מורשת יהדות מרוקו

אברהם חליוואה. המאה ה־18. מחכמי מכנאס. נכדו מעיד שהיה חכם ״בנגלה ובנסתר״ (מ״ר, טז ע״ג: נה״מ, עמי 189).

אברהם טנזי. מאה י״ט. בספר בגדי שש, לר׳ יוסף בן שלום גבאי, דאר אלביצ׳א תרפ״ט (וד״צ ירושלים תשמ״ח), ג ע״א, נאמר: ״שמעתי מפי הרב המקובל כמוהר״ר אברהם טנזי זצוק״ל שפירש עפ״י מ״ש רבינו האר״י ז״ל״ וכו'. וכן נזכר עוד כמה פעמים, שם.

אברהם מאנסאנו בן יהונתן בן עמנואל. נפטר בשנת תקמ״א. מרבני פאס. תלמידו של ר׳ שמואל אלבאז. כתב חיבורים רבים, ובחלקם שזורים דברי קבלה. ״היה חכם מקובל ומליץ״. בקינת חתנו, ר׳ חיים דוד סירירו, הוא מכונה ״חכם הרזים״ וכדומה. ר׳ ישראל אבנר מעיד כי ״הניח קובצים גדולים דרושים מסודרים … ומתוך ספרו ניכר שהיה מקובל ומליץ גדול״.

אברהם בן מוחא. המאה ה־16. בקובץ ליקוטים קבליים (כ״י בית־המדרש לרבנים בניו־יורק 1805) שנכתב בצפון אפריקה במאה ה־18 כתוב: ״כתב בס׳ קדמון כ״י משם מקובלי דרעא ז״ל, וז״ל: שאל ר׳ יוסי הגלילי את ר׳ אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט״ב כי אם התפלה של יד, ואין מניחין תפלה של ראש. והשיב לו, איכה ישבה בדד, איך ה״א ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק. עכ״ל״ (דף 46ב). יחם הפוך מתבטא בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכך שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל מה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לענין תפילת ליל שבת. ושמא היו חברים ובעלי מסורות שונות. מכל מקום, בכ״י ביה״ד בלונדון 121, עד ע״ב, נמצא: ״קבלת ר׳ אברהם בן מוחא שקבל מר׳ יצחק קצב ז״ל״. וכן נמצא במנחה חדשה, כ״י ליברפול M12044, דף 507א: ״עוד מצאתי כתוב משם המקובל הה״ר אברהם בר מוחא זלה״ה בסוד ענין השמטות״.

אברהם ן׳ מוסה בן שלמה. נולד סמוך לשנת ת״ב, כנראה בתטואן. נפטר בכ״א באדר תצ״ג בתוניס. החיד״א בשם הגדולים כותב עליו: ״רב מובהק, מקובל גדול א׳ מרבני מערב הפנימי״. תחילה חי במארוקו (סאלי, מראכש ופאס) ואחר־כך עבר לתוניסיה. לדעת בניהו, ״בשנת ת״פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו״. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן שישים אלא מעט. הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של ר׳ מנחם עטיא. היה חברם של ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב בן מראג׳י. מפי האחרון זכה גם לשבחים. הגהותיו לספר אוצרות חיים נדפסו בליוורנו בשנת תר״ד יחד עם אלה של ר״א אזולאי. כתב גם פירוש קבלי להגדה של פסח. ן׳ מוסה התייחס בהערכה מופלגת לקבלת האר״י. כמה דברים בגמרא פורשו בחלום על דרך הקבלה. וראה לעיל: אברהם אזולאי בן ישראל. אברהם סבע בן יעקב. דרשן ופרשן, חוקר ומקובל. ממגורשי ספרד, בה חיבר חלק מחיבוריו. מזכיר בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, את דרשותיו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. בחיבורים שונים הוא מזכיר את ספרו צרור הכסף, הכולל דיון קבלי במצוות. כן חיבר פי׳ התפלות על דרך הסוד, שלא הגיע לידינו אלא דף אחד בלבד. חיבורו הקבלי האחרון שנזכיר הוא פירוש עשר ספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״. הרב י״מ טולידנו מצטט את הערתו של א׳ מארכס, כי ר״א סבע ״העתיק בז׳ כסליו רס״ח את הס׳ לבנת הספיר״. וראה ע׳ אברהם צבח.

אברהם בן עטר בן יעקב. בהקדמת שיר מכתם של ר׳ יהודה בן עטר, משרטט בנו, עובד, שושלת יוחסין, ובה מציין את סבו יעקב כ״בן לאותו צדיק החכם השלם בחכמת האלהות … ר׳ אברהם״.

אברהם עלון. בן־נאיים (מ״ר, ז ע״ב) מונה אותו כאחד ממקובלי דרעא, במאה השש־עשרה.

אברהם פינטו בן יעקב. מו״ץ במראכש. לפי בן־נאיים (מ״ר, ט ע״ג), נפטר אחרי תקצ״ג. אך נ׳ בן־מנחם הוכיח שנפטר בתקס״ג-ד. הוא כתב פירוש על הזוהר בשם הדרת קדש, וכתב־יד המחבר נמצא בגנזי מוסד הרב קוק מס׳ 1314 (בסופו שירים וקינות). בחיבורו זה נזכר ר׳ שלום בוזאגלו (שהיה תלמיד של אביו – ע״ע) לעתים קרובות. הגהותיו לספר אוצרות חיים נרשמו, למשל, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162, וביתר הרחבה נדפסו בספר מקום בינה, שאלוניקי תקע׳׳ג, מד ע״ב-נב ע״ב. הגהות לכוונת המועדים נדפסו בספר שערי בינה, כנ״ל, לא ע״ב-לו ע״א.

אברהם צבח. ״סוד הקדושה של כתר לחכם ר׳ אברהם צבה ז״ל״, הועתק בכ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 2א, והוא מן המאה הי״ז. השאלה, האם המחבר הוא אמנם ר׳׳א צבח, או שמא לפנינו קטע נוסף מפירוש התפילות של ר״א סבע?

אברהם רפאל קורייאט בן יהודה. יליד תטואן, נפטר ביא בחשון תקס״ו. בתקמ״ז עבר למוגאדור והיה שם מו״ץ, ואף משם המשיך בנדודיו(נה׳׳מ, עמי 201-200). בהקדמת ספר מעשה רק״ם (פיסא תקס״ו), מאת אחיו יצחק, הוא מכונה ״צדיק וחסיד איש אלקים קדוש הוא הרב הגדול מעוז ומגדול בנגלה ובנסתר כמהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל״. בהקדמות לשו״ת זכות אבות (פיסא תקע״ב) שחיבר, הוא מכונה ״החכם השלם הרב הכולל בישראל להלל המקובל האלוהי״. בדרושים שבסוף הספר יש קצת דברי קבלה. ובהקדמת בנו, יהודה, מסופרים כל מיני אסונות ותלאות שעברו עליו. ר׳ יוסף כנאפו מביא מתוך ספר של אליהו בן אמוזג אשר סיפר על זקנו, ר׳ אברהם קורייאט, ״שבכל לילה היה מתוודה וודוי גדול בבכייה עצומה כמו וודוי של יום הכפורים שחרית״.

 אברהם קורייאט בן יהודה. נינו של ר׳ אברהם רפאל הנ״ל. בדרושיו על התורה ברית אבות (ליוורנו תרכ״ב) יש לא מעט דברי קבלה.

אברהם שלום. מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה־16. ראה עליו: נה״מ, עמי 109; מ״ר, יב ע״א! ספר החזיונות לרח״ו, ירושלים תשי״ד, עמ' ה.

אהרן אלחדאד הכהן. מחוז מראכש. רבני מוגאדור תיארוהו כ״הרב המובהק המקובל האלוהי חסידא קדישא ופרישא״(מ״ר, כ ע״ג).

יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו

מר יהודה גריגקר, שליח תנועת המושבים מנהלל, שסייר בהרי האטלס בשנת 1954, בעת שעשה בשליחות במרוקו מטעם הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, גילה שבט שלם של יהודים עובדי אדמה, שאותם העלה למדינת־ישראל. כך מספר מר יהודה גרינקר:

״יצאתי את הארץ בדרכי למרוקו ביום 9.2.54. הגעתי לקזבלנקה — שם נמצא המשרד הראשי של מחלקת העליה במרוקו. ביום 9.2.54 נכנסתי לעבודה ותוך עשרת הימים הראשונים הצלחתי להניח יסוד 'לשלשה גרעינים מושביים בשלש ערים, האחד — בקזבלנקה גופה, השני — במזגן, והשלישי — בסלה — רבט.

 בין המשפחות, שרשמתי בסלה, היו עובדי אדמה מיד הודעתי על כך למשרד העליה בקזבלנקה ושם סוכם לערוד סיור מקיף באזורים הכפריים. לאחר שחזרתי מהסיור שנמשך 23 יום עשיתי בקור חטוף אצל הארגונים שלי. לאחר מכן גיליתי עובדי אדמה בסיור בכפרי היהודים בהרי האטלס והחילותי לרושמם לעליה לישראל. בסך הכל רשמתי לעליה במרוקו: 70 כפרים המונים 2152 משפחות, שהם 11932 נפש, ועוד חמשה אירגונים עירוניים המונים 400 משפחות. אלה האחרונים נמצאים כיום בארץ במושבים ״דבורה״, ״ברק״ (באזור תענך) ובלכיש. ויתרם — כמלואים לכפרים אחרים.

מן הכפרים העליתי 42 כפרים, שהם 800 משפחות: 200 משפחות התיישבו באזור תענך׳ 250 באזור לכיש, 350 בנתיבות (עזתה). יתרם — בהתיישבות חקלאית ומחוצה לה. שאר הכפרים עלו כולם ונמצאים ברובם בהתיישבות החקלאית״.

תושבי הכפרים היהודים הנדחים לא עלו בבת אחת אלא נמשך שלב אחר שלב, אזור אחר אזור ממחצית 1952. הנה שיטת העבודה של מחלקת העליה של הסוכנות היהודית. מאזור האטלס א׳.חוסלו הכפרים היהודים׳ כדלהלן: איט־אדבע (83 נפשות), איסורס (47), איפרע (5), ורקטרין(52), טגמוט (106), איט־רכלט (109), איט־ארבע דהטוגנה (117), טיזל (15), ולד־מנסור (132), חמדנה (114), — ס״ה מאזור האטלס א׳ — 144 משפחות, שהם 780 נפשות,

מאזור אטלס ב׳, אייט בולי כדלהלן: איט אברהים (149, נפשות), טיסינט (175), אסמיר (244), טירסל (117), ס״ה מאזור אטלס ב׳ — 133 משפחות עם 685 נפשות.

. מאזור. אטלס ג׳ תל־וד כדלהלן:. אימונין (49), אירילבין (118), אייטלל־אייטטלן (115), טבוגינט (62), אירריס (96), אנגל'ס (170), כירנידרע (71), טיסגי (58), ס״ה מאזור אטלס ג׳ — 120. משפחות עם 739 נפשות.

מאיט בוגמז, כדלהן : איגי נשניץ (120 נפשות), איטגלה (210), .אבוחרזן .(40), טמזרט (340), ס״ה מאזור איט בוגמז — 135 משפחות עם 71.0 נפשות.

כך טיפין טיפין עלו יהודי האטלס לישראל. עליה זו וזי שבאה לאחר מכן היו מלוות תופעות מאכזבות, ממשלת מרוקו לא נתנה ליהודים לצאת בקלות על אף הבטחותיה, אף באופן: אינדוידואלי. מאות יהודים מהכפרים עזבו את בתיהם ונהרו לערים ולגבולות המדינה ללא תעודות והשאירו את רכושם בידי שכניהם. הם חיו תחת שלטון שליטים מקומיים ופחד שכנים. היו מבקרים שממשלת מרוקו החזירה אותם בכוח על חשבונה אל מקומותיהם והתעלמה מזכותם החופשית של האזרחים להגר כלפי האמנה הבינלאומית.

ב־1956 ,יצאו שיירות תושבי כפרים שבאיזור מראקש בדרום, אנשי פורט ליאוטה וראבט שבצפון מערב, תושבי העיר מאקנאם, שבמרכז. המדינה, ובני אוג׳דה שבגבול מרוקו־אלג׳יר כשפניהם, לעליה לארץ. סבל העולים לא היה מעט. הנה מקרה אחד ששופך אור על יסורים, שפקדו את העולים. אוג׳דה עיר פרועה, שבה שלטו כנופיות מזוינות שלטון בלי.מצרים, שם שרר משטר טרור ואימה. יהודים נחטפו מבתיהם והוחזרו, רק אחרי ששלמו דמי כופר לחוטפיהם.

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו

מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

פעמים 146-147

בשנות השישים של המאה התשע עשרה החל הרדב"ש לשלוח מטעם הכולל שד"רים לקהילות בתפוצות, ומספרם הלך וגדל. מהלך זה ביסס את היפרדות המערביים מהנהגת הספרדים והגביר את עצמאותם. ברנאי ציין שמונה שד"רים שיצאו לשליחות מטעם הכולל בתקופתו של הרדב"ש. הראשון, ר' אברהם חרוש, מדייני בית דין המערביים בראשותו של הרדב"ש, יצא בשנת תרכ"ב )1862 )לשליחות למרוקו. לא ידועים פרטים על השליחות הראשונה והשנייה של השד"ר השני, ר' משה מלכא, אולם ידועים פרטים על שליחותו בשנים תרכ"ה-תרל"ה (1865-1871 )לאירופה ובפרט לתורכיה; הוא היה השד"ר הראשון לארצות שלא בצפון אפריקה, ומטרת שליחותו הייתה איסוף כספים עבור בניית שכונה לבני המערביים; בשנת תרל"ג (1873 )יצא לשליחות למצרים, ובשנת תרל"ד (1874  )לאירופה. השד"ר השלישי, ר' יהודה זרחיה אזולאי, יצא בשנת תרכ"ט (1869 )לשליחות לאלג'יריה. השד"ר הרביעי, ר' שלמה עטיאש, יצא בשנת תר"ל (1870 )לשליחות לצפון אמריקה כדי לגייס כסף עבור בניית בתי מחסה לעניים. השד"ר החמישי, ר' מאיר עובדיה, ששימש דיין לצד הרדב"ש, יצא בשנת תרל"ב (1872 )לשליחות למערב החיצון (אלג'יריה, תוניסיה ולוב), לשם גיוס כספים לתמיכה בעדה. השד"ר השישי, ר' יוסף ארוואץ, יצא בשנת תרל"ג (1873 )לשליחות למערב החיצון ובשנת תרנ"ה (1894 )לגרמניה. השד"ר השביעי, ר' חיים בן ואליד, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות לתוניס ובשנת תרנ"ג (1893 )לשליחות לפורטוגל, למרוקו ולברזיל, שהייתה בה קהילה יהודית מרוקאית (ראו להלן). השד"ר השמיני, ר' יהודה אלבו, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות למרוקו, ומהאיגרת שניתנה לו למדים על גודלה של העדה, שמנתה אז כ–1.000  נפש. מלבד שד"רים אלה הזכיר ברנאי שד"רים שיצאו לשליחות מטעם כולל המערביים בשלהי המאה התשע עשרה. למשל ר' רפאל אהרן בן שמעון נשלח בשנים תרמ"ה (1885 )ותרנ"א (1890 )למרוקו, ובגמר שליחותו התמנה לרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר והיה לדמות מפתח בחיי הקהילות היהודיות במצרים. השד"ר ר' אברהם חלואה, שליח המערביים וקהל הספרדים המקובלים בית–אל, יצא בשנים 1888-1889 ,1896 ו–1900 למספר שליחויות לארצות ערב, פרס, צפון אפריקה, איטליה וארצות הבלקן, ובגמר שליחותו התיישב בליוורנו. והשד"ר ר' שמעון אשריקי יצא בשנים תרנ"ב (1892)תר"ס בנוסף על אלה הזכיר אברהם יערי )1900 )ותרס"ב (1902 )לשליחויות למרוקו. את שליחותו של ר' יעקב בן עטר מטעם ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים; בשליחות זו פגש בליסבון יהודי מרוקאי שהתיישב בברזיל והתעשר, ובן עטר שכנע אותו לתרום כסף להקמת ישיבה לעדת המערביים, דבר המלמד על התבססות יהודים מרוקאים בברזיל ועל השתדלות מערביים מירושלים לפעול למען מוסדות העדה.  בן–יעקב הזכירה את השד"רים ר' אברהם אלראובני ור'. יהושע פרץ, שנשלחו לאסוף כספים למען עדת המערביים.

הערת המחבר : בן־יעקב, עמ' 205-206 .ייתכן שיהושע פרץ הוא השד"ר ישועה פרץ, ששמו מופיע באיגרת שליחות משנת תרע"ד )1914 .)ראו: עובדיה, היהודים, עמ' 90-91 ,244 ,ומן האיגרת למדים על מטרת שליחותו: איסוף כספים כדי לפדות קרקע בבית העלמין בהר הזיתים לקבורה של בני עדת המערביים.

בדו"ח על הכנסות השד"רים של כולל המערביים משנת תרס"ב-תרס"ג ( 1902-1903 )נזכרו אברהם פינטו )שהה בהודו ובמצרים(, אברהם בכר אפרים )בתורכיה), נסים דאנון (באלג'יר ותוניס ובסביבותיהן), משה בן סמחון, מכלוף חזוט ויעקב בן עטר (שלושתם במרוקו). בדו"ח על ההכנסות משנת תרס"ד 1904 ) )נזכרו שוב משה בן סמחון (במרוקו) ונסים דאנון, ונוסף עליהם השד"ר  חיים שׂמאנא, שהעביר את הכסף לכולל באמצעות יעקב בן עטר. שמואל זיו (אג'ייני) הזכיר במחקריו על השד"רים המערביים מארבע ארצות הקודש שד"ר נוסף מכולל המערביים, השד"ר שמעון חיים חרוש, שיצא לשליחות למרוקו, ככל הנראה בשנת תרמ"ז (1887 .)מטרת שליחותו הייתה לאסוף תרומות עבור שחרור נכבדי המערביים שנכלאו בבית הכלא העות'מאני בשל אי תשלום מס העַסְּכִַריַה (כופר הגיוס לצבא העות'מאני ששילמו הנתינים הלא–מוסלמים). ועד העדה הספרדית היה אמור לשלם את מס העסכריה של המערביים, אבל בשנת 1885 הפסיק לשלמו, ובעקבות זאת נאסרו נכבדי המערביים. הדבר העיד מחד גיסא על המשך תלות המערביים בספרדים ומאידך גיסא על היפרדותם ההדרגתית. משה בר–אשר הזכיר את השד"ר ר' שלום הלוי, שהיה אמור לצאת לשליחות למרוקו בשנת תרפ"ו (1926 ,) וכותב שורות אלה הזכיר במחקרו עשרים ושמונה שד"רים מערביים וספרדים שפעלו בשירות ועד העדה המערבית מערב מלחמת העולם הראשונה ובתקופת השלטון הבריטי. שד"רים ממוצא מערבי יצאו לשליחויות מטעם כוללים ומוסדות אחרים ובכלל זה עבור הכוללות הספרדית בירושלים.

ו.        מנהג בענין סעודת הבראה בחוה״מ, עיין ישרי לב, חיו״ד, אות ה,

סי׳ ט, שציין לעיין פרי האדמה, ח״ג דף כג, שכ׳ דפה עיה״ק ירושלם תוב״ב לא נהגו להבראת בחוה״מ, ועיי״ש לענין פורים. ועיין ברכ״י, סי׳ תקמז, ומחב״ר, סי׳ תקמז, דמי שבאה לו שמועה בחוה״מ מאב ואם, שהמנהג בירושלים ת״ו שלא לקרוע, עיי״ש. וראיתי בתשבי"ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, הל׳ אבילות, סי׳ תלג, וז״ל: בירושלמי דסוף מועד קטן, ר׳ קרסטני דמר במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי, ובדקו ואשבחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר׳ פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחוה״מ ולא בר״ח, עכ״ל. פה מחז״ק פאס יע״א נוהגין להבראת. אני הכותב הייתי מצוי בבית האבילים בחוה״מ של פסח, והיה שם החכם הישיש כמה״ר מימון מאנסאנו זלה״ה, הוא ראש ונשיא ועד הרוחצים של חברת גמ״ח, וכל ימיו בילה לעבוד ולשרת בחברת גמ״ח שהנחילוהו אבותיו. ואמר שמה לאנשי החברה שיביאו סעודת הבראה, ובפני אמר בפה מלא שמנהג מחז״ק להבראת בחוה״מ. וחמותי וראיתי למוהר״י בן וואליד, בס׳ שמו יוסח, סי׳ קפב שעמד ע״ז, וז״ל: מי שמת לו מת ב״מ ביו״ט ונקבר בחוה׳׳מ, דעת מרן בשו״ע ודעימיה דמברין קרוביו של מת, דהיינו מי שחייב להתאבל. ויש פוסקין ס״ל דאין הבראה בחוה״מ, עיין מרן ב׳׳י או״ח סי׳ תקמז. וכן המנהג פה וויהראן דאין מברין בחוה״מ, ואם נקבר ביו״ט דאין בו הבראה, לכו״ע אין מברין בחוה״מ כיון דעבר זמנו. אף להסוברים דיש הבראה בחוה״מ, מ״מ זה שאינו זמנו היום אין מברין. אבל אחר המועד מברין יום א׳ דאבילות, והיינו דכי מרן סי׳ שעח סעי׳ יא, ולפי״ז אין סתירה ממה שכ׳ סי׳ סא וממש״ב באו״ח, סי׳ תקמז. ועיין זכול״א, הל׳ אבל, אות ס, ערר סעודת הבראה, עיי״ש. ופה וויהראן אין נוהגין להבראת אחר המועד כלל, וכס׳ מור״ם ז״ל, עב״ל. ואנו במחז״ק פאס כפי עדות החכם הנ״ל, מברין בחוה״מ.

ז.        מנהג שעושים סעודת הבראה בביצים, לפי שהם עגולים לרמוז שגלגל

הוא הסובב וחוזר חלילה, במ״ש בבל בו. ואני עני אומר טעם אחר לדבר, במה שמצאתי בס׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עג, אות יוד, דהטעם דלוקחין ביצה לטהר בו את המת, בידוע כי מחוקי הטבע שהתרנגולת וכן כמה עופות מולידין ביצה בלי זכר כשמתחממין את עצמן בחול חם בקיץ, עיין חולין נח. בדספנא מארעא, וברש״י שם. ויש כמה מיני עופות שמניחין את ביצתם בעפר, ומעצמם יוצאים אח״כ העופות על ידי חום השמש. וכבר מצאנו שהקדמונים דרשו מפסוקי התורה תחיית המתים מדאמר במדרש בראשית, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן לתחה״מ מן התורה. ומפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם, מכאן לתה״מ. וחד דרש (סנהדרין צ) מחוקי הטבע, שהחטה שיוצאה בכמה לבושין מכ״ש האדם. וכ״ז דרשו כדי לחזק האמונה, והראו כי הביצה שאפשר שנולדה בלי זכר, או מהביצה נתהוה עוף! בלי אם, רק על ידי העפר והחול אשר בו טמון. ובכן איך יוכל לעלות על דעת האדם, שגבר ימות ויחלש ולא יעמוד לקץ הימים ח״ו. וכפי״ז נוכל לומר שמפני זה מברים בביצים, לרמוז לאבלים שהמת הזה עתיד לחיות. והח״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ שכז, נתן טעם למה נוהגין לזלף ביצים עם יין על ראש המת, עיי״ש.

אזי המים שטפונו

בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:

ואולם אהה. קוינו מרפא והנה בעתה. כי איש חמודות הלזה אפפוהו צרות רבות ורעות. ומה שהודיע לו לבו מראש כן היה. כי הזרם בעוברו על פני חלק התחתון מהעיר מילא מים את הרחוב הזה אשר גם הוא בחלק התחתון, וחסם בפניו הדרך לבוא אל ביתו לראות בניו ומשפחתו מחמדי נפשו. למבוכתו ולבהלתו ומגינת רוחו לא היה קץ. ואחר טרחתו ויגיעתו העצומה ועיניו יורדות דמע ממגור ופחד ודאגה, הועלה מעלה על גג חצרות הנשענים לחצרו, ומהגג הלז הורד אל תוך חצירו כירידת הדלי לתוך בור מים, והורד עד היציע העליון. ומצא כי המים כסו את הבתים שביציע התחתון, ויגברו המים עד המעקה של היציע העליון, וירם קול תאניה ואניה. וכרגע נודע לו כי זוגתו הכבודה ס׳ פרחא ת׳׳מ עם בנה הבן יקיר מאיר שמעון יצ״ו, נמלטו, כי ברחו מעל הגג בראותם כי הגשם הולך וחזק, ונשארו בחצר רק אביו הזקן ס׳ משה יצ׳׳ו ואמו וחמותו. וניחר גרונו לקרוא אבי ואמי ואין עונה, כי המים כסה אותם בגובה כמה אמות. ואחרי שוב המים, השיבו בקול דממה דקה אביו הזקן כי עודנו חי. כי התפלל בביתו, כי נבהל מאד לראות גשם משונה כזאת. אך הוא קדש את השבת בנר דלוק ושלחן ערוך כמנהגו. ואתו היו אשתו וחמות בנו, ולבם חרד לרגעים מאימת המים.

 אכן שטף הרחוב עוד לא נגע בהם, כי המים עודם עוסקים במלאכתם לרדת אל החצר הסמוכה לה אשר היא בקצה האחרון של שיפוע הרחוב. והחצר ההיא עמוקה כשאול, והמים מלאו את כל גדותיה מהמסד עד הטפחות וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. אכן לחצרנו הנז' באתהו שואה פתאומית לא דמוה מראש, כי רצפת בית הזקן שביציע התחתון היא גשר על מי הנהר העוברים תחתיו להחצרות הסמוכים לה, הנהנים מן המים לשתיה ושאר תשמישי בית, וכאשר המים נלחצו תחת הגשר כרגע נבקע הגשר ונהרסה רצפת הבית, ונכנסו המים בכח נורא ואיום ויתערבו עם מי הרחוב ויגברו מאד ויכסו את היציע התחתון כולו. אמו וחמותו של בעל אכסניא שי׳, בחשבם לברוח מן החצר ולהמלט על נפשם, מצאו להותם כי דלת החצר נסגרה מתקופת המים, וחמותו נאחזה בשער ראשה למנעול הפתח ותחנק ותמת שם. וכן קרה גם לאמו. וימותו שניהם כרגע. הזקן ס׳ משה נטבע גם הוא, אכן נמלט באורח פלא, כי הבית אשר נהרסה רצפתה גם הדלת נהדפה ממקומה ובאה תחת רגליו ותגביהו למעלה, באופן כי המים לא הגיעו רק לזקנו ולא חדרו אל פיהו, וימלט. ברוך הפודה והמציל…

כל חכם לב על נקלה יוכל דעת המצוקה ודאבת נפש אשר הוסיפה לו התלאה אשר מצאה לבעל אכסנייתינו בלילה ההיא, אשר בו היו כל משושי לבנו— ועתה הנה הוא וזוגתו תמ״א עטופים בצרתם, אבלי אם קודרי שחוח. וישב שם כל הלילה לשמור את גויות הנטבעות כי אין זולתו בחצר רק אביו הנדכא אשר רק רוח חיים באפיו מפחד לבב אשר דכא לארץ חיתו. במצב רע ואיום כזה עברנו את חצי הלילה הראשונה בבית ידידנו כבוד הרב ר׳ רפאל משה יצ׳׳ו. ובשוב רוחינו קצת אז ידענו חסדי ה׳ ונפלאותיו אשר עשה עמנו להפליא טובה כפולה ומכופלת, כי לו התפללנו בבית אכסניא כי עתה אבדנו ח״ו. ובשגם נחליט שהמים לא יגיע עדינו וגם אנחנו לא נרד להיציע התחתון, אכן פחד ובהלה ומהומה כזאת באישון לילה ואפלה יש בכחם ח״ו להורידינו דומה, כי גרים אנחנו עלי ארץ ולא נדע אנה נלך ובאיזה אופן נמלט. והנס הב׳ היותר גדול, כי לוא יצאנו אחר ערבית ללכת לבית האכסניא כי עתה ח׳׳ו נאבדנו ולא ידע איש מקומינו ונשטפנו עם הזרם הגדול. כי זרם המים הכביר אחרי אשר בא ממורד ההרים עבר ושטף על פני הרחוב שלמטה מבית הכנסת ועשה שמות גדולות נוראות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר הרס ולא הניח בו אבן על אבן. כל החנויות הבנויות מאבן על יד שער האלמלאח עם כל מרכולתם וסחורתם והנמצא בהם נאבדו וחלפו למו כאלו נגוזו במספרים, ולא נודע מהם מאומה עד היום הזה. החצרות אשר פגע בהם בלכתו הלאה הפילם למשואות נצח. בתים שלימים אשר עקרם מיסוד בנינם הציפם על פני מימיו כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון. ודרך הרחוב הזה הוא מעבר דרכנו מבית הכנסת לביתינו, כי לא נדע זולתו, ובזה היתה הסכנה היותר נוראה. מה רבו מעשי חסדיך ה׳.

בעל הגמול והחסד ישלם שכר טוב לאנשי אמת זריזים לעשות חסד ואמת, היקרים המסולאים אנשי הח׳׳ק רק״ק צפרו יכוננה עליון אמן, אשר עטרוה בשם התנא הקדוש הרשב״י זיע״א, אשר לא חסו על גופם ועמלם ויגיעם בלילה ההיא, ואזרו חיל ויקחו בידם כשיל וכילפות ויעלו על גגות הבתים הנטבעים תכף בעת ההפכה ויהרסו את תקרות הבתים וירדו לתוכם להציל הנפשות בעוד רוח חיים בקרבם. וכעשרים נפש הצילו והשיבום לחיים. יגמלם צורם ויהיה מגנם וסתרם.

בחצי לילה האחרונה קמה הסערה לדממה קצת ומאשר חפצנו להתרחק הלאה ממקום ההפכה לבלי שמוע קול מספד נהי תמרורים אשר בכל החצרות אשר שם מת, כי קול הבכי פלח כליותינו ואפס כחנו לסבול עוד, יצאנו כחצות הלילה מבית הרב שי׳ ונצא יחפים ומשוקעי רגל בטיט עד הכרכים ונבוא לחצר רחוקה וגבוהה מאד ונלן שם.

המשך……..

עבודת מ ויאל כנציג ״מזכרת משה״

משקיבל מויאל על עצמו עול ציבור, זנח את כל עיסוקיו הפרטיים והתמסר כולו לעבודה, אותה ביצע בנאמנות, דייקנות ויושר, כפי שעולה ממכתבו לוויסוצקי להלן:

״שמעוני אחי ולאומי הנה אנוכי הרהבתי בנפשי עוז לתת את משא העם הזה עלי אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהיה נועם ה׳ אלד׳ינו [אלוהינו] ומעשה ידנו כוננה עלינו. וכל כסף הקדשים אשר הגיעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פאריז יע״א [יעיד עלי אדוני] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה ולעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים, ואשלח להם החשבון מסודר הדק היטב בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות לראות מעשיהם ופעולתם לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוד, ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה יר״ה [ירום הודו] למען יהיו יושביהם בטוחים מכל מצוקה וה׳ אלד׳ים יעזור לי. ואתנהלה לאיטי לרגל המלאכה לבלתי ידח ממנו נדח וכתבי ההודעות אכתוב לכל ההוד, ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם ובסביבתם ומחמתם אש תיקד בקרבי אש אהבת ה׳ ותורת עמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה באה ונהיתה בקרב ימים תודיע. שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קדוש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוה ממרום עליכם ועל כל הפיקמ״ש [פרנסים, קצינים ומנהיגים שלמים] והמשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזינו ובא לציון גואל בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל״.

אף שבחירת מויאל אושרה על ־ידי ההנהלה המרכזית של ״מזכרת משה״, לא היה ויסוצקי שלם עמה. מלכתחילה ביקש לצרף אליו איש מטעמו-את י׳ סטארובולסקי, ״שיהיה הוא האחד, ומשנהו מויאל הגזבר״. על נסיון זה הגיב מויאל בתקיפות רבה. במכתב מיום י״ד מנ״א תרמ״ה, ששיגר אל פינסקר הוא מבקש ממנו:

״לבלי סבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים לראשי מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת את אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל עלי אחריות פעולזה אחרים אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי. אני הנני האחראי לפעלי אבל לא לפעלם של אחרים… זאת מצאתי לנכון להציע לפני אדוני במכתבי זה אשר הוא הראשון ממני בתור מורשה מאושר מאדוני ומחובבי ציון אשר אדוני עומד בראשם…״

במכתב מיום ב׳ מנחם אב (14.7.1885) מודיע ויסוצקי על מינויו הרשמי של מויאל ומגדיר תפקידו

״בתור ציר שלוח במלאכות… חובבי ציון ברוסיה: לבקר באה״ק את המושבות פתח־תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להתחקות על מצב הקולוניסטים ולדעת אל נכון מה יחסר להם ובמה נוכל לעזרם… וגם להיטיב מצבם לימים יבואו, כן לשום לב ועין על ענין הישוב בכלל, לסקל המסילה מאבן נגף, ולהיות לעינים לאלה החפצים בישוב הארץ, לבחור פה בארץ הקדושה אנשים חכמים וידועים היודעים ובקיאים בטוב הארץ ובתכונות המושבות… ואחרי שחקרתי ודרשתי היטב בענין הזה בימי שבתי פה במשך שלושה ירחים, אחרי שהתייעצתי עם רבים מאחינו האוהבים את דבר הישוב בכל לבבם, נפשם ומאודם, הוסכם בדעתי בכוח המסור לידי מאת אחי ושולחי חובבי ציון אשר ברוסיה, לבחור את כבוד אדוני, אשר יהיה המוציא והמביא הראשי לכל דבר ודבר הנוגע הן לכלל הישוב, והן להמושבות הנזכרות בפרט. וגם להיות לסוכן כללי; בידו יהיה שמור הכסף אשר ישלח לו הועד המרכזי לתכלית זו, וכן הכסף שהיה בידי לתכלית זו מסרתיו ג״כ [גם כן] לידו, כפי החשבון הפרטי בענין זה, וכן למלאות הפקודות אשר יקבל בזה מאת הועד המרכזי…״

משפחת טולידאנו

גם בתולדות המשפחה המיוחסת השלישית, המפורסמת והענפה ביותר שהחזיקה את רסן הרבנות וההנהגה בקהילה עד ימינו, משרבבים בערבוביה עסקי המדינה והמסחר. עוד בהיותו מושל האזור למד להכיר מולאי אסמאעיל את כשרונותיו הפיננסיים והמסחריים של הנגיד, רבי דניאל טולידאנו, אותו רב שפגשנו בסאלי בפרק הקודם כלוחם נגד האמונה השבתאית. הוא היה נצר למשפחה שהיגיעה מטולדו לאחר שעברה דרך סלוניקי ופאס וכזכור בתו רחל נישאה לרבי יעקב ששפורטש. אולם יותר מדניאל הצטיינו שני בניו אחריו, יוסף וחיים שמילאו תפקידים חשובים ביחסים המדיניים והמסחריים עם הולנד ואנגליה.

זכורה לנו תרומתם של הסוחרים היהודיים בפיתוח היחסים עם ארצות השפלה ובמיוחד מפעלה האדיר של משפחת פליאג'י. יחסים הדוקים אלה הצטמקו בעקבות אותם ארבעים שנות בלבול שקדמו לעליית שושלת העלווים. עם עלייתו לשלטון של מולאי אסמאעיל והחזרת השקט והביטחון, נפתחה מחדש האפשרות להחזיר עטרה ליושנה.

היוזמה לפתיחת מו"מ באה מאסיפת המעמדות לפי עצתם של יהודים יוצאי מרוקו שישבו באמסטרדם. מקרוביהם במרוקו הם למדו על הלוך הרוח של השליט החדש ועל צרכיו בנשק ותחמושת לציוד הצבא. אולם עברו עשר שנים עד אשר הולנד שיגרה משלחת רשמית למרוקו בראשותו של הסוחר היהודי בואנו לה מיסקיטה. בואנו מגיע למכנאס בשנת 1682 עם מכתב הסמכה ומתנות לרוב כמנהג הימים.

אולם ידוע בשורה טובה לעולם לא מגיעה בגפה, ובאותו זמן הגיע שליח יהודי שני, פרננדו מנדיס עם אותו מכתב ואותן המתנות. מולאי אסמאעיל מטיל על יוסף מימראן המו"מ הכפול עד אשר ההולנדים מודיעים שרק זה לה מסקיטה מייצג אותם.

בשם החצא יוצא לארצות השפלה יוסף טולידאנו, בנו של דניאל, וקרוב משפחה של יוסף מימראן. הודות למאמציהם המשולבים של יוסף מימראן במכנאס ויוסף אולידאנו באמסטרדם ( שם הוא זוכה לסיועו של יצחק ששפורטס המקורב למשפחתו ), נחתם לבסוף החוזה במאי שנת 1683. לאחר חתימת החוזה הגיעה השעה לאשרור ההסכם על ידי מלך מרוקו. ההולנדים משגרים משלחת נכבדה אליה מתלווה גם חיים טולידאנו, אחיו של יוסף שנשלח גם הוא להולנד לסיים המשא ומתן. במכנאס מצפה להם אברהם מימראן שירש את כל תפקידי אביו שנרצח. אשרור החוזה פותח אפשרויות נרחבות למסחר בין שתי המדינות וטבעי שהנהנים העיקריים ממנו יהיו אלה שתרמו לחתימתו.

בשותפות עם הקונסול ההולנדי, מייבא יוסף טולידאנו את הנשק הקל והכבד הדרוש לצבא המתחדש, גאוותו ומקור כוחו של הסולטאן. הודות לנשק המתוחכם, במיוחד התותחים, מתחזק מאוד הצבא. יעודי העיקרי היה לא כל לנהל מלחמות חוץ אלא בעיקר לדכא ולהתריע השבטים המתמרדים ולמשימה זו היה בכוחו של הנשק המודרני שסיפקו ההולנדים להטיל אימה על כל מתמרד בכוח. אספקה לא סדירה של הנשק ותלונות על טיבו הפכו מסחר מכניס זה למסוכן ובני משפחת טולידאנו היו צריכים תמיד לעמוד על המשמר. האות להצלחתם הייתה המינוי הרשמי של יוסף טולידאנו כשגריר מרוקו בהולנד בשנת 1688.

בראשית שנות התשעים עולה המתח בין שתי המדינות בגלל הפסקת אספקת הנשק על ידי ההולנדים. המלך הזועם איים לבטל את חוזה השלום, אולם אברהם מימראן והקונסול ההולנדי משכנעים את מולאי אסמאעיל לשגר לאמסטרדם את חיים טולידאנו, האחראי לייבוא הנשק. המשבר חוסל בקלות לאחר שהתברר שההולנדים לא רק שלא רצו להפסיק המסחר אלא חפצו להרחיבו וחיים טולידאנו הצליח לחדש את תוקפו של חוזה השלום.

כדי למנוע פרוץ משברים דומים מנסה חיים להשיג מההולנדים ערבויות לטיב הנשק. הוא גם סיכם אתם לייבא ישירות מאנגליה את אותם סוגי הנשק שלא מיוצרים בהולנד, או לייצרם לפי דגמים שהוא סיפק להם. עכשיו הגיע הזמן לקבל את ברכתו של המלך לחידוש החוזה. לימודי ניסיון, מעמידים ההולנדים שני תנאים, המתנות לא ימסרו לסולטאן לפני אשרור החוזה ושחרור ללא תמורה של כל השבויים ההולנדים שנשבו הניגוד להסכם השלום השריר והקיים.  אולם מה שנשמע מתון והגיוני תחת שמי אירופה יכול היה להיחשב כעלבון צורב במכנאס. חיים טולידאנו והקונסול ההולנדי ידעו זאת היטב ועוד לפני צאתם לדרך הרהרו איך להעיז ולהופיע בפני המלך בידיים ריקות ועוד עם דרישה לשחרור ללא תמורה של השבויים ! על כן לא אצה להם הדרך ומיד עם הגיעו לתנז'ה, מיהר חיים לשגר שדר לאחיו במכנאס ולבקש שיסלול הדרך לפני המשלחת. ואם לא היה די בחששותיהם דרש מהם במפגיע מושל תנז'ה למסור לידו מיידית את המתנות המיועדות למלך.

נאמן להוראות אין הקונסול ההולנדי מסכים לכך, אבל חיים משכנעו שזה עדיף על מוות בטוח ונותן לו כערבות את המתנות שהוא עצמו הביא לכבוד המלך. סופו של דבר שהכישרונות המשותפים של משפחות טולידאנו ומימראן חוללו פלאים והמלך אשרר את חידוש חוזה השלום.

ארבע שנים מאוחר יותר מתגלה עוד סכסוך עם ההולנדים על טיב הנשק והמלך משגר בן נוסף של אותה משפחה, משה טולידאנו. למשה היו יחסי מסחר מסועפים עם ארצות השפלה, דבר הכרוך מטבע הדברים בסכסוכים עם ספקים. הוא מנצל את שהותו כדי להשיג מאסיפת המעמדות פיצוי בסך 6000 פלורינים בגין נזקים. הוא משכנע את ספקי הנשק ההולנדים לייצר עבורו רובים אנגלים על פי דוגמאות שמסר להם. בני משפחת טולידאנו היו גם פעילים המסחר עם אנגליה וחיים טולידאנו נשלח מספר פעמים ללונדון לנהל שיחות עם הממשל.

נוסף על בני דניאל טולידאנו הצטיינו אז במסחר בניו של ברוך טולידאנו, אחיו של דניאל. אולם גדולתם יש בה ללמדנו עד כמה עולמנו הבל הבלים. מה שהשלטון נותן הוא יכול, בשירותו ליטול והמעשה שהיה כך היה.

שני האחים חיים ואברהם היו למעשה לבנקאים של משפחת המלכות. אחד מבני המלך, מולאי עלי, היה חייב ארבעת אלפים אונקיות לחיים וכאשר הגיע זמן הפרעון הפנה אותו לאחיו אברהם אצלו הפקיד הנסיך פיקדון באותו סכום. חיים פונה על סמך זה לאחיו ומקבל את כספו. אולם לימים הנסיך בא לאברהם ותובע ממנו את הפיקדון בהכחשתו לדברתו לחיים. ויהי כאשר מאן אברהם להחזיר לו הפיקדון השליך אותו לבית הסוהר עד שזה אולץ לשלם. בספרו " נר המערב " מצטט הרב יעקב טולידאנו את מכתבו הנואש של אברהם לאחיו :

" ליד אחי הר' חיים טולידאנו, סיבת השורות האלה לבקשך בעד נפשי, פדני נא אחי, דע כי בן המלך נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה אמר לי לא אבדו כי אם בידך, ועתה אחי, הוא תפס אותי בהאלף וארבע מאות שנתן לי ממכבר אשר מהם נתתי לך ארבע מאות מתקאל ( הם ארבעת אלפים אונקיות ). עתה בהגיע כתבי זה לידך תחזיר על ידי יהודה הלוי ואחיו לסאלי סך ת' מתקאל שנתתי לך, גם הנני צריך עוד לתשלום התביעה ר"ן מתקאל, לך נא לאשתי לתת לך משכון ותראה אצל מי ללות בעדי ברבית שתהיה, והושיעני בהסך ההוא, אני הנני יושב בסוהר והקולר בצוארי זה שני ימים, ואתה אחי הושיעני עם כנפי נשרים, כי אם ימשך הדבר עוד זמן לא תחשבו אותי בחיים כי אם סופי לידון בשרפה, ומשל ההמון אומר היד האחת רוחצת חבירתה, ולכן רק ממך תשועתי, ואם אספר לך צערי לא יספיק לי נייר ודיו, אם תראני בוודאי לא תכיר אותי מפני היגון והעינויים שאני סובל. באופן, תמשכן כל מה שיש לי ושלח אלי הסך המבוקש ההוא, הנני כלוא ונעונה ואינני אוכל ולא שותה ונחשבתי כמת, הושיעני מהר בשם ה', אחיך אברהם החותם היום עשרים לחודש תמוז תס"ר.

ואמנם ימי מאסרו לא ארכו כל כך כי אחיו חיים שלח לו את הסך הדרוש, ואף עסק האחים ירד אחר כך מטה מטה..

ממזרח וממערב כרך ח'

תקנה בדבר החזר הוצאות וקנס

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, ולכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הערכה של ממוצע ההוצאות שנהגו להוציא בשידוכין, כפי שכתב היעב״ץ בשנת תפ׳׳ג(1723):

דע שהקנס אשר גבלו ראשונים דהיינו חמישים אוקיות ממטבע מלכות פאס הראשון הנקרא ליביינו ונקרא אלפאסי, כשנכנס החתן לבית הכלה או מחציתם כשעדין לא נכנס, זהו מספיק בין לבושת בין להוצאות. אכן כאשר מתנים קנס גדול יותר מהנהוג דודאי זה כולל הכל, זהו המנהג. וזה דוקא שההוצאות הן מועטות דהיינו כפי הדרך הנהוג בעיר. אמנם אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן.

כלומר הקנס של חמישים אוקיות ישולם אם לא התחייבו הצדדים בקנס כלל או שהתחייבו בסכום נמוך מחמישים אוקיות. סכום זה כולל גם פיצוי על ההוצאות הרגילות. אבל אם הם התחייבו לקנס בסכום גבוה יותר, יש לחייב את הצד המפר בתשלום הקנס. וכן אם היו ההוצאות גבוהות מהרגיל, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה.

כלומר, הצד המפר יישא בכל ההוצאות שהתובע יוכיח שהוציא, בניכוי שליש. ודומה שזה חידוש שחידשו, כי לפי ההלכה, אם הפריזו בהוצאות אינם זכאים להחזר העולה על הנהוג.

דומה שהקנס הונהג בראשית המאה הי״ז או סמוך לזה, כי ר׳ רפאל בירדוגו כותב שמצא בספר כתב־יד: ״שכתוב בו הסכימו כל חכמי הדור ובטלו ההוצאות לגמרי ולא יתן כי אם קנס, וחתום מהר׳׳י אב״ד [ר׳ יעקב אבן דנאן]״.

ר׳ יעקב אבן דנאן פעל בראשית המאה הי״ז כסופר בית־הדין בפאס, ואישר חתימות חכמים על תקנות מן הדורות הקודמים, ובמחצית המאה נמנה עם דייני העיר. מהלשון ״הסכימו כל חכמי הדור״ וכן מלשון היעב״ץ ״הקנס אשר גבלו ראשונים״, משמע שמדובר בתקנה שתיקנו, אלא שזו לא השתמרה בקובץ תקנות חכמי פאס הנדפס. אולם מאחר שהיא לא נהגה בכל המקומות שבהם פשטו תקנות פאס, סביר יותר להניח שזה מנהג שהנהיגו, והוא התפשט רק לערים הסמוכות, כמו מכנאס.

לכאורה, יש סתירה בין שני המקורות, כי לדברי ר״י אבן דנאן שאמר ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, משמע כל סוגי ההוצאות, גם אם היו גבוהות ומופרזות. כדי ליישב סתירה זו: או נצטרך לומר, ש״הקנס אשר גבלו ראשונים״ שהזכיר היעב״ץ, היינו שאחר־כך הכניסו חכמי פאס שינויים במה ש״הסכימו כל חכמי הדור״ הקודם, וחייבו הוצאות כשאלה היו גבוהות מהרגיל; או נצטרך לומר, שמה שהזכיר היעב״ץ שהיו גובים הוצאות אם הן היו גבוהות — זה היה המנהג הקדום, ודברי ר״י אבן דנאן מאוחרים יותר, ומסיבות שונות הסכימו לשנות את המנהג הקדום ולא לגבות את ההוצאות בשום מקרה. אם נסבור כך, היעב״ץ לא ידע על השינוי, אבל קשה להעלות זאת על הדעת, כי הוא חי ופעל בפאס בשלהי המאה הי״ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח; בצעירותו שימש את חכמי הדור והיה בקי במנהגים, בתקנות ובפסיקות של חכמי העיר הראשונים; והוא כותב מפורשות ״אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן״, ולא הזכיר שום מנהג קדום. אילו היה מנהג כזה, מן הסתם היה מזכירו, כי דרכו שאינו מקמץ בפרטים. לכן מכל האמור נראה, שיש לפרש דברי ר״י אבן דנאן ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, היינו בהוצאות רגילות.

[1]

המנהג במכנאס

עד למחצית השנייה של המאה הי״ח היתה מכנאס נוהגת על־פי מנהגי פאס. בשלהי המאה הי״ח או בראשית המאה הי״ט הופחת במכנאס הקנס הנהוג והועמד על כארבעים אוקיות, מאחר שעלה ערך המטבע לעומת המטבע הקדום של פאס. ר׳ רפאל בירדוגו, מחכמי מכנאס, פעל בסוף המאה הי״ח וברבע הראשון של המאה הי״ט. הוא לא נהג לגבות הוצאות לכלה כשהחתן חזר בו, גם אם הן היו גבוהות, כי לדעתו, ההלכה מכירה רק בהחזר הוצאות החתן משום שהוא מוכרח בהוצאות מכוח המנהג. לכן אם חזרה בה הכלה, ההלכה מחייבת אותה לפצות את החתן על ההוצאות שהוציא עליה לשווא:

אבל בחזר בו החתן אין מנהג פשוט שיוציא אבי הכלה, כי אם רצה יוכל להספיק במה ששלח לה החתן, שהרי מנהג פשוט שהחתן שולח לכלה פירות ומגדים עם מים שרופים [ = עראק] ואבי הכלה יוכל לספק בזה, אלא שרוצה להרבות סעודה ליודעיו כדרך שאכל אצלם ואין החתן חייב בזה.

כלומר הכלה והוריה לא היו צריכים להוציא הוצאות, לכן אם הוציאו, אינם זכאים להחזר. ונראה כי ר׳ רפאל הבין מדברי ר׳׳י אבן דנאן, שבכל מקרה של הפרת שידוכין משלמים רק את הקנס, ולא משלמים את ההוצאות, גם אם הן גבוהות מהרגיל. וכך הבין גם מדברי ר׳ אליהו הצרפתי שהוא מזכירם בתשובתו.

מנהגים….

אבל

א.   מנהג בבית האבל, מי שיש בידו יכולת בבוא המנחמין לנחם נותנים להם כוס קאוו״י בסוכר לברך ולשתות. ור״ל הכוונה בזה לא לתענוג עושים זה, רק להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר, שתהיה מצות ברכה זו נמשכת על ידו ויגיע לו זכות מזה, כמו שלומדים בבית הנפטר למנוחתו. ועיין להרה״ג מבבל זצ״ל בספרו רב פעלים, ח״ג יו״ד סי׳ לב שכ' על מנהגם שנותנים מין ריח טוב לכל המנחמין לברך,. ונתן טעם לזה להרבות ברכות למנוחת הנפטר.

ב.  מנהג בשבעת ימי אבילות, הולך האבל לבית החיים אחר תפילת: שחרית על קבר המת. והולכין עמו כל קהל בהכנ״ס ששם מתפלל, ועושים שמה ניחום אבלים והשכבה למת. ומי שהשיגה ידו נותן צדקה למנוחת. המת, ועושין פדיון למת ע״י תלמידי חכמים, ומחלקים בכל יום צדקה; כפי יכולתם.

מנהג לעלות לבית החיים הוא מנהג קדום, הביאו הריב׳׳ש ז״ל, סי׳ קנח; עיי״ש. ואדרבא התרעם על מי שאמר שמנהג זה הוא מנהג הישמעאלים. ונתינת הצדקה עבור המת כ׳ בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני אבל סי׳ תפ, בספרי גרסינן כפר לעמר ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה. מכאן הביא ראיה; הרב שמריה זצ״ל, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. ואפשר כי יסוד המנהג זה נתהווה, שמצאתי בהמאסף, שנה יט, ש׳ תרע״ד, כרר שני, סי׳ נט, אות ב, מהרב משה שמעון פסח, על מי שצוה שלא יקברוהו סמוך למיתתו רק ב׳ ימים אחר פטירתו. דשמא נתעלח וע״י הקבורה אפי׳ שלא: מת, ודאי ימות מכובד העפר, כפי הקבורה שלנו. ולא דמי למנהג קדמונים שהיו קוברים סמור למיתה, דשאני קדמונים שהיו קוברין בכוכין והית יכול לחיות אם לא מת. דמטעם זה היו פוקדים שלשה ימים, שמא עדיין חי הוא. כמו שאירע שהניחו בכיר אדם א׳ בחזקת מת ומצאוהו אח׳׳כ חי וקיים, וחיה עוד כ״ה שנים והוליד בנים אחרים. ודבר זה נכתב במס׳־ שמחות, פ׳ שמיני, שמבקרין על המתים ג׳ ימים משום מעשה הנז׳. והרב יעב״ץ כ׳ דבלי ספק היה נמסר לחז״ל שיעור מיתה, והאי עובדא דמס׳ שמחות היא מקרה בעלמא ממקרים הרחוקים אחד לאלף שנים, עיין בזה בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר קבורה.

ג.  מנהג במחז״ק נתחדש שלא היה לעולמים, לשאת את המת בעגלה והמנהיגים אישי החברה, ובהגיעם לפתח בית הקברות בכתף ישאו. וזה דוקא באנשים שמתו במקומות רחוקים, אבל אנשים שמתו בשכונת היהודים נושאים אותם בכתף. עיין טור יוד״ ע סי׳ שנח, ומנהג ישן הוא לשאת את הארון בכתף, ע״ד שנשאו הכהנים את ארון השם. ולשון הש״ם ברכות יז: נושאי המטה וחילופיהן ות״ח פטורים מק״ש וכו'. וכלשון הזה כ׳ מרן או״ח סי׳ עב, נושאי המטה. ועיין בשו"ת מו״ה צבי חיות, סי׳ ו, שכ׳ שמצד הדין אין לאסור להרכיב את המת בעגלה. ועיין בםס׳ ארץ החיים, סי׳ שסב בשם השו״ג, שכ' דבא״י אין נושאין בארון כ״א במוטות. והביא בשם ספר ויקרא אברהם, דף קכו, דכן נוהגין בעיר צפת ת״ו עפ״י האר״י ז״ל. ויש סמך מפסחים דף נו, שחזקיה גירר עצמות אביו על מטה של חבלים משום כפרה והודו לו חכמים, עיי״ש. ועיין בס׳ מעבר יבק, מאמר שפת רננות, ועיין שו׳׳ת מהר״ם שיק ז״ל, חאו״ח, סי׳ צב, כמה טרח למצוא סעד למנהג זה, ולדעתו טוב לישא את המת בכתף והביא ראיות לזה, עיי״ש. עוד כ׳ הרב הנז׳, בח׳ יור״ד, סי׳ שכ״א, תשו׳ ע״ז, ולבסוף כתב דלכל הפחות יש ליזהר שלא יעשה העגלה המיוחדת לזה, דוגמת העגלה שעושין אוה״ע לענין זה. דבכל דברים שאנו עושים בדי לידמות להם הם אסורים לנו מכמה לאוין, כמ״ש הרמב״ם בהל׳ עכו״ם ובחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אוה׳׳ע, עיי״ש.

ד.   מנהג אין אבילות פרהסיא נוהג בפורים, עיין ליקוטי ויאמר יצחק, ח״א, השייכי לאו׳׳ח, הל׳ פורים, אות ג, וציין לכמה פוסקים בזה. ועיין ברכ״י, סי׳ תרצו, הלכה למעשה.

:ה. מנהג במחז״ק פאס יע״א, נוהגים האבלים כפסק מרן ביו"ד, סי׳ שעח, סעי׳ ח—ט, שאוכלין בשר ושותין יין, ויש עיירות במערב שמחמירין על עצמן שאין אוכלים בשר כל ז׳ ימי אבילות, כגון קאזאבלאנקא, מוגאדור, אוזדא, ברכאן וכו'. ואינם אוכלים אפי׳ בשב״ק. .ובאוצר דינים ומנהגים, כתב כי מנהג סיביליא שלא לאכול בשר בימי אבילות. ועיין בשו״ת קרית חנה דוד, ח״א, תשו׳ השייכי ליו״ד, סי׳ לב, .מה שב׳ בזה ומה שציין לזה. ועיין לה׳ החבי״ף, בס׳ רוח חיים, ח׳ יוד״ע, סי׳ שעח, אות ב, כתב דמנהג איזה מקומות שאינם אוכלים דגים משום דהוא דאגה, עיי״ש.

מאבקי הדתיים למען קליטה במסגרות דתיות לנוער מצפון־אפריקה

התנועה הציונית־ הדתית והנהלת עליית־הנוער — עמדות ועימותים

 משנת 1949 החלה הנהגת התנועה הציונית־הדתית ״המזרחי״ ו״הפועל המזרחי״ [להלן: התנועה] במאבק למניעת קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. מאבקה כוון בעיקר כלפי הנהלת עליית־הנוער, והוא נמשך בשנות העלייה הגדולה ואף אחריה. עמדות התנועה ודרישותיה היו כדלהלן:

א ) מיון הנוער והגדרתו ייעשו בארצות המוצא ובאחריותן של ועדות מיון והגדרה שתוקמנה שם. להורים יוסבר היטב על הזרמים בחינוך ועל מסגרות הקליטה של עליית־הנוער בארץ, ותינתן להם הזכות לבחור את הזרם החינוכי הרצוי לבנם. התנועה סברה, כי בארצות המוצא עדיין משוחררים ההורים מלחצי הקליטה בארץ ולכן בחירתם שם תשקף את אופיים ואת רצונם האמיתי. זאת ועוד, היא האמינה בכוח השפעתה על הציבור היהודי בצפון־אפריקה וסברה שרובו יבחר בהגדרה דתית.

היא גם דרשה שתוקמנה ועדות מיון במרסי ובארץ למיונם של מי שיגיעו לא־ מוגדרים.

ב) ההגדרה ״זרם מסורתי״ תבוטל. גם היהודים המכונים בפי נציגי עליית־הנוער ״מסורתיים״ הם דתיים. יהודים אלה רואים בעלייה לארץ־ישראל גם עלייה רוחנית־דתית, והם חפצים בחינוך דתי לילדיהם. לעומת זאת הכירה התנועה בקיומו של מיעוט לא־דתי בצפון אפריקה, ולכן היא תבעה להגדיר שני זרמים בלבד: דתי ולא־ דתי.

ג) בנציגויות עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה לא שירתו שליחים דתיים. התנועה דרשה למנות מועמדים משלה באותן נציגויות ובתפקידי ניהול. לדבריה, רוב יהודי צפון אפריקה הם דתיים, ולכן שליחים דתיים יתרמו להגברת אמון הציבור בעליית־ הנוער ולמיון והגדרה אובייקטיביים.

ד) נוער עולה מצפון אפריקה לא יישלח כלל למשקים אנטי־דתיים. אין להפנות נוער דתי וכן נוער שהוגדר ״מסורתי״ למוסדות ״מסורתיים״ ולמשקים שהבטיחו לכבד את המסורת. נוער זה צריך להיקלט במסגרות דתיות בלבד. התנועה דחתה את הצעת קול להקים מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם. לדבריה, מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער היא בעייתם של מוסדות הסוכנות והמדינה, ועליהם לפתרה.

התנועה העלתה שורה של טענות והאשמות כלפי הנהלת עליית־הנוער, כגון: פעילות המיון וההגדרה במקומות השונים לקויה מאוד, ונערים דתיים ומסורתיים רבים הופנו למסגרות לא־דתיות. לטענתה, מדיניות ההגדרה של עליית־הנוער נובעת מחששותיה שרוב הציבור בצפון אפריקה יבחר בהגדרה דתית, ופעולותיה מכוונות למנוע זאת. כלפי גורמים במדינה ובתנועה הציונית בכללה הועלתה האשמה, שהם מונעים במכוון את הרחבתם של ההתיישבות המושבית הדתית, של עליית הנוער הדתי ושל החינוך הדתי בארץ. מגזרים דתיים אלו היוו 30%-25% בלבד מכלל המגזרים המקבילים להם במדינה.

עמדות הנהלת עליית־הנוער היו ברובן שונות מעמדות התנועה והתבססו על שלושה עקרונות. הראשון שבהם היה התחשבות באפשרויות הקליטה. הנהלת עליית־הנוער סברה, שעליית־הנוער מצפוךאפריקה היא עליית־הצלה דחופה, ויש לקלטה בהתאם לתכתיבי מציאות הקליטה, ופחות לפי תכתיבי ההגדרה. הגדרת הנוער מצפון־אפריקה לא התאימה לעיקרון ראשון זה וגם לא לעיקרון השני של עליית הנוער, שלפיו יש לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון אפריקה, כמבואר בהמשך. מסיבה זו היא העדיפה לצמצמה, או לפחות — לא לקיימה בארצות המוצא, אלא בארץ. בכך יורחב מרחב התמרון שלה בפיזור הנוער בהתאם לעקרונותיה.

בשעת ״פיקוח נפש״ זו ועל רקע המחסור במקומות קליטה במגזר הדתי, מחד גיסא, וריבוים במגזר הלא־דתי, מאידך גיסא, דרשה הנהלת עליית־הנוער מן התנועה ומן המשקים להתפשר: הדתיים יסכימו שנוער מצפון־אפריקה ייקלט גם במשקים לא־דתיים וכן יסכימו להקמת מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם, ואילו המשקים הללו יסכימו לכבד את המסורת ולשמור על תנאים דתיים מסוימים לטובת הנוער העולה.

העיקרון השני של עליית הנוער היה חובת שיתופם של כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה. הזרמים הללו היו שותפים נאמנים לעליית־הנוער בתקופת היישוב, ולכן שמורה להם עתה הזכות המוסרית לקלוט נוער מצפון־אפריקה ולהכשירו כעתודה חלוצית למשקיהם. זו היתה גם מדיניות הנהלת הסוכנות היהודית. עיקרון זה אמנם לא הביא לידי חלוקת הנוער לפי ״מפתח אחוזים״,כפי שדרשו אחדים מנציגי הזרמים בהתיישבות, אולם הנהלת עליית־הנוער השתדלה שלא לקפח את הזרמים השונים בהכוונת הנוער העולה ליעדי הקליטה.

עליית־הנוער נזקקה לזרמי ההתיישבות לא פחות משהם נזקקו לה. לרוב, נמצאו מקומות הקליטה של עליית־הנוער בקיבוצים. מקומות אלה היו זולים יותר ממקומות הקליטה במוסדות החינוך, ובעיקר, בקיבוצים היא יכלה להגשים טוב יותר את שאיפתה המרכזית — להכשיר דור של חלוצים חקלאים שיהוו עתודה להתיישבות בארץ. זה היה גם יתרונם של זרמי ההתיישבות הלא־דתיים על המגזר הדתי של עליית־ הנוער, שבו, כאמור, רוב הקליטה היתה במוסדות חינוך, ורק מיעוטה בקיבוץ הדתי. העיקרון השלישי היה נעוץ בהערכת אופיו הרוחני של הנוער מצפון אפריקה. בהנהלת עליית־הנוער ובקרב נציגיה בתוניסיה ובמרוקו התגבשה תפיסה, ולפיה חלק גדול מיהודי צפון־אפריקה הם דתיים מתונים וחלק ניכר הם ״מסורתיים״, כלומר מקיימים מעט מצוות, דשים במצוות חשובות, הולכים בגילוי־ראש ופותחים את עסקיהם בשבת ודתיותם אינה נובעת מהכרה, אלא מכוח ההרגל והסביבה. מסקנתם היתה שאמנם רוב הנוער מצפון־אפריקה אינו מתאים לקליטה במסגרות חילוניות אנטי־דתיות, אך גם למסגרות הדתיות בארץ אינו מתאים. המסגרות ה״מסורתיות״ מתאימות לו ביותר, אך גם משקים לא־דתיים שיקפידו על תנאים דתיים מסוימים. קול סבר, שקליטה כזו גם תעלה בקנה אחד עם רצונם של הורים רבים. הוא התבסס על שיחותיו עם מנהיגי יהדות מרוקו בשנת 1949. להלן תמצית אחת מהן:

בשיחה היו נוכחים כל הגורמים הדתיים והלא־דתיים במרוקו. הגעתי אתם להסכם מבוסם על שני דברים: א. לא יהיה שאלון במרוקו שההורים יסמנו בו במיוחד באיזה חינוך רוצים הם לילדיהם. ב. הבטחתי שעלית הנוער תעשה מצדה מאמצים מכסימליים כדי להרבות במקומות קליטה דתיים ובקליטה דתית, אולם אין סיכוי שהנוער הבא ממרוקו יוכל להיקלט במקומות דתיים בלבד. הם גם לא דרשו זאת ורק הדגישו כי יש להעניק לנוער זה מינימום של חינוך ברוח מורשת אבות, כלומר שמירת שבת, מועדי ישראל וכשרות.

העברת יום השוק לשבת

תעודות באנגלית בהמשך המאמר.

ימי השוק היו נערכים בימים שונים בהתאם למנהגי המקומות. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, ובאחרים בימי שני וחמישי. החלפת יום השוק לשבת היתה אמצעי בתחרות הכלכלית של המוסלמים ביהודים. היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת על מנת לפגוע בהכנסות היהודים, ביודעם שיהודים לא יסחרו בשבת.

גרמני בשם ג. רוהלפס G. Rohlfs שביקר במארוקו ב-1861 כותב כי לעיר הקדושה תמאגרות (בואד דרעה העליון) נאסר על יהודים להיכנס, וכן אסור להם להשתתף בשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר. כדי שלא יחושו בחומרת ההגבלה, נערך השוק בשבתות, ביודעם שיהודי לא יסחור בשבת.

לפי תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, העביר מושל מאזאגאן (כ 90 ק״מ דרומית לקזבלנקה) את יום השוק מימי שני לשבת. הדבר הגיע לידיעתם של דרומונד האי ושל טיסו שפנו לסולטאן ב 10 באפריל 1873 במכתב שבראשו הכותרת: ״תזכיר בקשר לקאיד (מושל) דו והיהודים המסכנים במאזאגאן׳ הפונים מבקשים מהסולטאן שיורה לקאיד שיחדש את יום השוק בימי שני, כפי שהיה בעבר. הנושא עלה שוב בדיווחו של דרומונד האי לשר החוץ ב 24 באפריל אותה שנה.

תשובת הסולטאן לפניית שני השגרירים נכתבה ב 25 באפריל, וזה נוסחה:

" בקשר לתלונת יהודים עניים במאזאגאן על שהשוק שהיה נערך מדי שבוע בימי שני, שונה לשבת- יום השבתון היהודי, הדבר נעשה לתועלתם נעשה לתועלתם של שבטים החיים בפרובינציות. לכן מוצדק שהמושל יבחור את היום המתאים להם ביותר. יתר על כן, דווח לסולטאן בעבר, שיום השוק שונה בעקבות פניות של כמה יהודים מקומיים שקיבלו חסותה של ארה״ב, ואינם נתונים לשיפוטם של המוסלמים. אלה אנשים בעלי אופי שלילי, שהתנהגו בניגוד לכללים שנקבעו ע״י המושל. למרות זאת ידאג הסולטאן לחקירת הענין ע״י אנשים שאינם נוגעים בדבר שיבדקו את הסיבה האמיתית לשינוי יום השוק. אם יתברר לסולטאן שהשבטים התלוננו על הנזק הנגרם להם, ולכן פנו לשינוי יום השוק, אז אין סיבה לשנות זאת. אבל אם יתברר שהשינוי הוא פרי יזמתו של המושל, אז יוחזר יום השוק לקדמותו.

לא ברור מה היה המניע של יהודים בעלי חסות של ארה״ב בשינוי יום השוק מימי שני לשבת, אם אמנם הידיעה היא נכונה. ויותר סביר שזו עלילה חסרת בסיס שהופצה ע״י אינטרסנטים שמטרתה להבליט את הניגודים בין יהודים בעלי חסות ובין אחיהם המקומיים חסרי החסות הזרה.

דרומונד האי פנה בנדון גם לוזיר סיד מוחמד ב 28 ביולי, כפי שעולה מתשובת הוזיר ב- 13 באוגוסט. בה נאמר כי הוחלט שיום השוק יוחזר ליום הרגיל (ולא לשבת) ״למען היהודים במאזאגאן״. זה המכתב האחרון בנושא זה שמצאנו. מתברר אפוא שיום השוק נערך בשבת לא בגלל האינטרס של השבטים, כפי שהניח הסולטאן לפי מידע שקיבל, שהרי המסקנה היא שיום השוק יוחזר ליום חול, בהם יוכלו גם יהודים לסחור. העברת יום השוק לשבת הופיעה כאיום כלפי יהודים כחלק מסחטנות של מושלים.

למשל, בפנייה של חכמי פאס לחברת כי״ח בי״א אדר תר״ם ( 12 במרס 1880) בבקשת עזרה במצוקתם נוכח גזרות והתנכלויות של מוסלמים, נאמר המשפט הבא: ״השר מפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת״. לא ידוע אם אמנם ביצע את איומו^.

לפי עדויותיהם של תיירים אירופאים בשנים הבאות, ועוד בתחילת המאה העשרים, חזרה התופעה בכמה מקומות במארוקו^.

לסיכום, אילוצם של יהודים לחלל שבתות וחגים ע״י עבודות שירות, וכן העברת יום השוק לשבת בשליש האחרון של המאה ה 19, היו פרי יזמתם של מושלים מקומיים, ואילו הסולטאנים רצו לאפשר ליהודים לחיות על פי אמונתם. היה פער בין הפקודות שלהם ובין המציאות בשטח. המושלים לעתים העלימו עין מההוראות, ולא חששו שהדבר יפגע במעמדם. לסולטאנים לא היתה שליטה על המתרחש בפרובינציות, וגם הפקודות שלהם באשר להתנהגות אנושית כלפי יהודים לא בוצעו בעקביות. בתשובותיהם של הסולטאנים לשגרירי מדינות אירופה ומשרדי החוץ הובע הרצון לא לפגוע בחייהם הדתיים של היהודים ולנהוג כלפיהם בחסד ובצדק. אבל נושאים אלה היו חשובים בעיניהם, רק במידה והדבר עלול לקלקל את היחסים עם המדינות הנוצריות, כשהאינטרס הכלכלי חייב אותם ליחסים טובים. התערבות דיפלומטית בעקבות פניות של ארגונים יהודים בפריס ובלונדון, נשאה לעתים פרי.

נספח: תעודות 1

13 במרס 1873. שגריר בריטניה במארוקו לשר החוץ הבריטי בקשר לאילוץ יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. שמע בפעם הראשונה שיהודים נאלצים לעסוק במלאכה בזויה זו בשבת.

FO 99/154

Tangier 13 March 1873

The Right Honourable The Earl Granville K.G. My Lord,

I have the honour to transmit herewith the copies of a letter addressed to me by Mr Cremieux President of l"Alliance Israelite" at Paris requesting me to make a representation to the Moorish Government regarding the tyrannical conduct of the Moorish Authorities towards the Jews of Rabat and Mequinez and of the reply I have addressed to M. Cremieux under flying seal, which I request may be forwarded to that Gentleman, if Your Lordship sees no objection.

I had not received a report from any other quarter of the alleged arbitrary treatment of the Jews by the Moorish Authorities at Mequinez, but with reference to that part of M. Cremieux's letter in which he states, that certain Jews at Rabat had been compelled by the Governor to salt the heads of rebels who had been killed when fighting against the Sultan's army in his progress from Fez to Marocco, I have to acquaint your Lordship, that the first notice I had of this proceeding, was from an article appeared in the Gibraltar Chronicle shortly after my return to Tangier. I then wrote to the Vice Consul at Rabat and requested him to inform me whether there was any foundation for this statement. The Vice Consul confirmed the report but as the Moorish Minister was absent, I thought it preferable to await until I arrived at the Court, before I interfered in this matter so that I might have an opportunity of making known, in a private interview, I may have with the Sultan, the conduct of his authorities. I should mention that it has been the custom from ancient times to compel the Jews to salt the decapitated heads of rebels, but this is the first time that I heard of Jews having required to perform this nauseous and horrible operation on their Sabbath. I have the honour to be, with the highest respect,

My Lord

Your Lordship's most obedient humble servant J. Drummond Hay

לעילוי נשמתו של עימנואל שבבו, ממנו אישית קיבלתי את הספר הזה בסיורי בצפת

המספרת

שמה היה מסעודה. אולם נקראה בפי כל ״אום עבדו״. מתוך יראת כבוד, על שם בנה עובדיה. לכבוד זה שחלקו לה כל דיירי הרחוב היו סיבות טובות. ראשית משום ייחוס אבות אשר להלן עוד ידובר בו. שנית מחמת אישיותה המיוחדת אשר בלטה על רקע הרובע הספרדי שבצפת דאז.

כיום חלק זה מתקרא ״העיר העתיקה״ אך בימים ההם לא היתה עיר חדשה ומימלא לא נזקקו לשם מוזר עתיק זה… אמת שהרובע הספרדי היה מאז ומתמיד בשיפולי ההר, אות ומופת הוא כי העדה הספרדית נאחזה בצפת לפני הגיע האשכנזים. מעל הרובע הספרדי התפתלו רחובותיו של הרובע האשכנזי ושניהם גם יחד מוקפים היו ברחובותיה של צפת הערבית כבטבעת מחניקה בזרותה.

הרחובות לא רבים היו אף לא ארוכים במיוחד. אך היו הומים מבני אדם. משפחות מרובות ילדים הצטופפו בבתים שנחצבו בצלע ההר, כאשר גגו של האחד משמש הדום לבית שמעליו. בתים בעלי קירות עבים בנויים אבן מסותת נתמכת בטיט ומעליהם תקרות קמורות אשר נבנו זמן רב לפני שבא הנער לעולם ועוררו תמיד את פליאתו: כיצד הצליחו הבנאים להציב קימורים ללא בטון וללא ברזל. מעולם גם לא ניתנה לו תשובה משביעת רצון, מהטעם הפשוט שהדור של הוריו לא נכח בשעת הבנייה.

ברחוב הספרדים התגוררו משפחות אשר מרביתן התייחסו לארצות המגרב וחלקן היה ממוצא פרסי. כולם צאצאים של יהודים שעלו ארצה לפני מספר דורות. החיים יחדיו במשך מאות בשנים הצליחו לטשטש את הבדלי המוצא. השפה היחידה אשר בה דיברו היתה ערבית יהודית צפתית. היא נבדלה הבדלה מוחלטת מהערבית של ערביי צפת. היו בה בשפה זו מילים משלה אף נגינות ודגשים מיוחדים. נקלטו בה מספר מילים מעברית, מלדינו ומעגה צפון אפריקאית.

מסעודה גרה במרכז הרחוב. היה לה חדר בפאתי חצר בית הוריה. חצר רחבת ידיים שצמחו בה עץ השיזף (״ענאב״) נושא פרי תאווה לחיך ושיחי הרדוף נותני ריח מרנין. חצר מאוד לא רגילה. מסביבה היו מספר חדרים אשר ראו בשעתם ימי זוהר ותפארת. סיפרו על אחד מהאבות שנתמנה לקונסול צרפת בימי שלוט התורכים בארץ. ־היתה לו חליפה רשמית מפוארת ובטקסים הלכו לפניו שני שלישים, ״קוואסים״, חוגרי חרבות. זאת היתה חצרו. משהו מתפארת זו עמד באוויר וניתן היה להריח אותו, לממש אותו… מה עוד שמאותה חצר יצא ספר התורה בל״ג בעומר. מסורת היתה וחזקה בידיהמשפחה שעברה מדור לדור. תועלת חומרית לא היתה בה. אבל פאר והדר היו כאן למכביר.

מדובר במסעודה בהיותה כבר אלמנה מחוסרת כל הנזקקת לסעד מהקופה של ה״כולל". על קופה זו שלט אחד הרבנים, חכם שמעון, בקפידה רבה ובקמצנות מופלגת. הנער נזכר שמסעודה הטילה עליו מידי פעם שליחות כלכלית חשובה. ״לך״, נהגה לאמר לו, "ובקש מכבוד החכם שיואיל ברוב טובו להעניק לי משהו מהקופה. אך תהא שפתך מנומסת, ראה הזהרתיך, ה׳׳חכמים״, אינם מקילים ראש בכגון דא…״

באחד הימים נכנס כהרגלו אל בית החכם ובדחילו ורחימו הציג לפניו את בעייתה של האלמנה, משל לא לכל אדם ברחובותינו ידוע מצבו של הזולת. נראה היה בעליל שה״חכם״, נהנה מהשררה שבידו. פניו אורו לשמע סגנון התחינה ששמה האלמנה בפי הילד. הוא הואיל לרשום מספר מילים בכתב ״חצי קולמוס׳ על פיסת קטנטנה, מטעמי חסכון. הילד פנה לבית המסחר ידוע בעיר שבעליו שימש קופאי המשלם על פתקאותיו של ה״חכם״. הוא חזר עם שלל: עשרה גרושים טבין ותקילין שדים להכין את השבת כיד המלך. הוא מצא את הזקנה יושבת לעת ערב בין קבוצת נשים המאזינות לאמרי השפר היוצאים מפיה.

״קשה להבין״, הוא אמר במשובה, ״כיצד פתק מקושקש הופך לכסף העובר לסוחר״… אמר ולא שם לב כי גם אשתו של ה״חכם״ יושבת בין המאזינות. עבר שבוע ואולי שבועיים. שוב נתבקש הילד למלא את שליחותו הכלכלית. הוא נכנס שוב לביתו של החכם ופתח בדברי התחינה השגורים על פיו. אולם ה״חכם״ הפסיקו בקול מתון, שופע ארס: "לא אינני מוכן לתת לך פתקים מקושקשים״.

דבריו לא הותירו בלבו של הילד כל ספק שפשעו כבד מנשוא. הוא חזר בוש ונכלם ללא הפתק. קשה לדעת כיצד הצליחה האלמנה להפיס את דעתו של ה״חכם״ הכל יכול שנפגע מדברי הלצון של הנער…

מסעודה היתה ידועה בכשרונה הגדול לספר סיפורי מתח מרתקים. היא לא ידעה לכתוב אך ידעה לקרוא שפה אחת ויחידה, השפה הערבית.. בנוסף לכך הטיבה לדבר אנגלית. מעולם לא ביקרה בבית ספר כלשהו. את הקריאה בערבית למדה בכוחות עצמה ובהשפעת שני אחיה בשפה זו והכירו היטב את מכמניה. קשרים רבים היו למשפחה עם נכבדי הערבים שבעיר. תשאלו, האנגלית מנין? ובכך כך היה המעשה:

אחת המשפחות האנגליות הגיעה לארץ ביום מן הימים ועלתה על קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמרון. לאחר שהשתטחו על קברות הצדיקים, הגיעו בני המשפחה, רכובים על פרדות, לצפת. רצה הגורל ואחת הפרדות כשלה ליד ביתו של הקונסול הצרפתי, יצאו בני הבית לרחוב והפצירו באורחים האנגלים לסור אל ביתם ללינת לילה. האורחים נענו ברצון וכי היתה להם ברירה ? המארחים היו ידועים ברוחב לבם והאורחים נהנו. הביקור התמשך… ובמהלכו שודכה בתם אסתר-מלכה ליעקב חי בנו של הקונסול… היא ילדה את מסעודה ואת שני אחיה.

ממנה רכשה מסעודה את שפתה האנגלית מבלי להזדקק לספר… נפלו לידיה ספורים מתורגמים ממיטב הספרות הלועזית והיא בלעה את כולם בלהיטות ואצרה אותם בזיכרונה המופלא. אך את השבתות היא הקדישה לקריאה בתרגום הערבי של ספר התנ״ך. היא קראה בקול רם להנאתן של השכנות שישבו לידה תמיד ופצחו גרעיני אבטיח קלויים. פצחו ונאנחו… לעתים הבינו ולעיתים רק נחשו את פשר הדברים היוצאים מפיה של הלמדנית. לעומת זאת את סיפורי החול שלפה מזיכרונה פרקים פרקים, יריעות יריעות, בשפה עממית עסיסית, מלווים פרשנות והעיקר במתח תאטרלי, כאשר הנשים והילדים שמסביבה יושבים פעורי פה ושותים בצמא את דבריה.

ב. דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״

קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*

בשום פנים לא יינתן לעמוד על מה שהתרחש במרוקו בשנים 1964-1955 ובשנות העלייה הקודמות לישראל מבלי להבין תחילה לרוחה של יהדות זו. אין לעמוד על משמעות המפעל הגדול של שליחי ישראל במרוקו, מבלי לדעת באיזה חומר אנושי היה עליהם ללוש ולאוזני מי היה עליהם להביא את בשורת-הגאולה. בשום אופן לא תובן הוצאת אלפי יהודים לישראל בתנאים של מחתרת, אלא אם כן הרוצה להבין יתן דעתו תחילה ליהודים עצמם. ספק אם ניתוח יבש של הדברים המבוסס על עילה ותוצאה, יסכן לעניין הנדון. כי מה הגיון יש בה בציפייה של אלפי שנים, כלום מתיישבים על דרך ההגיון הסבל הממושך, הייסורים והקרבנות ללא גבולי האם יש הסבר פשוט להליכה בדרכים במרוקו רחבת הידיים בתנאים לא תנאים ובסכנה מתמדת לעברו של החוף או הגבול? האם מובנות מאליהן הן העלייה בסירה זעירה וההפלגה ללב ים בספינה רעועה בלילות של פחדים, * הדו״ח הוכן על-ידי המוסד לתפקידים מיוחדים מתפרסמים כאן לראשונה. דברים אלה יכולים לשמש כמבוא ורקע לכל הנושא.

על מנת להגיע לציון, ויהי מה? כל אלה לא רק ממקור ההגיון וההכרח הם נבעו. נמצא אפוא, שלהבנת העניין הנדון נחוץ משהו נוסף על כלי ההגיון. הרוצה להבין הבנה של ממש את אשר התרחש ברחובם של היהודים במרוקו בשנים בהן אנחנו עוסקים, יצטייד תחילה בלב מבין ובאהבת אדם ולפחות בקצת הזדהות. לכשיהיה מצויד באלה, הוא יוכל להשיג סיפורי מעשה שונים, מהם אשר לא יאומנו כמעט.מעשה באם ופעוט על ידיה שהיו לאחדים מן החבורה העולה לציון. ולילה וקור ופחדים והס מלהוציא קול מאימת משרתי החוק. גזרו על השקט שליחי המצווה מישראל וגזרתם חוק. אלא שקטרגו השטן והקור והפעוט לא עמד בגזרה. בכיו המנסר היה בו כדי להכשיל המבצע כולו, הן אוזניים לכותל. לא הועילו לו לקטן שידוליה של האם הרחומה. היא בשלה והוא בשלו. לא ידע הזאטוט כי לציון הם עולים. בבהילות ובחפזה כיסתה האם את ילדה בכל כסות שהשיגה ידה ואכן דמם הבכי. עם הגיעם לחוף מבטחים, נמצא הילד מת מחניקה. כנראה לא מלאה עוד הסאה, אלפי שנים של דמעות, דם וקרבן־אדם אינן מספיקות, חסר היה עוד תינוק למניין.

ומעשה ביהודים שנקראו לעלות. היו הם יושבי כפר שלמרגלות האטלס. נתגלגלו הדברים ויום היציאה לדרך חל בשבת (כלל היה נקוט בידי אנשי ״עלייה ב' שהעלייה לארץ דוחה שבת ויום טוב), היה הקהל נבוך, חילול שבת לאו מילתא זוטרתא היא וקשה היה להכריע איזו מצווה גדולה יותר, העלייה לארץ הקודש או קיום מצוות שמירת השבת. הלכו אל רב העדה המכוון פעמיהם בעולם המעשה וההלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, האריך בשקלא וטריא ונמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות עד אם הכריעה הכף הטעונה מצוות העלייה לירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, ציווה הרב על בני עדתו להיות עוזבים את הכפר בהיותם מהלכים ברגליהם, עד אם עשו כברת דרך ראויה לשמה ורק לאחר מכן לעלות באוטובוסים המוליכים לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם השיבו לקריאה המנסרת מימים קדומים: ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת-ציון״.״.

ומעשה שהיה ואף הוא חל בשבת. עמד יהודי מישראל שלא עשה בשליחותה ואף עברית לא ידע על אם הדרך, רחוק ממרכז יישובי גדול, וחיכה להזדמנות שתבוא לידו בכדי לעשות דרכו לאחת הערים. לא שיחק לו מזלו והוא חיכה ארוכות מבלי שיזדמן כלי- רכב כלשהו שיסכים לקחתו. נזדמן שוטר ערבי למקום והוא ביקש עזרתו. השוטר שנענה לבקשתו עצר אוטובוס העושה דרכו העירה. היה האוטובוס עמוס נוסעים ורק לאחר מו״מ ממושך נעתר לו הנהג ולקחו. היו הנוסעים באוטובוס בני-כפר יהודיים שנסעו כמתוכנן צפונה לחוף הים. פתח ההלך הזר בשיחה עם שכנו למסע. היה הוא מדבר צרפתית ושכנו עונה לו בעברית. השיחה קלחה לאיטה ונקשרו קשרים ראשונים של שותפים למסע והיה בה בסיגריה שהוצעה ליהודי הכפרי כדי להשלים את מגע הידידות שנוצר. להפתעתו הרבה סירב הכפרי לעשן ואמר שאין הוא מעשן בשבת. היעדר העקביות של הכפרי נראה מוזר בעיניו של ההלך והוא שאל: ״מה משמע אינך מעשן בשבת, והנסיעה בשבת מותרת?״ השיב לו שכנו: ״העלייה לירושלים דוחה שבת״.

יש בהם בשלושת סיפורי המעשה שסופרו כדי להקנות מושג למי שעמל להבין, מהי הציונות של יהודים תמימים אלה. לדידם הלכה ציונית ומעשה ציוני אחד הם. פיהם ולבם שווים ותפילתם לשיבת ציון ולבניין ירושלים כנה.

הנה את היהודים האלה מצאו שליחי ישראל בבואם להשכילם בהלכות הגנה עצמית והכנה לעלייה לארץ. הקרקע שאותה עיבדו השליחים לא הייתה אדמת-בור, דורות על דורות חרשו אותה, דורות על דורות הכשירוה לתנובה וכלי עבודתם היו דת-ישראל, מסורת יהודית ואמונה בימות המשיח.