מורשת יהדות מרוקו

גדול המעיינים והפוסקים בבני דורו

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

הוא היה גדול המעיינים והמפלפלים בבני דורו עד שגדולי המעיינים התלמודיים במרוקו החשיבוהו למהרש״א של בני המערב כי כל ימיו נתן נפשו על התורה ולא איבד אפילו רגע אחד להיות פנוי ובטל מלעסוק בתורה, למרות היותו עשיר גדול, עמד בניסיון הקשה הזה, מסר את כל עושרו לניהולם של בני משפחתו והוא ישב רכון על הספר יומם ולילה, מתענג עונג רוחני עם תלמידיו בישיבה ומקטנותו באו לו נסיונות הרבה ונתגבר עליהם. רבינו נחשב בזמנו מגדולי פוסקי הדור וכל דבר הקשה מסובך שלא ניתן היה לפשרה היו מריצים לו ממרחקים כדי למצוא מענה הוגן ומוסבר על פי כללי התלמוד והפסיקה ההלכתית. הוא ייסד ישיבה ברבאט וכל ימיו שימש בה כראש ישיבה לתלמידי חכמים מעמיקים מכל הסביבה שלו, הוא גם פרנסם הלבישם ותמך בהם כדי שיוכלו לשבת ללמוד בנחת ובשלווה וגם כדי לקלוט העמקות של רבם ולכווין ״לאמיתה של תורה״.

מהרש״א של מרוקו

כג. סיפרו לי זקני חכמי מראכש, שכאשר היו מתקשים באיזה דיבור קשה היו אומרים: ״זיבו אל־מהרש״א דיאלנא אונשופו אש תא איקול״ תביאו(ספרו של) המהרש״א שלנו נראה מה הוא אומר. וכך גם העיד בהקדמתו חברו לביה׳׳ד הרב חיים טולדאנו שראה בבית מדרשו של רבנו: כשהיה יורד לעומק חדרי העיון לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו, עיי״ש. מעיד הרב חיד״א ששמע מפי תלמידי רבינו מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו עיי׳׳ש.

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבות: מהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555 –ה'שצ"ב 1631 אוסטרואה), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך.

תורתו תורת אמת

בקשר להתמדת רבינו ועיונו ופלפולו האמיתי, ראיתי להביא לכאן מאמר הקשור לרבינו אשר פורסם בעיתון הצופה בט״ז בכסליו תשס׳׳ה, תחת הכותרת:

המהרש״א התגלה לשני הצדיקים בהפרש של 200 שנה במשפחתו של הרב נסים רביבו זצ״ל, שכיהן כאב״ד צרפת ונחשב לאחד מגדולי החכמים בדורנו, לא מוצאים מנוח, מאז ביקר אותם הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב שלמה עמאר וסיפר את סיפורו של רבי אליעזר די אבילה, שנפטר לפני 243 שנה. ההתרגשות כה גדולה כי במשפחתו של הרב רביבו מאמינים שהוא שורש נשמתו של אותו רבי אליעזר די אבילה. אחד החוטים המקשרים ביניהם הוא הגילוי כי המהרש״א התגלה לשניהם בהפרש של כ־200 שנה.

ביום השלושים לפטירתו של הרב רביבו זצ״ל נערכה אזכרה בישיבת ״יחוה דעת״ בירושלים. הרב הראשי לישראל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, סיפר באותו מעמד על נער בן 12 שהיה חריף וברוך כשרונות ושמו רבי אליעזר די אבילה. אותו רבי אליעזר היה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצ״ל, בעל "אור החיים" הקדוש. הנער, סיפר הרב עמאר, התקשה בהבנת המהרש״א על תוספות באחת ממסכתות הש״ס, ומשלא הצליח לפענח את דברי המהרש״א, החל לבכות. דלת בית המדרש נפתחה, הוסיף לספר הראשון לציון, ונכנס זקן הדור פנים, לבוש בג׳לאביה, מלבוש שהיה מקובל באותם ימים בין יהודי מרוקו. הזקן שאל את רבי אליעזר, מדוע הוא בוכה? רבי אליעזר סבר כי הזקן העומד מולו, מן הסתם אינו מצוי בסוגיות הגמרא, ובוודאי לא בדברי התוספות, וכל שכן לא בדברי המהרש״א, ולכן ניסה להתחמק מלענות לו.

לאחר הפצרות רבות, רבי אליעזר ענה לו כי הוא מתקשה בהבנת דברי המהרש״א. הזקן הסביר לו את דברי התוספות בצורה כזו, שדברי המהרש״א היו ברורים ביותר, ולא נשאר יותר ספק בהבנתם. רבי אליעזר רצה להודות לזקן, אולם הישיש נעלם ״כאילו בלעה אותו האדמה״. באותו לילה, המשיך הרב הראשי את סיפורו, נגלה הזקן לרבי אליעזר בחלום ואמר לו כי הוא המהרש״א, ונשלח משמיים להסביר לו את התוספות, כהערכה ליגיעה הרבה שהוא משקיע בלימוד התורה בצורה מעמיקה ביותר. הרב עמאר אמר למשתתפי האזכרה כי הביא את הסיפור הזה, על מנת להדגיש את החריפות הרבה של חכמי מרוקו בדורות הקודמים, ועל כך ש״הרב נסים רביבו זצ״ל המשיך את החריפות הזו, בלימוד המעמיק שהיה לומד, ובחריפות הרבה שאפיינה אותו״.

הראשון לציון העיד כי הסיפור שסיפר לא מופיע בכתובים, אולם הוא עבר מדור לדור בין חכמי מרוקו. אגב, אותו רבי אליעזר די אבילה נפטר בשנת תקכ״א, לפני 243 שנה, בגיל 47, ואילו המהרש״א נפטר לפני כ־370 שנה. באותו זמן משפחתו של הרב רביבו לא הרגישה שייכות כלשהי לאותו רב קדוש, עד שכעבור שבוע שמעו סיפור מופלא לא פחות מהרב דוד לוק, ששימש כמורהו של הרב רביבו בתלמוד תורה ״אמ־הבנים״ במרוקו. הרב גילה כי את הסיפור סיפר לו המנוח לפני כ־40 שנה והשביע אותו שלא לגלותו לאיש. אגב, הרב לוק לא נכח באזכרת ה״שלושים״ ולא שמע את הסיפור על רבי אליעזר די־אבילה ולפי עדותו גם לא שמע מעולם את הסיפור הזה קודם לכן.

תדמור

מדינת הנבטים נחרבה, אבל הדרכים והנתיבות של המסחר הבינלאומי לא נשמו, כי הצורך בסחורות הודו ותימן לא פסק. עתה הגיע זמנה של תדמור, עיר־המדבר הגדולה מצפון לדמשק, שהיתה ידועה עוד מימי תגלת־פלאסר הראשון(במאה הי״ב לפני הספירה), ונזכרת בדברי־הימים ב ח', ד׳ ואצל יוסיפום פלאוויוס. לאחר שממלכת הנבטים חרבה, נבנתה תדמור מחורבנה של נבטיה וירשה את מקומה. בניניה, מקדשיה, שווקיה וארמנותיה היו מפוארים מאוד. האגדה הערבית מספרת, כי את הבנינים הללו בנה שלמה המלך, והמשוררים הערביים מספרים, כי תדמור נבנתה על־ידי הג׳נים בפקודת שלמה. מושלי תדמור ידעו להפיק תועלת מן האיבה ומהמתיחות שבין הקיסרות הרומית וממלכת הפרתים, אף השכילו לשמור על עצמאותם ולנהל את עניניהם בהצלחה רבה, עד ששתי המעצמות היריבות התחילו מחשיבות אותם. תדמור, שירשה את מעמדה של סלע במסחר הבינלאומי, צברה הון עצום הודות לעמדת־המונופולין שלה. בני תדמור עזרו לדכא את מרד בר־כוכבא, ולכן היו שנואים על היהודים, רב כהנא אמר, יום שתיחרב תרמוד (תדמור) יעשוהו יוט־טוב, בגמרא נזכרים סוחריה העשירים. לבסוף הקיץ הקץ גם עליה, כי כוחה ועושרה עוררו את קנאתם של הרומאים. יש אומרים שהרומאים חששו שמא יתחרו בהם באסיה המלך הזריז עוד׳מה (אודינט) ואשתו בת־זבּאי (זֶנוֹבּיה). הקיסר אַבְרֶליַאן עלה על תדמור וכבשה (בשנת 272) ^.

בימי ממלכת הנבטים וממלכת תדמור התקיימה על יד שפך החידקל מדינה ערבית קטנה — מישן, שהיתה משועבדת לפרתים. כאן שהה בנה של המלבה הילנה מחך!ב קודם שהתגייר יחד עם אמו. בתקופת הסאסאנידים היתד. למחוז פרסי והיא נזכרת בתלמוד 23.

הע׳סאנים

הרומאים החריבו את ירושלים, את פטרה ותדמור, אך לא הצליחו לעצור את שבטי הבדוים, שהיו באים מן המזרח. וכשנתפלגה הקיסרות הרומית, וביזנטיה התחילה שולטת בקדמת־אסיה, ראו שליטיה לאחר זמן־מה צורך להקים מדינה ערבית חדשה, שתהא כוללת את השטחים שהיו שייכים לנבטיה ולתדמור, ותגן על הקיסרות מפני התנפלויות חבדוים ומסעי־השוד שלהם. לאמיתו של דבר לא היתה מדינה זו אלא מחנה נודד של בדוים משבט הע׳סאנים. לא נודע אם היתה לה עיר-בירה קבועה, ואם היה בה ישוב עירוני. יש להדגיש, שבערים דמשק, בצרה ותדמור (הקיסר יוסטיניאן ביצרה מחדש) לא שלטו הע׳סאנים. מדינתם היתה רק מעין חיץ בין הארץ הנושבת ובין הערבה. פרנסתם של הבדוים היתה על הממשלה הביזנטית: ממנה קיבל מלכם תמיכה קבועה . שני תפקידים הטילה ביזנטיה על הע׳סאנים: להגן על הקיסרות מפני בדוים אחרים (״פרא־לחצאין פוקח עיניו על אחיו הפרא למוד־המדבר») ולהתגרות מדי פעם בפעם במדינת הפרסים, כדי לחזק בלב תושביה, הסמוכים לגבול, את רגש אי־הבטחון ולהמרידם. מלכם הראשון היה אלחַראת׳, בן־דורו של הקיסר יוסטיניאַן. הקיסר הזה העניק לראש שבט הע׳סאנים את התואר ״מלך״, ונתכוון — כפי שנראה להלן— לחזק בכך את בני בריתו, שנלחמו בפרסים. מלכי הע׳סאנים היו נוצרים ונודעו כמגיני הכנסיה המונופיסיטית. וכן התנצרו רבים מבני ע׳סאן, עד שכל השבט נחשב לנוצרי, אולם אמונתם היתה שטחית. לדעת המשוררים, למדו הבדוים האלה מהנוצרים בראש וראשונה את הלכות שתית היין. מבחינת התרבות היו ירודים. השטח שהיה נתון להשפעתם השחרע עד גבול חג׳אז, ולכן היו מתנפלים לפעמים גם על ישובי היהודים שבחג׳אז.

מדינת הלח׳ם

בהקימה את מדינת העיסאנים חיקתה ביזנטיה את שיטת הפרסים, שכוננו בסוף המאה השלישית לאורך גבול ממלכתם, על הגדה הימנית של נהר פרת, את מדינת הלח׳ם, שבירתה נקראה חֹירָה. קברו של אִמְרוּ אלְקֵיס, אחד ממלכי חירה הראשונים, שמת בשנת 328 לספה״נ, נמצא בחַוְראן המזרחי. גם חירה היתה בראשונה מחנה, כפי שמעיד שמה, ורק לאחר זמן־מה התפתחה והיתה לעיר בעלת ישוב קבוע ומגוון. גרם לכך במידה מרובה גם מקומה של חירה, שישבה על היובל המערבי של הפרת, הנקרא היום אלהִנְדִי, בחלק הפורה של בבל. יהודי בבל קראו לבדוים האלה טייעי. כלומר: טועים = נודדים. השם הזה אינו אלא אתימולוגיה עממית של שם השבט טיי, שיחד עם שבט תנוח׳ היווה את רוב האוכלוסיה הבדוית במדינת הלח׳ם. לאכרים הערביים קראו ערבאי. בתרגום ירושלמי נקראים הישמעאלים סרקאי על שם אחד השבטים, שחיו בסביבות ארץ־ישראל.

תושבי חירה הנוצריים נקראו ״עִבּאד", והיו ערב־רב של בני שבטים שונים, שבאו מכל פינות ערב; לרוב היו נוצרים־נֶסטוריאנים. גם יהודים גרו בבירת המדינה. אבל הבדוים־הטייעים ובית המלוכה נשארו נאמנים לאמונתם הקדומה. גרמו לכך, מלבד אדישותם הטבעית של הבדוים לגבי ענייני דת. גם סיבות פוליטיות. מלכי פרס, שחשדו את אזרחיהם הנוצריים בנטיה לממלכת־ביזנטיה הנוצרית, לא היו מרוצים אילו התנצרו הבדוים, שתפקידם היה להילחם בממלכה הנוצרית. רק אחד מאחרוני מלכי הלחים, נועמאן השלישי, התנצר. וכמובן קיבל על עצמו את הדת הנוצרית בנוסחה הנסטוריאני. השלטונות הפרסיים לא ראו נוסח זה כמסוכן, הואיל והשנאה בין שלוש הכנסיות הנוצריות שפעלו במזרח— הנסטוריאנים,המונופיסיטים והכנסיה האדוקה הרשמית של ביזנטיה— הלכה וגדלה, הניגודים בין הנסטוריאנים והמונופיסיטים רבו מאוד במרוצת הזמנים. והמדינה הפרסית לא ראתה את הנסטוריאנים, שהיו נרדפים בקיסרות הביזנטינית, כמסכנים קיומה. יתר על כן: הדת הנוצרית־הנסטוריאנית היתה בפרס במשך הזמן כמעט לדת רשמית, והשלטונות תמכו בעדה הנֶסטוריאנית, שראו בה מכשיר מדיני במלחמה נגד ביזנטיה.

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הדוגמה מת׳עלבי עוסקת בנביא יחזקאל (בערבית: חזקיל), שכזכור אין לו זכר בקוראן, אך בספרות הבתר־קוראנית, המרחיבה את רשימת הנביאים, גם הוא מופיע בזו הלשון:

כאשר לקח אלוהים אליו את כלב ואת בנו, שלח אלוהים יתעלה את יחזקאל אל בני ישראל, והוא יחזקאל בן בוזי שכינויו היה: ״בן הזקנה". הוא כונה ״בן הזקנה״ כי אמו ביקשה מאלוהים יתעלה ילד, זאת בשעה שכבר הייתה זקנה, אחרי שבאה בימים והייתה [כל ימיה] עקרה. אז העניק לה אלוהים יתעלה אותו, והוא זה אשר באמצעותו החיה אלוהים יתעלה את העם אשר יצאו ממשכנותיהם באלפיהם מפחד המוות, ואלוהים יתעלה החיה אותם לאחר מותם בזכות תפילתו, כמו שנאמר:

"הלוא ראית את אלה אשר נמלטו באלפיהם ממושבותיהם למען יינצלו ממוות? אלוהים אמר להם: מותו, ואחר כך החיה אותם" .

קטע זה של ת׳עלבי, שאגב נעדר מסיפורי כסאאי אך מובא בשינויים קלים בכמה מקורות אחרים, מורכב מאוד מן הבחינה הרעיונית, למרות קיצורו. אתעכב על שני עניינים בלבד, המייצגים גישה כללית של הספרות הבתר־קוראנית.

העניין הראשון: הפסוק הקוראני החותם את הקטע הוא סתום ואינו מתקשר בקוראן עם שום נביא; אך הפרשנים וחלק ממחברי סיפורי הנביאים, לרבות ת׳עלבי, קושרים אותו עם יחזקאל. כך הם יוצרים גרסה אסלאמית לחזון העצמות היבשות (יחזקאל לד, 14-1). בגרסה זו אין שום דמיון לא לביוגרפיה של יחזקאל המקראי, לא לחזונו המקראי ולא להקשר של החזון במקרא. המכנה המשותף היחיד לאותו חזון הוא הרעיון – החשוב מאוד באסלאם – של תחיית המתים בכוח אלוהים." העניין השני: לפי המסופר כאן יחזקאל חי לאחר בנו של כלב בך יפונה, כלומר: ערב תקופת השופטים. יחזקאל הועתק אפוא אל העבר, לתקופה הקדומה בהרבה מתקופתו ההיסטורית המקראית (אנכרוניזם!), ונקשרו בו רק סיפורי נסים ונפלאות: הולדתו לאישה באה בימים (כמו יצחק לשרה!) ומעורבותו בהחייאת מתים. המסקנה המתבקשת היא, שכמו בקוראן, כך גם בספרות שלאחריו, אף שיש המוסיפים לנביאי הקוראן גם את ״נביאים אחרונים״, משתדלים לשייכם לתקופות קדומות יותר, ובכך להתעלם מאופייה היהודי־לאומי של בשורתם המקורית. בד בבד מודגש בנבואותיהם אופיין המתיישב עם בשורת האסלאם, ובמקרה זה כאמור כוחו של אלוהים להחיות מתים.

אָנַכְרוֹנִיזְם

^ל (ז') [מיוונית: ana לאחורchronos + זמן]
1. טָעוּת בִּזְמַן, יִחוּס דָּבָר אוֹ מַעֲשֶׂה אָפְיָנִי לִתְקוּפָה שֶׁאֵינָהּ מַתְאִימָה לָהֶם: הַמְּתָאֵר אֶת אָלֶכְּסַנְדֵּר מוֹקְדּוֹן נוֹאֵם לְצִבְאוֹתָיו בְּמִיקְרוֹפוֹן – נִכְשָׁל בְּאָנַכְרוֹנִיזְם.
2. מִנְהָג אוֹ הַשְׁקָפָה שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ וְשׁוּב אֵינָם מַתְאִימִים לַזְּמַן הֶחָדָשׁ.

       הערת המחבר : בקוראן יש פסוקים רבים העוסקים בתחיית המתים ביום הדין, ופסוקים אחדים המדגישים את עצם כוחו של אלוהים להחיות מתים בהזדמנויות שונות, כמו בפסוק שלפנינו; ראו למשל סורה 2, פסוקים 28, 73-72, 259, 260 והערות המתרגם לגביהם. ראו בייחוד הפסוק האחרון, המקביל לסיפור המכונה במקורותינו "הברית בין הבתרים״. בקוראן מטרתו להוכיח את כוחו של אלוהים להחיות מתים, בעוד שבמקרא (בראשית טו, 21-1) מטרתו להבטיח לזרעו של אברהם את ירושת הארץ. וראו גם גייגר, יהדות ואסלאם, עמי 100.

הדוגמה שאביא להלן מכִּסַאאִי לקוחה מסיפורי אדם הראשון, מהפרק העוסק בחזרתו בתשובה אחרי חטאו. מסופר שם כי אחרי שהתקבלה תשובתו התבטא הפיוס בין אלוהים לבינו בכך שניתנה לו הזכות להיות בונה המקום הקדוש ביותר לאסלאם לעתיד לבוא וראשון המקיימים את מצוות העלייה לרגל (ותג׳), בזו הלשון:

ואלוהים יתעלה התגלה אל אדם לאמור: ״הוי אדם, בנה עתה את ביתי אשר את יסודו הנחתי בארץ אלפיים שנה טרם בראי אותך, וכבר ציוויתי על המלאכים כי יסייעו בידך לבנותו. וכאשר תבנהו – הקיפהו, ואותי תהלל, תשבח ותקדש, והרם קולך לייחד אותי ולהאדירני ולהודות לי […] ו[אני] אשית את הבית הזה להיות הקִבְּלָה הגדולה – הקבלה של הנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום – שהרי די לך, אדם, במוחמד ככבוד;״ […] אז נפל אדם אפיים ארצה, השתחווה לריבונו ואמר: ״דייני, אלוהיי, במעלותיו של בית זה ובטקסיו אשר גלית את אוזני אליהם״.

ה״בית״ הוא, כמובן, הכַּעְבָּה. כזכור, בקוראן הועתק פולחן הכעבה אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן, בספרות שלאחר הקוראן, הועתק הפולחן אל העבר הרחוק עוד יותר, אל תקופת אדם הראשון. כך, באמצעות המוטיבים של האנכרוניזם והאטיולוגיה גם יחד, הוא הפך לפולחן נצחי ששורשיו נעוצים בבריאת העולם והאדם. לכאורה לפנינו סתירה למובא בקוראן, הגורס כי הכעבה נבנתה בידי אברהם וישמעאל; אך מפרשי הקוראן ומחברי סיפורי הנביאים יישבו סתירה זו באמצעות יצירת שלשלת של מאורעות דומים, חוזרים ונשנים, שיסודם באדם – בונה הכעבה הראשון – ואלה עיקריהם: צאצאיו של אדם בדורות שאחריו לא היו כולם צדיקים, ובמרוצת הזמן השחיתו את דרכיהם ועבדו לאלילים, עד שבא נוח והטיף להם לחזור אל דרך הישר. משלא נשמעו לו, הביא אלוהים עליהם את המבול, אשר לא רק השמיד אותם אלא גם החריב את הכּעבה, והיא נותרה חרבה עד דורו של אברהם.

אז הצטווה אברהם לטהר את המקום ולבנות את הבית מחדש, כאמור בקוראן. בהמשך ההיסטוריה חוזרת, כלומר: בדורות שלאחר אברהם חודשה שוב עבודת האלילים עד שהגיע מוחמד. כאן אנו עומדים כבר על קרקע מוצקה יותר של ההיסטוריה: מוחמד טיהר את המקום באמצעות הריסת הפסילים, אסר על עובדי האלילים להתקרב אליו, ואישר שוב את קיום הפולחן במשמעותו המונותאיסטית המקורית.

התמונה המתקבלת מסיפורים אלה – המייצגים את ספרות סיפורי הנביאים בכל הנושאים האסלאמיים, לא רק בהקשר למצוות העלייה לרגל – היא שהעולם נברא מלכתחילה במתכונת אסלאמית, שנביאי ישראל הם חלק ממנה. לפיכך שולבו במתכונת זו, כפי שנראה להלן לכל אורך חיבורו של כּסאאי, הטפות של הנביאים הקדומים לאמונות האסלאם ולקיום מצוותיו, וגם פרטים היסטוריים ופסוודו־היסטוריים, רשמיים ועממיים גם יחד, מתולדות חייו של מוחמד. כך נמצא למשל שכמו מוחמד גם קודמיו החלו להתנבא בגיל ארבעים; כמוהו גם הם קיבלו את השליחות מאלוהים באמצעות המלאך גבריאל; גם הם התברכו באור מיוחד המסמל את הנבואה; גם הם סבלו סבל רב בראשית דרכם מפאת מיעוט תומכיהם (שעמם נמנו בעיקר נשותיהם ומאמינים ספורים, המכונים לעתים בשם אלצחאבה, כלומר: החברים, כמו מקורבי מוחמד), וגם הם נאלצו להיאבק קשות בכופרים או להגר ממולדתם כדי להפיץ את בשורתם.

האלילות שנגדה יצאו הנביאים הקדומים דמתה גם היא לזו שאפיינה את בני דורו של מוחמד ואשר נגדה יצא הנביא: עבודה לפסילים, רדיפת ממון וחומרנות למיניה, שתיית יין, מעשי כישוף, התנבאות לפי מעוף הציפורים והימורים. על כך יש להוסיף שפע רב של מוטיבים עממיים מופלגים, המציינים את ייחודם של הנביאים; למשל: הם חכמים מרגע לידתם, יפי פנים וגוף ובעלי קול רם הנישא מקצה העולם ועד קצהו, שבאמצעותו הם משמיעים את בשורתם. לעומתם מנהיגי הכופרים הם מלכים רודנים, מכוערים למראה, השקועים לא רק באלילות אלא גם בכל הבלי העולם הזה_; ומגיעים הדברים לידי כך שכל הנמצא בעולם הזה – חי, צומח ודומם, לרבות הפסילים עצמם – מזדעזע ורוגש לנוכח מעשיהם של הכופרים ומלכיהם.

יש לציין עוד, כי במתכונת האסלאמית של סיפורי הנביאים שהוזכרה לעיל, ניכרו לא רק מגמות כלל־אסלאמיות אלא לעתים גם מגמות כיתתיות, של שתי קבוצות שקמו באסלאם הקדום ושהתקיימו בו לאורך ימים: כת השיעה" ותנועת המיסטיקה – ה״צופיות״.

לעניין השיעה אזכיר למשל את חיבורו הגדול (בן למעלה משישים הכרכים) של מוחמד באקר אלמג׳לסי בן המאה השבע עשרה, יֵמי האורות (בִּחַאר אלאַנְוַאר), אשר ארבעה כרכים ממנו לפחות עוסקים בסיפורי הנביאים אגב הסתמכות על מפרשי הקוראן השיעים הקדומים." דומה שכבר בשמו של החיבור, הרומז לשפע של ״אורות״,

מתגלה טפח מאחד המוטיבים העיקריים בשיעה: אורו הנבואי של מוחמד. המפרשים השיעים העצימו והרחיבו אותו עד כדי כך שהוא עבר מדור לדור לא רק בין הנביאים הקדומים עד שהגיע אל מוחמד, אלא ממנו עבר אל אבי השיעה, עלי בן אבי טאלב – בן דודו וחתנו של הנביא, וממנו עבר אל צאצאיו, האימאמים לדורותיהם, שהפכו לקדושים. מוטיב שיעי נוסף – היעלמות האימאם השנים עשר (גַיְבַּה) ושובו באחרית הימים לגאול את העולם (רִגְ'עַה) – הועתק אל העבר, אל תולדותיהם של הנביאים הקדומים, ועוד רבים המוטיבים בספרות השיעית המעניקים לסיפורי הנביאים מתכונת אסלאמית־שיעית.

מוטיב האור הנבואי המתקשר עם פולחן הקדושים מצוי גם בצופיות, אך כאן מדובר בקדושים אחרים, אלה ההולכים בדרך הרוחנית מרובת השלבים של הצופיות (טַרִיקַה), אשר בשיאה מגיעים יחידי סגולה מביניהם אל אותה הארה שאליה הגיעו הנביאים. עם זאת לא הייתה בהכרח סתירה בין השיעה לבין הצופיות. להפך. כבר במאה התשיעית נחשב אבי השיעה, עלי, בעיני צופים רבים כבעל מעמד מיוחד וכסמל הפרישות והצדיקות, והחל במאה האחת עשרה קמו מסדרים צופיים שראו בו את מייסדם. זאת ועוד, החל במאה השלוש עשרה שולבו רעיונות צופיים במחשבה השיעית, וכך האימאם השיעי והקדוש הצופי נתפסו כשותפים להכרת האמת הדתית הפנימית.

בהקשר זה יש להוסיף כי למן המאה האחת עשרה ואילך הופיעו בעולם המוסלמי חיבורים רבים בפרסית ובתורכית בנושא סיפורי הנביאים, שלוו בציורים אמנותיים המשקפים מגוון פרטים מהמסופר על גיבוריהם. חיבורים אלה נכתבו בעיקר באזורים שבהם שלטו השושלות הפרסית־הצפווית (שהייתה מיסודה שיעית־צופית) והתורכית־העות׳מאנית, ומעט גם באזורי השושלת ההודית־המוגולית, זאת בתמיכת שליטי אותם אזורים. ברבים מן החיבורים הללו הודגשו מוטיבים צופיים, בייחוד כאלה המבוססים על רמזים ועל סמלים שפיתחו אנשי רוח ומשוררים צופים, ובולט ביניהם אותו מוטיב שהזכרתי תחילה: פולחן הקדושים הצופים, ובכללם גם הנביאים.

נמצאנו למדים שמחברי סיפורי הנביאים המוסלמים לדורותיהם מצאו בתרבות האסלאם המתפתחת כר נרחב להעשרת חיבוריהם במוטיבים כלל־אסלאמיים, רשמיים ועממיים, כיתתיים ואמנותיים.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי״ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי־ הספר של האליאנס בתוניס:

כי׳׳ח, את חייבת למות. (     ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

2. המצב בין שתי מלחמות־העולם

הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן־רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון־אפריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית־משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.

במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית — כחברת עץ החיים, במכנאס — קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג׳דה וקאזאבלאנקה. לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד״ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג׳יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל־עראיש(Larache)  הוקמה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן־רמו. במכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור, ד״ר מאקס נורדאו״ היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו — אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.

בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לאיץ־ישראל. ב־1920 אף מבקש יו״ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח־עלייה למארוקו. ״חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם״.

במוגאדור, הצליח יו״ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות־כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ־ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על־ידי המוסדות הציוניים. אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: ״הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ־ישראל] מזיקים לנו מאד״ — דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.

באלג׳יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.

משנת 1920 פעלה באלג׳יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste  Algérienne, שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג׳ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה :

          העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי אלג׳יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת — אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (       ) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.

יהודה בן עטר.

 נפטר בי"ט בסיוון תצ"ג, לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה " מנחת יהודה " נדפס ב " מאור ושמש " היה חברו של רבי יעקב בן צור.

רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המאור הגדול, חד בדרא, צדיק יסוד עולם, איש אלהים קדוש, ראש גולת אריאל רב ורבנן, הרב הגדול המלומד בנסים כבוד הרב יהודה אבן עטר זצוק"ל.

הרב יהודה בן עטר נולד לאביו רבי יעקב בן עטר באלול התט"ו – 1655 בעיר פאס אשר במרוקו. משחר נעוריו התמסק ללימוד התורה. רבותיו היו הגאונים רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת התל"ח – 1678, בהעות רבי יהודה בן עשרים ושלוש, נפטר עליו אביו.

עקב זה למד רבי יהודה את מקצוע הצורפות לפרנסתו, ושמו התפרסם כצורף זהב מומחה העושה מלאכתו בנאמנות, בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי הערבים המיוחסים בפאס כמה טבעות ונזמים שמסורת בידם, שהם מעשי ידיו של רבי יהודה בן עטר, והם מאוד יקרים בעיניהם ומשמשים להם גם כקמיע מומחה.

למרות שהיה נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני ביצו, שם רבי יהודה תמיד לנגד עיניו את הפסוק : " והגית בו יומם ולילה ", והיה לימודו בתורה בעיקר, ועבודתו טפל. מסופר עליו שיום לאחר תפילת שחרית היה פותח את חנותו, וכשהיה מרוויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר חנותו והולך לבית המדרש. שם יש ללמוד תורה וללמדה לאחרים כל היום וחלק גדול מהלילה.

גם לאחר שנתמנה לכהן כדיין וכאב בית דין, המשיך רבי יהודה להתפרנס וליהנות רק מיגיע כפיו בעבודתו כצורף, ומעולם לא נהנה מכספי הציבור, אף כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו וגם את בני משפחת בנו, רבי עובד, שכנראה ישב ולמד תורה ואביו פירנסו, ולמרות שפרנסתו לא הייתה בריווח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודת הציבור.

דיין וראש אב בית דין.

כל ימיו המשיך רבי יהודה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ושמו התפרסם לתפארת ולתהילה בכל העיר. בשנת התנ"ח – 1698, נבחר לכהן כדיין עם רבותיו רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, ייתכן שנחבר למלא את מקומו של רבי מימון אפלאלו, שכיהן כדיין ונפטר באותם הימים. ובשנת התס"ד – 1704, עם פטירת רבו רבי וידאל הצרפתי, מונה לכהן כראש אב בית הדים המקומי.

רבי וידאל הצרפתי – כיהן כראש אב בית דין, והשאיר אחריו פסקי דינים רבים. נפטר בי"ד בכסלו התס"ד – 1704.

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו כיהן כדיין בפאס. היה רבו המובהק של רבי יהודה בן עטר. נפטר בכ"ג באדר התס"א – 1701. השאיר אחריו פסקי דינים, הגהות על שלחן ערוך וביאורי תנ"ך.

גדולתו בתורה של רבי יהודה, חסידותו וענוותנותו הקנו לו אהבה והערצה גדולה בקרב כל בני העיר בכלל ותלמידי חכמיה בפרט. כל תלמידי החכמים שבאותם הימים החשיבו את עצמם לתלמידיו. היה מקרה שתלמיד אחד העיז לחלוק על דבריו, ומיד הגיבו נגדו בצורה חריפה והרחיקוהו מתוכם, ללא הסכמת רבי יהודה, מאחר שלדעתם חלק על הרב בצורה שאינה הולמת כבוד הרב. והשגתו על הרב הייתה לא לשם שמיםן, רק לשם יוהרא.

מכל מרוקו פנו אליו בשאלות, ולכולם היה משיב תשובה ברורה, ודבריו היו מתקבלים כהלכה שאין לערער אחריה. בבית דינו של רבי יהודה כיהנו הרבנים גאוני עולם :

רבי שמואל הצרפתי – נולד בשנת הת"ך – 1660 ונפר בשנת התע"ג 1713. כיהן כדיין והשאיר אחריו הרבה חיבורים שחילקם נדפס, וחלקם עודנו בכתובים.

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין.

רבי יעקב אבן צור – כיהן כדיין, חיבר פסקי דין וחידושים על הש"ס שעודם בכתב יד.

רבי אברהם בן עלאל – כיהן בדיינות בפאס, חתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר.

רבי יעקב אבן מלכא – כיהן כדיין בפאס, ואחר כך עבר לןתיטואן וכיהם שם כאב בית דין. השאיר אחריו חידושים ותשובות שחלקם נדפסו בספר " נר המערבי ", ירושלים תרצ"א. זכה לזקנה נופלגת ונפטר בשנת התקל"א – 1771.

רבי סעדיה אפלאלו בן רבי מימון – כיהן בדיינות בפאס, וחתום עם בית דינו של רבי יהודה בן עטר על כמה פסקי דין.

בשנת התס"א – 1701, הטילו השלטונות מס כבד על יהודי מרוקו בכלל, ועל יהודי פאס בפרט, והרבה מיהודי פאס נאלצו לעזוב את העיר בגלל כובד המסים. גם רבי יהודה נאלץ לנדוד והגיע לעיר מכנאס, שם התקבל בכבוד גדול על ידי כל תלמידים החכמים שבעיר, ובמיוחד על ידי רבניה, רבי משה ואחיו רבי חביב טולידאנו, ואף ישב עמהם בבית הדין.

למרות שלחץ המסים מצד השלטונות נמשך, החליט רבי יהודה לחזור לעיר פאס ולרעות את צאון מאעיתו, מה גם שמרבית הנשארים היו יהודים עניים שלא הייתה להם אפשרות לעזוב את העיר. בשנת התס"ד לא נמצאו מרבני העיר, בפאס, רק רבי יהודה ורבי שמואל הצרפתי.

מתקן תקנות.

תמיד היו עיניו של רבי יהודה פקוחות על אורחות החיים של בני עירו, דרכי מסחרם והתנהגותם. כל דבר שנראה בעיניו כאינו מדרכי הצדק והיושר, או דבר שעלול לגרום עוול לחלק מבני הקהילה, או דבר החורג מדרכי הצניעות והמוסר, עמד רבי יהודה וסתם פרצות אלה על ידי תקנות.

בידנו כמה מתקנותיו בעניינים שונים. להלן נזכיר חלק מתקנות אלה, ומהם ניתן ללמוד על מצב הקהילה, אורחות חייה ודרכי הנהגתו של רבי יהודה.

מסים.

עם התגברות לחץ המסים וההיטלים מטעם השלטונות על הקהילה היהודית בפאס נטו כמה מראשי הקהל והעשירים לפרוק מעליהם מקצת העול על ידי שניסו להשתמט מלשלם את המס שהטילה עליהם הקהילה – בעזרת ידידיהם הגויים והשרים.

אחרים ניסו להקל מעליהם עול המס במקצת על ידי חלוקתו בין התושבים שלא על פי הערכה, דבר שפגע במעמד הבינוני והעניים. ההערכה הייתה נעשית על ידי שמונה עשר אנשים שנבחרו לשם כך, והם היו מעריכים רכושו של כל אחד, והיו קובעים לכל אחד המס שעליו לשלם. לנישום הייתה הזכות לערער על הערכתם על ידי הצהרה בשבועה על ערך רכושם.

והייתה גם דרך שלישית : משרתי הקטדש היו פטורים מלשלם כל מס – כדי לעודד לומדי תורה ולעזור להם להתקיים בכבוד ולעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת. בין משרתי הקודש נמנים תלמידי חכמים, שוחטים, סופרים – סופרי בית הדין, סופרי שטרות וסופרי סת"ם, שליחי ציבור ושמשי בתי הכנסת.

מכובד המסים נטו כמה מעשירי הקהילה וראשיה לחייב גם משרתי הקודש במסים.

כל אלה שעלולים היו ליפגע מן הסדרים החדשים בגביית המסים, לא היה להם למי לפנות לעזרה אלא לרבי יהודה. ורבי יהודה לא נח ולא שקט עד שתיקן תקנה מחייבת, שבה קבע כח כל יהודי צריך לשלם חלקו במס כפי שנקבע על ידי הקהילה, על פי הערכה מדוייקת של רכושו.

אסור ליהודי לבקש עזרה וחסות מהגויים ומהשרים כדי להשתמט מתשלום המס, אין לחייב אף אחד ממשרתי הקודש לשלם מס.

וכה ניסח את דבריו :

בראותנו רוב התלאות החולפות ובאות על אנשי גאולתינו קהל פאס יע"א ( יבנה עירו אמן, יגן עליה אלוהים ובדומה ). בכל יום הב הב, כסף וזהב, וכלתה הפרוטה מן הכיס ורוב בעלי הבתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאוד….

אשר על כן בהקהל לפנינו כל ראשי הקהל יצ"ו ( ישמרם צורם וינטרם ) ויספרו לנו הקורות אותם בענייני המס, נכנסו דבריהם באוזנינו אנחנו בית הדין חתומים, וראינו לתקן תקנה ישרה, וקודם כל דבר גזרנו שכל הקהל הדרים פה פאס, כל הנקרא בשם עברי, יטה שכמו לסבול בעול צבור כקטון כגדול כל אחד לפי כוחו והונו ולפי ממונו.

ואין לשום בן ברית לישען על שום מכז"ן ( שלטונות ) ולא על שום ענאיי"א ( חסות ) כלל. וכל מי שירצה לפרוש מהציבור הרי הוא מובדל מקהל הגולה.

גם ביום ג' שעבר כיוון שנתקבצו הבינוניים והעניים בצעקה גדולה ומרה ונתוודעו כולם ובאו לקבול לפני העול הגדול הזה, אז תכף ומיד הלכתי עמהם ללכת את הקבל…שלעולם לא יגבה המס בדרך פיסקא כי אם בפנקס ההערכה כנהוג משנים קדמוניות.

ובעניין משרתי הקודש והעשירים :

עוד זאת אדרוש מהלומדים ( ממשרתי הקודש ) אשר בפעם ופעם נזכרים בפנקס המס ( שמעריכים אותם ומחייבים אותם לשלם מס ).  ומלאכת שמים נמבזה ונמס בעיני חביריו להיות חס ושלום חולין בעיניהם.

אך לא רק טובת המעמד הבינוני והעניים ובני תורה, אלא דאגת כל בני הקהילה וטובתם עמדה לנגד עיניו של רבי יהודה. השלטונות נהגו מדי פעם בפעם להטיל מסים מיוחדים על עשיר או כמה עשירים מבני הקהילה, דבר שהיה מביא להתמוטטותם של אלה.

לכן ישב ותיקן שכל מס שיוטל באופן מיוחד על איזה יהודי מבני הקהילה, ייחשב אותו מס כאילו הוטל על כל הקהילה, וכל בני הקהילה ישתתפו בפרעונו על פי פנקס ההערכה, ואף זה שהוטל עליו המס, לא ישלם יותר ממה שייקבע לו על פי ההערכה.

מסחר.

בגלל המחסור שהיה באותם הימים – עקב עצירת גשמים, מלחמות, כובד המסים ויוקר השערים, ניסו כמה סוחרים לרמות במסחרם. למשל, היו סוחרי קמח שהיו מערבבים קמח שחור בקמח לבן ומוכרים התערובת במחיר של הקמח הלבן.

 לכן עמד רבי יהודה ותיקן תקנה המחייבת למנות שני מפקחים על השערים ועל טיב הסחורה, ובהזדמנות זאת חייב את כל הסוחרים לשלם מדי שבוע סכום כסף לטובת עניי העיר.

….אשר על זה פקחנו עינינו ותקננו תקנה הגונה ומנינו שניים אנשים ממונים על כל הדברים הנזכרים, לפקוח עין עליהם….ולקנוס ולענוש העובר כל חלק וחלק מהחולקים הנזכרים. והכסמנו שכל חנות יגבה ממנה הממונה שתי ליטרות בכל שבת לעניי העיר בעד הרקחת המעוות והרמת המכשולות.

הגבלה בהוצאות למסיבה.

מאחר שההוצאות למסיבה לרגל ברית מילה, בר מצווה או חתונה היו רבות, ואפילו אלה שאין ידם משגת, היו נאלצים, מחמת הבושה, ללוות ברבית מגויין ןהיכנס לחובות כדי לערוך את המסיבה כנהוג, ונמצאו רוב הזמן שקועים וטרודים בבעית החובות.

ושבו רבי יהודה ובית דינו ותיקנו תקנה המחייבת כל בני הקהילה, יד עשיר ואביון, לצמצם ולהגביל את מספר המסיבות לכל מאורע, את מספר המוזמנים למסיבות ואת התפריט המוגש למוזמנים.

חלק גדול מן התקנות שתיקן נדפסו ב " ספר התקנות " שנדפס כ " כרם חמר ". תקנותיו  נתקבלו על ידי כל בני הקהילה, כי דבריו נאמרו תמיד מתוך אהבה, גדברי אב הדואג לבניו. תקנותיו אלה הוסיפו לו כבוד והוקר מצד כל בני הקהילה, עשירים בינוניים ועניים, תלמידי חכמים ועמי הארץ, שלכולם דאג ולמען כולם תיקן תקנותיו.

ענוותנותו.

ככל שגדלה יוקרתו של רבי יהודה בעיני הציבור, כן גדלה ענוותנותו וחסידותו. למרות שחיבר כמה וכמה ספרים במקצועות התורה, סירב להדפיסם. אך כשבאו תלמידי חכמים באירופה, שהיו מוכנים להדפיסם על חשבונם, סיר רבי יהודה, ורק בעמל רב הצליחו לשכנעו, באמצעות בנו עובד, להסכים שיעתיקו את ספרו " מנחת יהודה " על התורה, ואת השיר שחיבר על הלכות שחיטה וטריפות בשם " שיר מכתם ".

יום אחד יצא רבי יהודה מבית המדרש ללכת לביתו. בדרכו עבר ליד חנותו של יהודי תמים, מוכר פחמים, שגם הוא היה צריך ללכת לביתו באותה שעה, אך לא היה יכול לעשות כך בגלל ששקי הפחמים היו מונחים במדרכה, על דלתות החנות, והיה קשה עליו להכניסם לחנות ולשוב ולהוציאם כשיחזור מביתו.

ברוב תמימותו ביקש מרבי יהודה : " רבי, אולי תוכל לעמוד לי בחנות עד שאלך לאכול ? אחזור מיד " . רבי יהודה ענהו בסבר פנים יפות ובתמיטמות גדולה : " טוב בני, לך לאכול ". הלך היהודי לאכול, ורבי יהודה עומד בחנות הפחמים וממשיך בלימודו.

כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".

בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.

שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?

אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.

ההוקרה וההערצה.

ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.

מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.

מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.

כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.

והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.

היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס.

אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.

כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.

כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )

עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.

מצווה להקביל פני רבו ברגל.

מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.

בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.

הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :

" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )

אלו הם חיבוריו.

1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.

2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.

3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.

4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס

5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.

פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.

ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות.

רבי עקב אבן צור מספר.

ובתוך ימי אבלו של הצדיק הנזכר, ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות. ובא לפני לכם אחד ויגער בי, ויאמר לי, האם בקינות כאלו ראוי להספיד אדם גדול כזה ? ואען ואומר, ובאיזה קינות ראוי להספידו ?

ויהי כמשיב : היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי את החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוק זהב ( עת לכל חפץ ).

עצמותיו של הרב התגלגלו שלוש פעמים בפקודת השלטונות. עד היום משתטחים על קברו המשמש מקום תפילה לכל מר נפש, והרבה התפללו ונענו בזכותו.

רבי יהודה השאיר אחריו, בן רבי עובד, תלמיד חכם ונחשב בין רבני העיר, חיבר פירוש ל " שיר מכתם " שחיברו אביו.

נספחים.

אבנ"ר ( בלשון מליצית, כלומר המאור הגדול ) ישראל, השלם הדיין המצויין כבוד הרב יהודה בן עטר נר"ו. אותותינו אלה שאול ישאלו בשלמיה דמר כדחזי. הדא אמרא על אודות הצרה הזאת אשר באה ונהייתה מעצירת הגשמים, וצוחנין ולית דמשגח בן.

עינינו נפשנו פעמים שלוש ואנחנו לא נדע מה נעשה. ועלתה הסכמתינו לגזור תענית חמור בשני בשבת הבא, שהוא ערב ראש חודש ניסן, יהי רצון שימטיר קוד בסייעא דשמיא בגשמי רצון וברכה ונדבה. ולהוציא ספר תורה תתעלה לרוחבה של עיר, ולכן רצונינו לידע אם תעלה הסכמת האדון לעשות במחנה קודשו ( כלומר במקומו ).

אתם גם אתם , אולי נתחזק בעד עמנו, מנן ומנייהו נסתייע אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. ואם תעלה הסכמתו עמנו יודיענו עם הרב תכף ומיד. כי מחר בחמישי בשבת גזרנו תענית להחמיר בה בחמישה דברים לבד, אך בלא הוצאת ספרי תורה.

אבל בערב ראש חודש ניסן הסכמנו שנוציא ספר תורה לרחוב העיר ולהתפלל בעשרים וארבע ברכות כמשפט ז' אחרונות. ותשובת האדון מהרה צתמח לדעת מה יעשה ישראל. נאם החותמים ברביעי בשבת , זדר ויעשה כמשפט, שנת שמונים ושלוש לפ"ק – התפ"ג – 1723, פה מתא מכנאסא יע"א ושלמיה דמר יסגא אמן כן יהי רצון.

סר וזעף יעקב בן הרב ראובן אבן צור זצלה"ה ( זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא ). משה בן הרב אברהם בירדוגו סיפיה טב. החכמים השלמים יש"ץ.

אחרי דרישת שלום מעלת כבוד תורתו באתי להשיב למעלת כבוד תורתו על עניין הנדרש, ומה אען אומר על זה מי מלה מתוקה, כי בעוונותינו לא ראיתי עת כושר לזה , מחמת מה שעובר עלינו בימים האלה, אנשים ונשים תפוסים ביד גויים אכרגא.

כי יש מי שפרע תשלומי ארבעה וחמישה בה, והנשים תפוסות בידי הגויים, לבדנה, וקול הקריה הומה הוהו בכל חוצות, וזה יספיק למחבת של ברזל. אוי לעיניים שכך רואות מתי רעב ארבעה וחמישה בכל יום. ויש שמוטלים ארבעה ימים בלא קבורה מבלי השג יד לתכריכיהן מהצועקין, ואינן נענין חבקו אשפתות.

ילדים וילדות חשך משחור וכו' אהה אוי ואבוי כל זה ראיתי ונמנעתי כל הימים האלה מלהוציא ספר תורה, רק יוצאים לבית הקברות זועקים ומתחננים, ואם גברו עוונותינו שלום, וה' הטוב בעיניו יעשה הוא יוציא משפטנו לאור כן יהי רצון.

יהודה בן עטר סיפיה לטב ויהיו עיניך רואות את מוריך, גדולי רבני מרוקו ואלג'יריה, מאת רבי משה עמאר ויהודה מסינג, ירושלים תשמ"א.

מוסף פעמים 1

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

על העטיפה: פנורמה של טנג'יר, מרוקו, 1880 ,

צילום: האחים לוי, תצלום באדיבות אוסף הירש־דהאן,

בריסל

יוצא לאור על ידי: מכון בן־צבי של יד יצחק בן־צבי

והאוניברסיטה העברית בירושלים; משרד החינוך,

פתח דבר

במחקר זה אני מבקש לאתר ולבחון דפוסי מודרניזציה בסגנון אירופי  (1)  המשתקפים במקור היסטורי אשר כתבו בני שכבת ההנהגה היהודית בעיר הנמל טנג'יר שבצפון מרוקו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. מקור זה הוא 'ספר הפרוטוקולים של החונטה (2) הנבחרת של הקהילה היהודית בטנג'יר, 1860-1875  א'. הספר נפתח בהצהרת חברי החונטה על שאיפתם כמנהיגיה החדשים של הקהילה: 'לאמץ ולחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה'. 3 אני מבקש להבין מה הייתה משמעותה של ההכרזה בעיניהם של חברי החונטה, ולבחון את תרומתה להבנת תהליך המודרניזציה האירופית בתקופה. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בארבע השנים הראשונות לכתיבת המקור ולפעילותו של ארגון החונטה . (1864-1860)

הערות המחבר : ( 1 ) בעבודת המוסמך אשר כתבתי במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב בשנת        2008 , נקטתי את המונח התמערבות. בגרסה מחודשת זו של עבודתי בחרתי לחלופין במונח מודרניזציה בסגנון אירופי, המגדיר באופן מדויק יותר את מהות התהליך המשתקף בספר הפרוטוקולים. התמערבות היא תהליך המרה של התרבות והלשון המקומיות המסורתיות באלו האירופיות, הנתפסות כגבוהות, ואילו המונח מודרניזציה מציין בהקשר הנדון בעיקר פיתוח מושכל וסלקטיווי של דגם הארגון האירופי מתוך שמירה מוצהרת על רכיבים מתרבות המקור והתאמה אליהם. אמנם פיתוח הדגם האירופי המשתקף בספר הפרוטוקולים כלל יצירת דיגלוסיה לשונית שבמסגרתה הייתה הספרדית המודרנית חלופה ראויה לשפתם המסורתית של הכותבים, אך בשלב זה דומה שיצירת הדיגלוסיה הייתה חלק מאותה שאיפה מושכלת וסלקטיווית לדגם הארגון האירופי. עוד על הבחנה זו ראו: צור, השכלה, עמ' 161 . אני מודה לפרופ' ירון צור על שהאיר את עיניי בסוגיה חשובה זו.

דיגלוסיה- [מיוונית: di דו glotta + לשון] דּוּ-לְשׁוֹנִיּוּת, שִׁמּוּשׁ רוֹוֵחַ בְּצִבּוּר מְסֻיָּם בִּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לְלֹא עֲדִיפוּת לְאַחַת מֵהֶן

 (2) במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערי מרוקו הגדולות ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונו ועדים אלו חונטה, והם סימלו שינוי במבנה הנהגת הקהילה המסורתית. בספר הפרוטוקולים נכתבת המילה בכ"ף רפה. בעבודה אכתוב את המילה בהתאם למקובל בעברית התקנית.

הזיקה המתפתחת לערכי הארגון האירופיים מוצגת בדבריי כנעוצה בתפיסתה העיליתנית של קבוצת ההנהגה המקומית וניזונה מתפיסה זו. קבוצת כוח זו צברה את הונה הכלכלי ואת אונה הפוליטי במפגש עם אירופה. במרכז דיוני ניצב השיח שהתפתח בקרב קבוצה זו, ואני מראה כיצד הזינו וזירזו מאפייניו ומרכיביו השונים של השיח את המפגש בין הקהילה היהודית שהייתה נתונה לפטרונות החונטה ובין מפעל ההתערבות האירופית באורחות חיי הקהילה, ואף הגבירו את הצורך במפגש זה. במסגרת זו אני מתמקד בתהליכים שסללו את הדרך להופעתם של מוסדות אירופיים, כגון בית הספר של כי"ח ובית החולים המודרני, ובפעילותו של משה מונטיפיורי למען יהודי מרוקו. פעילויות אלו, המתועדות גם במקורות אירופיים חיצוניים, הוצגו בספר הפרוטוקולים כפרי פעולתה של החונטה, וניתן לראות בהן חלק מהבניית השיח שלה.

מתוך כך מחקרי זה, שלא כמו מחקרים השמים דגש על הדינמיקה בין מזרח מושפע למערב מחולל ועל יחסי הכוחות ביניהם, מתמקד בשיח הפוליטי הפנימי שהתגבש בקרב שכבת המתווכים היהודים כמרכיב חשוב בהתפתחות התהליך. התמונה המתקבלת מלמדת כי מנהיגיה החדשים של קהילת יהודי טנג'יר מילאו תפקיד יוזם )פרו–אקטיווי( והיו סוכניו ומחולליו של השיח הפרו–אירופי, בדומה לגורמים אירופיים, אם כי הם פעלו מתוך תפיסות ואינטרסים פוליטיים מקומיים.

המחקר מבוסס על שתי נקודות מוצא תאורטיות מרכזיות. בהשראת משנתו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין כוח לידע, אני מניח כי בהיותה קבוצת כוח מקומית ניזונה השקפת עולמה של החונטה משיח שתאם אינטרסים פוליטיים שלה ואף באה לידי ביטוי בשיח כזה. נוסף על כך בהתחשב בזירה שבה פעלה החונטה אני מניח כי שיח זה הושפע השפעה רבה מן המפגש עם אירופה וגילם בחובו יסודות ששיקפו את פרשנותה המקומית לתהליך.

גורם חשוב המאפשר מחקר כזה הוא יכולת הגישה לחומר גלם היסטורי המשקף רבדים עמוקים בהלך הרוח ובהשקפת העולם של יוצריו. ספר הפרוטוקולים של החונטה, בהיותו יציר כפיה של קבוצת כוח זו, הוא בעל תכונות מיוחדות להבנת דפוסי מודרניזציה הטמונים בשיח הפוליטי שהתגבש בקרבה. לפיכך בעבודתי ספר הפרוטוקולים איננו כלי גרדא, סַפָּק נתונים, אלא מושא למחקר סמנטי, סמיוטי, גרפי, טקסטואלי והיסטורי בפני עצמו. אני קורא את ספר הפרוטוקולים של החונטה קריאה פרשנית מתוך התחשבות במכלול היבטים אלו במטרה להגיע לרבדים עמוקים בשיח הפוליטי שגיבשה החונטה.

תרומתו של המחקר בעיקר בשני מישורים. במישור המתודולוגי הוא תורם להבנה ולמימוש של הפוטנציאל המחקרי שבניתוח מעמיק של השיח במקורות פרי עטן של עיליות מקומיות לבחינת סוגיות של שינוי חברתי ותרבותי בתקופה זו וכן בתקופות אחרות. במישור ההיסטוריוגרפי המחקר מסייע להבין באופן מורכב את נסיבות התפשטותו של המפעל הקולוניאלי על ידי הדגשת תפקידן של קבוצות אינטרסים מקומיות בקידום התהליך, כגון קבוצות קוֹמפְּרָדוֹרים, סוחרים–מתורגמנים שתיווכו בין בעלי הון זרים ובין השוק המקומי, או עיליות עירוניות אחרות שהפיקו ממנו תועלת. אף שהמחקר אינו מעמיק בדיאלוג

שהתפתח בין קבוצת הכוח העולהָ ובין שאר קבוצות האוכלוסייה, הוא מאפשר הצצה לנבכי השקפת עולמם של גורמים אשר תפיסתם העיליתנית המתפתחת, על השיח שבה, הניעה תהליכי שינוי מקומיים ועולמיים בחברות רבות בעולם. (6)  לפיכך אני מקווה כי מחקר זה אכן יספק תובנות חדשות לכל המבקש ליצור נרטיב חדש או מחודש על אודות השינוי שעברו חברות המזרח התיכון וצפון אפריקה, ואולי אף חברות נוספות בעולם, החל מן המאה התשע עשרה לנוכח התעצמות כוחה של ההגמוניה האירופית.

הערת המחבר : (6) מיקוד המחקר באחת הקהילות הבולטות פחות בחקר יהדות מרוקו במאה התשע עשרה מוסיף על ייחודו ותרומתו. הקהילה היהודית בעיר טנג'יר, בירתה הדיפלומטית של מרוקו ועיר נמל חשובה ביותר אל מול חופי אירופה, מוצגת בעבודה זו כגורם מרכזי שתרם לתהליך המודרניזציה של מרוקו כולה בראשיתו.

הנושא שהרשד״ם דן עליו בשאלה זו היה קשור באכילת בשר משחיטת האש­כנזים, באשר היו להם מנהגים שונים בשחיטה ובנפיחה מאשר לספרדים שבאו בעקבותיהם. בשאלה סמוכה לשאלה הנ״ל הוא נשאל בפירוש אודות מנהג זה: ״ילמדנו רבנו ומורינו ק״ק אשכנזים יש להם מנהג שלא לאכול בהמה שנמצאת בריאה ספק אפילו בנפיחה, [עניין של נפיחה קשור בכשרות בהמה שנשחטה. לאחר השחיטה מוציאים את הריאה ומנפחים אותה, כדי לבדוק אם אין בה סירכות המטריפות אותה. זה מנהג הנפוץ במיוחד אצל האשכנזים.] והם הקודמים שדרו ונתישבו בעיר הזאת [שאלוניקי] ואחר שנה או שנתיים שקבעו דירתם האשכנזים באו הספרדים גם כן לדור, והיו באים אחד אחד והיו לוקחים מנהגם שלא לאכול בשר שיש בה ספק אלא ממקום שהיו אוכלים האשכנזים שהיה להם טבח גוי… וזה המנהג נתפשט עד היום, ועתה כאשר רבו הספרדים י״א יוסיף עליהם כהם אלף פעמים צועקים ואומרים מה לנו ולמנהגם, אנחנו יושבים בב״ה  לבד ואנחנו מרובים מהם… וגם שהמנהג הוא בשאלוניקי לאכול ספק…״ (יו״ד מב). מעניין לציין שבתשובתו מהסס הרשד״ם לתמוך בדרישת הספרדים שלא ינהגו בהתאם למנהג האשכנזי הקדום, שהם בעצמם קיבלו עליהם, אלא הוא דורש מהם התרה, אך היה מעדיף לו המשיכו במנהגי האשכנזים.

כאמור למעלה; היתה שאלוניקי, ששימשה כעיר מקלט ראשית לגולי ספרד ופורטוגל, מקום אידיאלי בכל הקשור לייסוד הקהלים ולפירוקם. שם גם נתקנו ההסכמות המפורטות בנדון זה ששמרו או שניסו לשמור על האחדות הפנימית של מבנה הקהל. בשו"ת רשד״ם אנו מוצאים דיונים מפורטים בנושא זה. באחת מתשובותיו הוא מספר על חרם חמור שהוכרז בבית־הכנסת של ק״ק אשכנזים יצ״ו: ״.. .שמה נתקבצו כל הקהילות שם קבלו עליהם בחרם ובכל חומרות התורה שלא יהיו רשאין לא יחיד ולא יחידים להפרד עצמם מן הקהל״. מהמשך התשובה מתברר שקמו כמאה אנשים ויותר ורצו להיפרד מהקהל ורק במאמצים גדולים ופשרות, הצליחו להשיג את אחדות הקהל מחדש. החכם בתשובתו מזכיר דרך אגב שמקרים מעין אלו קרו גם בק״ק לישבונה, ק״ק גרוש, ק״ק פוליא בשאלוניקי (יריד פז).

חילוקי הדעות לא הצטמצמו אך ורק בדיני איסור והיתר ובדיני אישות, אלא גם במנהגי תפילה וכדומה. שאלה מעניינת התעוררה בשאלוניקי כאשר הגיעו לשם מהגרים מהונגריה שהיו רגילים להתפלל לפי נוסח אבותיהם, אך ״לאורך הזמן וטלטול הגלויות באו במלכות תוגרמה ונתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפלת ספרד, יען כי הם הרבים במלכות זו ותפילתם צחה ומתוקה וכולם או רובם הניחו מנהגם ונמשכו אחר מנהג ספרד, כמו שהוא היום בעיר ואם שאלוניקי יע״א, שק״ק קאלאבריא, ופרווינציא וסיציליא ופולייא תפשו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא שינו מנהגם״. הבעייה התעוררה כאשר חלק מההונגרים רצו להצטרף לנוסח ספרד והאחרים רצו לעכב בעדם. בתשובתו פוסק רשד״ם לאחר משא ומתן הלכתי בצירוף הוכחות הגיוניות, שהם יכולים להתפלל בנוסח ספרד. את עובדת קדמות האשכנזים בשאלוניקי טרם בואם של ההונגרים, מאשר רשד״ם גם במקום אחר (יו״ד קכט), כאשר דן שוב בעניין חומרות והקלות בדיני אסור והיתר.

כל המקורות שסקרנו עד עתה נגעו בבעיות המיוחדות שהתעוררו בין האשכנזים מצד אחד ובין הספרדים מאידך, בנושאים העוסקים בעיקר באיסור והיתר, בעיות אישות ומנהגי כתובה וכדומה. האמת היא, שהמקורות אינם מספרים לנו כמעט ולא כלום על עניינים אחרים, כגון פעילות כלכלית וחברתית של האשכנזים. הסיבה לכך שהבעיות שהתעוררו בשאלות ותשובות של התקופה שנגעו בנושאים הללו,

לא אפיינו את האשכנזים כגוף נפרד משאר העדות, ועל כן המקורות בנדון זה ספורים ביותר. לדוגמה מצינו שבשאלוניקי פרץ סכסוך בין ק״ק אשכנזים שהיו סמוכים לק״ק פוליא כאשר אחד מיחידי ק״ק פוליוסי היתה לו חזקה בחצר, שהיה גר בה ר׳ דוד אשכנזי, שקנה אותה ממנו, ויש לו חנות ופתחה מופנה לבית שער. היחיד מק״ק פוליסי קנה מחדש בית מק״ק אשכנזים, ובאותו בית יש בית שער שהיה בו חלון פתוח שיצא לבית שער ר׳ דוד אשכנזי. הפוליסי רצה לפתוח את החלון שבזמן הקנייה היה סגור, והשכן האשכנזי התנגד, אך לבסוף הפסיד בדינו (רשד״ם, חו״מ רעט). בעייה דומה מובאת גם אצל חכם אחר, והיא כנראה מקושטא. המדובר בבית רב־קומתי של ק״ק מסויים ששתי קומותיו התחתונות שימשו מקום מגורים לעניים שהתפרנסו מן הצדקה, והקומה השלישית שימשה לתלמוד תורה ללמד בני עניים. בשלב מאוחר יותר בנתה הק״ק בית־מדרש מיוחד גדול, הנקרא מדרש חברת ת״ת, ואת הקומה שהתפנתה היו משכירים לק״ק בודון על־ידי חברת ת״ת, ואת ההכנסות הקדישו לצורכי הת״ת. בהמשך מסופר על שריפה שפרצה בעיר וכל הבתים נשרפו והשר דון שלמה ן׳ יעיש׳ בנה מחדש את הבית ונחלקו הגבאים על מטרת שימוש הבית (בצלאל אשכנזי, למברג תרס״ד, יג )

הערת המחבר :   על הסף בין המאות הט״ז לי״ז נעשה יותר ויותר קשה לברר מי עוד השתייך לאשכנזים ומי עוד שומר על מנהגיהם, כי ההתבוללות בקרב העדות רבתה. ראה לדוגמה ר׳ חיים שבתי, ד, על אשכנזי בשם אברהם בונפיל בושם משאלוניקי ואשתו גולדה. כאן דווקא שם משפחתו אינו מעיד בהכרח שהיה אשכנזי טהור. ומאידך שוב אצל החכם הנ״ל, לג, מסופר על ראובן תושב ק״ק בוחן אשכנזי, שהתעוררה בעיית חרם דרבנו גרשם בעניין גירושין בעל כרחה עוד במאה הי״ז. מהתקופה ההיא ראה גם ר׳ שלמה חסון, משפטים ישרים, מח, על יהודי בשם שמואל ב״ר יחיאל חזן של ק״ק אשכנזים שבשאלוניקי שנהרג בדרכו לעירו כאשר יצא מסופיאה בליווי אנשים נוספים, המעשה אירע ב־1606. ושוב רש״ך ג: קג, ר׳ ברוך יעקב מאיר אשכנזי שנהרג, ובגביית העדויות שהיתה בשפת לאדינו מתברר שאשתו היתה ספרדית, המקרה היה ב־1595.

מו"ה אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל

א' מחכמי ארבאט ושוב נסע לירושלם תוב״ב ומיד בבואו שמה נמנה לדיין קהלת המערבים שנים רבות, ובש׳ תר״מ – 1870 –  אחרי מות הרה״ג מוהר״ר דוד בן שמעון זצ״ל מילא אות מקומו ונמנה לרב הקהלה, ונתבש״מ ביום כ״ב אד״א חרמ״ו, וחיבר ספר פקודרת אלעזר על ד׳ חלקי שו״ע ונדפסו מהם שני חלקים מאו״ח, הרב הנז׳ ידוע ומפו׳ במדותיו היקרים והמעולים אשר עצמו מספר, בילה את ימיו בחסידות ובשקידה רבה לעסוק בתורה יומם ולילה, וכבוד עשו לו במותו לא ישוער זכותו תגן עלינו אמן, ומצאנו שהיה בגי׳בלטאר ששאל למהד״י ן' וואליד ויאמר יצחק י״ד סי׳ ס״ח:

כהה״ר אלעזר סאמון ז״ל

מחכמי פאס הקדמונים ודור תשיעי ממנו מצאנוהו חי בש׳ תקצ״ג והוא אביו של ר׳ שלמה הנז׳ באות ש׳:

כהה״ר אלעזר אסולין ז״ל היה סופר שטרות בפאס וראיתיו חותס בטופס פס״ד א׳ בש׳ ונתנ״ך פ״ק, עוד ראיתיו חו׳ בטופס פס״ד בש' חק״ת עם כמוהר״ר רפאל עובד אבן צור ז״ל :

כהה״ר אלעזר הלוי ה״ן צפת ז״ל בר דוד

מחכמי סאלי מצאתיו חותם עם כהה״ר שלמה הכהן בר אברהם ז״ל בשטר סידור טענות בשנת תפ״ח פ״ק :

מו"ה אלעזר הלוי ז"ל

מרבני מראקם יע״א הוא הרביץ תורה בתלמידים והיה חכם תלמודי וחיבר פי׳ על איזה מסכתות ומקרוב נדפס בירושלם תוב״ב ס׳ עבודת הלוי פי׳ איזה מסכתורת מהדורא קמא ותניינא חלק ראשון, ועדיין בכתובים חידושי שאר מסכתות וס׳ דרושים וחידושי תנ״ך כמ״ש בהסכמות רבני מראקס לס׳ הנז׳, הרב הנז׳ זכה לזקנה ושיבה הוא חי בסוף המאה הששית ובשביעית :

מו״ה אלעזר הכהן זצ״ל

המכונה אלחדאד היה מקובל וחסיד קדוש והוא קבור בכפר הנק׳ תאגמות במחוז מראקס:

כהה״ר אלישע בירתנו ז"ל

במוהר״ר יוסף במוהר״ר יקותיאל זצ״ל א׳ מחכמי מקנאס חי במאה הששית, ובהקדמת ס׳ גלי עמיקתא למוהר״ר יעקב בירדוגו זצ״ל כתב שחיבר ס׳ גלי עמיקתא בחברת חבר טוב אשד כנפשי החכם הותיק כהה"ר אלישע בן בן אחי נר״ו וראיתי פס״ד א׳ זמנו ש׳ התור״ה וחתומים בו הדו״מ מוהר״ר אברהם אביטבול והדו״מ מוהר״ר אלישע הנז׳ והדו״מ מוהר״ר אהרן אלמליח זכר כולם לברכה. ובהקדמת ראש משבי״ר תיאר להרב הנז׳ בזה״ל הצדיק החסיד העניו החה״ש הותיק סיני ועוקר הריבם כמה״ר אלישע זלה״ה :

מו"ה אלישע אשכנזי זצ״ל מא״י והוא אביו של נתן העזתי והוא בא למערב בתור שד״ר ונתיישב בסאלי ואח״ך במקנאס והרביץ תודה ונתבשימ בעיר מקנאס בח׳ ימיט בסיון ש׳ תל״ג, וראה מ״ש באות יו"ד ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, ולפניו ולפני מוהר״ר חייא דיין דל למד מוהר״ר חיים אבן עטר הא׳ זצ״ל כמ״ש בהקדמת ספר אוזן שמואל להרב מוהר״ש דאבילא זצ״ל:

כהה״ר אלישע אטובי ז"ל

מחכמי המערב ואפשר שהוא מפאס וחי במאה הששית ומצאתיו חותם ג״כ בש׳ תר״א:

מו"ה אלישע אפריאט זצ״ל

מו״ץ בצפרו, הרב הנז׳ מימיו לא מש מתוך האהל אהלה של תורה, בילה ימיו בקדושה ובטהרה, וראירתי בידו מכתב תעודה מרבני דורו שתארוהו בתואר קדיש דרבנן ובסוף ימיו עלה לעה״ק ירושלם תובב״א ושם היתה מנוחתו כבוד בט״ז שבט שנת תרפי׳ ט בן פ״ד שנה זיע״א :

מו"ה אפרים הכהן המכו' אלכלאץ

בכה״ר נחמיה ז״ל א׳ מרבני פאס והוא אחד מהרבנים החתומים בתקנה מש׳ ש״י ועל הרוב שהניח ספר שחיבר, שמצאתי בס׳ ליצחק ריח הנדפס מחדש למהרר״י אבן דנאן זצ״ל בח״ב אוח חי״ת מאו״ח בענין טעם שמות החודשים שכתב שמצא כתוב להרב שמואל אבן דנאן ז״ל וז"ל מצאתי בס׳ אחד ישן של החה״ש הר׳ אפרים בה״ר נחמיה הכהן ז״ל פי׳ שמות החודשים וכוי :

כהה״ר אפרים הכהן ז"ל

בר מנשה ראיתיו חותם עם הרה״ג מוהר״ר סעדיה בן מוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל ולא ידעתי אם הוא חכם או א׳ מאנשי המעמד

 מו״ה אפרים מונסונייגו זצ״ל

בה"ר אברהם נולד בפאס ש׳ ת״ע ובש' תק״י נסמך מהרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל למו״ץ ושוב בש' תקי״ח נסע לטיטואן ונתבש״מ ש׳ תק״מ וכשבא לטיטואן נמנה לסגן ראב״ד מוהר״ר יעקב מלכא זצ״ל ובשנת תקל״א כשנתבש״מ מוהר״י הנז׳ נמנה הוא לאב"ד ושמש עמו ברבנות מוהר״ר יהודה קורייאט זצ״ל במוהר׳יר אברהבם זצ״ל ומוהר״י הנז׳ קודם פטירתו, הרב הנז' הוא רבו של מוהר״י בן נאיים ז״ל מחבר זרע יעקב כמ״ש בהקדמה הספר הנז', וראה מ״ש בס׳ ויאמר יצחק בענין זה, הרב הנז׳ תארוהו בתואר הרה״ג המקובל האלהי. ומצאתיו חותם בפס״ד עם הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל בס׳ משפט וצב״י סימן ל״ו ק״ב קצ״ג ויש כמה פס״ד ממנו עדיין המה בכ״י אשר חתום בהם הוא והרה״ג מוהרי״ט זצ״ל, וחתום בפס״ד אחד המובא בשו״ת עדות ביהוסף סימן נ״ט בש׳ תקי״ח ואחריו חתמו רבני טיטואן:

מו"ה אפרים ן' אלבאז זצ"ל

רמו"ץ במקנאס יע״א חי במאה החמישית נתבש״מ בחדש אייר ש׳ תע״א וחתום בס׳ משפט וצב״י עם מוהריב״ע עייש בסי׳ מ״א. ובית דינו המה מוהר״ר משה טולידאנו ומוהר"ר יוסף בהתית זצ״ל, ובס׳ אוזן שמואל למהר״ש דאבילא ז״ל יש שם דרוש שדרש עליו וכתב שם בזה״ל דרוש זה דרשתי על החה״ש הדו״מ אב״ד כמוהר״ר אפרים בן אלבאז נ״ע ביום שב״ק בשעת המנחה בתוך החדש לפטירת החכם זלה״ה שנת לשם ולתהל״ה ל־יצי׳ בס׳ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ

מו״ה אפרים גלקון זצ״ל

בן החכם ר׳ שלמה אחד מחכמי פאס שהיו במאה השנית והוא בא במשא ומתן עם מוהר״ש דוראן ז״ל ראה בשו״ת רשב״ש סי׳ תיו ת״י

מו״ה אפרים אלנקאווה

ב״ר ישראל זצ״ל אחד מגולי ספרד בש׳ רנ״ב ובבואו התגורר איזה זמן במראקס כמו שסיפר הוא בספרו שער כבוד ה׳ דף פ״ח ע״ב שדרש ביום שב״ק בהיותו בעיר מראקס ושוב הלך לתלמסאן ושם היתה מנוחתו כבוד וקבור שם ובנוי עליו ציון מפואר למאד. והוא מפורסם וידוע למלומד בנסים ומשתטחים על קברו, ובעיר תלמסאן וסביבותיה לא ישאו את שמו על שפתם כ״א בתואר סי'ד ארא׳ב כלומר אדוננו הרב וראה תולדותיו בהקדמת מוהר״ח בליייח ז״ל בספר שער כבוד ה׳ ושם נמי סיפר ענין האריה שרכב עליו הרב הנז׳ עי״ש :

מהר״ר אפרים הין שמול ז״ל

מחכמי ארבאט מצאתיו חותם בש׳ מבשר פ״ק:

5 –  רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.

מאמר זה מוקדש לתיאור חייו ופעילותו הציבורית של רבי יוסף בן אהרן אלמאליח, אישיות רבת פעלים במוגאדור במאה ה-19, כפי שניתן ללמוד ממקורות יהודיים וזרים, מהן תעודות שטרם ראו אור.

רבי יוסף נולד ברבאט בשנת 1809 ונפטר בלונדון בשנת 1886. בנערותו עבר למוגאדור, למד בישיבה ובגיל 30 נתמנה לדיין ללא שכר. נשא אישה בשם שמחה ממשפחה אמידה שילדה לו שבעה ילדים, מהם הידועים הם ראובן, שכיהן בתור נשיא הקהילה, עמרם שגם הוא היה פעיל בחיי הציבור, ויעקב. אחיו חיים נזכר כמי שקיבל את רבי יעקב בירדוגו, מחבר קול יעקב, לונדון תר"ד, בבואו ממכנאס למוגאדור.

בכמה מקורות זרים הוא מכונה " הרב הראשי של מוגדור " ואין זה נכון. במקור אחר הוא מכונה Honorary Chief Rabbi. הוא היה נשיא כבוד של הקהילה, הודות לפעילותו בתחומי ציבור שונים בעירו ומחוצה לה. הוצע למנותו נשיא כבוד של קהל הפורטוגזים בלונדון, ולפי מידע אחר בתור חכם של קהל הפורטוגזים בלונדון אך הדבר לא בוצע. אי ידיעתו את השפה האנגלית הייתה לו לרועץ. נוסף לעברית ידע ערבית וספרדית. לא ידוע על חיבור תורני שחיבר. כתב הסכמה לספרו של אברהם בן יהודה קוריאט, ברית אבות, דרושים ושו"ת ליוורנו תרכ"ב. עסק במסחר ועשה בו חיל, ניהל קשרי מסחר עם סוחרים אירופיים במוגדור וסוכנו של יהודי בג'יברלטר, וכן היה מ " סוחרי המלך ".

ב – 1868 ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873 ולאחר שהביא לו מתנות, זכה למגורים בבית הממשל. הוא היה דובר הסוחרים בפני השלטונות. ב – 1869 נתמנה סוכן קונסולרי של אוסטריה בהמלצת חברו ד"ר מכס שמידל שכיהן בתור קונסול כללי של אוסטריה במרוקו. ב – 1873 השתתף בתערוכה בוינה והתקבל לראיון על ידי הקיסר פרנץ יוסף שנתן לו מדליה, וב – 1885 הועלה לדרגת סגן קונסול. הוא היה מבקר לעתים באירופה לשם טיפול רפואי במחלת הסכרת ממנה סבל במשך 15 שנה. ב – 1872 ביקר בג'יברלטר בה היו רופאי הצבא הבריטי. שש שנים לאחר מכן ביקר בלונדון, ב – 1885 בצרפת.

תרומתו לחיי הציבור ראוייה ליתר פירוט. הוא סייע ליהודי מוגדור שסבלו בזמן המלחמה בין מרוקו לצרפת ב – 1844. זו פרצה על רקע התמיכה של הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859 בעבד אל-קאדר 1808 -1883 שמרד בצרפת לאחר שזו כבשה את אלג'יר ב- 1830. הצי הצרפתי הפציץ את מוגדור ב – 15 באוגוסט 1844, נגרם נזק רב למלאח, ומוסלמים מקומיים ושבטי הסביבה ניצלו את המצב לשוד המללאח והתנפלות על היהודים. בלונדון הקים משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נשיא ועד שליחי הקהילות ועד פעולה שייסד קרן בשם Morocco  Relief Foud  לשם סיוע לנצרכים. רבי יוסף נטל חלק בפעולה זו בתיאום עם סגן הקונסול הבריטי בעיר, כפי שניתן ללמוד מהתכתבות בנידון בשנת 1845.ועד זה סייע לנצרכים יהודים ומוסלמים גם בשנים הבאות בעיקר בשנות בצורת כמו ב – 1878. רבי יוסף היה חבר במועצה במוגדור יחד עם ארבעה יהודים, ארבעה מוסלמים וחמישה נוצרים, ס"ה 14 חברים, שתפקידה היה לחלק את הכספים בצורה צודקת. מכספי הקרן הוקצבו גם כספים להחזקת בית הספר במוגדור. לאחר מלחמת ספרד במרוקו ב- 1859 ו – 1860, שבעקבותיה ברחו יהודים מתיטואן ומטנג'יר לג'יברלטר ולאלחזיראס בספרד, נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי המועצה הנ"ל מלונדון למרוקו כדי לדווח על מצב הפליטים, שחלק מהם חזרו למרוקו. הוא ביקר בערים שונות וביניהן במוגדור במטרה להציע דרכים לעזרתם של יהודי ארץ זו, והתקבל בביתו של רבי יוסף. שם נכחו חשובי הסוחרים וראשי הקהילה. בינואר 1864 ליווה רבי יוסף את מונטיפיורי שעשה דרכו ממוגדור למראכש כדי לפגוש את הסולטאן, למסור לא אגרת בה הבקשה לנהוג בחסד ביהודים.

רבי יוסף, תמך בחינוך מודרני לבנים ולבנות , לאחר יסודה של חברת כל ישראל חברים ב- 1860 ופתיחת בתי ספר על ידה, הראשון בתיטואן ב – 1862, פנה רבי יוסף אליה באגרות כתובות בעברית ספרותית לשם הרחבת הפעילות החינוכית. ב – 1875 כתב לכרמיה בבקשה לתמוך בבית ספר לבנות במוגדור.

מאבקו במיסיון האנגליקני.

אגודה שנוסדה ב – 1809 בשם.

London Society for Promoting Christianity amongst the jews.

החלה לפעול במרוקו ב – 1843. אותה השנה נשלח מומר בשם אלכסנדר לוי לעשות נפשות בקרב היהודים. הוא פגש את הרב יוסף אלמאליח ואת רבי אברהם קורייאט במוגדור. לאחר ויכוח ביניהם ולאחר שהתבררה מטרת שליחותו, הוכרז חרם על כל מי שבא במגע עם המיסיונר. זהו החרם הראשון נגדם במרוקו, שבעקבותיו הוכרזו חרמות בשנים הבאות.

מאבק חריף יותר נוהל על ידו נגד המיסיונר ג'מס ברנט גינצבורג שפתח במוגדור בסיס קבוע למיסיון ב – 1875 בשזרתו של א. זרביב יליד אלג'יר וצוות מומרים אחרים. הרב פנה בינואר 1877 במכתב לסולטאן עליו חתום גם אברהם קורקוס סוכן קונסולרי של ארה"ב במוגדור, ובו מתואר הנזק שגורמים המיסיונרים, ובקשה למנוע פעילותם. הפנייה לא הועילה, ובשנים הבאות ננקטו צעדים שונים ביניהם אלימים, ביוזמתו או בהשתתפותו של הרב יוסף אלמאליח.

דומה שקיים קשר בין יוזמתו להרחבת החינוך של כי"ח גם על הבנות ובין מאבקיו במיסיון, כי בגלל חוסר מסגרת חינוכית יהודית לבנות, נמשכו בנות ישראל לבית הספר של המיסיון, וכדי למנוע זאת, הפתרון היה חינוך יהודי ממוסד.

הוא עמד בקשר עם ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו מ – 1846 ושגריר מ – 1860 עד 1886. ההתכתבות ביניהם דנה בתחום הפעילות המיסיונרית וכן בהקשר לאירועים אחרים מחוץ למוגדור בהם נפגעו יהודים, ונדרשה התערבות דיפלומטית לשם פנייה לסולטאן כדי למצוא את העבריינים ולהענישם. כך היה בעת רציחתו של רוכל יהודי בשם בנישטי ב – 1878.

שנתיים לאחר מכן מאסרם של יהודים בדאר אלבידה. וכן באנטיפה בקרבת מראכש בה המושל העליל על יהודי זקן ואמיד שבא בקשרי מין עם מוסלמית, והוא הולקה עד מוות. ב – 25 ביוני 1880 כתב הרב על הפרשה הנ"ל כפי שנמסר לו ממראכש. לדבריו היהודים באנטיפה וסביבתה חוששים לחייהם עקב אכזריותו של המושל.

בנסיעותיו פעל גם למטרות ציבוריות. האחרונה לפני פטירתו הייתה ללונדון בנובמבר 1885. הוא נפגש עם חברי המועצה של " אגודת חיים " באסיפתם החודשית ומסר דו"ח על מצבם של יהודי מרוקו.

לדבריו, בערי החוף מצבם טוב, לעומת זאת בערים הפנימיות, פאס, מכנאס ומראכש, היהודים נרדפים על ידי ההמונים שמאלצים אותם ללכת יחפים במקומות ציבוריים. למרות רצונו הטוב אין לסולטאן כוח להטיל מרותו על ההמונים. רבי יוסף ביקש מהם סיוע לבית הספר לבנות במוגדור.

הוא נפטר בלונדון במוצאי שבת ד' שבט תרמ"ו – ינואר 1886 – ונקבר בבית הקברות של קהל הפורטוגזים בשם  Nuebo,בעיר זו. בנו ראובן ירש את תפקידו בתור סגן קונסול של אוסטריה במוגדור. אשתו של רבי יוסף נפטרה בנובמבר במוגדור, ובהלוויה השתתף הקורפוס הדיפלומטי במוגדור.

פרק ג: חיי הקהילה

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל^,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל^,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס^, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא^,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

הקמת בית כנסת חדש היתה מותנית ברשות בית הדין. ידועות תקנות בנידון מכמה קהילות, כמו בפאס בשנת תנ״ב (1692), תס״ח (1708), תק״י (1750) ובתקנ״ח (1798). וכשרצו לפתוח בית כנסת חדש בקהילת צפרו בשנת תק״ס (1800), נוסף לשניים הקיימים, התבססו על התקנות בנידון בפאס (עובדיה, ׳צפרו; מסי 133,11). בדומה להן התקינו תקנות במכנאס בתקנ״ב (1792), ונזכר בהן שכבר בעבר הותקנו תקנות ברוח זו, אבל התעלמו מהן. המטרה היתה להגביל את יוזמתם של בעלי היכולת להקים בתי כנסת חדשים, הפוגעים בהכנסות בעלי בתי הכנסת הוותיקים. ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) כתב בשנת תרי״א (1851):

" כלל העולה שבערי המערב שבתי הכנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לבית הדין והקהל הקדוש לפי צורך השעה. (׳ויאמר יצחק׳, ח״א, ארח, סי׳ כ) "

 הקמת בית כנסת חדש היתה אקטואלית במיוחד כאשר יהודים גלו מעירם לעיר אחרת ורצו להקים בית כנסת. כך אירע עם יהודי דבדו, שהגיעו לפאס ורצו ליסד בית כנסת שבו יתפללו לפי מנהגיהם. הזכירו להם את התקנה האוסרת זאת, אך הם בכל זאת פתחו בית כנסת משלהם עם מנהגי תפילה שונים מאלה של ותיקי פאס. כאשר ר׳ יעקב אבן צור (1673־1753, להלן: יעב״ץ) הגיע לתיטואן בשנת תצ״ח (1738), התירו לו לפתוח בית כנסת חדש, משום הכבוד שרחשו כלפיו. ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתב, שאם אין מקום בבתי הכנסת הקיימים, מותר לפתוח בית כנסת חדש (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי' סה).

בתי כנסת של מהגרים:

 שמם של בתי הכנסת מעיד לעתים על הגירת יהודים בגלל גירוש, או לחץ מדיני ופיתוי כלכלי – בדרך כלל ממקום קטן לעיר גדולה, שהאפשרויות הכלכליות בה טובות יותר. ב־1898 נוסד בקזבלנקה בית כנסת של יוצאי טנגייר על ידי ר׳ יצחק בן זקן. יוצאי רבאט יסדו שם בית כנסת בשם ׳ארבאטיין׳, שהיה בית הכנסת הגדול בעיר בזמן החדש. באוגידה הקרובה לגבול אלגייריה היה בית כנסת של יהודים אלגייראים.

לדברי ר׳ משה טולידאנו ממכנאס, מותר לציבור לכפות על עשיר שיבנה בית כנסת, אם צר המקום. אבל כל זמן שיש מקום בבתי הכנסת, אין לבנות בית כנסת נוסף כדי לא להזיק לקיימים (׳השמים החדשים׳, חיים, סי׳ קכו).

בתי כנסת קטנים הוקמו במקומות ציבוריים. למשל, ליד בית קברות שכרה חברה קדישא חדר שישמש בית כנסת (דוד הכהן סקלי, ׳קרית חנה דודי, ח״א, סי' לח).

כמו בכל תפקיד, כגון דיינות, שחיטה וכו', גם בבית הכנסת חלה חזקה המכונה 'שררה׳ על תפקידים כגון שליח ציבור, וזו ניתנה לו ולזרעו אחריו במידה והוא ראוי לכך. לדברי יעב״ץ: 'כל הזוכה באיזו שררה מישראל זכה בה לו ולזרעו עד        

סוף כל הדורות׳(מוצב״י, ח״א, סי׳ עב, כח; שלמה אבן דנאן, 'אשר לשלמה׳, סי׳ לג אבל אין האלמנה חולקת את השררה ליורשיה, ואינה מזכה בנות או בן שאינו לכך(בנימין אלכרייף, יגבול בנימין־, סי׳ יב).

היו גברים ונשים שהקדישו כסף לרכישת ספרי תורה ועטרותיהם, אך במצבים של צורך דחוף למימון לשם הצלת נפשות, פדיון שבויים, או כשהמקדישים ירדו מנכסיהם וביקשו לקבל את הקדשתם לעצמם, התעוררה השאלה האם מותר למכור את ההקדשה או להחזירה לרשות המקדיש.

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. חלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי לגולה בפריז הזרימה אליו חלק ניכר מכספי הקהילות בגולה. מנגנון המשרד בירושלים צומצם באופן דרסטי. משרת המזכיר הועמדה על מחצית המשרה ואחרי כן אף פוטר (עוזרו, יצחק אלכסנדרוני, מילא את מקומו). הנסיון להטיל מיסי הערכה על מוסדות ויחידים בארץ לא עלה יפה. עם זאת, הצליחה ההתאחדות להקים בשנת 1926 בנק קופת אשראי (שנקרא לימים בנק ״קדם״), שמנהלו היה אלעזר אלישר, ובשנת 1934 פתח סניף בתל־אביב. הבסיס להקמתו היו כאלף ושלוש־מאות לירות מצריות, שגויסו בעיקר ממצרים, והונו היסודי הסתכם בעשרת־אלפים לירות מצריות, שהתחלקו לעשרת־אלפים מניות בנות לירה מצרית כל אחת. הבנק פתח בשלב ראשון מחלקה להלוואות קטנות (עד סכום של עשר לירות מצריות ובריבית של שמונה אחוזים בלבד) ואחרי כן גם מחלקות לניכוי שטרות, לפקדונות לזמנים קצובים ולפקדונות בחשבון עובר־ושב. מקבלי ההלוואות היו בעיקר בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, מורים, פקידים, חנוונים וחקלאים. המניות הופצו בהדרגה, ועד ראשית 1932 הופצו כשלושת־אלפים מניות בלבד, רובן בארץ־ישראל ומיעוטן במצרים, בסוריה,ביוגוסלביה ובברזיל. גם אם היו לבנק רווחים כלשהם, הדי פעולותיו לא התרחבו בגלל חוסר הון מספיק.

לשם ניהול תעמולה לטובת ההתאחדות, פתיחת סניפים חדשים, גיוס חברים, איסוף כספים והפצת מניות הבנק, השתמש הוועד הפועל המרכזי בשתי דרכים אלה:

(א) הסברה בכתב—חוזרים, דינים וחשבונות, הוצאת ביטאון לעיתים מזומנות בשפות שונות ופירסומים בעיתונות הארץ ובעיתונות היהודית בתפוצות;

(ב) הסברה בעל־פה — שיגור משלחות לערי ארץ־ישראל ולקהילות בעולם, שהורכבו מציר אחד או יותר (ראשי ההתאחדות — פיג׳וטו, אלמאליח, אנכונה, לאניאדו, שלוש וגאון, ופעיליה בגולה — הרבנים שבתי ג׳אין ודוד דה־סולה פול. כל אלה לא נעשו ברציפות ובעקביות, והצטמצמו בעיקר מסיבות תקציביות. שליחים קבועים בגולה, כמו שהיו לקרנות הלאומיות, היו מצליחים לגייס כספים רבים; ועוד: שליחי התנועה הציונית הערימו מכשולים בדרכם של שליחי וההתאחדות, ,וכיצד יצאו אלה נגדם, אם ההתאחדות ׳היא חלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית ? כל העבודה, למשל, שעשה הרב: ג׳אין בשליחותו הראשונה לאמריקה הדרומית ״כמעט שהתנדפה כליל״, וכך בא הווידוי המפורש של ראשי ההתאחדות: ״מטרתנו—ליצור תנועה עולמית של היהודים הספרדים לשם תחיתם ושתופם בבנין ארץ־ישראל — היא עדין ממנו והלאה״.

הערת המחבר : יצחק לוי במכתב לוואי ל״שאלון לחובב ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים״, חנוכה תרפ״ט (13 דצמי 1928) — אוע״ס/א״ס 5. המכתב והשאלון פורסמו ב־דאר היום (ירושלים), ו׳ טבת תרפ״ט (19 דצמ׳ 1928). ראד. תגובה עליו— חיים בן־ קיקי, ״הת.[אחדות] הספרדים בעבר ובעתיד״, דאר היום (ירושלים), כ״ו שבט תרפ״ט (6 פבר׳ 1929).

מכאן, השם שראשי ההתאחדות קבעו לה לא שיקף את המציאות: לא רק שלא היתה זו התאחדות עולמית מבחינת היקף חבריה ותומכיה בתפוצות, אלא היא הקימה לה מתנגדים מבין הקהילות הספרדיות עצמן. ראשי קהילת יהודי בולגריה המשיכו את מאבקם השיטתי. בתקופה מסוימת ניכרה אמנם הפוגת מה, ואחד ממנהיגי הקהילה אפילו הצהיר בעת ביקורו בארץ, שיהדות בולגריה תשמח לסייע בכל מקרה של קיפוח זכויות מוכח ומבוסם, ואחרי כן הצהיר, שאם תמשיך ההתאחדות בכיוון שהחלה בו, אין ספק שיהודי בולגריה ישנו את דעתם בקונגרס הציוני הבא, יצטרפו להתאחדות ויסייעו לה בחומר וברוח, ברם אופטימיות זו נגוזה לאחר שנודע דבר תזכיר ההתאחדות שהוגש לשאול מיזאן, נשיא האגודה היהודית בבולגריה למען חבר הלאומים וחבר משלחת בולגריה למועצה הכללית ולוועדת המיעוטים שעל־יד האגודות למען חבר הלאומים, ההתאחדות ציינה בתזכיר זה, שההנהלה הציונית אחראית בין השאר להמעטת הגירת יהודי המזרח לארץ ישראל, בהעדיפה עולים אשכנזים על אחיהם הספרדים. ראשי יהדות בולגריה חזרו לטיעוניהם הבסיסיים, שאין זכות להתאחדות להיקרא בשם שנטלה לעצמה, מכיוון שהספרדים בבולגריה וקהילות ספרדיות אחרות לא הצטרפו אליה. מאחר ובתוכניתה ובדרכי עבודתה (סניפים ותעמולה למגבית מיוחדת) ראו סימנים לפירוד מסוכן בעם היהודי והערמת מכשולים על פעולות ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות—לא הכירו יהודי בולגריה בזכות ההתאחדות להתערב בענייני עלייתם לארץ ישראל והתיישבותם בה, או בעניינים הציוניים בבולגריה, הנתונים אך ורק לסמכות ההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית בבולגריה. הם ביקשו לראות בהתאחדות מוסד, שיתרכז בפעילות תרבותית בלבד (לא פוליטית), ואם יש הרגשת קיפוח בקרב הספרדים — יוכלו נציגיהם בקונגרסים הציוניים ובמוסדות הלאומיים להתאחד להגנת זכויותיהם, גם ללא קיום ההתאחדות.

29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה

ב־29 באוקטובר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ודיווח לו על משלחת של זקני קהילת טנג׳יר, שבאה אליו ב־25 בחודש בהקשר לעוד מעשה אכזרי של המושל כלפי אחיהם בטנג׳יר, לאחר שהסיתו אותו פקידי הקונסוליה של ספרד נגדם. הוא כותב שענה למשלחת שממשלת בריטניה כבר הורתה לקונסול ריד להביע לפני הממשל את דאגת הממשלה נוכח האכזריות כלפי היהודים שנאשמו בהרעלת המוכס הספרדי בסאפי. כן הורתה לו להביע לפני הוזיר בשם ממשלת הוד מלכותה את הסלידה של הממשלה מן המצב. אך אין לצפות שהממשל ישחרר את היהודים שנאסרו לפי דרישת השלטונות של ספרד. האי הבטיח במכתבו שישגר מחאה נוכח חידוש ההתנכלויות וידרוש שלא לענות איש מול ביתו של אזרח בריטי, גם אם דיפלומט זר ידרוש זאת. להערכתו, הדו״ח שמסרו לו היהודים מופרז, וקשה להעלות על הדעת שמעצמה נוצרית תנהג התנהגות כה ברברית.

דרומונד האי צירף למכתבו דו״ח של אזרח בריטי על מה שראה מול ביתו, ודו״ח של ריד על פגישתו עם המושל. האי מספר במכתב שטרם שלח את ריד, אך דיבר עם שגריר צרפת, ודן עמו על המעשה האכזרי כלפי שני יהודים מול ביתו של אזרח בריטי, בהוראת קונסול ספרד. השגריר אמר לו שאין דעתו נוחה מהתערבותו בנושא ומתביעתו לשחרר את היהודים. אבל זו חובתו נוכח מעשים שמעודדים קנאות מוסלמית נגד יהודים אומללים. המעשה של ספרד פגע במאמציהם של דיפלומטים אירופאים בשנים האחרונות לעצור את מעשי האכזריות כלפי היהודים ואת הדיכוי שלהם. בפגישתם אף ביקש דרומונד האי מן השגריר לשתף פעולה אתו. השגריר דיווח לממשלתו על הוצאה להורג מהירה של הנאשמים, אבל לא קיבל תגובה, ולכן אינו יכול לשתף פעולה עם האי. ואולם אמר השגריר שיקרא לקונסול ספרד ויבקש ממנו הסבר לענישת יהודי מול ביתו של אזרח בריטי; וכן הוא ייפגש עם הוזיר ויביע לפניו את שאט נפשו על המעשה ויאמר לו שלא יסבול שיהודי יולקה מול ביתו של אירופאי או כל בן דת אחרת. הוא יגיד לו ששמע שכל אחד מהיהודים קיבל מאה מלקות בשעה שהנציג הספרדי ביקש רק 50 מלקות.

הוא עוד כותב שבאותו היום מחה לפני הוזיר מחמד ברגאש על ההתנהגות כלפי היהודים, ודיווח לו על ההדים השלילייים שעוררה בדעת הקהל בבריטניה. הוא דיווח לו על ההוראה שנתן לריד לדבר עם המושל של סאפי, אבל חשש להיפגש עמו שמא יגיעו דבריו לקונסול ספרד. לדברי האי, המושל פעל לאחר שלחצו על

הסלטאן, השואף ליחסי שלום עם כל האומות, ובלית בררה עליו להיכנע לדרישות של הנציגים הזרים. האי אף מסר לוזיר שפגש את קונסול ספרד וניסה לבקשו שיפעל למנוע הלקאתם של שני היהודים, אבל הוא דחה את הבקשה. הוזיר השיב לו שהוא רואה בחומרה את פרשת שני היהודים, ולא ירשה עוד הלקאה מול ביתו של בריטי. האי מוסיף שלצערו הוא צופה הישנות של מעשים כאלה, בעיקר נוכח חוסר שיתוף פעולה עם הנציגים הדיפלומטיים. לדעתו, המחאה צריכה להיות במדריד ולא במרוקו. הוא אף מסופק אם ממשלת ספרד יודעת כל מה שקורה במרוקו בנוגע לצדק כולל, ולא רק לגבי היהודים. אם לא נפעל עתה, יהיה קשה לקבל פיצוי כאשר נתינים בריטים יהיו מעורבים בתקרית. הוא מוסר שכמה מחבריו בעלי קשרים עם משלחת ספרד הביעו דעה דומה. הוא מצפה להוראתו של שר החוץ בקשר לשחרורם של היהודים האסורים (תעודה מס׳ 39).

שר החוץ מבקש מתומאס ריד לענות במכתב מדוע לא שוחררו שני היהודים שנאסרו

ב־ 31 באוקטובר 1863 אישר שר החוץ לתומאס ריד שקיבל את מכתבו מ־10 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של שני יהודים שנאשמו בהריגת אזרח ספרדי בסאפי, ובקשר למאסרם הממושך של שניים אחרים, שהשתתפו באותו הפשע. נראה מן התמצית המצורפת למכתבו של סגן הקונסול קארסטנסן, שאחד היהודים שהוצא להורג הוסגר לממשל. לכן הורה שר החוץ לריד לדווח לו כיצד הדבר קרה ולהשיב לו מדוע לא דאג שהיחס אליו יהיה הוגן טרם הוסגר לממשל. הוא עוד מבקש ממנו שיענה לו במברק מדוע לא שוחררו שני היהודים האחרים, שנגדם לא הייתה עדות מרשיעה (תעודה מס׳ 40).

הפרסומים בעיתונות על גורל היהודים נפגעי העלילה

פרטים על פרשה זו דווחו בעיתונות, כמו שמסרו כתבים, ובחוברות שחוברו כדי לשבח את משה מונטיפיורי ולהתפלל לשלומו לקראת נסיעתו למרוקו, שבשל פרשה זו הוא נוסע לשם. כן פורסמו תגובות של יהודים במרוקו ובאנגליה. אבל יש הבדלים בגרסאות המתארות את הפרשה.

במכתב למערכת J.C מ־27 בספטמבר 1863 כתבו ש׳ בן חיון וחיים לאבוס מטנג׳יר לסניור דון יהודה דה עזר צרפתי על הטרגדיה, שהתרחשה ב־13 בספטמבר ואשר פורסמה ב־16 באוקטובר. במכתב כתוב שבן חיון ולאבוס כתבו לכרמייה שבפריס. לדבריהם, שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, מכיר בחולשתה של מרוקו, שלאחרונה נכנעה לספרד ועליה לשלם לה פיצויים. הוא דרש לאסור את שני היהודים [שהואשמו] בסתירה לכל חוק. הוידוי הוצא מהם בכוח. לדעתם, יש אפשרות שהקונסול מת ממחלה ולא מרעל, שכן לא נערך ניתוח לגופה לאחר המוות בשל התנגדותו של שגריר ספרד לכך, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים; הנער בן ה־14, יעקב בן יהודה, הודה במעשה רק לאחר שקיבל מלקות. הוא מסר שש הצהרות שונות זו מזו. לא נלקח בחשבון גילו של הנער. הנאשם השני הודה רק לאחר שהולקה ותלו אותו כשראשו למטה. הוא הוכנס לארגז צר, והמסמרים שבו דקרו את גופו, ומחוזק כאביו צעק: ׳הרגתיו.׳ הם עוד סיפרו שאחר כך נדון למוות אליאס [אליהו] בן אילת. לאחר שנודע לשגריר ספרד בטנג׳יר, סניור מרי, שהנער נפטר, שאל מדוע הומת כה מהר. מוטב היה להוקיע את הגופה לעיני הציבור לפחות לשעתיים. ההודאה הוצאה מן הנאשמים בדרך שמזכירה את שיטות האינקוויזיציה. לטענת הכותבים, המוסלמים אינם מכירים מערכת משפטית. הם מציעים, כמו שהציע משה פארינטה, להקים בית משפט שיהיו בו נציגים מכל מדינות אירופה. הם מניחים שאילו היה דרומונד האי בטנג׳יר, היה אפשר למנוע את המעשה. הסלטאן שוחר יהודים, אבל הוא חלש אופי. היהודים, ואפילו אלו שבחסות זרה, חיים בפחד מתמיד.