ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001

נדידת עם של יהודים לכיוון מדינת ישראל בשעה של תסיסה לאומית ערביה גוברת במרוקו היתה הדבר האחרון שהיה רצוי עתה לצרפתים. ייתכן שהם היו מצליחים לדכא את תנועת היציאה בעצמם, אך התפתחויות במדינת ישראל, שעליהן נעמוד בהרחבה בהמשך, יצרו את הבסיס לשיתוף פעולה בין המדינה היהודית החדשה לבין השלטונות הקולוניאליים ולפתיחת דף חדש ביחסים בינם לבין הפעילות הלאומית היהודית.

הגל הראשון של עולי מרוקו הותיר רושם קשה בישראל הצעירה. השלטונות הישראליים עצמם רצו לרסן את תנועת ההגירה מכיוון זה. בינתיים עשו גם הניצחונות של ישראל על מדינות ערב את שלהם, והמדינה החלה להצטייר באור חיובי בעיני ראשי השלטון הצרפתי במרוקו. הנציב ז׳ואן הודה כי הוא היה בין הממליצים בפני ממשלתו שלא להכיר רשמית בישראל. הוא חשש בשעתו שמא הכרה כזו תעורר רגשות אנטי־יהודיים ואנטי־צרפתיים במרוקו. המלצות דומות שלחו גם הנציב בתוניסיה ומושל אלג׳יריה. ואולם עד ינואר 1949 הספיק הנציב במרוקו לשנות את דעתו. הוא העריך שנוכח חולשת מדינות הליגה הערבית בהתמודדות הצבאית עם ישראל יורדת עתה יוקרת התנועה הלאומית המרוקנית, דבר המשרת כמובן את העניין הצרפתי. על כן היה ז׳ואן מוכן לתמורה דרמטית ביחסים בין שלטונות הפרוטקטוראט לבין ישראל. הוא היה מוכן להיכנס עמה למשא ומתן חשאי, להניח לה לפתוח משרד עלייה בקזבלנקה וסניפים בערים נוספות, להסכים עמה על מספר מהגרים חודשי או שנתי ולאפשר לה לפעול בגבולות ההסכם בשקט ובביטחה. הואיל ולשני הצדדים היה עניין במספר לא גדול של מהגרים מרוקנים, לא היה קשה לסיים את המשא ומתן בהצלחה. שלטונות הפרוטקטוראט ניהלו שיחות עם שני יהודים צרפתים שהגיעו אליהם כשליחי הסוכנות ומדינת ישראל, מרק ירבלום ויעקב (ז׳אק) גרשוני, וסיכמו את תנאי ההסדר עם גרשוני, בחילופי מכתבים שיכונו להלן ״הסכם ז׳ואן־גרשוני״. מספר העולים נקבע ל-600 נפש מדי חודש או מעט למעלה מ-7,000 לשנה. כמו כן סוכמו התנאים של הפעלת משרד העלייה בקזבלנקה, אשר כונה על־ידי הישראלים ״קדימה״.

כמו בתחום הארגון הקהילתי של היהודים, כך גם ביחס לציונות חלו אפוא בסוף שנות הארבעים תמורות משמעותיות ביותר במדיניות הצרפתית במרוקו. בשני המקרים לא היתה התמורה פרי יוזמה של השלטונות הקולוניאליים, אלא נבעה מן הצורך להגיב על לחצים. ובשני המקרים ביקשה הפקידות לקנות לעצמה שקט על־ידי ויתורים מסוימים לגורם הלוחץ, ועשתה זאת על־ידי סטייה ברורה ממדיניותה בתקופה שבה היה המשטר הקולוניאלי בשיא עוצמתו, לפני מלחמת־העולם השנייה. הוויתור הוכתב הן על־ידי לחצים מקומיים והן על ידי שיקולים אימפריאליים. בשעה שהלך ונרקם ההסכם הבלתי רשמי בין הנציבות לישראל, בחורף ובאביב 1949, שיגר שר החוץ רובר שומן(Schuman) לנציב ז׳ואן הוראות ששיקפו מן הסתם את נקודת המבט הגלובלית של השר., מסתבר ששומן חרד מהשלכות הסכסוך הישראלי־הערבי על מעמדה של צרפת בעולם הערבי ועל אחיזתה בצפון אפריקה, וביקש מז׳ואן להחמיר את הפיקוח על הגבול.

הנציב הרגיע את השר שהוא נוהג כך מאז הקיץ, אך לאמיתו של דבר שיקפה תשובתו את השלב החדש שעל ספו עמדה מדיניות הפרוטקטוראט: הסדר עם ישראל. ז'ואן כתב לשר כי מספר ארגונים ציוניים הציגו בפני הפקידות לאחרונה תוכניות להגירה שיטתית של צעירים מרוקנים לפלסטינה וביקשו את עזרת השלטונות. הוא הסביר כי מטרתם המוצהרת של הפונים לחלץ את הצעירים מן המצב הן המורלי והן החומרי האומלל שבו הם נתונים במרוקו, ולאפשר להם להתאקלם ביסודות בריאים בארץ־ישראל, בחזקם את כוחה הדמוגרפי של המדינה החדשה. זו היתה התזה של מרק ירבלום, השליח הציוני איש מפא״י שנשלח אל הנציב.

 אך ז׳ואן ציין דווקא שמות של ארגונים שלא נחשבו ״ציוניים״ כלל – היא״ס ־אורט – כמי שעומדים מאחורי התוכנית. אורט אכן החל אז את פעולתו במרוקו בתנופה, ביוזמתם של אישים מקומיים, כחלק מן הניסיון של העילית המתמערבת להקל את המצוקה. היא״ס גם הוא עבר אז מפנה ביחסו להגירה לישראל נוכח העלייה ההמונית. לא ברור מה היתה עמדתו האמיתית של ז׳ואן לגבי התזה שהיתה מונחת ביסוד רעיון ההגירה הגדולה הזאת, שלפיה הצעירים היהודים במרוקו סובלים מתנאי מצוקה וצריך לחלצם. מתזה זו השתמעה כמובן ביקורת לא קלה על מידת הרווחה שהביא עמו השלטון הצרפתי לתושבי הארץ, ולא היה זה מסוג הדברים שהצרפתים אהבו לשמוע. ברור עם זאת שז׳ואן היה מוכן להתייחס לרעיון ודומה שמדיניות הפרוטקטוראט בשלב זה, בעניין העלייה הבלתי לגאלית, מלמדת שבאופן כללי הפקידות לא התנגדה כי הלחץ החברתי ״פחת במידה מסוימת על־ידי הגירה, גם אם לא הודתה בכך מפורשות. מספר העולים לחודש שיקף כנראה, בין היתר, את היקף ההגירה הרצוי לנציבות כדי להקל את הלחצים החברתיים המקומיים.

עם זאת, לא השיקולים החברתיים של הנציבות הם שקבעו את פרטי ההסכם, שבן היקף ההגירה שעליו הוסכם היה שווה פחות או יותר לשיעור הגידול הדמוגרפי השנתי של המיעוט היהודי. שיקולים פוליטיים הם שעמדו מאחורי ההסכם. האינטרס היהודי של הנציבות נשאר כשהיה: לקשור את המיעוט היהודי לשלטון הקולוניאלי מצד אחד, ולהבטיח את השקט הפנימי והסדר הציבורי מצד אחר. כדי לקשור את המיעוט למרוקו, דבר שהיה נחוץ עתה עוד יותר  מבעבר, צריך היה לדאוג בראש ובראשונה שהוא לא יהגר בהמוניו לישראל, ומכאן מכסת העולים הקטנה. עצם ההסכם, הואיל והוא נעשה בעצה אחת עם הישראלים, גם לא יכול היה לעורר טענות נגד השלטונות כאילו הם מדכאים בכוח את שאיפות היהודים המקומיים. אדרבה, הוא אפשר לשלטונות להצטייר כמיטיבים עם המיעוט ומוכנים לבוא לקראתו בחשאי, אפילו בניגוד לאינטרסים שלהם ביחסיהם עם הרוב המוסלמי. לאמיתו של דבר, תנועה דלילה כזו של מהגרים יהודים לא היתה אמורה למשוך את תשומת־הלב של המח׳זן, של התנועה הלאומית או של הציבור המוסלמי הרחב. יתר על כן, היא אמורה היתה דווקא להשקיט את רגשות המוסלמים, שנרעשו קודם מיציאת היהודים לזירת הסכסוך הלאומי בין הציונים לערבים.

כל אלה היו שיקולים פוליטיים מקומיים ישנים שבאו עתה כביכול על סיפוקם. ברם, מאחורי ההסכם עמד גם שיקול פוליטי חדש, שנגע דווקא לאינטרסים הגלובליים של האימפריה, והיה קשור להופעת ישראל כגורם במערכה מול תנועות השחרור הצפון אפריקניות והליגה הערבית התומכת בהם. בראשית 1949 לא ראו ז׳ואן ושומן עין בעין את האינטרס הצרפתי ואת השתלבותה של ישראל בו. בעוד שומן המשיך לראות בישראל, בהתאם לגישה השמרנית של צרפת כלפי הציונות, מקור לבעיות לאינטרסים של האימפריה, איתר הנציב במרוקו במדינה היהודית מקור סיוע חדש לאינטרסים הללו. הוא העריך כי תוצאות המלחמה פוגעות במעמד הליגה הערבית, ולכן, בעקיפין, במעמד התנועות הלאומיות הצפון אפריקניות, הנהנות מתמיכתה של הליגה. ז׳ואן הקדים להבחין בברית הפוטנציאלית בין ישראל לאימפריה הצרפתית השוקעת.

בשלב זה לא זו בלבד שהנציב במרוקו איתר את התועלת הגלובלית שבישראל, אלא שההסכם שהוא השיג עמה הלם את שיקולי השליטה המקומיים שלו. אך מה יקרה אם ייווצר קונפליקט בין מעמדה של ישראל בפוליטיקה הצרפתית הכללית לבין האינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו? ייתכן שנוצרה כאן סתירה פוטנציאלית ששום נציב צרפתי לא יכול היה לפתור אותה ולהתמודד עמה ביעילות; היא היתה חלק מן הבעיות האינהרנטיות של שליטה באימפריה.

בשנה הראשונה והשנייה להסכם הבלתי רשמי בין ישראל לנציבות לגבי העלייה לא ראו השלטונות שום בעיה ביישומו. אדרבה, העלייה הבלתי לגאלית הגדולה שהטרידה אותם נפסקה. אשר למספר המהגרים באמצעות משרד העלייה, שנוהל בתחילה על־ידי אנשי המוסד לעלייה – הוא היה קטן להפתיע. פקיד הנציבות שעקב אחרי מספר היוצאים מדי חודש בחודשו ציין בשולי הרשימות כי היקף ההגירה ״רחוק מלהגיע למספר שאושר ל׳קדימה׳״. ישראל, שהיתה בעיצומה של העלייה ההמונית, היתה מוטרדת ביותר מן העולים ממרוקו. הם דורגו במקום הנמוך ביותר בסולם התדמיות של קבוצות העולים, והאחראים לעלייה היו מעוניינים, כאמור, שמספרם יהיה זעום. כל זה היה נכון לתקופת העלייה ההמונית, שעה שלישראל זרמו מהגרים רבים ממקומות אחרים. כשנסתיימה תקופה זו השתנה במידה מסוימת היחס לתפוצה המרוקנית, ועתה היתה ישראל מעוניינת להגדיל את מספר העולים ממנה. כבר בשנת 1951,

עדיין בעיצומה של העלייה ההמונית, ביקשו שלטונות ישראל לפתוח במבצע גדול של הגירת צעירים בני 16 ו־18 ממרוקו לישראל. הוחלט אז לנסות להעלות 5,000 צעירים מדי שנה מצפון אפריקה כולה, רובם ממרוקו. לקראת 1952 כבר כללה תכנית העלייה מכסה של לא פחות מ־30,000 עולים מצפון אפריקה, והסוכנות אף אישרה עקרונית, מבלי להאמין שהדבר ייתכן, סעיף שאפשר להגדיל את מספר העולים הצעירים מצפון אפריקה מעבר לשיעור זה. היה ברור שרוב העולים הללו אמורים לבוא ממרוקו.

בשעה שנרקמו התוכניות הללו לא הזכיר איש את ההסכם עם הנציבות הצרפתית, וספק אם קברניטי מדיניות העלייה הישראלית היו מודעים לקיומו. תוכניות העלייה הגרנדיוזיות לא התבצעו, אך מצב ההגירה לישראל בפועל עלול היה להטעות. הפוטנציאל להגירה המשיך להתקיים; הוא לא היה קשור לעצם קיומה של המדינה. ואולם מדינת ישראל יכולה היתה לרתום פוטנציאל ־ה לטובתה. וכשהגיעה השעה שבה היתה מוכנה לעשות זאת – לא הצליחה הנציבות לרסנה ולהגבילה למספרים שהיו נוחים לז׳ואן בשנת.1949

התפשטות הלאומיות היהודית על צורותיה השונות לא היתה מוגבלת במרוקו לתחום ההגירה השוטפת. מתן היתר לסוכנות היהודית לתקוע יתד במרוקו העניק לישראל הרבה יותר מאשר משרד קטן לארגון עלייה. היא יכולה היתה להשתמש בו כדי לקדם את מטרותיה ארוכות הטווח, התרבותיות והפוליטות. לא לחינם העריך ליוטה שקידום העניין הציוני אינו מתיישב עם האינטרסים של צרפת הקולוניאלית. אחרי הקמת מדינת ישראל נוצר במרוקו סבך של ניגודי אינטרסים אימפריאליים פנימיים. ברם, דומה כי בלחץ תקופת המגננה התפתה ז׳ואן להאמין בי מצא לסבך פתרון פשוט.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001-עמ' 109