מורשת יהדות מרוקו

עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17

ההתפתחות החשובה ביותר בתחום הרוח באפריקה הצפונית בתקופה הנדונה היתה התפשטות הקבלה מבית־מדרשו של האר״י בצפת, וניתן לציין, שהחל בסוף המאה ה­-17 נעשתה הקבלה לסניף חשוב בחוכמתם של רוב רבני אפריקה הצפונית ובמיוחד במארוקו, בלוב, בתוניסיה ובמצריים. היא כבשה לבבות רבים במיוחד באזורים מבודדים ונידחים מבחינה גיאוגראפית כמו דרום מארוקו, דרום תוניסיה וטריפולי. יתכן שתופעה זו נובעת מכך שספרות הקבלה הירבתה לעסוק בנושאי הגלות והגאולה, ביאת המשיח וחישובי הקץ — נושאים שמילאו את חייהם של יהודי ארצות אלו. יתכן גם שהסביבה הברברית, שהיתה אפופה אווירה של מיסתורין, בגלל העיסוק הרב של המרבוטים (קדושים מוסלמים במגרב) בזאוויות(מיבנים שבהם הגו קדושים אלה בתורת המיסטיקה המוסלמית), השפיעה בדרך כלשהי על יהודי הדרום, במיוחד במארוקו. היו גם מעטים, כר׳ משה אבן מוסא, שנולד במארוקו ונדד על־פני אלג׳יריה, תוניסיה, איטליה, מצריים וארץ־ישראל, שביטלו לחלוטין את ערכו של לימוד התורה לעומת חוכמת הנסתר. הוא יצא חוצץ נגד חכמי דורו במאה ה־18 שעשו את הקבלה — חוכמת האמת, לפי דעתו — לעיסוק טפל בפני לימוד ההלכה, והוא כינה את העוסקים בתלמוד טועים ומטעים; אולם יש לחזור ולציין שהיה זה מיקרה חריג ובדרך־כלל החזיקו חכמי אפריקה הצפונית בקבלה בצד עיסוק נרחב בתורה שבעל־פה.

אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באיזור זה היה במראכש שבדרום־מערב מארוקו. בקהילה זו חיו בסוף המאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 ר׳ אברהם אזולאי השלישי ור׳ שלמה עמאר, שנודעו כמקובלים. הראשון כתב הגהות על ספרי האר״י ופירוש על הזוהר. הוא נודע במעשי נסים ועסק בקבלה מעשית — כתיבת קמיעות לחולים, למרי נפש ולנשים עקרות. הוא העמיד שלושה תלמידים, שאף הם עסקו בקבלה — ר׳ יעקב פינטו, ר׳ ישעיה כהן ור׳ שלום בוזגלו. האחרון נודע בסדרת פירושיו על הזוהר — ״מקדש מלך״, ״כיסא מלך״, ״הדרת מלך״ ועוד.

בקצה השני של דרום מארוקו, באיזור תאפילאלת על גבול הצחרה, הקים ר׳ יעקב אביחצירא בראשית המאה ה־19 שושלת של מקובלים. הוא אומנם הקדיש זמנו להלכה, לפרשנות המקרא ולמוסר, אך בעיני דורו ובעיני הדורות האחרונים נודע כ״חסיד המפורסם, המקובל האלוקי, המלומד בנסים, בוצינא קדישא(=הנר הקדוש) אדוננו, מורנו ורבנו, רבי יעקב אביחצירא״(השער לספר מעשה נסים, ירושלים, תשכ״ח).

צאצאיו אספו את הסיפורים, שנקשרו בשמו ובפעולותיו, ופירסמום בשם ״מעשה נסים״. באופיים הכללי הם דומים ל״שבחי האר״^,״ ו״שבחי הבעש״ט״ — אוספי האגדות שנרקמו סביב דמויות אלה. בסיפורים אלה מתגלה דמותו של ר׳ יעקב במלוא שיעור קומתה: כל ימיו עסק בעיקר בלימוד התורה, החזיק בביתו ישיבה שבה למדו תלמידים הרבה ובמיוחד בני עניים. כדי לספק את צרכיהם היה נוהג לסובב בכפרי הסביבה ולערוך מגביות. אולם ר׳ יעקב לא הדיר עצמו מענייני הציבור: הוא נטל חלק בקביעת דפוסי הקהילה וסדריה, ייצג את היהודים בפני השלטון והשתתף בוויכוחים דתיים עם אנשי דת מוסלמים. כמו כן דן את בני הקהילה בעניינים מישפטיים. בסיפור אחד נתגלתה נטייתו לשמוע את בעל־הדין ללא דיחוי וללא עיכוב: פעם חיפשה אחריו בכפרים אשה, לקבל ממנו סעד מישפטי — ״כשהגיעה לפני רבנו סיפרה בבכי, רבי, כך וכך היה הדבר, הפסיק אותה השמש ואמר לה: מקום סכנה הוא כאן, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה. גער בו רבנו ואמר לו: הסכנה היא במקום שאומרים להטות מישפט, ושמע רבנו את דברי האשה!״ (שם, נז).

לימוד הקבלה קנה לו אחיזה בקרב שכבות נרחבות בחברה. תלמידי חכמים היו נוהגים במוצאי שבת או בימי זיכרון לקרוא בפני ההמון קטעים אחדים מתוך ה״זוהר״ ולתרגמם לערבית. בדרך זו יכלו גם פשוטי העם לשמוע קטעים על ראשית עם ישראל, חברתו, מנהיגיו ומקומו בין העמים, ולהפיח בו תקווה לבוא הגאולה המקווה. היו גם חבורות שעסקו בלימוד שיטתי של הזוהר ובאמירת תיקונים שונים(תפילות מיוחדות הנאמרות כדי לתקן את הנפש או להעביר גזירות מסויימות). הנפוץ בין תיקונים אלה הוא ״תיקון חצות״ — שבו קראו פרקי תהלים וקינות על חורבן בית־ המקדש ועל הגלות. ר׳ אברהם אדאדי, רבה של טריפולי במאה ה־19, כותב שבקהילתו ״יש כמה בתי כנסיות שיש כת בכל אחת מהן שעומדין מאחר חצות לילה ואילך בין בקיץ ובין בחורף, ולומדים קודם כל תיקון חצות ואחר כך זוהר הקדוש… עד הגיעם לזמן תפילת שחרית״(ויקרא אברהם, ליוורנו, תרכ״ה, דף קבה, עמ^׳ ב).

ניתן איפוא לסכם, שהזרם המיסטי נעשה לאחד הזרמים המרכזיים בהגותם של חכמי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה, ורבים מהם עסקו גם ב״קבלה מעשית״. אחדים מהם נתפרסמו כ״צדיקים״ בהליכותיהם וכבעלי מופת. יתר על כן, הקבלה התפשטה בצורות שונות גם בקרב שכבות נרחבות.

יחד עם זאת המשיכו חכמי אפריקה הצפונית לעסוק בתקופה זו בתחומים שהיו נחלת דורות קודמים — הלכה, פרשנות המקרא, פירושים על התלמוד וכתיבת חידושים בצירו, דרוש, שירה ופיוט ועוד. הם עסקו גם בדקדוק ובכתיבת איגרונים(= קבצים של איגרות הכתובות בלשון מליצית, וזאת כדי ללמד את כל החפצים בכך כיצד לנסח איגרת, משום שבדורות ההם ייחסו בקהילות הנדונות חשיבות רבה לסיגנון הכתיבה, לביטויים שיש לתת בראש האיגרת ובסופה, וכיוצא באלה). היו גם מעטים שהמשיכו להתעניין ב״חוכמת התכונה״(= אסטרונומיה, על־פי המושגים של הדורות ההם) או אפילו במדעים. לתשומת לב מיוחדת ראוי הספר ״מונה מספר״, שחיבר ר׳ סעדיה שוראקי מתלמסן שבאלג׳יריה, ראה אור ברמת־גן, תשל״ג העוסק בלימוד החשבון, והוא כולל פרקים באלגברה (השורש, התרת מישוואות) וגם פרקים בגיאומטריה.

בתקופה הנדונה ישבו גדולי ההלכה בעיקר במארוקו: הן במרכזים הגדולים כמו פאס, מכנאס, תיטואן, סלא, מראכש ומוגדור, והן בקהילות קטנות כמו באיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו, בגבול הצחרה. לעומת זאת, ביתר ארצות אפריקה הצפונית התמקדה הפעילות הרוחנית בתחום ההלכה ובתחומים אחרים בערים הגדולות בלבד — שבהן, כאמור, ישב חלק ניכר מן היהודים — באלג׳יר, בווהראן, בתוניס וגם בטריפולי, באלכסנדריה ובקהיר.

במאות ה־16 וה־17 עדיין שמרה קהילת פאס על מקומה כמרכז של תורה. במחצית הראשונה של המאה ה־18 זכו לפירסום רב שלושת החכמים ר׳ יהודה בן עטאר, שכונה בפי יהודי פאס ״רבי אלכביר״(= הרב הגדול), ר׳ שמואל בן אלבז ור׳ יעקב בן צור. הראשון נודע כמלומד בניסים והמוני העם, עד הדורות האחרונים, היו נשבעים בשמו. ואולם, את עיקר פירסומו קנה כגדול בהלכה. מכל רחבי מארוקו פנו אליו היהודים בשאלותיהם. על ר׳ שמואל בן אלבאז כותב ר׳ חיים בן עטאר הנודע: ״ובחלק מהלכות המתקתי סוד (התייעצתי) עם רב ועצום יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים… לא הרימותי ידי לחתום על דברי אלה אלא אחר הסכמת הרב הנזכר״ (הקדמה לפרי תואר), אך מבין שלושת אלה הזדקרה דמותו של ר׳ יעקב בן צור, שנחשב לאחד הפוסקים הגדולים לא רק בדורו אלא גם בדורות שלאחריו. יד היתה לו בכל המקורות של חכמי ספרד והמזרח, אך גם ממקורות חכמי אשכנז שאב לא מעט.

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א– עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19-17-עמ'179

הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

ב־9 בנובמבר, לקראת שעות הצהריים, נחתה טייסת גרמנית בפיקודו של הקולונל הארלינגהאוזן !Harlinghausen) בשדה־התעופה של תוניס, אל־אעוינה. היא הקדימה בכמה שעות את הפקודה שנתן היטלר לוורמאכט, בדבר יצירת ראש־גשר בתוניסיה, כדי לעצור את התקדמותן של בעלות־הברית מזרחה, ואולי אף לגרשן מאלג׳יריה וממארוקו. שיתוקן החלקי של בעלות־הברית בשל התנגדות הצרפתים בקזבלנקה ובאוראן, לא אפשר להן למהר ולהגיע לפני הגרמנים; לעומת זאת, היה בהחלט בכוחו של צבא צרפת שחנה בפרוטקטורט להדוף את היחידות הגרמניות־ האיטלקיות הראשונות, ששוגרו בחיפזון דרך האוויר והים. אולם דבר לא נעשה, שכן מפקדיו צייתו לפקודות וישי ולהוראות דארלאן. ממושבו באלג׳יר, שם נשא ונתן באותה שעה עם מרפי על סידורי הפסקת האש האחרונים, הורה האדמיראל לנציב הכללי אסטווה, למפקד כוחות היבשה הגנראל בארה ולמפקד הבסיס הימי בביזרט, האדמיראל דריין(Derrien), לשמור על נייטראליות קפדנית כלפי כוחות הציר. אולם, כעבור כמה ימים, ב־12 בנובמבר, ציווה הגנראל ז׳ואין, המפקד העליון של כוחות צרפת בצפון־אפריקה, לקצינים בתוניסיה להתנגד לגרמנים; אך במקום להגן על תוניס, הסיג הגנראל בארה את גיסותיו מערבה, ואחר היסוסים רבים הצטרף לבסוף למחנה בעלות־הברית, ב־19 בנובמבר. אשר לאדמיראל דרין, הוא התקפל לתוך בסיסו בנמל ביזרט, שם ישב ללא מעש עד ל־12 בדצמבר — כאשר נענה לאולטימטום הגרמני ונטש את ציו ומלחיו, שפורקו לאלתר מנשקם.

למעשה, עד לשבוע הראשון בדצמבר, היה מצבם של כוחות הציר רופף ביותר. ב־30 בנובמבר לא היו יותר מ־8,000 איטלקים ו־3,000 גרמנים בתוניסיה. הגנראל נהרינג (Nehring) עצמו, שפיקד על כוח זה, נטה להפחית מסיכויי הצלחתו של המיבצע כולו, ועל כך שילם בהחלפתו, ב־8 בדצמבר, בגנראל פון אתים (Von.(Arnim

פעם אחר פעם ניסו בעלות־הברית לכבוש את תוניס. ב־24 וב־25 בנובמבר היו כה קרובות ליעדן עד כי רודוילף ראהן(Rahn), שהגיע עשרה ימים קודם־לכן בתור שר מיופה כוח, נהג ברוב זהירות ושלח את פקידיו ואת שירות התקשורת שלו לנאפולי. ב־27 בנובמבר הגיעו טנקים אמריקנים למאסר (Mateur) ולג׳דאידה (Djedaïda), מרחק לא רב מביזרט ומתוניס, ואילו בדרום התקדמו בעלות־הברית אל קאסרין (Kasserine) וגאפסה (Gafsa), כדי לתקוע טריו בין ראש־הגשר של הגנראל פון אתים וצבאו של המרשאל רומל, שנסוג מטריפוליטניה. הגרמנים ערכו התקפת־נגד וב־8 בדצמבר התייצבה החזית זמנית לאורך הקו ג׳בל אביוד(-(Djebel Abiod בז'ה (-(Beja מג'ז אל־באב (Medjez el-Bab)-גשר הפחס (Fahs)-אנפידאוויל (r-(EnfïdavilleGabes) קאירואן פאיד-(Faïd) T), עם חדירות לעבר קאסרין וגאפסה.

פחות משליש שטחה של תוניסיה היה אפוא בשליטת כוחות הציר. במרוצת החודשיים הבאים הצליחו אמנם הגרמנים והאיטלקים להתבסס בעמדותיהם ואף להרחיב במידת־מה את שליטתם, אולם הצלחות אלה לא היה בכוחן לשנות את המצב. הצבא הגרמני שניצב מול בעלות־הברית לא היה אלא צלו — מאיים ככול שהיה — של ה׳אפריקה קורפם׳ המהולל מחולות המדבר. כשהוא מופצץ ללא הרף בידי חיל־האוויר של ארצות־הברית ונתון בסבך של בעיות אספקה וגם של מאבקי־ פנים בין מפקדיו לבין עצמם וביניהם לבין עמיתיהם האיטלקים — היה זה צבא אשר חוסנו הוכהה בעקבות התבוסה שנחל בלוב, צבא שנידון לנהל קרבות־מאסף, לצד בעל־ברית איטלקי חסר־נשימה ולאה מן המלחמה.

מצבו של הציר לא היה מסובך פחות מבחינה פוליטית: כמו בצרפת גופה לשעבר, הוסיפו הגרמנים להכיר בריבונות צרפת בתוניסיה, והותירו ל׳נציבות הכללית׳ שם להתקיים, כשם שהשאירו על כנה את ממשלת פטן־לאוואל בווישי. מדיניות זו לא היתה כלל לטעמם של האיטלקים, בשל שאיפותיהם המוצהרות לספח את תוניסיה. אולם חרף מחאותיהם, וההבטחות שנתנו להם הגרמנים בעת הוועידה שנערכה ברומא ב־2 בינואר,1943 עמד ראהן בסירובו המוחלט להרחיב את סמכויותיהם של הנציגים הקונסולאריים האיטלקיים בתוניס מעבר למקובל; בהסתמכו על קשיי המצב הצבאי, דחה כל יוזמה איטלקית שעלולה היתה להרגיז את הצרפתים יתר על המידה. אולם אין להסיק מכאן כי נציג הרייך סמך — ולו במעט — צל האדמיראל אסטווה ועל מינהלתו. שכן באותו זמן שקד ליצור מינהל צרפתי מקביל, מורכב מפעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ה׳מליציות׳ וה׳שאנטיה דה לה ז׳נס׳. בראשותו של ז׳אק גילבו(Guillebaud), ששלחו לאוואל ומאריון מצרפת, הצמיחו כל אלה את ה׳ועד המשותף לפעולה מהפכנית׳ (Comité d’Unité ;C.U.A.R d’Action Révolutionnaire), שסיפק לגרמנים כמה משתפי־פעולה שקנאותם עמדה ביחס הפוך למספרם המועט. בסיועו של ז׳אן שרב(Scherb), לשעבר מנהל לשכת העיתונות של פירוטון, קיבל גילבו לידיו את ניהולו של העיתון ׳תוניס ז׳ורנאל׳, מסר את עריכתו לפ׳ מארטי(Marty) ולקלוד מארטן(Martin) וסילק מן הנציבות הכללית את הפקידים שנחשד' באהדה לבעלות־הברית! אלה נשלחו בחזרה לצרפת. אשר לשמירה על הסדר הציבורי, היא הובטחה בידי המשטרה המקומית ובידי אנשי ה׳מליציות׳, בפיקודם של כמה קציני אס.אס.

הגרמנים לא השלו את עצמם בנושא כוח־עזר זה. בדין־וחשבון ששיגר ראהן לברלין, ב־24 בדצמבר 1942, ניכרת בבירור תחושת היעדר האונים שפשטה אט־אט בין כוחות הציר:

פעילות התעמולה בתוניס מושפעת מן העובדה כי כוחות הציר דחוקים בתוך מרחב מצומצם ביותר, כמו בתוך מבצר; הם טרודים באוכלוסייה עירונית מעורבת, בת 400,000 תושבים ויותר — הנתונה בהפצצות לא־פוסקות —

וקשה לפקח עליה. גדולים יותר האיום שבניתוק קווי האספקה וסכנת המגיפות והביזה. הפיקוד הגרמני העליון נאלץ להיזקק לשיתוף פעולתו של המינהל הצרפתי. בשל ריבוין של התקפות הערבים נגד המתיישבים הצרפתים, שומה על הפיקוד להגביר את כוחם של כידוני צרפת. אמנם הקמנו יחידות משלנו,

לרבות ׳משטרת הציר' כדי לגבור על התנגדותו הפאסיווית של המינהל, אך אין בכך לעלות או להוריד.

כן הוקמו ׳ועדות פיקוח׳ ובהן אזרחים איטלקים, מוסלמים וצרפתים אוהדי וישי, כדי להבטיח את פעולתם התקינה של ההגנה האזרחית ושל שירותים עירוניים שונים ששובשו בעקבות המלחמה. וכך ציין ראהן בדין־וחשבון שלו:

לערבים זכויות שוות ולעתים הם ממלאים גם תפקידי ניהול בוועדים אלה. לעובדה זו השפעה תעמולתית אדירה בעולם המוסלמי.

הרי כי כן, מכל מגזרי האוכלוסייה בתוניסיה, היו הערבים מי שנהנו מאהדתם הגדולה ביותר של הגרמנים והאיטלקים. על רקע זה שוחררו בורגיבה ומנהיגי הניאו־דסתור מן הכלא שבמרסיי והוסעו חזרה למולדתם, שעה שמונצף באי ניצל את התנאים החדשים והטביע חותם לאומני על הקאבינט שלו. יתר על כן, הגרמנים הותירו את פרסומם של עיתוני ה׳דסתדר׳ איפריקיה אל־פתאת׳ ו׳אל־שבאב׳, והסכימו לאשר קיומה של ׳ועידת הנוער הדסתורי׳ ואת הקמתו של ׳סהר אדום׳ בתוניס, שהפך עד־ מהרה לקן הלאומנים. הללו החזיקו גם בניהול התכניות של תחנת ׳ראדיו מולדת׳, ששידרה מתונים החל בחודש ינואר. אולם למרות מחוות־אהדה אלה ועל אף עצותיו של המופתי מירושלים, סירבו נציגי הרייך לנקוט יוזמה כלשהי שיכולה היתה להתפרש כתמיכה בעצמאות תוניסיה. בשל אי־רצונה להרגיז את הצרפתים והאיטלקים, שהתנגדו אף הם לעצמאות זו, ניקלעה מדיניותה הערבית של גרמניה

למצב של שיתוק: הסתירות הפנימיות שבתוכה, לא אפשרו לה לזכות בתמיכתה המאסיווית והפעילה של האוכלוסייה המוסלמית. לפיכך רק כמה עשרות מבני תוניסיה התגייסו ליחידות הערביות של הוורמאכט (Deutsch-Arabische .Lehrabteilung; D.A.L) או לאלה של ׳הפאלאנגה האפריקנית/ שהקימו במקום קצינים צרפתים, בחסות הגרמנים.

חולשתה הצבאית וסתירותיה הפנימיות של המדיניות הגרמנית בתוניסיה, השפיעו גם על מצבם של היהודים במשך שישה חודשי הכיבוש הגרמני.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)-עמ' 115

צו כרמיה

צו צרפתי מאוקטובר 1870 שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שמו של אדולף כרמיה(1796־1880), מראשי יהדות צרפת, שכיהן כשר המשפטים בתקופה זו.

הדגם האלג׳ירי והדגם התוניסי

לפני שלטונות הפרוטקטורט עמדו שני דגמים של תמורה במעמדם של היהודים בנחלות הצרפתיות בצפון אפריקה. דגם אחד עוצב באלג׳יריה. במסגרת סיפוח הארץ לצרפת הוענקה ליהודים אזרחות צרפתית מלאה בצו כרמיה. אזרחות זו, שלא הוענקה במקביל למוסלמים, השוותה להלכה את מעמדם של היהודים לזה של המתיישבים האירופים.

הדגם השני עוצב בתוניסיה. תוניסיה, כמו מרוקו, לא סופחה לצרפת אחרי שנכבשה ב־1881. גם שם נשאר שלטון הביי המקומי על כנו, ובארץ כונן משטר חסות. לפיכך לא היה קל לשנות באופן חד־צדדי את מעמדם של היהודים. היה זה אפוא דגם הפוך לזה של אלג׳יריה, דגם שבו הקפידו השלטונות להשאיר את היהודים בצד הילידי של החברה הקולוניאלית.

לקווי המתאר של הדגם התוניסי היו מרב הסיכויים לעמוד בתשתית המדיניות שינקטו הצרפתים במרוקו. מצד אחד, אי אפשר היה לשנות את מעמד הד׳מים כפי שנקבע במשטר המרוקאי הישן באופן חוקי, אלא בהסכמתו של הסולטאן, הריבון הישן. מצד אחר, הנציב הצרפתי הראשון, המרשל ליוטה, לא צידד בהתערבות אירופית נמרצת בחיי התושבים המקומיים. הוא האמין כי ייקל על צרפת לשלוט, ועל המקומיים להתפתח, אם יישמרו הסדרים המסורתיים ללא זעזועים. תמורה חדה במעמד היהודים בוודאי לא התאימה להשקפתו הכללית. עם זאת הייתה לצרפתים מסורת מדינית משלהם, ואף שנמנעו משינוי מעמדם של היהודים, לא היה בכוונתם להשאירו על פי דפוסי המכ׳זן וראשי השבטים. לפי הבנתם הם היו רשאים לתקן ולקדם את המנהגים המקומיים בדרך של רפורמות, וכך עשו.

בעיקרו של דבר נגזרה מדיניותם של הצרפתים כלפי היהודים ממטרותיהם הכלליות במרוקו. מטרתם הראשונה הייתה לבסס את אחיזתם בארץ, והשנייה לפתח את כלכלתה כדי להפיק ממנה תועלת מרבית. מן המטרה הראשונה נגזרה המשימה לנסות לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם, למנוע תסיסה בתוכם ולנטרל גורמי חיכוך מיותרים בינם לבין שאר מרכיבי האוכלוסייה המקומית. מן המטרה השנייה נגזרה המשימה לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי לצרפתים.

תמורות ביחס השלטונות ליהודים עד שנות השלושים

התמורה הראשונה ביחס השלטונות כלפי היהודים הורגשה מיד עם הכיבוש ונגעה למעמדם כד׳מים. במסגרת פיקוחם על המוסדות הקיימים ביקשו הצרפתים להבטיח מתן הגנה וצדק ליהודים, שגם המכ׳זן היה מחויב להם בהתאם להלכה הדתית. הם לא התכוונו להתיר תקנות הפליה נוקשות כלפי היהודים, סחיטות מזדמנות וכו'; פן זה של מעמד הד׳מים הלך ונעלם מן החיים הציבוריים. תמורה זו שירתה את המשטר החדש, ששאף להופיע כמיטיבן של קבוצות האוכלוסייה השונות ולקשור אותן אליו. עם זאת, במסגרת הקו השמרני שנבחר לא שונה מעמדם החוקי של היהודים כמי שכפופים למרותו המשפטית של הסולטאן. היהודים נשארו כפופים למערכת המשפט המכ׳זני, וכמו בתוניסיה שימשה זיקה זו לסדר המרוקאי הישן מקור לתלונות על הפליה לרעה מול המוסלמים ועל יחס נוקשה.

התמורה השנייה אירעה זמן לא רב לאחר כינון המשטר החדש. ליוטה ציווה להכין תכנית רפורמות לארגון פנימי של הקהילות היהודיות. מנקודת מבטו של המשטר החדש נועדו הרפורמות להתאים את תפקיד הקהילות למקובל באירופה, כלומר לצמצם את סמכויות הקהילות לענייני פולחן וסעד בלבד, ולאפשר לפקידות הצרפתית שליטה על הוועדים המנהלים אותן. לצורך זה הוקם מדור מיוחד במינהלת העניינים השריפיים ובראשו הוצב נכבד יהודי, יחיא זגורי, נאמנה של הקונסוליה הצרפתית בקזבלנקה. תפקידו היה לפקח על ניהול הקהילות, לדווח לצרפתים על הלכי הרוח הפוליטיים ולוודא שהוראות הממונים עליו יבוצעו.

בפרשת מינויו של זגורי בלט רצונם של הצרפתים לשלוט במתרחש ולמנוע תסיסה. כמו כן היה לפרשה זו היבט המחזיר אותנו לייחודו של הציבור היהודי בנוף הילידי המקומי: היותו חלק מפזורה שרובה אירופית. בין המלווים של חיל הכיבוש הצרפתי היה חוקר יהודי ממוצא רוסי ובעל נטיות ציוניות, ד״ר נחום סלושץ. סלושץ נטל חלק בעבודת המטה, שמשימתה הייתה להניח את היסודות למינהל הצרפתי. רעיונותיו הלאומיים השפיעו על תכניותיו ביחס למיעוט היהודי. ליוטה ידע היטב כי הלאומיות המביאה בכנפיה בשורה של חופש ושוויון אינה מתיישבת עם פטרונות קולוניאלית, וחש כי הציונות עלולה לעורר מתחים מיוחדים בין מוסלמים ליהודים. מכל הבחינות הללו הדבר האחרון שנדרש לשלטון הקולוניאלי החדש היה השפעה ציונית במרוקו, ועל כן ברגע שעמד על נטיותיו של סלושץ – גירש אותו ממרוקו.

סילוקו של פעיל ציוני זר ובודד כמו סלושץ היה משימה לא קשה, אך השפעתם של יהודי המטרופולין הצרפתי הייתה סיפור אחר. ליוטה לא מיהר להיעזר בשירותיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), וחשב לפתח את החינוך היהודי, כמו זה המוסלמי, במסגרת מינהלת החינוך המקומית שהקים, בלי לערער את שיווי המשקל המסורתי בין שני היסודות הילידיים של האוכלוסייה המקומית. במשך שנים אחדות נפגעה אפוא רשת החינוך שפרשה כי״ח במרוקו וכוחה, במקום לגבור – צומצם. ואולם, אחרי עזיבתו של ליוטה את מרוקו הצליח הארגון לשכנע את הפקידות כי הוא יכול לקדם את מערכת החינוך של יהודי מרוקו, ולטפח את נאמנותם לצרפת ביעילות ובתיאום מלא עם הצרפתים. התחום הופקד באופן רשמי בידי הארגון, שהתחיל אז לקבל מענקים ממשלתיים לפיתוח מוסדותיו. רשת החינוך של כי״ח יכולה הייתה לקדם את החינוך היהודי, להתערב גם בנושאים אחרים הנוגעים ליהודים המקומיים ולבסס את מעמדה כפטרוניתם.

נחום סלושץ (1969-1873) חוקר לשונות המזרח וקדמוניות יישובם של היהודים בארצות המזרח. גדל והתחנך באודסה, ולמד בזינבה, שם הכיר את הרצל. מזכיר האגודה הציונית ״בני ציון״ באודסה. בשנת 1901 עזב את רוסיה ועבר לפריס להשתלם בסורבון בלימודי ספרות, מדעים ולשונות המזרח. היה ציר בקונגרסים הציוניים. בשנים 1912-1906 ערך מסעות מחקר לצפון אפריקה לבדיקת כתובות פיניקיות ויווניות. בשנים 1917-1913 היה במרוקו, והביא משם חומר אתנוגרפי ואפיגרפי רב. ב־1919 עלה לישראל. נמנה עם מחדשי הקמת ״החברה העברית לחקירת ארץ ישראל״, וערך את פרסומיה.

יחיא זגורי(1959-1878> נולד בקזבלנקה למשפחת נכבדים. מ־1895 עבד כמתורגמן בקונסוליה הצרפתית של קזבלנקה. ב־1906 קיבל אזרחות צרפתית, ומשנת 1907 שימש ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה, תפקיד שבו החזיק בהפסקות קצרות עד מותו. ב־1919 מונה למפקח על העניינים היהודיים מטעם השלטון הצרפתי, והיה איש סודו של ליוטה. החזיק בתפקיד זה עד 1934.

3. 3. הארגון הקהילתי של יהודי מרוקו

ט׳היר* מיום 22 במאי 1918 (שעבאן ב׳ 1336)

בנוגע לאירגון מחדש של ועדי הקהילות היהודיות

השבח לאל לבדו (חותם גדול של מולאי יוסוף)

אל משרתינו הישרים, ראשי המחוזות הקאידים של ממלכתנו המאושרת, וכן לנתינינו: להווי ידוע על פי [ההוראות] הנוכחיות – אללה יאדיר את תכנן.

הוד מלכותנו השריפית,

בסוברו שנחוץ להבטיח בצורה מסודרת יותר את פעילותם של ועדי הקהילות היהודיות,

מצווה כלהלן:

סעיף 1. מתפקידם של ועדי הקהילות היהודיות לסייע לנזקקים ובמקום שנדרש הדבר, לנהל את ההקדשים.

נוסף לכך הם יוכלו לפקח על הפולחן הדתי.

סעיף 2. ועדי הקהילות היהודיות מורכבים מנשיא בית הדין הרבני או דיין משנה ומנכבדים יהודים הממונים ע״י הואזיר הגדול שלנו מתוך רשימות המועמדים שהכינו בני דתם.

מספר החברים שימונו בדרך הזאת נע, על פי גודלה של האוכלוסיה היהודית, מ־4 עד 10 ונקבע לכל עיר בפקודה מטעם הוואזיר.

הרשימות כוללות מספר שמות כפול ממספר החברים הנדרשים.

סעיף 3. החברים האלה מתמנים למשך שנתיים. מנויים ניתן לחידוש. במקרה של מקום המתפנה מסיבות מוות, התפטרות או מכל סיבה אחרת, תפקידו של החבר החדש מסתיים בתאריך בו היה מסתיים תפקיד קודמו.

סעיף 4. תקציב הקהילות ניזון מתרומות ומגביות, ומהיטילים הנהוגים בקהילה ובמידה שהם קיימים, גם מהכנסות ההקדשים. התקציב מוגש כל שנה לאישורו של הוואזיר הגדול שלנו.

סעיף 5. חברי ועדי הקהילות בוחרים כל שנה נשיא מביניהם, שמינויו מוגש לאישור הוואזיר הגדול, וכן סגן־נשיא ומזכיר־גיזבר. שרותיהם הם בחינם, אך למזכיר־הגיזבר מותר להקציב שכר.

סעיף 6. פקודות מטעם הוואזיר יקבעו את פרטי ביצועו של הט׳היר הזה ואת הקהילות שיוכפפו לו.

נעשה ברבאט, שעבאן ב׳ 1336 (22 במאי 1918)

נבדק לפירסום ובצוע: רבאט, 23 במאי 1918. הנציב הכללי. ליאוטיי.

הארגון הקהילתי של יהודי מרוקו-מתוך הספר"תולדות היהודים בארצות האסלאם" בעריכת ש.אטינגר.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמ' 51

שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה, / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, לְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתְךָ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשִׁירָה,/ כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.
יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יְקָרַת כַּמְּנוֹרָה, / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו — או בצפון־אפרקיה בכלל — משורר שישוה לו בכושר ההתבטאות הלירית שלו ובעצמת הביטוי שבתרגום רגשותיו וחוויותיו לשפה גמישה ואמינה,. בתחום זה של יצירתו שהצגנו כאן, בקווים כלליים בלבד, הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו ואת סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משכרון ההשכלה. אגב כך הוא הראה שלגבי חווי החוויה המשכילית, סדנא דארעא חד הוא, אם במוגאדור ואם בליטא. התקופה המשכילית בחייו היתה מלאת סיפוק רוחני ואינטלקטואלי, אך רווית מתחים נפשיים עזים. היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים. בזמן זה הוא ניסה להתאים את המודל המזרח־אירופי של ההשכלה לתנאים המקומיים ששררו בקהילתו, בעלת המסורת היהודית החזקה והבלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בימה של ספרות ההשכלה, היתה ונשארה אחת ממסגרות ההתייחסות התרבותיות החשובות ביותר השירה הערבית־מוסלמית המקומית, העשירה והמגוונת.

עם שירה זאת הוא ניסה להתמודד, כמו שעשו בזמנם משוררי תור הזהב בספרד. התמודדות זו זימנה לידיו מפגש תרבותי פורה ביותר, בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה, לבין מסורת השירה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״ על מנגינותיהן המגוונות והמשתנות. מפגש זה הוא שאפשר לרד״א לסגל בצורה וירטואוזית ממש את משקל ה״קצידה״ לשירה העברית של יהודי מרוקו, ולהפוך ז׳אנר ספרותי־מוסיקלי זה למכשיר פואטי יעיל, גמיש וכובל בו בזמן, דרכו הוא הצליח לכתוב אחת היצירות המקוריות והמשמעותיות ביותר בשירת יהודי צפון־אפריקה ואולי בשירה העברית בכלל. מפגש תרבותי זה הוא גם שאפשר את פיתוחה של מסורת הבקשות והפיוטים של יהודי מרוקו שנקבעה ב״שיר ידידות״, מסורת שהיא גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.

מפאת קוצר היריעה, לא נוכל לדון כאן בפואטיקה המודעת והלא־מודעת של ר׳ דוד אלקאים, בעקרונות ובאילוצים שהנחו את כתיבתו ובעושר לשונו העברית ובגמישותה. גם לא נוכל להציג — ולוא בקווים כלליים — את יתר תחומי שירתו. אך הקורא ימצא בדיואן של רד״א שירה תנכי״ת נשגבה השמה דגש על פרטי העלילה והתפתחותה ועל יופי התיאור וסגולות הדו־שיח, וכן שירת גלות וגאולה עם התייחסויות ברורות לתנועה העיונית המתארגנת והמחדשת את תקוות המשורר ועם שירי הלל ותפילה לבנין בית המקדש.

כמו־כן יהנה הקורא משירה אישית־התנהגותית בעלת ביטויים ליריים מובהקים דרכה עורך המשורר חשבון נפש נוקב וחושפני עם עצמו, וכן משירים אירועיים לאומיים או קהילתיים שונים בהם מגיב רד״א על מאורעות ואירועים משמחים או מרגשים שקרו בזמנו. גם שירי המועדים ושירי הצדיקים נושאים את חותמה של כתיבתו המיוחדת, כתיבה הפורצת את שיגרת שירת הקודש של יהדות צפון־אפריקה והמפעילה מבני לשון קולעים ועשירים ביותר.

לסיכום, דרך דיואן זה של ר׳ דוד אלקאים, אנו ניצבים לפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, לפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, לפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה. בקיצור לפני יצירתו של משורר בעל שעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות יהדות מרוקו של סוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכ' כאן אנו חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה ואולי אף הגדול שביניהם.

הסקירה שהוגשה כאן מהווה חלק ממחקר מקיף על שירתו של ר׳ דוד אלקאים. המחקר נערך במסגרת הפרוייקט ״דיוקנה של קהילה״ שבמימונו של המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח של משרד החינוך והתרבות, ויכלול מהדורה מדעית של הדיואן בתוספת ביאורים, פירושים ומראי מקומות.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית-סיום המאמר

חיי שרה / קצידות

(131) — קצידה — סי׳ אני דוד קיים חזק בשקל ״א-יא גאסק לגזאל/עדבתיני בתיה רוף יא סמלאלי זור רצמי יא זין לכאל/כם־לי נחא לוצאל״

אֵ–ל , צוּר, נִסָּהוּ וַיֶּפֶל
זֶרַח אוֹר שִׁמְשׁוֹ, צוּר לוֹ אָצַל, / מִנְּאוּם נֶאְצַל / כָּל–אֹזֶן תִּצַּל
בִּנְךָ יִצְחָק — שִׁמְעָה לִי, / עֲלֵה הֹר הָרִים, — עֲלֵי/ הַר הַמֹּר שַׁי תַּעֲלֶה
רַק אֲבִינָדָב / לֹא אֲבִי נוֹדָב / בְּמַעֲנֵהוּ: הִנְנִי —
חֵן הוּצַק עָלָיו, אָזַר / מָתְנָיו, הִשְׁכִּים בְּאוֹר שַׁחַר וַיְחַלֶּה —
פְּנֵי אֵ-ל בְּלֵב חָלָל / לֹא שָׁת לֵב לֶחָלָל:

הַיָּשׁוּב לִי נִגְזַל / עַד מָתַי, יְיָ, שִׁמְעָה וּסְלַח לִי
זוּר רִשְׁעֵי וְנֶאֱכָל / הִנֵּה כֹּחִי נִכְשָׁל:
נִיצוֹץ נִגְלָה בַּעֲרָפֶל

קָרָא לְאַבְרָהָם מִמַּעַל / אֶל תט יָד–מֵעַל / לִמְבֹרָךְ מֵעַל
הִנֵּה יֵשׁ פִּתְחוֹן–פֶּה לִי / כִּי יִרְאָתְךָ הִיא פִּלְאִי / לאֵ–ל חַי הַמַּשְׁפִּילִי…
הֵן כֶּבֶשׂ נִצָּב / תְּמוֹר בֵּן נִצַּב. / חֵלֶף לֹא נֶחְשַׁךְ מִמֶּנִּי —
אַרְבֶּה זַרְעֲךָ, בְּמִפְזָר / יִתְבָּרְכוּ בָּךְ, כִּי שָׁמַעְתָּ בְּקוֹלִי
וְהִתְבַּשֵּׂר עוֹד וּצְהַל / עֵזֶר בִּנְךָ וּשְׁאַל: הַיָּשׁוּב:

יְדָעָהּ שָׂרָה, לִבָּהּ נוֹפֵל
פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ, כִּי בְּעוֹלָל / זִקְנָתָהּ, עוֹלַל / עֲלִילוֹת עוֹלָל
בְּכִי רַב, דִּמְעָה מָלֵא, / רָעִיתִי, נְעִימָה לִי,/יָפָתִי, תְּמִימָה לִי

כנפי שחר

הנושא: העקדה ומתוך חיי־שרה.

ויפל — הפעיל, הפלהו מכל בני דורו(ערש״י — שמות א, כ). צור לו אצל — עשהו אציל ומכובד. מנאום נאצל — מן הדבור אשר נמשך אליו מלמעלה לעקוד את בנו. כל אוזן תצל — תזועזע. רק אבינדב — כנוי ליצחק, ע״ש שאמר: אילו אמר לי הקב״ה זבח עצמך לפני לא הייתי מעכב (ערש״י — בראי כב, א). לא אבי נודב — כנוי לישמעאל, ע״ש נודב שהיה מצאצאיו(דהייא ה, ים). בלב חלל — פנוי מבל הרהור. לא שת לב לחלל — ליצחק העומד ליקרב.

הישוב לי נגזל — רמז להרהורי לבה של שרה: אבל עיקר הכוונה לעם ישראל או לביהמ״ק וא״י. זור רשעי… — פזר ומחול רשעי, שיהיה נאכל, יתעכל ולא יהיה רישומו ניכר. נכשל — תשש.

ניצוץ — אור. יד מעל — יד השחתה. למבורך מעל — מא-ל עליון. כבש נצב — עומד מוכן. תמור בן נצב — תמורת יצחק שישאר קיים. במפזר — בתפוצות, בל גויי הארץ. והתבשר… — שנולדה בת־זוגו של יצחק. בעולל זקנתה — בבן זקוניה. עולל עלילות עולל — נעשה מעשי טלה, נשחט: ״טליא״ נאמר על עולל — עלם וגם על כבש רך.

לִבְנֵי חֵת רַהַב / יְלִידֵי רַהַב / עָנוּ, שְׁמַע נָא, אֲדוֹנִי —
אִישׁ אֱ-לֹהִים, בְּמִגְזָר / קִבְרֵנוּ שִׂים מֵתְךָ, בִּפְנֵי קְהָלִי

הֵן נָתַתִּי, לֵךְ נְחַל, / גֵּיא וּמְעָרָה תִנְחַל: הֲיָשׁוּב:

דְּוַה–לֵב כְּיוֹשֵׁב עֹפֶל
קָרָא אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ / גָּדוֹל תַּרְבִּיתוֹ / מֵעַם מַרְבִּיתוֹ
נֶאֱמָן–בֵּיתִי, מִשְׁעָנִי / הַצּוּר הוּא יְדָעַנִי / אֶשְׂנָא בַת כְּנַעֲנִי
וְאֶל תָּמִישׁ גַּב / וּבְטַח בְּמִשְׂגָּב / וְקַח לְךָ אִשָּׁה לִבְנִי
מִבֵּית אָבִי, לֹא אֵל זָר / מִטּוֹב אוֹצְרוֹתַי קַח, וְהִשָּׁבְעָה לִי,
וְאִם לֹא, בְּךָ אֶפְלַל לַייָ אֶתְפַּלָּל: הַיִּשּׁוּב:

וְיֵלֵךְ בֶּטַח, לֹא הִעְפִּיל
בָּא עֵת עֶרֶב — עֵת הַשּׁוֹאֲבוֹת / בָּנוֹת אוֹהֲבוֹת / בָּנִים וְאָבוֹת
נָא צוּר סְלַח לִזְדוֹנִי / וּשְׁקוֹט מְרִיב מְדוֹנִי / אִשָּׁה לְבֵן–אֲדוֹנִי
מִבְּנוֹת עָרַב / לֹא בְּנוֹת עֲרָב / אִם אָמַרְתִּי לָהּ הַשְׁקִינִי—
מִכַּדֵּךְ, וְתִתְאַזָּר,/ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁהוֹכַחְתָּ, צוּר חֵילִי,
כֹּל, בִּלְעָדְךָ, מֵהוֹלָל / בָּרוּךְ שֵׁם מְהֻלָּל: הֲיָשׂוּב:

דַּל שְׂפָתָיו עוֹד לֹא הִכְפִּיל
רִבְקָה יָצְאָה מִקִּיר חוֹמָתָהּ / נוֹשְׂאָה חֶמְתָּהּ / וּבְרַב חָכְמָתָהּ
בִצְּעָה אֲמִירָתוֹ / בֵּרַכְתּוֹ אִדְּרַתּוּ / יָצָא מִמְּאֵרָתוֹ.

כנפי שחר

לבני חת רהב — התחנן, ל׳ התרפס ורהב רעיך (מש־ ו, ג). ילידי רהב — מתהללים במתה שקר, לי רהבים ושטי כזב (תה מ, ה). במגזר — חלקה.

דוה לב — ממיתת שרה. כיושב עופל — כשומר במגדל־הצופים כן הוא כל מעייניו בצרכי בנו. גדול תרביתו — חניכו הגדול. מעם מרביתו — מכל העם הרב אשר אתו. ידעני -— הודיעני, ל׳ אשר ידעו ה׳ (דברי לד, י). ואל תמיש גב — ר״ל אל תשתמט. והט שכם לעול מצותי. ואם לא — אם לא תקיים את השבועה. בך אפלל — אתבע אותך לשמים לשפוט אותך, לי ופללו א-להים (ש״א ב, כה). לה׳ אתפלל — אני מצדי אעזורך בתפלה.

לא העפיל — לא התאמץ כמי שעושה מעשה נועז. מבנות ערב — לי נעימות ומציאות־חן, בת מאותן הבנות המוצאות חן בעיני אדוני. לא בנות ערב — לא מבנות ישמעאל. כול… — חוץ ממך, אתה ה׳, הכל הוללות וסכלות.

דל שפתיו — דלתי פיו. עוד לא הכפיל — לא סגר, לא קפל אחת על השניה. נושאה חמתה — כדה. בצעה — קיימה. אדרתו — עודדה אותו. יצא ממארתו — מקללת ארוך כנען

לָבָן חַז, אָהַב / חֲלָאֵי זָהָב, / נא, יְדִידַי, שַׁלְּחוּנִי
צָלְחָה דַּרְכִּי, א–ל עֵזֶר / אָחִיהָ–אִמָּהּ יִשְׁאֲלוּ, הֲתֵזְלִי?
אָנָּא, אֲחוֹתֵנוּ, אַל– / נָא תֹּאמְרִי נוֹאַל: הֲיָשׁוּב:

קִיָּם דִּבְרִי הַזָּל / עָנְתָה: אֵלְכָה, זֶה חֶלְקִי וְגוֹרָלִי
אֶסְעָה מִבֵּין עַם סָכָל / כַּבְּהֵמוֹת נִמְשָׁל:
חֹן עָלַי וְתִזַּל / כַּטַּל אִמְרָתִי וְהַאֲזִינָה לִי
וְשׁוּב שְׁבוּת עַם שָׁכַל / הַמֻּכֶּה עַל הַשָּׁל:

זֶרֶם מִן הַמַּזָּל / מִמַּעֲיַן הַחָכְמָהּהַשְׁפֵּעַ נָא לִי
חֹן הֲגִיגִי, לֹא אוּכַל / לִמְלִיצָה וּמָשָׁל:

קַיֵּם דִּבְרִי גּוֹזָל / וּבְנֵה בֵּית מִקְדְּשֵׁי מִשְׁכַּן זְבוּלִי
וּשְׁכִינָה עַל הַהֵיכָל / וּמַלְכוּת בְּמֶמְשַׁל:

חז – ראה. חלאי — תכשיטי זהב. התיזלי? – התלכיי אל נא תאמרי נואל – אל תאמרי טפשות. כלומר אל תסכימי ללכת.

קיים דברי הזל — ה' קיים דברי השליח. הזל — אשר אזל. עם סכל – טפש. חון עלי. . דברי המשורר. ותזל… — כלומר יתקבלו דברי שירתי. עם שכל — אשר קפח בניו וארצו. המוכה על השל — המקבל ענשו על שגגתו. זרם… – שפע ממזל החכמה וממקורה השפע לי. לא אוכל למליצה… – גם אם לא אדבר בסגנון פיוטי. קיים דברי גוזל — קיים הבטחותיך לישראל. גוזל — כנוי לישראל ע״ש על גוזליו ירחף (דברי לב, יא).

רב סגי נהור שהפתיע במה רבנים בחכמתו

סיפור זה הוא בהמשך לסיפור שלפניו. כמסופר לעיל, יעקב אחי ז״ל ואנוכי, יסדנו בית ספר עברי חדש. כעין תלמוד תורה מסורתי, אבל תכנית הלימודים היתה שונה לחלוטין מזו שהיתה נהוגה ב״חדרי לימוד״ הישנים. הרב מיכאל אנקווה, שהתנגד לכך, ובינינו היה ריב ומחלוקת ממושכים במשך כארבע שנים, מצא סיבה נוספת להתנגדותו. ״הנה״ הוא אומר לקהל ״יעקב דהאן ואחיו חנניה הביאו מורה סגי נהור, נר כבוי שאין בכוחו ללמד״. ר׳ אברהם יצחק מויאל ז״ל, שכיהן כחזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה,

בתת הברתו היה לצידנו, ומחמת היותו קרוב למשפחת רבני אנקווה, לא גילה את דעתו ברבים.

 תוך כדי המחלוקת שהיתה בינינו ובין הרב מיכאל אנקווה בענין תלמוד תורה החדש, נפטר הרב אפרים חסן ז"ל – רב העיר שלנו(סאלי).

ר׳ אברם מויאל בא אל יעקב ואלי ואמר לנו, בסתר ״הנה יש לכם הזדמנות להוכיח לעיני הרבנים והקהל, שר׳ יעקב אדרעי, הסגי נהור, שהבאתם כמורה ראשי, הוא רב וחכם גדול. אני מציע לכם, שבשבת השלושים לפטירת הרב אפרים חסן, הרב יעקב אדרעי(הסגי נהור) הוא ישא את הדרשה, בנוכחות רבנים ונכבדי הקהילה, וגם הרב מיכאל יהיה נוכח״. ענינו לו ״לך קודם תשכנע את הרב מיכאל, אולי יסרב לרעיון זה״.

איכשהו, רבי אברהם מויאל שכנע את הרב מיכאל, באומרו לו ״מה אתה מפסיד, בוא אתנו וניווכח לדעת באיזה רב מדובר״. הרב מיכאל השתכנע.

ר׳ יעקב אדרעי, אשר הבאנו הדבר בפניו, קיבל את הרעיון, ואמר בתנאי ״תמצאו לי ספר זה וספר זה, ורק חנניה יעמוד לרשותי להבנת הדרשה״.

מצאנו את הספרים הדרושים. ר׳ יעקב ביקש ממני לבוא להצטרף אליו ולקרוא מן הספרים. הוא ביקש ממני להביא מחברת ועט. כל יום היינו יוצאים לשדה, מחוץ לשאון קריה ומתישבים תחת עץ. אני קורא בפניו מתוך הספרים, ולבקשתו הייתי רושם ראש כל נושא לפי בחירתו. בגומרנו לרשום כמה דברים מאותם הספרים, ביקש ממני לרשום ראשי הפרקים במספר סידורי. בזמן הדרשה הוא ביקש ממני לשבת על ידו, עם המחברת ביד. ״בגומרי נושא אחד, תזכיר לי בלחש את הנושא הבא אחריו לפי הסדר שנקבע״.

ביום שבת המיועד, אחרי תפילת שחרית, הלכתי אתו לביתו של הרב הנפטר. קהל רב ליווה אותנו. יחד עם הרבנים, חכמי העיר ומכובדי הקהילה.

כל אחד תפס מקום בסלון הגדול שהיה בביתו של הרב. מי על כסא, ומי ישב על המזרונים שהוצעו מסביב לקירות הסלון. ויש אפילו שלא מצאו מקום, ורק עמדו צפופים במסדרון הארוך שליד הסלון. ר׳ יעקב ואני ישבנו על שני כסאות זה ליד זה באמצע הסלון וכל הקהל מסביבנו.

ר׳ יעקב התחיל בדרשה שהתארכה כשעתיים, ומדי פעם, הוא נוגע בי בידיו, ורומז לי להזכיר לו את הקטע הבא.

הרב מיכאל, ספק בהנאה, ספק בקנאה, אמר ״רבותי, זה מספיק״. ר׳ יעקב אמר ״עוד לא גמרתי, אבל לפי בקשתו של הרב אפסיק״,

באותה שבת, דרשת הרב הפכה לשיחת היום בפי הרבנים שהרבו בשבחו של ר׳ יעקב, שעל אף עוורונו הכין דרשה שהרשימה רבים.

אותה דרשה, שגם הרב מיכאל התרשם ממנה, היתה גורם להתפייסות בינינו ובין הרב מיכאל שהתחיל להתעניין מקרוב ממה שלומדים בתלמוד תורה חדש זה. הוא שאמר שלמה המלך: ״חכמת עריק תאיר דרכו״.

הרב מיכאל אנקווה שינה במקצת את יחסו אל אחי יעקב ואלי, דרשת הרב יעקב אדרעי השפיעה לא במעט על דעותיו על הרב הסגי נהור, ועל יחסו אליו באופן חיובי. מדי פעם היה בא לבקר בתלמוד תורה. פעם עיין בספר לימוד עברי ומצא המלה ״ילקוט״, ולא הבין את משמעותה.

אגב, יהודי מרוקו לא מבטאים האות קוף בביטוי ערבי כאות גרונית, אלא בביטוי אות אלף, ועל כן הרב שאל התלמיד מה זה ״ילאוט״ במקום ״ילקוט״. עם פתיחת בית הספר החדש הרגלנו כל הציבור לקרוא בהיגוי נכון.

המריבה הממושכת שהיתה בינינו ובין הרב התרככה במעט: א) הדרשה של ר׳ יעקב אדרעי והסגי נהור השפיעה עליו מאוד. ב) משלחת מכובדת מכזבלנבה, התערבה בנושא המריבה ועשתה ״סולחה״ בינינו. ובזה תמה המחלוקת שכמעט פילגה הקהילה לשני מחנות.

שבת אחת ללא חמין

בערב שבת, כל עקרת בית שלחה את הסיר או הסירים של החמין שלה לבית האפייה הציבורי(אל פראן). הסירים היו אטומים לגמרי בסרט בר טבול בסיד רטוב. כסימן היכר בין יתר הסירים, בעת יציאתם מהתנור ביום שבת, כל משפחה סימנה הסיר או הסירים שלה בסימן מיוחד גם כן בסיד, על מכסה הסיר, או על הסיר עצמו. בדרך כלל, בהרבה בתים של יהודים, עבדו משרתות ערביות והן שהביאו סירי החמין לבית האפייה.

המפקח היהודי שישב ליד פתח בית האפייה (ראה פרק שבת בספר ״מנהגי קודש וחול״) הכיר כמעט את כל הערביות שעבדו כמשרתות אצל יהודים.

הערבים אהבו מאוד את החמין של היהודים. פעם אחת ערבי הכין חמין בביתו, שיחד משרתת ערביה וביקש ממנה להכניס את הסיר שלו יחד עם הסירים של היהודים. הדבר נודע רק ביום השבת, בזמן הוצאת הסירים מהתנור. הערבי עמד בפתח ומחכה. המשגיח אמר לו ״מה אתה עושה כאן?״ ״אני מחכה להוצאת הסיר שלי״. וכך, הערביה נתפסה בקלקלתה והודתה במעשה. קמה בהלה בציבור, כי לא ידעו מהו הסיר השייך לערבי.

העניין הובא בפני רב העיר, אשר פסק כי כל הסירים הם בחזקת מאכל טרף, והשבת לא יאכלו מהחמין שהתבשלו באותו תנור, מחשש שהאדים של הסיר הערבי חדרו לאחד הסירים של היהודים, כי אולי סיר אחד לא היה אטום לגמרי. מה גם שהערבי אולי העתיק הסימן על הסיר שלו.

אותה שבת היהודים לא אכלו חמין שהתבשלו באותו תנור, ואפילו אותה שבת נקבעה כתאריך לזכרונות מסויימים ״סבת בלא סכינא״(השבת ללא חמין). מאותו יום, פנה רב העיר למשגיח ודרש ממנו לפקוח עין ולבדוק טוב, לאיזו משפחה שייך כל סיר שנכנס למאפייה.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998–עמוד 88

מתן בסתר

אלג'יר היה עשיר גדול, יהודי ירא שמיים, מקיים מצוות, מפזר כספו לעניים ולכל ניצרך, שתמיד שמע בקול רב העיר וכל אשר ביקש ממנו מילא. כשפנה אליו וביקש ממנו לתמוך במישהו, לתת להכנסת כלה או להלבשת יתומים ואלמנות, עשה זאת ברצון ובשמחה.

לרב העיר היה קרוב אחד שעסק במסחר אך מצבו הכלכלי הורע מיום ליום. הוא מכר כל אשר לו בבית ולא סיפר לאיש על מצבו הגרוע. חג הפסח התקרב ובביתו אין מאומה. התבייש האיש לבקש עזרת אחרים. רק הרב ידע מה מצבו.

הרב פנה לעשיר וביקש את עזרתו למען קרובו הסוחר, והעשיר הבטיח לרב שהעניין יסודר. ציווה העשיר על משרתו לקנות לו דג גדול. המשרת הביא את הדג אל העשיר. מה עשה העשיר? לקח יהלום יקר והכניסו לתוך נחירי הדג.

עברה שעה קלה והנה הסוחר עובר ליד בית מסחרו של העשיר. קראו העשיר ושאלו לשלומו, שוחח איתו בענייני מסחר והסוחר דיבר על כל העניינים ולא גילה לעשיר את מצבו השפל. קם הסוחר ללכת לדרכו והנה נתקלו עיניו בדג הגדול שהיה על השולחן. שאל את העשיר: ״מה עושה כאץ הדג"?

אמר העשיר: "שלחתי את הדג לאשתי הביתה אך היא סירבה לקבלו, בטענה שהיא קנתה די והותר, וביקשה שאמכרהו או שאתנהו לעניים. ואני מחכה להזדמנות״.

אמר הסוחר אל העשיר: ״אם אתה מסכים למוכרו, אני מוכן לקנותו כי טרם קניתי צורכי החג. אנא, אמור נא לי מה מחירו"? אמר העשיר: "רק שני דירהמים".

שילם הסוחר שני דירהמיס לעשיר, לקח את הדג והוליכו לביתו. לקחה האשה את הדג, ניקתה ורחצה אותו ופתחה אותו והנה ראתה יהלום בתוכו. אמרה לבעלה: "ראה מה מצאתי בתוך הדג. אלוקים ראה בעוניינו ובא לעזרתנו. כעת נוכל לחוג את החג כראוי. לך מיד ומכור את היהלום וקנה כל צורכי החג״.

הלך הסוחר עם היהלום, הסתובב מסוחר לסוחר וכל אחד הציע לו מחיר אחר. לבסוף ניגש אל העשיר והראה לו את היהלום. נטל העשיר את היהלום בידו ואמר לסוחר: ״שמע נא ידידי, היהלום הזה עולה שלושת אלפים דירהמים. אם תרצה, הרי לך מחירו. אף פרוטה יותר לא אתן לך עבורו״.

שקל הסוחר בדעתו ולבסוף הסכים וקיבל את מחיר היהלום, טבין ותקילין. הלך וקנה צורכי החג, ושמחה גדולה שררה בביתו. בימי הפסח, ביקרוהו רבים מידידיו ורעיו, והוא סיפר להם כי אליהו הנביא שלח לו את ברכתו, ובעזרתו קיבל מתנה ששיפרה את מצבו באופן ניכר. בחול המועד ערך מסיבה גדולה, הזמין אורחים, מכירים וקרובי המשפחה וכן את הרב. סיפר להם את כל אשר קרהו וכי אליהו הנביא זימן לו את היהלום. אחרי הסעודה, נכנס הרב עם הסוחר אל אחד החדרים ואמר לו: "אל תאמר יותר כי אליהו הנביא ניגלה אליך, וכי שלח לך את היהלום, אלא כך וכך העניין. העשיר שקנה את היהלום הוא שעזר לך. ועכשיו אני משביעך, כי לא תדבר עם העשיר בנידון זה מאומה. הוא ייפגע ואין זה יפה". הבטיח הסוחר לרב כי לא ידבר עם העשיר בעניין זה. אחרי החג התעסק הסוחר במסחר ומסחרו פרץ. הוא בא בדברים עם העשיר והתייעץ איתו בכל אשר עשה, אך לא הזכיר לו אף פעם את עניין היהלום. גם הוא הלך בדרכו של העשיר, הגיש מכספו לכל פונה, וביתו היה פתוח לרווחה לכל. ברכת ה' הייתה בכל אשר לו ומאז לא ראה יותר ימים רעים.

הודה הסוחר לה׳ על כל אשר פעל למענו. יזכנו ה' תמיד להיות בין הנותנים 'מתן בסתרי, כי זוהי הצדקה הרצויה.

בזכותו של רבי אבנר צרפתי

מעשה בערביה עשירה שהיה לה בן יחיד. הבן היה חולה במחלה חשוכת מרפא; הוא לא היה יכול לעמוד על רגליו.

לא נותרה עיר במרוקו שבה לא פקדה אימו את קברות הקדושים, אך כלום לא עזר.

לערביה זו הייתה שכנה יהודיה. יום אחד, בשובה מעלייה לקבר קדוש, אמרה הערביה לשכנתה: ״הנה, את כל המקומות הקדושים פקדתי ודבר לא עזר. אם נגזר על בני למות, ימות; ואם לחיות, יחיה". אמרה לה היהודיה: ״לכי לך אצל קברו של רבי אבנר צרפתי וקחי עימך את הילד".

קמה הערביה, הכינה שבעה אוהלים ולקחה עימה מלווים רבים, שומרים ומשרתים. בהגיעה אל הקבר, השתטחה ואמרה: ״הו, יא קדוש! הנה ביקרתי בקברותיהם של הקדושים המוסלמים ואף קדוש לא עזר לי. עתה הבאתי לך את הילד".

הלילה הזה היה ליל שבועות והילד ישן עם אימו באוהל. עודו ישן, והנה בא אליו ה'חכם׳ [הקדוש] ומקלו בידו ושאל אותו: ״מה אתה עושה כאן״?

נעמד הילד על רגליו, הזדקף ואמר לו בקול תחנונים: ״אימי שהתייאשה מלמצוא תרופה למחלתי, היא שהביאה אותי לקדוש הקבור כאץ״. עודו מדבר, ואימו פקחה את עיניה וראתה אותו עומד. אחר־כך אמר החכם לילד: ״קום ולך, אין לך מה לחפש כאן״. וכך היה.

מאז נהגה הערביה להביא מידי שנה בחג השבועות, שני סלים עמוסים סוכר ותרנגולות לקדוש. הסבלים של האשה נהגו לפזר את קוביות הסוכר על ימין ועל שמאל. ואנחנו, הילדים, היינו מזנקים כדי לזכות באחת מהן. שוחט אחד בשם רבי יעקב זיאוי היה שוחט את התרנגולות ומחלק את הבשר. הכל בזכותו של רבי אבנר צרפתי.

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-עמ' 179

החזרת העטרה ליושנה בהיבטה הלאומי היא גם החזרת מלכות ישראל כמימים ימימה:

חוטר מגזע ישי יצא, זה מה שקוינו

קרנו תרום ותנשא, מלכותו עלינו

ישב על מדין, דן וידין עמך בצדק

כינונה של מלכות ישראל היא חלק מהשאיפות הלאומיות של עם ישראל, והיא תבוא לאחר פריקת עול הגלות ונקמת ה׳ באויבים. מלכות זו תהיה תחת דגלו של משיח בן דוד ״חוטר מגזע ישי״.

הערת המחבר: שאיפה זו לנקמה בגויים באה לידי ביטוי באימרה הידועה ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד׳׳(שבת ס״ג א׳). עד לבואן של ימות המשיח המזהירים עם ישראל יפרוק את עול העמים מעליו וינקום בהם, לאחר מכן תכונן מלכות בית דוד על עם ישראל.ע"כ

הגאולה בהיבטיה הרוחביים (כינון המקדש וחידוש הפולחן)

אצל עם ישראל, ובכלל זה בגולת יהודי מרוקו, מפעמות תקוות משיחיות לגאולה עתידית. עיקרן של תקוות אלה אינן בהיבטים הלאומיים בלבד. קיימים בעם רצונות להתגשמותם של יעודים רוחניים שהם העיקר שבעיקרים. הגאולה תביא בעקבותיה להתעלות רוחנית של העם. התעלות זו תבוא בתהליך שסופו חידוש ימי הזוהר של העם והמלכות שבארץ־ישראל. אחד העניינים המרכזיים הקיים בפיוטי הגאולה שב״שירת הבקשות״ הוא בניין המקדש ששימש כמרכזו הרוחני של עם ישראל. בניין המקדש מופיע בתדירות כחלל מהשאיפות של עם ישראל בעידן הגאולה.

הערת המחבר: כך לדוגמה אנו מוצאים בתפילת ״שמונה עשרה״ בשחרית של יום חול את הביטוי ״והשב העבודה לדביר ביתך ובתפילת ״שמונה עשרה״ של ראש חודש ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם״.ע"כ

 בפיוט אחד כתוב ״בשמו אבטח כקדם, יבנה היכל ומקדש״, ובפיוט אחר מופיע אותו רעיון במילים שונות ״יזרח שמשנו, בדביר ועזרה״. המקדש מקבל שמות שונים: היכל, מקדש, דביר וגם בית הבחירה״ויבנה בית הבחירה בגדל תעצומו״. כך מוצאים פיוט המציג תמונה מהווי המקדש לעתיד לבוא בעידן ימי הגאולה:

פיוט מספר 240 מ"איעירה שחר" לרבי חיים רפאל שושנה

 (240) — פיוט — סי׳ מנד(יל)

ע״מ בת״י ב״ת בדלת בת״י בת׳׳י בסוגר

מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן / אֶרְאֶה סְבִיבוֹת אָהֳלִי
מֶשִׁי וְאַרְגָּמָן / כֶּסֶף וְזָהָב וַחֲלִי:

נָבִיא וְכֹהֵן שָׁם / יוֹשְׁבִים עֲלֵי כִּסְאוֹת יְקָר
נוֹשְׂאִים עֲלֵי רֹאשָׁם / הוֹד עִם עֲטֶרֶת פָּז וָדָר
הָאִישׁ אֲשֶׁר יֶאְשַׁם / מִחֵטְא אֲשֶׁר הָיָה כְּבָר —

יִגַּשׁ בְּעֵת, קָרְבָּן / יָבִיא, וְיָצָא מִבְּלִי —
חֵטְא, זַךְ אֲזַי יִלְבַּן / לָשׁוּב כְּמוֹ חַי מֵחֳלִי:

דֵּעָה כְּמוֹ כַלְכֹּל / מָלְאָה אֲזַי אֶרֶץ צְבִי
הָאֵ–ל אֲשֶׁר עַל כֹּל / נָעְלָה, וְעַל חוּג יוֹשְׁבִי
גָּדוֹל וְגַם יָכוֹל / צוּרִי לָקוֹנִי אוֹהֲבִי:

וּבְתוֹךְ נְוֵה מִשְׁכָּן / קוֹל פַּעֲמוֹן עִם כָּל–כְּלִי —
זֶמֶר, וְשִׁיר נִתְכַּן / אֶל יוֹצְרִי וּמְחוֹלְלִי:

כנפי שחר

מעשה… — כל מה שמסביב לאהלי, בית מקדשי, עשוי בקפידה ובדייקנות. משי… — שם אריגי תולעת־שני וצמר אדום עם בלי כסף וזהב ושאר תכשיטים. יגש בעת — בעת אשר יגש. ילבן — יכובס מלכלוך החטא. דעה… — במ״ש (ישעי יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את הי. בלבול — אחד מארבעת החכמים המפורסמים (מ־יא ה, יא). ועל חוג… — היושב על חוג הארץ(ישעי מ, בב), מעגל המקיף את הארץ, השמים. קול פעמון — פעמוני הזהב שהיו בשולי מעילו של כהי־ג (שמות כח, לג). ושיר נתכן… — וקול השיר אשר נתקן ללוים לומר בביהמ״ק לכבוד הבורא יתבי.

פיוט זה מציג תיאור עתידי של עבודת האמן שתעשה בעת הקמת המקדש. המשורר מתאר בלשון ציורית את המקדש כפי שצפה אותו בדמיונו. יופיו משתקף בבדי משי ובכלים יקרים מכסף ומזהב ובצלילי זמר הנישאים בפי הלויים. במקדש זה, שעפ״י המסורת יבנה ע״י ה׳, יושמע קול זמר ושיר ע״י הלויים לכבוד האל הבורא.

לאחר בניית המקדש תחודש עבודת הקרבנות ״ותרצה בשבחי״, באחד הפיוטים אנו מוצאים את המשורר מיחל לעבודת הקרבנות במקדש ולמצוות העליה לרגל:

מתי יקריבו ערך עולות וזבחים שלוש פעמים בשנה?

קול מבשר ישועה, לך מקווה

החצוצרות ותרועה, כמו גן רוה"

(פיוט 205 אעירה שחר)

ובפיוט אחר כותב המשורר:

זבח תודה כפר ענש / נקריב בשבת וחדש

עולה וכליל, נחדש / קרבן ומנוחת מחבת

בשתי שורות אלה מציין המשורר את כל סוגי הקרבנות שעתידים בני העם, החוזרים לציון, להקריב במקדש שייבנה.

מירושלים, בירת מלכותו של ה׳, יישמע קול תורה:

משם תצא אורה / תורה מפארה

כי מציון תצא תורה ותהלה

רעיון זה מזכיר את דברי הנביא ישעיהו בחזון אחרית הימים ״כי מציון תצא תורה ודבר ה' ־ מירושלים״, ובכך הופכת ארץ־ישראל למרכז ההשכלה לכל העמים. על כך אומר המדרש ״ציון היא בית הועד לכל העולם, שנאמר ״כי מציון תצא תורה״. תורה זו תחזור להיות תורת נצח שתלווה את עם ישראל בכל אשר יפנה ותסייע לו להגשים את ייעודו כעם הבחירה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–עמוד 64

רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, יחד עם ידיעתו הלא פחות רחבה של המקורות העבריים המסורתיים שעמדו עד אז לרשותו, מסבירה את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד אליו היא מכניסה כל המתיימר ליצור בה. גם פה משמשת הכתיבה למשורר כפורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר כניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכל ליצור יצירה משמעותית בה מיטשטשות לעתים קרובות מיגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו, מיגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולתרום את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ה״קצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״

אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה ״נדיבים״ המופיעה בשני השירים״, המובאים כאן במלואם. השירים מנוקדים על ידי, כמו כל יתר הקטעים המצוטטים כאף.

• הערת המחבר: לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המוזכרים בהערה 26 דלעיל, אין ספק בכך שפעלו של אליעזר בן יהודה למען תחיית השפה העברית ואשר מצא את ביטויו בעתון החבצלת וכן בעתוניו הוא, היה ידוע במוגאדור, בקרב חברי חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים ע״י אליעזר בן יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעתונות העברית בתחילת תר״ן, שנה בה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו ״נדיבים״ רמוז בנראה גם שמו של פרופי יוסף הלוי אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן יהודה בהטפתו לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים, נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ׳יד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה, ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך: שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן־יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44.

שפה נעימה, עורי לחיים!

באהבה יקראוך בנייך

 וכמו במבחר עת נעורייך

לבשי עדיים!

יגון ועצב נפשך בל יפחיד

עוד באפנו רוח נושבת

באל נשבענו בי רק המוות

בינינו יפריד. .(56-55 (מחברת מליצה ושיר, עמ׳

נקל להיווכח כאן שלמרות השפעתו של יוסף הלוי, עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית, כתב רד״א גם פיוט ארון על הדקדוק 235-7 העברי ובו הוא נותן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה עמ׳

שיר ו: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים ובלי זמר; והוא על יקרת השפה״.

שָׂפָה יָפָה, כִּפְרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ, / כְנִצַּנִים, כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים.
בָּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחִי וַעֲדֵה(!) עֶדְיֵךְ, / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים.
וּבְטֹה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלִחְיִךְ, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפָּרַיִךְ, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים, כִּצְמוּדִים
בְּעֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְּחָה לַיִּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ, / עֲדִי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

תנועות משיחיות

חלק מן המדרשים שחוברו בתקופה זו טעונים מתח משיחי רב, ומשתקפות בהם התקוות לגאולה קרובה, שהשתעשעו בה הלבבות. בוודאי אי־אפשר לטעון, כי התקוות המשיחיות היו נחלתו של חלק אחד בלבד בעם היהודי — אולם עובדה היא, כי מתח התקוות המשיחיות גרם לזעזועים חמורים יותר בחברה היהודית שבתפוצות המרוחקות מן המרכזים, ובתוך אוכלוסיה, שזיקתה למרכזי התורה לא היתר, חזקה וברורה למדי. הרי בכל הזמנים היה בתנועות המשיחיות הפעילות משהו מן ההטרודוכסיות, שגרם להסתייגותם של החכמים, וסופן הוכיח בדרך כלל על שמץ מינות שדבק בהן מתחילתן.

יתכן שאפשר להוכיח את קיומה של תנועה משיחית פעילה בין היהודים בארץ ערב, שציפו להופעתו של המשיח דווקא בחבל ית׳רב—אלמדינה. על כן נראתה לחלק מהם — אמנם לחלק זעום בלבד — הופעתו של מוחמד כאישור של תקוותיהם, וגרמה להתאסלמותם של אחרים. יתכן גם כי זה ההסבר למציאותם של קווים משיחיים מסויימים בדמותו של מוחמד. מתנועה משיחית זו נטוי קו ישר אל עבּדאללה בן סַבָּא, יהודי מתימן שהתאסלם זמן קצר לאחר מותו של מוחמד ועבר בכל רחבי האימפריה כדי להפיץ את האמונה, כי מוחמד הוא המשיח, וכי הוא יופיע שנית. עד אז ימלאו את מקומו עלי אדמות עלי, נושא בתו פאטמה, וצאצאיו. תורתה של תנועה משיחית זו העמידה את המלומדים על העובדה, כי את מקורות תנועת השיעה, המוסלמית יש לבקש אולי באמונות המשיחיות של היהודים — ולא במקורות פרסיים־הודיים, כפי שמקובל היה לחשוב.

קו אחר מביאנו אל יהודי פשוט, בור ועם הארץ, עובדיה שמו, הוא אבּו עִיסא אלאִסְפַהָאני, שראה את עצמו המשיח או מבשר המשיח לבני עמו, ואשר חי בתקופת שושלת בני אומיה. הרמב״ם ב״אגרת תימן״ שלו (חוברה בערבית בשנת 1172 לערך) מונה ארבעה אנשים שהתנשאו להיות משיחים ונתבדו, ושצריכים לשמש אזהרה לבית יעקב מפני אמונת שווא. את הראשון והקדום ביניהם אין הוא מזכיר בשמו, אבל החוקרים תמימי דעים שהכוונה לאבו עיסא. על כן ברצוני להביא כאן שורות אחדות מתוך ״אגרת תימן״:

״והנה אני מספר לכם בקצור מעשים שקרו לאחר שקמה מלכות ישמעאל, ותקחו מהם מוסר. ומהם, כי מן המזרח, מעבר לאספהאן, יצא מספר עצום של יהודים, מאות אלפים, ובתוכם איש אשר מתנשא לאמר כי הוא המשיח. יצאו מזוינים וחרבותיהם שלופות והרגו כל איש אשר פגע אותם. לפי הסיפור שהגיע אלי באו עד סביבות בגדאד, והדבר היה בראשית בני אומיה״.

הקראי אלקרקסאני (כתב בשנת 937) מספר בספרו על אבו עיסא אלאספהאני, כי הוא טען לנבואה וחיבר מגילות וספרים, אף כי לא ידע קרוא וכתוב. הוא ציווה להתפלל שבע פעמים ביום, אסר על הבשר והיין, הודה בנבואת ישו ומוחמד, שנשלחו אל מאמיניהם בין העמים. אולם היהודים הרבניים לא הרחיקו את העיסוניים מקירבם; וכששאל אלקרקסאני את אחד מחכמי היהודים לסיבת היחס הסובלני כלפיהם: ״למה מקרבים אתם את העיסוניים ותתחתנו בהם, והם כפי שידוע לך מייחסים את הנבואה לאחרים?״ השיב לו זה: ״מפני שהם אינם חולקים בנוגע ל(קביעת) המועדים״. ״ותשובתו זו — מוסיף אלקרקסאני — מוכיחה, כי תופעת הכפירה אצל האנשים (נראית) טובה מתופעת מחלוקת בנוגע למועדים, כפי שחידשום בעצמם״. אכן, אלקרקסאני לא בדה מלבו את הדברים על היחס הסובלני של המנהיגים הרוחניים ביהדות כלפי סטיות בענייני אמונה לעומת יחסם הנוקשה בנוגע למעשים העלולים לערער את אחדות האומה.

בהקשר זה יש לרמוז לתנועה משיחית שניה, שצמחה סמוך לימיו של אבו עיסא, זו של המטעה שריע־סריני־סורנאני, ואשר גרמה לכת מינים בישראל. ההד על הופעתו של משיח זה הגיע עד ספרד, והוא הוכחה גם לעוצמתה של תנועתו בשעתה, גם לקשרים שהיו קיימים כבר אז, בראשית השלטון הערבי בספרד, בין העדות היהודיות במזרח הח׳ליפות ובמערבה הקיצוני. נטרונאי גאון, שנשאל על צאצאי התומכים בסדיני, גילה יחס סובלני ביותר כלפי אלה שהלכו אחרי משיח זה ושרצו לחזור בתשובה: ״עיקרן מישראל ויש שם ישראל עליהם… ולכן יש לקרבן ולהכניסן תחת כנפי השכינה״. אכן, הוא מחמיר בנוגע לבנים שנולדו מזיווגים האסורים לפי דיני ישראל; כלומר, כל עוד החריגה מדת ישראל היא בענייני אמונות ואף מעשים שיש בהם תקנה, יש לקבל החוזרים לתוך העדה. אולם אין פשרה בנוגע למעשים, שאין כל אפשרות לתקנם.

הערות המחברת: יתכן שדברים אלה סופרו בשבחו של אבו עיסא, בהשפעת המסורת המוסלמית על מוחמד. הכוונה היתד, לאשר בכך שהדברים שהוא מוסרם — דברי נבואה הם, שכן לא יכול היה לקחתם מספרים כתובים. גם הסיפור שנפוץ עם נפילתו של אבו עיסא בקרב כי לא מת אלא נעלם — מקורו אולי במסורות מוסלמיות שיעיות. ראה פרק ח׳ והערה 16 שם.

יש לזכור שהשינויים בלוח ובקביעת המועדים על־ידי הקראים היו אחת הסיבות החשובות למחלוקת בין היהודים הרבניים לקראים.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 281

האם ישו הוא המשיח!

הקוראן הולך בדרכו של האוונגליון, הקורא לישו ׳המשיח׳. האם יש הצדקה לכינוי זה לגבי ישו? לפי דברי נביאי ישראל, יש למשיח, שעם ישראל מצפים ומייחלים לבואו, כמה מאפייני יסוד, וכדי לדעת אם אכן מדובר במשיח אמת, יש לבדוק אם מאפיינים אלו מתקיימים בו, והם: האיש יציל את ישראל מכל צרה ומלחמה; עם ישראל ישב בשלוה בארץ ישראל – הארץ המובטחת להם על־ידי בורא עולם; בית המקדש יהיה בנוי על תלו בירושלים; האנושות כולה תכיר באמיתות נבואותיהם של נביאי ישראל; האנושות תעבוד את ה׳ בשלום ובאחווה; עם ישראל יקיים את כל מצוות התורה שנצטווה בהן בהר סיני ואומות העולם יקיימו את שבע המצוות המוטלות עליהן(יבמות כד, ב). האוונגליון מציג את ישו בתור משיח:

״אמן אומר אני [ישו] לכם [תלמידיי]: לא תספיקו לעבור את ערי ישראל עד שיבוא בן־האדם״ (מתי י, כג).

אבל ההיסטוריה הפריכה את הבטחותיו: ישו לא הציל את עם ישראל מצרותיו; בית המקדש נחרב; היהודים הוגלו מארצם, נרדפו והושפלו; אומות העולם לא עובדות את ה׳ כראוי ובשלום, כנראה מתעלמים הנוצרים מדברי ההאזהרה ששמו אחרוני כותבי

האוונגליון בפי ישו:

״אם יאמר לכם איש בעת ההיא: הנה פה המשיח או הנהו שם, אל תאמינו, כי יקומו משיחי שקר ונביאי שקר תתנו אותות גדולים ומופתים כדי להתעות, אם אפשר, גם את הבחירים. הנה מראש אמרתי לכם׳׳.

הנה, אף שהקוראן קורא לישו ׳המשיח׳, מסתבר שלא כיוון למושג המשיח כמו שהנוצרים הבינו אותו, וכוונתו רק לאיש גדול, הנבחר מבורא עולם לשליחות מיוחדת, כמו שגם המלך כורש נקרא בתנ׳׳ך ׳משיח׳.

האם מוחמד הוא נביא!

כדי להוכיח שמוחמד היה נביא טוענים המוסלמים, בין השאר, כך: הלוא הוא נולד בין ערבים, ולא עמד לפני הר סיני; הוא גם לא ידע קרוא וכתוב, ואם כן, מאיפה ידע דברים אם לא על־ידי רוח הקודש? לפי דעתם הוכיח מוחמר עצמו את נבואתו מהיותו אנאלפביתי:

״המאמינים באותותינו, אשר ילכו עם השליח, הנביא ׳אל־אומי׳ (אל-רסול אל־נבי אל-אומי), אשר אותו ימצאו רשום אצלם בתורה ובאוונגליון, הוא יצווה עליהם לנהוג בדרך ארץ ויאסור עליהם את המגונה… ויסיר מעליהם את הנטל ואת הכבלים… על כן האמינו באלוקים ובשליחו בנביא אל-אומי(אל-נבי אל-אומי)…״ (ז, קנו-קנח).

الَّذِينَ يَتَّبِعُونَ الرَّسُولَ النَّبِيَّ الأُمِّيَّ الَّذِي يَجِدُونَهُ مَكْتُوبًا عِندَهُمْ فِي التَّوْرَاةِ وَالإِنْجِيلِ يَأْمُرُهُم بِالْمَعْرُوفِ وَيَنْهَاهُمْ عَنِ الْمُنكَرِ وَيُحِلُّ لَهُمُ الطَّيِّبَاتِ وَيُحَرِّمُ عَلَيْهِمُ الْخَبَآئِثَ وَيَضَعُ عَنْهُمْ إِصْرَهُمْ وَالأَغْلاَلَ الَّتِي كَانَتْ عَلَيْهِمْ فَالَّذِينَ آمَنُواْ بِهِ وَعَزَّرُوهُ وَنَصَرُوهُ وَاتَّبَعُواْ النُّورَ الَّذِيَ أُنزِلَ مَعَهُ أُوْلَـئِكَ هُمُ الْمُفْلِحُونَ– الأعراف ממרום החומה

מיהו הנביא ה׳אל-אוּמִי׳ המוזכר בתורה ובאוונגליון? ומה פירושו של שם זה? מהו העול והסבל שנביא זה הסיר? וממי? לפי האורתודוקסיה המוסלמית הנביא הוא מוחמד; ׳אומי׳ פירושו אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, אנאלפבית. העול והסבל הם מצוות התורה ודיניה. מוחמד בא להסיר מעל היהודים את עול המצוות והתיר להם חלק מן המאכלים שנאסרו עליהם. הטעם שמוחמד קורא לעצמו ׳אומי׳ – אנאלפבית – הוא כדי להוכיח את היותו נביא, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, ועל כורחך קיבל את ידיעותיו ממלאך.

אולם פרשנות זו תמוהה. ראשית, מוחמד כלל לא רשום לא בתורה ולא באוונגליון. זאת ועוד, הלוא היהודים התגוררו במדבריות חצי-האי ערב מאות שנים לפני בואו של מוחמד. המשנה, שנכתבה 500 שנה לפני הופעתו של מוחמד, כבר מעידה על המצאות היהודים בערב. היא מספרת איך נשות היהודים שהתגוררו בערב יצאו מביתן כמו נשים ערביות, כשפניהן מכוסות ורק עין אחת גלויה; סיפורי התורה כמובן היו ידועים ליהודים, וגם הבדווים השתעשעו בהם, ובדווי הראה לחכם יהודי את המקום שבו נבלעו באדמה קורח ועדתו. לכן גם אם מוחמד לא ידע קרוא וכתוב, הלוא יכול היה להטות אוזן ולשמוע את סיפורי התורה מהם.

נמצא אפוא כי הפרשנות הרווחת בקרב המוסלמים – למה יקרא מוחמד נביא ה׳אומי׳

־ משוללת יסוד. הרבה יותר מתקבל על הדעת ההסבר, שהנביא אומי הוא משה. הלא הסורה הזאת, השביעית, מספרת כיצד הוציא משה את בני ישראל מעבדות מצרים ונתן להם את התורה בהר סיני. אם כן, הכינוי ׳אומי׳ בא מלשון אומה, לפי שהיה משה נביא לעם ישראל או לכל האומות. העול והסבל שהסיר הנביא משה מבני ישראל, הם אלה שנגרמו להם על־ידי המצרים, ומשה הוציאם משם. משה גם ציווה על ישראל כפי מה שהורה לו ה׳: חלק מן הדברים אסר עליהם, וחלק התיר, כפי שקיבל מן השמים.

עכשיו מוסבר למה הנביא הזה רשום בתורה וכן באוונגליון, כי אכן משה רשום שם.

הערת המחבר: "Gilliot, "Les informateurs Juifs et Chrétiens de Muhammad, וכן ראו לעיל בסוף פרק ב את הדיון באמו של מוחמד ומורו ואת מסקנתנו מדברי הספרות האסלאמית הימי-ביניימית – כי ורקה, בן דודו של אשתו הראשונה של מוחמד, תרגם את התורה לערבית. אם כן, ראיה זו שנוצרה בהמשך הזמן סותרת את המסורת הקדומה.ע"כ

עם זאת, כדי להצדיק את פרשנותם לפיה הנביא ה׳אומי׳ הוא מוחמר, טוענים המוסלמים כי בתחילה אכן הוזכר מוחמד בתורה ובאוונגליון. לטענתם קיוו היהודים שהנביא המוזכר ושיבוא עוד יהיה יהודי, אך כשנוכחו יהודי מדינה כי הנביא הוא ערבי, מחקו את שמו והעלימו כל זכר שלו מן החומש.

הערת המחבר: ראו לצרוס-יפה, עולמות שזורים, עמ׳ 46-30. טענת הזיוף (תחריף) ושינוי נוסח המסורה (תבדיל) נועדה להסביר את הסתירות שבין המקרא והקוראן, וגם כדי שיוכלו לטעון שהנוסח הנכון, הבלתי-משובש של המקרא, כולל נבואות בדבר שליחותו של מוחמד ועליית האסלאם. יש מוסלמים הסבורים כי הסיבה, שיהודי מדינה וכן שאר היהודים לא קיבלו את מוחמד לנביא, היא על שום היותו ערבי, ולא יהודי. אבל כבר כתב רבי נתנאל בריבי אלפיומי(תימן, המאה השתים־עשרה) בספרו גן השכלים, וכן הרמב״ם ב״איגרת תימן״, שלפי דת ישראל ייתכן שה׳ ישלח את רוח הקודש גם למי שאינו יהודי. גם הגר, אם ישמעאל, זכתה כמה פעמים לגילויו של מלאך (בראשית טז, ז-יג; כא, יז-יח). ואם הדברים הכתובים בקוראן שסותרים את התורה לא יצאו מפי מוחמד; אם באמת מוחמד לא ציווה להרוג יהודים, ואלו רק הוספות מאוחרות שנוצרו כדי לפרש פסוקי הקוראן – אין זה מן הנמנע מצד הדת היהודית שלמוחמד התגלתה באיזה רגע רוח הקודש.ע"כ

טענה זו של המוסלמים מקוממת. בתקופת מוחמד, בתחילת המאה השביעית, היו היהודים פזורים במדינות אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ובידיהם אלפי עותקים של חומשים ותנ״ך, כולם זהים באופן מוחלט. הם נמצאו בכל בתי הכנסת של קהילות היהודים, ונהגו לקרוא בהם בפומבי לכל הפחות פעם אחת בשבוע, ביום השבת ־מנהג שכבר היה נהוג מזמנו של משה, וכמבואר בתלמוד, באוונגליון, וכן בדברי פלביוס: ״וביום השביעי אין אנו עובדים; הוא מוקדש ללימוד מנהגנו וחוקינו כי ראויים הם להגות על אודותם, כמו כל דבר טוב אחר, כדי למנוע אותנו מחטא״(קדמוניות טז, ב, ג).

אם כן, איך יעלה על הדעת לשנות או למחוק משהו מן התורה בלי שייוודע על כך? זאת ועוד, בתקופות קדומות יותר תורגם התנ״ך ללשונות אחרות: ליוונית – כ־800 שנה לפני מוחמד; וללטינית, הוולגטה ־ כ־300 שנה לפניו; ובכל תרגומי התנ׳׳ך האלו אין כל אזכור לשמו של מוחמד. הרבה קולמוסים נשברו מסופרי המוסלמים בניסיון למצוא אזכור או רמז כלשהם לשמו של מוחמר בתורה, או לחלופין למצוא הסברים שיניחו את הדעת כיצד ייתכן ששמו הושמט מן התורה, אך כל ההסברים וההשערות רעועים ולא משכנעים.

הערת המחבר: בתגובה לטענה זו טוען הפולמוס המוסלמי כי בימי קדם היה נוסח המסורה שמור אצל הכוהנים, ומלבד קטעים אותנטיים בודדים, שהיו ידועים לכל בני ישראל(כמו ׳שירת האזינו׳) היו הכוהנים יכולים לזייף את המקרא כאוות נפשם – ואף עשו זאת. ראו לצרוס-יפה, עולמות שזורים, עמ׳ 53־58. אבל טענה זאת עוד לא מסבירה למה הפסוק הקוראני מספר על זכרון שמו של הנביא כאילו הוא מוזכר עוד בזמן מוחמד בתורה ובאוונגליון, ועוד; הלוא האוונגליון נכתב הרבה אחרי חורבן בית הראשון! ועוד, איך אפשר ליהודים למחוק את שמו גם מהאוונגליון? ולגבי עצם טענת זיוף התורה ראו בעניין זה להלן תחילת פרק ו – ״יצירת ביקורת המקרא של המוסלמים״.

מאחורי הקוראן-בירורים בענייני יהדות ואסלאם-חי בר-זאב– עמ' 129

(84) — פיוט — סי׳ חיים

ע״מ י-י הגאים

עת דודים כלה / ר' חיים בן סהל

עֵת דּוֹדִים כַּלָּה בּוֹאִי לְגַנִּי

פָּרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵץ רִמּוֹנִי

חָלַף הַגֶּשֶׁם הַסְּתָו עָבַר

קוּמִי רַעְיָתִי הַחֵשֶׁק גָּבַר

נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִין בַּמִּדְבָּר

              שָׁם אֶתֵּן דּוֹדִי לָךְ מַחְמַד עֵינִי

יָפִית וְנָעַמְתְּ כַּשֶּׁלֶג שִׁנֵּךְ

 דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ

צְאִי נָא וּרְעִי בְעִקְבֵי צֹאנֵךְ

             קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִי, מַרְאֵךְ הַרְאִינִי

יָרַדְתִּי עפרה לִרְעוֹת בַּגַּנִּים

לִרְאוֹת בְּיָפְיֵךְ עֵינַיִךְ יוֹנִים

אָרִיתִי מוֹרִי, לִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים

                 עָרַכְתִי שֻלְחָן, מָסַכְתִּי יֵינִי

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת

אֶת הָאַהֲבָה לַיְלָה לֹא תִשְׁבּוֹת

מִיּוֹם נְדוּדֵךְ נָשָׂאתִי רִיבוֹת

       אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי

(84) הנושא: נחמה.

עת דודים — הגיע זמן הגאולה. לגני — לארצי הקדושה. פרחה הגפן… — הגיעו ימי הטובה. הנץ — הוציא פרח. חלף הגשם — זמן הכמישה, כנוי להסתר־הפנים. החשק גבר — התעוררו הרחמים. נצא השדה… — דברי ב״י, נצא מארצות הגולה ונתייחד בשרה, בי רק שם אגלה כל אהבתי אליך. כשלג שנך — שיניך נקיות ממאכלות אסורות. דבש וחלב… — לא פסקת מלימוד התורה. צאי נא ודעי... — אם עד עכשיו, מחוסר חופש דת, אינך יכולה לחנך הבנים על ברכי הדת ולא לפרסם את יהדותך, עתה צאי מבל אותן ההגבלות. לרעות בגנים — להשגיח על קהלותיך. לראות… — ולראות בדמעות עיניך המציקות לי. אריתי מורי… — התבשמתי משמך הטוב ומניחות מעשיך, והרי כל טובי ערוך מעתה לפניך. אריתי — לקטתי. מסכתי — מזגתי. מים רבים… — כלומר, בטוח הייתי בך שלא גלי־הגזרות ולא חשכת־הגלות יבולים להביאך להתכחש בי. מיום נדודך נשאתי ריבות — באמרם ״איה נא א-להיהם?״.