ברוטרדם את [Pintos  [Jesiba de los, שהועברה מאוחר יותר לאמשטרדם, ואברהם ישראל פרירה הקים ישיבות בירושלים ובחברון. הם שימשו מצנטים לסופרים ולמשוררים וייסדו אקדמיות ספרותיות שפעלו באמשטרדם ובליוורנו על פי הדגם של האקדמיות הספרדיות והאיטלקיות מאותם ימים.

דפוסי הארגון הפנימי בקהילות אלה היו דומים. בהתחלה שאבו כולן את השראתן מהקהילה הונציאנית, שאת דוגמתה ביקשו לחקות. משנות השלושים של המאה ה־17 הפכה אמשטרדם לקהילה המרכזית והמובילה בכל הפזורה הספרדית המערבית כולה.

בראש כל קהילה ניצב ה״מעמד״, גוף מנהל שנבחר מדי שנה ובידיו הופקד השלטון המוחלט על ענייני הקהילה. באמשטרדם נקבע מפורשות, כי ״בידי המעמד הסמכות והעליונות על הכול״, ועיקרון זה הנחה למעשה את כל הקהילות אחרות בפזורה זו. בידי ה״מעמד״ היתה הסמכות לתקן תקנות, להחרים עבריינים, למנות את ה״חכמים״ ואת כל יתר פקידי הקהילה, לקבוע את המסים שעל ה״יחידים״ (=חברי הקהילה) לשלם ולהקצות להם את מקומותיהם בבית הכנסת. ה״מעמד״ היה ממונה על שמירת הסדר בבית הכנסת, ולמעשה פיקח על הסדר החברתי בקהילה ועל המוסר של חבריה. בידיו הופקדה הצנזורה על הספרים, ואסור היה להדפיס בעיר ספר כלשהו בלי לקבל את הסכמת הפרנסים. גוף זה גם ייצג את הקהילה לפני הרשויות העירוניות ולפני השלטון המרכזי במדינה והיה אחראי כלפיהם על כל מה שהתרחש בתוך העדה; היה זה מתפקידו למנוע תופעות שהיו עלולות לאיים על הסדר הציבורי.

רק מי ששילמו את המסים הקבועים זכו להיחשב חברים בקהילות ולהנות מכל הזכויות הכרוכות בכך. בקהילות אלה נהגו לבחור את ההנהגה על פי שיטת הקוֹאוֹפְטַצְיָּה: חברי כל ״מעמד״ בחרו את אלה שיבואו אחריהם. ב״מעמד״ של קהילת ״תלמוד תורה״ באמשטרדם נטלו חלק שבעה חברי קהילה: שישה פרנסים וגבאי. הבחירות התקיימו פעמיים בשנה: בערב ראש השנה בחרו חברי ה״מעמד״ בשלושה פרנסים, ואלה הצטרפו בראש השנה להנהגה במקום שלושת הפרנסים שסיימו את כהונתם; ובערב שבת הגדול הם בחרו בשלושה פרנסים וגבאי, שהצטרפו ל״מעמד״ במקום הפרנסים והגבאי היוצאים. בדרך זו נשמרה ההמשכיות בהנהגה: בכל ״מעמד״ חדש נמצאו ליד הפרנסים החדשים פרנסים ותיקים, שהיו מצויים בענייניה השוטפים של הקהילה. הואיל ומספר חברי הקהילה בלונדון היה קטן בהרבה מזה שבאמשטרדם, היה גם הרכב הנהגתם מצומצם יותר. ה״מעמד״ של קהילת ״שער השמים״ הורכב משני פרנסים וגבאי. אלה נבחרו פעם בשנה, בערב ראש השנה, על־ידי ה״מעמד״ היוצא ועל־ידי שני הפרנסים ששירתו ב״מעמד״ בשנה הקודמת. משהוקמה הקהילה המאוחדת בהמבורג בשנת 1652, הוחלט בתקנות היסוד, כי ה״מעמד״ יורכב משבעה חברים, שייבחרו בערב ראש השנה וישמשו בתפקידם שנה תמימה. כעבור שנה הוחלפה השיטה, ובמקום שבעה חברי ״מעמד״ נבחרו רק חמישה. אל חמשת הנבחרים החדשים הצטרפו שני פרנסים מן ה״מעמד״ הקודם, ובכך ביקשו לשמור על רציפות והמשכיות. אך השיטה בהמבורג עברה שינויים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה־17.

[קואופטציה הוא מושג מתחום הסוציולוגיה המתקשר לסוציולוג בריאן טרנר, ומתייחס לדרך ההתמודדות אל מול מנהיגים או נציגים המפריעים או עשויים להפריע לפעילותו של ארגון מסוים – כשהם פועלים מחוצה לו – זאת באמצעות צירופם לארגון עצמו, ובכך מתן אפשרות לאנשים אלו להשפיע על הארגון מבפנים. הארגון למעשה מציע לאנשים אלו להצטרף ולקבל תפקיד רשמי בארגון, על מנת לרתום את כישוריו של האדם עצמו לטובת הארגון, בתור חלק מהמנגנון, ולמנוע הפרעה לתפקודו של הארגון כאשר האדם נמצא מחוצה לו. כמו כן, פעולה זו עשויה לתרום למניעת התגבשותה של אופוזיציה יעילה מטעם גורמי חוץ, בשל גיוסם של המוכשרים מבין חבריה לשורות הארגון בשיטה זו.

דוגמה לפעילות של קואופטציה היא מינוי של יו"ר אגרסיבי של ועד עובדים לחבר הנהלת המפעל (בדרך כלל בתחום משאבי אנוש), ובכך ניטרולו של ועד העובדים הלוחמני.]

האיום בעונש החרם היה נפוץ מאוד בקהילות האמורות ונהגו להפעילו גם על עברות שרוב קהילות ישראל היו גוזרות עליהן עונשים חמורים פחות.

הענישה התקיפה, שהיתה מקובלת בקהילות ״האומה הספרדית־פורטוגלית״ במערב, נועדה לקבוע את גבולות הזהות הקולקטיבית של ציבור זה, שהיה מורכב בעיקרו מאנוסים לשעבר, רחוק מערכי היהדות והמשמעת הקהילתית היתה זרה לו.

אין זה מקרה, שפרשיות החרם הדרמטיות ביותר שנודעו בעולם היהודי של המאה ה־17 נגד כופרים והֶטֶרוֹדוֹקְסים [כופר, אפיקורס (יוונית heteros ) = שונה + doxa ) = דעה(] אשר קראו תיגר על המסורת היהודית, התחוללו בפזורה הספרדית המערבית. אוריאל ד׳אקוסטה הוחרם בקהילות ונציה והמבורג, ומאוחר יותר הוחרם פעמיים בקהילת אמשטרדם. אנוס לשעבר זה מאופ1ךטו שבפורטוגל הגיע לאמשטרדם סביב 1615, והמפגש שלו עם היהדות ההלכתית עורר בו ספקות רבים לגבי סמכותם של התלמוד וההנהגה הרבנית. בראשית דרכו הוא ניסח השגות נגד התורה שבעל־פה, אך סופו שכפר בהישארות הנפש ובמקורם האלוהי של כתבי הקודש. הוא שלל את הרעיון של בחירת ישראל והעלה על נס את עליונותה של הדת הטבעית, שבה ראה יסוד לכל התנהגות מוסרית ולקירוב הלבבות שבין בני המין האנושי. ב־1640 הוא שם קץ לחייו, לאחר שלא הצליח להתגבר על תחושת ההשפלה שגברה עליו בעקבות הטקס הפומבי בבית הכנסת באמשטרדם, שבו בוטל החרם השני שהוצא נגדו.

בשנות החמישים של המאה ה־17 נזדעזעה הקהילה הספרדית האמשׂטרדמית בעקבות פרשת כפירתם של ברוך שְׁפִינוֹזָה והד״ר פּרַאדוֹ. הראשון הוחרם ב־1656 והשני ב־1658, לאחר שהביעו בגלוי את ספקותיהם באשר לקדושת התנ״ך והתייצבו בפומבי נגד המימסד הרבני והיהדות ההלכתית. פראדו, שהיה אנוס לשעבר שחזר ליהדות, נאלץ לנטוש את אמשטרדם וסיים את חייו באנטורפן, בין חברי ״האומה הפורטוגלית״, שעדיין נאלצה באותם ימים לחיות תחת המסווה הנוצרי. שפינתה, לאחר פרישתו מהעדה היהודית, ניתק כל קשר עם היהודים והיהדות וחי בין מלומדים נוצרים, במיוחד מקרב כת הקולגיאנטים, שגילו כמוהו עניין בביקורת הדת על יסוד כללים תבוניים ואוניברסליים.

הספרות הפולמוסית, שנתחברה באמשטרדם ובקהילות אחרות נגד המגמות ההטרודוקסיות בפזורה הספרדית המערבית, מלמדת שפרשיות ד׳אקוסטה, פראדו ושפינוזה לא היו אלא קצהו של קרחון שאיים על שלמותה של עדת ״היהודים החדשים״.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 107

. המצב לאחר מלחמת־העולם השנייה

לאחר מלחמת־העולם השנייה השתנו פני הציונות הצפון־אפריקאית ללא היכר, כתוצאה ממספר גורמים, אשר העיקריים ביניהם הם:

א-האפקט העצום של השואה, אשר הביא מצד אחד להתעוררות לאומית בקרב האינטליגנציה היהודית המקומית ומצד שני לשינוי מהותי ביחס המוסדות כלפי יהדות־המזרח.

ב-רישומיו השליליים של משטר וישי, אשר גרם לשינוי דראסטי ביחס אל צרפת ואל המודל הצרפתי. נראה שגם כי״ח חזרה בה מהמיליטאנטיות הפרו־צרפתית שאפיינה את פעולתה עד המלחמה.

ג-המאורעות בארץ־ישראל והשלכותיהם על היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות צפון־אפריקה כמו בשאר ארצות ערב.

ד-ראשית המאבק לעצמאות בכל אחת ממדינות צפון־אפריקה וחששותיהם של היהודים מיציאת צרפת מהאיזור.

צירופם של גורמים אלה הביא לצמיחתה של תנועה ציונית על בסיס איתן יותר ובהיקף רחב יותר, אך מעל לכל עם צביון חזק של הגשמה. הציונות שלאחר המלחמה עסקה לא רק בשקילת השקל ובפעילות ספוראדית בתחום ההסברה, אלא גם בפעילות אינטנסיבית של הכשרה לעלייה.

הקשר עם המוסדות הציוניים המרכזיים חודש ב־1943, כמה שבועות בלבד אחרי נחיתת כוחות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו ומיד אחרי יציאת הגרמנים מתוניסיה.

באלג׳יריה לא הביאה כניסת הצבא האמריקאי לביטול החקיקה האנטי־יהודית שהצטברה בה מתקופת וישי. הגנראל דירו, שהצטיין ברגשותיו האנטישמיים, סירב בכל תוקף להחזיר על כנה את פקודת כרמיה, למרות הפצרותיהם החוזרות ונישנות של שלטונות הצבא האמריקאי. כל הארגונים היהודיים נטלו חלק במאבק הזה להחזרת הזכויות — ובתוכם הפדראציה הציונית המקומית, בהנהגת ב. הלר ופרופ׳ ברונשוויג, אשר עם פרוץ המלחמה עברה מתוניס לאלג׳יר. בהדגישם את הצורך במציאת פתרון לאומי לבעיה היהודית, נוכח התלאות שעברו על העם היהודי אפילו במדינות הנאורות, הצליחו ציוני אלג׳יריה זו הפעם הראשונה להקים ארגון־גג, שאיפשר פעולה ממשית בתחומי ההסברה, ההכשרה והעלייה. באלג׳יר בלבד נרשמו כ־400 חברים מיד עם הקמת הפדראציה. כ־25 אגודות נוספות הוקמו בערי־השדה: בלידה, מיליאנה, שרשל, וכן במחוזות קונסטאנטין ואוראן. כל החברים השתתפו בשיעורים לעברית וכן במספר פעולות חברתיות, כגון עונג־שבת, שבהן נדונו בעיות השעה.^, אולם הגיוס הכללי של גילאי 45-19 הגביל את האפשרויות להרחיב את שורות התנועה, מה גם שהצעתה להקים לגיון עברי נדחתה בחריפות הן על־ידי כוחות הברית והן על־ידי השלטונות הצרפתיים, אשר העדיפו לרכז את הצעירים היהודים במחנות־ עבודה במסווה של שירות צבאי לאומי.

אולם הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי שעמדו בפני הרחבת הפעילות הציונית היתה דווקא הצלחת המאמצים להחייאת פקודת כרמיה באוקטובר 1943. בשובם להיות אזרחי־צרפת שכחו יהודי־אלג׳יריה את כל מה שעבר עליהם בתקופת־ המלחמה, וכמו בעבר הם חזרו לדבוק בצרפת. בראש המאבק למען החזרת הזכויות עמד הועד האלג׳יראי למחקרים חברתיים Comité Algérien d’Etudes Sociales, שהורכב מבכירי האינטליגנציה היהודית בארץ זו. ארגון זה, שעם חבריו נמנו מספר פעילים לשעבר של קרן־היסוד בצרפת, התבלט בהתנגדותו לפדראציה הציונית האלג׳יראית, אם כי להשגת מטרותיו הוא נתמך על־ידי מספר גדול של ארגונים יהודיים בחו״ל, בהם הארגונים הציוניים של ארה״ב.

לקראת מלחמת העצמאות התגייסו לשורות המח״ל עשרות יהודים מאלג׳יריה, מאות אחדות מהם עלו ארצה ובקונגרסים הציוניים של שנות החמישים היתה תמיד נציגות של ציוני אלג׳יריה. אך כל זה אינו צריך לחפות על עובדה יסודית אחת והיא כשלונה הטוטאלי של האידיאולוגיה הציונית לחדור לתוך החברה היהודית האלג׳יראית, שהתאפיינה באטימות כמעט מוחלטת לאידיאלים הציוניים. מעבר לגורמים הספציפיים שבהם מוסברת הגירתם המאסיבית של יהודי אלג׳יריה לצרפת ב־1962, אפשר לראות קשר ישיר בין התפתחות זאת ובין יחסה האדיש והשלילי של יהדות אלג׳יריה אל הציונות.

הקשר בין ירושלים לפדראציה התוניסאית חודש ביוני 1943, כחודש לאחר יציאת הגרמנים מתונים. כל האגודות חידשו את פעולתן וכעבור שנתיים נעשתה תוניס, בין היתר, למרכז התנועה החלוצית ״צעירי ציון״ בצפון־אפריקה. תנועה זו הקימה סניפים בסוס, גאבס, ביזרטה, בז׳ה וג׳רבה, והיא הקיפה יחד עם תנועת־הנוער .U.U.J.J כ־1500 חבר, שחולקו למספר שכבות וקבוצות, ומטרתם העליונה היתה להכין גרעין לקיבוץ צפון־אפריקאי. לחברי התנועה גובשה תוכנית חינוכית מקיפה, שכללה נושאים כמו: תולדות הציונות, מוסדות ציוניים, אידיאולוגיה ציונית (הס, אחד העם, גורדון וברוכוב וכר). נוסף לשיעורים בעברית, עסקו החניכים באימוני התגוננות ובהכשרה חקלאית במספר חוות שהיות בבעלות יהודים. כיוון שכל העתונים היהודיים המקומיים היו פרו־רביזיוניסטים, הפיצה התנועה בקרב חבריה עתון משלה בשם ״הגשמה״, בהיקף של 80-40 עמודים.

רוב חברי התנועה באו מהבורגנות היהודית, ממשפחות שהתערו זה זמן רב בתרבות ובחברה הצרפתיות וניתקו כל קשר עם ההמון היהודי שהמשיך להתגורר בגטו המקומי, ב״חארה״, אשר עתיד היה מיד עם הכרזת המדינה לעלות באלפיו ארצה. ראשי התנועה ניסו להגיע אל יושבי הגטו, אך חדירתם לגטו היתה איטית מאוד, ופרט למספר מצומצם של פעולות מקוטעות לא עלה בידם להשיג את מבוקשם.

מול ״צעירי־ציון״ עמדה תנועת בית״ר, אשר כללה כ־400 חברים בעיר תוניס. אולם למרות היקפה המצומצם בהשוואה לצעירי־ציון נשענה בית״ר על בסיס ציבורי רחב יותר כיוון שהרביזיוניסטים המשיכו להיות הזרם המרכזי בציונות התוניסאית.

הפדראציה עצמה חידשה את פעילותה ב־1944, בראשות ועדה בת 11 חברים שעסקה בענייני הקק״ל, קרן־היסוד, הנוער וההסברה. עד מהרה התברר שניגודי־הדעות החריפים בין הזרמים השונים לא איפשרו עבודה רצופה ומתוקנת. סלע־המחלוקת העיקרי היה בדבר חלוקת הסרטיפיקאטים למועמדים לעלייה. כך למשל תבעו הרביזיוניסטים ב־1945 למסור את רוב הסרטיפיקאטים לאנשי בית״ר, כיוון שרוב ציוני תוניסיה נמנים עם הרביזיוניזם. באווירה של התקפות הדדיות, ואולי גם של הלשנות כפני השלטונות, ניתנו לבית״רים רק 3 רשיונות מתוך 40 אשר חולקו בין חברי ״צעירי־ציון״.

כמזכיר כללי של הפדראציה שימש ד״ר ברטוואס, שהגיע לתוניסיה מהונגריה, ערב מלחמת־העולם. אם כי הוא זכה לאמונם המלא של המוסדות בארץ ושל השליחים שביקרו במקום, לא היה ד״ר ברטוואס מקובל בין כל חבריו, הן בגלל מוצאו הזר והן בגלל חוסר עקיבותו האידיאולוגית. אך למרות כל הבעיות הללו אפשר לקבל את דבריו של אחד המבקרים מהארץ: ״אפשר להגיד שבתוניס כל מה שהוא יהודי הוא ציוני״ החל משני העתונים היהודיים  La Gazette d’Israëlו- La Voix Juive וכלה בהיבטים החשובים של הפעילות הקהילתית.

במארוקו המשיך מצבם של היהודים להיות חמור מאוד, למרות הנוכחות האמריקאית משנת 1942 ואילך; בהשראתם של קצינים ופקידים צרפתיים אנשי משטר וישי, שהמשיכו לשבת בממלכה, היו התעללויות ופרעות ביהודים ברוב חלקי הארץ עד 1945.

בשנה זו חידשה ההסתדרות הציונית המקומית את פעילותה במתכונתה הקודמת של פדראציה רגיונאלית של ההסתדרות הציונית הצרפתית, אם כי למעשה שמרה על קשר ישיר ואוטונומי עם המוסדות המרכזיים. בראשה עמדו אותם אנשים שניהלו לפני המלחמה את הפעילות הציונית במדינה, להוציא את תורץ׳ שהיגר לארה״ב; אלה היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית, ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בא׳׳י מרכז חייהם, ובסוכנות את ממשלתם אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״.

נוסף לתפקידיה הרגילים ובהתאם להיערכות החדשה של התנועה, ראתה הפדראציה המארוקאית מחובתה להדריך ולארגן את הנוער המקומי וכן לחדור ולהשפיע מבפנים על חיי הקהילה וניהולה. מטרה זו משתקפת היטב בנוסח התקנון שהוכן לקראת הקונגרס הציוני ב־1946: יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקראטית בארץ־ישראל, מביעים ציוני מארוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ היהודי במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער. ואכן, רוב הפעילים המרכזיים של התנועה עסקו גם בניהול מוסדות וארגונים בעלי צביון פילאנטרופי כמו O.S.E. ,HICEM ו״עולם קטן״ שהושיט עזרה לפליטים מאירופה שנתקעו במארוקו.

בתחום החינוך, עודדה הפדראציה במארוקו פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, כמה מהם בשיתוף־פעולה הדוק עם כי״ח אשר מאז המלחמה הרחיבה את החינוך העברי במוסדותיה. בעיר קאזאבלאנקה רוכז נושא זה בידי שלוש אגודות: חברת מגן דוד, אגודת ״חובבי השפה״ ואגודת קרל נטר. החניכים השתתפו לא רק בשיעורים לעברית, אלא מדי פעם בהרצאות שאורגנו למענם בתולדות היישוב והרעיון הציוני, בערבי־שירה ובמסיבות חברתיות. בפאס פעל כבר לפני המלחמה ״חוג ללימודי יהדות״, שהסב את שמו בשנת 1944 ל״מועדון הרצל״, ועסק לא רק בפעילות חינוכית אלא גם בפעילות ספורטיבית והגנתית. בצפרו ניתנו הלימודים במסגרת ״מועדון ביאליק״ ובמקנס במסגרת ״קבוצות בן־יהודה״. לא כל האגודות הללו זכו לקבל רשיונות מהשלטונות הצרפתיים ואחדות מהן, כמו מועדון פתח־תקוה ברבאט, נאלצו להפסיק את פעילותן בלחצם של השלטונות ושל ועד הקהילה.

בתחום ארגוני־הנוער רוכזו מאמצי התנועה בעיקר בקרב האגודות השונות של בוגרי בתי־ספר כי״ח, ובמיוחד בקרב חברי מועדון קרל נטר בקאזאבלאנקה, אשר נעשה מועדון ציוני לכל דבר ומתוכו גוייסו חברי הגרעינים הראשונים של תנועת צעירי־ציון. הבטאון הפנימי של מועדון קרל נטר, ״נוער״, נעשה בהדרגה לבטאון הרשמי של ציוני מארוקו, אשר לא הורשו על־ידי השלטונות להוציא־לאור עתון משלהם. עם זאת, התירו הצרפתים לייבא עתונים ציוניים מצרפת ומתוניס, ובכלל זה Voix Juives שהקדיש כמה מדפיו לפעילות הציונית במארוקו.

במארוקו שלאחר המלחמה, כמו בתוניסיה, היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסיה — צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי פחות או יותר מושלם ולרוב ממוצא חברתי בינוני, בסך־הכל מאות בודדות של צעירים. אפשר להניח שמספר זה היה עשוי לגדול במרוצת השנים הבאות, ככל שהסתעפה רשת החינוך וככל שהתרחבה שכבת בוגרי בתי־הספר של כי״ח ומוסדות אחרים. אך גלגלי ההיסטוריה נעו במהירות רבה. ההכרזה הדראמאטית על הקמת מדינת ישראל התקשרה בתודעה הכללית כמימושו של חזון הנביאים. יהודים, כשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו לנהור באלפיהם אל ארץ־ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים אשר בכנס שקיימו בקאזאבלאנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחינת מועמדים לעלייה. אך מכל מקום, בתולדות יהדות עתיקת־יומין זו, התחיל פרק נוסף ואחרון, פרק העלייה, אשר אחד ממאפייניו — ומבעיותיו הידועות — היה דבר היותו מנותק מהציונות המדינית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 128