מורשת יהדות מרוקו

הסיוע לפליטים

בספטמבר 1940 היו 731 פליטים ממרכז אירופה רשומים בספרי ׳ועד העזרה׳ בקזבלנקה. מספר זה לא כלל אלא את הפליטים האזרחיים במארוקו הצרפתית, אולם בחודשים הבאים עתיד היה לטפוח ולכלול, לבד מן המתנדבים לצבא לשעבר והאזרחים עובדי צבא, את הגברים, נתיני האימפריה הבריטית, שנאסר עליהם לעזוב את הטריטוריה הצרפתית לאחר תקרית מרס־אל־כביר.

בתחילת המלחמה התירו השלטונות לוועדי העזרה ולקהילות היהודיות לטפל בעצמם בבני־דתם הזרים, שחמקו בזכות פעולות אלה ממחנות־ההסגר. חמש אכסניות נפתחו אפוא בטנג׳יר ובקזבלנקה, כדי לקלוט חלק מן הפליטים, בעוד רבים אחרים נהנו מטיפולם של אנשים פרטיים או של קהילות בערי־השדה, לרבות מראכש, פאס, מוגאדור, סאפי ומאזאגאן. כל פליט קיבל הקצבה שבועית, טיפול רפואי וסיוע בשכר־לימוד, הוצאות נסיעה ועוד. באלג׳יר, שבה מספר הפליטים היה קטן בהרבה, שקל ׳ועד העזרה והסיוע׳ המקומי את האפשרות להעניק לפליטים קיצבה בגובה דומה לדמי הפיטורין שקיבלו הפקידים היהודים המפוטרים בעטיו של ׳תקנון היהודים׳.

המשאבים שעמדו לרשות הוועדים באו מן היס״ם ששני הנציגים שלו, ר׳ ספאניאן וג׳ אטינגר, עקבו מקרוב אחר הסידורים, ומן המענקים הקבועים שבאו מקהילות וממקורות פרטיים.

בקזבלנקה הועלתה ההצעה להסדיר שיטה של תרומות קבועות שייגבו מבני הקהילה: אולם הצעה זו ירדה מן הפרק, משום שלוועד לא היה בסיס חוקי. בגלל היעדר אמצעים מספיקים, לא יכול היה התקציב השוטף להבטיח אלא עזרה רופפת לפליטים, שמצבם הלך והחמיר.

המקרה הבא, שעליו דיווח נשיא קהילת מוגאדור, במארס 1942, מעיד בבירור על השתלשלות העניינים:

…בחודש נובמבר [1941], באתי בדברים עם כל הפליטים כדי לעמוד על מצבם לאשורו […]. כמעט כולם סירבו לקבל עזרה כלשהי, שכן רובם המתינו לנסיעתם הקרובה לארצות־הברית. אולם, לפי ששהייתם כאן מתארכת ללא גבול, ויציאתם אינה נראית אפשרית במסיבות הקיימות, הם הגיעו לקצה האפשרויות שלהם וכמה מהם שרויים במצב קשה ביותר, אף שהצהירו בזמנם כי באמתחתם אמצעים נאותים.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה לפליטים שנכלאו במחנות. בכל עיר גדולה הותקנו מרכזי אירוח לאסירים ולעובדים הזרים שיצאו לחופשי. פרט לחולים ולילדים, שהוועדים ניסו להוציא מן המחנות, סופקו תעודות־מגורים וחוזי־עבודה לעשרות אסירים, שיכלו בדרך זו לצאת לחופשי. יתר־על־כן, עזרה קבועה במשלוחי־מזון ובבגדים הגיעה לאסירים מדי חודש.

להוציא העובדים הזרים, שאליהם נתייחס להלן, רוב האסירים כלואים היו במחנות הבאים: סידי אל־עייאשיSidi al-Ayyashi ) ; ליד אזמור ), המחנה הגדול ביותר במארוקו: ואד־זאם (Oued-Zem) , כ־150 קילומטרים ממערב לקזבלנקה: מיסור  (Missour) — אשר בדומה לסעידה (Saida)  שבאלג׳יריה שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים: קאסבה־תאדלה (Kasbah Tadla) , ואד עקרש Oued ) ( Akreuch ובֶרְגֶנט (Berguent), הסמוך לתווי המסילה הטראנס־סהרית.

המסילה הטראנס־סהרית

על בנייתה של מסילת־הברזל בין שתי גדות הסהרה, חלום קולוניאלי צרפתי עתיק, שעליו התווכחו כל ממשלות הריפובליקה השלישית למן סוף המאה הי״ט, החליט ממשל פטן בשנת 1941 והפקיד את ביצועה בידי החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳. מסילה זו נועדה להבטיח בין השאר את הקשר עם מכרות ג׳ראדה (Djerada), קנדסה (Kenadsa), ובו־ערפה(Bou-Arfa), מהן הפיקו מארוקו ואלג׳יריה את רוב צורכיהן בפחם, ולהגיע אל קולון־בשאר (Colomb-Béchar) דרך בו־ערפה: ובהמשך, דרך בני־עבאס, מדרום לעמק הגיר(Guir), אל עבר אדראר(Adrar) ורגאן(Reggane), באיזור תואת(Touat), ולאורך התאנזרופת(Tanezrouft) והאדראר של בני איפוגה (Ifogha), כדי להגיע, בסוף המסלול, לגאו(Gao), שעל הניז׳ר.

העיתונות הבריטית וכן כמה דיפלומאטים אמריקנים שהוצבו בצפון־אפריקה, סברו כי הגרמנים הם שעמדו מאחורי פרויקט זה, שתאם לחלוטין את התכניות שנדונו בברלין בדבר שילובה האפשרי של אפריקה בתוך מערך כלכלי עולמי חדש, בהנהגת גרמניה.

אולם, אף כי לא היו חסרים בחוגי השלטון הצרפתי אנשים שדגלו בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה הנאצית, סביר יותר לראות את הפרויקט הטראנס־סהרי בתורת מבצע ראוותני רחב־ידיים, שבו פתח ממשל וישי למטרות פנימיות בלבד. ׳[המסילה] הטראנס־סהרי היא המוצא ההכרחי של אפריקה המערבית הצרפתית אל הים התיכון׳, כדברי אחת המודעות שפורסמו ברחבי ׳המדינה הצרפתית׳:

[…] הריפובליקה השלישית התווכחה על כך במשך חמישים שנה בלי לקבל כל החלטה. ואילו ישיבה אחת בלבד של קאבינט המרשאל פטן הספיקה לתת את אות הזינוק לעבודות. מתיישב, זכור !

יחד עם זאת, לא יכלו הגרמנים אלא לברך על יוזמתה של וישי, שגייסה את המתנדבים לשעבר למאותיהם, לביצוע הפרוייקט של מסילת־הברזל; כך מנעה מהם להצטרף לשורות בעלות־הברית.

כזה, למשל, היה המקרה של חיילי ׳פלוגת העבודה הזרה׳, שסופחה, עד לתבוסה, אל ׳חיל המשלוח הבריטי בצרפת׳. לאחר פינוים לקזבלנקה, למחרת שביתת־הנשק, הם ביקשו לאפשר להם להצטרף לצבא הבריטי. בתגובה שלחו אותם מיד קציניהם למחנה־עבודה ליד בוגאר  (Boghar) שבאלג׳יריה.

הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957

אף כי זרם העלייה לארץ הקודש אף פעם לא פסק כליל מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הרי שהפך לזרזיף דק מאז כינונו של הפרוטקטוראט. בין השנים 1912 ל-1944, רק 1,000 יהודים עזבו את מרוקו ובאו לארץ הקודש, זאת עקב מיעוט אשרות הכניסה שהקצו ראשי היישוב בארץ לציונים המרוקנים, וכן בגלל מכשולים מינהליים שהציבה הרזידאנס ז׳נראל ביחס למתן אשרות יציאה.

למחרת שביתת-הנשק [בין צרפת של וישי לגרמניה] של יוני 1940, הקשרים בין היהדות המרוקנית לבין הארגון הציוני העולמי הופסקו, עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לבין בריטניה הגדולה.

ההפסקה המוחלטת הזו בהגירה היהודית מרוקנית, שהייתה דלה מאוד, עוררה הרהורים בקרב מנהיגי היישוב. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אליהו דובקין, ציין בדוח שנערך ב-1943:

"אינני יודע כיצד להסביר את התופעה המוזרה של הפסקת העלייה מצפון-אפריקה, שבעבר הייתה המאגר העיקרי לעלייה לארץ ישראל. ייתכן שהדבר נובע מאי-ההבנה המוחלט המתנשא כחומה, מצד העלייה האירופית…"

נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, וחידוש הקשרים בין הקהילה היהודית מרוקנית לבין בני דתה ביתר העולם החופשי, הביאו לשינוי קיצוני בהתייחסותם של היהודים המרוקנים כלפי הציונות הפוליטית.

בירושלים, לשם הועבר מושבה של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיגי היישוב – כאשר נודע להם דבר הטבח השיטתי הנערך ביהודי אירופה על ידי הנאצים – לא איחרו להיווכח שהקהילות היהודיות של המאגרב ושל המאשרק – המזרח בערבית – מהוות מעתה פוטנציאל אנושי בעל חשיבות עליונה, שהוזנח עד אז שלא-בצדק.

חודש אחד בלבד חלף למן הנחיתה של בנות הברית במרוקו ובאלג׳יריה, ואליהו דובקין, בעת ישיבה ב-11 בדצמבר 1942 של הגופים מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, הכריז: ״שחרור צפון-אפריקה בידי בעלות הברית פותח בפנינו את האפשרות ליצור קשרים עם קהילות יהודיות המונות 400,000 נפש, שחציים חיים במרוקו… יש לנו כאן מרחב פעולה גדול, מאחר שמדובר בקהילות הקרובות ביותר שתרצינה להצטרף אלינו עוד לפני תום המלחמה.״

יהדות מרוקו היוותה ״מרחב שליחות״ עבור שליחיה של הסוכנות היהודית, עקב השינויים האינטלקטואליים והרוחניים העמוקים שעברה, אחרי הטראומה שנגרמה לה על ידי מימשל וישי. המימשל הזה כונן תקנות לענייני יהודים והיישום המחמיר שלהן ערער, בקרב האליטות ה״מצורפתות״ ביותר, את הביטחון שהיה להם עד אז לגבי התמזגותם בחברה הקולוניאלית. התנפצות האשליה הזאת לא יכלה למצוא פיצוי בהצטרפות עתידית לתנועה המרוקנית הלאומית, שהתעצמה אז. היהודים, אף כי לא נחסמו בפועל, הורחקו ממנה, עקב הגוון הדתי/איסלמי שלה, ובגלל הסולידאריות הפעילה שהפגינה כלפי העניין הפלסטיני הלאומי.

ראשי הסוכנות היהודית שהיו מודעים למצב, ארגנו ממארס 1943 ואילך, את קורסי ההכשרה הראשונים לשליחים, שעתידים היו להישלח למאשרק ולמאגרב. כפי שהדגיש אליהו דובקין:

"הייתה חשיבות רבה לכך שנופיע בקרב הקהילות הללו בהקדם האפשרי, באותה תקופה של משבר והשתנות, לפני שהיהדות הזו, אשר ניצבה בפני גל אנטישמי קשה, ובייחוד תחת מימשל וישי, תסתגל למצב החדש שנוצר עם הגעתם של צבאות בנות- הברית. תבוסתה של צרפת, שהיהדות הזו התחנכה לאורה, גרמה לאובדן-עצות מוחלט. מתוך אובדן-העצות הזה, עלינו לחשל את התודעה הציונית. המשימה שלנו לא תהיה קלה, מפני שלמרות השורשים העמוקים שלהם בשפה העברית, וקשריהם העתיקים עם אריץ ישראל, מספרם הנוכחי ביישוב אינו עולה על 10,000.״

לפיכך נבחרו כארבעים איש, ברובם בני קיבוצים. שלושת השליחים הראשונים הגיעו בספטמבר 1943 לטוניסיה, שמאז מאי 1943 הייתה משוחררת מעול הכיבוש הנאצי. שני השליחים הראשונים למרוקו, יגאל כהן וכָּלֵב קסטל, הגיעו לשם באוקטובר 1944, לבושים במדים של קציני מודיעין של צרפת החופשית. הם למעשה נהנו מקשרים מצוינים שכוננו החוגים הציוניים בפלסטינה עם נציגי צרפת החופשית בביירות ובירושלים. אלו האחרונים, שיחסיהם עם הבריטים לא התנהלו על מי מנוחות, די נהנו להציק להם. יגאל כהן וכַּלֵב קסטל הבחינו בשינויים שהתחוללו בקרב היהדות המרוקנית, וציינו בספרם ״זכרונות״: ״השליחים מארץ ישראל היו כמו גפרור שהצית את אש האהבה והגעגועים לציון, והחליף אותה בלהבה אשר בהמשך עקרה את התפוצה הצפון-אפריקנית ממקומה.״

אף כי מבחינה משפטית, הפדרציה הציונית המרוקנית נחשבה עדיין לסניף של הפדרציה הציונית הצרפתית ותו לא, היא מצאה בשלטון הכיבוש של צרפת האירופית נימוק ליצירת קשר ישיר עם ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1946 נבחר לתפקיד מזכיר כללי יהודי מרוקני, פרוספר כהן, מורה-לשעבר בביה״ס של אליאנס(כי״ח) שהפך לעורך־דין.

פרוספר כהן השתתף, בתור נציג של יהדות מרוקו, בוועידה שארגן הקונגרס היהודי העולמי באטלאנטיק סיטי, ארה״ב, ועידה אשר תמכה בגלוי בהקמת מדינה יהודית בא״י.

פרוספר כהן מילא תפקיד מכריע בהבשלת התנועה הציונית מרוקנית, בייחוד הודות לעתון ״נוער״ שהוא היה עורכו הראשי הראשון – הביטאון של אגודת ״שארל נטר״.

הערת המתרגמת: שארל (נולד בסטרסבורג) ולא קרל כפי שאנו רגילים לקרוא לו. ממייסדי האליאנס, הלא הוא ארגון ״כל ישראל חברים׳/ ומקימו של ביה״ם ״מקווה ישראל״.

אחרי הבחירות הסוערות, אשר ביטאו את הקושי ביישום המחלוקות בין המפלגות הציוניות השונות בקרב יהדות מרוקו, התנועה הציונית המרוקנית מינתה ארבעה צירים לייצגה בקונגרס הציוני בבאזל, הראשון מאז תום המלחמה, אשר התקיים בין ה-9 ל־24 בדצמבר 1946 : פרוספר כהן, מטעם הרוויזיוניסטים, מוריס טימסיט Timsit, חבר באגודת ״מזרחי״ הדתית, ושני צירים עצמאיים, יוסף לוויטן Levitan ופול קלמארו Calamaroבמהלך הקונגרס, הביאו להחלטה לטובת עלייה ממרוקו.

הנגיד

המסורת המוסלמית אינה מכירה בגוף קורפורטיבי כמו הקהילה הדתית, אלא בראש העדה. כבר בימי הביניים מינו הח'ליפים ראש לנוצרים וליהודים בממלכה, ובעיראק מונה ראם אלג'אלות (ראש הגולה). תחת שלטון הפאטמים והממלוכים במצרים, בארץ־ישראל ובסוריה מונה ראיס אליהוד (הנגיד), הממונה על היהודים ברחבי הממלכה. לפי תקדים זה הסולטאנים או המושלים במרוקו מינו נגידים, בהבדל שהנגיד היה ממונה רק על יהודי אותה העיר או סביבתה, כלומר היה כעין ראש קהל, וכונה גם ׳שיך אליהוד׳ או 'קאיד'. לתפקיד זה מונו יהודים עשירים שהיו קרובים לממשל, ומהם שמילאו שליחויות למען הסולטאנים.

בבוא מגורשי ספרד למרוקו, סירבו ה'תושבים^' היהודים לקבל את מרותו ש נגיד שבא מהמגורשים, ובשלב ראשון היו שני נגידים. בדורות הבאים באו כל הנגידים מהמגורשים. בשנת תס"ד(1704) היו בפאס בו בזמן נגיד ונגיד משנה.

מינויו של הנגיד היה צריך להתקבל על ידי רוב יחידי הקהל (ראשי משפחות) א על ידי טובי הקהל. אבל היו מקרים שבהם הנגיד קנה את המשרה ללא אישור הקהילה, והדבר גרם לעימותים. לפי פסק דין שעליו חתומים שלושה דיינים בפאס בשנת תפ״ז (1727), הוזמן הנגיד של פאס על ידי הקהילה לבירור טענות שהיו להם עליו, וביניהן

שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם  ואף אם נאספו אליו אגודת קצת יחידים אינם לא רוב בנין ולא רוב מנין. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפה)

בקהילת צפרו קיבלו הנגידים מינוי על ידי טובי העיר באישור הדיינים. על תפקידי הנגיד וסמכויותיו ניתן ללמוד מכתב מינוי שניתן לאלעזר בר משנאן אבן צור על ידי ׳הגדולים שבפורעי המס׳ יחד עם ראשי קהילת צפרו בשנת תקל״א (1771): היה עליו ליצג את האינטרסים של בני קהילתו כלפי השלטונות בהתאם לראות עיניו, אבל תוך התייעצות עם עשרה מראשי הקהילה; הוא היה רשאי לבקש אחד מהם שיסייע לו בשליחותו הציבורית, ולמנות גבאים לגביית המסים; אם כתוצאה מתפקידו ייגרם לו נזק, או ייאסר, הקהילה התחייבה לפצותו; היתה לו סמכות להעניש עבריינים או מפירי התקנות של הציבור במאסר, בקנס ובעונשי גוף(שאול ישועה אביטבול, 1739־ 1809, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ סד).

לפי פסקי דין שניתנו בצפרו בשנים תרט״ו (1855) תר״כ (1860) ותרכ״א (1861), על הנגיד להתייעץ רק עם חמישה מתוך שלושה־עשר אנשים מיחידי הקהל (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 114,22,16).

משך הכהונה לא היה קבוע, הקהילה היתה רשאית לפטר את הנגיד, אם תפקודו לא השביע את רצונה, ולבחור אחר. בעקבות מריבות על משרת הנגידות בפאס בשנת ת״ח (1648) ושוב לאחר שנתיים, הוחלט על ביטול המשרה, אך היא חודשה כעבור זמן(שמואל אבן דנאן, 'דברי הימים׳, בתוך: עובדיה, יפאס וחכמיה׳, ח״א, עמי 39).

בקהילת צפרו הוחלט בשנת תפ״ג (1723) ששום אדם ממשפחת בן הרוש לא יתמנה עליהם בתור נגיד, ונבחרו 12 איש שייהיו פקידים עליהם׳, שניים בכל חודש לפי הגורל, שימלאו תפקידים כמו הנגיד. החלטה זו אושרה על ר׳ יהודה אבן עטר, מחכמי פאס החשובים (1655־1733).

בעקבות דיווח של מנהיגי קהילת צפרו על מעשיו של יהודה בן הרוש בפני שני החכמים ר׳ יעקב אבן צור ור׳ משה בירדוגו במכנאס בתפ״ז (1727), הוחלט כי רק מי 'אשר יבחרו בו הקהל׳ הוא ימלא תפקיד זה. החכמים הנ״ל אישרו את ההחלטה של נציגי הציבור (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 186).

כעבור שנים חל שינוי, ובשנת תק"ם (1780) בחרו נגיד ממשפחת בן הרוש. הקהילה ביקשה וקיבלה את אישורו של המושל המקומי וגם של ׳השר הגדול שבמקנאס׳(שם, מסי 187).

תעודה מספר 16 המוזכרת לעיל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל קהלת צפרו "

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א – 1861

בע״ה

לשון התקנה הזו מבהיר לנו היטב…אין כאן שלטון יחיד, גם לא הנגיד לבד לא יכול לפסוק על דעת עצמו…יש בחירי הקהל, יש דמוקרטיה, יש הסכמות ויש רוב…בסמכות הנגיד ונבחרי הקהל, סמכות מלאה להעניש את המורד או המורדים, עד כדי מסירתו לשלטונות הגויים על מנת שיעמוד למשפט…והנה לנו דוגמא של " קבינט " דאז ..ואולי היום העתיקו את זה מיהדות מרוקו המפוארת, ואינם מודים בכך… וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳.

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט

כל מעשה או יחס של זלזול או חוסר כבוד כלפי הקדוש ומקום קבורתו גורמים לעונש. מוסלמי שהבטיח שחיטה לר׳ סעדיה דאדס, לאחר שהקדוש נענה לבקשתו, הביא לו פחות מהנדר שנדר, וסוסתו וסייחה מתו: מוסלמיה עקרה שהתרחצה על קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיבלה שיתוק בכל גופה: כאשר תהלוכת חתונה עברה ליד ר׳ עמרם בן־ דיוואן, והחוגגים צחקו על הקדוש, מיד קיבלו שיתוק. הם השתחררו והחלו לזוז רק לאחר שבני המשפחה עשו שחיטה וביקשו רחמים מהקדוש: מוסלמי שהשתולל ליד קבורתו של ר׳ עמרם, גבו התעקם, והוא הבריא רק כשהוריו שחטו כבש לקדוש. בחור שזלזל במול תימחדארת הוכה על־ידי הקדוש בעיוורון ואלם ולאחר מכן נפטר, על אף בקשותיה של אמו לקדוש; מוסלמי שהגיע לר׳ דוד ומשה ואמר משהו נגד החוגגים, התעוור, והבטיח להביא לקדוש כל שנה שתי חבילות עצים ביום ההילולה: שריף שגדף ביהודים שהם מרבים להלל את ר׳ דוד הלוי דראע,.. נפגע והתחיל להשתין ללא הפסקה. הוא ביקש מהיהודים שיפנו לצדיק ויבקשו רחמים עליו. הם שחטו, והוא הבריא, ומאז הביא כל שנה שור לשחיטה לכבוד הקדוש.^,

במערכת היחסים שנוצרה במרוקו בין המיעוט היהודי החלש והמפוזר, והרוב המוסלמי שבידיו השלטון והכוח, היוו הקדושים גורם חשוב, שבו יכלו היהודים להיעזר כדי להינצל מידי אלה המתקיפים ומבזים אותם. בכל עת שפעלו המוסלמים, הן נגד היהודי הבודד והן נגד הקהילה, עמדו הקדושים לימין היהודים והגנו והצילו אותם. במישור האישי נענה הקדוש לבקשת כל יהודי שפנה אליו עקב פעולה של מוסלמי נגדו, ולרוב גם העניש את המוסלמי: מוסלמי שרצה להרוג יהודי, נענש על־ידי ר׳ אליהו ונשפט ל־36 שנות מאסר, לאחר שהרג מוסלמי אחר; שודדים שביקשו לפגוע כשליחו של ר׳ דוד בן־ברוך הקטן בדרכו חזרה הביתה, השתתקו ולא יכלו להפעיל את נשקם: בזכות ר׳ דוד בן־ברוך התהפכה מכוניתו של מוסלמי, שהפריע ליהודי בעסקים, והוא עצמו חלה תקופה ממושכת: מוסלמי, שטען שיהודי לקח ממנו את האדמה שעליה בנוי בית־הכנסת של ר׳ דוד הלוי דראע, חלה, ובסוף הסכים וויתר על דרישתו; שודדים שתפסו יהודי בדרך, התעוורו בזכות ר׳ חיים פינטו הגדול והיהודי ניצל.

 פרשים רדפו אחרי מוסלמים שחטפו יהודי, כאשר עברו ליד קברו של ר׳ יחייא לחלו, והמוסלמים נפלו לתהום.

 יהודי ניצל מידי מוסלמים שרצו לפגוע בו, כשאמר שהוא בנו של החזן משה לעסרי, והמוסלמים חששו לפגוע בבן משפחת קדושים ידועה זו; מוסלמים שגנבו פרדה ושטיח מיהודי שקרא למולאי איגגי לעזרה, רכבו כל הלילה ועם שחר מצאו את עצמם באותו מקום: ערבי שגנב כסף מארנקו של יהודי אצל מול תימחדארת, נחנק בלילה על־ידי חבלים שירדו מהשמים, ובבוקר החזיר ליהודי את כספו: מוסלמיה שחטפה ילד יהודי, החזירה אותו לאמו, לאחר שר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הופיע בחלום לשכנתה, ואמר לה למסור לשכנתה שתחזיר את הילד, אחרת הוא יפגע בה. ערבים הבחינו ביהודיה שהתלבשה כמו ערביה, כדי לבקר בקברו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ונעלו את שערי הברזל של בית־הקברות במפתחות. בעזרת הקדוש לחצה האשה על הדלת בלילה וזו נפתחה, והיא יצאה לפליאת המוסלמים; שליט העיר שלא קיבל מהרב המקומי את סכום הכסף שדרש, ביקש להורגו וידו השתתקה. הוא השתחרר לאחר שעשה שחיטה לכבוד ר׳ משה חאליווה: יהודיה שנכנסה לקברו של ר׳ עלי בן־יצחק, הצליחה לצאת דרך חור שנפתח בקיר בזכות הקדוש, והערבי שהלשין עליה נשרף על־ידי הערבים שבאו להרוג אותה_; יהודי עמד ליד העץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן ומוסלמי שרצה לירות בו נהפך לפסל. היהודי ביקש מהקדוש רחמים על המוסלמי, וזה השתחרר והודה בזכותו הגדולה של ר׳ עמרם. הקדושים הגנו על היהודים גם נגד השלטונות. מסורות רבות מספרות על סוהרים יהודים, שסחרו בסחורות מסוימות בתקופות בהן היה אסור לסחור בהן. כאשר קראו בשם הקדוש נהפכו הסחורות האסורות למשהו רגיל, ואחר־כך שוב חזרו לצורתן המקורית: כך נהפך פלפל שחור לתירס, קמח, עדשים, חיטה וכו׳ בזכות ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה וראובן; תה וסוכר נהפכו לתירס, חיטה וחומוס בזכות ר׳ דוד ומשה, וערק נהפך למים בזכות ר׳ חיים פינטו הקטן, ולשמן בזכות ר׳ דוד ומשה; יהודי, שהגיע לארבע טוגאנה עם ארבע מזוודות מלאות סחורות אסורות ונלקח לקאדי, טען כי המזוודות ריקות, וכי הביאן כדי להעביר את חפצי אביו לקזבלנקה. כאשר פתח הקאדי את המזוודות ראה שהן אמנם ריקות וכך ניצל היהודי בזכות ר׳ דניאל השומר אשכנזי; בתקופה שהיה אסור לסחור בנחושת, ניצל סוחר יהודי שקרא בשמו של ר׳ דוד ומשה, והשוטרים מצאו אצלו רק פלפל שחור וכרכום או צמר.

רצא

סליחות ושירים

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש ז"ל ידוע הוא בשפתו המליצית והחדה כתער, חרוזה ויפה, שקולה ומדודה ותמיד קולחת, למען גם עמך יבין את כוונתו של המשורר הדגול….הוא חיבר שירים וסליחות הנופיעים בכרף א' של אוצר המכתבים..

אביא קצת מפניני לשונו של מורנו ורבנו רבי יוסף משאש זצ"ל.

להלן הסליחה הראשונה המופיעה בכרך א'…ראו נא רבותי איך רבי יוסף מתאר את גודלן וחשיבותן של המצוות, אשר הן הילדים שלו שילוו אותו ביום דינו….

חשון. לעי״ת צ׳א״ר אלביצ״א יע״א.

ידידי חמד בחורים, הולך במשרים, החכם המפואר,

כהה״ר אברהם פחימאת ישצ״ו. מכתבך היקר הגיעני, בו הפצרת בי הרבה, להעתיק לך הסליחה אשר חברתי, לחן ״מלכי עולם בורא״ ורמזתי בה, משל הג' חברים, הנזכר בפרקי ר׳ אליעזר זיע״א, שהם, העושר, והבנים, והמצות, עם המסרה שעשו בעלי המוסר על זה, שהיא, הן אני עץ יבש, שהוא העושר, הן אני נשארתי לבדי, אלו הבנים שמלוים אותו עד הקבר, ועוזבים אותו לבדו, הן אני כפיך לאל, אלו המצות, שהם מליצים טוב על האדם לפני האל. כאשר ראית בהיותך בביתי ובחומותי באלול שעבר.

ידידי! הרי היא לפניך, סימנה, יוסף חזק:

מלכי שוכן ערץ, פדה נא מחרץ, ליושבי ביתך.

 יצורי חרדים מפחד דיניך, כי נפשי יודעת עובדי רצונך, ואחרי גוי השלכתי חקיך, זעתי ונבהלתי, כי הן אני גדר פורץ, ליושבי ביתך.

 ואדרת עושרי אשר אני לובש, בקשתי להיות לי פה לפני כל חובש [פי׳ מושל, כמו לא אהיה חובש, ישעיה ג׳ פ׳ ז'], והיא השיבתני הן אני עץ יבש, בקול מר צעקתי, הוי בוגד כפתן חרש. ליושבי ביתך.

סעיפי השיבו בני יהיו הודי, הם ענו עד קברי ילכו עמדי, אוי לי כי הן אני נשארתי לבדי, אהה כי ילדתי, בנים אשר אין בם דורש. ליושבי ביתך.

פועל טוב אם היה לי בשמחה יואל, לבקש בעדי לפני צור הגואל, הוא יאמר לי הן אני כפיך לאל, בושתי ונכלמתי, כי אני ממצות רש. ליושבי ביתך.

חי זך קיים לעד דלתיך דופקים, קראנוך אדני ממעמקים, מלפניך אל תשיבנו רקים, שמע תחנתי, צור מרחם על הארץ. ליושבי ביתך.

עוד אחרת, לחן ״בן אדם״, סי׳ יוסף משאש חזק:

יום דינךך, שים בין עינך, רעיונך בו יהיו פונים.

ואז לבך, יתר ובך, יבא פחד ויגונים.

סור מרע, וגם זרע, צדק וטוב ברוב אונים.

פרט חטאך, לפני בוראך, בבכי ורוב תחנונים.

מחצות קום, איש לב עקום, לבקש על רוב זדונים.

שפוך שיחך, בעוז כוחך, לפני אדון האדונים.

אולי תשפיק, לצון תפיק, מהאל שוכן מעונים.

 שים לבך, לניב פיך, ותפחד עשרת מונים.

 חזק שחול, קדש מחול, עמך בני האיתנים.

הנה, אם כבודו אחת דיבר, שתים זו השמעתיהו, ואם יעלו לרצון לפניו, יודיעני, ואוסיפה כהנה וכהנה, מאשר חברתי, כאשר ראה כבודו. ואשר שאלת להגיד לך מקום משכן כבוד המאמר, לעתיד לבא, באין עכו״ם ומתגיירין וכו', ומניחין תפלין בראשיהן וכו'. המאמר הזה הוא במס׳ ע״ז דף ג׳ ע״ב, ע״ש, ובמפרשים שם. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא; נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו , מעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו, ויתודה וישוב –  ואמרי לה ימשמש במעשיו

סימן רסו.

תמוז לעיר צ'אר אלבידא יע"א.

ידידי החה"ש כהה"ר יצחק אדהאן. שלום שלום

מכתבו בהיר הגיעני, בו הפציר בי, להעתיק לו, את הקינה אשר ארגתי לט"ב, כאשר ראה אותה כתובה אצלי, בהיותו בשבוע שעבר, זה נסחה ידידי, תמרור, ציון הלא תשאלי, סימן אני יוסף משאש חזק.

אקרע לבב בזכרי / את גלתי ושברי / ומדרך תחת צרי / מבטן לעבד לו.

נפל שכב כארי / אויבי בעיר הדרי / ושרף את דבירי / וה' הניח לו

יום ולילה כנורי / נהפך לבכי תמרורי / עלי עמי יקירי / כשל ואין עוזר לו.

וטבח צר צרורי / עם קדוש כעשירי / ומלא חוצות עירי / קבורה לא הייתה לו.

סר מעלי פארי / הושלך לארץ נזרי / אבד עמי בחירי / פליטה לא הייתה לו.

פשט מעלי עורי / ובלע את בשרי / ובתוך מקדש אל יוצרי / הוא אוה למושב לו.

משחקים תשורי / אלהי ישעי אורי / ולמה תישן עורי / לראות מה יעשה לו.

שאר עמל תגברי / ושפוך על אויב חרי / אפך עדי תבעיר / על אשר ימצא לו.

אמור לו התנערי / מעפר קום לך ברי / וכל טוב אל תחסרי / ובול הרים ישאו לו.

ששון שמחה תאדירי / וטל חיים תמטירי / על טמוני עפרי / יקומו איש על דגלו

חזק עמך יה צורי / ולקבצו מהרי / אז יאמרו גויים אשרי / זה העם שככה לו.

עוד שאלתני ידידי, מה שנאמר בקדושין דף פ"ב ע"א במשנה, שלא עניות מן האמנות וכו…, אלא הכל לפי זכותו של אדם וכו…וכתבו שם התוספות לפי זכותו, פירוש, לפי מזלו, דבני חיי ומזוני לאו בזכותא, אלא במזלא וכו…והקשה כבודו, והלא אמרו רז"ל אין מזל לישראל ? ( שבת קנ"ו )

תשובה : קושיא זו כבר הקשה אותה הגאון בעל עץ חיים, פירוש על השמניות שם, ותרץ, שעל כללות ישראל אמרו אין מזל, כי חלק ה' עמו, אבל כל יחיד יש לו מזל, עיין שם וגם בתוספות יום טוב.

אני היו"ם ס"ט

תעודה מספר 11

תעודות אלו המובאות על ידי רבי דוד ז"ל הינן רכוש בעל ערך רב מבחינה היטורית וקהילתי. םסקי דין שונים בעיקר בענייני רכוש, חלוקת הכנסות, כפי שנראה בתעודה הזו ובכלל ההווי של יהודי מרוקו בצוק העתים ובשנות רווחה והשקט….הדאגה לזול והשיוויון בפני הציבור של בעלי המשרות, ניכר היטב בתעודות אלה…אים כאן הטיה, כעני כעשיר, דין אחד הוא לכולם מחד גיסא ונמאידך גיסא אין בעלי השררה מחפשים להם כבוד ומעדיפים לפיול בקשט וללא הרבה רעש…

התנ״ב – 1692

ק״ק קהל צפרו יעי׳א

אחדש״ו – אחרי דרישת שלום שלומך-ים וטובך-ים כראוי – כבוד-כם – כלכם –  כבר כתבנו לכם פעם ושתים על ענין וסדר הנהגת השתי בתי כנסיות שבמ״ק דהיינו שיתקבצו כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות ביד הגזברים ויתחלקו על הסדר הכתוב ביד הח' ה"ש כהה״ר אהרן ן' זכרי ויורשי הח׳ ה״ש כהה״ר יוסף גבאי וכהה״ר יוסף ן׳ עטייא זלה׳׳ה. וטעמא הוי משום שלא נמצא מי שימלא מקום אותה ב״ה. וזכו בעלי ב״ה הגדולה בכל הקהל, וכשפתחו אותה ב״ה שלא ברשות בד״יא והלכו קצת מהקהל לאותה ב״ה כל ההכנסות הם לבעלי ב״ה הגדולה. ולא שמעתם ולא הטיתם אזניכם, ולא זו בלבד שפתחו אותה ב״ה שלא ברשות כאמור. אלא שלמדנו מפי השמועה שקצת מיחידי הקהל רוצים לפתוח ב״ה אחר להתפלל בו, וכל אחד בונה במה לעצמו. ואלו היו בעיר רוב צבור ואין השתי בתי כנסיות מכילות אותם היה מן הדין לפתוח ב״ה אחר להתפלל בה משום יגדיל תורה ויאדיר, ואעפ״כ כל ההכנסות יזכו בהם בעלי ב״ה הגדולה, כיון שהחכמים ז״ל שהחזיקו בשאר הבתי כנסיות לא הניחו בנים ממלאים מקומם כראוי. אלא שידענו נאמנה שאין כוונת הפותחים לש״ש אלא להתגדר ולהתגדל ולעשות להם שם ולמנות להם ש״ץ אשר יבחרו כדי שתקרא ב״ה על שמם וכל כוונתם למעט הנאות השתי בתי כנסיות הנז', לכן אינו מן הדין לפתוח שום ב״ה אחר רק אם יראה בעיני בדי״א בהסכמתם, ואם לא תהיה ע״פ והסכמתם המתפלל בה הוא מתפלל בחזקה ואין עונין אחריו אמן, ואתם מותרים ועומדים, וג״כ אתם מותרים ועומדים על ההכנסות של הב״ה הקטן אם לא תתקבץ ביד הגזבר ותתחלק על הסדר שכתבנו לכם, כל הנוטל הכנסותיה כאלו מועל בהקדש וכל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם  ח״ו ואי לא צייתי דינא השתא מחמת המחזיקים בידם ומחמת שהחמס קם למטה רשע ותשלך אמת ארצה, יבוא זמן שסוף בעלי זרוע ליפול ויקוב הדין את ההר  ומי שנטל שום דבר מהכנסותיה ממיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם  וכל נכסיו אחראין ומשועבדין לפירעון, ואף זו מן התוכחות ששמענו אומרים שנתייעצו רוב צבור ליטול לעצמם כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות הנז' והמוחזקים הנז' יתנו להם קצבה לכל א׳ משל צבור, וזו לא שמענו ולא ראינו, וכי אומרים לו לאדם שיתן ממונו מתנה לאחרים ויתפרנס משל צבור דמאן דאכיל דלאו דיליה וכ'  ואם רואים הצבור שקצתם אינה מספקת להם הכנסת ב״ה ויוסיפו להם משל צבור תבוא עליהם ברכה, אמנם ליטול מה שהוא שלהם ושל אבותיהם ויפרנסו אותם משל צבור לא שמענו כלומר לא סבירא לן, שכבר הם מוחזקים מימות אבותיהם וחזקה זו ר״ל חזקת שררת בית הכנסת והנאותיה היא כירושה שאין לה הפסק לעולם ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותה ממקומה.

עוד שמענו שכשידעו קהל בית הכנסת הקטן שהכנסותיה יטלו אותם בעלי ב״ה הגדול, ישבו להם ואינם מוכרים הרינטא״ש – הכנסות בשלון ספרדית –  כנהוג ואינם משתדלים לגבות נדרים ונדבות כנהוג וכמעט הפקירו הכל וכל הרוצה ליטול בחנם יבוא ויטול, וש"ץ שלהם נותנים לו דרך מתנה משלהם, וזו הערמה גדולה, ולכן אותו ש״ץ המתפלל שם צריך ליתן דין וחשבון לבעל ב״ה הגדול מכל מה שנכנס בידו מאותה ב״ה בין מרינטא״ש בין מנדרים ונדבות בין ממתנות, ובעלי ב״ה הגדול יתנו לו שכר טורחו כפי ראות עיני בדי״א, וג״כ הרשות ביד בעלי ב״ה הגדול להשביע לש״ץ הנד שבועת הנאמנות מכל מה שנכנס בידו מההכנסות הנז' הוא וכל מי שנכנס בידו הכנסות ב״ה מיום שפתחו אותה ועד היום הזה כל אימת שירצו וכל איש אשר ימרה את פינו בזה דינו ככל מאן דלא ציית לדינא ועתיד ליתן את הדין נאם החותמים בחשון כשנת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים  ליצירה פה מתא פאס יע״א

יעקב אבן צור – שאול בא״א יעקב נ״ע אכן דנאן סי״ט – אפריט מונסונייגו סיל״ט – רפאל עובד אכן צור        אליהו הצרפתי ס״ט                                          מתתיה סירירו ס״ט

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.

מנפלאות האדמו"ר הקדוש רבי שלום בר-חנין

מרפא חולים, מוציא עין הרע, מברך וכותב להצלחה, לפרנסה, שלום בית, זיווג, עקרות ועוד ועוד….

הצדיק בחייו

שוחט, מוהל,סופר סת"ם, כתב ספרים רבים, לימד תלמידי חכמים והרביץ תורה ברבים, דיין בצעירותו, רב העיר נטיפה ובעיר אסקורה (שבתפיללאת). בהמשך היה אב בית דין, למד באותו בית מדרש עם הצדיק רבי רפאל אנקווה זצוק"ל. היתה לו התגלות של אליהו הנביא זכור לטוב ועם מלאכים משמיים שלמדו יחד איתו. (הוא הצאצא של הראבד אברהם בן דוד).

מס' ימים לפני מותו קיבץ הצדיק רבי שלום בר חנין זצ"ל את תלמידיו ואת כל בני משפחתו ואמר להם כי ב-כ"ב בטבת רחצ"ת  אני הולך לעולמי, וכך זה קרה, ביום מותו, ירדה משמיים מנורה מקושטת וכולה זהב טהור לביתו של הצדיק, שהאירה את כל ביתו של הצדיק.

בהלוויתו של הצדיק ליוו אותו לעולמים אלפי בני אדם יהודים ולא יהודים כאחד, מכל הרי האטלס שבמרוקו ומחוצה  לה. האבדה היתה קשה עד עומק נשמתם על אובדן צדיק גדול שהיה בשבילם הכל, אי אפשר לתאר במילים את גדולתו וסגולתו של הצדיק בחייו  עפ"י עדויות של אנשים רבים מכל קצוות הארץ והעולם.

העתק מהמצבה הקודמת מהעיר נטיפה שבהרי האטלס שבמרוקו

שר' היה נטמן  איש נטע נעמן ישר ונאמן לגן עדן מזומן הדיין המציין עד זקנה ושיבה עובד ה' באהבה וכל חייו נלהב מלמד תינוקות של בית רבן והרביץ תורה ברבים זה שמו הטוב והישר, החכם השלם כבוד הרב רבי שלום בר-חנין זצ"ל היו ימיו צ"פ תשעים ושמונה שנלב"ע יום א' בשבת כ"ב לחודש טבת  שנת רחצ"ת  ת.נ.צ.ב.ה.

תעודה 15

מסגן־קונסול בריטניה לאסתר אנהורי, אלמנת יהודי ששכר בית מהממשלה

Mogador Jan[uary] 28, 1878

M^rs Esther AnahoryMogador

Madam

The house in which I reside having been rented formerly from the Moorish Government by your late lamented husband. I shall be much obliged to you if you will inform me whether the premises adjoining the house where there is now a synagogue  formed part or were included in the rental of the house in your husband's life time. I shall also be glad to learn, what use he made of the place and how it eventually passed into M^r Yuli's  hands.

I am

(signed) R. Drummond Hay.

תרגום

מוגדור 28 בינואר 1878

את הבית שבו אני גר שכר לפנים מהממשלה בעלך המנוח. אהיה אסיר תודה לך אם תודיעיני, האם החצרים הקרובים לבית ששם עומד עתה בית־כנסת, היו חלק או נכללו במושכר בזמן שבעלך היה חי. הייתי רוצה לדעת איזה שימוש הוא עשה במקום, ואיך זה עבר לידי מר יולי.

יהודה לוי יולי (1878-1805), יליד מוגדור, קיבל אזרחות של בריטניה ב־1835, מנכבדי קהילת מוגדור, סוחר אמיד מ׳סוחרי המלך, גר בקסבה בבית שהיה שייך לשלטונות. היה אחד המארגנים של הוועדה לעזרת יהודים שהוקמה בלונדון בראשותם של מונטיפיורי והברון אנתוני רוטשילד. ב־1866 היה במצוקה כספית, והסולטאן נענה לבקשתו לסייע לו. בעל רשיון מהסולטאן לייצא לאנגליה. ראו עליו להלן: תעודה 40. הוא נזכר בארכיון משרד החוץ של בריטניה מ־7 ביולי 1851 עד 1878 בתיקים אלה: /631 FO 99/121,130,150; FO 2-6, 8; FO 830/1, 2; BMAIU, 1875, March, p. 35; JC, 1892, 22 July, p. 13; 1894, 22 11 .June, p ז מ׳ אביטבול, תשנ״ד, מס׳ 74, 87 ;,1988 ,Miege, II, 1961, p. 574; Schroeter 33 .p. משפחת יולי לוי ובני משפחת בן סעודה היו קרובי משפחה והקימו יחד רשת כלכלית שהקיפה מרכזי מסחר באנגליה, בצרפת, בגרמניה, בפורטוגל ובאלג׳יריה. בידי המשפחה מסורת שהם לוויים מיוחסים. על ראשי התיבות של שמם ׳יולי׳ — ייבאו וישתחוו לפניך ה״: בן נאיים, תרצ״א, דף קכא. על המשפחה: בנטוב, תש״ם, עמי 158-131 ;;'Corcos, 'Yuly 44 יוסף הלוי יולי חתום על מכתב לשגריר בריטניה סאטוב ב־29 במאי 1894:  על סוסו רכב מלך הבלגים בביקורו במוגדור 

היה מן התורמים להדפסת ספרו של ר׳ יהודה ארוואץ, הוד יוסף (ירושלים תרס״ה). נזכר בהקשר לחגיגות הניצחון של הסולטאן

תעודות 18-16 תביעתה של שמחה אלמאליח

תעודה 16

מהקונסול־בפועל של בריטניה במוגדור ר״ל ג׳ונסטון ליהושע יולי בקשה לשמש מעריך בתביעה של שמחה אלמאליח

British Consulate Mogador, 12 June 1879

1879 June

Thos. Yule Esq[uire] Mogador Sir

Your services as Assesor in the suit of M^rs Simha Elmaleh versus M^r George Broome, for recovery of goods, are hereby requested.

The consular Tribunal will be established at this Consulate on Friday next the 10^th instant at two o'clock in the afternoon when you will have the goodness to attend.

I am &c (signed) R. L. M. Johnston Acting H. M's Consul

תרגום

12 ביוני 1879,

הנך מתבקש לשמש מעריך בתביעה של הגב׳ שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום בקשר להחזרת סחורה.

בית־המשפט הקונסולרי יקיים את ישיבתו בקונסוליה זו ביום שישי הבא ב־10 בחודש בשעה 2 אחר הצהריים, הואל נא בטובך להופיע.

תעודה 17

מהקונסול־בפועל של בריטניה במוגדור לבן דהאן בקשה לשמש מעריך בתביעה הנ״ל

British Consulate Mogador 12 June 1879

1. M^r Bendahan Esqu[uire], Mogador Sir
2. Your services as Assessor in the suit of M^rs Simha Elmaleh versus M^r George Broome, for recovery of goods, are hereby requested.
3. The Consular Tribunal will be established at this Consulate on Friday next the 13^th instant, at two o'clock in the afternoon, when you will have the goodness to attend.
4. I am ) signed) R. L. M. Johnston Acting H. M's Consul

תרגום

מוגדור 12 ביוני 1879

הנך מתבקש לשמש מעריך בתביעה של הגב׳ שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום בקשר להחזרת סחורה.

בית־המשפט הקונסולרי יקיים את ישיבתו בקונסוליה ביום שישי הבא ב־13 בחודש בשעה 2 אחר הצהריים, הואל נא בטובך להופיע.

2

10 באפריל 1873. תזכיר משותף של שגרירי בריטניה וצרפת במארוקו לסולטאן מוחמד ה-4, על רקע מידע שהגיע אליהם מיהודים באירופה, בדבר אילוצם של יהודים ע״י מושלי רבאט ומכנאס לבצע עבודות בשבת. הם מבקשים שיוציא הוראות למושלים לבל ייאלצו יהודים לעבור על מצוות דתם.

FO 99/154

Morocco 10th April 1873

 Memorandum of tyrannical acts towards the Jews of Rabat and Mequinez,

by the Governors of those towns

The elders of the Hebrew communities in Europe, have brought under the notice of the undersigned, acts of the Governors of Rabat and Mequinez, which they are persuaded are in opposition to His Majesty's well known justice towards His Majesty's subjects, whether Mohammedan or Jew. It is declared that the authorities have compelled the Jews to work on their Sabbath, and thus to disobey the laws of God as revealed to them through Seedna Moses. The Governor of Rabat has compelled certain Jews, to salt on their Sabbath the heads of some rebels sent to that town to be exposed.

His Majesty the Sultan, and His Majesty's ancestors, have always desired that the Jews should have full freedom in the exercise of their religion. This act of tyranny has been published in the journals throughout Europe, and has left a very unfavorable impression on the minds of Foreign Governments, as it is supposed that the Governor of Rabat acted under the authority of His Majesty. As the undersigned desire that their respective Governments should not alter, in any way, the opinion they entertain of His Majesty's sentiments of justice towards his Hebrew subjects, they have thought it their duty to bring this fact under His Majesty's notice, and they are persuaded not only that a severe reprimand will be given to the Governor of Rabat for his arbitrary conduct, but that orders will be given to all governors at the towns, not to compel the Jews to infringe the tenets of their religion.

It will be a further satisfaction to the undersigned if the Sultan will cause a letter to be addressed severally to them, by one of His Majesty's Ministers, expressing His Majesty's disapproval of such acts, and stating that orders have been sent to His Majesty's authorities in the sense they have desired; as this communication would be transmittted to their respective Governments.

S(igne)d C. Tissot & J.H. Drummond Hay

מנהגי החופה בתאפילאלת על פי מליץ טוב לרש״א

להלן פרט־ם, הלכות ומנהגים על החופה בקהילות הדרומיות של תאפילאלת: מקום החופה, עיתוי־:, סדר עריכתה, הקידושין, ברכת חתנים ושבירת הכוס.

החופה הפילאלית הוקמה באחת מפינות הסלון מתחת לתקרה בצורת סוכה מקושטת בענפי דקלי התמר, על במה מוגבהת, כאשר הפתח עשוי בצורת קשת.

העיתוי

א.   החופה נערכת בלילה ׳בשלישי בשבת׳ ולאלמנה ׳בששי בשבת׳.

ב.   נהגו לשאת נשים גם בסוף החודש בימים, שאין הלבנה במילואה.

ג.    נהגו להכניס את הכלה לחופה גם כשהיא נדה, ומודיעים לחתן לפני החופה.

כדעת הרמ״א, וכדי שלא יטען החתן, שקידושי טעות הם (רש״א, שם).

סדר עריכת החופה

א. נהגו להקל בחופה ובקידושין, שנעשו גם על ידי תלמיד חכם פשוט.

ג. סדר עריכת החופה הוא כך: קריאת הכתובה תחילה, אחר כך ברכת האירוסין וקידוש הכלה בטבעת ולבסוף ז׳ ברכות.

הקידושין

א.   נוסח ברכת האירוסין הוא ׳אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין בא״י מקדש עמו ישראל׳.

ב.   נהגו לערוך נישואין לשני אחים ביחד בני י״ג-י״ד או אחד בן י״ב ואחד בן י״ג

 כדי לצמצם בהוצאות של שתי חופות, שגרמו לתוצאות קשות.

ראה מליץ טוב א,ג, עמי א. בסוף 1963 נערכה בארפוד חופה משותפת באותו לילה לשני אחים שמעון ויחיאל פרץ בני אחות אבי. באשכנז לא נהגו לערוך חופה לשני אחים באותו יום (ראה הנישואין כהלכתם ה, ו) ראה מליץ טוב, שם.

ג.    לא נהגו לברך ברכת חתנים לשני חתנים ביחד, אלא לכל אחד בפני עצמו בין שהם אחים, בין לאו.

ד.   נוהגים להכין שתי כוסות של כסף ושל זכוכית או שתיהן של זכוכית ושוברים כוס של אירוסין.

ה.   נהגו שהמברך ברכת אירוסין טועם כוס הברכה וטועמים ממנו החתן והכלה. המברך ברכת אירוסין ונישואין אינו טועם אלא טעימה כלשהי, ואינו שותה כשיעור ברכה אחרונה.

ו.    נהגו לשפוך על הארץ מה שנשאר מכוס של ברכת אירוסין לסימן ׳נשפך יינו סימן טוב לו׳… ואין חוששים לעניין ביזוי משקה, כיוון שהוא מועט.

ז.    לא נהגו לייחד עדים לקידושין לשמוע ולראות מסירת הקידושין, ואף־על־פי־ כן קידושין מעליא נינהו.

ח.   יש משפחות, שנהגו משנים קדמוניות לקדש במטבע של כסף, ויש שנהגו לקדש בטבעת של כסף, ואלה גם אלה יש להם על מי שיסמוכו.

ט.         נהגו שהחתן המקדש, נוטל בידו הטבעת ונותן לכלה בשעת מאמר הקידושין ׳הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל׳ בין בתחילת המאמר בין באמצע ובין בשעה שאומר ׳כדת משה וישראל/ שהרי בתחילת העניין עוסקים בקידושין ולשם קידושין, ואין שום חשש למקדש במלווה.

ברכת חתנים ושבירת הכוס

א.   לא נהגו לחלק את שבע הברכות לאורחים, ועורך החופה קורא את כולן.

ב.   נהגו לחתום ברכה אחרונה במילה ׳ומצליח׳: משמח חתן עם  הכלה ומצליח׳.

שני חכמי תאפילאלת וארפוד דנים בהרחבה על פי מקורות בתוספת המילה ׳ומצליח׳ ותומכים בה, ראה מליץ טוב סב, עמי עב-עג יפה שעה, סימן קי, עמי רכט-רל. גם בצפרו נהגו לאומרה, ראה נהגו העם, עמי רט-רי, סעיף יח, ראה שו״ת בצל החכמה תשי״ט לר׳ בצלאל שטרן חלק א, סימן כו וכתר שם טוב לשם טוב גאגין, חלק א, עמ' תרד הערה תשו התומכים בתוספת ׳ומצליח׳ וכן הוא מנהג לונדון (ראה שו״ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך א, אורח חיים, מימן יד). ידועה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף נגד התוספת ׳ומצליח׳ בגלל שאינה מוזכרת בש״ס ובפוסקים ונחשבת להפסק בין חתימת הברכה לטעימת היין, ראה שו״ת יביע אמר, חלק ב, אורח חיים, סימן טז.

ג.    כוס של ברכת נישואין — טועם ממנו המברך, ונותנו לעומדים לפניו, וטועמים ממנו, אבל לא החתן והכלה, ואף על פי כן היה הרש״א בבצאר מזהיר, שיטעמו ממנו גם החתן והכלה.™

ד.    לא נהגו לתת אפר בראש החתן לזכר ירושלים, אלא שוברים את הכוס.

ה.   נהגו לשבור כוס של אירוסין, ולא של נישואין, כי כוס של נישואין מביא לגמר זיווג, ואין זה סימן טוב לשוברו, שמורה על שבירת העניין ח״ו.

פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע״א

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו חפץ ה על הש״ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת״ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ״ג פי״א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת״ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש״י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פ״ה ה״ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בשו״ע (יו״ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכוי ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב״ם והרי״ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו ראשון לציון (יו״ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכוי.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ״ל בספרו פרי תואר (יו״ד סימן כח ס״ק ד), שיש ג׳ דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו׳. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו׳ אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה׳ (ברכות דף מג ע״ב). וז״ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרונפ״ל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקיים ועצו מתקיים שפיר מברכין בורא מיני בשמים.

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס״קט), שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב.

(מעשה היה בקום המדינה היה חכם בשם הרה״ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו״ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר).

וכ״ש לתקופת הגר״ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימינו אנו, ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך. וכן שמעתי מפי הגר״י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ״ד אם אדם יקנה ספר נדיר במאות שקלים והפרוטה לא קיימת בכיסו, ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו

א.   אור החיים – על התורה

ב.   פרי תואר – יורה דעה

ג.   ראשון לציון – על הש״ס

ד.    מאור החיים – דרשות שדרש באיטליה נכתב ע״י תלמידו הרב משה פראנקו זצ^״ל

נלב״ע טו תמוז היתק״ג ומנוחתו כבוד בהר הזיתים זיע״א