היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים – שלום בר-אשר- החצרנים היהודים
החצרנים היהודים
סוגיה הראויה לדיון מיוחד היא מעמדם של החצרנים היהודיים במגרב בתקופה זו. יש בה כדי ללמד לא רק על מעמדם החוקי, המדיני והכלכלי של יהודים יחידים, אלא פעמים גם על מעמדן החברתי והכלכלי של הקהילות היהודיות שבהן פעלו חצרנים אלה.
תחילה יש לציין, שבעצם העסקתם של יהודים במישרות גבוהות כחצרנים, דיפלומטים וסוחרים הפועלים בשירות המדינה, נתגלה פער רחב בין ההלכה המוסלמית לבין המציאות. אך שליטי המגרב — כמו גם בארצות מוסלמיות נוספות — משך התקופה שבה אנו דנים, לא יכלו להתעלם מתרומתם הכלכלית והמדינית המכרעת של היהודים למדינה ולחצר. יתרה מזאת, השלטון העריך את נאמנותם הבלתי מעורערת למדינה, ואכן, כאמור, בכל ארצות המגרב התפתח בתקופה זו יותר ויותר מעמד שהיה ידוע מספרד שלפני הגירוש ומהמגרב בתקופות קודמות — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם היה לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות.
מיכלול פעילותם הכלכלית והמדינית של היהודים החצרנים היקנה להם זכויות ומעמד מיוחד. הם היו פטורים מתקנות האפליה שחלו על היהודים או מחלקן: לחצרנים ולסוחרים הגדולים העניקו שגרירי המעצמות הזרות דורונות כמו שמעניקים לסולטאנים ולווזירים: הם היו יוצאים ובאים בארמון המלך, וגם הדיפלומטים הזרים ביקשו את חסדיהם כדי להתקבל לראיון אצל הסולטאן. דוגמה מובהקת למעמד זה היא משפחת בוג׳נאח מאלג׳יר בשלהי המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19. השפעתה ניכרה לא רק ביחסי החוץ של אלג׳יריה ובפיתוח קשרים כלכליים עם אירופה, אלא גם במדיניות הפנים של הדאים. נפתלי בוג׳נאח הגיע לדרגה שהעניקה לו השפעה במינוי באים ובקביעת שכרם. לשיא כוחו הגיע, כאשר מונה לשר הכספים של הדאי מוסטפה בשלהי המאה ה־18, והיה ממונה אף על תשלום שכרם של הייניצ׳רים. (כידוע, רצונו של הדאי להגן על בית המיסחר בקריבוג׳נאח שיצא בתביעה נגד צרפת לפרוע את חובה הגדול עבור התבואה שסופקה לה — שימש עילה לכיבושה של הארץ בשנת 1830 בידי הצבא הצרפתי.)
ואולם, הצלחתם של יהודים אלה עוררה פעמים קינאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסיה, ובמיוחד על המוני העם, שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי־הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה״כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים. כדוגמת ״יהודי החצר״ באירופה, היה גורלם מר ומפלתם מוחצת, אם סר חינם בעיני השליט עצמו. כפי שמתאר הנוסע היהודי האיטלקי רומאנילי את מעמד החצרנים במארוקו בסוף המאה ה־18, הריהם ״לעתים כלי המלך: כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר… אך אם יסתיר רגע פניו מהם… רואיהם יאמרו אים״(משא בערב, בתוך ח׳ שירמן, כתבים נבחרים, ירושלים, תשכט, עמי 78). זאת ועוד: כאמור, מונו יהודים לתפקידים אלה בגלל נאמנותם לשלטון, יוזמתם וחריצותם, קשריהם המסועפים על־פני ארצות שונות ושליטתם בלשונות זרות(ראה לעיל פרק ג): אך מצד אחד מאלפת עדות אחת המובאת בפיו של דיפלומט בריטי במאה ה־18, והשופכת אור נוסף על העניין: הוא ממליץ בפני ממשלתו למנות את נציגיה לא מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבני היהודים שבמארוקו, וזאת ״כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות״ (ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ב, עמי 286). אם דברים אלה משקפים תופעה מקובלת, הרי יש בהם אישור נוסף למעמדם הרופף של החצרנים היהודיים.
יתר על כן, במיקרים מסויימים, כאשר זעם ההמון היה מכוון כלפי השליט, העדיף האחרון להקריב את החצרן ה״זר״ כשעיר לעזאזל. כך למשל הוצאו להורג בשנים 1609 —1669 במצריים שישה צ׳לבים — שרי־האוצר היהודיים של הפחות. המשורר המצרי חסן אלבדרי אלחיג׳אזי, שהיה שייך למיכללת אלאזהר בסוף המאה ה־17 וראשית המאה ה־18, מתאר בשיר די ארוך את מעמדו של שר־כספים יהודי, ובין היתר מופיע זה רכוב על סוס — דבר שהיה אסור, כאמור, על־פי ההלכה המוסלמית — ומשרתים מוסלמים רצים לפניו! מעמד זה היה לצנינים לא רק בעיני חכם־דת זה, אלא גם בעיני חלקים אחרים של החברה. סופו של השר היהודי היה מר: יום אחד, כאשר בא ״לבשר״ על שינויים בצורת המטבע ובערכו, הוא נהרג (נסיבות מותו לא ברורות, וראה במקורות). כמה וכמה מן החצרנים היהודיים של הסולטאנים במארוקו במאה ה־18 סיימו אף הם את שירותם במיתות משונות, או שאחריתם לוטה במסתורין(דבר שלא מנע מאחרים לרשת את מקומם של ההרוגים או המודחים). לעתים גרר מותם של נכבדים יהודיים גורל קשה לקהילה היהודית, כפי שקרה באלג׳יריה בשנת 1805.
כללם של דברים, לחוג החצרנים היהודיים נודעה השפעה ניכרת, שהתבטאה במיוחד בפעילותם הכלכלית, שאותה רכשו בזכות כושרם המיסחרי, יוזמתם ונאמנותם המדינית. פעמים הרחיבו את תחומי פעילותם הרבה מעבר לענייני כלכלה וכספים ואף בעסקי דיפלומטיה ומדיניות היתה השפעתם בלתי מבוטלת. פעילות זו היקנתה להם מעמד חברתי מיוחד, אך ההשפעה שרכשו בעמל כה רב לא שימשה להם ערובה לשלומם לאורך ימים.
חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ – מאת: דר' אלישבע שטרית
על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו. חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב.
על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת 1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא. הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון 70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז"ל ויבד"ל גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב. מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם "קדימה", וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר "תפוס" ולכן בחרו בשם "ישרש" על פי הכתוב בספר ישיעהו (כז'/ ו'): "הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל".
מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל (כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ"ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. "המושב במהותו" אומר אסולין "הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של 'בן ממשיך' ". סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם בעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ"כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.
זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה"ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה"ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו-40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין.
כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ"האונייה אל הכפר").
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים
א. בפברואר 1943 הגיע לתינגיר משלוח עורות שבוצע על ידי יצחק ואהרון סבאח, וזמן קצר אחר כך הגיע משלוח סוכר, אך חלק מהכמות הייתה חסרה. כתוצאה מכך התקבלה החלטה להעביר את העורות ליעדם רק אחרי שיגיעו לתינגיר כל מצרכי המזון המוקצבים. דה פלריה ציין שיוסף סבאח הוא אחד החתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.
ב. באוגוסט 1943 קנו יהודים מתינגיר כמות גדולה מאוד של בד לבן באזור תאפילאלת, וזאת במקביל לחלוקת מלאי של סחורה אמריקנית. רק אחרי שנפוצה שמועה שעומדים לערוך חיפוש אצל היהודים, נמכר הבד במחיר רגיל.
ג. באוגוסט 1943 התקבל מידע על חברה שקמה כדי לקנות תה מעובדים בבסיס של הצבא האמריקני בקזבלנקה, וכל חודש הגיעו לאזור ורזאזאת־תינגיר כ־10 ק״ג מתה זה (מחיר קנייה 500 פרנק, מחיר מכירה 2,000-1,500 פרנק). חוליית ביקורת של הצבא הצרפתי הצליחה לתפוס 20 ק״ג תה שהוסתרו בשקי כמון. יצחק מלכה נתפס עם סחורה מוברחת שקנה מיצחק אילוז בקזבלנקה, ונדון לחמישה חודשי מאסר. אולם הוא הצליח לחמוק מהמאסר בתינגיר, אחרי שהוזהר בטלפון על ידי יצחק בן שושן. דה פלריה ציין שיאניה אילוז ויצחק בן שושן חתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.
מלכה הודה לפני שארייר שקנה ב־20 ביולי 1943 מאילוז, יהודי מרוקני שחי בקזבלוקה, 9 ק״ג תה במחיר 500 פרנק לק״ג והסתיר אותם בשקי כמון.
הקצינים הצרפתים העלו מספר סיבות אפשריות לתלונה של יהודי תינגיר. הם ציינו כי אף שהייתה ליהודים אפשרות להתלונן לפני הפאשא או לפני מפקדי האזור, החבל או המחוז, הם בחרו להעביר את העובדות, נכונות או כוזבות, ישירות לסמכות העליונה ביותר, לנציב הכללי.
שארייר היה סמוך ובטוח שהיהודים פעלו משלושה מניעים:
רצון לפגוע בשיתוף הפעולה בין המנהל הצרפתי למנהל המרוקני, וליצור קרע בין מפקד תינגיר לבין נציג הפאשא.
חשש מפגיעה אפשרית בהמשך קיומו של המסחר בשוק שחור, שבו היו מעוניינים סוחרים יהודים בערים הגדולות.
דה פלריה ציין בהקשר זה שבראשית כהונתו של שארייר ניסה יהודי לשחדו, אך הוא דחה זאת ודיווח על כך לממונים עליו. לטענת ריבו היהודים לא התלוננו לפני הנציב הכללי על הקשיים שהערימו עליהם בסחר החופשי, מפני שזו הייתה הסיבה האמתית למזימתם. תינגיר ידועה בכל הרי האטלס כאחד המרכזים הגדולים ביותר של השוק השחור. באזור פורח המסחר במספר מוצרים: סוכר מתאפילאלת תמורת צבע אודם עשוי מעלי כופר (חנה), שהיה לו ביקוש מהים התיכון ועד ניגריה, תה, שהגיע בדרך כלל מקזבלנקה, שמן, נרות, גפרורים ועוד. ריבו טען כי מאיר אלחדד עומד בראש הארגון המנהל את המסחר בשוק השחור, והארגון פרוש על פני כל האזור ומנצל באופן ציני את האוכלוסייה. הפיקוח הפעיל שהחל מפקד תינגיר לאכוף על מסחר זה מפריע מאוד לספסרים, מפני שהוא מצמצם באופן משמעותי את רווחיהם, ואין תמה אפוא שהם מנסים להתפטר משארייר. ריבו הוסיף כי על פי מקור מידע צרפתי מהימן אלחדד אמר ששארייר ישוב לתינגיר ' רק כדי לארוז את מזוודותיו׳, כמו שעשו לפניו מפקדי תַאנַאנְת ובני־מלאל, וטען כי אלחדד ושותפיו עשו כל שביכולתם כדי לעורר תסיסה כללית בקרב הקהילה היהודית ואף ניסו להשפיע על נכבדים מוסלמים לצאת למרי נגד שארייר. היהודים להערכת ריבו אימצו את הצעדים שנקטו המוסלמים כלפי דיל, ששירת בתינגיר חמש שנים והועבר מתפקידו בלחץ מנהיגים מוסלמים ובראשם הכליפה. אלא שבמקום לפנות לפאשא, הם ביקשו את סיועם של הקונסול האמריקני והקונסול הבריטי, ובכך לדעת ריבו הגדישו את הסאה, שכן הם פגעו במוניטין של צרפת.
- הפגנת כוחם באזור, ושארייר ציין כי מפקד בתאנאנת וקפטן בבני־מלאל כבר הורחקו באותה הדרך.
הערת המחבר : יהודי מתינגיר, יצחק אביטן, הציע לו סל ובו שקדים וחבילות סיגריות. שארייר סירב לקבל את התשורה, ואז נתן לו היהודי מעטפה עבה ובה שני צמידי זהב. שארייר סבר שכדי להפסיק את השמועות הבלתי נסבלות המלוות כל מינוי חדש יש לנקוט צעדים חריפים נגד הצעת השוחד, למען יראו וייראו, והמליץ להטיל על אביטן שישה חודשי מאסר. שארייר אל קולונל אזור ורזאזאת, 'הנושא: בקשה להעניש את יצחק אביטן', 22 בפברואר 1943, שם, עמי 64.
ריבו ציין שארבעה עשר נכבדים מוסלמים מסרו לו עדות בנדון בנוכחות הכליפה של טודרה מבלי שהדבר נכפה עליהם. שם.
הגדה די היתלר – אבישי בר-אשר
ז. מהדורת הטקסט
מרכיבי המהדורה החיבור מובא בשתי עמודות: בעמודה הימנית הטקסט המקורי בערבית־יהודית, ובשמאלית התרגום לעברית. הטקסט הועתק מן המהדורה המודפסת וצוינו מספרי העמודים בה. הבאתי את הכותרות המקוריות ממהדורת הדפוס, אך פיסוק התרגום חדש ואינו צמוד לפיסוק המקור.
לטקסט המוהדר ולתרגומו נוספו הערות שוליים העוסקות בכמה עניינים: שגיאות דפוס ושגיאות המעתיק, שמות מקומות ושמות אישים בשפת המקור, אוצר מילים צרפתי, אוצר מילים ערבי, זיקה ללשון השרח במקרים חריגים, מרכיבים עבריים בלשון, משחקי מילים על בסיס לשון המקור, ביאור המשמע המילולי, חילופי נוסח בתוך הטקסט.
על דרכי בתרגום
ענייני נוסח: כאמור אין בידינו דרך מכרעת לקבוע את הנוסח המדויק של השרח שהכיר המחבר, אך במקרים רבים אפשר לשחזר בעזרת לשונו את הנוסח המקורי שעמד לפניו, הגדה ושרח כאחד. לדוגמה על פי המשפט בערבית ׳האד סנא הנא בלמארסי נואר / סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר׳(׳השתא הכא בשוק השחור / לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין׳ [שורות 11-10]) אפשר להניח שנוסח השרח של המחבר היה מעין זה: ׳האד סנא הנא עביד / סנא זאייא פי ארץ׳ ישראל ולאד לחראר׳. זהו תרגום מדויק של המשפט ׳השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין׳, נוסח אחד מני כמה למשפט זה. ברוח זו השתדלתי בכל מקום לבור לפי העניין את הנוסח, מבין כמה נוסחים שונים ממרוקו של הגדה של פסח ושל השרח שעמדו לרשותי. הנה כמה דוגמאות בולטות לנוסח השרח של נסים בן שמעון לעומת נוסחי שרח אחרים: ׳כייסין׳ (חכמים [שורה 32]) לעומת ׳עולמא׳ בנוסחים אחרים; ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט, בהוראה של זעקה ויבבה [שורה 188[במקום ׳עייטנא׳(עי״ט, בהוראה של צעקה); ׳סנא׳(שנה [שורות 047,11-8 לעומת ׳עאם׳; ׳סחאל׳(כמה [שורות 287,67, 324]) לעומת ׳קדדאס׳(שורה 346); הבחנה בין ׳גנוס׳ בהוראה של ׳הגויים׳(שורות 122, 200, 284) לעומת ׳קאוום׳ לציון ׳עם׳(שורה 374).
ענייני לשון: כאמור לשונו של החיבור מבוססת בעיקר על לשון השרח להגדה של פסח, אשר כדרכה סוטה מעת לעת מן המשמע המילולי בלשון המקור. בתרגומי החלטתי לחזור במידת האפשר ללשון המקורית של ההגדה, על רבדיה השונים – לשון המקרא, ארמית ולשון חז״ל. ציינתי בהערות את המקומות שבהם חורג השרח מן המשמעות המילולית. לדוגמה בשרה מתורגם הביטוי ׳המקום׳ במילים ׳אלאה ברוך הוא׳, שפירושן המילולי ׳אלוהים ברוך הוא׳; אולם בתרגומי העדפתי לשוב אל לשון המקור מן ההגדה של פסח, שבה נאמר ׳המקום׳ (שורה 324). הביטוי ׳ברוך המקום ברוך הוא׳, המתורגם: ׳מבארב אללה ברוך הוא מבארב הוואי, מופיע בתרגום העברי כלשון המקור (שורה 59). הוא הדין במקומות שבהם מופיעה בנוסח המקורי ארמית, כגון הביטויים ׳זמיע זיעאן׳(כל רעב [שורה 16) ו׳זמיע למחדאז׳(כל נזקק [שורה 7]), שבחרתי לתרגמם כלשון ההגדה של פסח: ׳כל דכפין׳ רכל ךצךיך׳ בהתאמה. כך נהגתי גם במקומות שבהם אוצר המילים של הערבית בשרח מצומצם בהשוואה לעברית של ההגדה. אדגים את דבריי בעזרת הקטע הבא:
| ונצעק | ונצעק |
| ׳ונצעק אל רוזוולט יתברך | וגייטנא ילא רוזוילת תבארך |
| שמו׳. | שמייתו. |
| כמה שנאמר: | פחאל מא קאל לפסוק. |
| ׳וימת הינדנבורג ויעל היטלר | מאת האמבורג וטלע היטליר |
| במקום חורבנו. | פמכלייתו. |
| וייאנחו בני ישראל מן | ותנההדו ולאד ישראל מן |
| העינויים ויזעקו. | לעדאב וגייטו. |
| וישמע שוועתם רוזוולט מן | ושמע גיטתהום רוזוילט מן |
| העבודה׳. | לכדמא: |
| וישמע | וישמע |
| ׳וישמע רוזוולט את נאקתנו׳. | ושמע רוזוילט גיטתנא. |
| כמה שנאמר: | פחאל מה קאל לפסוק. |
| ׳וישמע רוזוולט את נאקתם. | ׳ושמע רוזוילט גיטתהום. |
| ויזכרו הוא וצ׳רצ׳יל | הווא ושורשיל תפככרו |
| את תאוות נקמתם | חסיפתהום |
המאפיינים הצורניים : בדיון לעיל ביצוב הצורני של החיבור תיארתי את דרכו הססגונית של מחבר ההגדה והצגתי כמה דוגמאות. בתרגום החיבור לעברית לא ראיתי הכרח לשמור על החריזה הנוקשה שכפה המחבר על הטקסט. וכדי להמחיש את השימוש הצורני במבנים חרוזים, הדגשתי בעמודה הימנית ( של טקסט המקור ) את התיבות החורזות בסופי השורות.
אשר למשחקי המילים ולשעשועי הלשון של המחבר, הערתי חילופי שלון או על שימושים במשחקי לשון במקומות שבהם אין הדבר משתמע במישרין מן התרגום לעברית. הקטע הבא ממחיש את אופן ההתמודדות בתרגום עם המאפיינים הצורניים של טקסט המקור.
ההגדה ברצף אחד.
בבהילו בבהילו
בזרבא זאוו לאמיריכאן במהרה באו האמריקנים
הא לחמא הא לחמא
האד לוזה דעאף הפנים החלשות האלה
די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר
זמיע זיעאן יתסארא ויכאף כל דכפין יתהלך ויפחד
זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר כל דצריך ברעדה מתעופף
האד סנא הנא השתא הכא
סנא זאייא פלהנא לשנה הבאה בשלווה
האד סנא הנא בלמארסי נואר השתא הכא בשוק השחור
סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין
בקטע זה כל המשפטים חרוזים, וכאמור חריזה כזאת אינה ריימת בטקסט המקורי של ההגדה של פסח " דעאף – ויכאך, היטליר – ויטיר, הנא – פלהנא, נואר – לחראר. לא ניתן לשמור על החריזה הזו בתרגום לעברית.
מה נשתנה מה נשתנה
אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע?
די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו
ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף והלילה הזה איננו פוחדים
די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה
ולילא האדי לפרחא פזזוף והלילה הזה בלב שמחה ( או בגוף ) די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו שבלילות ההם במצוקות הורעלנו
ולילא האדי תפררז וסוף והלילה הזה התבונן וראה
די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו
גיר כאייפין ונהרבו רק פחדנו וברחנו
ולילא האדי פלהנא מתכיין והלילה הזה בשלווה אנו מסובין
עבדים עבדים
עביד כוננא להיטלר לעדו עבדים היינו להיטלר הצורר
ופכוננא ליזאליי מן יידו ( les allies ) ויצילונו בעלות הברית מידו
בייד קוויא ובדדרע ממדודא ביד חזקה ובזרוע נטויה
ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים
מא ענדנא פככאן הרי לא היינו ניצולים
לא חנא ולא אולאדנא לא אנו ולא בנינו
ולא אולאד אולאדנא ולא בני בנינו
מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו
ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים
כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה ויודעים מה עתיד לקרות לו
וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו
טרא האדא משכור הרי זה משובח
מעשה מעשה
זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני אירע מעשה בימי של מוסוליני
היטליר וגורינג לממזר היטלר וגרינג הממזר
רבינטרוף וסיאנו טאליאני רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי
כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה
טול האדיך לילא כל אותו הלילה
חתתא זאו מלאכי חבלה עד שבאו מלאכי חבלה
והזזוהום ייא סיאדנא וטלטלום, הוי רבותינו
וורמאוהום פלכושא דצבאח והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר
אמר רבי אלעזר אמר רבי אלעזר
קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור אמר מר רוזולט בנאום
טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר
הדים לאלמאן פליאלי בלכור הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות
חתתא דרשהא מוסיו שורשיל עד שדרשה מר צ'רצ'יל
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית
פטריק מאצאר בדרך ארץ מצרים
טול ייאמך וייאמי כל ימי חייך וימיי
נתפככר מא צאר אזכור מה אירע
טול איים חיאתך ליאלי כל ימי חייך, הלילות
ולעלמא קאלו וחכמים אומרים
טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה
הערבים שמרו על היהודים
באתי לחווה של סי עלי בביר חלימה בתקווה ללמוד עוד על הפרשה. כאמל התגלה כמארח מעולה. בלכתנו בחווה, הוא תיאר לי בחיבה את גודל אדיבותו של סבו – לפועלים, לשכנים, לאחרים – מה שהסביר היטב מה הניע את סי עלי לגלות חמימות כזאת לעובדי הכפייה היהודים. הביקור בחווה עצמה ולימוד הגיאוגרפיה של המקום סייעו לי להבין את ההזדמנות שהיתה לסי עלי להושיט עזרה ליהודים לעת צרה.
כאמל סיפר לי שהחווה של סי עלי רחוקה כמה מאות מטר בלבד מאתר שבו נמצא מסלול המראה קטן שכוחות הציר בנו, לדבריו, בחיפזון בתחילת 1943. יתר על כן, זו היתה החווה הראשונה בצד השני של כביש הגישה שחצץ בינה ובין שטח האדמה שבו נבנה המנחת. אין ספק כי עובדי כפייה יהודים נשלחו מתונים לזג׳ואן תחילה כדי לבנות את המנחת ואחר כך כדי לפנות ממנו את ההריסות בעקבות ההפצצות של בעלות הברית. בדוח מאותה תקופה מתואר עמק זג׳ואן כאחד מאתרי עבודת הכפייה הגרועים ביותר, במיוחד בימים הראשונים לכיבוש, בעת שהיהודים הצטופפו בדירי מטוסים לא מקורים, חשופים לקור ולגשם.46 עם התחזקות המצור של בעלות הברית מסביב לתוניס, היה עמק זג׳ואן בקו החזית. לא ברור אם עובדי הכפייה היהודים ברחו בפועל או מצאו את עצמם לכודים בתוך זירת הקרב. ברור רק שהם חצו את שדות החיטה והתרפקו על השער המרשים, דמוי־המבצר, של חוות סי עלי לבקש מקלט.
שיחק להם המזל שהם התדפקו על דלתו של האיש הזה. לא כל בעלי האחוזות היו מוכנים להציע מקלט ליהודים שברחו ממחנה עבודת כפייה של כוחות הציר. אחרי ככלות הכול, תוניסיה היתה במשך כמה חודשים זירת קרבות שבמהלכם כבשו כוחות הציר וגם הכוחות של בעלות הברית חלק מהשטח, איבדו אותו, ושבו וכבשו אותו מחדש, ולא היה אפשר לדעת בוודאות מי מהצדדים ינצח – ולכמה זמן. אבל היהודים שהגיעו לחוותו של סי עלי מצאו מה שחיפשו – ויותר מכך.
בביקור אביבי בזג׳ואן היום, קל מאוד לדמיין תמונה של סי עלי סקעת, אציל ערבי מרשים, פותח את אחוזתו רחבת־הידיים לקבוצת פליטים יהודים מרופטים. בחצר בעלת הסגנון הספרדי נמצא אוסף שלם של מוסכים, מחסנים, חדרונים ומקומות מחבוא פוטנציאליים אחרים. בבית הראשי עצמו יש חדרים גבוהי־תקרה מעוטרים כולם באותה כתובת ערבית בראש הדלת. מאחורי הבית הראשי היתה מכלאה לבעלי חיים – גדולה, רחבה, ועמוקה – שחלק מהקבוצה הסתתרו בוודאי בתוכה. שישים פליטים במנוסה הם מספר נכבד, אבל באחוזה של סי עלי היה מקום לכולם.
אף כי אבד לחווה משהו מהברק שלה, לא נעלם שמץ מהמסתורין האופף אותה. בעת שכאמל הוליך אותי בשטח, ניגשה אליו אשתו של אחד הפועלים שעובדים שם היום ונישקה את כף ידו, כפי שנשות הפועלים נישקו בוודאי את ידי סבו לפני שישים שנה. כאמל ביקש ממני לא לדבר על הנסיבות של עזרתו הנדיבה של סבו ליהודים בנוכחות פועלי החווה. הם פשוט לא יבינו, אמר, וקורטוב של עצב בקולו. אבל בימים ההם, קשרי הנאמנות והכבוד שאפיינו את היחסים בין סבו ובין הפועלים שלו היו כאלה שכאשר סי עלי הורה לפועלי החווה לפתוח את השער, להכין קפה ולהביא שמיכות לאורחים, הם עשו זאת קרוב לוודאי בחיפזון ובשתיקה כאחד.
אחד ההיבטים המרשימים ביותר בסיפורו של סי עלי – כפי ששמעתיו הן מכאמל במהלך ביקורנו בחווה בביר חלימה והן מאחיו הצעיר עלי, שכעבור שנה וחצי שתיתי אתו בירה בבית קפה בגדה השמאלית בפריז – הוא שאיש במשפחת סקעת לא שמע מעולם על העזרה הנדיבה שהסב הושיט ליהודים. אף על פי שמעלליו של סי עלי נזכרו לפחות בשני ספרים המתארים את קורותיה של קהילת יהודי תוניסיה בזמן המלחמה, איש לא הביא זאת לידיעתם. ולדברי שני האחים, אף לא אחד מהבורחים התקשר אחרי המלחמה עם משפחת סקעת כדי להודות להם. ניכר בעליל שאני הייתי האדם הראשון שסיפר לבני המשפחה על המחווה ההרואית של סי עלי, יותר משישים שנה לאחר מעשה.
מדהימה עוד יותר העובדה שכאמל ועלי הגיבו באותו אופן על התיאור של מה שקרה בביר חלימה ב־1943. שניהם אמרו שסיפור העזרה הנדיבה שסבם הושיט ליהודים נשמע אמיתי. הם נימקו זאת בכך שיש דמיון טמיר בינו ובין סיפור אחר של משפחת סקעת, סיפור על נדיבות של סבם כלפי גרמנים.
לפי כאמל ועלי, שכל אחד מהם סיפר לי את הסיפור הזה במילים ובמשפטים דומים כל כך עד שנראה היה כי זה הנוסח המשפחתי המוסכם, חבורת האנשים המרופטים שהתדפקה על שער החווה של סבם היתה קבוצת חיילים גרמנים שהגיעו אחרי ניצחון בעלות הברית, ולא פליטים יהודים ממחנה עבודת כפייה שבאו לפני הניצחון. כשבעלות הברית גירשו לבסוף את הגרמנים מתוניסיה, וחוללו נסיגה מטורפת של יותר מ־200,000 חיילים גרמנים מכף בון לאיטליה, נותרו רבים מאחור. קבוצת חיילים גרמנים מובסים – חיילים רגילים, הבהירו הצעירים לבית סקעת, לא חיילי אס־אס – הגיעה לחווה של סי עלי. הוא פתח להם את השער, נתן להם מחסה והעסיק אותם בחווה, לבל ייעצרו כשבויי מלחמה. לא ברור כמה זמן נשארו בחווה. האם היו באמת שתי קבוצות בורחים שביקשו מקלט בחווה של סי עלי? או שהמעשה בגרמנים הוא בדיה שהתיישבה יותר עם הרגישויות הפוליטיות האנטי־צרפתיות של תוניסיה, ונרקחה כדי לחפות על נדיבותו של סי עלי כלפי היהודים? לאמיתו של דבר אין לכך חשיבות. לשני ההיסטוריונים היהודים שכתבו לפני יותר מיובל שנים על תוניסיה במלחמה לא היתה סיבה לבדות את הסיפור על מעשה הצלת היהודים הנועז של סי עלי, ולכן אין לנו סיבה לפקפק בקיומו. אם סי עלי לא דיבר על כך מעולם, אם המעשה לא נעשה חלק מהמורשת הגאה של משפחת סקעת ואת מקומו במסורת המשפחתית תפס סיפור חלופי, תקין־פוליטית יותר, של הכנסת אורחים לעת מלחמה, אין בכך כדי לשנות דבר. ואפילו אם שני הסיפורים נכונים, העובדה שהחווה של סי עלי סיפקה מקלט לחיילים גרמנים צעירים, נפחדים ומובסים במרחק יבשת שלמה מבתיהם אין בה כדי להקטין את חשיבות הדבר שסי עלי עשה למען היהודים. היא רק מאשרת את האנושיות הבסיסית שלו.
סוף הפרק " הערבים שמרו על היהודים "
Les Juifs l'Andalousie pour le Maroc oriental
LES JUIFS FUIENT L'ANDALOUSIE POUR LE MAROC ORIENTAL.
Il y a 600 ans, des juifs fuyaient L’Europe et se réfugiaient à Debdou, ville de l’Oriental marocain et terre d’Islam !
A la fin du XIVe siècle, l’Espagne catholique traverse une des périodes les plus troublées de son histoire. Dans un contexte de graves problèmes économiques et sociaux, une vague de persécutions anti-juives submerge la péninsule ibérique et en particulier le sud de l’Espagne et l’Andalousie. Plusieurs pogroms ont en lieu visant les juifs d’Espagne. Ces évènements aussi appelés baptêmes sanglants et connues dans la tradition juive comme les décrets de 5151 (hébreu : גזירות קנ"א gzeirot kan"a) se traduisent par une série de massacres et de conversions forcées qui avaient débuté à Séville le 4 juin 1391 avant de s’étendre à une grande partie de l’Andalousie.
Jeunes femmes juives de Debdou
N’ayant d’autre choix que de se convertir au christianisme ou mourir, Plusieurs milliers de juifs prenaient les chemins de l’exil et traversaient la méditerranée pour aller trouver refuge en Afrique du Nord. Parmi eux, un groupe de plusieurs familles juives décida de s’exiler dans le nord du Maroc et s’installèrent dans la ville de Debdou située au pied de l’Atlas à l’est du Maroc. On les appellera les « Sévillans » du Geros Sbilia.
PHOTOS DES HABITANTS JUIFS DE DEBDOU AUTREFOIS.
La légende voudrait que le rabbin David Hacohen qui mena ces exilés aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde. Cette source existe toujours et elle est devenue aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours « Aïn Sbylia » traduction arabe de “source de Séville”. C’est autour de cette source que le Mellah, le quartier juif, fut construit.
Debdou peut se vanter d’une longue tradition d’accueil. Ainsi, elle a accueilli volontiers les populations juives chassées d’Espagne et qui venaient s’ajouter à ceux autochtones déjà installés dans la ville. Les juifs s’y sentaient en sécurité. La ville est protégée par les montagnes, le plateau de l’Anti-Atlas et un relief escarpé qui la mettait à l’abri des attaques. En situation excentrée, elle était moins exposée que les villes comme Fès ou Marrakech qui connaissaient régulièrement des troubles liés aux conquêtes de pouvoir.
Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Au début du XXe siècle, Debdou était proportionnellement la ville où la population était proportionnellement la plus importante du Maroc.
Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin. Dans son livre « Reconnaissance au Maroc », il nota : » la population de Debdou présente un fait curieux, les israélites en forment les trois quart; sur 2000 habitants, ils sont au nombre de 1500. C’est la seule localité du Maroc où le nombre de juifs dépasse celui des musulmans »
Dans le monde juif, Debdou était connue surtout par la confection de rouleaux de la loi par les sofer (scribes), qui étaient de véritables experts appréciés par leur piété et leur savoir faire exceptionnel. La calligraphie de Debdou était connue au delà du Maroc. En Israël, on peut apprécier aujourd’hui un Séfer-Torah rarissime de Debdou, écrit sur un parchemin en peau de biche. Il avait été offert à l’ancien premier ministre Yitzhac Rabin.
L’histoire de cette ville, aujourd’hui oubliée, est édifiante et extraordinaire. Elle était devenue au fil du temps un foyer du judaïsme éclairé, un haut lieu des études talmudiques dont la réputation et l’influence s’étendait du Maroc à l’Algérie voisine. Pour les juifs exilés de la péninsule ibérique et nostalgiques de la période faste d’avant les persécutions chrétiennes, la vie à Debdou était un prolongement de l’époque sévillane. Cette époque constitua l’âge d’or de Debdou.
Au XVe siècle, Debdou est une citadelle fortifiée et puissante. C’est la période où on parle des Rois de Debdou !! Debdou n’est plus une ville, c’est un royaume qui va peser de son poids sur le destin dynastique marocain. Ce royaume était si puissant que la dynastie alaouite dut s’adresser à Ibn Machâal, le souverain juif de Debdou et de Taza pour trouver auprès de lui appui humain et soutien financier. Sans cet appui, le premier sultan alaouite n’aurait sans doute pas pu asseoir son pouvoir. En effet, c’est grâce au puissant soutien d’Ibn Machâal que le premier souverain alaouite a pu négocier avec les Rhiata, les Branes, Tsoul, Gzennaya, Mtalsa et Aït Wrayn une baïâa qui lui fut accordée. La majorité des marocains oublient que la première capitale des Alaouites n’était autre que…Taza d’où était engagée précisément la conquête de Fès.
Debdou c’est aussi l’histoire du déclin d’une ville. Celui d’une cité, jadis florissante car située sur la route du commerce caravanier liant la région sahélo-soudanaise via le Touat-Tafilelt à la Méditerranée. Ce commerce va s’essouffler quand les Européens arrivèrent à le détourner via la voie maritime. La communauté juive de Debdou a connu des vicissitudes diverses qui l’ont durement frappée. L’une de ces vicissitudes de l’histoire de Debdou n’était autre que la défaite infligée à l’armée du Sultan Abderrahmane lors de la bataille d’Isly.
Les Juifs de Dedbou quittèrent la ville et se retirèrent dans les casbahs tribales réservées aux Juifs chez les Rhiata, les Branes et autres Gzennaya. Beaucoup d’entre eux s’étaient convertis à l’Islam. Même si le choléra a quasiment décimé la communauté au XVIIIe siècle, les deux tiers de la population de Debdou étaient, à la fin du XIXe, juifs. Aujourd’hui, ce qui reste de cette communauté a entièrement émigré en France, au Canada, en Amérique ou en Israël.
Depuis le départ des derniers juifs, la ville est restée comme figée sur son histoire.
Certaines familles juives retournent encore en pèlerinage à Debdou pour aller prier dans les deux synagogues encore debout ou pour se recueillir dans les deux cimetières juifs jalousement gardés et magnifiquement entretenus par les habitants de la ville.
Mais Debdou cherche à sortir de son immobilisme et espère désormais bénéficier de son histoire au lieu d’en porter inutilement le poids. Pour cela, elle mise sur le tourisme pour sortir de son isolement et de son déclin économique. Des opérations de réhabilitation du patrimoine de la ville ont été lancée, une maison de la culture dédiée à l’histoire de la ville est en construction. L’objectif est de faire de Debdou un des pôles touristiques majeurs de la région.
Pour Khalid Sbiâ, son jeune député engagé dans les projets de développement de Debdou, il faut trouver une vocation à cette ville et que cela passe par la reconnaissance de son histoire d’une ville multiconfessionnelle, symbole de tolérance et du vivre ensemble. Ainsi la dixième édition du festival des musiques folkloriques de Debdou qui a eu lieu en septembre dernier a été sous le slogan de la coexistence entre les religions. Et pour que Debdou retrouve son rayonnement, Il faut l’engagement de tous les acteurs concernés, collectivités, Etat et associations locales et pourquoi pas un coup de main de la diaspora juive de Debdou, car après tout c’est aussi leur ville!
איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות -הפרעות בפאס
יום רביעי, 8 במאי, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. הטקס תואר בדייקנות בעדויותיהם של שלמה הכהן ויוסף בן נאים. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳, ׳הרגת ביום אפיך׳, ו׳איכה צאן ההריגה׳ – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. מבחר זה אינו שרירותי, ובייחוד הקינה האחרונה, ׳איכה צאן ההריגה׳, שחיבר המשורר האנדלוסי יהודה הלוי וביטאה בעבור יהודי פאס את הטרגדיה שחוו זה עתה. פלא הוא שכותרת הפואמה שחיבר חיים נחמן ביאליק להנצחת זכר הפרעות הנוראות בקישינב מהדהדת לקינה זו.
איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות פניהם קבצו פָארור והתגוללו בַבִצות
ולעין כל רואיהם מתנכרות בחוצות חָשַך משחור תָאֳרָם לא נִכְּרו בחוצות
חשך משחור תאדם לא נכרו בחוצות […]
החרב יום נגעה עד כהני המשנה ואש אכלה ובוערה ויצעקו ואין עונה
מהם נפלו לתוך אש ומהם לחרב שונא ידעו כי כן נגזר מלפני שוכן סְנֶה
תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות
וילדים מוּצָאִים עֲרוּמִים רְעֵבִים יְחֵפִים שואלים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָמָא מִתְעַלְפִים
מתחננים לשוביהם מול אכזרים חַנֵפִים ועודם פת אֵין לָהֶם ורחמי יוצרם שואפים
עוללים העטופים ברעב בראש כל חוצות
דרך אלוה קשתו ויבצע כל אלה ואין נעתר לקול מעתיר יום החל ויכלה
ובנים נטו עורפם ביד עורפם כמו טלה ורחובות עיר קודש בדמי חסידיו מלא
ופגרי נער הקן ישבו לארץ חוצות
מבצע ההצלה
הוועדה טיפלה בהיגיינה ובניקיון ברובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, בניהולה של הרופאה ברוידו, ובה השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. לקראת אמצע מאי פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון; נערך מפקד תושבים כדי לחלק באופן שוויוני את הקצבות המזון היומיות, שבהמשך הפכו שבועיות: ומחצלות חולקו לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בזמן הביזה.
ב־2 במאי נפתחה קופת הלוואות ללא ריבית לבעלי מלאכה ולבעלי עסקים קטנים כדי לאפשר להם לרכוש מחדש כלי עבודה וסחורות שאבדו בביזה. הקהילות היהודיות האחרות במרוקו באו במהרה לעזרתם של יהודי פאס קהילות טנג׳יר ומכנאס השכנה הצטיינו בנדיבותן.
- הערת המחבר : אלמליח הדגיש בדוחות שלו בייחוד את המאמצים של יצחק אבן צור נשיא הקהילה היהודית בטנג'יר. ייתכן שבעקבות עוינות בין הערים פאס ומכנאס הציג בן נאים את העזרה שהציעו יהודי מכנאס כבלתי מספקת וראה בה עלבון).
ליזמות המקומיות התווספו במהרה תרומות נדיבות, שמקורן בקרנות הצלה שנפתחו באירופה, בעקבות מאמציהן של כי״ח ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה (Hilfsverein der deutsche Juden)
הערת המחבר : חברת העזרה של יהודי גרמניה נוסדה בברלין ב־ 1901, ובדומה לכי״ח מטרתה הייתה להושיט ליהודים במרכז אירופה ובמזרח סיוע חברתי ותרבותי. החברה באה לעזרת יהודי מרוקו, ונם לעזרתם של היהודים הנרדפים ברוסיה.
בבנק של ממלכת מרוקו נפתח חשבון כדי לרכז במקום אחד את כספי הסיוע. בלונדון ההתאחדות האנגלית־יהודית (Anglo-Jewish Association) פתחה את קרן פאס( ,(Fez Fund והנדיב האנגלי סר ארנסט קסל,Sir Ernest Cassel) 1852-1921) תרם 500 לירות סטרלינג. ג׳ייקוב ה׳ שיף(1847-1920 ,Jacob H. Schiff) מניו יורק, שלקח חלק פעיל בסיוע ליהודי מרוקו בוועידת אלג׳זירס, התחייב להעניק סכום דומה לסכום שאספה הקהילה הבריטית בכללותה.
מבגדד ועד ניו יורק, דרך כפרי אלזס ואלג׳ידיה, תרמו הקהילות היהודיות בנדיבות כדי לסייע ליהודי פאס. לדוגמה, העיר תוניס העבירה 7,500 פרנק, ובודפשט אספה כמעט 11,000 פרנק. בקושי חודש לאחר התריתל תרמה חברת העזרה של יהודי גרמניה 60,000 פרנק, וחלקם העביר הקונסול הגרמני היישר לפאס.
הפגנת האחווה היהודית הבין־לאומית הנפלאה הזאת נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאה במשך שבועות ארוכים.
למרות מאמציו העיקשים של הגנרל בדולר להשיב את הסדר על כנו נותר המצב בעיר קשה. בזמן ניקוי המלאה דוכאו תושבי העיר המוסלמית באלימות, והדיכוי היה מלווה בהוצאות להורג מהירות: היקפן התרחב עם הגעתו של הגנרל מואניה. בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג בירייה ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק.
הציר רייניו, שעד לאירועים הקשים היה באותה התקופה המועמד המוביל לתפקיד הנציג הצרפתי ברבאט, גונה בתקשורת בפריז והואשם שלא חזה מראש את ההתקוממות – והוא ומואניה נקראו לשוב לצרפת. הנשיא רימון פואנקרה(Raymond Poincaré) ושר המלחמה אלכסנדר מילרן(Alexandre Millerand) היו מודאגים בעקבות תחזית של התקוממות כללית במרוקו, ולפיכך החליטו לאייש את משרתו של רייניו באיש צבא, ולא בדיפלומט. ב־27 באפריל הם מינו את הובר ליאוטי לציר צרפת במרוקו – הם קיוו שהוא יוכל לשקם את המצב הצבאי והמנהלי במרוקו.
ב־13 במאי הגיע ליאוטי לחופי קזבלנקה על האנייה ז׳ול פרי(Jules Ferry), ולפאס הוא הגיע ב־24 במאי, מלווה בקולונל אנרי גורו (.(Henry Gouraud הם מצאו עיר מוקפת 10,000 ברברים מהריף ומהרי האטלס, מלוכדים תחת הססמה של מלחמת קודש, ואליהם הצטרפו כ־1,000 עריקים מחילות הטאבור.
קרבות עזים נערכו ב־25 וב־26 במאי, והתוקפים אף הצליחו לחדור לתוך העיר דרך פתח צר בחומות. במלאח, ששוב היה נתון לאיום של כיליון, הגיעה הדאגה לשיא, למרות הנוכחות בעיר של יחידת הצלפים, שמנתה 60 איש. אלמליח דרש מן הצבא כלי נשק להגנה אישית, אך נענה בסירוב . לנוכח המצור, ששיתק כל פעילות כלכלית וניתק את האוכלוסייה המקומית היהודית מן המדינה ומאמצעי פרנסה, מצבה הלך והידרדר – אבל המורדים, למרות התקפותיהם העזות, לא הצליחו לכבוש את העיר. כדי לשחרר את פאס יצא הקולונל גורו למתקפה נגד מטילי המצור על העיר. באחד ביוני הוא הביס אותם, רדף אותם עד למחנה שלהם באלחג׳רה אלכחלה, וכסמל ניצחון הביא את הדגל הרשמי של מפקדם, אלחג׳מי, שהיה תומך של בו חמארה. תגבורת אפשרה להמשיך בפעולות הדיכוי במשך כל הקיץ, לפזר את השבטים ולהכניעם.
ליאוטי השליט את הביטחון במרכז מרוקו והעביר את הבירה מפאס לרבאט. הוא השיג את סילוקו של מולאי אלחאפיד ב־25 באוגוסט, לטובת אחיו מולאי יוסוף, שנבחר בשל אדיקותו ואדישותו. העולמא (חכמי הדת המוסלמים) אישרו את בחירתו. ב־6 ביוני עזב את פאס הסולטן האחרון של מרוקו הישנה, עם גורו, שקיבל דרגת גנרל, ומלווים ברייניו הם יצאו לגלות.
החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים יהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים חזרו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אפילו לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.
בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים; הבתים גם הם הורחבו והוסיפו להם מרפסות: בפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו מסיבות ׳דתיות׳. היהודים חיכו לתשלום הפיצויים שביקשו מממשלת החסות כדי להשיב את חיי החברה והכלכלה ברובע לסדרם.
טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר ליד אשתו.
המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר
ס״ד. טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע 
גט כשר ליד אשתו.
ראיתי כתוב בס׳ אבן העזר בכתב יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל: תקננו זה כמה לסופרים הכותבין גטין, שיתנו על הבעל מלבד הרשות שנותן להם לכתוב מאחד ועד מאה, עד שיצא גט כשר כהוגן וכשורה. וג׳׳כ יתנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו ונאבד, אעפ״י שכבר עשו שליחותם, יכולים הם לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר לאשתו. לפי שכבר אירע כמה פעמים שאף אם נכתב הגט כהלכתו, הנה מצד קלקול הדרכים ושבוש הגייסות, הנה הגט נאבד בדרך קודם שיגיע ליד אשתו, וזאת היא הסיבה שנשארו כמה נשים עגונות וצרורות עד יום מותן, ופוק חזי מ״ש הטור ז״ל בטא׳׳ה בסימן קכ״ב בסעיף גי, אמר לסופר ולעדים כתבו גט וחתמו, ותנו לשליח, ונאבד מיד השליח, או שאמר תנו לשליח ויוליך, ונאבד מידו, אין כותבין גט אחר. ואם כתבו ונתנו לה הגט כשר, לענין שאם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת, כמ׳׳ש מוהר׳׳י בעל הטורים ז״ל. ופשוט הוא דעד כאן לא כתב מוהר״י ז״ל, כי אם היכא דלא התנו על הבעל בפירוש לחזור ולכתוב אחר, אם נאבד אחר שיגיע ליד השליח, אכן אם התנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו וניתן ליד השליח ונאבד לו לשליח, שיכולים לכתוב עוד גט אחר מחדש כהוגן וכשורה התנאי קיים. ותקנה טובה היא. נאם שמואל ס״ט ע״כ מצאתי כתוב. ולראיה ח״פ בשלהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ׳׳ק המר ונאנח. וחתום כמהר״ר סעדיה בכהה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳יה.
אדר תכ׳׳ד
ס״ה. טופס תקנה שחייב לה הבעל לגרושתו במזונות, עד שיפרע לה כתובתה במושלם. ושתטול בגדי חול ובגדי שבת חוץ מכתובתה.
שוב ראיתי בס׳ אבן העזר כתיבת יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל, לענין האשה שנתגרשה מבעלה ולא נפרעה כל כתובתה במושלם, שעדיין הבעל חייב במזונותיה עיין בסי׳ צ״ג. ונהגו בכאן במתא פ׳אס יע״א מימות עולם החכמים נ״נ ז״ל, לפסוק הלכה למעשה כאשר ראינו כמה פסקי דינים מהראשונים ז״ל לפסוק שחייב הבעל במזונותיה עד שיפרע לה כתובתה במושלם.
וסמוך לזה כתוב, עוד ראינו כתוב בפסקי דינים של החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שפסקו ג׳׳כ שהגרושה תטול בגדי חול ובגדי שבת, ואין שמים אותם לה מכתובתה. ועם היות שיש מחלוקת בדינים האלו בין הפוסקים ז״ל. מכל מקום מאי דאפסיקו הלכה למעשה כתיבנא. נאם הצעיר שמואל ס״ט. ולראיה שכך מצאתי כתוב, ח׳׳פ בשילהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ״ק המר ונאנח, וחתום עליו החכם השלם כמהר״ר סעדיה נר׳׳ו, בר החכם השלם כמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
ס״ו. העתק מכתב יד החה״ש הדו״מ כמהר״ר שמואל שאול ן׳ דנאן ז״ל, שהעתיק הוא מכ׳׳י הקדש על העליונה כמהר״ר יעב״ץ זלה״ה וז׳׳ל:
שוב ראיתי בכתב יד החכם הה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה וזיל, כתב בעל תרומת הדשן בשאלותיו בסי׳ רמ׳׳ח, בענין נתינת הגט שלא ינתן בלילה, ואף אם לאחר שהתפללו ערבית נראה יום כגון ביום המעונן, עכ׳׳ז אין לתתו בלילה, דלסברתו ז״ל דימהו לדין, וכמו שאין דנין בלילה, כך אין ליתן גט בלילה. וכתב שכך השיב לו בתשובה א׳ מן הגדולים. ולזה תמצא שהרב מוהרי׳׳ק זצ״ל בס׳ ש״ע כשכתב סדר הגט ללמד לסופרים הלכותיו בקצרה, כתב לשם וז״ל בסימן כ״ח, נתינת הגט יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה עכ״ל. ובדקתי בנרות החיפוש, מנין הוציא הרב דין זה, ומצאתי אחר טורח ועמל, שכתב הרב מוהרי״ק ז״ל בב״י חידוש זה בסוף סי׳ קל״ו, ושמעתי הטעם משום דנתינת גט הוי דין ואין דנין בלילה. ואיני יודע מה ענין גט לדין? ושום א׳ מהפוסקים לא חילק להקפיד בכך עכ״ל הרב ז״ל. ובלי ספק, כשהזכרתי זה לחכמים יצ״ו, תמהו מאין ולאין לא ינתן הגט בלילה, עד שהראיתי להם בש״ע כ״ז. ועדיין לא מצאתי לו יסוד, עד שבדקתי ומצאתי בספר א״ה במחודשים, והעלינו בזה שיש לחוש לכך. אבל בשעת הדחק אם האיש נחפז ללכת, או אם הוא ש״מ כמעשה שאירע לנו, יכול הסופר לכתוב הגט בלילה וליתנו מיד ותכף ולאלתר, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, אשר הוא בארצות המזרח. ובעיגונא מצוה עלינו ולכל יודע ספר, להקל בדבר שאין לו שורש מהפוסקים הראשונים ז״ל. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ז״ל עכ״ל ז׳יל. ולראיה שכך ראינו והכרנו כתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים מוהר״ר יעב״ץ ז״ל, וכהה״ר שלום אדרעי ז״ל חתומים. וס״ל נמ״כ וז״ן.
סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאת- אליעזר בשן
סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאת
הוזיר עוד לא ענה לדרישתי בעקבות שוד הסוכן היהודי של אזרה בריטי, על ידי מקורבים למושל דמנאת. הכותב מניח שהוא מצפה לדו״ח של סיד בובקיר שהתבקש לחקור נושא זה. שגריר איטליה שלקח מיד חלק פעיל בהגנה על יהודי דמנאת וקיבל מכתב מהוזיר שהבטיח לו שאם המשלחת תגיע לחצר הסולטאן, היא תזכה להאזנת טענותוהם, ויינתנו הוראות חמורות שימנעו התנכלויות בעתיד.
המשלחת לסולטאן נפלה לידים רעות
כפי שנודע, המשלחת נפלה לידיים שליליות. הומלץ להן לא לחזור עד שיקבלו פיצוי על היחס הגרוע כלפיהם. עצה זו ניתנה על ידי האישים הבאים: Meakin , נתין מאורי בשם בן-אטוול עתה נתין של ארה״ב, שפועל לפי הוראותיו של קונסול ארה״ב, ולוי כהן עורך העיתון,'Reveil du Maroc שהשיא עצה זו. לסיום כתב השגריר כי דמנאת נמצאת באזור השלוח Shlohs בו חי גזע פראי מאד, היהודים שם נושאים נשק, וייתכן שיש אמת בהאשמה שהם מתנהגים בצורה בלתי תרבותית. יש להעיר, כי במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל ב-26 במרס 1885 נאמר:
I have directed Cid Bubeker on his return to Demnat to obtain notarial evidence of הוריתי לסיד בובקיר בשובו לדמנאת להשיג עדות נוטריונית ממאורים ומיהודים). מכתב זהMoors and Jews' :"בתאריך 17 באפריל 1885 בתוספת פרטים על הפעילות הדיפלומטית של קונסול ארה"ב TM- נזכר מתיוס למען יהודי דמנאת
מעורבות שגרירי מדינות אירופה
ב-13 בפברואר 1885 פורסמו הדברים הבאים ב- JC : המשלחת שהגיעה לפאס נמצאת במקום קדוש המעניק להם בטחון חיים. קונסול ארה״ב שמגלה מאמץ לצד היהודים נוטה לבקש מהסולטאן לשלוח שניים מנאמניו יחד עם שני אנשים שימנה השגריר, ואלה יישלחו לדמנאת לחקור את המצב וימסרו דו״ח. לפי הוראות ממשלותיהן כתבו השגרירים של בריטניה, איטליה ואפילו של ספרד, שבדרך כלל אינו מגלה ענין בנושאים הקשורים ליהודים, מכתבים חריפים לסולטאן, בצירוף אזהרה מפני התוצאות השליליות שיהיו לאירוע.
הבעות תודה לשגריר בריטניה על ידי שני רבנים במראכש-א' אדר תרמ״ה, 15 בפברואר 1885
שני הרבנים הראשיים של מראכש, שהיא הקהילה הגדולה הסמוכה לדמנאת, הביעו תודתם לגיוהן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו, על כל מה שעשה למען יהודי דמנאת. מאחלים לו אריכות ימים בזכות מעשיו הטובים בכך שהוא מגן על העולם נגד מעשי עוול.
שליחותו של בובקיר:
האדון מכלוף אלהרר שליווה את סיד בובקיר בדמנאת, הודיע לנו על קבלת פנים נאה שערכו היהודים לכבודו בעיר הזאת. הוא דיבר עם המושל לטובתם, והחזיר את השקט והשלוה ללבות היהודים שנשארו בדמנאת, ולאלה שברחו ממנה. ידיעה זו גרמה לשמחה, והלכנו לסיד בובקיר כדי להביע לו את תודתנו. אנו מודים מכל הלב להוד מעלתו על שבחר בבובקיר על מנת שהוא יטפל בנושא זה. שמחתנו תהיה גדולה יותר כשנראה את סוף הפרשה באמצעות התערבותו של הוד מעלתך השגריר.
חתומים הרב הראשי של מראכש: מכלוף בן מוהן מימון בן דוידוין
אני מביע את תודתי, הוד מעלתך השגריר על התערבותך ועל כל הטוב שעשית עם סיד בובקיר חתום הרב הראשי של מראכש. מכלוף אלחזן.
כפי שפורסם בה' אדר תרמ"ה-22 בפברואר 1885 בכתב העת 'הצבי', היהודים בדמנאת מוכים, ילדיהם ונשותיהם קרבנות של התעללות.
דרומונד האי לא נקט ביוזמה להגנת היהודים
לעומת דברי השבח שהרעיפו הרבנים על שגריר בריטניה הובעה גם תרעומת עליו. בשבועון היהודי בלונדון הואשם שגריר בריטניה במרוקו דרומונד האי בכך שלא נקט ביוזמה בקשר ליהודי דמנאת, ואין זו הפעם הראשונה שלא יזם הגנה על היהודים. החסינות לה זכה המושל האכזר של דמנאת, הביאה לתוצאות שהיו צפויות. כך הידיעה מטנגייר מה־16 בפברואר 1885 שפורסמה ב- JC ב-6 במרס.ב-17 באפריל אותה שנה פורסם שם, כי המשלחת היהודית מדמנאת תבוא לפאס לאחר הפסח, ומכאן תקבל ליווי שאורגן מטעם הסולטאן כדי לשומרם בדרך לדמנאת. הכותב משבח את קונסול צרפת מר Feraud שהתחיל בתפקידו בחודש זה הוא שולט בערבית, והאגודות היהודיות באירופה צריכות להודות לו על עזרתו למען אחיהם במרוקו.
במהומות נאסרו יהודים ואשה אחת נדרסה
ב-24 באפריל 1885 פורסמו הדברים הבאים ב – JC בשם Gibraltar Chronicle היו הפרזות בעיתונות בין השאר בפרסום על שנשים יהודיות חוללו. הדבר הוכחש על ידי המשלחת של היהודים בטנגייר. הצרה החלה בסירובם של היהודים לשלם מסים שרירותיים, כששני החוקרים הגיעו לדמנאת. יהודים במקום זה ישבו עם המושל וכתבו שאין לקהילה שום תלונה. הם נשאו אתם הצהרה מהסולטאן וכשזו נקראה, היתה מהומה. מישהו האשים את היהודים שפגעו במושל. הושלכו אבנים ומספר יהודים ברחו למקום קדוש לבל ייפגעו. אבל יהודי אחד נתפש, נכבל ונפצע ולאחר מכן נפטר. המוסלמים החרימו את רכוש היהודים, מספר יהודים נאסרו ואשה יהודייה נדרסה ולאחר מכן נפטרה.
Histoire de la fille du Roi qui voulait tout savoir
12.
Comment Djouha acheta de l'huile
Un jour, la mère de Djouha demanda à celui-ci d'acheter de l'huile et elle lui remit une bouteille.
Djouha entra dans le magasin et le vendeur lui remplit la bouteille d'huile׳. Et il resta un peu d'huile car la bouteille était trop petite pour contenir toute la mesure. "Que feras-tu avec le reste ?" demanda le vendeur à Djouha.
"Verse ici", répondit Djouha et il renversa la bouteille de sorte que le fond fût en haut. Dans le fond de la bouteille il y avait un évidement et c'est là que Djouha demanda au vendeur de verser le reste. En tenant la bouteille dans la position renversée, Djouha prit le chemin du retour. En route, l'huile s'écoula et il ne resta plus rien dans la bouteille. Lorsque Djouha fut de retour, sa mère lui demanda: "C'est là toute l'huile que tu m'apportes?"
"Non", répondit Djouha, "de ce côté aussi il y en a". Et il remit la bouteille dans sa position normale. Et c'est ainsi que toute l'huile fut perdue.
13.
Histoire de la fille du Roi qui voulait tout savoir
Il était une fois un roi très riche — l'homme le plus riche du monde. Il avait une fille qui voulait tout savoir, tout ce qu'il était possible d'apprendre par l'étude. Elle s'imaginait que personne dans le monde entier n'était aussi intelligent qu'elle. Un jour elle apprit qu'il y avait un vieux, qui savait lire dans les étoiles. Cela la déprima et elle se mit à pleurer. Son père, alarmé par ses sanglots, entra dans sa chambre et lui demanda: "Qu'as tu, ma fille, pour pleurer ainsi?"
"Il est un homme qui sait des choses que j'ignore. Je veux qu'il vienne pour m'enseigner son savoir".
On attela le carrosse d'or du roi et des émissaires se mirent en route pour chercher le vieux qui savait lire dans les étoiles. Le vieux les vit venir de loin et il se demanda: "Pourquoi viennent- ils chez moi?"
"Ne crains rien, le roi ne te fera aucun mal", dirent les émissaires au vieux lorsqu'ils arrivèrent chez lui.
Le vieux arriva au château où on lui dit: "Nous avons appris que tu sais lire dans les étoiles. Nous voulons que tu enseignes ton art à la fille du roi et en récompense, tu recevras le tiers du royaume".
Le vieux était d'accord, mais posa une condition: "J'enseignerai tout ce que je sais à la fille du roi, à condition que personne ne vienne dans la chambre quand je lui donnerai des leçons".
Cette condition fut acceptée et le vieux s'isola avec la fille du roi dans une chambre et lui enseigna tout ce qu'il savait sur les étoiles. La fille du roi était contente et heureuse d'avoir acquis de nouvelles connaissances. Le vieux reçut le tiers du royaume et une grande somme d'argent et rentra dans sa ville. Après un certain temps, la fille du roi apprit que son vieux professeur connaissait l'endroit où se trouvait la montagne d'or. A part cela, on lui annonça que le vieux savait comment ouvrir et fermer la montagne et qu'il était en son pouvoir de disposer à sa guise de l'or qui s'y trouvait. Cela aussi déprima la fille du roi et elle se mit à pleurer. Et le roi alarmé par les soupirs de sa fille, entra dans sa chambre et lui demanda: "Que t'arrive-t-il, ma fille, pour pleurer ainsi?"
"Le vieux, qui était mon professeur, sait où se trouve la montagne d'or et il sait aussi comment l'ouvrir et comment la fermer. Je veux qu'il m'enseigne cela", répondit la fille du roi.
Et de nouveau on attela le carrosse d'or du roi et on amena le vieux au château.
"Montre à ma fille l'endroit où se trouve la montagne d'or et apprends-lui comment faire pour l'ouvrir et pour la fermer!", ordonna le roi. Et il ajouta: "Comme salaire, tu recevras un tiers du royaume".
Le vieux se déclara d'accord, mais comme la première fois il posa une condition: "J'enseignerai à ta fille ce qu'elle désire savoir, à condition que personne ne se trouve avec nous dans la chambre, a l'heure où je lui donne une leçon".
Le roi accepta la condition et de nouveau le vieux et la jeune fille restèrent seuls dans la chambre. Au milieu de la nuit, exactement minuit, le vieux dit la jeune fille: "Viens, je vais te conduire à la montagne".
Les deux se mirent en route dans l'obscurité et arrivèrent au but, à l'heure fixée. Le vieux prononça la formule qui ouvre la montagne à minuit et la referme à minuit et demi. La montagne s'ouvrit et les deux pénétrèrent à l'intérieur. Le vieux montra à la fille du roi l'or qui s'y trouvait et l'avertit: "A minuit et demi exactement, tu dois sortir d'ici. Si tu restes, la montagne se refermera sur toi".
Au bout d'une demi-heure, les deux sortirent de l'intérieur de la montagne et rentrèrent au château. Le vieux reçut le deuxième tiers du royaume et des pierres précieuses et rentra chez lui.
La nuit d'après, à minuit, la fille du roi se rendit seule à la montagne. Elle répéta la formule que le vieux lui avait apprise et entra à l'intérieur et elle revit tous les trésors qu'elle avait aperçus la nuit d'avant. Enivrée par la vue de toutes ces richesses, la fille du roi perdit la notion du temps. A minuit et demi elle se rappela qu'elle devait sortir, mais déjà la montagne se referma sur elle.
Le lendemain matin on entendit, venant de l'intérieur de la montagne, des cris: "Sauvez-moi, sauvez-moi!" Le roi se rendit à l'endroit et constata que la voix était celle de sa fille. Il donna ordre d'armer tous ses soldats de pelles et de pioches pour qu'ils creusent une ouverture dans la montagne de manière à ce que sa fille puisse être sauvée. Les soldats se mirent immédiatement au travail mais ils n'avancèrent pas car leurs outils se brisèrent entre leurs mains. Le roi les exhorta à redoubler d'efforts: "En avant: délivrez ma fille!" s'écria-t-il. Mais il se rendit bientôt compte que tous les efforts de ses soldats étaient vains. Les outils se cassèrent, car la montagne était faite de pierre, d'une pierre très dure.
Soudain, le roi se rappela l'existence du vieux et il fit immédiatement atteler le carrosse d'or pour l'amener. Les émissaires arivèrent à la maison du vieux et là, ils apprirent qu'il était mort. Les émissaires rentrèrent immédiatement et annoncèrent au roi: "Le vieux est mort".
Très ému, le roi se mit à pleurer et s'écria: "J'ai donné deux tiers de mon royaume pour que ma fille trouve la mort dans cette montagne".
Pendant de longs mois le roi porta le deuil de sa fille.
Et les vieux disent que tous les cent ans, on entend, la nuit, l'âme de la fille du roi qui s'écrie de l'intérieur de la montagne: "Sauvez-moi! Sauvez-moi!".
״הערבים שמרו על היהודים״- בין צלב קרס לסהרה – רוברט סטלוף
מונצף ביי לא היה המנהיג התוניסאי היחידי שהקהילה היהודית של תוניסיה זכרה באהבה בגלל עזרתו ליהודים בזמן המלחמה. ברגע המכריע הזה בתולדות הארץ, בעת שהמעצמות הגדולות נאבקו זו עם זו על השלטון בעולם על אדמה תוניסאית, כינם מונצף מסביבו חצר וממשלה מורכבים מהאנשים החכמים והנאורים ביותר, כמו ראש הממשלה שניק ושר החצר עזיז ג׳לולי, הוגה מוסלמי ליברלי, שעמד בעבר בראש עיריית תוניס. משימתם היתה לשמור על האוטונומיה של תוניסיה או על מה שנשאר ממנה ולהגן על התוניסאים, ולשם כך היה עליהם לשמור על איזון עדין בין השלטונות הצרפתיים, הכובשים הגרמנים וכוחות בעלות הברית המתקרבים. העזרה ליהודים – לעתים קרובות ליחידים, לפעמים לקבוצות שלמות – היתה מאמץ מתמיד. לא תמיד עלה הדבר בידם. כשקלר ולילה שמלה ביקשו מג׳לולי להתערב כדי להציל את בעליהן, הסיפור שסיפרתי בפרק הפתיחה של הספר, הודה הנכבד הערבי בצער כי אין בכוחו לעשות כלום. אך לפעמים הם הצליחו, בשקט, להשיג שחרור של בני ערובה יהודים, להזהיר מנהיגים יהודים מפני מעצרים צפויים או להאט ביצוע של חוק נגד־יהודים. זו הסיבה לכך שיהודים בתוניסיה זוכרים את שניק, ג׳לולי ועמיתיהם כידידים שנחלצו לעזרתם בעת צרח.
דוגמה מרשימה מאוד של עזרה ערבית ליהודים הנתונים במצוקה היא סיפורו של סי עלי סקעת. מעלליו נזכרים, ולו בדרך אגב, לפחות בשני דוחות על הכיבוש הגרמני שכתבו יהודים תוניסאים אחרי המלחמה. אבל נדיבותו המופלגת נשכחה זה מכבר. סיפורו הוא באמת סיפור אבוד.
הערת המחבר : בספרו של Sabille נכתב כי " סי עלי סקעת, לשעבר שר בממשלת הביי, שיכן שישים פועלים יהודים בנחלתו בזג'ואן ברגע גורלי של המלחמה :" תיאור דומה מופיע בספר שכתב בנו של ראש הקהילה היהודית בתוניסיה בזמן המלחמה. ראו Borgel
סי עלי סקעת נולד בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, בן למשפחה מוסלמית אצילה, אל־קורייש, שאילן היוחסין שלה מגיע עד לנביא מוחמד. בגיל צעיר התחיל סי עלי לעבוד בשירות הציבורי. הוא החל את הקריירה שלו כמפקד משטרה צנוע בערי שדה נידחות ומונה ברבות הימים לראש עיריית תוניס. לבסוף נעשה שר בחצר הביי, וכיהן שם כ״שר העט והעצה״, תפקיד שתוארו המוזר מחזיק כמה מהסמכויות החשובות ביותר בממשלה, ובכללן הרבה מאלה של שר משפטים, שר פנים ורמטכ״ל בממשלה מודרנית.
סי עלי התחנך בעידן הערבי הליברלי בשלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. זו היתה התפרצות קצרה, אבל עזה, של נאורות ומודרניזם שחוללו רפורמות אירופיות – פוליטיות, חברתיות, ותרבותיות – בחברות הערביות. תוניסיה, על אוכלוסייתה המגוונת ובה איטלקים, צרפתים, מלטזים ואירופים אחרים, היתה פתוחה במיוחד לרעיונות הליברליים האלה. נכון שהרגע היה קצר, והרפורמות – מלבוש מודרני עד לחוקות כתובות – היו לא פעם רק חיקויים רדודים של סגנון מערבי, אך שוחרי רפורמות ודמוקרטים ערבים בימינו מוסיפים להציג את העידן הליברלי קצר־הימים כהוכחה לכך שהם חוזרים אל השורשים שלהם, ואינם פורצים לשטח חדש לגמרי.
בדומה למאורות זוהרים אחרים של העידן הליברלי, גם סי עלי נודע כאיש נאור, מודרני, פתוח לוויכוח וסובלני כלפי דעות מנוגדות. בני משפחה משבחים אותו ואת אשתו – ליליה בכוש, בתו של גנרל תוניסאי חשוב – על שהחדירו את הרעיונות האלה בחמשת ילדיהם. לאחר קריירה ארוכה ופורייה בממשלה, פרש סי עלי ויחד עם ליליה התיישב בחווה של 3,000 דונם, שרכש באמצע שנות העשרים. הוא שהה שם יותר מעשרים שנה כנכבד כפרי, הרחק מהמערבולת הלאומנית בתוניס, שדחקה אנשים בני דורו – שלא ראו סתירה בין תודעתם הלאומית ובין נאמנותם לחצר המלוכה – תחילה אל מחוץ לפוליטיקה ואחר כך אל מחוץ להיסטוריה. סי עלי הלך לעולמו ב־1954, שנתיים לפני שתוניסיה קיבלה את עצמאותה והחליפה את שלטון הביי ברפובליקה.
החווה של משפחת סקעת נמצאת בביר חלימה שמדרום לתוניס, למרגלות ג׳בל זג׳ואן שגובהו 1,295 מטר, בתוך עמק פורה ורחב, שנושא את שם ההר ונודע כאסם התבואה של תוניסיה. עמק זג׳ואן נודע גם כמקור המים של קרתגו העתיקה, היריבה ההיסטורית של רומא על השליטה בים התיכון. חלקים של אקוודוקט, שאורכו שבעים קילומטר, מיתמרים עדיין מעל הכביש לתוניס.
סי עלי קנה את החווה לאחר שכבר החלה לשגשג. שדות חיטה כיסו את רוב השטח, אבל עדיין נותר מקום למאות כבשים ולמטעי זיתים ושקדים. נחל קטן זרם דרך הנחלה, ומילא את הבאר בירכתי הגן הגדול שנפרס על פני יותר ממאה מטר מתחת לחלון חדר השינה הראשי של הבית הראשי.
מה שמבדיל את חוות סקעת מחוות אחרות בעמק זג׳ואן הוא עיצובה כאסיינדה בסגנון ספרדי. זו בנויה בצורת ריבוע עם חצר גדולה, שבקצה הרחוק שלה ניצב הבית הראשי. מוסכים, אסם, מחסנים ומבנים אחרים ממלאים את ארבע הצלעות של הריבוע. הקטעים המרשימים ביותר הם הצריחים והחומות, ומגדל שמתנשא מעל החומות. בתוך הבית הראשי מתרוממת מעל לפרוזדור המרכזי תקרה בגובה שישה מטרים, ומהפרוזדור נפתחים חדרים לכל כיוון. מזוזת הדלת של כל חדר מקושטת באריח מצויר, ומעל כל דלת מופיעה כתובת בערבית – בקשה מאללה לברך בשפע את מי שמתגורר בחדר.
תיארתי את החווה של סי עלי במפורט, כי זה המקום שבו מתחולל הסיפור שברצוני לספר. ביקרתי במקום במאי 2004, יחד עם כאמל סקעת, בנו הבכור של הדי, הבן של עלי, שמנהל היום את החווה. במשך חודשים חיפשתי קרובים של סי עלי ללא הצלחה. תודות למקרה ממוזל הכרתי את כאמל באמצעות עמית תוניסאי, לאחר שהתברר לי שהוא וכאמל נפגשים תדירות בבית קפה מהודר בלה־מרסא, פרבר אופנתי של תוניס. במצב המתפורר שבו מצאתי את החווה היא נראתה לי כנחלה מטה־לנפול שדון קישוט נקרה אליה בשיטוטיו ברחבי אנדלוסיה. לפני שבעים שנה, כשסי עלי התיישב בה כנכבד כפרי, היא ודאי נראתה כגן עדן.
בהתבסס על זיכרונות מקוטעים מימי המלחמה ועל מקורות אחרים, סיפורו של סי עלי סקעת נראה בערך כך: בשלב מכריע של המלחמה על תוניסיה השתוללו קרבות בעמק זג׳ואן. על רקע שאון התותחים והפצצות הנופלות מכל עבר, החליטו שישים עובדי כפייה יהודים, שהועסקו במחנה עבודה של כוחות הציר שהיה סמוך לחווה, לנצל את הנסיבות ולברוח. בחיפושיהם אחר מקלט הם הגיעו אל השער בחומות החווה של סי עלי. השר לשעבר שנעשה לבעל אחוזה כפרי פתח את ביתו לכולם, סיפק להם מעון ומזון, והשאיר אותם תחת חסותו עד בוא בעלות הברית לעמק זג׳ואן בדרכן לתוניס ולביזרט. תודות לו ניצלו השישים מגורל שהיה עלול להיות מסוכן, ואולי קטלני.
הערת המחבר : למרבה הצער, אין מקור שקובע מתי בדיוק הגיעו היהודים הבורחים לחוותו של סי עלי ולכן, לא ברור כמה מהם נשארו תחת חסותו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עד שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.
מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.
אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.
שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשך שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.
פליטים ואסירים יהודים בצפון אפריקה- 1940-1942- מיכאל אביטבול
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
עם הגעתם לצפון־אפריקה, נוכחו הפליטים עד־מהרה לדעת כי הגורל שציפה שם לרבים מהם לא היה שונה מזה שהכירו בצרפת. בני־המזל שבהם, אלה שתעודותיהם היו ללא פגם, הועברו לטיפולם של ועדי העזרה לפליטים שפעלו במקום, עד ליציאתם: השאר נכלאו מיד עם בואם והובלו למחנות־מעצר באלג׳יריה ובמארוקו, שם כבר רוכזו מאז תחילת המלחמה אלפים מאחיהם שלא שפר מזלם. אולם כמו בצרפת התירו השלטונות לג׳וינט, ל׳היס״ם׳״ ולארגוני־סעד אחרים, מקומיים וזרים, לסייע להם.
הראשון לוועדים המקומיים הקימה הקהילה היהודית בטנג׳יר, בשנת 1936. אחריו הוקם ביולי 1940 הוועד של קזבלנקה מיסודה של עורכת־הדין הלן קאזס־בן־עטר. וב־ 1941 הוועד האלג׳ירי, בראשותו של אלי גוזלאן.
אגב קשר רצוף עם הג׳וינט והיס״ם, קיבלו שלושת הוועדים על עצמם להקל על מעברם של הפליטים ולסייע בהשגת מקלט בטוח למי שלא יכלו להמשיך עוד בגלגוליהם. תחת איום הכליאה שהיה תלוי ועומד על אלה, עלה בידי הוועדים להציל כמה מהם, בפזרם בין הקהילות היהודיות במארוקו ובאלג׳יריה, שדאגו להשיג להם מקומות מגורים וחוזי־עבודה.
למחרת נחיתתן של בעלות־הברית, העריך הג׳וינט ב־10,000 את מספר הפליטים היהודים שעברו דרך קזבלנקה מאז ינואר.1941 אם נוסיף להם 5,000 עד 10,000 פליטים שנכלאו במחנות ו׳עובדים זרים׳ שחיו במארוקו הצרפתית, בטנג׳יר ובאלג׳יריה, מאז שביתת־הנשק, יש להניח כי בין 1940 ל־1942, טיפלו הוועדים בצפון אפריקה ב־20,000 פליטים יהודים לערך. חלק הארי בעבודה זו הוטל על הוועד בראשותה של גברת קאזס־בךעטר, עורכת־דין ונשיאת ׳אגודת בוגרי כי״ח׳. היא עוררה את חשדותיהם של השלטונות חודשים מעטים בלבד לאחר שהוקם ועדה. בהנחיית ועדת שביתת־הנשק הגרמנית, פורק ועד זה באפריל 1941. הוא נצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים שביקשו הגרמנים. אולם הודות לקשרים הטובים שהיו לה בנציבות הכללית ובמינהל המחוז, לעולם לא הטרידה המשטרה עוד את הגברת בן־עטר. כך יכלה להמשיך בפעולתה באופן גלוי לחלוטין, אגב מסירת דין וחשבון שוטף לשלטונות על נסיעותיה, כדי להשיג את מכסות הדלק המיוחדות וההיתרים הדרושים להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי־הקליטה השונים שהוכנו למטרה זו.
העזרה לאוניות הפליטים
כל הפליטים שבאו ממרס״ הופנו באורח אוטומאטי אל מרכז־הקליטה שבעין סבאע ( Ain'Sebaa ), כמה קילומטרים מקזבלנקה. מרכז זה מורכב היה משלושה אולמות גדולים ששימשו קודם־לכן בתור אולמות־ריקודים וקיט. כאן אפשר היה לקלוט עד 600 פליטים, להם חולקו מזרני־סיבים, ותו לא. סכום בסך 50 פראנק נדרש מכל ׳מתארח׳ כדי לכסות, פרט להוצאות האש׳׳ל, את הוצאות הנסיעה וההובלה עד לתאריך ההפלגה. הפליטים לא הורשו להוציא מצרפת יותר מ־200 פראנק בכסף צרפתי ו־5,000 פראנקים בכסף של מארוקו ואלג׳יריה, ולכן הם נדרשו לשלם מראש, במשרד הג׳וינט שבמרסיי, עבור שהייתם במארוקו (שלא יכלה להאריך יותר מעשרה ימים) וכן עבור הוצאות הנסיעה עד ליעדם הסופי. אולם, לעתים קרה כי הפליטים הגיעו למארוקו בלי תעודות ובלי הסידורים הדרושים להמשך נסיעתם. היה זה אז מתפקידו של הוועד בקזבלנקה שלא להפקיר אותם לגורלם, הן בהשגת האשרה מן הקונסוליה האמריקנית — דבר שהלך ונעשה מסובך יותר ויותר החל מיוני,1941 הן בהשגת כרטיסי־נסיעה לאוניות שהפליגו לאמריקה.
בשנת 1942, נסעו בקו שבין מארוקו לאמריקה ארבע עד חמש אוניות, שאת רובן שכרה הג׳וינט. מדובר באוניות הפורטוגליות ׳ניאסה׳ (Nyassa), ׳סרפה פינטו׳ (Serpa Pinto), ׳גינה׳ (Guiñe) ו׳סאו תומה׳ (Sao Thome), אשר, בעוגנם בקזבלנקה, הסיעו את הפליטים שבאו מצרפת על סיפון ה׳ליוטה׳(Lyautey), ה׳ויל ד׳אוראן׳(Ville d'Oran) וה׳ז׳נראל קאמבון׳(Général Cambon). עד למאי 1941, יכלו הפליטים שלא החזיקו באשרת־מעבר ספרדית, לעזוב את צרפת על סיפון ה׳ויניפג׳ (Winnipeg), ה׳אלסינה׳(Alsina), ה׳ואיוווינג׳(Wyowing) וה׳מונטה ויזו׳(Monte Viso), שהפליגו דרך קזבלנקה למארטיניק, משם יכלו המהגרים להגיע לארצות־הברית, במישרין או דרך סן תומה ופורטו־ריקו. אולם בשל לכידת ה׳ויניפג׳ בידי הצי הבריטי, ב־10 במאי 1941, הופסקה תנועת האוניות בין מרסיי לפור־דה־פראנס. הפליטים שנמצאו על סיפונה של ה׳מונטה ויזו׳ הורדו עקב כך בקזבלנקה. הוא הדין לגבי נוסעי ה׳אלסינה׳, שנתקעו במשך שבועות רבים בדאקאר: אלה כמו אלה הובלו לקזבלנקה ונכלאו לאחר־מכן במחנות שבמארוקו.
בין התקופה הנזכרת והתאריך שבו אסרה צרפת לחלוטין על יציאת מהגרים מתחומה (יוני 1942), נרשמה בנמל קזבלנקה תנועה ניכרת של אוניות פליטים: לבסוף עורר הדבר את תשומת־לבו של הקונסול הגרמני שם, אשר למן חודש מארס מסר פרטים מדויקים על מספר המהגרים, אזרחותם ומקומות היעד שלהם.
לפי דיווחיו של הקונסול אפשר ללמוד כי ב־15 במארס הביאה ה׳ויל ד׳אוראן׳ 165 פליטים יהודים ממרסיי: חמישה ימים לאחר־מכן הם עלו על ה׳גינה׳, שהגיעה מליסבון ומקאדיקס, כאשר על סיפונה 465 מהגרים. ב־22 במארס עגנה ה׳ליפארי׳ (Lipari) בקזבלנקה, עם 369 מהגרים ממרסיי, שעליהם נוספו למחרת 443 נוסעים מן ה׳ויל ד׳אוראן. ביחד הם עלו על סיפונה של ה׳סאו תומה׳ שהפליגה בו־ביום אל עבר האוואנה וניו־יורק, עם עוד 107 נוסעים במעבר. יציאות אחרות של מהגרים נעשו על סיפון ה׳ניאסה׳, ה׳גינה׳ וה׳סרפה פינטד, ב־5 במאי, ב־6 ביוני, ב־25 ביוני, ב־2 ביולי וב־6 ביולי. אחת היציאות הגדולות היתה זו שנערכה ב־6 ביוני על סיפון ה׳סרפה פינטו׳. זו הגיעה מליסבון עם 176 נוסעים והעלתה עוד 502 פליטים בקזבלנקה.
הפליטים השתייכו לכל הלאומים של אירופה: לבד מיהודי גרמניה ופולין, שהיו הרוב הגדול, היו גם צ׳כים, רומנים, רוסים, הולנדים, צרפתים, בלגים, הונגרים, יוגוסלבים, יוונים, ואפילו תורכים ארץ־ישראלים.