עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998

רב סגי נהור שהפתיע במה רבנים בחכמתו

סיפור זה הוא בהמשך לסיפור שלפניו. כמסופר לעיל, יעקב אחי ז״ל ואנוכי, יסדנו בית ספר עברי חדש. כעין תלמוד תורה מסורתי, אבל תכנית הלימודים היתה שונה לחלוטין מזו שהיתה נהוגה ב״חדרי לימוד״ הישנים. הרב מיכאל אנקווה, שהתנגד לכך, ובינינו היה ריב ומחלוקת ממושכים במשך כארבע שנים, מצא סיבה נוספת להתנגדותו. ״הנה״ הוא אומר לקהל ״יעקב דהאן ואחיו חנניה הביאו מורה סגי נהור, נר כבוי שאין בכוחו ללמד״. ר׳ אברהם יצחק מויאל ז״ל, שכיהן כחזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה,

בתת הברתו היה לצידנו, ומחמת היותו קרוב למשפחת רבני אנקווה, לא גילה את דעתו ברבים.

 תוך כדי המחלוקת שהיתה בינינו ובין הרב מיכאל אנקווה בענין תלמוד תורה החדש, נפטר הרב אפרים חסן ז"ל – רב העיר שלנו(סאלי).

ר׳ אברם מויאל בא אל יעקב ואלי ואמר לנו, בסתר ״הנה יש לכם הזדמנות להוכיח לעיני הרבנים והקהל, שר׳ יעקב אדרעי, הסגי נהור, שהבאתם כמורה ראשי, הוא רב וחכם גדול. אני מציע לכם, שבשבת השלושים לפטירת הרב אפרים חסן, הרב יעקב אדרעי(הסגי נהור) הוא ישא את הדרשה, בנוכחות רבנים ונכבדי הקהילה, וגם הרב מיכאל יהיה נוכח״. ענינו לו ״לך קודם תשכנע את הרב מיכאל, אולי יסרב לרעיון זה״.

איכשהו, רבי אברהם מויאל שכנע את הרב מיכאל, באומרו לו ״מה אתה מפסיד, בוא אתנו וניווכח לדעת באיזה רב מדובר״. הרב מיכאל השתכנע.

ר׳ יעקב אדרעי, אשר הבאנו הדבר בפניו, קיבל את הרעיון, ואמר בתנאי ״תמצאו לי ספר זה וספר זה, ורק חנניה יעמוד לרשותי להבנת הדרשה״.

מצאנו את הספרים הדרושים. ר׳ יעקב ביקש ממני לבוא להצטרף אליו ולקרוא מן הספרים. הוא ביקש ממני להביא מחברת ועט. כל יום היינו יוצאים לשדה, מחוץ לשאון קריה ומתישבים תחת עץ. אני קורא בפניו מתוך הספרים, ולבקשתו הייתי רושם ראש כל נושא לפי בחירתו. בגומרנו לרשום כמה דברים מאותם הספרים, ביקש ממני לרשום ראשי הפרקים במספר סידורי. בזמן הדרשה הוא ביקש ממני לשבת על ידו, עם המחברת ביד. ״בגומרי נושא אחד, תזכיר לי בלחש את הנושא הבא אחריו לפי הסדר שנקבע״.

ביום שבת המיועד, אחרי תפילת שחרית, הלכתי אתו לביתו של הרב הנפטר. קהל רב ליווה אותנו. יחד עם הרבנים, חכמי העיר ומכובדי הקהילה.

כל אחד תפס מקום בסלון הגדול שהיה בביתו של הרב. מי על כסא, ומי ישב על המזרונים שהוצעו מסביב לקירות הסלון. ויש אפילו שלא מצאו מקום, ורק עמדו צפופים במסדרון הארוך שליד הסלון. ר׳ יעקב ואני ישבנו על שני כסאות זה ליד זה באמצע הסלון וכל הקהל מסביבנו.

ר׳ יעקב התחיל בדרשה שהתארכה כשעתיים, ומדי פעם, הוא נוגע בי בידיו, ורומז לי להזכיר לו את הקטע הבא.

הרב מיכאל, ספק בהנאה, ספק בקנאה, אמר ״רבותי, זה מספיק״. ר׳ יעקב אמר ״עוד לא גמרתי, אבל לפי בקשתו של הרב אפסיק״,

באותה שבת, דרשת הרב הפכה לשיחת היום בפי הרבנים שהרבו בשבחו של ר׳ יעקב, שעל אף עוורונו הכין דרשה שהרשימה רבים.

אותה דרשה, שגם הרב מיכאל התרשם ממנה, היתה גורם להתפייסות בינינו ובין הרב מיכאל שהתחיל להתעניין מקרוב ממה שלומדים בתלמוד תורה חדש זה. הוא שאמר שלמה המלך: ״חכמת עריק תאיר דרכו״.

הרב מיכאל אנקווה שינה במקצת את יחסו אל אחי יעקב ואלי, דרשת הרב יעקב אדרעי השפיעה לא במעט על דעותיו על הרב הסגי נהור, ועל יחסו אליו באופן חיובי. מדי פעם היה בא לבקר בתלמוד תורה. פעם עיין בספר לימוד עברי ומצא המלה ״ילקוט״, ולא הבין את משמעותה.

אגב, יהודי מרוקו לא מבטאים האות קוף בביטוי ערבי כאות גרונית, אלא בביטוי אות אלף, ועל כן הרב שאל התלמיד מה זה ״ילאוט״ במקום ״ילקוט״. עם פתיחת בית הספר החדש הרגלנו כל הציבור לקרוא בהיגוי נכון.

המריבה הממושכת שהיתה בינינו ובין הרב התרככה במעט: א) הדרשה של ר׳ יעקב אדרעי והסגי נהור השפיעה עליו מאוד. ב) משלחת מכובדת מכזבלנבה, התערבה בנושא המריבה ועשתה ״סולחה״ בינינו. ובזה תמה המחלוקת שכמעט פילגה הקהילה לשני מחנות.

 

שבת אחת ללא חמין

בערב שבת, כל עקרת בית שלחה את הסיר או הסירים של החמין שלה לבית האפייה הציבורי(אל פראן). הסירים היו אטומים לגמרי בסרט בר טבול בסיד רטוב. כסימן היכר בין יתר הסירים, בעת יציאתם מהתנור ביום שבת, כל משפחה סימנה הסיר או הסירים שלה בסימן מיוחד גם כן בסיד, על מכסה הסיר, או על הסיר עצמו. בדרך כלל, בהרבה בתים של יהודים, עבדו משרתות ערביות והן שהביאו סירי החמין לבית האפייה.

המפקח היהודי שישב ליד פתח בית האפייה (ראה פרק שבת בספר ״מנהגי קודש וחול״) הכיר כמעט את כל הערביות שעבדו כמשרתות אצל יהודים.

הערבים אהבו מאוד את החמין של היהודים. פעם אחת ערבי הכין חמין בביתו, שיחד משרתת ערביה וביקש ממנה להכניס את הסיר שלו יחד עם הסירים של היהודים. הדבר נודע רק ביום השבת, בזמן הוצאת הסירים מהתנור. הערבי עמד בפתח ומחכה. המשגיח אמר לו ״מה אתה עושה כאן?״ ״אני מחכה להוצאת הסיר שלי״. וכך, הערביה נתפסה בקלקלתה והודתה במעשה. קמה בהלה בציבור, כי לא ידעו מהו הסיר השייך לערבי.

העניין הובא בפני רב העיר, אשר פסק כי כל הסירים הם בחזקת מאכל טרף, והשבת לא יאכלו מהחמין שהתבשלו באותו תנור, מחשש שהאדים של הסיר הערבי חדרו לאחד הסירים של היהודים, כי אולי סיר אחד לא היה אטום לגמרי. מה גם שהערבי אולי העתיק הסימן על הסיר שלו.

אותה שבת היהודים לא אכלו חמין שהתבשלו באותו תנור, ואפילו אותה שבת נקבעה כתאריך לזכרונות מסויימים ״סבת בלא סכינא״(השבת ללא חמין). מאותו יום, פנה רב העיר למשגיח ודרש ממנו לפקוח עין ולבדוק טוב, לאיזו משפחה שייך כל סיר שנכנס למאפייה.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998עמוד 88

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר