מורשת יהדות מרוקו

נדידת עם של יהודים לכיוון מדינת ישראל בשעה של תסיסה לאומית ערביה גוברת במרוקו היתה הדבר האחרון שהיה רצוי עתה לצרפתים. ייתכן שהם היו מצליחים לדכא את תנועת היציאה בעצמם, אך התפתחויות במדינת ישראל, שעליהן נעמוד בהרחבה בהמשך, יצרו את הבסיס לשיתוף פעולה בין המדינה היהודית החדשה לבין השלטונות הקולוניאליים ולפתיחת דף חדש ביחסים בינם לבין הפעילות הלאומית היהודית.

הגל הראשון של עולי מרוקו הותיר רושם קשה בישראל הצעירה. השלטונות הישראליים עצמם רצו לרסן את תנועת ההגירה מכיוון זה. בינתיים עשו גם הניצחונות של ישראל על מדינות ערב את שלהם, והמדינה החלה להצטייר באור חיובי בעיני ראשי השלטון הצרפתי במרוקו. הנציב ז׳ואן הודה כי הוא היה בין הממליצים בפני ממשלתו שלא להכיר רשמית בישראל. הוא חשש בשעתו שמא הכרה כזו תעורר רגשות אנטי־יהודיים ואנטי־צרפתיים במרוקו. המלצות דומות שלחו גם הנציב בתוניסיה ומושל אלג׳יריה. ואולם עד ינואר 1949 הספיק הנציב במרוקו לשנות את דעתו. הוא העריך שנוכח חולשת מדינות הליגה הערבית בהתמודדות הצבאית עם ישראל יורדת עתה יוקרת התנועה הלאומית המרוקנית, דבר המשרת כמובן את העניין הצרפתי. על כן היה ז׳ואן מוכן לתמורה דרמטית ביחסים בין שלטונות הפרוטקטוראט לבין ישראל. הוא היה מוכן להיכנס עמה למשא ומתן חשאי, להניח לה לפתוח משרד עלייה בקזבלנקה וסניפים בערים נוספות, להסכים עמה על מספר מהגרים חודשי או שנתי ולאפשר לה לפעול בגבולות ההסכם בשקט ובביטחה. הואיל ולשני הצדדים היה עניין במספר לא גדול של מהגרים מרוקנים, לא היה קשה לסיים את המשא ומתן בהצלחה. שלטונות הפרוטקטוראט ניהלו שיחות עם שני יהודים צרפתים שהגיעו אליהם כשליחי הסוכנות ומדינת ישראל, מרק ירבלום ויעקב (ז׳אק) גרשוני, וסיכמו את תנאי ההסדר עם גרשוני, בחילופי מכתבים שיכונו להלן ״הסכם ז׳ואן־גרשוני״. מספר העולים נקבע ל-600 נפש מדי חודש או מעט למעלה מ-7,000 לשנה. כמו כן סוכמו התנאים של הפעלת משרד העלייה בקזבלנקה, אשר כונה על־ידי הישראלים ״קדימה״.

כמו בתחום הארגון הקהילתי של היהודים, כך גם ביחס לציונות חלו אפוא בסוף שנות הארבעים תמורות משמעותיות ביותר במדיניות הצרפתית במרוקו. בשני המקרים לא היתה התמורה פרי יוזמה של השלטונות הקולוניאליים, אלא נבעה מן הצורך להגיב על לחצים. ובשני המקרים ביקשה הפקידות לקנות לעצמה שקט על־ידי ויתורים מסוימים לגורם הלוחץ, ועשתה זאת על־ידי סטייה ברורה ממדיניותה בתקופה שבה היה המשטר הקולוניאלי בשיא עוצמתו, לפני מלחמת־העולם השנייה. הוויתור הוכתב הן על־ידי לחצים מקומיים והן על ידי שיקולים אימפריאליים. בשעה שהלך ונרקם ההסכם הבלתי רשמי בין הנציבות לישראל, בחורף ובאביב 1949, שיגר שר החוץ רובר שומן(Schuman) לנציב ז׳ואן הוראות ששיקפו מן הסתם את נקודת המבט הגלובלית של השר., מסתבר ששומן חרד מהשלכות הסכסוך הישראלי־הערבי על מעמדה של צרפת בעולם הערבי ועל אחיזתה בצפון אפריקה, וביקש מז׳ואן להחמיר את הפיקוח על הגבול.

הנציב הרגיע את השר שהוא נוהג כך מאז הקיץ, אך לאמיתו של דבר שיקפה תשובתו את השלב החדש שעל ספו עמדה מדיניות הפרוטקטוראט: הסדר עם ישראל. ז'ואן כתב לשר כי מספר ארגונים ציוניים הציגו בפני הפקידות לאחרונה תוכניות להגירה שיטתית של צעירים מרוקנים לפלסטינה וביקשו את עזרת השלטונות. הוא הסביר כי מטרתם המוצהרת של הפונים לחלץ את הצעירים מן המצב הן המורלי והן החומרי האומלל שבו הם נתונים במרוקו, ולאפשר להם להתאקלם ביסודות בריאים בארץ־ישראל, בחזקם את כוחה הדמוגרפי של המדינה החדשה. זו היתה התזה של מרק ירבלום, השליח הציוני איש מפא״י שנשלח אל הנציב.

 אך ז׳ואן ציין דווקא שמות של ארגונים שלא נחשבו ״ציוניים״ כלל – היא״ס ־אורט – כמי שעומדים מאחורי התוכנית. אורט אכן החל אז את פעולתו במרוקו בתנופה, ביוזמתם של אישים מקומיים, כחלק מן הניסיון של העילית המתמערבת להקל את המצוקה. היא״ס גם הוא עבר אז מפנה ביחסו להגירה לישראל נוכח העלייה ההמונית. לא ברור מה היתה עמדתו האמיתית של ז׳ואן לגבי התזה שהיתה מונחת ביסוד רעיון ההגירה הגדולה הזאת, שלפיה הצעירים היהודים במרוקו סובלים מתנאי מצוקה וצריך לחלצם. מתזה זו השתמעה כמובן ביקורת לא קלה על מידת הרווחה שהביא עמו השלטון הצרפתי לתושבי הארץ, ולא היה זה מסוג הדברים שהצרפתים אהבו לשמוע. ברור עם זאת שז׳ואן היה מוכן להתייחס לרעיון ודומה שמדיניות הפרוטקטוראט בשלב זה, בעניין העלייה הבלתי לגאלית, מלמדת שבאופן כללי הפקידות לא התנגדה כי הלחץ החברתי ״פחת במידה מסוימת על־ידי הגירה, גם אם לא הודתה בכך מפורשות. מספר העולים לחודש שיקף כנראה, בין היתר, את היקף ההגירה הרצוי לנציבות כדי להקל את הלחצים החברתיים המקומיים.

עם זאת, לא השיקולים החברתיים של הנציבות הם שקבעו את פרטי ההסכם, שבן היקף ההגירה שעליו הוסכם היה שווה פחות או יותר לשיעור הגידול הדמוגרפי השנתי של המיעוט היהודי. שיקולים פוליטיים הם שעמדו מאחורי ההסכם. האינטרס היהודי של הנציבות נשאר כשהיה: לקשור את המיעוט היהודי לשלטון הקולוניאלי מצד אחד, ולהבטיח את השקט הפנימי והסדר הציבורי מצד אחר. כדי לקשור את המיעוט למרוקו, דבר שהיה נחוץ עתה עוד יותר  מבעבר, צריך היה לדאוג בראש ובראשונה שהוא לא יהגר בהמוניו לישראל, ומכאן מכסת העולים הקטנה. עצם ההסכם, הואיל והוא נעשה בעצה אחת עם הישראלים, גם לא יכול היה לעורר טענות נגד השלטונות כאילו הם מדכאים בכוח את שאיפות היהודים המקומיים. אדרבה, הוא אפשר לשלטונות להצטייר כמיטיבים עם המיעוט ומוכנים לבוא לקראתו בחשאי, אפילו בניגוד לאינטרסים שלהם ביחסיהם עם הרוב המוסלמי. לאמיתו של דבר, תנועה דלילה כזו של מהגרים יהודים לא היתה אמורה למשוך את תשומת־הלב של המח׳זן, של התנועה הלאומית או של הציבור המוסלמי הרחב. יתר על כן, היא אמורה היתה דווקא להשקיט את רגשות המוסלמים, שנרעשו קודם מיציאת היהודים לזירת הסכסוך הלאומי בין הציונים לערבים.

כל אלה היו שיקולים פוליטיים מקומיים ישנים שבאו עתה כביכול על סיפוקם. ברם, מאחורי ההסכם עמד גם שיקול פוליטי חדש, שנגע דווקא לאינטרסים הגלובליים של האימפריה, והיה קשור להופעת ישראל כגורם במערכה מול תנועות השחרור הצפון אפריקניות והליגה הערבית התומכת בהם. בראשית 1949 לא ראו ז׳ואן ושומן עין בעין את האינטרס הצרפתי ואת השתלבותה של ישראל בו. בעוד שומן המשיך לראות בישראל, בהתאם לגישה השמרנית של צרפת כלפי הציונות, מקור לבעיות לאינטרסים של האימפריה, איתר הנציב במרוקו במדינה היהודית מקור סיוע חדש לאינטרסים הללו. הוא העריך כי תוצאות המלחמה פוגעות במעמד הליגה הערבית, ולכן, בעקיפין, במעמד התנועות הלאומיות הצפון אפריקניות, הנהנות מתמיכתה של הליגה. ז׳ואן הקדים להבחין בברית הפוטנציאלית בין ישראל לאימפריה הצרפתית השוקעת.

בשלב זה לא זו בלבד שהנציב במרוקו איתר את התועלת הגלובלית שבישראל, אלא שההסכם שהוא השיג עמה הלם את שיקולי השליטה המקומיים שלו. אך מה יקרה אם ייווצר קונפליקט בין מעמדה של ישראל בפוליטיקה הצרפתית הכללית לבין האינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו? ייתכן שנוצרה כאן סתירה פוטנציאלית ששום נציב צרפתי לא יכול היה לפתור אותה ולהתמודד עמה ביעילות; היא היתה חלק מן הבעיות האינהרנטיות של שליטה באימפריה.

בשנה הראשונה והשנייה להסכם הבלתי רשמי בין ישראל לנציבות לגבי העלייה לא ראו השלטונות שום בעיה ביישומו. אדרבה, העלייה הבלתי לגאלית הגדולה שהטרידה אותם נפסקה. אשר למספר המהגרים באמצעות משרד העלייה, שנוהל בתחילה על־ידי אנשי המוסד לעלייה – הוא היה קטן להפתיע. פקיד הנציבות שעקב אחרי מספר היוצאים מדי חודש בחודשו ציין בשולי הרשימות כי היקף ההגירה ״רחוק מלהגיע למספר שאושר ל׳קדימה׳״. ישראל, שהיתה בעיצומה של העלייה ההמונית, היתה מוטרדת ביותר מן העולים ממרוקו. הם דורגו במקום הנמוך ביותר בסולם התדמיות של קבוצות העולים, והאחראים לעלייה היו מעוניינים, כאמור, שמספרם יהיה זעום. כל זה היה נכון לתקופת העלייה ההמונית, שעה שלישראל זרמו מהגרים רבים ממקומות אחרים. כשנסתיימה תקופה זו השתנה במידה מסוימת היחס לתפוצה המרוקנית, ועתה היתה ישראל מעוניינת להגדיל את מספר העולים ממנה. כבר בשנת 1951,

עדיין בעיצומה של העלייה ההמונית, ביקשו שלטונות ישראל לפתוח במבצע גדול של הגירת צעירים בני 16 ו־18 ממרוקו לישראל. הוחלט אז לנסות להעלות 5,000 צעירים מדי שנה מצפון אפריקה כולה, רובם ממרוקו. לקראת 1952 כבר כללה תכנית העלייה מכסה של לא פחות מ־30,000 עולים מצפון אפריקה, והסוכנות אף אישרה עקרונית, מבלי להאמין שהדבר ייתכן, סעיף שאפשר להגדיל את מספר העולים הצעירים מצפון אפריקה מעבר לשיעור זה. היה ברור שרוב העולים הללו אמורים לבוא ממרוקו.

בשעה שנרקמו התוכניות הללו לא הזכיר איש את ההסכם עם הנציבות הצרפתית, וספק אם קברניטי מדיניות העלייה הישראלית היו מודעים לקיומו. תוכניות העלייה הגרנדיוזיות לא התבצעו, אך מצב ההגירה לישראל בפועל עלול היה להטעות. הפוטנציאל להגירה המשיך להתקיים; הוא לא היה קשור לעצם קיומה של המדינה. ואולם מדינת ישראל יכולה היתה לרתום פוטנציאל ־ה לטובתה. וכשהגיעה השעה שבה היתה מוכנה לעשות זאת – לא הצליחה הנציבות לרסנה ולהגבילה למספרים שהיו נוחים לז׳ואן בשנת.1949

התפשטות הלאומיות היהודית על צורותיה השונות לא היתה מוגבלת במרוקו לתחום ההגירה השוטפת. מתן היתר לסוכנות היהודית לתקוע יתד במרוקו העניק לישראל הרבה יותר מאשר משרד קטן לארגון עלייה. היא יכולה היתה להשתמש בו כדי לקדם את מטרותיה ארוכות הטווח, התרבותיות והפוליטות. לא לחינם העריך ליוטה שקידום העניין הציוני אינו מתיישב עם האינטרסים של צרפת הקולוניאלית. אחרי הקמת מדינת ישראל נוצר במרוקו סבך של ניגודי אינטרסים אימפריאליים פנימיים. ברם, דומה כי בלחץ תקופת המגננה התפתה ז׳ואן להאמין בי מצא לסבך פתרון פשוט.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 109

יחם יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות

בשנת 1932 נוסד העתון Marocaine L'Union שבדפיו פורסמו על ידי האינטליגנציה היהודית דעות בעד ונגד הציונות, מסיימי החינוך של כי״ח היו בדרך כלל בעלי אורינטציה צרפתית או מקומית. כי״ח היתה ניטרלית לרעיון הציוני, או אנטי ציונית לפני שנת 1939. בשנים הבאות היו בוגרי כי״ח במרכז הפעילות הציונית, הם שיתפו פעולה עם שליחי קרן היסוד והקק״ל. בשנת 1936 נערך בקזבלנקה כינוס הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו, ועידה זו ראשונה בועידות שנתיות שכונסו בגלוי, והחלטותיהן זכו לסיקור נרחב בעתון ׳העתיד המצויר׳. היא הזימה את החשש אצל המנהיגות של יהודי מרוקו, שכינוס ציוני אינו רצוי לשלטונות. בועידה השניה של ציוני מרוקו שהתקיימה בינואר 1937 בקזבלנקה, הכריז ש״ד לוי נשיא הארגון הציוני המקומי, כי בקהילות מכנאס, סאפי, מראכש וואזאן, כיהנו ראשי הקהילות כנשיאי הועדים המקומיים לקק״ל. למרות המגבלות, הגיעה הציונות במרוקו לכלל גיבוש, דבר שבא לידי ביטוי בנאומו של ש״ד לוי בועידה הארצית השלישית של ציוני מרוקו, שהתכנסה בקזבלנקה בפברואר 1938, וקבעה כי ׳מרוקו אינה ציון׳. הוא יצג את יהודי מרוקו בקונגרס היהודי העולמי באסיפות שהתקיימו באטלנטיק סיטי בשנים 1933 וב־1944, וכך הפך להיות האישיות המרכזית והמנהיג בתנועה הציונית במרוקו. ב-1930 כשפעילים ציונים במוגדור ובסלא הוזמנו לממונה על המחוז באשמת ציונות, פנה ס״ד לוי לנציבות.

הערת המחבר: אם כי לעתים בגלל חשש מתגובת השלטונות ראשי הקהילות נאלצו להעלים את אהדתם לציונות ואף התבטאו נגדה בפומבי כדי לרצות את השליט. חוקרים מסויימים לא הבינו את מצבם הנפשי של ראשי הקהילות. לכן כתבו כי מנהיגי קהילת קזבלנקה לא רצו להפגין את זיקתם לעם היהודי בתפוצות מחוץ למרוקו, ולא לציונות. המנהיגות המסורתית של הקהילה שחבריה היו מהנכבדים המבוססים, היו רחוקים מרעיונות של דמוקרטיה ולאומיות יהודית, 57-58 .Ashford, 1961, pp.

את שאיפות הנוער היהודי אחר הרעיון הלאומי המדיני, תיאר ש״ד לוי האישיות המרכזית בציונות במרוקו בשנים 1945-1925. במכתבו להסתדרות הציונית בירושלים במרס 1944 כתב: ׳בכל ערי מרוקו, בקזבלנקה, פאס, מכנאס, מראכש, אספי, רבאט, מבלי להזכיר קהילות אחרות, ישנה התעוררות מרשימה לרעיון תקומתה של ארץ ישראל. ביטויה בפתיחת קורסים ללימוד השפה העברית החדשה, בהם מבקרים מאות צעירים. בהקמתם של מועדונים, בהם ניתנות הרצאות על נושאים ארצישראליים, ומתנהלות שיחות בשפה העברית׳. ש׳׳ד לוי היה חבר ועידה הציונית שהתכנסה בקזבלנקה במרס 1947, שבה הודתה הועידה ונשיאי הקהילות במרוקו לפעילים שהפגינו רגשות כנים של אחריות ומסירות להגשמת מטרות הציונות, ועל ששיתפו פעולה עם הפדרציה הציונית של מרוקו. הוא עסק בפעילות זו עד פטירתו בשנת .1970

יעקב רפאל בן אסראף דמות נוספת מבין דוברי הספרדית בקזבלנקה היה בן אסראף, אדם בעל רכוש. מכספו הביא מורים לעברית מארץ ישראל, וקנה ספרים עבריים. הוא נמנה עם מנהיגי אגודת ׳מגן דוד׳. ב-1932 נסע לארץ ישראל בראש משלחת של יהודי מרוקו, והשתתף במכביה הראשונה. הוא היה הסוכן הממונה על מגבית לקרן היסוד בקזבלנקה. העדר הבחנה בין הקק״ל לקרן היסוד, הקשה על יהודי מרוקו. מכל מקום, בקזבלנקה נוסד ועד למען קרן היסוד.

אלפונסו סבאח עד לכינוסה של הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו בינואר 1936, המשיכה הפעילות הציונית במרוקו להתנהל ע״י אותה קבוצה מצומצמת של עסקנים מקזבלנקה. לרוב כחלק מפעילות פילאנטרופית בקהילה. המועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ שנסגר בזמן ממשלת וישי, במסגרת חוקי הגזע האנטי יהודיים, נפתח מחדש על ידי אלפונסו צבאח, יליד טנג׳יר, שהגיע לקזבלנקה בגיל צעיר.

הקרן הקימת לישראל בקזבלנקה

הקק״ל החלה לפעול בקזבלבנקה ב-1 בינואר 1927, ובמהלך השנים הבאות ישבה בעיר זו הועדה המרכזית של הקק״ל. בשנת 1935 כתבה הגב׳ פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בקזבלנקה בין שתי מלחמות העולם, כי הגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לועד המקומי של הקק״ל. וכן את הקמת סניף לויצ״ו, שהוקם בקזבלנקה באותה השנה. הנשים היו פעילות בהפצת קופות הקק״ל בקזבלנקה. הגברת בן עטר היתה ציונית ונבחרה לתפקיד הנשיאה של ויצ״ו בקזבלנקה.

משרד הקק״ל בקזבלנקה הדפיס אגרות ביהודית ערבית, בעריכתו של חיים נחמני, למען יבינו גם המוני העם את השליחות הציונית. וכן הודפסו אגרות לנאמניה, עסקניה ושליחיה בדפוס יהודה ראזון. מהדורה מיוחדת הקדישה הועדה המרכזית של הקק״ל במרוקו לכבוד מר ש״ד לוי, נשיא הקק״ל במרוקו קזבלנקה 1953. קול קורא: קריאה למגבית לקק״ל, הודפסה בשנת תשט״ז בדפוסו של יהודה ראזון. בתעודה של קק״ל ב־15 במרס 1924 על התרומות שנתרמו לקרן נזכר, כי נתרמו סכומים קטנים בפאס ובקזבלנקה. במכתבו של טורס Thursz]] ב־17 במאי 1925 לקק״ל בשטרסבורג נכתב, כי בקזבלנקה מרכז הפעילות של הקרן הקימת לקהילות בצפון אפריקה. במרס 1938 התפרסם דהיר סולטאני, שאסר על קיום מגביות ללא אישור השלטונות, הדבר פגע בהכנסות של הקרנות הלאומיות.

הועידה הראשונה של ציוני מרוקו

בשנים שבין 1935-1925 נעשה נסיון לרתום את הדור הצעיר ואת האינטליגנציה היהודית לפעילות ציונית. ב-18 בינואר 1936 נערך בקזבלנקה במשכן של ׳אגודת תלמידי כי״ח הותיקים' כינוס הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו. ההחלטות זכו לסיקור נרחב בדפי העתון ׳העתיד המצויר' ועידה ראשונה בסדרה של ארבע ועידות. ניתן היה לנהל פעילות ציונית כל עוד נעשה הדבר בצנעה, ולא עורר תגובות מצד השלטונות, והיא היתה חלק מהפדרציה הציונית של צרפת.

הועידה השניה התקיימה בקזבלנקה בינואר 1937. נשיא הארגון הציוני בקזבלנקה הכריז, כי נשיאי הקהילות ומנהיגיהם אוהדים את הארגון הציוני. שיתוף הפעולה בין מנהיגי הקהילות והארגון הציוני, גבר בעקבות עליית הנאצים בגרמניה.

ארבע הועידות הציוניות הארציות שהתכנסו בקזבלנקה בשנים 1939-1936, התנהלו בקונגרס ציוני זוטא. הועידות גם בחרו ועדות לקק״ל, לקרן היסוד, לשקל, לתרבות עברית ולארגון. הועד הפועל של סניף מרוקו כלל מספר חברים מקזבלנקה. מספר הנציגים מקזבלנקה עלה מועידה לועידה. גם בשל השתתפותם של נציגי אגודת ׳שדל נטר' שהיתה האגודה היהודית הגדולה ביותר בשנות ה-40 וראשית ה-50 של המאה הכ׳.

הנהגת הארגון הציוני במרוקו בין השנים 1940-1936, היתה זהה להנהגה בשנים 1935-1923. העיתון המאוייר L'avenir Illustre שיצא לאור בקזבלנקה, דיווח ב-29 בפברואר 1936 על כנס הועידה של פעילי הקק״ל, קרן היסוד והשקל בקזבלנקה, במועדון החברים של בוגרי כי״ח בעיר. היו״ר היה מר ס״ד לוי, נשיא הועד הפועל של הפדרציה הציונית הצרפתית. בועידה התקבלו החלטות בקשר לקרן היסוד, השקל, והקק״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 247

מעשה מספר 10

מעשה פייאם הרב בחיים פינטו ז"ל, מן די כאן צג'יר כאן ס' מאיר פינטו סיך דלבלאד וכאן זוע ולמות לא תקום פעמים צרה. ולחכם [רבי חיים] כיף מסא ירקד פצלאת רבי מאיר ן' עטאר בזוע וס' מאיר ראקד כא ינום לחכם ר' שלמה פינטו ז"ל בו ר' חיים זא לענדו הווא ור' משה אטחוני.

 קאללו כיף עמלתי חתאכלליתי בני ראקד בזוע ודאבה סיר פייקו ראה חב ידזבאד מנו אור גדול. וקאם מדהוס תאזר מאיר פינטו ופייק צחאבו ולחמאלה סעלו לפנאראת.  ומסאו רבי שלמה בוה רבי משה טאחוני ז"ל ופייקו רבי חיים, קאלו תאזר מאיר די מאסי ראו כ"כ מסינאלו בחלום.

 נתי די ראו זינאךּ בהקיץ קום ראה  זאי לענדךּ תאזר מאיר סיך [ שייך-נגיד] דלבלאד סיר מעאה וקרא תורה ראה חב ידזבאד מנךּ אור גדול ותצאפדו מעאה . וזא תאזר מאיר לצלא כא ידקק עלה רבי חיים קאללו סכּון, קאללו אנא ס' מאיר,  קאללו קרה ויהי נועם,  דיךּ סאעה חל לבאב קאללו נתי מאסי ראוי מסאלךּ מור אבי מעא רבי משה טאחוני בחלום אנא דאבה כאנו ענדי בהקיץ דיךּ סאעה סיך מאיר תרעעד ורפדו עלה כתאפו ועבאה קראללו תורה ורבי שלמה פינטו מן אגאדיר. והאד לייאם למכזן חפר למערה ובקאו רבעה דלקבוראת די רבי שלמה פינטו ורבי כליפה מלכה רב די עיר אגאדיר ומראתו ושליח, וחתה חד מא קדר יחפר עליהום והרב כליפה ז"ל, כאן עשיר. נהאר כפור בשעת נעילה זאו למבשרים קאלולו ראה כאי באנו ספאיין דייאלךּ ולחכם אוקף וקאל, יהי רצון יכונו נטבעים באס מה יכונס טרוד בתפילה, אסכון די יקדר יצללי עלה מאלו באס יגרק,  והאגדאךּ כרן, גרקו פדיך סאעה ה' מוריש ומעשיר.

מכלוף מזל תרים

תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א

חטיבות ה-ח: פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר

פרשת יוסף ואשת פוטיפר היא הפרשה המרכזית בסיפור, והעימות עם זוליכה, אשת פוטיפר, הוא, ללא ספק, לב לבה של הקצידה ושיאה. הפרשה מסופרת על פני ארבע חטיבות(ה-ח, 81- 155). זמן הסיפר של הפרשה התארך מאוד, ועובדה זו כשלעצמה די בה כדי להעיד על מקומה המיוחד בעלילה ועל מרכזיותה בחיי יוסף. העימות הוא גם נקודת המפנה בסיפור, לפניה הלך יוסף מדחי אל דחי, מיוסר ומעונה, ואחריה מתהפך גורלו עד לעלייתו לכס השלטון במצרים. בפרשה זו מתגלה יוסף במלוא מוסריותו ובמלוא מהותו כצדיק, והתנהגותו בפרשה זו היא שזיכתה אותו בתואר צדיק, ובשלה היה מושא להערצה הגדולה של הקוראים והמאזינים היהודים לאורך הדורות. בסיפור הפרשה עושה המחבר שימוש במגוון מקורות של הסיפור: הוא משתמש באינטנסיביות רבה במקורות היהודיים, רובם הגדול מספרות חז״ל ומספרות יהודית מאוחרת יותר. בצד הרמיזות וההפניות אל המסורת היהודית ניכרת גם השפעתה של המסורת המוסלמית. את הפרשה הוא מעצב באותן טכניקות ותחבולות שבהן עיצב את הסיפור עד כה, חלקה הגדול כתוב כשיח ישיר מפי הגיבורים, במונולוגים ודיאלוגים, ואירועים שונים מתוארים מנקודות מבט אחדות, מנקודת מבטו של מספר יודע-כול ומנקודת מבטם של שני גיבורי הסיפור, זוליכה ויוסף. עיצוב זה מעניק לסיפור את אופיו הדרמטי ולדמויות את עיצובן המורכב.

גם בחטיבה זו ממשיך המספר בשכתוב הסיפור בדרך ברירת המקורות והשמטה של אירועים שבעיניו אינם מקדמים את העלילה, ובאותה עת הוא מרחיב אותו בתוספות ממקורות אחרים. הסיפור נפתח בתיאור קצר של הצלחת יוסף בניהול משק בית-פוטיפר, הצלחה שעליה מסופר באריכות רבה במקרא (בראשית לט 1- 6), הוא מקפיד לספרה בלשון המזכירה את המקור:

חין קטאעו סומו עבאה

פוטיפר /

כאשר פסקו את מחירו לקחו פוטיפר

באס יכדמלו פדאר

ופלעמארה

כדי שיעבוד אצלו בבית ובכל (אשר לו).

[ וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ- בראשית חט ד]

פסקה זו מסתיימת במקרא באזכור יופיו של יוסף בפסוק 6, לפני שהמספר עובר לספר על העימות בין יוסף וזוליכה. כך גם בקצירה, יופיו של יוסף מתואר לפני העימות בינו ובין וזוליכה, אשת פוטיפר, אלא שבקצידה המראה מתואר בדרך לא שגרתית, דרך עיניהם של בני הבית:

חין דככלוה מן באב דאר / קאלו דדי מן דאכ לכבאר

כאשר הכניסוהו בשער הבית / אמרו:          ״של מי החדשות ?״

דדי יוסף ז׳ין למנדר            ״

של יוסף יפה המראה״,

אנסמעו לכלאם / א-סידנא / אנסמעו לכלאם

 נשמע הדבר / אדוננו / נשמע הדבר .

מיד אחרי תיאור זה מכניס המספר את הקורא בבת ראש לעיצומה של ההתרחשות באמצעות מונולוג ארוך מפי זוליכה, אשת פוטיפר:

זוליכא עמלת עינהא פיה / קאלת האדא באס נתיה

זוליכה נתנה עיניו בו / אמרה: ״בזה אני אתגאה [אתענג],

אנטלב מן רבבי ייהדיה

אתפלל לבוראי, ידריכו [להיות צייתן],

האד פרכ לגזלאן / א-סידנא / האד פרכ לגזלאן

זה עופר האיילים / אדוננו / זה עופר האיילים.

כול מא קאל אנא נעטיה / מן דהב ופדדא נגניהּ

כל מה שיבקש אתן לו / בזהב וכסף אמלאנו,

חלפת מא נחמד עליהּ

נשבעתי לא להרפות ממנו,

מן טריק לעצייאן / א-סידנא / מן טריק לעצייאן

מדרכי הסירוב / אדוננו / מדרכי הסירוב.

פוטיפר דאבא נז׳ליה / מא ישוף פייא וואלא פיה

את פוטיפר עתה אגרש, לא יראני, ולא אראנו,

סידי וואס נעמל במזיהּ

אדוני, אין לי מה לעשות בבואו,

נברא מן למחאיין / א-סידנא / נברא מן אללמחיאן

אתרפא מתלאות וייסורים – אדוננו – אתרפא מתלאות וייסורים.״

הערות המחבר: הנוסח המצוטט אינו נוסח הדפוס, אלא נוסח טובלי וכתב יד 1. בנוסח שלנו – פונה פוטיפר אל יוסף ומבקשו לעבוד עימו, אבל ללא שכר. ניסוח מוזר, מאחר שמדובר ביחסים שבין עבד לאדונו. הנוסח שהבאתי בדיון הוא נוסח ברור שתואם את רוח הפסוקים במקרא.

במקביל לבראשית לט 7 : וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.

במוקד תשומת הלב של באי הבית עומד יופיו של יוסף, הוא שמצית את תשוקתה של זוליכה, והוא המניע את העלילה. במונולוג ארוך חושפת זוליכה את שיקוליה, מאווייה ורגשותיה ישירות, היא חושקת בעבדה יפה התואר ונחושה להשיגו, והיא אינה בוחלת בשום אמצעי, אף לא בסילוקו של בעלה מדרכה." גם תשובתו של יוסף להצעותיה מובאת ישירות מפיו, בקולו, ומתשובתו מתברר כי אשת פוטיפר אכן פעלה על פי תוכניתה והציעה ליוסף זהב וכסף וכיבודים אחרים, אך יוסף מסרב לה בתוקף:

נימוקו של יוסף לסירוב שונה מן הנימוק במקרא. בסיפור המקראי סירב יוסף להצעותיה של האישה מפני שלא רצה למעול באמון שנתן בו פוטיפר, ואילו כאן דוחה יוסף את הצעתה של זוליכה מנימוקים דתיים ולאומיים, בדומה לנימוק בספר היובלים ואצל פילון. המעשה שזוליכה מבקשת ממנו הוא עבירה על פי אמונת אבותיו ועל פי המצוות מן התורה. יוסף מאמין שהאל צופה במעשיו ויודע הכול, מפניו אי אפשר להסתיר דבר, ואת האל הוא ירא, ואת מצוותיו הוא מקיים, בעוד שמפני פוטיפר אפשר להסתתר. הוא רואה עצמו שייך לציבור ׳בני ישראל׳, שנוהגים על פי התורה, והמעשה הוא עבירה על ׳לאו׳ מעשרת הדברות, על ׳לא תנאף׳. מנקודת ראותו של יוסף, היהודים נבדלים במהותם ובדתם מסביבתם, והעימות הוא בין שני עולמות שביניהם לא ייתכנו התקרבות ולא חיבור.

האמונה בהשגחה אישית ובבחירה החופשית היא הצד השני של המטבע של נאום המלאך, של הגזרה ורצון האל, אמנם הכול נגזר ונעשה על פי רצונו של האל, אך לאדם יש חופש בחירה ומרחב פעולה, במיוחד בכל הקשור לקיום המצוות ולהתנהגות האדם בחברתו. האל משגיח על מעשיו של האדם וצופה בו, אך אינו מתערב, הוא מאפשר לו לבור את דרכו ולהכריע, כדבר המאמר: ״הכול צפוי והרשות נתונה״, כלומר, הכול נצפה על ידי האל, אך הרשות לבחור נתונה לו לאדם, אם ללכת על פי התורה ומצוותיה, או להיכנע ליצר ולספק את תאוותיו. יוסף בוחר להיות ׳בן חורין׳, היינו, להתגבר על היצר ולהתנהג על פי מצוות התורה. התורה היא הכלי למימוש חירותו, היא מנחה אותו לנהוג על פי אמות המוסר והתבונה ולגבור על יצרו ועל נטיות לבו ולעמוד מול פיתוייה של זוליכה. עד לעימות עם זוליכה לא נדרש יוסף לבחור ולהכריע, כי האחרים שלטו בגורלו והכתיבו את מעשיו, הוא עבר מיד ליד, אחיו התעללו בו ומכרו אותו לעבד, אנשי השיירה מכרו אותו לפוטיפר, ובבית פוטיפר גורלו נתון היה בידי גבירתו לשבט ולחסד. עד כה נבחן יוסף על יכולת עמידתו ודבקותו באמונה באל ובביטחונו בו, עתה, דווקא כעבד, הוא נדרש להכריע מתוך בחירה חופשית, ויוסף מכריע – הוא בוחר לשמור על דתו ועל זהותו. הכרעה זו היא אשר מעוררת את ההזדהות איתו ומזכה אותו בהערצה של הקהילה.

הערות המחבר: סילוקו של הבעל מדרכה של האישה כדי לבצע את זממה מצוי בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פז: ״ד״א הן אדני מתיירא אני מאדני, אמרה אהרגנו, אמי לה לא [דיי] שאימנה באיסרטיון שלנואפים אלא שאמנה מאיסרטיון שלרצחנין אתמהא.״

יוסף קורא לבני ישראל ׳בני חורין׳, הוא סבור שהיהודים כפופים ונשמעים לאל ונוהגים על פי מצוות התורה ולא נתונים לשלטון יצריהם, ייתכן כי בשימושו בלשון ההגדה מתכוון המספר לרמוז על שייכותו לעם שיצא מעבדות לחירות.ע"כ

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D-עמ' 257

דומה היה כי הקץ קרב ובא.

באותם רגעי אימה יצא הצדיק רבי חיים משאש אל רחובה של עיר, להתחנן ולשפוך שיח בפני ריבונו של עולם, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם. קדוש עליון היה רבי חיים וסיפורי פלא התהלכו עליו. דמותו הקורנת וזקנו הצח כשלג העניקו לו ארשת של מלאך אלוקים. זעקה גדולה נשמעה מפיו של רבי חיים שנפל על פניו ארצה. הוא זעק מנהמת ליבו ועורר את העם בקול חוצב להבות האש. ״בני! שובו אל ה׳ בכל לבבכם – אולי יושיענו האלוקים ולא נאבד!״

״שמע ישראל, ה׳ אלוקינו, ה׳ אחד!״ זעק רבי חיים וכל העם חזרו אחריו.

״למנצח מזמור לדוד, יענך ה׳ ביום רעה ישגבך שם אלוקי יעקב!״ החל קורא את מזמור כ׳ בתהילים, פסוק אחר פסוק, כשכל העדה עונה עמו אחריו בבכי תמרורים. כך חזר שוב ושוב על סדר זה בעוד העם גועה בבכי וכדורי העופרת של הפורעים שורקים מעל לראשיהם.

ופתאום התחולל הנס: האויבים נתקפו פחד ונסו מהמקום אחוזי בהלה. לימים יאמרו יהודי מקנס כי רבי חיים משאש מסר עבורם את חייו שכן מקץ מעט יותר משנה, בח׳ תמוז תרס״ד, הסתלק בפתע פתאום ונלקח לישיבה של מעלה.

לאחר בריחתם הפתאומית של המורדים בקעו קולות צהלה מכיוון המוחז׳ן, ארמון השלטון שבמעלה העיר. מסתבר, כי מושל חדש עלה על כס השלטון והלה הזדרז להשיב את הסדר על כנו. שליח בהול הגיע למלאח מכיוון באב אל-חמיס, השער הגדול של ארמון המושל המעוטר באריחים גיאומטריים.

המלך החדש זקוק לחותמת עשויה זהב ואין כמו הצורפים היהודיים הבקיאים בייצורו של חותם זה. כך הדבר אצל יהודי מקנס: רגע אחד מבקשים את נפשם וכעבור רגע מבקשים את עזרתם         

עם שוך הקרבות יכלו היהודים להתחיל לאמוד את ממדי הנזק. החנויות הבזוזות עדיין בערו וההריסות חסמו את המעברים. היהודים התנחמו בכך שלפחות מנין הנפגעים בנפש היה מועט.

אך הסכנה טרם חלפה.

בזמנים טרופים שכאלה מעטים היו עוברי הדרכים, אולם בשלהי חודש אייר הגיע יהודי מהעיר פס הסמוכה ובפיו בשורות קשות. הוא סיפר להם כי המהומות צפויות להתחדש. יש שטענו כי יד הגרמנים בדבר. אחרים האשימו מנהיג דתי קנאי שהגעיש את דרום הממלכה. תחושת הרווחה שאחזה ביהודי מקנס במוצאי חג הפסח התבררה כמוקדמת מדי.

בערב חג השבועות מלאה מקנס שוב בהמוני ברברים ושבטי מדבר אחרים. דלתות המלאח הוגפו בשנית. נודע כי כוח צרפתי עושה את דרכו למקנס והמוני מוסלמים התכנסו בה כדי להגן על העיר מפני הפולש הנוצרי. היהודים עקבו בחרדה אחר ההכנות למלחמה. ידוע ידעו כי לא משנה ידו של מי תהיה על העליונה – חייהם בסכנה. הברברים גייסו למערכה ״מכשפים״ ושאר רופאי- אליל בתקווה שבכוח לחשיהם יבלמו את הנשק האירופאי המודרני. טקסים מוזרים נערכו בעשרים השערים הסובבים את מקנס, ותרנגולת שחורה נשחטה בכל אחד מהם.

בתוך המלאח הגבירו היהודים את השמירה. זקיפים הוצבו על הגגות כדי להתריע בפני ניסיונות חדירה של מוסלמים. את ליל שבועות של אותה השנה עשו יהודי מקנס באמירת ה״תיקון״ כשברקע מצטלצלות זעקותיהם של הברברים המשלהבים את עצמם לקראת ההסתערות על השכונה היהודית. ״תחילה נטפל באירופאים – אחר כך נשוב לסיים אתכם את המלאכה״, הבטיחו.

בבוקר יום חמישי, י״ב סיוון, זיהו המשקיפים היהודים תנועה גדולה בקצה האופק. רעם תותחים התגלגל באוויר. במקנס נפוצה השמועה כי היה זה ירי שמחה של המוסלמים לרגל תבוסת הצרפתיים. שעות ארוכות עמדו היהודים במתח מבלי לדעת מה צופן להם העתיד. האם נוצחו הצרפתים ועתה יממשו הישמעאלים את איומיהם, או שמא דווקא ידם של האירופאים הייתה על העליונה? שמועה רדפה שמועה ואיש לא ידע איזו מהן מהימנה.

בשעה שלוש אחר הצהרים החלה לפתע בריחה מבוהלת של המוסלמים. גדודים מסודרים של פרשים רכובים על סוסים אבירים הופיעו בדהרה קלה. מדיהם המצוחצחים למשעי לא הותירו ספק: אלה היו הצרפתים שידם הייתה על העליונה.

אחדים מהחיילים הצרפתים היו יהודים ואלה נופפו בהתרגשות לאחיהם הכלואים מעבר לחומות המלאח.

"פתחו! פתחו את השערים!" קראו בתערובת של צרפתית וערבית. ״הסכנה חלפה!"

שלושה חודשים היו יהודי מקנס נתונים במצור כשחייהם תלויים להם מנגד. עתה חלצו את עצמותיהם ומצמצו מול אור השמש. בתוך ענני האבק שאפפו את המלאח, הצטיירו להם החיילים הצרפתים כדמויות מצילות חיים.

"ליהודים הייתה אורה ושמחה והעיר מקנס צהלה ושמחה״, מספר עד ראיה. "ביום השבת בעלות המנחה באו כל שרי צבאות צרפת רכובים על סוסיהם האבירים לתוך המלאח. ויקבלו אותם היהודים בשמחה ובשירים. ותהי שמחה גדולה בעיר. ותשקוט הארץ!״.

המפגש הראשון בין יהודי מקנס לבין השלטון הצרפתי הפורש את כנפיו על מרוקו, היה רגע היסטורי מכונן. מעתה ניצבה יהדות מרוקו בפני תמורות גשמיות ורוחניות מרחיקות לכת.

בין אלפי יהודי מקנס שיצאו לקבל את פני הצרפתים היה גם הנער הצעיר ברוך טולידאנו שבאותם הימים היה כבן י״ג שנים. בעיניו הפקחיות בחן את השליטים החדשים המלהגים בשפה זרה ובלתי מוכרת. ספק אם הנער בעל הפנים הרציניות יכול היה לשער בנפשו את התפקיד המרכזי השמור לו במאבקים הגדולים ובתהפוכות שעוד יבואו בשנים הבאות.

סכנת הפוגרומים והרדיפות חלפה, אך כנגדן צצו סכנות מסוג חדש והפעם רוחניות.

עידן חדש הפציע על יהדות מרוקו.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 29

ספינות מנמלי מזרח אירופה עם מעפילים צפון אפריקאים

במאגר השמות אותרו 17 מעפילים צפון אפריקאים שהעפילו בארבע ספינות ממזרח אירופה )טבלה 3 (. אפשר להניח, שהם היו ניצולי שואה מלוב וגם מתוניס. לכך לא היה אזכור בספרות שעסקה בהעפלה מחופי הים השחור. מנמלי מזרח אירופה העפיל אחוז המוגרבים בטל בשישים. ניתן לשער, שמיעוט שולי של מעפילים מוגרבים לא משך את תשומת לב האחראים על הספינה וביניהם מפקד ספינות ה'פאנים' יוסי הראל שציין כי התנהל רישום מסודר של מעפילים על הפאנים. במאגר נמצאו תשעה מעפילים ב'פאנים' ושבעה ב'כנסת ישראל' עם שמות צפון אפריקאים שגורשו לקפריסין ואחד 'במדינת היהודים'.

טבלה 3 . ספינות עם מעפילים צפון אפריקאים מחופי מזרח אירופה

הספינה     הגירוש לקפריסין   כלל המעפילים   אומדן מעפילים במאגר אחוז ממעפילי הספינה

מדינת היהודים בולגריה  2664 02.10.1947 –               1                                   0.003

פאנים יורק/קרשנט -01.01.1948  15239                     9                                   0.006

כנסת ישראל יוגוסלביה-21.11.1946-3,485                  7                                   0.002 

כלל המעפילים                              21,388                  17                                 0.001   

מקור: נאור, מרדכי. ההעפלה 1948 1934 . משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תל אביב, – 1981 ; נספח 5 מאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים.

ספינות מנמלי יוון, שוודיה וצרפת עם מעפילים צפון אפריקאים. אהרני ציין, שבספינה 'עלייה'

שהפליגה מנמל בצרפת היו מעפילים צפון אפריקאים חברי תנועת נוער בגילים 27 25 , מאחר ולא

נמצאו עדויות לכך בארכיונים ן היא לא נכללה במאגר. הנתונים )טבלה 4 ( מראים שבספינות שהפליגו

מנמלי צרפת אחוז המעפילים מצפון אפריקה נע בין 4.9% ל- 23% . לעומת זאת, אחוז המעפילים מנמלי

יוון ושוודיה היה מזערי עד אפסי.

בטבלה 4 , כמו בשאר הטבלאות, רשימת הספינות שהעפילו מנמלי מערב אירופה עם המספר הרשמי של

המעפילים שהיו בספינה, האומדן ומספר המעפילים במאגר. גם בטבלה חושב האחוז המשוער של

מעפילי צפון אפריקה שבמאגר מכלל המעפילים בכול ספינה. על הספינות שיצאו ממרחק רב מיבשת

אפריקה שוודיה ויוון היה סיכוי קטן שיהיו עליהן מעפילים מוגרבים ובכול זאת היו כאלה גם אם מעטים. בהעפלה מנמלי דרום צרפת יש גידול במספר המעפילים 515 שהם 5% מכלל 10,529 המעפילים.

יותר מעפילים מוגרבים הגיעו מנמלי צרפת מאשר מנמלי איטליה מאחר והמעבר מאלג'יר למרסיי היה

נגיש יותר למוגרבים.

הספינה     הגירוש לקפריסין   כלל המעפילים   אומדן- מעפילים במאגר- אחוז ממעפילי הספינה

יוון

הנרייטה סאלד-12.8.1946            536                          1                            0.01

שוודיה דרך צרפת

חיים ארלוזורוב-27.2.1947          1348                         7                             0.005

צרפת

אקסודוס           18.7.1947         4530         300-70      19                         0.06 0.015

בן הכט              8.3.1947           600           70-30       57                         9.5

המעפיל האלמוני-16.2.1947        796                           66                         8.3

כ"ט בנובמבר     28.12.1947         680          30            83                         10.4

לנגב                 9.2.1947            647           130          63                         9.7

לקוממיות      20.2.1948            699           33-50         160                       22.9

משמר העמק   24.4.1948           782                              15                         1.9

נחשון/קסטל   26.4.1948            550           275              45                       8.2

תאודור הרצל   13.4.1947         2641                              7                          0.02

כלל המעפילים                          10529                           515                        4.9

ברבע האחרון של שנת 1946 העפיל מנמל לה סט בצרפת מעפיל אחד מצפון אפריקה ב'הנרייטה

סאלד' וגורש לקפריסין. במהלך שנת 1947 העפילו 295 מוגרבים ובשנת 1948 עד הקמת המדינה עלו 220 מעפילים מצפון אפריקה שגורשו לקפריסין. לגבי 762 מעפילים אין רישום של ספינת העפלה. אפשר להניח שהם העפילו במהלך 1947 ו- 1948 . לקראת הקמת המדינה הסתמנה ירידה בהיקף ההעפלה מהמגרב מנמלי צרפת. הסבר אפשרי לירידה זו עשוי היה להיות באי העלאת כ- 300 מוגרבים שהמתינו שם לאחר הכשרה צבאית המחנות צרפת.

לגבי שלוש ספינות 'הנרייטה סאלד', 'תאודור הרצל' ו'חיים ארלוזורוב' מספר המעפילים מצפון אפריקה היה פחות מאחוז אחד. יצחק כרם, שתיאר את ההעפלה מיוון לא הזכיר שעלו משם גם צפון אפריקאים. 'חיים ארלוזורוב' שיצאה מנמל בשוודיה הפליגה לצרפת ובדרך פלשתינה א"י, חנתה – בשני נמלים באלג'יר ובתוניס, אך לא עלו עליה מעפילים מארצות אלה מפני שהייתה עמוסה מעבר לתפוסה המותרת. לפי המאגר העפילו בה שבעה מעפילים בעלי שמות צפון אפריקאים. 'ארטור' ]אליאב לובה[ בספרו 'הספינה אלואה' ]'תאודור הרצל'[ לא הזכיר את הצפון אפריקאים שככל הנראה עלו לספינה במרסיי. לעומתו השליח חמל רפאל ציין שבבית אחוזה, צפונית לפריז שהתה קבוצת ילדים וביניהם מספר ילדים צפון אפריקאים והוא הצליח להגניב ל'תיאודור הרצל' "שנים שלושה ילדים שהיו – קשורים לקבוצה."  51 מעפילים הורדו מהספינה 'תיאודור הרצל' בנמל חיפה מסיבות בריאותיות או שנפצעו במאבק עם החיילים הבריטים ופונו לעתלית. בעדכון לחברים בגולה של תנועת 'דרור' על מעפילי 'תאודור הרצל' לא נאמר דבר על נוכחות מעפילים צפון אפריקאים שהפליגו בה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

רדיפות השבתאים במארוקו

בניגוד לדעתם של שגי המקורות היהודיים שהובאו למעלה, על יחסו של אל־רשיד ליהודים (חוץ מהגירוש מאל־זאויה, שלפחות בחלקו יש לזקוף אותו על חשבון מלחמתו של אל־רשיד בראשי הכת בזאויה של דילה), והדו״ח של פריז׳יס, נזכרו פעמים אחדות רדיפות היהודים בימיו ב׳ציצת נובל צבי' חיבורו הפולמוסי הגדול של ר׳ יעקב ששפורטש נגד שבתי צבי, נביאיו ומעריציו. ממנו למדים אנו על רוח ההתעוררות וההתלהבות שעבדה על יהודי מארוקו בזמן הופעתו של שבתי צבי, ולא שככה גם לאחר המרתו(תכ״ז), כלומר בימי שלטונו של אל־רשיד. ואף כי שהה ששפורטש באותו זמן בהאמבורג, הרחק מארצות אפריקה, הרי מעורה היה בחיי החברה היהודית של המגרב בתור יליד והראן וכדיין בתלמסאן ולאחר־מכן בסלא, ועמד בקשרים הדוקים עם חכמיה. וברור שלקח חלק פעיל ביותר בפולמוס שבתי צבי, שהוא עצמו היה מחוללו. דבריו של ששפורטש חשובים ביותר כמקור ראשון ויחיד להכרת התעמולה השבתאית במגרב, שייתכן כי עסקו בה אלישע, אביו של נתן העזתי, ושלמה נאווארו, שני שלוחי ארץ־ישראל, נוסף על א״מ קארדוזו, שישב אז בטריפולי של המערב, ושפעילותו אינה מוטלת בספק. על מרכז אחר של תעמולה זו, שהשפיע על המגרב, נעמוד בהמשך הדברים, עתה נעמוד על קו בעל חשיבות מדינית, העולה מפרטים שהשקיע ששפורטש כלאחר־יד בחיבורו. הכוונה לסיפוריו על רדיפות היהודים על־ידי אל־רשיד, ש­אמנם אינם מצטיינים בבהירות יתירה, ויש להסיק דבר מתוך דבר.

בימי עלייתו של אל־רשיד לשלטון היו ׳אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד' ולפי הידיעות שקיבל ששפורטש מאנשי סלא נמצאו הם לפני־כן ׳בסכנה גדולה על התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת (כלומר השבתאות) וקם עליהם גיילא״ן הרשע וגזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולי רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה, ואני כתבתי להם באריכות על זה והטלתי אמונתם בספק׳.

באיגרת שערך ששפורטש לגלילות המערב בתכ״ט נזכרות באריכות קהילות תידולא(=תאדלה), שארית אל־זאויה ואגפיה, וכן חבל ארץ העבר״ה — ומסתבר שהכוונה לאיזור המשתרע לאורך ואדי אום אל־רביע, שעל גדותיו שוכנות דילה ותאדלה. הביטוי ׳שארית אל־זאווייא׳ רומז ללא ספק ליהודים שנשארו בזאויה אל־ דילה לאחר שרובם גורש לפאס. אישור לפירוש זה מספק ששפורטש עצמו בפיסקה אחת שבמכתבו אל יעקב בן סעדון משנת ת״ל: ׳ובזאוויא כל יהדותם בסתר ואפילו שמירת שבת מנועה מהם אם לא עכשו במלכות זה המלך׳. אף כי הלשון כאן סתומה במקצת, שתי הפיסקאות מבהירות זו את זו. ברור, כי בשנת ת״ל- 1670 גרים יהודים בזאויה. בביטוי ׳יהדותם בסתר׳ התכוון ששפורטש לומר, שאין להם בית־כנסת ציבורי, אבל מצבם הוטב לאחרונה, דווקא בסוף ימיו של אל־רשיד. בשום פנים אין להניח, כי ששפורטש התכוון לאסמאעיל, שעלה לשלטון רק בשנת 1672. אמנם בקטע הראשון יש זכר למצוקה ומצור, שבה נמצאת ׳שא­רית אל זאווייא׳, ובכל־זאת לא הניחו תורתם בקרן־זווית. אולם הקטע המאוחר בשנה אחת מדבר ברורות על הקלה שחלה במצבם.

לפי מכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני אל ששפורטש דבקו במיוחד בשבתי צבי קהל מראכש, שבראשו עמד הנגיד ר׳ מימון מימראן. באותו פרק־זמן(תכ״ט) גזר המלך על קהל תאדלה ׳לילך יחפים תמיד בכל העיר, בלי שום מנעל וביטלו להם בתי־ כנסיות, כי אם להתפלל בעשרה בביתם. וגזר המלך על כל הספרים אשר סביבו­תיהם שיתקבצו כלם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ! והרי הם בעונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים. וגם הם החזיקו באכילה (בט׳ באב) וקוראים במקום

יענך ה׳ ביום צרה (תהל׳ כ, ב) ה׳ בעזך ישמח מלך (שם כא, ב), ובמקום תפלה לדוד הטה ה׳ אזנך (שם פו, א) למנצח על שושנים (שם מה, א)׳.

בחודש סיוון ת״ל קיבל ששפורטש מאחד השבתאים שבעיר סלא איגרת ובה מסופר בין השאר על הצרות שגורם אל־רשיד לקהילות המערב. הוא גזר חורבן על בתי־כנסיות במראכש ובתאדלה, הכביד את עול המסים והוסיף גזירות אחרות. הכותב ראה בזה סימן לנחמה קרובה ולביאת המשיח באותה שנה.

מתגלית לנו כאן עובדה מתמיהה. בקרב היהודים באל־זאויה נמצאו רבים שהא­מינו בשבתי צבי. מתוך מכתבו של אהרן הסבעוני ידוע, כי בפאם כפו על מגורשי אל־זאויה להקפיד על התעניות, וכי אנשי מראכש החזיקו בביטול צום ט׳ באב, אף־על־פי שהוכיחום על כך. והנה דווקא במקומות אלה, בזאויה, בתאדלה הקרובה לזאויית דילה ובמראכש אירעו גזירות אל־רשיד, בעוד שאין זכר להן בפאם, במכנאם׳ בתטואן ובקצר אל־כביר, שאוכלוסייתן היהודית ברובה המכריע והקובע לא הלכה שולל אחר התעמולה השבתאית. אף בסלא נשקפה סכנה ליהודים דווקא בשל ׳התעוררותם יותר מדאי באמונה הזאת׳. ואמנם מציין אברהם הסבעוני כי גם בסלא היתה כת שנגררה אחר השבתאי ר׳ יעקב בן סעדון, והפרה את מצוות הצו­מות הנוהגים מדור דור.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- רדיפות השבתאים במארוקו-עמ' 256

הנושא: מתוך פרשת וירא.

(110) — קצידה — סי׳ אני דוד קים חזק

ע״מ יג-ג|יג-ו הגאים במחרוזת ו-ו-ו — באזור

בשקל ״ראח ליל ועללם לפג׳ר תאג׳ צורה ראקי / יא סאקי

ונדר לשמסו לבאהיא / על־זדאר שריקא / רזעת סולטאן לגסיק״

אִישׁ א–לֵהִים, הָאָדָם הַגָּדוֹל, אֶזְרָחִי / הַשּׁוֹחֶה —
פֶּתַח אָהֳלוֹ, אוֹר–נֹגַהּ עָלָיו זָרְחָה / פָּג לִבּוֹ וְשָׂמָח:
יָגִיל–יָשִׂישׂ לְקַבֵּל כָּל–עוֹבֵר אֳרָחֵי / וְצָחָה
מַיִם וָלֶחֶם בְּיָד נְדִיבָה וּפְתוּחָה / נָטַע אֵשֶׁל הֻצְמָח:

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרשת וירא.

(בשירי־דודים כתוב שהקצירה בשקל ״גדדר כאס ארראח לימתא ונתא עקלך סאחי/יא צאחי״).

השוחה — ע״ש וישתחו ארצה (יה, ב). פג לבו — חלשה דעתו שלא באו אורחים. ושמח — על גילוי שכינה. וצחה — צמא. כאור הירחי… —הירח והקרה. סחי—- טנופת.

נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה אוֹר כְּאוֹר הַיַּרְחִי / וְקַרְחִי,
שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְרוּחַ עָלָיו צָלְחָה / רָץ לִקְרָאתָם שָׂמֵחַ:
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רָחֲצוּ כָּל–סָחִי / לְנִכְחִי
וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם מִטִּיב הָאֲרוּחָה / רְצוֹנִי אַל יִמַּח:
רָץ לְשָׂרָה וַיִּפְקֹד, בַּשְּׁלִי–רַקְּחִי / מִזְבְּחִי

הֵא לָךְ בֶּן–בָּקָר אֱמֹר לַנַּעַר בֶּן שִׁפְחָה / וְשִׁים עוּגוֹת קָמַח:
בִּרְכָתֵנוּ שָׂא לִנְוָתְךָ, כִּי עוֹד תִּפְרְחִי / מִבְטָחִי
שׁוּב אָשׁוּב כָּעֵת חַיָּה, וְנַפְשְׁךָ שְׂמֵחָה / פְּרִי בִּטְנֵךְ יֻצְמָח:
לָמָּה צָחֲקָה שָׂרָה? דִּבְרֵי–פִּי אַל–תִּדְחֶה / אֶל דֶּחִי
דַּע, כִּי יְיָ מוֹצִיא מִצָּרָה לִרְוָחָה / בְּבֵן, לִבֵּךְ יִשְׂמָח:

יְיָ הוֹכִיחַ, / אַבְרָהָם הִצְלִיחַ, / זַרְעוֹ קַיָּם נֶצַח
חֵטְא סְדוֹם כְּפִיח / הַכִּבְשָׁן סוֹרֵחַ, / גָּנוֹב–גָּזוֹל–רֶצַח
וְרַק לוֹט פִּקַּח / יוֹשֵׁב בֵּית מַרְזֵחַ / תּוֹךְ עַם עַזֵּי מֵצַח:

נִגַּשׁ לְהִתְפַּלֵּל לֹא–ל מִמַּעֲמַקֵּי / וּמְצוֹקִי —
לֵבָב, בְדִבּוּר וּתְחִנָּה וּבְיָד חֲזָקָה / חָתַר שַׁעַר שָׁחַק:
קוֹל שָׁמַע, אִם אֶמְצָא בִּסְדוֹם אִישׁ מִמַּצְדִּיקִי / חוֹשְׁקִי
לֹא אַשְׁחִית, אַף אִם תִּהְיֶה בּוֹקָה וּמְבֻלָּקָה / אֶחְשְׁבֵם כְּשָׁחַק:
שְׁנֵי מַלְאָכִים בָּאוּ, וְלוֹט בְּלֵב נָקִי / וּמְחַקֶּה —
דַּרְכֵי אֵ-ל וּמִדּוֹתָיו, וּבְנֶפֶשׁ שׁוֹקְקָה /רָץ לִקְרָאתָם מֶרְחָק:
סוּרוּ נָא, רָחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וּבַאֲבְקֵי / שְׁוָקִי
תִּתְרָאוּ כִּי בָּאתֶם עַתָּה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה / פֶּן יֹאמְרוּ קָדַם חָק:
אַנְשֵׁי סְדוֹם רָעֵי לֵב בְּאֹכֶל וּבְמַשְׁקֶה, / דּוֹחֲקֵי —
רַגְלֵי אוֹרְחִים רְעֵבִים וְנַפְשָׁם נֶחְנָקָה / מִבְנֵה גֵּוָם יֻמְחָק:
כַּדּוּר סָבְבוּ בֵּית לוֹט נַעַר וַעֲתָקֵי / זוֹעֲקֵי
הוּצָא הָאֲנָשִׁים, כָּתוּב בְּסֵפֶר חֻקָּה, / נֵדָעֵם בְּמִשְׂחָק:

כנפי שחר

לנכחי — לפני. רקחי — שימי תבלינים. לנותך — לאשתך. כפיח… — כאבק שחור משתרע ומתפשט למעלה, ע״ש הבצעקתה הבאה אלי עשו(יח, כא). בית מרזח — מסבאה, מקום למכירת יין. ניגש — אברהם. חתר — פרץ. בוקה ומבולקה — ריקה ושוממה ממעשים־טובים. אחשבם בשחק — אתעלם מהם כאילו אינם. ומחקה — לי חיקוי, מבית אברהם למד לחזור על האורחים (בר״ר נ, ח). סורו נא… — ולינו ורחצו רגליכם, הקדים לינה לרחיצה, שאם יבואו אנשי סדום יהיו נראין כמו שבאו עכשיו (שם, ז). קדם חק — חקק לו חוק חדש. כדור — כבדור, מעגל. ועתקי — זקנים. בסנורים — עוורון. חמוקי ביתו — שהסתתרו בביתו. הבליק — עשה את סדום מבולקה, שממה

אֵ-ל-חַי נִפְלָא הִכָּם בַּסַּנְוֵרִים וַיְנַקֶּה/ חַמּוּקִי —
בֵּיתוֹ, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, נִצְלוּ מִצּוּקָה / וַעֲוֹנָם נִמְחַק:

מִשָּׁמַיִם הִבְלִיק, / גָּפְרִית וְאֵשׁ הִדְלִיק, / אַרְבַּע עָרִים דָּלַק
לוֹט לֹא נָס כְּדוֹלֵק / בְּהָרִים כְּצֶלֶּק / רַק כְּאִישׁ לֵב חֵלֶק
אִשְׁתּוֹ לִבָּהּ חוֹלֵק / נִמְחֵית כַּעֲמָלֵק / יַעַן לִבָּהּ חָלָק:

יָדְעוּ בְּנוֹתָיו כִּי אֵין אִישׁ פָּרֶה וְרָבֶה / וְאָבֶה
אָמְרוּ, אָבִינוּ זָקֵן, תַּאֲוָה עָגְבָה / נַשְׁקֶנוּ יַיִן רַב:
הָעֵזִּי פָּנַיִךְ, אֲחוֹתִי, וְהֵיטִיבִי / לְאָבִי
יָצְאוּ מֵהֶן, יַעַן כִּי רַעֲיוֹנָם לְטוֹבָה, / שְׁנֵי גּוֹיִם, עַם רַב:
מָה רָבְתָה כְּלִמָּה כִּסְּתָה פְּנֵי אָבִי / אוֹהֲבִי

נָסַע בֵּין קָדֵשׁ–שׁוּר, כִּי רַבָּה הַתּוֹעֵבָה / לוֹט בִּבְנוֹתָיו הֻעְרָב:
גָּר בִּגְרָר, וּלְשָׂרָה צִוָּה, עוֹד רֶגַע חֲבִי / וּלְבָבִי —
יָדַע כִּי לֹא תִּכָּשְׁלִי, אֶתְהַלֵּךְ בָּרְחָבָה / זֶה הַמָּקוֹם רֹב רַב:
לֻקְּחָה בֵּית אֲבִימֶלֶךְ נַחֲלַת צְבִי / וַיַּרְבֶּה —
וַיַּגְדֵּל תִּפְאַרְתָּהּ, אַךְ לֹא נָגַע בְּקִרְבָה / חָדַל וְלֹא קָרָב:
בַּחֲלוֹם הֵעִיד בּוֹ, הָשֵׁב אֵשֶׁת נְצִיבִי / כִּי נָבִיא

 הֵן יוֹדֵעַ הוּא, כִּי לֹא חַטָּאתְךָ נְקוּבָה / אִם לֹא, מָוֶת עֶרֶב:
קָרָא לְאַבְרָהָם, מָה זֹאת, הַתְהַתֵּל בִּי / מַחְרִיבִי ?
הֵן הֵבֵאתָ עָלַי חֲטָאָת לֹא כְתוּבָה / מַכַּת סֵתֶר תֶּאְרָב:

חֵטְא לִי אַל יְחַשֵּׁב / הֵן אִשְׁתְּךָ אָשִׁיב / יָדִיד הָאֵ–ל וְשָׁב
הַט אֹזֶן וְהַקְשֵׁב / בְּאַרְצִי תִּתְיַשֵּׁב / בֶּן עַמִּי תִּתְחַשֵּׁב
קַח מִישׁוֹר עַד כֶּשֶׂב / וּתְבוּאָה עַד עֵשֶׂב / אַל תִּהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב:

ךִבְרֵי מַבְטִיחוֹ אֱמֶת, עֵת עָמַד בֵּין דַּלְתֵי / תּוֹךְ בָּתֵּי —
אֹהֶל, שָׂרָה כִּי נִפְקְדָה וְחִישׁ הָרָתָה / בֶּן–זֹקֶן וּבְכוֹרָת:

כנפי שחר

כדולק בהרים — כמו שיש מי שרודף אחריו, שהוא בהול. כצלק — כאילו צלק העמוני, מגבורי דוד (ש״ב כג, לז), רודף אותו. רק כאיש… — שלבו פנוי מפחד. ויש לפסק: כצלק רק — רק כצלק, כלומר יצא, לא כנס, אלא בצעדים בטוחות כגבור. לבה חלק — ל׳ מחלוקת. ואבה – בעל תאוה מינית, ותפר האביונה, זו חמדה (שבת קנב.). תאוה עגבה — תאותנו למין התעוררה. פני אבי — אברהם. הוערב — תבל וערבוב עשה. חבי — הסתתרי תחת השם ״אחותי״. רוב רב — מתנגד לחוקי המוסר. לא נגע בקרבה — נגיעה של קרבה. מות ערב— המות אחראי לקחת את נפשך. מכת סתר תארב — עצירת כל הנקבים אורבת. ושב — זקן ונשוא פנים. דגלו רם מנסיון — מעלתו של אברהם גדלה עוד יותר מעמידתו בנסיון העקדה.

וַתָּשַׁר לֵאמֹר, מֵי מִלֵּל בְּעֵת זִקְנָתִי / יָלַדְתִּי ?
וַאֲדוֹנִי בֶּן–מֵאָה שָׁנָה, לִי נִפְלְאַתָה / עָזִי יָ-הּ וְזִמְרָת:
דִּגְלוֹ רָם מִנִּסָּיוֹן, קַח לְךָ עוֹלָתִי, / חָמַדְתִּי —
אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ יִצְחָק אֲשֶׁר אָהַבְתָּ / חִישׁ הָלַךְ לֹא יָרָט:
קַל כַּצְּבִי רָץ, עֲקָדוֹ עַל מִזְבֵּחַ, בִּלְתִּי / כָּל–מְתֵי —
עֵזֶר, רַק פָּשַׁט צַוָּארוֹ, כְּבֶן–תְּמוּתָה / עוֹד מְעַט וְנִכְרָת:
יֶלֶד נָעִים, נִשְׁמָע קוֹל הַמַּלְאָךְ, אַל תַּחֲטִיא / וְהַטֵּה —
יָדְךָ, עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֵ-ל אַתָּה / הֵן כֶּבֶשׂ תְּמוּרַת:
מִמָּרוֹם נִשְׁמַע שֵׁנִית, הֵן בְּרִית כָּרַתִּי / נִשְׁבַּעְתִּי
יַעַן כִּי בִּנְךָ יְחִידֶךָ לא חָשַׁכְתָּ, / כֵּן יִהְיֶה בֵּן פּוֹרָת:
קַיָּם, נָא, צוּרִי, לְתַקֵּן יוֹם תְּמוּתָתִי / עַוָּתִי
חָיָה זַרְעִי, קָרֵב קֵץ עֲדָתְךָ נֻכָּתָה / עִם מְמֻשָּׁךְ–מֹרָט:

כנפי שחר

לא ירט — לא נטה. מתי עזר — אנשי עזרה. כבן תמותה — כאן: כצאן הלקוחים לשחיטה. אל תחטיא — כאן: אל תקפח חייו. עוותי — עוותתי, קלקולי. ממושך מורט — כאן: זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן דרך לעג וזלזול ומורטים ותולשים את זקנו (תמונה חיה מחיי הגלות במרוקו!).

ר׳ דניאל בהלול

ואכן תלמידיו וחסידיו של יוסף בן־צור הזדרזו להוכיח מהאלפא ביתא החדש ששנת תל״ה היא באמת שנת הגאולה. אחד מחסידיו הנלהבים של יוסף בן־צור היה ר׳ דניאל בהלול, שהיה שבתאי אדוק, וכך הוא כותב אותו בתב־יד):

"תדע לך שמזו האלפא ביתא יצא קץ הגלות 'צמךנף׳ הא כיעד, הסר ׳אני מלך הסר ה״ה וו׳ מן ׳העוז׳ והסר דל״ת מן ׳דר׳׳ג׳ והסר בי״ת מן ׳שביית׳ וישארו שבעה עשר אותיות, שנים עשר כעד שנים עשר שבטים וחמשה של צמךנף כעד השכינה שהיא עמנו בגלות שנ״א (שנאמר) עמו אני בצרה, וחשוב השבעה עשר אותיות הנשארים ויעלה בהם אלף ושש מאות ושבעה שנים משנחרב בית שני עד השנה הזאת שהיא שנת ת(ה)ל׳׳ה בונה ירושלים ה׳ ודי למבין. נאום הצעיר זעירא סמן חבריא׳ דניאל בהלול יצ׳׳ו.׳׳

פרוש הקטע הוא: באלפא ביתא ישנן 27 אותיות. אם נסיר 10 אותיות שהן ״אני מלך״ הה׳ והו׳ מן המלה העו׳׳ז וד׳ מן דר״ג וב׳ משב׳׳ת, ובס״ה 10 אותיות ישארו 17 אותיות שהן שקולות בעד 12 שבטים ו־5 אותיות ״צמךנף״ בעד 5 אותיות מהן מורכבת המלה שכינה. הגימטריה של 17 האותיות הנותרות עולה בהן 1607 (זה נכון) כלומר 1607 שנים מחורבן בית שני. הבית השני חרב בשנת 68 לספירה היינו 68+1607=1675 היא שנת תל״ה, שנת הגאולה.

ר׳ דניאל בר ר׳ יהודה בהלול היה מחכמי מקנם והיה אביהם של כהה״ר שמואל בהלול זצ״ל ומו״ה (מופת הדור או מורנו הרב) אלעזר בהלול. שניהם היו מורי הלכה. ר׳ אלעזר כתב ספר ״מראה עינים״ בו מרבה לצטט את ״אבא מארי״ כלומר אביו ר׳ דניאל. הדבר תמוה ומעורר כמה שאלות, שעוד נחזור ונדון בהן.

ר׳ דניאל בהלול כתב ספר ״פירושי קבלה ליוסף בן צור״ והוא ליקוטי פרושים על הקבלה ברוח שבתאית, פרקי אפוקליפסה וחישובי קצין, גימטריאות, תפילות, סדר לתפילות, סדר חדש של האלפא ביתא כאמור, סדר האילן הקדוש, כמה חידושים מאהובנו החבר הנאה כה״ר יוסף בן־צור על סדר הספירות והרמזים הכלולים בסדר החדש של האלפא ביתא. אחד הפרקים בספר שמו ״ספר היצירה לאברהם אבינו״ ובסופו פירוש ״שיר ששלח נתן נביאנו בפי שנתבאר בחלום להחבר ר׳ יוסף בן־צור יז״א״(יראה זרע אמן).

המשיח באלפא ביתא החדש

חסידי המשיח הרוָק טרחו עמלו יגעו ומצאו בסדר האלפא ביתא החדש רמז למשיחיות של שבתי צבי ונביאו יוסף בן־צור. על־ידי סידור מיוחד של המלים המורכבות מאותיות של האלפא ביתא ועל־ידי צרוף ראשי התי­בות של כמה מלים או צרוף האותיות האמצעיות, אנו מקבלים את השם ״יוסף״ ואילו הכינוי, כלומר בן־צור, אנו מקבלים על־ידי חישוב כמה אותיות אם בחשבון גדול או בחשבון קטן. לדוגמא ה״זין של המלה ״העוז״ עולה בחשבונה שבעה ו״בן בחשבון קטן עולה גם כן שבעה (ב=2) + (נ=5) = 7, ואות ט׳ ואות ח׳ של המלה ״סט״ח״ שווים 17 ו׳׳צור״ בחשבון קטן עולה 17: (צ=9) + (ו=6) + (ר=2) = 17.הרי לך בברור יוסף בךצור.

מעניין לציין שכל הטעמים, הצרופים, הרמזים והסודות שמצאו בסדר החדש של האלפא ביתא שכונתם היתה להוכיח את שנת הגאולה, את משיחיותם של שבתי צבי, נתן העזתי ויוסף בן־צור, מבוססים על גימטריאות לפי ערכם המספרי הקודם של האותיות ולא לפי ״סדר נתינתם מהר סיני״ והלא הערך המספרי של האותיות חייב גם כן להשתנות אם סדרן משתנה? – תיק״ו (תשבי יפרש קושיות ובעיות). (הטקסט המלא יובא בסוף הספר עם המקורות).

עוד גילה יוסף בן־צור לקהל חסידיו שאברהם אבינו אמר לו שהגאולה היתה ראויה לבוא עשר שנים קודם לכן כלומר בשנת 1665 או 1666, אבל הגלות נתארכה מפני ששבתי צבי התפלל וביקש מהקב״ה שלא יבואו חבלי משיח על ישראל. שבתי צבי ביקש רחמים וסליחה וכפרה גם על הכופרים במשיחיותו מאחר שנודע לו שעזרה עליהם מיתה מן השמים.

באשר לגילוי של אברהם אבינו כביכול ליוסף בן־צור, שהגאולה היתה ראויה לבוא עשר שנים קודם לכן כלומר בשנת 1666 , ראוי לציין שלסיפרה 6 היתה משמעות מיוחדת בתורת המסתורין ולכן גם לשנת ״הששים״, כלומר שנה שבה מופיעה הספרה 6 כמה פעמים בזו אחר זו – יחסו כוח בסתורי מיוחד, כמעט כוח מאגי.

דממלבה החמישית

אמונה זו מקורה גם באמונה של כיתות משיחיות נוצריות. סיפרנו לעיל על הכת הנוצרית משיחית שנקראה על שם ״הממלכה החמישית״(הדיסנטיה החמישית) העתידה להופיע אחרי חורבן ארבע המלכויות המרומזות בארבע החיות שבספר דניאל (פרק ז׳). אנשי כיתות משיחיות אלו יחסו למספר שש כוח משיחי מאגי ועל כן ציפו גם הם להופעתו של המשיח לקראת שנת 1666 שהיא גם שנת התגלותו של שבתי צבי.

לפי אחד מאבות הכנסיה מאותן שנים, אב אנטוניו ויירא Antonio vieira בספרו ״עתיד ההיסטוריה״, האימפריה החמישית (Quinto imperio) העתידה לקום בקרוב לא תהיה אימפריה חדשה אלא שינוי גמור של ההוֶה. האימפריה הרביעית של הרומאים נמשכת עד עתה וממנה תבנה האימפריה החמישית שהיא מלכות המשיח (הכונה כמובן לקריסט – ישו), בהתאם לנבואתו של דניאל (ב׳ 44) לפי אמונתם.

לא ידוע באיזו מידה השפיעו הכיתות הנוצריות הללו על התנועה השבתאית ועל קביעת מועד הופעת שבתי צבי דוקא בשנת תכ״ו(1666), אך יחד עם זאת ראוי לציין כי הכיתות הנוצריות משיחיות התיחסו באהדה רבה לתנועה המשיחית היהודית, וחשבוה כחלק מחזון ממלכת אלף השנים – Millenium – כשתקום מלכות שמים אחרי נפילתן של ארבע מלכויות הרשע, כאמור.

מספר השישיים התקדש גם אצל היהודים, בעיקר בספרות הקבלה בהסתמך על הכתוב בספר הזוהר בפרשת וירא ובפרשת נח, בפירוש על שש מאות שנה לחיי נח, וכפי שנראה להלן בחלום של ר׳ אברהם בן־סמחון מחכמי פאס.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול-עמ' 121

״רבי אהרן, עניש וקטיל״

הגאון האדיר רבי עזרא עטייה זצ״ל, ראש ישיבת ״פורת יוסף׳׳ אשר שהה במצרים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הכיר מקרוב את רבי רפאל אהרן. הוא הוקיר אותו מאד ותמיד היתה תהלתו בפיו. הוא נהג לומר, כי ״רבי אהרן בן שמעון, לרוב קדושתו, עניש וקטיל היה״, וזאת על ידי מעשה שראה בהקשר לתקנה הנזכרת לעיל, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים הוזמן רבי רפאל אהרן לערוך חופה וקידושין באחד מבתי הכנסת שבמצרים, לאחד משועי הארץ מהמשפחות המיוחסות. כאשר עמד לערוך את החופה נודע לו כי בקרב המוזמנים ישנה אשה אחת שבאה בבגדים לא צנועים שאינם מתאימים והולמים לקדושת המקום. רבי רפאל אהרן דרש בתוקף כי אשה זו תעזוב את המקום, וכל עוד שהיא לא תצא הוא לא יערוך את החופה.

בעלי השמחה הסבירו לרב, שהאשה הנזכרת הנה אשה חשובה מהמשפחות הכי מיוחסות שבקהילה, וכי לא נאה ולא יאה לדרוש ממנה לצאת. הרב עמד בתוקף על דרישתו זו, וכל הסבר או שכנוע לא הועילו להניאו מעמדתו ודרישתו.

בלית ברירה פנו בעלי השמחה לאשה המכובדת הנ״ל, ומסרו לה את בקשתו ודרישתו של הרב. האשה הנ״ל, מלבד זאת שלא קבלה את דברי הרב, עוד העיזה פניה במצח נחושה ופערה פיה לבלי חק נגד הרב, חוקיו ומשפטיו, ועמדה על דעתה שהיא לא תצא מביהכ״נס.

רבי רפאל אהרן התישב בכסא ואמר ״אני מחכה שאשה זו תצא מהמקום הקדוש הזה׳׳. והנה לא עברו רגעים אחדים, והאשה נפלה על הארץ ונפחה את נשמתה. אזי ראו כל העם את תוקף קדושתו של רבי רפאל אהרן, וחרדת אלקים נפלה עליהם. (מעשה זה שמעתי מפיו של הרה׳׳ג ר׳ יעקב כהן שליטי׳א ר״מ בישיבת פורת יוסף, ששמע מפיו של הגר״ע עטייה זצ״ל)

מצודתו פרושה על פני כל הארץ

באישיותו הכבירה והקורנת, הפך רבי רפאל אהרן לעמוד אש ההולך להאיר לפני המחנה. מצודתו היתה פרושה על פני כל ארץ מצרים ואגפיה, ועל פיו ישק כל דבר קטון וגדול.

מיום עלותו על כס הרבנות במצרים, ראה עצמו אחראי לצביון היהודי של צאן מרעיתו שיהיה מושתת על אדני התורה והדת הצרופה מדור דור. הוא מילא במלוא עוזו בגודל חשקו ובתוקף גבורתו אחר המשימה שהוטלה עליו, ודאג לעטר את מחוז שיפוטו ברבנות בחומת אש סביב, ולהקיפה במגדלי שן לבל תהיה פרוצה לכל רוח נושבת. בכוחותיו האדירים ובעבודתו המאומצת ללא ליאות, הטביע את חותמו האישי בכל שטחי החיים בקהילה.

בכל מקום שדרכו רגליו של רבי רפאל אהרן, השפעתו ופעילותו היתה ניכרת. הוא בירר וליבן את בעיות המקום ונתן את דעתו על כל פרט ופרט מחיי הקהילה, ואף תיקן להם תקנות וחוקים טובים.

על כך מספר הרה״ג רבי שמואל בן יוסף מ׳ ישועה זצ"ל בעל המחבר ״נחלת יוסף״, אשר עלה מעירו עדן שבתימן לא׳׳י בשנת התרס״ב (1902), ובדרכו חזרה לעיר מולדתו עבר דרך פורט סעיד. שם ראה כמה מנהגים שלא יישרו בעיניו, ועל כך הוא כותב:

״…ועל כל פנים, אם יש בכאן אדם גדול ותקיף ומדברנא דאומתיה, הוא יכול על זאת ליישר כל הדורא, הלא תראה כי בבואנו מעיר קהרא הבירה, בא הרב הגדול של מצרים לכאן פרט סעיד, הוא הרב הנאור ה״ה רבי אהרן נר״ו, ותכף בשבת הראשונה בשביתתו פה תיקן שני תקנות מועילות, והוא המנהג בכאן בשבת ויו״ט בקריאת הפטרה לקרוא כל הקהל עם המפטיר כולם ביחד בקול רם, והרב הנאור הזה גזר אומר לבל יעשו עוד כן, רק המפטיר לבדו יקרא הפטרה ואזני כל הקהל יהיו רק שומעים כמו בס״ת וכמנהג רוב הקהילות. שנית לא נהגו בכאן לומר מי שברך לכל הקהל אחר קריאת הפטרה כמנהג כל ישראל, והרב הזה הנז׳ תיקן מהיום ההוא ומעלה לומר מי שבירך לקהל ותהי לחק ולא יעבור. ואילו היה הרב הנז׳ בכאן ביום שחל בו ברית מילה, לא היה מניח בשום אופן לאחר המילה עד הערב בשביל קיבוץ הנשים… וכן אילו היה הרב הנז' בכאן, לא היה מניח בשום אופן ליגע החתן בכלתו לאחר שעשה מעשה…״.

תקנות להפקעת הקידושין

אחת מתקנותיו הנועזות ביותר שהנהיג רבי רפאל אהרן במצרים לגבולותיה. היא הפקעת הקידושין והפקרת כספם של המקדשים אשה בניגוד לשלושת תנאים אלה: ׳׳א) שיהיו הקידושין ברשות הרב אב בית דין היושב על כסא ההוראה בעיר. ובכפרים שאין שם אב״ד, יהיו הקידושין ברשות הגבאי במקום ההוא אשר קבלוהו עליהם ונבחר מהקהל להיות גבאי בכפר ההוא. ב)שיהיו הקידושין לעולם במנין יו"ד מישראל ומכללם סופר בית דיו הצדק או איש אחר הבא מכח הרב אב״ד ורשותו, ובכפרים יהיה מכלל העשרה חכם העיר או איש הבא מכח גבאי העיר ההיא ורשותו. ג)שתמיד יהיו הקידושין בשטר כתובת אירוסין כפי החק השורר בארץ בענין הזה. ועל פי כל שלשת התנאים האמורים יהיו מהיום הזה והלאה כל הקידושין הניתנים לכל בת ישראל בכל ערי מצרים מן הקצה עד הקצה, אחד מהנה לא תחסר לעולם״.

תקנה זו של הפקעת קידושין, באה כדי לעשות ״סייג וגדר לחקי התורה ושמירת טהרת האומה וגזעה וזרעה״, אחר שגדלה המספחת והמכשולים הרבים בדיני אישות וקידושין בארץ מצרים. רבים הם הנימוקים לתקנה זו:

״יען מלכות מצרים היום היא מלכות הדרור והחופש ומיושבת מאנשים ועמים שונים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, וגם חסות צלם חלוק הוא למיניהם, מי מהם חוסה בצל צרפת, ומי בצל אטיליה, ומי בצל ענגלאנד אוסטרייך וכו', אשר נימוסיהם ודתיהם שונות זו מזו, וכאשר יקרה שאיש מהחוסים בצלם יעבור על תקנת העיר ויקדש שלא כדת, יקשה מאוד להציל טרפו מפיו ולתת גט לארוסתו מסיבות שונות, יש שממשלתו לא תרשהו לגרש בשום אופן ותשאר הבת ההיא עגונה כל ימיה, ויש שממשלתם לא תכיר הגירושין כי אם הנעשים לפניהם כפי נימוסם ובהתגרשם לפני השופט על פי הנימוס שלהם יחזיקו אותם לפנויים רח״ל ויתירו אשת איש לשוק, וכהנה מכשולות בעוה״ר…. והבאים מצרימה אם זכרים הם לא נדע אם נשואים הם כבר או משודכים בעירם או פנויים, וכן הנשים הבאות לגור בארץ בטרם התחקות עליהן אם הן פנויות אלמנות או גרושות, או עדיין עליהן זיקת בעל או זיקת חליצה ויבום, יעשו מעשיהן בסתר לקדש או להתקדש, וכאשר תתגלה ערמתם בקהל, ניגע בדי ריק לתקן המעוות, מהם שברחו והניחו ארוסותיהם אחוזות בכבלי העיגון, ומהם עזי נפש אשר יתנו כתף סוררת ולא ישמעו לקול מורים בהשענם על הממשלה אשר הם חוסים בצלה… ״.

תקנה זו נעשתה ונתקבלה באסיפה הכללית שכינס רבי רפאל אהרן בבית המדרש של בית דינו הצדק שבמצרים. השתתפו בה רבני ודייני הקהלות הראשיות שבכל מלכות מצרים, ה״ה רבי רפאל אהרן ובית דינו, רבי אליהו חזן אב״ד נא אמון, רבי אהרן מענדיל בהר״ן הכהן מו״ץ לעדת האשכנזים במצרים. כן לקחו חלק השרים והסגנים נשיאי העדות וגדולי אנשי הוועדים דשתי הקהלות הגדולות, והיה זה בשנת תרס׳׳א.

הסכמה זו הוכרזה מתוך הכתב בלשון ערבי בבתי הכנסיות שבכל ערי ארץ מצרים והכפרים, ארבעה שבתות רצופות זו אחר זו.

רבי רפאל אהרן ורבי אליהו חזן, אשר הם היו רבני הקהלות הגדולות, הלכו וסבבו כל הערים שבארץ מצרים. הם עברו ממקום למקום ומעיר לעיר והכריזו בבתי הכנסת את ההסכמה הנשגבה בענין הפקרת הקידושין. כך מסיים רבי רפאל אהרן את הפרק הזה:

״עלינו לשבח לאדון הכל כי גבר עלינו חסדו, שמעת וזמן אשר נוסדה ההסכמה הזאת ונתפרסמה בכל גלילות מצרים, נתנה חתתה ויראתה על פני כל העם מקצה, ומזה כשבע שנים אשר נתייסדה ההסכמה, לא נועז איש בכל גבול מצרים לקדש שלא ברשות בית דין ושלא כפי חקי ההסכמה,

ביודעו מראש כי מעשה קידושין הבל המה, ושום אשה לא נתפתית לקבל קידושין מאיש נגד ההסכמה ולבזות כבודה חנם, ותהילה לאל יתברך, נגדר הפרץ הלזה, כן יהיה המקום בעזרתינו תמיד להרים דגל התורה, ולשמור חומות הדת הקדושה אמן״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– תקנות להפקעת הקידושין-עמ' 183

[שע״ז]

[ראשי פרקים מדרשה שדרש בשנת שע״ז]

[צ, ב] לבוני׳ הבתי׳ וגוזלי׳ קרקע חבריהם… וכל הענין קרה לנו. אם לא בתים רבים לשמה יהיו וכו׳.וכן היה כמו [שעינינו] רואות שנחרבו קרוב לארבע מאות בתים של אלו השנים העוברות משנת שס״ו עד ה[יום] שע״ז, ובכללם בתי העשירים הגדולי׳.

לבחורי׳ ההולכי׳ אחר השכר והיין לבית מ[ים] שרופי׳ הרשעי׳ אשר הם, אשר החריבו ער[ינו] הבתים לשרוף קורותיהם.

לגדולי׳ שמן הראוי שיהיו הם המוכיחי׳ ומ[יסרים] [אבל] הם בהפך.

קינה על העיר כלה, ועל החורבן שהיה בה, ואין [בין] הגדולים ממנה, ואנשי חסד מהם מתו, מהם מפאת הרעב.

תוכחה על הקהל כשיתאספו לע[ניים] ולבסוף לא יעשו כלום. תוכחה לעזי פנים.

תוכחה לכל אנשי העיר ובפרט לגדולי׳.

כשהגיעה המלחמה לשערי העיר והיינו בתענית. דרשתי יום ה׳ והתחלתי מ׳…

לזמן עצירת גשמים שהיו העניים והבינוניים מתרעמים מן העשירים על ענין המס, והקהל היו מתרעמי׳ מן ת״ח שלא היו עושקי׳ בתורה,- תלמיד חכם שלא היתה תורתו אומנותו חוייב במס.  והת״ח מתרעמי׳ מהקהל שלא היו נו[תנים] הספקתם, דרשתי התחלה מ'[מקרא] הנביא.

ביום עצירת גשמים דרשתי על החורבן בעונות שהיה בעיר פי״ס המהוללה… ואמרתי שעיר פי״ס היתה [עיר] שכל הארצות היו באים לחזות בה וביופיה, ואמרתי על הנשים שהיו בגגות מתפללות […] שהיו ברחובה של עיר… מרוב בני אדם שהיו בה קריה עליזה, מרוב הטוב והשפע. ועכשיו מתו בע[ונות] כמה נפשות… ביום שהתפללנו בבתים החרבים שבדוב׳דה קרוב לבית החיים דרשתי.

 [שע״ח]

[שכג] שבעונותינו בגלות שאנו בו יש לנו ד׳ חסרונות. הא׳ — היות השפע שיבא לנו ע״י או״ה. הב׳ — השנאה שיש לכל א״ה [אומות העולם] עמנו. הג׳ — שיגיע כפינו וממונינו הותר להם. הד׳ — שלכל מקום שנלך לא הונח לנו.

[שפ״ב]

[תל] השם נפשנו בחיים, בזה הגלות המר והארוך, ולא נתן למוט רגלינו, ר״ל שלא הניחנו ית׳ שמו להיות נטמעים בין האומות… ונאמר עוד כפי הענין אשר אנו בו מן הצרות הגדולות בגודל מסים וארגוניות אשר אנו בהם השנה הזאת שנת שפ״ב… שנתן הודאות ותשבחות להש״י, כי אלו היגונות והצרות כלם באו בענין הממון ולא באו בענין הנפשות. ואנו היום חיים ש״ל. וכן נודה לו ית׳ שעם גודל הצרות העוברות עלינו, ולא נתן למוט רגלינו לצאת מן הדת מגודל הצרות והמסים…

כי זה הגלות לטובתנו הוא… כדי שיתאמתו אלינו עיקרי הדת לעיני כל ישראל. כי בעונותינו רפו ידינו מעיקרי הדת והאמונה. בסבת הרגלנו בין הגוים הרעים והחטאים… [תלא] ולרמוז על הצרות העוברות עלינו, אמר באנו באש ובמים, שממנו בעונות שרפו באש וממנו טבעו בים…

[שפ ״ז]

[תקיט] ובחזקה רדיתם אותם ובפרך, שזה היתה סיבה שתפוצינה הצאן ותהיינה לאכלה לכל חית השדה. והוא רמז על האומות הגוזלים אותם בשדות והורגים אותם כשהם בורחים מן העיר. וכל זה אנו רואים בעינינו אלו השנים בעוונותינו הרבים.

[תקכו] והנה לרמוז על הגלות שאנו בו אמר: כה אמר ה׳ רעה את צאן ההרגה…[זכריה יא,ד] כלומר הנבא על פרנסיהם העתידים לרעות אותם מעתה, והם מלכי האומות אשר אנו תחתיהם, אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו, שחושבין שאין עליהם אשם. ולרמוז שהם שוללים ממוננו במסים וארגוניות, אמר ומוכריהן יאמר ברוך ה׳ ואעשיר. ואמר ורועיהם לא יחמול עליהם, והוא רמז על הנגידים והנשיאים מבני ישראל שהם ממונים עלינו במאמר מלכי האומות, כי אין בידם לחמול עלינו גם אם שירצו, וזה אם הם טובים, ואם הם ג״כ רעים יעזרו ג״כ לרעה…

כי כל זה בא עלינו מפאת עונותינו, כי לא אחמול עוד על יושבי הארץ נאם ה׳, אבל ימציאם איש ביד רעהו, רמז להנהגת הנגידים ועשירי הדור אשר הם כדגים, הגדול בולע הקטן… וארעה את צאן ההריגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות, ואלו דברי הנביא ע״ה רומז על העתיד העובר עלינו בגלות הזה, אשר קצת ממנו במקומות שיש להם קצת שלוה וקצת ממנו כמו אנחנו פה היום במלכות ישמעאל. בצרות רבות גדולות ורבות ועצומות מכובד מסים וארגוניות ועינוי בגופינו.

והנה אחר זה נבא עוד הנביא על העתיד, על ב׳ המשוגעים אשר קמו בעולם, הלא הם הידועים. על הא׳… שהוא היה מכריז על עצמו שבא לפקוד את הצאן ולרפא הנשברת, כמו שמפורש באון גליון שלו, ולא עלה בידו כלום, כי רצה להדיח את ישראל מאמונתם ורבים הדיח. ואומה זו הרבה הרגו בישראל… וכנגד המשוגע הב׳ שקם אחריו אמר: הוי רועה האליל. ולא׳ קרא אויל שכן קרה לו כמו אויל שלסוף נהרג. ולזה הב׳ קרא אליל מלשון אין ואל, כמו רופאי אליל כלכם.

[שפ״ח]

[תקלח] ואמר אזי עבר על נפשנו המים הזדונים, כנגד מלכות הרשעה, שהיא מלכות אדום הנקראת מלכות זדון, כמש״ה זדון לבך וכו׳. ולפי שתמיד דעתם להעבירנו על דת, לזה אמר אזי עבר על נפשינו ג״כ. כמו שקרה לנו בעונות בגלות פורטוגאל וקסטילייא, שהיו לוקחים אותם ומענים אותם ביסורין להעבירם על דת…

[שפ״ט]

׳דרוש שבת בנתים שנת שפ״ט׳

[קסז]    יובן במה שאמרתי במקום אחר, שהיותינו מחזיקים באמונתנו ובדתינו, הלא זה מחסדיו ית׳ עמנו, כי לרוב הצרות העוברות עלינו ומרוב השמדות לא היה רחוק שיטו רגלנו מדרך האמת ללכת להיות כא׳ הגוים האלה. אלא שחסדיו ית׳ גברו עלינו, עד שעם כל הצרות אנו מחזיקין בדתנו…

קחנו מן הדרוש שדרשתי שבת הגדול שנת שס״ג בקונדרסי׳ דף פ״ג.

 [שצ״א ?]

דרוש לשבת בנתים שנת שצ״א(?)

[קצא] הד׳ אבות נזיקין השולטי׳ בנו היום בעיר פאס… הרי שמי קרוי עלי שם יהודי יכונה, וכלנו בעונות אשר בשם זה יכונו הם למאכל ולחרפה בין הגויים. לזה משיבה הקב״ה וראו גוים צדקך… חוזרת ואומרת רשל״ע [רבונו שלעולם] הרי שמי קרוי על שם הבעלי' וזה עשה לנו הבו״ר והוא הגלות, כמ״ש ועבדתם שם אלהי׳ אחרי׳ וכו'.

ועוד אני אומר שמי קרוי על שם הבעלי׳, כמו שאנו בעונותינו בזמן הזה ביד אלו הד׳ שרים אשר שמם קרוי עלינו, שחלקו אותנו ביניהם, שם שר א׳ ליהודי׳ פאסי״ש, ושם הב׳ ליהודי׳ מכנאסי״ש, והג׳ ליהודי׳ תפילאלת, והד׳ ליהודים של תאזה ודברו.

וכן חלקו אותנו ביניהם, כל א׳ גובה מס מחלק א׳, מלבד מסים כולל כלנו כא׳, וז״ש [וזה שאני] אומר דרך הלצה, שם הבעלי׳ קרוי עלי. והקב״ה משיבה: והסירותי את שם הבעלי׳ מפיה. אומרת רבש״ל: עדיין יראו אותי ויאמרו אלו הם היהודים שהיינו משתעבדים בהם, וכל א׳ יאמר אלו היו שלי. משיבה הקב״ה: ולא יקראו עוד בשמם, כי שמם ימחה מן העולם ולא יקראו בשם הבעלים כי בשמו ית׳ שמו.

[זמן לא ידוע]

[שכח] פי׳ פסוק ואתה מגדל עדר עופל וכו'. דרך קינה על החכם הנפט׳ זל״ה אני מדבר עם זו בית הכנסת אשר היא היום כמגדל במקום חרב, כי בעונות נחרבו סביבותיה ונשארה כמגדל הפורח. ועוד רמז לזה הקהל הנשאר כעדר וכצאן שאין לה רועה. עפל, כמו עופל לשון אופל כמתרגם, שנשאר היום אפל. בת ציון, מקום שהיה מצוין כחכם גדול הנפטר זל״ה. עדיך תאתה, שבעונות היינו דואגים ודווים עלי הב״ה שלמעלה ממנו שנחרב. וזה החכם זלה״ה השתדל מאד לקבץ הקהל הנשאר ממנו וחברם עמו בזה הב״ה. ועכשו בעונות כמדומה לי שהחורבן ג״כ הגיע עדיו. ובאה הממשלה הראשונה, ר״ל בא החורבן לממשלה הראש, החכם הגדול מאחיו. ממלכת לבת ירושלים… והיא הב״ה, כי הבתי כנסיות במקום ירושלים… כי בחורבן זה בה״ך בעונות השוכנים כאן כשוכנים בשדה.

הספד לנו החכמים והבעלי תורה והתלמידים… שהוא היה כמו מעון לכל דברים וחידושי החכמים העוברים זלה״ה, ומי שהיה רוצה לידע מדברי החכמים ז״ל היה שואל אליו והוא משיב… מיום שהלך האריה הגדול החכם השלם ה״ר יהודה עוזיאל, רבו ז״ל של זה החכם, הניח כמותו לביא…

והוכחתי לקהל על ענין המטבעות, שכמה בדויים וחרמות עברו עליהם. וז״ש מידכם היתה זאת שיקצצו הידים העוברים על הבדוי… והוכחתי הצבור על התפלה שאינם מתפללים רבים מהם…

חנוך לנער כ״י בודלי

היום ט״ו לאייר שנת שצ״ה נשלמו חמשים שנה שחברתי זה הפירוש. וכשסיימתיו הייתי בן י״ט שנה. ואשר כתבתי בכתיבת ידי נגנב ממני. ואחר כמה שנים מצאתיו ביד בעל תורה א׳ שאמר ירש מאביו. וש״ל קודם שנגנב ממנו כבר היה מועתק זה בידי שהעתיקו לי סופר א׳ זה ארבעי׳ שנה שנפטר לבית עולמו ול [היות] שאיפשר שיש טעות בהעתקה זו אני מחלה פני הקורא לתקן המעוות. ועוד אני אומר שמה שכתוב בסוף הספר התנצלות המחבר המתחיל ואני הצעיר לא נעלם ממני קוצר השגתי וחסדו׳ ידיעתי וכו'. כתב כל הנזכר בתחילת הספר.

שאול סירירו

[שעח, א] תם ונשלם ר״ח אייר שנת מש״ה לפרט.

[שעח, ב] נמס כדונג לבי מתלאות הזמן מראש ועד סוף יש בם סימן הם גרשוני מהסתפח בנחלות קדושים ללכת לעבוד את אלהי שיקוצים. קצתי בחיי כי עזבתי חיי עולם ובחרתי בחיי שעה לא עלה בידי לא זה ולא זה מדוחק השעה. תמיד לבי דוה אין שמחה במעוני כל ימי מכאובים וכעס ענייני לכן עם לבי התרעמתי…

תם ונשלם-דברי הימים של פאס- נספח: לקט מדרשות של רבי שאול סירירו -מאיר בניהו

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

רבי יצחק כנגיד

דומה כי בגלל מצבו הכלכלי הטוב של רבי יצחק ויושרו האינטלקטואלי, הקהילה בפאס בחרה בו לנגיד. כבר בראשית שנת ת״ג(1642) אנו מוצאים אותו מכהן כנגיד, נראה כי בשלהי שנת ת״ה, הוא הודח מהנגידות ובמקומו מונה ר׳ שם טוב בן רמוך. דומה שהדחתו הביאה את רבי יצחק להחלטה לעזוב את פאס ולעבור לעיר סאלי. בראשית שנת ת״ו הוא כותב ׳דרשתי בעיר סאלי יע״א, יום שבת קדש כ״ב לחשון שנת ארבע מאות ושש׳.בסאלי שהה עד סמוך לפורים שנת ת״ז.

או יתכן שעזיבתו את פאס היתה בגלל הקנאים שונאי ישראל שהשתלטו על העיר וסביבותיה. כת קנאית זו החליטה בט״ו לאלול שנת ת״ו, לסגור את כל בתי הכנסת בעיר ולהרוס אותם. הם הרסו את בית הכנסת הגדול של התושבים, בית הכנסת של המגורשים ובית כנסת על שם אתאזי. וביום צום גדליה שנת ת״ז הרסו את בתי הכנסת של תלמוד תורה ושל רבי יצחק אביזרדיל, ובערב כיפור הרסו את בתי הכנסת של מדרש ישן ומדרש חדש, ובין כיפור לסוכות, הרסו את בית הכנסת של רבי חיים עוזיאל. ונותרו בעיר רק שני בתי כנסת של רבי סעדיה ארבוח ושל רבי יצחק רותי, וזה הודות להיכרות שהיתה לבעליהם עם ראשי הקנאים. כשחזר רבי יצחק לפאס, קנה מהקהל את ׳זוג של תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ן׳ רבקה' בעשור ראשון לחדש אדר שני שנת ת״ז. בכסף זה הקהל פדה מהקנאים הפורעים את שרידי הכתלים והעמודים של בית הכנסת של התושבים. בשנה זו בשבת הגדול בפתיחת הדרוש, כתב: ׳זה דרשתי בשבת הגדול שנת ת״ז שנת חרבן בתי כנסיות הי״ג, ושנת ת״ו הייתי בעיר סאלי. בדבריו נשא הספד על הריסתם של בתי התפילה ׳עשיתי בכייה גדולה על חרבן בתי כנסיות הי״ג…׳. בתוכם בית כנסת ׳תלמוד תורה׳ שהיה בהנהגת משפחת הצרפתי.

בשנת ת״ח נפטר הנגיד ר׳ שם טוב בן רמוך, והיו מבין הקהל כאלה שקפצו לקבל את התפקיד, אך הקהילה העדיפה למנות שוב את רבי יצחק לנגיד. ובכסלו שנת הת״ט נתנו לו את כתב המינוי ובו התחייבו לו שכל נזק שיגרם לו ממילוי תפקיד הנגידות, ישולם על ידי הקהל. בשנת ת״י התגבר המלך על כת הקנאים והוציא את ראשיהם להורג. ראשי הקהל בפאס עם הנגיד רבי יצחק באו לברך את המלך ולהביא לו תשורה. ובהזדמנות זו ביקשו מהמלך שימנה את רבי יצחק לנגיד. אחר כך קם אחיו של ר׳ שם טוב בן רמוך עם אנשים התומכים בו, ופנו למלך בבקשה למנותו לנגיד במקום אחיו, הם שילמו למלך תמורת המינוי שמונת אלפים אוקיות. המלך הציע לרבי יצחק לקבל את תפקיד הנגידות, אך הוא סירב מאחר שלא רצה לשלם למלך עבור המינוי. המלך קנס אותו בחמשת אלפים אוקיות על סירובו. כשראה רבי יצחק שהמלך נתן עיניו בו, החליט לברוח מן העיר לתיטואן. הוא ארגן את רכושו ורכוש אחיו אברהם, כלי כסף וזהב וחפצים יקרי ערך ושלח אותו לפניו עם חמרים. בצאת החמרים מהעיר, והנה אחד ממשרתי חצר המלך רץ לקראתם ושאל של מי המשא שאתם מוליכים, הם ענו לתומם זה של רבי יצחק צרפתי. אמר להם אם כן, הוא בורח מן המלך, לכן כל המשא הזה יעבור ישר לארמון המלך. בעקבות תפיסת המשא, נאסר רבי יצחק עם שני בניו, והוטל עליו לשלם קנס בסך חמשת אלפים אוקיות מלבד רכושו שהוחרם. הוא מכר משא של עורות מהסחורות שהיו לו כדי לשלם את הקנס. קיים חשד, שאחד מהקהילה הוא שהלשין עליו. ממקרה זה, ניתן ללמוד על גודל נכסיו והיקף עסקיו של רבי יצחק.

רבי יצחק נפטר בחודש אדר תכ״א (1661), והשאיר אחריו משפחה ברוכה שממנה יצאו מנהיגים ותלמידי חכמים מאז ועד לדורינו.

ר״ח בנטוב, נוטה לומר שלאחר מה שהיה בקשר למינויו של הנגיד בשנת ת״י, שוב חזרו הקהל ומינו את רבי יצחק לנגיד, הוא מסתמך על דברי הבן רבי וידאל בהספד החודש שנשא על אביו:

"ואמרתי שצריך לעשות הספד עליו על ג׳ שלמיות שהיו בו: א – על שלמות התורה שלעתיד יוכר חסרונו. ב ־ על שלמות המעשה, שאעפ״י שהיה יכול לעקם מאויביו ומלשיניו, והיה יכולת בידו ליפרע מהם כפי הדין, עם כל זה היה כובש את יצרו, ולא לבד זה אלא שאם היה מעליל עליהם השר, היה עומד בפרץ עליהם כל היום וכל הלילה והיה מוציאם לאור. ג ־ על שלמות המרות שהיה מדריך את הקהל בדרך טוב ….

ר״ח בנטוב מתרשם מדברי הבן, שהם נאמרו על תקופה הסמוכה לפטירתו, ומכאן שהוא חזר להיות נגיד אחרי שנת ת״י. אם כי לדעתי, הדברים אינם מוכרחים, מה גם כי משנת התט״ז ואילך לא מצאנו שמו מוזכר לא בפסקים ולא בכרוניקות, וסביר יותר להניח לאחר הנזקים שנגרמו לו, העדיף לרדת מהבמה הציבורית שחשפה אותו לעינא בישא של פגעי השלטונות. מדברי הבן ניתן ללמוד כי רבי יצחק מילא תפקידו הציבורי באמונה, ביושר ובמוסריות.

למרות עיסוקיו המסחריים והציבוריים, ר׳ יצחק לא הסיח דעתו מלימודו ומהעמקתו בתורה. כדברי בנו רבי וידאל: ׳ידוע הוא שכל ימיו היה בעסק התורה ובעיון, ואעפ״י שמקצת ימיו היה עוסק בצרכי צבור ידוע הוא [שהעוסק] בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי׳. כלומר הוא לא רק קבע עתים לתורה, אלא ראשו ומחשבתו היו שקועים בעיון מעמיק בסוגיותיה.

היעב״ץ באגרת המלצה שכתב לרבי אליהו הצרפתי שעה שרצה לעלות לארץ ישראל, מתאר את רבי יצחק:

… החכם השלם הדיין המצויין תורה וגדולה במקום אחד, דעה יורה מי כמוהו מורה, כפי צורך השעה בשופרא וסנדל ומקל ורצועה לכל עושי רשעה, קנאי בן קנאי זה סיני, כל ימיו משרת ועמל עם הציבור כמשה עבד ה׳, ראש גולה ואב בית דין כמוהר״ר יצחק זלה״ה.

מדברי היעב״ץ נלמד כי רבי יצחק הנהיג את משרתו ברמה וביד חזקה ׳מקל ורצועה לכל עושי רשעה׳.

יצירתו

מתוך עזבונו הרוחני הגיעו לידינו אוסף מדרשותיו וחידושיו על התורה, מהם נוכל לעמוד על עושר ספרייתו ועל בקיאותו בספרות ההגות היהודית של הדורות הסמוכים לגירוש. חלק מהדרושים אינם אלא שלדי דרשות וראשי פרקים לדרשות שנשא, ומטרתו היתה להקל בהן על הדרשן להכין את הדרשה באותם נושאים. חלק ניכר מדרשותיו הם הספדים שנשא על נפטרים, בפקידת השבוע, החודש והשנה לתלמידי חכמים והמוני עם. ומכאן על מעורבותו בכל הנעשה בקהילה. חלק מהדרשות נשא לאירועים במחזור החיים, וחלקן נשא בשבתות במנחה או בשבתות המיוחדות. וכן חידושים שחידש בשיעוריו עם בעלי בתים בלילות. סביר להניח שמה שהגיע לידינו הוא רק חלק מזערי ממה שכתב. מעזבונו הרוחני פורסמו דרשותיו בשם ׳תולדות יצחק׳.

כמו כן רבי יצחק חיבר מפתח למדרש רבא על חמש מגילות. בקולופון של הכת״י כתוב: ׳אני יצחק … הצרפתי בראותי השכחה מצויה באדם השתדלתי …וחיברתי זה המפתח מעניינים מהרבות על חמש מגילות, והיתה השלמתו יום ד י״ט לחשון הת״ב…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 26