Histoire du Maroc-1967-ed Hatier La vie de la province de Mauretanie Tingitane
LA VIE DE LA PROVINCE DE MAURÉTANIE TINGITANE
Les hommes : population, société.
Il ne faut donc pas s'attendre à trouver une marque aussi profonde qu'en Afrique proconsulaire (Tunisie). La civilisation romaine en Tingitane a des caractères particuliers qui se décèlent dans le peuplement, la vie économique et dans l'art des cités.
Il est difficile d'évaluer la population de la province. On a pu tenter d'avancer un chiffre pour Volubilis : autour de 20 000 habitants. D'autres villes peuvent être aussi peuplées : Tingis et même Sala. Des bourgades n'ont que quelques milliers d'habitants.
Des études ont été faites, d'après les inscriptions, sur l'origine ethnique des habitants des villes. Pour Volubilis à peine 10 % des noms révèlent une origine européenne, surtout espagnole; une proportion est plus forte de noms orientaux, parmi lesquels certains même sont arabes, on connaît un Julius Naser, mais la grosse masse est d'origine africaine, libyque ou punique. Mais encore faut-il remarquer que les noms qui nous sont conservés par des inscriptions sont ceux de personnages socialement importants, et qu'il est normal de trouver parmi les catégories dirigeantes — fonctionnaires, ou chefs militaires — une proportion assez forte d'étrangers à la province. Des résultats identiques sont obtenus pour Tanger, Banasa et Sala.
Mis à part les fonctionnaires romains des bureaux autour du procurateur, les troupes et leurs officiers, les marchands, la population est autochtone. Il n'y a pas de peuplement organisé par Rome, puisque les colonies sont en fait des villes qui ont accédé à un statut privilégié, et qu'elles ont été fondées avant 40. Si des vétérans sont installés sur des terres à l'issue de leur service militaire, ces mesures ne semblent pas avoir l'ampleur qu'elles ont dans d'autres provinces.
Les fouilles ne nous ont pas apporté beaucoup de lumière sur la structure sociale. Comme partout il existe une minorité de grands propriétaires qui constitue l'oligarchie dirigeante. Les terres qui avaient appartenu aux rois de Maurétanie devaient être dans le « fiscus » impérial. Mais celles qui étaient entre les mains de grandes familles locales y sont restées après la conquête romaine. Pour les garder elles se sont ralliées au nouveau pouvoir. On aimerait savoir si les moyens et petits propriétaires étaient nombreux, mais on peut tout juste supposer, d’après le nombre élevé des pressoirs à huile de Volubilis, que la propriété du sol n’est pas extrêmement concentrée; en effet chacun doit tenir à presser lui-même les olives de sa terre.
Il existe très peu de documents épigraphiques à Volubilis et très peu de métiers manuels peuvent y être relevés.
Il est pour le moment impossible de dire s’il existe comme en Afrique Proconsulaire un prolétariat rural, composé par des ouvriers saisonniers itinérants, les fameux circoncellions. Leur nombre y était en rapport avec l’importance de la céréaliculture. Celle-ci ne paraît pas avoir la même place en Tingitane que dans les provinces orientales de l’Afrique romaine.
- La vie économique.
La prospérité de la Tingitane repose sur l'exploitation des ressources naturelles.
L’importance de la pêche vient d’être mise en lumière. On a retrouvé de Tanger à Lixus plusieurs installations destinées à mettre en conserve le poisson. On peut parler d’une véritable industrie des salaisons. A Lixus, par exemple, il y a au bas de la ville, au bord du fleuve tout un quartier spécialisé; on y a compté 10 usines. Les poissons, pêchés avec des madragues probablement, sont salés dans de grandes cuves en ciment où ils marinent quelque temps, puis découpés, mis dans des pots de terre et expédiés. On élabore aussi avec des déchets, des viscères, ou certaines qualités de poisson, le fameux « garum », sorte de sauce de poisson fermentée, proche du « nuoc mâm » indochinois, et qui est l’assaisonnement indispensable des repas romains. Mais cette spécialité est fabriquée déjà depuis longtemps en Tingitane. On note qu’à la fin du IIIme siècle beaucoup d’installations sont abandonnées.
La culture de l’olivier et la fabrication de l’huile représentent une deuxième source de richesse. A Volubilis il y a une centaine de pressoirs à huile, la plupart datent du IIIme siècle, et on en trouve dans d’anciennes maisons d’habitation comme si cette spéculation se développait subitement à cette époque. On a trouvé aussi des huileries à Banasa, dans une région où il y a 50 ans il n’y avait pas d’oliviers, et dans la région de Tanger. La production excède certainement les besoins locaux et est destinée à l’exportation. La culture de la vigne s’est maintenue. La Tingitane ne passe pas pour avoir été un grenier à blé comme la Numidie ou la Proconsulaire. Si on vante la fertilité de son sol, c’est pour ajouter qu’il n’est guère mis en valeur.
On est mal renseigné sur la vie rurale du fait qu’on a fouillé très peu d’installations agricoles, bien qu’on en ait repéré un certain nombre dans le Rharb, autour de Volubilis, et autour de Tanger où elles paraissent les plus denses. La villa de Bab Tirza près de Sidi-Slimane est une grande exploitation avec des thermes et une résidence; elle est abandonnée à la fin du me siècle ou au début du ive. Près de Tanger deux grandes villas ont été fouillées récemment : les installations sont importantes, comportant notamment une huilerie. L’une existe dès l’époque préromaine. Toutes deux sont abandonnées au ive siècle.
La Tingitane est relativement moins pénétrée et moins humanisée que les autres provinces d’Afrique. L’exploitation des richesses naturelles sous ses formes les plus simples y garde une grande importance, et notamment la chasse aux éléphants et aux fauves comme au temps de Juba. De même en est-il de l’exploitation des forêts.
Certaines mines sont exploitées : on a retrouvé, non loin de Ceuta, des lampes romaines dans d’anciennes galeries d’où l’on extrayait du plomb. Les Romains s’intéressent à l’argent (plomb argentifère), au cuivre, et au fer. La plupart des mines « romaines » (ou « portugaises ») qu’on a signalées sont d’époque musulmane. Il est bien probable d’ailleurs que les Romains ont été précédés dans cette activité par les Puniques, maîtres dans l’art des mines. La production de métal ne doit pas suffire puisqu’on a retrouvé des saumons de plomb portant une marque qui indique une provenance hispanique.
Le commerce de la Tingitane est actif : ses principales villes sont des ports. Les exportations de salaisons, de garum, d’huile et éventuellement de vin supposent d’importantes fabrications de céramique commune. En effet l’emballage céramique est la règle. Quelques fours ont été retrouvés et des « ratés ». On imite les amphores et les jarres romaines. Mais à côté de cela on continue à modeler une céramique grossière, mal cuite, d’allure néolithique.
Les importations nous sont assez bien connues par les fouilles. Elles consistent surtout en produits de luxe et objets fabriqués en provenance de diverses régions du monde romain. L’aristocratie urbaine fait venir des vins de Grèce ou d’Italie, des spécialités gastronomiques — les plaisirs de la table comptant beaucoup. Les riches s’habillent de somptueux tissus venus d’Orient et se parfument. On retrouve fréquemment les fioles, les petits pots qui contenaient les huiles odorantes et les onguents dont ils s’oignaient. Pour embellir ses demeures la classe riche achète en Italie ou en Grèce des œuvres d’art, statues, mosaïques, mobilier, que l’on a parfois la chance de retrouver.
Ces achats sont réservés à un petit nombre de privilégiés, mais, à en juger par son abondance, la céramique à vernis rouge caractéristique de l’époque impériale doit figurer couramment jusque dans les demeures les plus simples. Fabriquée en série par des ateliers de Gaule et d’Espagne elle doit être, en quantité, une des principales importations. D’après les marques de fabrique des potiers on peut savoir la provenance de cette vaisselle. On a dénombré plus de 100 ateliers différents rien que pour la production hispanique, et il y en a environ autant pour la Gaule! Cela jette un jour nouveau sur l’ampleur des courants commerciaux dans le monde romain.
Histoire du Maroc-1967-ed Hatier La vie de la province de Mauretanie Tingitane – page 33-35
הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה.
ממשלת צרפת והסלקציה.
ממשלת צרפת לא הייתה גורם מעכב או מונע לעליה המונית ממרוקו; אך לא במקרה הושמע ה "נימוק" – שכביכול מונעת צרפת עלייה המונית ממרוקו מחשש לערעור שלטונה שם – דווקא מפי מנהגים בממשלה ובסוכנות, שלאורך כל הדרך תמכו בסלקציה לגבי יהודי מרוקו. טענה זו הייתה תירוץ בלבד, שכן היה ברור לממשלה ולהנהלת הסוכנות שבקרוב תקבל מרוקו את עצמאותה, ושצרפת לא תהווה עוד מקל כלשהו העשוי להשפיע על עלייה המונית.
"נימוק" זה הושמע בפי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון; ראש הממשלה בשנים 1954 – 1955 ושר החוץ משה שרת ; יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, נחום גולדמן; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. "יחסים טובים עם ממשלת צרפת במישור הלאומי והבינלאומי נחשבו בעיניהם לחיוניים; ומכיוון שיהודי צפון אפריקה היו לויאליים לשלטון הצרפתי ולנושאי המסחר והתרבות הצרפתית, היה בעלייה המונית של יהודים אלה כדי להחליש את שלטון צרפת בצפון אפריקה. בנוסף, טענו, תגרום עלייה המונית של יהודים להתקוממות של לאומנים בצפון אפריקה, שכן אלה יטענו שבכך הם מחזקים את מדינת ישראל במאבקה כנגד אחיהם הערבים. וכך התבטאו שים אלה בהזדמנויות שונות :
בפברואר 1952 אמר בן גוריון : לא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה.
בדיון על הקלות בסלקציה ליהודי צפון אפריקה במרץ 1953 התנגד שר החוץ, משה שרת להקלות אלה :
ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והוא השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.
ביולי 1954 אמר יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, שהוא רואה את השלטון הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו.
בהתנגדותו להצעת ברגינסקי להכריז על יהודי כפרי דרום מרוקו כ "יהדות הצלה" התבטא הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל :
אין להתעלם מיחסי ישראל צרפת, התלות של מדינת ישראל באספקת נשק מצרפת הולכת וגדלה, ועל כן, אין אנחנו חזקים בלחץ של צרפת.
האומנם כך היה הדבר ? הן ממשלת צרפת לא התנגדה לעלייה המונית ממרוקו. יתרה מכך, אישים בממשל הצרפתי דחקו להציל את יהודי כפרי הדרום, אף הציעו את עזרתם, אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות – הן שהתנגדו לכך !
באוגוסט 1954 ביקש איש הממשל הצרפתי, אנטוני מייר, ממנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי, אלכסנדר איסטרמן, לפעול להוצאת היהודים ממרוקו. וכך אמר לו :
בנוגע למרוקו אני רוצה להגיד לך ללא חשבונות פוליטיים : אתם צריכים להוציא את היהודים ממרוקו, יהודים אלה עומדים להישמד, זאת לא שאלה של זכויות או אי זכויות, אלא היהודים הללו יישמדו.
באמצע שנת 1954 נפגש ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, עם אישים צרפתים בצפון אפריקה, ואת דבריהם הביא בפני מליאת הסוכנות היהודית :
אנשי השלטון הצרפתי במרוקו אמרו לי, שעומדת להתחולל סערה שתפגע בראש וראשונה ביהודים משום שהם לויאליים לשלטון צרפת…לגבי הכפרים אמרו לי כי עליהם מאיימת סכנת השמדה…או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך זה חייב להתבצע ללא פרסום.
אכן, השלטון הצרפתי לא רק שלא הערים קשיים בעליית יהודי – אלא אף סייע למחלקת העלייה, כפי שהעיד ראש מחלקת העלייה בינואר 1955 :
אני רוצה לומר שיחס השלטונות הצרפתיים בפאריז, רבאט ובתוניס הוא הטוב ביותר שיכול להיות, הם אומרים לנו דבר אחד : אל תשאלו אותנו שאלות. עשו מה שאתם צריכים לעשות, ואל תרבו בשאלות ואנו נעזור לכם בכל מה שאפשר. כך למשל עד עכשיו כל עולה שבא ממרוקו היה דרוש לו פספורט….ועכשיו הסכימו השלטונות הצרפתיים לאשר פספורט כללי לכל רשימת האנשים באונייה……צרפת נותנת לנו לבצע את העלייה בלי קשיים מיותרים.
אומנם נערמו מדי פעם קשיים מצד הממשל הצרפתי, אך אלה באו מאנשי הממשל הצרפתי במרוקו – ולא הייתה מדיניותה של ממשלת צרפת, וניתן היה להתגבר עליהם. כך, למשל, החליט המושל הצרפתי במרוקו, לה-פלס, להגביל במרץ 1955 את העלייה ל-700 עולים בלבד בחודש מהנימוקים הבאים :
1 – ליצור אמון בפני הערבים.
2 – הגירה גדולה של יהודים יוצרת אי שקט אצל הערבים.
3 – מדינת ישראל לוקחת רק צעירים ובריאים, ומשאירה את הזקנים והחולים.
בסוף חודש מאי הסכים המושל הצרפתי במרוקו לה פלס להגדיל את הקצאת העולים ל-1.500 בחודש, אך הממשלה והנהלת הסוכנות לא התאמצו להעלות מכסה זו. יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, אמר על הקצאת של 1.500 עולים בחודש : " הבעיה האם עלינו להתנגד לכך "במילים אחרות : הבה נסתפק במספר זה של עולי ממרוקו.
את מדיניות ממשלת צרפת לגבי עליית יהודים ממרוקו הסביר אמיל נג'ר, מנהל המחלקה לענייני מערב אירופה במשרד החוץ. בדיון ב "מוסד לתיאום" ביוני 1955 אמר :
אמנם השלטון הצרפתי רגיש לעלייה המונית ממרוקו שיש בה לערער את שלטון צרפת במרוקו, אך ההחלטה על הגבלת העלייה ממרוקו לא באה מפריס, אלא מרבאט….עלי לציין שהרקע הצרפתי הוא לא לרעתנו…הרוה (בצרפת) חושב שאין עניין לצרפת ואין זה לכבודה לפגוע בעקרון של חופש העלייה. יש כל מיני קומפלקסים של כבוד האדם שעדיין חזק בציבוריות הצרפתית. הם מעוניינים לגשת לבעיה ביתר הבנה ותמיכה בעניין הישראלי. למעשה גם לנו יש בעיות של קליטה…הסלקציה בוודאי תעמוד במרכז השיחות…הקהילות היהודיות אינן מרוצות מזה שאנו משאירים להם את הפסולת.
בדיון זה סיכם ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, את עמדת "המוסד לתיאום" כך : "בזירה הבינלאומית אנו עומדים בחזית אחת לא לחסל את שלטון צרפת בצפון אפריקה". במילים אחרות : הממשלה והנהלת הסוכנות לא יפעילו לחץ על הצרפתים להגברת העלייה ממרוקו.
בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים במרוקו ובפריס את ההגבלה המספרית לעליית יהודים. דיווח על כך ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי :
הושג סיכום עם ממשלת צרפת לגבי העלייה ממרוקו, והנקודה העיקרית בו, שאין שלטונות צרפת המקומיים במרוקו, ואף לא אלה שבפריס, משאירים להם סמכות לקבוע את קצב היציאה והמספרים. הוסכם על כמה סידורים אדמיניסטרטיביים, שהנהלת הסוכנות – מחלקת העלייה במיוחד – קיבלה על עצמה לשמור עליהם.
הסידורים האדמיניסטרטיביים העיקריים היו אלה :
1 – במחנה בקזבלנקה ובמרסיי לא יהיו אנשים יותר מן הכמות שהמחנות יכולים לקלוט בתוכם – קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה הייתה 1.000 איש, ובמרסיי – 1.500 איש. רפאל מציע להגדיל קיבולות אלה.
2 – לא תהיה הפרדה בתוך המשפחה בשל טעמים סלקטיביים : או שמעלים את המשפחה כפי שהיא – או שאין מעלים אותה כלל. "משפחה", פירושה שלשלת ישירה של אבות ובנים, הן למעלה הן למטה, אך לא קרבת משפחה צדדית. לא ניתן להגיע למצב, שבו יושארו שם בן או בת.
3 – אנשים לא יתחילו לחסל את עסקיהם ולא יעברו ממקומותיהם, לפני שקיבלו אישור סופי לעלייה.
4 – במידת האפשר ייעשו הבדיקות במקומות מגוריהם או במקום קרוב לשם. כך לא יובאו אנשים בהמוניהם לקזבלנקה – על מנת שלא לעורר גורמים לאומניים.
5 – מדי פעם תביא ממשלת ישראל את תוכניות הסוכנות לעלייה לממשלת צרפת באמצעות השגרירות בארץ או בפריס.
הנה כי כן ההחלטה על גודל העלייה נתונה הייתה לממשלה ולסוכנות היהודית בלבד; ולמרות זאת החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות שלא להגדיל את היקף העלייה ממרוקו בשנת 1955.
שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, המשיך והתעקש על עמדתו. באוגוסט 1955 אמר בדיון ב "מוסד לתיאום ": עליית 3.000 יהודים ממרוקו בחודש – זהו מספר ריאלי, מספר גדול יותר יגרום למשבר עם צרפת ".
אלא שבניגוד לכך כתב כבר בפברואר 1955 מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, למשה שרת : " גם החוגים הצרפתים מעוניינים עכשיו בעלייה". גם נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, אנדריי בלומל, סיפר שאנשי ממשל צרפתים אמרו לו: "אתה ציוני, אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו".
במרץ 1955 קיים יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, מסיבת עיתונאים בפריס, ובה אמר שכמחצית מ -250.000 יהודי מרוקו מרוצים לעלות לארץ. על כך רגז השגריר בצרפת, יעקב צור, והגיב שאינטרס צרפת הוא שהיהודים לא יעלו ארצה, מאחר שהם אלמנט לויאלי למשטר הצרפתי; ואף רמז לברגינסקי : "ייתכן וממשלת ישראל אף נתנה אפילו "הבטחות מסוימות לצרפת בעניין זה ".
כאמור לא נזקקה צרפת להבטחה כזו, שהרי לא הטילה הגבלות על העלייה ממרוקו. בפגישה בספטמבר 1955 אמר שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, למשה שרת:
"צרפת תכבד את עקרון העלייה החופשית ולא תערים מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל".
הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה. עמ' 157-153
פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט
גם מפתח חמש מגילות מהרב הנ״ל הנה הוא כמוס עמדי תחת ידי, ובסופו כתוב בזה״ל, אני יצחק בן לא״א (לאדוני אבי) כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בראותי השכחה מצויה באדם השתדלתי והאל ברחמיו עזרני, וחברתי זה המפתח מעניינים מהרבות של חמש מגילות, והיתה השלמתו יום ד׳ י״ט לחשזן שנת ה׳ אלפים וארבע מאות ושנים לבריאת עולם (1641) וסמוך לזה כתוב בכתב יד מר זקננו מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה בזה״ל, מחבר חמש מגילות הנ״ל, ה״ה החכם השלם הדיין המצויין הרב המובהק א״ז כמוהר״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, ע״כ.
עוד כתוב בספר הנ״ל ליל ששי בשבת ויהי בחצי הלילה ה׳ לשבט שנת התע״ח (1717) נלקח הבחור נבון וחכם כה״ר שאול סירידו ז״ל בן החכם השלם עמיתנו בתורה ובמצוות כהה״ר יהושע ז״ל, והיה כבן כ״ב שנים וקננתי עליו קינה זאת, ע״כ.
עוד כתוב בספר הנ״ל ואלה דברי המחבר זלה״ה, אללי לי אוי לאזני כי נצו גם נעו שכך שמעו קול שמועה רעה, הנה באה ונהייתה, קוה לשלום ואין טוב, לעת מרפא והנה בעתה, אוי לעיני שפניו לא ראו, והפך לילה וידכאו תאניה ואניה מר ומגינה יגון ואנחה, קינים והגה נהי כלם נקבצו באו ובבתי כלאי חדרי משכיות לבבי החבאו, ויקרא ה׳ צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ויקוד אש בי יעקב נשק כי נגנז ארון התורה ה״ה הותיק דמחדדן שמעתיה פלפלא חריפא כהה״ר מנחם סירירו חתני זלה״ה בן הח׳ השלם כהה״ר יהושע זלה״ה הנז״ל, יום ו' בשבת אחר חצות ביום כ״ב לחשון שנת ע״ט סופר לפמ״ה (לפרט מהפרט) (1718) והיה כבן כ״ו שנים כמנין שם הוי״ה ב״ה, והוא התחיל לחבר ספר בדיני איסור והתיר ובפרט בכל פרטי דיני סכין וקרא שם הספר סכינא חריפא, וקוננתי עליו ועל ספרו קינה זאת וייסד עליו קינות אחרות. וכתוב עוד וזאת אשר קונן עליו שאר בשרי החכם השלם המשורר פלפלא חריפא דמחדדן שמעתיה כחה״ר שלום אבן צור זלה״ה.
עוד כתוב בספר הנ״ז, אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים, כי נלקח ה״ה הותיק כהה״ר אברהם הצרפתי ז״ל, בנו של מוהר״ר יוסף ז״ל הנז״ל ונפטר באחד בשבת כ״ו לחשון שנת התפ״ב (1721) ליצירה וקוננתי עליו קינה זאת וייסד עליו עוד קינה אחרת.
עוד כתוב בספר הנז׳ קינה קוננתי על הנגיד המעולה המרומם הכשר כה״ר אברהם מאימרן ז״ל, נלב״ע ליל ד׳ בשבת ט״ו לטבת ונקבר ליל ה׳ בשבת י״ו ליטבת שנת התפ״ג(1722).
עוד כתוב בספר הנ״ז קינה קוננתיה על העלוב יצחק בר שמואל מאימרן הי״ן (ה׳ ינקום נקמתו) שנהרג בביתו ליל שבת קודש כ״ג לכסליו שנת התפ״ח ליצירה (1727).
עוד כתוב בספר הנ״ז הה ליום ג׳ בשבת י״ט יום לחדש סיון שנת אשר צ״ג (1732) אגוז בגן עדן לפה״מ (לפרט מהפרט) עלה אל האלקים מורי הרב המובהק כמוהר״ר יהודה ן׳ עטר זצוק״ל, וקוננתי עליו קינה זאת.
עוד כתוב בספר הנ״ז ובתוך ימי אבלו של הרב הנ״ז ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות, ובא חכם אחד וגער בי ואמר לי וכי בקינות כאלו ראוי להשתמש בהספד אדם גדול כזה, אמרתי לו ובאיזה קינות ראוי להשתמש, ויענני ויאמר לי היה לך להכין קינות של זהב וכסף להשתמש בהם כפי ערכו וכפי כבודו, ולמחר נזכרתי החלום ויסדתי קינה זאת וחתמתי כל בתיה בפסוקי זהב.
ובלוח של שנת תק״א (1741) שהזכרנו דבריו למעלה כתוב בזה״ל ח׳ שנים לפטירת אדוננו מורינו ורבינו החסיד העניו המאושר בכל ענייניו כמוה״ר יהודה ן׳ עטר זצוק״ל בי״ט לחדש סיון, וחייו היו כמו ע״ז שנים, וסימן ה׳ ע״ז לעמו יתן. ובמערכת גדולים כתב בזה״ל, מהר׳׳ר יהודה בן עטר הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פיס, חיבר פירוש למדרש רבה בכ״י, וכו' ושמעתי מרב אחד הי״ו שהוא סולת נקיה, והרב הנז׳ היה מלומד בניסים, וכמה נפלאות אוזני תשמענו שאירעו לו, הן בעודנו הי וגם אחר פטירתו.
ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש האלקים קדוש, ולא נהנה בכבוד התורה ולא קבל הספקה מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה והיה קידוש ה׳ גדול, והיו נשבעים כל א׳ בו, והנשבע על שקר ימות. ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעודנו חי, ואף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב״ה זי״ע.
ובהקדמת ספר מאור ושמש כתוב בזה״ל, השמש יצא על הארש׳ קורא ופושט פשטי התורה, מז״ה (מר זקני הרב) ה״ה הרב המפורסם קדוש יאמר לו, נודע בשערים שמו, שרינו ושארנו האשל הגדול, חסידא ופרישא, נר המערבי שלא כבה, כמוהר״ר יהודה בן עטר זצוק״ל זי״ע.
ובהקדמת הספר הנ״ז כתוב עוד בזה״ל, אתיא תוך תוך מעלה ומביא חידושים נפלאים, מזהב ומפז רב נחמדים, דברים אשר לא היו לעולמים, מדברי מד זקני מסטרא דאימא, נר המערבי, הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר יהודה בן עטר זיע״א, מספרו הבהיר מנחת יהודה, ובכתב יד בנו כמוהר״ר עובד מצאתי שהרב נולד באלול התט״ו (1655) בו בחדש שעלה אל האלקים מוהר״ר שאול סרירו זצ״ל, ואביו כמוהר״יר יעקב נולד שנת שס״ו (1606) ונלב״ע שנת תת״ל (1678) וכתב על זקנו שלא נהנה מן הצבור ,והיה זן אותו ואת שני בניו כמוה״ר יהודה ואברהם נ״ע. מזה מוכח דקרא שם נכדו כשמו בחייו.
ספר מנחת יהודה הנז׳ עודנו בכתב יד, כתב ידו של הרב מוהריב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בימי עלומיו, תוקף ועזוז חסידות וקדושת הרב מוהריב״ע זצוק״ל, מלהבת הלבבות ושמעתתיה מבדרן בעלמא בדפוס ובכתב יד האירו פסקיו תבל, והוא הנקרא בשם רבי אלכביר בסתם. ובעוה״ר (ובעונות הרבים) נתגלגל הרב מקברו כנודע והוא כי בשנת נת״ק (1790) בסוף ניסן מת אדונינו המלך סידי מוחמד ירחמו אללאה והמליכו לבנו מולאי אליאזיד וגזר על היהודים שיצאו מהאלמללאח, וגזר לחפור כל הקברות של היהודים ולבנות בהאבנים שעל הקברות זאמע וסמעה (מסגד ומגדל) בתוך האלמללאח וגם מקומות בפאס אלבאלי הנקראים בוטלעא ובוזלוד, וזאמע במקום הנקרא ארציף, וגם חומת האלסלוקייא החדשה, וחפרו ג״כ מערת רבני קאסטילייא וגם כמה קברות צדיקים וחסידים אין מספר, והיו היהודים מלקטים העצמות ועושים חפירה גדולה במקום הנקרא אלגיסא, ומכללם קבצו עצמות הצדיקים הרב מוהריב״ע, והרב מוהר״ר יעב״ץ, והרב מוהר״ר מתתיה סרירו זלה״ה, וקברו אותם בהאלגיסא. וגרו היהודים פלקצבא די זירארא כשני חודשים ובסוף שבט תקנ״ב (1792) באה השמועה שמת מולאו׳ אליאזיד והמליכו אחריו מולאי סלימאן והחזיר היהודים להאלמללאח. ונכנסו היהודים להאלמללאח בחול במועד של פסח. וגזר המלך לנתוץ הלזמאע וכו'. והחזירו עצמות קדושות של מוהריב״ע ומוחריב״ץ ומוהר״ר מתתיה סרידו זצ״ל זיע״א, והנם קבורים במקום אחד במערה הנקראת אצל׳א.
העתקתי המעשה הנ״ל בקצור נמרץ מהעתק שהועתק מכתב יד של נכדו של הרב מוהריב״ע, והרואה המעשה באורך יתמרמר ותסמר שערת בשרו מצרות צרורות ההרפתקאות דעדו, רח״ל.
עוד כתוב בספר הנז׳( עת לכל חפץ) ואלה דברי הרב הדו״מ כמוהר״ר רפאל בנו של הרב המחבר עת ספוד. נתבש״מ (נתבקש בישיבה של מעלה) הרב המובהק מר קשישא סבא דמשפטים מר אבא כמוהר״ר יעב״ץ זצוק״ל, בליל שבת קודש שבת משוש לבנו בא׳ לחדש טבת והנה סולם מוצב ארצה וראש״ו (1753) מגיע השמימה לפ״ק (לפרט קטן), וראיתי בכתב יד הרב אבא זלה״ה, שהוא נולד ביום שבת קודש ז״ך אייר מ״ב ימים לעומר, ונימול בה׳ לסיון מ״ט יום לעומר שהוא שבת כלה בשנת התל״ג (1673) ליצירה וסי׳ השנה מן הנביאים ברו״ך הגב׳ר אשר יבטח בה׳ וסי׳ לפ״ק (לפרט קטן) מן התורה כ׳י תבא׳ בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעד, שוש אשיש בה׳ תג״ל נפשי באלקי, ובאותו יום שנימול הרב אבא מארי זלה״ה, נתבש״מ שליחא דירחמנא שליח ארץ ישראל תוב״ב ה״ה ה״ה החסיד כמוה״רר אלישע אשכנזי זלה״ה במקנאסא יע״א, ונתקיים במר אבא זלה״ה מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של הרב כמוהר״ר אלישע זלה״ה זרחה שמשו של הרב אבא זלה״ה, באופן שהיו ימיו שמונים שנה פחות ארבעה חדשים וקבורתו היתה ביום א' בשבת וקוננתי עליו קינה זאת.
פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ'117-114
יחס דבדו- משפחה הארון די שמואל- ענף בן סוסו- משפחת עבידא- משפחת זרוואל- אליהו מרציאנו
משפחה הארון די שמואל
משפחה רמה המוזכרת במקורות הקהילה.
בן איש חיל, נבון וחכם, ראש הסדר, שמו נודע בשערים, בעל מדות טובות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ שמואל הניח ברכה: אהרן, סאלם (הוא שלמה), יעקב, סליטנא.
הגבר המרומם, אור יומם, מיחידי ק״ק דברו, רישא דעמיה משפחות בן חמו, זוכה ומזכה, אדם אמיד, ביתו פתוח לרווחה, חונן דלים, רודף צדק, מחזיק כל בדק, הקים בית כנסת בעיר תאוורירת, הצדיק הרב אהרן הוליד: יצחק הי״ד, ר׳ אברהם, שלמה, שמואל, משה, רחמים, קמירא, עווישא, סאעודא.
המנוח, טהור לב, עדין נפש, הצדיק ר׳ יצחק ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו לא הניח זרע ב״מ.
החכם השלם, יקר רוח איש תבונה, בעל מדות טובות, זהיר בתפילות ומתפלל מילה במילה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: אהרן, סאעודא, אסתר.
הזקן הכשר, מנא דכשר, אוהב תורה ולומדיה, נודב נדבות, הצדיק ר׳ שמואל הנד הוליד: אהרן, שמעון, מאיר, עמרם, אברהם, סתירא, עווישא, רוזיט, מרי, איליאן.
גברא רבא, אבן יקרה, עניו, נוח לה׳ נוח לבריות, עושה צדקות, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ הוליד: אהרן, שמעון, יצחק, יוסף, מסעודא, אסתר, רהיט.
החשוב ונבון, בעל מרות טובות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, בעל צדקה, הזקן הכשר ר׳ משה הנז׳ הוליד: יוסף, שמעון, אהרן, סעדיה, ציון, עליזה.
החשוב ומעולה רחמים הי״ו, בירכו ה׳ בבנים ובנות בפ״י הי״ו.
הנכבד ויקר, ירא את ה׳ בתכלית, עניו ושפל ברך, מוקיר רבנן הצדיק ר׳ סאלם (הוא שלמה, אחיו של ר׳ אהרן) הנד הוליד: משה, סאעודא.
המנוח, מתהלך בתומו וביושרו, נודב נדבות, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ משה בן ר׳ סאלם הוליד: יצחק, סעדיה, אברהם, עליזא.
המרוחם, זקן ונשוא פנים, צדיק תמים, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, חבר בחברה קדישא, הצדיק ר׳ יעקב הנד (אח ר׳ אהרן), הוליד: שמעון, אהרן, יוסף, משה, מאיר, אליס, לבנה.
ענף בן סוסו
אהרן, עווישא (הנק׳ די בן סוסו), לוויהא (הנק׳ לוויהא די סוסו, דביתהו של סוסו די סאלם).
המנוח הצדיק ר׳ אהרן לא הניח זרע ב״מ.
משפחת עבידא
משפחה רמה ועתיקה ומוזכרת במקורות הקהילה מאז סוף המאה השמונה עשרה.
איש צדיק היה יקר מפנינים, מוכתר בנימוסין יראת ה׳ היא אוצרו, מרחם מקודש, סולת נקיה, מתפרנס מיגיע בפיו, יושב אהלים של תורה בעיר ברגנט, החסיד הרב יעקב (הנ״ק די עבידא) הוליד: מזל טוב, זמילא.
הנבון וחשוב, נקי ובר, שייף עייל שייף נפיק, בעל מדות טובות, גומל חסדים הצדיק ר׳ אברהם (אח הרב יעקב הנד) הוליד: שמחה (אשת ר׳ שמעון בהן די מחיגן).
משפחת זרוואל
משפחה נכבדה המוזכרת באגרת יחם פאס (פאס וחכמיה, א׳ עמי 138).
פרי עץ הדר, מזר״ק טהור, איש חסד ורחמים, צדיק תמים, ראש בית אב, פריו קודש הלולים, יושב אהלים, הצדיק ר׳ משה (בן זרוואל) הוליד: יהודה, אהרן, נונא.
המרוחם, ענוותן ושפל ברך, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, תמים דרך, דרכו בקודש, מתלמידי המלוב״ן האדמו״ר רבינו יעקב אבוחצירא זיע״א, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: אברהם, משה, עווישא, מרימא, לוויהא, מאחא.
הזקן הכשר, מנא דכשר, חזרן במצוות ובמעשים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שלמה, שמואל, יצחק, יהודה, נונא, סעידא, מרימא, אסתר.
המנוח, הולך תמים ופועל צדק, חי מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ משה הוליד: יוסף, יעקב, אהרן, שמעון, נונא, זהארי.
המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים, יראת ה׳ היא אוצרו, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הוליד: דוד, עווישא, נונא.
טהור לב ועדין נפש, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אהרן, שמעון, יוסף, ישראל, רחמים, מאיר, סליטנא, סאעודא, סתירא.
בן איש חיל, אוצר כלי חמדה, אבן פנה וראש פנה, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ שמואל (בן זרוואל) הוליד ברכה: יעקב.
המנוח, נטע נעמן, צנצנת המן, רחים רבנן, עושה חסדים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב (הנק׳ יעקב אלפסי) הוליד: שמואל, אהרן, דוד, עישא.
גברא רבא, שמן תורק שמו, נושא ונותן באמונה, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: משה, אליהו, יצחק, אהרן, רחמים.
הנכבד ויקה טוב וישר, בעל מדות טובות, טוב לה׳ וטוב לבריות הצדיק ר׳ משה הוליד: יעקב, דוד, רחל, גראציא, רינה.
איש צדיק, אוהב שלום, רודף שלום, מתהלך בתומו, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: שלמה, סעדיה, פריחא, סעידא.
המנוח, איש אמונים, דחיל חטאין ועביד טבין, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יעקב, שלמה, אברהם, נונא, סעידא, גראציא.
הצדיק, תם וישר, עדין נפש, משבים ומעריב ר׳ אהרן הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.
המרוחם, ישר ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע בפיו, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים הצדיק ר׳ רחמים הוליד: יעקב, יוסף, אברהם, עמרן, מסעודא, יאקות.
האחים משה ויצחק (המכונים וולאד זריוול).
אין בידינו פרטים על בניו של ר׳ משה הנז׳.
המנוח, יקר רוח, טהור לב, הצדיק ר׳ יצחק הוליד: יצחק (אשת יצחק האב היתה מעוברת כאשר בעלה יצחק נפטר, וכאשר ילדה בן זכר, קראו לו יצחק ע״ש אביו כמנהג יהודי המערב).
יחס דבדו- משפחה הארון די שמואל- ענף בן סוסו- משפחת עבידא- משפחת זרוואל- אליהו מרציאנו – תשנ"ז- 170-165
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- פיוטים
פיוט למעלת ר׳ מאיר בעל הנס
אשירה נא, שבחי תנא, בגן עדן חונה, הוא ר׳ המאיר,
ביה ווקפא לעולם, ומה קפא קומשי, צדיק יסוד עולם, הוא ר׳ מאיר,
נעשית לו חופה, בעולם הבא, בצל ומסיבה, הוא ר׳ מאיר,
יא כוואני אצנתו, וולא תתקלמו, פרחו ופייסו, פי סעודת ר׳ מאיר,
יום הלולתו, תעשו שמחתו, לעילוי נשמתו, די ר׳ מאיר,
דימא אליל וונהר, גיר מהבוס פדאר, למשנה ווזוהר, די ר׳ מאיר.
פיוט די ליאון בלום — (Leon Blum)
עלאש קלאם לעאר, כלקנא רבי קאמלין,
מה נקונוש כפאר!
כלקנא רבי קאמלין, מה נקונוש חפאר!
זמן קנא פתכמום, ליום פאזא רבי להמום,
עלאש קלאם…
ויו עליך יא ליאון בלום, לה סוסיאליסט,
עלאש קלאם…
קלאם בלום מה תכאלפו, נתומה מנהום מה תכאפו,
עלאש קלאם…
עייטו א־בא פרייא דה פו, אנא בלום נעאוונקום,
עלאש קלאם…
זמאן קנא פלא קריז, ליום ויו לו־ווריי עזיזי,
עלאש קלאם…
לאלמאן טאח עלא לינגליז, איפך אפיון יטאלי,
עלאש קלאם…
בוה עליך יא יספגיולי, לי פי סאעא בלית למכאן,
עלאש קלאם…
שרינא ניף לעדייאן, איפך אפיון יטאלי,
עלאש קלאם…
האדי הייא לחדאדא, דגייא מא בקאת פיהא קאעדא,
עלאש קלאם…
לפראנסיס חסב עבד אל קרים, פיה שי פאיידא, סאעא גיר מוך לפאר,
עלאש קלאם…
לחוואנה נחרקו, וולבלאדאת טרקו,
עלאש קלאם…
בוה עליך יא פרנקו, סוסיאליסט יקתלוך,
עלאש קלאם…
זמן קנא פלחוז, ליום תעלמנא לדרוז,
עלאש קלאם…
עלא פרנקו קולו בוה, באלאך בני באה יחבוה,
עלאש קלאם…
סוסיאליסט יקתלוה, ויתהגא מן דגייא.
עלאש קלאם…
(כ״י שמעון מרציאנו בן עקי)
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 159-157
בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-סיום המאמר
עזבנו את תחנת טנדררה בארבע וחצי לפנות ערב, בתחילתה של שקיעה סתווית. יותר משעה וחצי בדקנו כל סנטימטר של האתר, עלינו וירדנו בשביל, נכנסנו לכל הבניינים, צילמנו תמונות וסרט וידאו. אבל הבנו כי עלינו להזדרז להגיע לבו ערפה לפני רדת הלילה, מה גם שהיעד המקורי שלנו היה נווה המדבר פיגיג, עיירה במרחק מאה ושלושים קילומטר דרומית־מזרחית משם.
בשעתיים הבאות דהרנו לדרום ולדרום־מזרח, לפעמים במהירות גבוהה ממאה וחמישים קילומטר לשעה. המדבר היה יפה להפליא. השמש היתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים. כשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן נוהר של ירח מלא. בשש בערך עברנו על פני אחת משתי תחנות הרכבת שפעלו בבו ערפה לפני המלחמה, והחלטנו להמשיך, לאור הירח, לפיגיג, ללינת לילה. תיכננו לעצור למחרת, בדרך חזרה, כדי לבדוק את האתרים מתקופת וישי בסביבות בו ערפה.
פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.
עשינו את הלילה במלון היחיד של פיגיג – מקום ידידותי חד־כוכבי ושמו פיגיג הוטל. לפני הצהריים היינו שוב על הכביש, נוסעים בחזרה לעבר בו ערפה, התחנה האחרונה של הרכבת המרוקנית המזרחית ונקודת המוצא של הדילוג הטרנס־סהרי הגדול בואכה מרכז אפריקה. בו ערפה היתה גם מוקד תעשיית המכרות של דרום־מזרח מרוקו, עם שלוחת רכבת שהתפצלה מהמסילה הראשית כדי לשנע מנגן צפונה, אל נמלי הים התיכון. מסיבות אלה הוקם בבו ערפה מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לפי הצלב האדום, ישבו בו, ביולי 1942, 818 אסירים.
אף על פי כן החלטנו לא להקדיש את זמננו המוגבל לבדיקת בו ערפה עצמה. חשבנו כי טנדררה סיפקה לנו מושג טוב על דמותו של מחנה עבודת כפייה. המתינה לנו משימה אחרת – לגלות את האתר של מחנה ״עונשין״ או ״משמעת״ של משטר וישי.
אם חייהם של העצירים במחנות עבודת כפייה היו קשים ואכזריים, הרי מה שעבר עליהם במחנות עונשין היה, כפי שאמר הארי אלכסנדר, גיהינום טהור. יהודי פולני, ניצול אחר שעבר גם דרך בּוּ עַרְפָה וגם דרך מחנה העונשין הסמוך, תיאר את המקום הראשון כ״בית הבראה יחסי״ בהשוואה לאחרון. יתר על כן, דומה כי ה״משמעת״ שנכפתה במחנות האלה נועדה אך ורק להכאיב לאסירים ולענות אותם. העדויות מלמדות כי כמעט כל עובד כפייה בבו ערפה נידון ל״משמעת״ בגין עברה זו או אחרת.
לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו. הראשון היה תחנה ישנה של לגיון הזרים ושמה מֶרִידְּג׳ה, במרחק תשעים קילומטר מהעיירה קולון־בשאר. כעבור כמה חודשים נטשו הצרפתים את המחנה הזה ובנו מחנה חדש בעין אל־אוראק, במרחק ארבעים קילומטר מדרום לבו ערפה, קרוב למכרה. עין אל־אוראק אינה מופיעה במפות של מרוקו – למעשה, מפות מסחריות אינן מראות שום דבר בדרך לגבול אלג׳יריה דרומית לבו ערפה – אבל היא שימשה עד מאי 1942 כאתר ה״משמעת״ הראשי לעובדי הכפייה של בו ערפה. לאחר שהמפקדים הצרפתים מכרו את האתר לנכבד ערבי מקומי תמורת 100,000 פרנק, הם עקרו למקום המכונה פוּם דֶפלה, כארבעה־עשר קילומטר ממזרח לבו ערפה.
בדומה לעין אל־אוראק, גם פום דפלה אינה מופיעה בשום מפה. אבל לאורך כביש בו ערפה־פיגיג יש שלט שמסמן נתיב של ערוץ נחל יבש ושמו וֶד דפלה. בבואנו לנקודה זו בדרכנו מפיגיג מערבה, עצרנו את המכונית ליד איש שחיכה לאחד האוטובוסים הבין־עירוניים הלא־תדירים כדי להגיע לבו ערפה. הוא היה ״הברבר הזקן״ המובהק, כמו מתוך סרט תיעודי. לבוש בגלבייה חומה־דהה, הוא יכול היה להיות בן כל גיל בין חמישים ושמונים; עור גלדני כהה, עיניים נוקבות, שיניים רקובות רב־כיווניות וחיוך מרצד מסביר־פנים. שמו, אמר לנו, הוא סעיד.
בערבית מתובלת בצרפתית סיפר לי סעיד כי כל חייו גר בעמק הזה. פום דפלה, אמר, הוא שמה של כברת ארץ לאורך הנחל, בין הכביש ומרגלות ההרים, כשניים וחצי קילומטרים צפונה ממקומנו. מבני האבן הקטנים שראינו מרחוק שרדו ללא ספק מהתקופה הצרפתית, אמר. אחר כך סיפר לנו בגאווה על בתו שחיה בבלגיה. המעבר מהריקות של פום דפלה אל בירת אירופה בדור אחד אינו קפיצה של מה בכך.
לאחר שנפרדנו מסעיר, סובבנו את המכונית, ירדנו מהכביש והמשכנו לאורך שפת הנחל, לעבר אותם מבני אבן. בדוח של נציג הצלב האדום מתקופת המלחמה נאמר כי התושבים המסכנים של פום דפלה גרו באוהלים וישנו על מחצלות קש. ״כל המצב הידרדר לתנאים הבסיסיים ביותר״, כתב הנציג. אפשר שבקתות האבן הקטנות והפרימיטיביות, הערוכות בריבוע ברווחים של כמה מאות מטרים, שימשו כעמדות שמירה. אפילו אם נבנו בתקופה מאוחרת יותר, השטח שסימנו היה קרוב לוודאי אתר ״מחנה העונשין״ של תקופת וישי.
בְּפוּם דְפלֶה התרחשו כמה מהעינויים הנוראים ביותר במרוקו. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים ולשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים הפולנים, ״גשם של אבנים ומכות רובים״.
שגרת ה״משמעת״ של לוטננט תומס בפום דפלה היתה אכזרית עוד יותר מזו של לוטננט גרונטר בעין אל־אוראק …תומם דרש שאיש שמרצה עונש ״קבר״ ימשיך לעבוד כרגיל כל היום ויחזור ל״קבר״ בלילה – ויתקיים כל הזמן מקצבת לחם ומים של ״קבר״ – שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.
נוסף על התיאור של אחד מהם, שניסה לברוח מפום דפלה, נתפס בבו ערפה, וניסה להתאבד ללא הצלחה, סיפרו היהודים הפולנים למראיינים הבריטים על שני יהודים, ברנמן, בן שלושים ושש, וקליינקוף, בן ארבעים ואחת:
ברנמן וקליינקוף לא היו מסוגלים לברוח. אחרי התקופה הראשונה שלהם ב״קבר״, לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד־שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם ברנמן וקליינקוף כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. ברנמן נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. בלילה, כשהשומר לא ראה, הוא וקליינקוף הזדקפו ושתו את השתן שלהם מתוך כפות ידיהם.
קליינקוף שכב בקברו הפתוח מ־3 בספטמבר עד 28 בספטמבר [1942]. ב־28 בספטמבר הוא מת. ברנמן גסס. הקומנדנט קיסלר ודוקטור קורן באו מבו ערפה ולקחו אתם את ברנמן. משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית משקלו הרגיל.
הם הביאו אותו למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר [שבו שכב אחד מחמשת המדווחים היהודים מפולין]. המיטה היתה מזוהמת במידה בל־תתואר. ברנמן לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד. נתנו לו בדיוק אותו אוכל שקיבלו במחנות. כשדוקטור קורן ביקר אצלו הוא ראה שברנמן לכלך עוד יותר את המיטה. לא היה לו כוח לנהוג אחרת. הרופא התרגז, קילל את ברנמן ואיים להחזיר אותו מיד לפום דפלה. למזלו מת ברנמן ב־15 באוקטובר, לפני שהאיום מומש.
ברנמן היה חברו הטוב של מורים טונדובסקי. בתה־מנחה באילפורד הסביר לי מורים כי זיכרונות על ברנמן המשיכו לרדוף אותו בשישים השנים הבאות. ״אני חושב עליו כל הזמן״, אמר מורים. אחר כך, בהד מפחיד של הכתובת שקישטה את השער לאושוויץ – הסיסמה הידועה־לשמצה ״ארבייט מאכט פריי״ – הסביר, ״אני אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד. ׳היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד,׳ אמרתי לו. אבל ברנמן פשוט לא היה יכול״.
בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-סיום המאמר-עמ' 97-93
מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002
תולדות הנוסח וכתבי־היד
ה׳מוקדימה׳ נכתבה, כאמור לעיל, בשנת 1377; כשנה לאחר השלמתה בא אבן- ח׳לדון אל חצרו של שליט תוניס משושלת החפציים, אבּו אל־עבּאם. בתוּניס התחיל אבן־ח׳לדון לעבד את ספרו ולהוסיף בו פרטים על-פי מקורות, שלא היו לנגד עיניו בעת ישיבתו בטירת אבן־סלאמה. משהשלים את ספרו, הגיש העתק אחד ממנו לאבו אל־עבאס. כתב־יד זה, שנשתמר כנראה בתוניס עד המאה שעברה – ייקרא להלן ׳התוניסי׳.
אך נוסח זה של ה׳מוקדימה׳ לא היה אלא נוסח ראשון בלבד. בשאר ימי חייו, ובייחוד אחר שבא למצרים בשנת 1383 – המשיך אבן־ח׳לדון לתקן ולהשלים את ספרו: הוא תיקן שגיאות, הוסיף דוגמאות מקורות תקופתו, הוסיף הערות על הבדלים בין מצרים והמגרב, והרחיב קטעים שהיו מנוסחים בקיצור.
אמנם יש להעיר כי אבן־ח׳לדון לא השלים את עריכת ספרו מבחינה זאת: לעומת הקטעים המרובים שנוספו במצרים, מצויים בספר קטעים מרובים שניכר בהם שנכתבו בעוד המחבר במגרב, בלי שתיקן אותם אחרי־כן על יסוד ידיעותיו הנוספות שרכש במצרים. אתן כאן רק דוגמה אחת (דוגמאות אחרות צוינו בהערות לטכסט), מן הפרק על ההוראה ושיטותיה: ׳גם בני ארצות המזרח משלבים בהוראת הקוראן דברים אחרים, כפי ששמעתי, אלא שאינני יודע על מה הם שמים את הדגש׳״.
כתבי־היד של ה׳מוקדימה' נפוצו במספר רב כבר בימי חייו של אבן־ח׳לדון. אחד מכתבי־יד אלה, שנכתב ב־1394, מוקדש לשליט הממלוכּי של מצרים, הסולטאן אל־מלכּ אל־זאהר בּרקוּק, שקיבל את אבן־ח׳לדון יפה בבואו למצרים והיה לו לפטרון ומגן: לכבודו אף שינה אבן־ח׳לדון את שם ספרו בכתב־יד זה וקרא לו ׳אל־זאהירי׳, אך שם זה לא דבק בספר לאחר־מכן. כתב־יד זה – אצל רוזנטאל (1) A – הוא כתב־היד העתיק ביותר שנשתמר עד היום, והוא שמור בספריית דאמאד־איברהים בקושטא.
כתב־יד אחר, שנכתב בשנת 1396, נשלח על־ידי המחבר אבן־ח׳לדון כמתנת־הקדש למסגד שכונת בני קירוואן שבעיר פאס. על גבי השער כתב אבן־ח׳לדון הערה המאשרת, שכתב־יד זה הוא הנוסח האבתֶנטי של ה׳מוקדימה.' כתב־יד זה, המכונה אצל רוזנטאל (2) A נשתמר כנראה בפאס עד היום, אך במצב רע כל כך, שגבאי המסגד אינם מרשים להשתמש בו. כתב־יד זה ייקרא להלן ׳הפאסי׳.
כתכ-יד אחר, שנכתב בשנת 1402 (כ״י C אצל רוזנטאל), הוא כנראה כתב־היד האחרון של ה׳מוקדימה׳ שהועתק בימי חייו של אבן־ח׳לדון, והוא מזכיר את המאורע המאוחר ביותר שנזכר בכלל ב׳מוקדימה׳- נסיעתו של אבן־ח׳לדון לדמשק בשנת 1400. בעמוד השער של כתב־יד זה מצויה הערה בכתב־ידו של המחבר, וזה לשונה: 'זוהי טיוטת ספר האקדמות, שהוא חלק מספר הלקחים על תולדות הערבים, הפרסים והברברים. הספר הוא מדעי כולו, מעין פתיחה לספר ההיסטוריה. השוויתי אותו ותיקנתי אותו, ואין בנמצא בין העתקי ה׳מוקדימה׳ העתק נכון יותר ממנו. כתב המחבר, עבד אל־רחמאן אבן־ח׳לדוּן, יצליחהו אלוהים ויסלח לו בחסדו'. בכתב־יד זה מובאים קטעים רבים על גבי פתקאות, שחוברו אל הדפים לאחר שנסתיימה כתיבתם, רובן ככתב־ידו של אותו מעתיק שכתב את כתב־היד כולו. נראים הדברים שכתב־היד הועתק מנוסח קודם, ושהמעתיק צירף לאחר־מכן קטעים, אשר אבן־ח׳לדון עצמו הוסיפם תוך עריכת הספר. כתב־יד זה נמצא עתה בקושטא, בספריית עאטיף־אפנדי.
במאה השמונה־עשרה נאספו כתבי־יד מרובים של ה׳מוקדימה׳ לספריות שבתורכיה, ובייחוד בקושטא. מספר כתבי־היד בעיר זו, וכן בספריות רבות בכל חלקי העולם, רב עד מאוד; אולם ארבעת כתכי־היד הנ״ל הם החשובים ביותר מבחינת תולדות הנוסח.
*
קטעים מן ה׳מוקדימה׳ נדפסו לראשונה על־ידי המלומד הצרפתי די־סאסי בשנת 1806 בכריסטוֹמאטיה הערבית שלו, וקטעים אחרים נדפסו לאחר־מכן באוספים דומים. ה׳מוקדימה׳ בשלימותה הוצאה לאור לראשונה לפני יותר ממאה שנים כמעט בבת אחת בשני מקומות: בפאריס ובקאהיר. ההוצאה הפאריסאית נערכה על-ידי המזרחן הצרפתי קאטרמר (Quatremere) ונדפסה בשנת 1858 בשלושה כרכים בסדרה Notices et Extraits -׳ידיעות וקטעים מתוך כתבי-היד של הספריה המלכותית' מהדורה זו היתה מבוססת על ארבעה כתבי־יד, שאחד מהם היה העתק של כתב-יד עאטיף־אפנדי.
כפי שמציין רוזנטאל״, שיחק לו מזלו של קאטרמר, שיכול היה לבסס את הוצאתו על השוואה של כתב־היד הקדום ביותר שנשתמר(אל־זאהירי, 1394) עם כתב-היד האחרון שהוגה על־ידי אבן־ח׳לדון עצמו(1402). ההוצאה הקאהירית נערכה על־ידי המלומד המצרי הנודע נצר אל־הוריני, והוצאה על־ידי בית־הדפוס המפורסם שבבולאק בשנת 1857. מקורותיה של מהדורה זו אינם נזכרים במפורש, אך מתוך הערות בודדות של המביא לבית־הדפוס ניתן להסיק, שהיא מסתמכת על כתב־היד התוניסי (1378) ועל כתב־היד הפאסי (1396). ההוצאות של פאריס ובולאק נבדלות אפוא זו מזו בעיקר בכך, שההוצאה הפאריסאית מוסרת את הנוסח האחרון והמלא ביותר של ה׳מוקדימה׳(1402), בעוד ההוצאה הקאהירית מוסרת נוסח מוקדם יותר, משנת 1396 – לא המוקדם ביותר כי אם מהדורת־ביניים, שהמחבר כבר הכניס בה הרבה תיקונים והשלמות, אך עדיין לא את כל אלה הכלולים בנוסח האחרון. לפיכך אין ההבדל ביניהן גדול כל כך. רוב התיקונים שהכניס המחבר בספרו בשנות-חייו האחרונות – משנת 1396 עד 1402 – נוגעים רק לניסוח הדברים ודרך הרצאתם ולא לתוכנם.
מוקדימה-אקדמות למדע ההיסטוריה-עבד אל רמאן אבן-ח'לדון-2002 – עמ' מד-מו
ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים אריק לווי
ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים
אריק לווי
אלמלא עזב יצחק אברבנאל את פורטוגל, האם יכול היה לכתוב את כתביו הידועים לנו היום ? ואם כן, האם אכן היה כותבם ?
כאשר שני חלקיה של שאלה זאת משמשים כנקודת מוצא, מבקשים אנו, ראשית דבר, לתאר את כתביו הפורטוגליים של אברבנאל, הידועים פחות מן האחרים, ולבדוק אילו יסודות מיצירתו המוכרת לנו מתקופה מאוחרת יותר כבר טמונים בהם. יתברר שיסודות אלה רבים מאוד. בעזרת ממצאים אלה נתמודד עם המגמה השולטת היום במחקר, אשר על פיה מתוארים כתבי אברבנאל מן התקופה שאחרי 1492 בעיקר דרך הפריזמה של גלות יהדות ספרד. מטרתנו היא להמיר את הסברה המקובלת היום כמעט בכל מקום לגבי הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל – הטוענת לחוסר רציפות קיצוני כתוצאה מן האסון החברתי־דתי שעברה הקהילה – בסברה הכמעט הפוכה, דהיינו, שבנקל ניתן לתאר את אברבנאל כותב בצורה זו או אחרת כמעט את כל חיבוריו, גם אילו היה נשאר בפורטוגל, ואפילו אילו לא התרחש גירוש ספרד כלל. ממצאים אלו יהוו תזכורת לכך, שלמרות ציפיותיהם של ההיסטוריונים, משברים במישור האישי או החברתי־פוליטי אינם חייבים להביא לשינויים מרחיקי לכת בהשקפת עולמו הדתית של מחבר אינדיווידואלי ואף לא במסלולו האינטלקטואלי־ספרותי. באשר לשאלה השנייה שהצענו בתחילה, המאמר יסתיים בהשערה, שאמנם ייתכן מאוד שאברבנאל היה יכול לכתוב גרסה כזאת או אחרת של כמעט כל חיבוריו אילו נשאר בליסבון, אך ספק רב אם אכן היה כותבם, מכל מקום אילו אורח חייו בפורטוגל היה נשאר כפי שהיה.
החצרן רם המעלה, התאולוג והפרשן יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437, ברח מפורטוגל לספרד בשנת 1483, כמי שנחשד בשיתוף פעולה בקשר שנרקם לכאורה כנגד ז׳ואאו השני מלך פורטוגל. את ספרד עזב בשנת 1492 בעקבות גירוש ספרד. את אחרית ימיו בילה במרכזים שונים באיטליה, ונפטר בוונציה, קרוב לוודאי סביב חורף1509-1508 .
על אף שחי בספרד תשע שנים בלבד קשור אברבנאל בזיכרון היהודי הקולקטיבי בעיקר לספרד, אם כי חוקרים המתעניינים בו כהוגה דעות וכמחבר קושרים אותו גם לאיטליה, שם כתב את מרבית כתביו. אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא סיבות לזיהויו עם ספרד. בראש ובראשונה עולה דמותו החזקה והמושרשת של אברבנאל כ״דוברם הראשי״ של יהודי ספרד ב־1492, בימי גירוש ספרד, כזה שניסה להציל את עמו ״באחת התקופות היותר מכריעות בהיסטוריה היהודית״, וכזה אשר בהיכשל מאמציו לבטל את גזרת הגירוש, בחר לצאת לגלות ובלבד שלא להמיר את דתו
הערת המחבר: דימוי זה נטבע תחילה על ידי אברבנאל עצמו בדיווחיו אחרי 1492, שבהם תיאר את פעילותו בעקבות פרסום צו הגירוש. ראו: פירוש על נביאים ראשונים, ירושלים תשט״ו, עמ׳ 422. לאחר מכן הביטוי נשנה וקושט על ידי מחברים יהודים מאוחרים יותר. ראו למשל מתחילת המאה הט״ז: השלמת ספר הקבלה לר׳ אברהם מטרוטייאל, בתוך: שתי כרוניקות עבריות מדור גירוש ספרד, מהדורת אברהם דוד, ירושלים תשנ״א, עמ׳ 38. דוגמה מן המאה הי״ז: ספר דברי יוסף לר׳ יוסף ב׳ יצחק סמברי, מהדורת שמעון שטובר, ירושלים תשנ״ד, עמ׳ 255-254. הדים נוספים לדימוי בזיכרון היהודי עד לימינו, ראו: אטיאס, מסה (לעיל, הערה 2), עמ׳ 298, הערה 147. באיזו מידה יש לדימוי זה בסיס היסטורי היא שאלה בפני עצמה. להבעת ספקנות מוצדקת באשר להשערות ״רומנטיות״ מפליגות בעניין פעילותו של אברבנאל אחרי פרסום צו הגירוש (כגון אלה בספרו של נתניהו, אברבנאל (לעיל, הערה 1), עמ׳ 56-54), ראו: ,Norman Roth .Conversos, Inquisition, and the Expulsion of the Jews from Spain, Madison 1995, pp 300-298 .תיקונו של רות מוגזם מאוד, כי לא סביר שאברבנאל לא עשה דבר לבטל את צו הגירוש, אפילו אם אנו מקבלים את הקריקטורה של רות ש״לאברבנאל לא היה כל עניין מלבד תהילה והון בעת שהותו בספרד״ (שם, עמ׳ 300). ואפילו אם נקבל תמונה שלילית זאת, הרי מותר להניח שאיום הגירוש, כשבעקבותיו איום על ״התהילה וההון״, היה מטלטל את אברבנאל להגן על ענייניו הפרטיים, אם לא על ענייני משפחתו, חבריו ועל כלל יהדות ספרד. מלבד זאת יש לציין, כנגד רות, שתיאור אברבנאל את פעילותו בתקופה זאת לא נכתב ״שנים רבות״ אחרי הגירוש (שם, עמ׳ 291,289) אלא לכל היותר שנה וחצי אחריו. ובכן, לאור הנסיבות, ודיווחיו של אברבנאל על פגישות רבות עם המלך שבהן הוא התחנן לפניו להציל את עמו, נראה כי מותר להניח, שקרוב לוודאי שיחד עם אחרים, אברבנאל עשה ככל שיכול כדי לדחות את פירוקה של יהדות ספרד, גם אם כל צעדיו לא הייתה בהם תועלת רבה. עם זאת, טיעונו של חיים ביינארט (גירוש ספרד, ירושלים תשנ״ד, עט׳ 196-195, הערה 3) שבמידת האפשר יש לבדוק את דברי אברבנאל בדבר פגישותיו עם המלך פרננדו מבחינת האפשרות הלוגיסטית שפגישות אלה אכן התקיימו, בהחלט מתקבל. בדבר דיון בטקסטים עליהם רות מנסה לבנות את טיעוניו, ראו להלן הערה 12. לדיון מפורט על פעילותו הספרותית של אברבנאל להצגתו כמנהיג יהודי ספרד לפני ואחרי הגירוש, ראו: סדריק כהן סקלי, הרטוריקה ההומניסטית של דון יצחק אברבנאל: רטוריקה, היסטוריה ומסורת בהקדמותיו ומכתביו של יצחק אברבנאל, דיס׳, אוניברסיטת תל אביב, תשס״ה.
מלבד זאת, נוטים לראות את אברבנאל כאחרון בשורה ארוכה של ״גדולים״ שקמו ליהדות ספרד המכובדת ובעלת ההישגים, או כפי שתואר בתיאור נמלץ במיוחד, ״אחרון במסילת הכוכבים שזהרו בשמי ספרד למשך יותר מחמש מאות שנה״. סיבה שלישית היא שמשפחת אברבנאל הייתה בעלת שורשים בספרד, שם חיה במשך דורות, לפני שסבו של יצחק אברבנאל היגר לפורטוגל, כשלושים וחמש שנה לפני לידת דון יצחק. ולבסוף, סיבה חשובה נוספת נעוצה בעובדה שחוקרי תולדות ימי הביניים של פורטוגל, כמו גם חוקרי תולדות ימי הביניים של היהודים בכלל, לא נתנו לבם אל המרכיב הפורטוגלי שביהדות האיברית. ובכל זאת מלמדים אותנו הנתונים הביוגרפיים הפשוטים, שאברבנאל בילה קרוב לשני שלישים מחייו – ובהם השנים המעצבות מבחינה דתית ואינטלקטואלית – בפורטוגל, וכל המתעניין בביוגרפיה הרוחנית והאינטלקטואלית שלו חייב להביא בחשבון את השנים שעשה בפורטוגל, אף על פי שרוב רובם של כתביו נכתבו אחרי שעזב את ארץ הולדתו.
מי שבא לחקור את הביוגרפיה האינטלקטואלית של אברבנאל בימי שבתו בפורטוגל, נתקל בשתי בעיות, אשר רמזים להן נמצאים בהצהרה שכתב אברבנאל קרוב לסוף ימיו. בתשובה למכתב ששלח לו שאול הכהן אשכנזי, הדגיש אברבנאל שכתב את כל כתביו ״אחר שיצאתי מארץ מולדתי כי הנה קודם לזה כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה לי פנאי לעיין ולא ידעתי ספר וכליתי בהבל ימי ושמתי בבהלה לעשות עושר וכבוד אתי, וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה כבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ מממלכה אל עם אחר וחסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה׳ [.״]״.
ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי עמ' 106-103- מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Continuer la guerre en Afrique du Nord ?
Quand au fil des jours tragiques de mai et juin, l’étendue de la débâcle de l’armée française s’imposa avec de plus en plus d’évidence, le Maroc, de par sa situation stratégique et sa position dans l’Empire, devait jouer un rôle primordial dans la décision du gouvernement français de continuer ou non la guerre, à partir de l’Afrique du Nord. Pourtant, bizarrement, peut- être parce qu’lie était certaine de son invincibilité derrière la ligne Maginot, la métropole n’avait pas envisagé une telle éventualité et ne s’y était jamais préparée. Les responsables civils et militaires en Afrique du Nord n’avaient jamais été associés aux délibérations des instances suprêmes de la Défense nationale dans un plan d’ensemble. Pour Paris, l’Empire était considéré seulement comme un pourvoyeur d’hommes et de matières premières. Se prévalant de l’appui du sultan et du soutien des populations, le Résident Général Noguès, au départ, plaida avec force, en faveur du transfert du gouvernement en Afrique du Nord, pour poursuivre la guerre…
Le 25 mai, quand la bataille des Flandres parut sur le point de tourner au désastre, ouvrant aux Allemands la route de Paris, le général Noguès, responsable du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, assurait le Président du Conseil Paul Reynaud que les moyens de la Marine non touchée par la débâcle, combinés avec les moyens intacts de l’Empire, permettraient de continuer les combats aux côtés de l’Angleterre. Pris dans le tourbillon des événements, le gouvernement Reynaud, errant de ville en ville jusqu’à Bordeaux, et pourtant favorable à une telle solution, ne parvint pas à prendre de décision définitive en ce sens. Entré au gouvernement, le maréchal Pétain, secondé par le commandant en chef, le général Weygand, allait désormais œuvrer pour empêcher le gouvernement de quitter la France et de s’installer à Alger afin de continuer la guerre.
Déclarée ville ouverte, Paris fut investie par les Allemands le 14 juin. A Bordeaux, où le gouvernement et le Parlement s’étaient réfugiés, le Président du Conseil, favorable au départ en Algérie, battu, donnait sa démission. Le 16, le Président de la République chargeait le maréchal Pétain de former le nouveau gouvernement. Le lendemain, le 17 juin, Pétain annonçait à la nation que la guerre était perdue, qu’il fallait cesser le combat et qu’il avait demandé à Hitler les conditions d’une " paix honorable Ce même jour à Rabat, dans un appel à Radio Maroc, le Résident proclamait :
« J’ai reçu avec joie et fierté de tous les groupements du Maroc, ainsi que de tous les milieux français et indigènes, les témoignages de foi patriotique les plus émouvants. Unanimement, ils expriment le désir de défendre par les armes et jusqu’au bout, le sol de la France et celui de l’Afrique du Nord… Nos amis en France, surmontant toutes les difficultés, continuent à se battre avec un courage magnifique, il n’est pas question pour le moment de cesser le feu… »
Le lendemain, 18, il récidivait et écrivait dans un message au chef d’état- major, le général Weygand qu’il était déterminé à continuer la lutte, pour sauver l’honneur et conserver l’Afrique à la France. « Permettre à l’Afrique du Nord de se défendre, c’est entreprendre dès maintenant le redressement de la France ». Il affirmait que « l’Afrique du Nord, avec ses ressources actuelles, est en mesure de résister longtemps aux entreprises de l’ennemi, assez longtemps sans doute pour contribuer à leur défaite. » Le Résident recevait l’appui, dans cette détermination, aussi bien de son homologue à Tunis que du gouverneur général d’Algérie et des gouverneurs de l’Afrique noire et du mandat sur la Syrie.
Chacun comptait sur le puissant appui de la Marine intacte, sur le matériel militaire déjà expédié par les États-Unis et sur tout ce qui pourrait être envoyé de la métropole. Même avec l’aide hypothétique de l’Espagne et de l’Italie, la Marine allemande, mal équipée pour les opérations amphibies, pourrait difficilement s’aventurer à transporter une armée par mer alors que les flottes anglaise et française dominaient la Méditerranée.
Le 19, le Résident revenait à la charge :
« LAfrique du Nord toute entière est consternée. Les troupes de Terre, de l’Air et de la Marine demandent de continuer la guerre pour sauver l’honneur et conserver l’Afrique du Nord à la France. En admettant même qu’elle nous soit laissée, nous perdrions à jamais l’estime et la confiance des indigènes… Les indigènes, comme ils le déclarent, sont prêts à marcher avec nous jusqu’au dernier homme. Ils ne comprendraient pas qu’on puisse disposer éventuellement de leur territoire, sans tenter avec eux de le conserver… Envisager leur cession à l’étranger sans leur consentement et sans avoir combattu, serait considéré comme une trahison… »
Le 18 également, De Gaulle lançait, de Londres, son célèbre appel à la poursuite de la guerre :
" La défaite est-elle définitive ?Non ! Car la France n’est pas seule ! Elle a un vaste Empire derrière elle ! Elle peut faire bloc avec l’Empire britannique qui tient la mer et continue la lutte, elle peut comme l’Angleterre utiliser, sans limites, l’immense industrie des Etats-Unis… Cette guerre n ’estpas tranchée par la bataille de France. Cette guerre est une guerre mondiale. Le destin du monde est là. »
Impressionné par la prise de position en pointe du général Noguès, en faveur de la poursuite du combat, De Gaulle lui offrit, dans un télégramme du 19 Juin, de prendre la tête de la résistance dans l’Empire français et de se mettre lui-même sous ses ordres. A ses yeux, en effet, il ne faisait pas de doute que si Noguès, en tant que commandant du théâtre d’opérations en Afrique du Nord, se ralliait à la résistance, le reste de l’Empire le suivrait ? « Suis à Londres, en contact officieux et direct avec le gouvernement britannique. Me tiens à votre disposition pour combattre sous vos ordres ou pour toute démarche qui pourrait être utile… »
Le soir à la radio, De Gaulle restait encore confiant dans la décision que prendrait Noguès et liait son nom à celui des héros légendaires de la colonisation :
« Dans l’Afrique de Claudel, de Bugeaud, de Lyautey, de Noguès, tout ce qui a de l’honneur a le strict devoir de résister. »
Bien que son offre soit restée sans réponse, De Gaulle la renouvela le 24 juin. Il proposa à Noguès de prendre la tête du Conseil National Français en formation, pour continuer la lutte.
Mais rien dans son caractère de militaire de carrière ne préparait le général Noguès à relever ce défi, à jouer si nécessaire le rôle de rebelle. Il n’avait pas la stature pour sortir de la hiérarchie et se joindre à une dissidence. N’avait-il pas, malgré sa volonté de résistance, censuré l’appel du " rebelle " De Gaulle et interdit sa diffusion au Maroc ? Ce n’est que le 26 juin que des avions anglais larguèrent sur Casablanca et Port Lyautey des tracts reproduisant le texte du célèbre appel.
Le général Noguès était décidé, dans tous les cas, à rester dans la légalité et à obéir au gouvernement en place, même s’il était contraire à sa propre conviction de mettre fin à la lutte. A une seule condition toutefois : la préservation de l’Empire. Ainsi, il prévenait :
« Si la signature de l’armistice avec l’Allemagne et l’Italie n’est pas accompagnée par me déclaration du gouvernement précisant que nos adversaires acceptent le maintien de l’intégrité du sol de l’Afrique du Nord, les populations nord-africaines unanimes n’accepteraient pas la décision, et suivies de la presque totalité des forces armées, continueraient, avec ou contre leurs chefs, la lutte jusqu’au bout. »
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale page 75-78
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד
קונטרס אור המרפ"א
הקדמה
המלאך רפאל שיקרא לקמן רבינו, נולד לשתי משפחות מיוחסות מצאצאי המגורשים. משפחת אביו רבי מרדכי – משפחת אלנקאוה מטולידו. משפחת אימו – משפחת ביבאס ממגורשי קסטיליה.
משפחת ביבאס ששהתה בסאלי, הינה גם אמו של אור החיים הקדוש, הרב חיים בן עטר. הדבר מעיד על קשר משפחתי אפשרי בין שני המאורות הללו, בני העיר סאלי,
״המופלא שבסנהדרין דרופתקא דאורייתא״ [נרתיק התורה], כך כינה הראשל״צ הרב עובדיה יוסף שליט״א את מורנו רבי רפאל בהסכמה לספר ״פעמון ורמוז״ – חדד ותימא״.
רבים השמות והכנויים, כנויי החיבה בהם נתכנה רבי רפאל בפי קהילתו ובפי גדולי דורו.
כינויי רבינו:
נר המערב
ככינויו של הנר האמצעי שבמנורת המאור. הנר העיקרי, ממנו יונקים את אורם כל הנרות הפונים אליו והוא בנהרתו מאציל עליהם מחכמתו והוא אינו חסר דבר.
המלאך רפאל
כמלאך השרת רפאל שנשלח, כפי שמצינו אצל אברהם אע״ה, להביא מרפא לחוליי הגוף והנפש, כך ריפא רבי רפאל את חוליי קהילתו, בהשרותו בטחון, אמונה ואור רב בקרב עמו, כך זכות עיניו, תואר מראהו, אצילותו ותואר קומתו, הביאו לכך שהכל העריצוהו ושתו בצמא את תוכחותיו ותורתו. (א)
ההרא״ל
הרב המלאך רפאל אלנקאווה.
אכן דמותו של רבי רפאל, הזכירה לכל את ההראל, המזבח ככתוב ״וההראל ארבע אמות״ [יחזקאל מ״ג], שלא היה לו למורינו, אלא ד׳ אמות של הלכה וקדושה וכן פרשו בו רבותינו במזבח הנקרא הראל ואריאל, לפי שהאש הקדושה היורדת מן השמים, הייתה רבוצה בו כארי. כך הייתה דמות רבינו שאש התורה היתה רבוצה בו והחגורה הרחבה כמעין אבנט שהיתה מסביב למותניו, היתה כחוט הסיקרא הסובב את המזבח, להבדיל בין הדמים העליונים לדמים התחתונים [עפ״י זבחים נ״ג.], כן ברבינו, להבדיל בין גופו העליון השמימי, לפלג גופו התחתון, הארצי.
הרא״ם
הרב רפאל אלנקאוה [בן] מרדכי.
באמצעות שם זה, רמז רבינו לשמו בספריו: ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״. אף שם זה יאה לו, ״כתועפות ראם״ מתורגם בתרגום ירושלמי – ״תוקפא ותושבחתא ורוממותא, דידיה היא״, התוקף, השבח והרוממות, שלו הם. בפסוק זה ״כתועפות ראם לו״ [במדבר כ״ג], מבאר אוהחה״ק, בן עירו של רבינו״, (א) שהקב״ה מוסיף ומחזק את ישראל לרוממם ותהי מעלתם יותר מן המלאכים.
המרפ״א
המלאך רפאל אלנקאוה
כנוי זה מצאתי בספר ״תבואות שמש״ לרב שלום משאש זצוק״ל וכן בשו״ת ״עמק יהושוע״ לרב יהושוע ממן שליט״א, המזכירים את רבינו פעמים רבות בספריהם. כך היה רבינו מרפא לכל חולי בחייו, בתורתו ובמראהו. כך גם לאחר מותו, נפקדו עקרות רבות ונרפאו חולים רבים שבאו לפקוד את ציונו. מעניין לציין בהקשר זה, שתמצא רבים מקרב יהודי מרוקו הקרוים בשם רפאל, לרוב על שם רבינו ובמקרים רבים לאחר שנושעו הם והוריהם.
תופעה דומה בסדר גודל מיוחד זה, תמצא גם אצל זה אשר בשם אפרים יכונה בקרב יהדות צפון אפריקה, על שם רבי אפרים אלנקאוה זכר צדיק וקדוש לברכה, מאבות המשפחה. די בהקדמה זו להראות כי אף אם תלאה היד מכתוב, יכלה הדיו מן הקסת ומן הקולמוס ויתמו הדפים, לא יהיה בזה די, לספר גודלו ולתאר מידותיו הנשגבות והצרופות כצרוף הכסף של רבינו. הלוואי ויעלה בחלקי, אני הזעיר, להציג בפני הקורא, את דמותו של הרב ללא כחל ושרק. בכך נוכל להתפעל מאישיותו הקסומה והאגדית וללמוד ממנה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״.
המשפחה
״אתה הוא ה׳ אלהינו ונקוה לך״
העיר טולידו שבספרד, אחד ממרכזי התורה המפוארים שבה, נקראה בפי היהודים ״תולדות״ ויש האומרים שנבנתה ע״י הגולים בגלות יהודה לאחר חורבן בית המקדש השני. לשיא תפארתה הגיעה עוב״י [עיר ואם בישראל] ״תולדות״, כאשר הגיע אליה גדול החכמים בדורו – הרא״ש שנמלט מאשכנז בעת הרדיפות שבשיאן רצחו בצורה שפלה את מורו ורבו הר״מ מרוטנבורג זצוק״ל הי״ד.
הרא״ש נתקבל בכבוד רב בטולידו והקים בה ישיבה חשובה שהעמידה תלמידים הרבה וביניהם רבי יעקב בנו [מחבר הטור], נכדו רבי יהודה ורבי ישראל אלנקוה זצוק״ל הי״ד. ספרד היתה בתקופה זו, המאות הראשונות של האלף השישי לבריאת העולם, בעידן של התעצמות דת הנצרות, כיבוש שטחי ספרד מידי הערבים, גזירות קשות על היהודים שהגיעו לשיאן בשנים הקנ״א – הרנ״ב, בהן נתבצעו שני הגרושים מספרד.
מעניין לציין שבתקופה זו ובמאות השנה שקדמו לה הייתה תקופת השגשוג הגדולה ביותר ביהדות ספרד ־ תקופת ״תור הזהב״, תקופת יצירה רוחנית כבירה:
בשירה – רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם בן עזרא.
בהלכה – כתבי הרי״ף, הרמב״ם ב״משנה תורה״, הרשב״א.
בהגות – ספר ״הכוזרי״ לריה״ל, ״מורה נבוכים״ לרמב״ם.
בדקדוק העברי – הרד״ק, אבן עזרא
בפרשנות המקרא – הרמב״ן, אבן עזרא, ״צרור המור״ ועוד
בקבלה – הראב״ד, הרמב״ן, רבי יוסף ג׳יקאטיליה, רבי אברהם אבולעפיה, רבי יוסף קאסטיל, רבי אפרים אלנקאוה ועוד.
בתקופה זו התגלו כתבי רשב״י ־ הזוה״ק הקדוש בספרד אלא שבסוף תקופה זו [במאות הראשונות לאלף השישי ] החלו גזירות, רדיפות, שמד וגירוש יהודי ספרד. בעת הזאת נקראת טולידו בפי היהודים המגורשים טוליטולה, על שם הטלטולים הרבים שעברו על הקהילה היהודית בה. הרחיד״א כתב כי בה נמצא ספר הזוה״ק לרשב״י. לאחר הגירוש הגדול בשנת הרנ״ב, נמצאו במרוקו משפחות יהודיות מספרד בשמות דנינו, טולידנו, מורסיאנו ויש המפרשים את הדבר כשתי תבות טולידו – נו [נו זה לא בספרדית], כלומר שנשבעו יהודי טולידו שלא לשוב אליה. יש אומרים, למרות שלא נמצא הדבר בכתובים, שרבני ספרד הטילו חרם ונידוי על ספרד למשך ת״ק שנים [חמש מאות שנה] משנת הרנ״ב.
אין זה מקרי שכעבור ת״ק שנים, הוכרזה בריש גלי, שנה זו, כשנת פיוס בין עם ישראל לעם הספרדי, בשנה בה פג תוקפו של ה״נדר – חרם״ על ספרד בה, למרות כל התלאות, נוצרו יצירות תורניות אדירות. טולידו כאילו לא עברו עליה גלי המשבר, המשיכה לפרוח ביצירתה התורנית. רבי ישראל אלנקוה יוצר חיבור מדרשי אדיר – ״מנורת המאור״ הקדמון אלא שהוא נעקד על גבי המדורה ונהרג על קידוש ה׳, כאשר נשרף עם ספר תורה ולצידו רבי יהודה נכד הרא״ש, בגלל סירוב ראשי הקהילה להתנצר, ומפאת דבקותם בתורת ישראל – הברית האמיתית!
בנו של רבי ישראל, רבי אפרים נמלט מן הפרעות בשנת הקנ״א.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-עמ' קעז-קפב
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג
עם יהודי דאדס.
בצהרי יום (ו' באייר) יצאנו מווארזאזאת מזרחה – צפונה אל עמק הדאדס, בכוונה להגיע לעת ערב אל "מקלט הנתיב" שבתּינגיר. על הגבעות מימין ומשמאל עומדים הרבאט, מגדלי השמירה, שהוקמו לפני מאות שנים להגן על היישובים ועל האורחות הנעות בדרכים. בעמק משמאל שלשלת האטלס הגבוה, מימין הרי סגרו. כעבור שעה הגענו לסכורה, חבל נאות דקלים. מרחוק כבר הממנו ריח הוורדים , שמגדלים אותם כאן. עלי הפרחים פרושים על מחצלאות לייבוש. כל עובר מתבשם מריחם המשכר. מהם מייצרים את מי הוורד המשובחים שבמרוקו. הננו במרכז המנהלי של השלטונות, כאן גם החנויות. יוסף בטיטו, אחד מבעלי החנויות, מציע את עזרתו והדרכתו בביקור במללאח. ה "קצור" קצת מרוחקים מהמרכז ומגיעים אליהם בשביל עפר. יש שבע נאות השוכנות זו על יד זו, סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל. בכולם גרים יהודים ליד שכניהם הברברים, כחמש מאות נפש ביחד.
אנו נכנסים לבית של בטיטו, הבנוי כ"קצר" רגיל. הפתח צר ונמוך. בקומות התחתונות אין חלונות מבחוץ. האור והאוויר חודרים רק דרך החצר הפנימית. בחדרים שבקומות אלה משתמשים לדירים, אורוות, מחסנים. עולים במדרגות חשוכות עד לקומה השלישית. כאן יש כבר חלונות. כל משפחתו, על בניו הנשואים, גרה כאן ובעליית הגג. באחת הפינות של הגזוזטרה הפנימית, הסובבת את כל החדרים יושבת אחת מכלותיו, אישה צעירה , כבת שמונה עשרה, כמעט עיוורת, ומטפלת ביונק. מקרה של גרענת. אני מסתכל, כיצד היא מנסה לתפור משהו בבגד שהגיש לה תינוקה הגדול, העומד לידה, ואינה מצליחה להשחיל את החוט במחט. מביאים לה תרנגולת שחוטה למרוט, זאת עושה היא בקלות.
נכנסתי לחדרים, מהם מרווחים, מהם קטנים, יש בהם ריהוט כלשהו, מיטת ברזל, מזרונות מכוסים שטיחים ברברים, שולחנות פשוטים, ארגזים לבגדים ולסחורה, כל זה מעיד שהאיש אמיד. בכל זאת הקירות אינם מסוידים, ועל אף המספר הניכר של הנשים והבנות הגדולות המסתובבות בבית, אין ניקיון – כדי להתבטא בלשון נקייה.
ב"צלא" הראשי מקום לכמה מניינים של אנשים. כאן גם תלמוד תורה של "אהלי יוסף ויצחק" יחד עם זאת תלויות כרזות של הקק"ל בעברית ובצרפתית, סימן, שיש כאן קוראים בשפה זו.
כל שבעת המללאח קרובים אלה לאלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם קירבה משפחתית. זה בית אב גדול, שהתפזר על כל הנאות, לנוחותו ולנוחותם של השכנים הברברים, שאיתם הם חיים בשלום. היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה, ושכניהם הם בעלי הקרקעות וחורשות עצי הפרי, שמעבדים אותן בידיהם של "פועלים", עבדיהם המשוחררים לחצאין. גם ליהודים יש כאן חלקות אדמה ועצים.
היה משהו בעל ביתי בהופעתם של הגברים ושל הנשים בנאה זו. יש להן לנשים באזור דאדס תכשיטים נאים, מין נזר עשוי מטבעות כסף מהודקות, ששמים אותו על הראש, וענקים גדולים של אבני חן וענבר, שהוא יקר כאן ביותר. גם בשיחה הם נבדלים מבני מללאח אחרים.
מוצאם של התושבים בנאות הדאדס ממגורשי ספרד. הנה מה שמספר אחד מצאצאי משפחת פרץ על קורותיה בהקדמה לספרו "פרח הלבנון" שיצא לפני מאתיים וחמישים שנה כמעט – ב 1700 בערך.
" ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטילייא הישינה … ויקנו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו…ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקה, וישכנו להלאה למגדל אד"ר היא מלכות מלך מראיקוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי"ש ויעמדו השערים, וישכיבו לבטח ובתורם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אישה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי"ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים גאונים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצווה ביתר שאת משמרים.
מארץ מבוא השמש-עם יהודי אפריקה הצפונית בארצותיהם- סכורא, אולאד בו עמר, רוחא, ח'מסא, חאראת איית עלי, אולד יעקב, ואולד מעגל -ח.ז.הירשברג-תשי"ז-עמ' 115-114
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב
. רכישת מקצוע מודרני
עבודת האשה לא הייתה חזון נפרץ בחברה המסורתית של מראכש. בתקופה הפרה־קולוניאלית מרבית הנשים עסקו ב״מקצועות המחט״ וספיחיהן (שזירת חוטי זהב לרקמת בגדים ונעליים, עשיית כפתורים). על פי רוב הן עבדו בתוך ביתן, והקשרים בינן ובין הלקוחות (יהודים, ערבים או ברברים) וקניית החומרים נעשו באמצעות הבעל. אולם בעקבות המיכון והגדלת התפוקה, החלו נשים יהודיות לפתוח מתפרות קטנות בשוק הבדים המכונה ״קיסריה״, ושבהן עבדו בין שתיים לארבע נשים. התופרות היו רוכשות בעצמן את הבדים ומהם הציעו ללקוח לתפור את בגדיו. במציאות החדשה נעשו הנשים עצמאיות יותר ותלותן בבעליהן פחתה, משום שהקשרים בינן ובין הלקוחות נעשה ישיר. הביקוש ללבוש האירופי הגדיל את מספר התופרות שלמדו את המקצוע בבית הספר, וכבר בשנות השלושים היו נשות עסקים — בודדות אמנם — שעמדו בקשרים עם בתי מסחר שבאירופה ואף השתתפו בירידים הכלכליים שהתקיימו בעיר.
רכישת ההשכלה וקבלת תעודת סיום לימודים פתחו לפני האשה אפשרויות לעסוק במקצועות מודרניים כגון: הוראה, פקידות זוטרה בבתי המסחר, כתבנות, סיעוד ומיילדות בבתי החולים. רופאה צרפתייה בשם לג׳י, שפעלה במראכש, ציינה בפני באי קונגרס בין לאומי בבריסל בשנת 1926 את התרשמותה החיובית מהישגיהן של הבנות היהודיות של מראכש, וציינה את העובדה שהן הצליחו להפנים במהירות יחסית את חשיבותה של ההשכלה למען קידומן המקצועי. ״יש לנו כבר מספר לא קטן של בנות בעלות תעודת סיום (certificat détudes primaries) מתוכן נבחר את אלה שתמשכנה בלימודים גבוהים ורציניים יותר בבית הספר של כי״ח בצרפת ואנו [ = הצרפתים] נשלם את שכר הלימוד״. העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האשה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית. הנשים גם החלו להשתחרר מהתלות המוחלטת שהייתה להן בגברים, במיוחד אם הן היו בגפן (רווקות, גרושות, אלמנות). זאת ועוד, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו השפל של שנות השלושים, הפכו נשים למפרנסות העיקריות, לאחר שהבעלים פשטו את הרגל או פוטרו מעבודתם. רנה קמחי (מורה, ולימים מנהל בית הספר לבנים) כתב בזיכרונותיו את הדברים האלה:
הדהימו אותי ביותר האומץ שגילו הנשים, הפעלתנות שלהן ובמיוחד הכישרון שלהן להתאים את עצמן במהירות למציאות המשתנה. נשים רבות מאוד יכולות להוכיח זאת… נשים רבות נותרו בגפן ולמרות זאת הן הצליחו. הנשים העוסקות בחינוך ובשירותי הבריאות, כבר מזמן סיפקו לנו הוכחות לרוב. בכל השוואה שנעשה בתחום זה בינן ובין הגברים תהיה ידן על העליונה.
ביטול ההפרדה החברתית בין גברים לנשים
קודם שהחברה היהודית של מראכש נחשפה להשפעות המודרניזציה הייתה ההפרדה החברתית בין גברים לנשים נורמה מקובלת בקרב כל שכבות הציבור וסימלה את מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. שנתיים אחרי פתיחת בית הספר לבנות, בשנת 1903, ביקר בקהילת מראכש היסטוריון אירופי בשם אובין וסעד על שולחנו של נשיא הקהילה, ישועה קורקוס. אובין רשם בכתביו בין היתר כך:
על פי המסורת הנהוגה כאן, הנשים אינן יושבות לשולחן ביחד עם הגברים. רק בתו הצעירה [ = של ישועה קורקוס] הלומדת בבית הספר של כי״ח והלבושה לבוש אירופי, היא היחידה השוברת את המסורת ומסבה עמנו לשולחן."
המעשה של פרחה קורקוס, שישבה לשולחן יחידה בין הגברים, היה חריג, כי שאר בנות המשפחה לא ישבו לסעוד עם הגברים. הצטרפותה של פרחה לשולחן הגברים ממחישה את הסדקים שהחלו לנבוע במסורת של ההפרדה בין המינים בתוך המשפחה ונבעו מחדירתן של השפעות מודרניות(פרחה הייתה בין התלמידות הראשונות שלמדו בבית הספר לבנות). פיריני, קולונל צרפתי, שביקר במראכש בשנת 1918 מספר ש״רק בקרב המשפחות המבוססות הגברים והנשים יושבים בצוותא, גם בנוכחות זרים״ ואילו בשכבה העממית המשיכה ההפרדה החברתית בין המינים להתקיים. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עדיין התקיימה התופעה, אבל בהיקפים מצומצמים יותר. במשפחות שבהן עדיין נהגה הפרדה (גם אחרי שנות השלושים) הסיבה הייתה סירוב האשה (מבוגרת בדרך כלל) לשנות ממנהגה. כלומר, המשך קיום הנורמה כבר היה תלוי ברצונה החופשי של האשה. הצטרפותה של האשה לשולחן המשפחתי, והשתתפותה באירועים שבהם נכחו גם גברים שאינם מבני המשפחה, סימלו את השינוי שחל במעמדה במשפחה. במציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האשה מהשיח המשפחתי והחברתי או מהחלטות שהתקבלו סביב השולחן.
לשותפותה של האשה בקבלת החלטות המשפחה הייתה השפעה על טיבן. דוגמה בולטת היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי. ככל הנראה היו הנשים ערות יותר מהגברים לתמורות שחלו בעקבות הכיבוש הצרפתי ולחדירת המודרניזציה לקהילה, לכן מבחינתן לא הייתה כל מניעה להכניס לימודים כלליים גם לתלמודי התורה. הנשים הן שעודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו בכבוד שכן לדעתן: ״בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה … והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים״. האימהות היו אלה שצבאו מידי שנה בשנה על דלתות בית הספר כדי להבטיח מקום לילדיהן:
מאות האימהות הבאות בכל חודש אוקטובר [ = מועד ההרשמה ] מביעות בתקיפות רבה ובהרמת קול צעקה את דרישתן לחינוך [l’instruction ] [ההדגשה במקור] לילדיהן, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם בעתיד. הן לא תסתפקנה אם ילמדו ילדיהן בתלמוד תורה, מודרני ככל שיהיה.
היו נשים שסירבו להעניק תמיכה כלכלית או לספק לבנים את מחסורם, אם החליטו לעזוב את לימוד המקצוע וללמוד בישיבה. ״אפילו ג׳לביה לא קנתה לי אמי״ מספר יוסף כהן על אמו ״נאלצתי ללבוש את אותה האחת למרות שהייתה מרופטת״.
אשה במזרח-אשה ממזרח-סיפורה של היהודייה בת המזרח-עורכים טובה כהו-שאול רגב-2005 –עמ' 154-152
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו
ב. אברהם בן עלון, פיוט לכבוד רבי עמרם ן' דיואן זיע"א [לחן בר יוחאי]
|
א. רב עמרם בן דיואן אסידנא זכותךָ דימא תכּון מעאנא: רב עמרם איסְםְ סידנא מְסמוּע פי לעלאם, צדיק רבי עמרם עליה סלאם |
א. רבי עמרם בן דיוואן אדוננו זכותך תהא תמיד עמנו. רב עמרם שם אדוננו מפורסם בעולם, הצדיק רבי עמרם עליו השלום |
|
ב. חללו אודניכום שמעו להאד לכּלאם, סאין זרא לסיד רב עמרם |
ב. פתחו אוזניכם, שמעו לאלה הדברים, מה קרה לאדון רב עמרם |
|
ג. נעלמוכּום יא כאואני עלה מה זרה פייאם לעזיז סידנא לקארי תורה, נוואר סידנא יצווי כיף צאוו אלקמרא נדהו בלקדוש סידנא: רב עמרם |
ג. נודיעכם אחיי, על מה שקרה בימי האהוב אדוננו המלומד בתורה, זיו אדוננו מאיר כאור הלבנה [?] בקדוש אדוננו: רב עמרם.
|
|
ד. יום אללי כאן פארץ ישראל סכאן, מחבוב מעזוז סידנא פי כול מכאן ענד אלכּוברה מערוף כּיף זינו מאכּאן, אבייאד מן סאף סידנא: רב עמרם |
ד. בזמן שגר בארץ ישראל אדוננו האהוב והחביב מכל הנבראים, אצל האל הגדול ידוע איך יופיו היה [?]. אשרי מי שראה את אדוננו: רבי עמרם |
|
ה. אנדק סידנא וגאל חאב ידור מערת מכפלה מולאת לסזור לאבות מעה לאמהות הומה חב יזור האדי טליבת סידנא: רב עמרם |
ה. אמר אדוננו שרצה לבקר במערת המכפלה בה שוכנים האבות והאימהות שעל קברם ביקש להשתטח, זו הייתה בקשת אדוננו: רבי עמרם |
|
ו. בכלוטו הווא מסא לענד קאייד לבאב, עבבא מעה להדייא אללי זאב. וחכּמהא מן ידדו רד עליה זוואב. האדי הדיית סידנא: רב עמרם |
ו. בהגיעו הלך לשומר הסף [של מערת המכפלה], לקח עמו מתנה שהביא. ונטל אותה מידיו והשיב לו תשובה זו מנחת אדוננו: רבי עמרם |
|
ז. ראני אנא עארף סירו גולולו סאיין ראד לחזאן מוזוד נקדיהולו, אללי בגא פיכאטרו אנא נעטיהולו משמוע חססו סידנא: רב עמרם |
ז. הנני יודע את מכאובו, לכו ואמרו לרב שאני מוכן להיענות לו, אם יאות לרצונו אתן לו, מפורסם שמו של אדוננו: רבי עמרם |
|
ח. הווא פיסאע ואזבו, לחזא סאהלא, ראני אנה כא נחב לסאעא כאמלא, חבת נדכל באס נזור מערת מכפלה האדי כלמת סידנא: רב עמרם |
ח. תכף ענה לו, הדבר [קל] פשוט, הריני חפץ בשעה שלמה, ברצוני להיכנס להשתטח במערת המכפלה, אלו היו דברי אדוננו: רבי עמרם |
|
ט. מן כלאמי נוואזבק חדדי מעאך סאעא, גיר חתא לי תוצל לצלאת לזומעה. פיסאע אנא נחללקך תזור לרבאעא בלפרחא קאם סידנא: רב עמרם |
ט. במילותיי אענה לך, עד שהשעה תהא עמך עד שתגיע תפילת יום שישי, אז אפתח לך[1] להשתטח לפני הארבעה בשמחה קם אדוננו: רב עמרם |
|
י. בזזרבה קאם חללו ודכל לתממה, אלגוי הווא מסר פיה ונזמעת לאומה: ליהודי הווא דכל בלחילה לתממא מה זאב כבאר סידנא: רב עמרם |
י. במהירות קם לפתוח לו ונכנס שמה, הגוי הלשין עליו וההמון המוסלמי התקהל, "היהודי נכנס בעורמה פנימה" [אבל] לא מצא את אדוננו: רב עמרם |
|
יא. נדקו כאמלין ואזבו וקאלו נסנקוה אידה חנה זברנאה לאזם נכנקוה, חכמו לגוי פידיהום מה בגאיו יפרקוה באס יפתסו לסידנא: רב עמרם |
יא. נפגעו כולם ענו ואמרו נחפשו אם נמצאנו חובה עלינו לחנוק אותו, אחזו בגוי בידיהם לא רצו להיפרד ממנו כדי לחפש את אדוננו: רב עמרם |
|
יב. עלא קבורהום הוא יזור עליהום אסלאם. עמלו טריק לסידנא פוצט דאך צלאם. כרז וסלק רב עמרם קדדאם לעלאם מה זאבו כבאר לסידנא. רב עמרם |
יב. על קבריהם הוא השתטח, עליהם השלום עשו דרך לאדוננו באמצע המהומה הזו הוציא והציל את רבי עמרם בורא העולם בהגיעם לא מצאו כבר את אדוננו: רב עמרם |
|
יג. לגוי הווא מחייר כא יכמם תכמם. פיסאע קטעו ראצו קדאם לעלאם. פי ווצט ביתו סידנא טאחלו ואחד זמאם מכתוב קבור סייאדנא: רב עמרם |
יג. הגוי מסומם זומם מזימות, תיכף קטעו את ראשו לפני כל העולם. באמצע ביתו, לאדוננו נפל לו פנקס אחד שנכתב/כתוב בקבר אדוננו, רבי עמרם |
|
יד. ונתי ורבי חיים כרזו לבלאד כאלייא. מן צדיקים באקייא ראה הייא כאוויה וואזאן למערופה יסמהא מסממיה . מקבול כלאם סידנא: רב עמרם |
יד. הרב ורבי חיים יצאו לעיר שוממה מאנשים. מצדיקים נותרה, היא ריקה. וואזאן המפורסמת שמה הולך לפניה. מקובל [בשמים] דבר אדוננו. |
|
טו. נאד קאם ומסא צפאר בדיק למעזזא, פיסאע קריב אוצל לבלאד טאנזא. ענדו הווא פי כאטרו ואחד אלחזה הייא עלאס זא סידנא: רב עמרם |
טו. קם, יצא לדרך ונסע באותה התלהבות. תכף קרב והגיע לעיר טנג'יר. בלבו יש לו חפץ בדבר אחד שלשמו בא אדוננו: רב עמרם |
|
טז. חאזתי בשליח יכון מעייא, אללי נתום תעארפו ראהי טריק כאלייא, לאיין הייא עאמרה בסבע או לבייה. רבבי אלחאצי סידנא: רב עמרם |
טז. אני זקוק לשליח שילווה אותי, אם אתם מכירים איזו דרך ריקה, שאינה מלאה באריות ולביאות: אלי שמור על אדוננו: רבי עמרם |
|
יח. זאד ומסא לטריקו מעה דיק ארבאעא פי דאק לוקת מאסי נהאר זומעה. פיסאע קבל שבת בכלוף או טאעה אבייאד לעזיז סידנה: רב עמרם |
יח. הוסיף והלך לדרכו עם אותה קבוצה, בזמן נסיעתו היה ביום שישי. תכף קיבל את השבת בשבועות ותשבחות [בחרוזים ומשקלים?] אשרי אדוננו האהוב: רב עמרם |
|
יט. קאם אהרב שליח לשבת קודש אקצר. מסא וזבר ואד חאמל ותתמה נחצר. רבי עמרם אסידנא חצא שבת מן לעצאר סכרו זמיע לסידנא: רב עמרם |
יט. קם הרב השליח, שבת קודש קרבה. הלך ומצא נהר גועש ושמה נעצר. רבי עמרם אדוננו עד ששבת נכנסה שבחו כולכם את אדוננו: רב עמרם |
|
כ. וולדו סידנא רבי חיים מול אלהיבה. קאם וואזבו פיסאע גאללו יא באבא. ראני כא נשוף אששבע זאייא מן אלגאבה. מה קררבס לסייאדנה: רב עמרם |
כ. בנו אדוננו רבי חיים בעל ההדר, קם וענה לו תכף, אמר אבי. הנני רואה אריה קרב ובא מהישימון. לא התקרב לאדונינו. רבי עמרם |
|
כא. בננייא אלצאפייה רבבי לי סאפנה, מן זאנב שבת קודש הווא לי חצינה. ומלאך מקדדש הווא צאפד לינה באס יפך סיאדנא: רב עמרם |
כא. הטהורה, האל שראנו, מחטא ביום שבת קודש הוא שומרנו. ומלאך קדוש שלח לנו כדי להציל את אדוננו: רב עמרם
|
|
כב. ראח סידנא לבלאדו פי בייאר להנא. זכות צדיק קדוש תכון מעאנה. וואזזאן מסמייא היא בלאד סידנא פיהא נפטר סידנא: רב עמרם |
כב. הלך אדוננו לעירו בשלווה גמורה, זכות צדיק קדוש תהא עמנו. וואזאן הידועה היא עירו של אדוננו. בה נפטר אדוננו: רב עמרם |
|
כג. ופכל עאם הומא ישראל ינצרחו. יזיו מן כל בלאדן זאמיע יפרחו כא יגנניו ויפייטו יספרו ויסטחו, פי להלולה די סידנא: רב עמרם |
כג. ובכל שנה בני ישראל משתחררים. באים מכל הערים כולן ישמחו ישירו ויפייטו ישבחוהו וירקדו בהילולה של אדוננו: רב עמרם |
|
כד. כבאר סידנא מערוף הווא כביר זדדא, נסים דיאלו כתאר וידאווי למרצא טביע למחבולים או לעאגרא בלוולדא דוואהום ענד אסידנא : רב עמרם |
כד. שמעו של אדוננו מוכר, הוא בעל כוח רב. נסיו רבים הוא מרפא חולאים (מחלות) משותקים לגמרי ועקרה מיכולת לדת. נרפאו אצל אדוננו: רב עמרם |
|
כה. תא ינזמעו ישראל מן כול מנהו זיהא, כול וואחד בטליבתו הווא יטלבהא מן ענדו גאראדו אנתין תקדיחא לי ינדה ביך אסידנא: רב עמרם |
כה. מתקבצים ישראל מכל מקום שהוא, כל אחד ובקשתו הוא יבקשה ממנו ……………………… ביד אדוננו: רב עמרם |
|
כו. מן כלאם רבי חיים צאוו עינייא מא זין קבורתו דימא מסתהייא מול אנראז הייא פוק גיגאייא פיהא נפטר סידנא. |
כו. מדברי רבי חיים נרפאו עיני,[2] מי שבא לקברו שאליו הלכתי אליו, אדון אנראז שהיא מעל גיגאייא שבה נפטר אדוננו. |
|
כז. מלך המשיח בעללאמו כצרא. ויתזמעו כוואננא האדיק לימארה. וינפככו חבאבנא מן כול דרורא טלבו לעזיז סידנא: רב עמרם |
כז. מלך המשיח בעולמו הפסד. ויתקבצו אחינו יהא זה הסימן. ויושעו אהובינו מכל צרותיהם, בקשו מהאהוב אדוננו: רבי עמרם |
בקסידה זו, של אברהם בן עלון, יסוד זה של פגיעות ועצמה מקבל ביטוי מעניין בבית יט וכ. בבית ה' שקועה האמונה ביכולת הצדיק לראות דברים שמתרחשים הרחק ממנו ויחד עם זה, למרות יכולותיו הרוחניות העל אנושיות, הוא אנושי ופגיע וזקוק לסייעתא דשמיא כדי להציל את בנו ממוות. השְׁנִיוּת הזו מקפלת בתוכה את מהות תפיסת הצדיק ביהדות. פגיעות וחולשה אימננטית של בן תמותה, לצד יכולות על אנושיות. יכולת להציל, לסייע לרפא ולחולל נסים, היא התפיסה המעניינת ביותר. הסתירה לכאורה בין יכולתו לראות ברוח קודשו שבנו עומד למות והממד האנושי, שהופך אותו ככל האדם פגיע וחסר אונים מול חולשת הגוף, חולי ומוות, עד כדי צורך להתחנן ולבכות בדמעות שליש על חיי בנו, אנושיות ועל אנושיות, חולשה פגיעות ועצמה זה לצד זה, הן מאפייניו של הצדיק, בתפיסתו העממית בקרב יהודי מרוקו.
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו54
[2] מבית כ"ו, עולה שהמחבר מקורו בדרום מרוקו מהאזור שבו קבור ר' חיים בן דיוואן.