Les Glaoua, maîtres du Sud
Les Glaoua, maîtres du Sud
Le Protectorat et la politique des Grands Caïds
Au début de la Première Guerre mondiale, lorsque le général Brulard, chef de la Région militaire de Marrakech, est désigné pour prendre le commandement d’une division sur le front, le général Lyautey n’hésite pas; le colonel de Lamothe est l’homme qu’il faut pour le remplacer au commandement de la Région et du groupe mobile de Marrakech. A ce poste de confiance où il est responsable de toute la façade Sud du Maroc atlantique, de Lamothe va donner toute sa mesure.
Il s’impose d’emblée comme l’animateur de la politique dite des “grands caïds”, définie par le Résident général, dont il s’affirme le disciple convaincu et fidèle. Dès sa prise de commandement, elle lui permet de ramener sous l’autorité du Sultan toutes les tribus de la vallée du Sous, qui s’en étaient affranchies depuis l’expédition de Moulay Hassan en 1886. Toute la plaine est virtuellement soumise autour de trois points d’appui d’Agadir, Taroudant et Tiznit. Haïda ou Mouis, nommé pacha de Taroudant et naïb du Makhzen (représentant du gouvernement), en récompense des services qu’il a rendus dans la lutte menée contre El Hiba, est le pilier de la politique makhzen dans la région : tous les caïds relèvent de son autorité pour les questions de police et de sécurité.
Mais pendant que la guerre fait rage en France, la situation se dégrade dans le Sous sous l’action d’agents allemands qui entretiennent une agitation fébrile parmi les tribus de la vallée, difficilement tenues en main par Haïda ou Mouis. Celles de la montagne sont acquises à El Hiba, maintenant réfugié au Kerdous après la déroute de ses armées devant Marrakech, d’où il continue à prêcher la guerre sainte contre les Français et leurs alliés. Par mer, à partir de Mogador, le colonel de Lamothe se rend le plus souvent possible à Agadir. Mais de plus il doit aussi poursuivre l’oeuvre entreprise par le colonel Mangin et étendre la pacification vers l’Est, au-delà de Demnate et d’Azilal, à la région des Aït Attab. Il bénéficie certes du concours efficace de Si Madani el Glaoui, mais il se heurte à l’hostilité de Sidi Mah, le marabout de la zaouïa Ahançal.
Il lui est donc très difficile de diriger en même temps, depuis Marrakech, une action politique cohérente et soutenue dans la vallée du Sous où tout est en continuelle évolution, et dont il est séparé par la barrière du Haut-Atlas. Il décide alors d’avoir sur place un représentant permanent et obtient l’accord du général Lyautey pour confier au capitaine Justinard une mission temporaire, d’ordre politique et militaire, dans la région de Tiznit et de l’Oued Noun. Justinard, celui que les Aït Ba Amrane appellent déjà le “capitaine chleuh”, réussit à merveille dans cette mission spéciale qui fait de lui le “Lawrence français”. Il parvient à neutraliser et à contraindre au repli sur les Canaries la “mission Probster” mise à terre quelques jours auparavant par un sous-marin allemand dans les parages de l’embouchure de l’oued Assaka. Mais, sentinelle avancée face à la dissidence, Justinard va se trouver dangereusement exposé après le combat malheureux au cours duquel Haïda ou Mouis est tué, le 7 janvier 1917. La tête du pacha est apportée en trophée à El Hiba; sa harka est dispersée, ses canons récupérés par le vainqueur. La révolte gronde dans tout le Sous.
Si THami el Glaoui à la tête de sa harka
A Marrakech, de Lamothe, devenu général, examine avec les grands caïds la situation créée par la défaite et la mort du pacha de Taroudant. Ceux-ci lui exposent que, après un tel échec, ils ne sont pas en mesure de rétablir l’ordre avec leurs seules forces, et que l’intervention d’un groupe mobile leur parait indispensable. De Lamothe prend alors sa décision : avec 5000 hommes, qu’accompagnent les harkas du Glaoui et du Goundafi, il franchit l’Atlas au Tizi n’Machou, atteint la vallée du Sous et se présente le 15 mars 1917 sous les murs de Tiznit, où le capitaine Justinard croit revivre l’entrée des troupes du général Moinier à Fès, six ans plus tôt. Précédée des deux harkas auxquelles se sont joints les contingents d’el Hadj Hoummad, fils de Haïda ou Mouis, la colonne se remet en marche le 24 mars au soir en direction du ksar de Ouijjane, au pied de la montagne dissidente. Elle y trouve une résistance inattendue, que ne brise pas l’intervention de l’artillerie. En fin d’après-midi, el Hadj Thami el Glaoui charge l’un de ses lieutenants, Si Bihi n’Aït Chaïb, d’occuper de nuit, par surprise, avec une centaine d’hommes choisis par lui, les crêtes dominant le ksar et la source. L’opération se déroule sans incident. A l’aube, le Glaoui et el Hadj Hoummad d’une part, le Goundafi de l’autre, déclenchent l’attaque. La résistance est violente mais elle est gênée par la présence des hommes de Bihi sur une position qui domine le champ de bataille. Bien soutenues par la cavalerie de la colonne que commande le capitaine de Loustal, les harkas atteignent bientôt leur objectif et occupent le ksar abandonné par ses défenseurs.
Se retournant vers le Sud, le général de Lamothe parcourt ensuite tout le pays des Aït Ba Amrane, avant de prendre, le 17 avril, le chemin du retour vers Tiznit. Dès qu’ils comprennent que la harka revient en arrière, les dissidents se ruent à sa poursuite. Admirable de bravoure, chargeant sabre au clair, étendard au vent, à la tête de sa cavalerie, el Hadj Thami repousse l’adversaire et lui inflige des pertes sévères, s’emparant d’un grand nombre d’armes et de chevaux. A la fin de cette journée au cours de laquelle le Glaoui a combattu sans cesse au premier rang, ayant eu deux chevaux tués sous lui, il est l’artisan incontesté de la victoire. Après ces deux opérations, le pays dissident n’est certes pas conquis et El Hiba est toujours dans la montagne où il fait dire la prière en son nom puisqu’il s’est nommé Sultan. Mais de Lamothe ne veut pas se laisser prendre dans l’engrenage d’une nouvelle expédition aventureuse; il lui suffit d’avoir rétabli la situation dans l’état où elle se trouvait à la mort du pacha Haïda. Pour la maintenir, il laisse à Tiznit le caïd Goundafi, nommé pacha de la ville et naïb du gouvernement chérifien. Le capitaine Justinard demeure auprès de lui en qualité d’agent de liaison et de conseiller technique. Mais en même temps, la situation s’est aggravée dans l’Est et au Tafilalet où un autre prétendant, Sidi Mohamed n’Ifrouten, s’est nommé Sultan. Pour y faire face, le général Lyautey rattache le Territoire du Sud à la région de Meknès et donne au général Poeymirau le commandement de toutes les troupes qui y sont stationnées. En outre, il donne au général de Lamothe, à Marrakech, les instructions nécessaires pour entreprendre, avec les seules forces du pacha el Hadj Thami, une opération de diversion par l’Ouest qui devra prendre à revers les dissidents.
Début des années 1930 dans le Sud, réunion d'officiers supérieurs français
en compagnie du Glaoui.
הצעצועים -טרז זריהן דביר
הצעצועים
עוד בטרם מלאו לי חמש שנים, הצעצועים הפשוטים אשר עברו מיד ליד
במלאח חדלו מלסקרן אותי ולכאורה גדלתי מהעניין בבובות ודובונים. מכיוון שכך היה זה מפתיע כאשר דודתי, שהייתה מבקרת אותנו לעיתים תכופות, ידיה לרוב עמוסות בחבילות, ניגשה דווקא אליי עם חיוך זורח ומסתורי על פניה והניחה בזרועותיי את שתי החבילות הענקיות שגררה עמה.. עליזה כיום אביבי. הן הכילו בתוכן צעצועים מיוחדים שלא הכירו כמותם ילדי הרובע היהודי. באחת מהן הייתה בובה אשר גובהה כשלי ויכלה להניע את רגליה, להזיז את זרועותיה, לדבר וגם לישון. קראו לבובה 'מדו' והיא לבשה שמלה יפהפייה, שכמותה לא ראיתי מעולם. הפלא הנוסף היה יכולתה לומר "אימא", "אבא" ו-״לישון׳׳.
לרגליה היו גרביים לבנות ונעליים זעירות מעור שחור בוהק. עיניה הכחולות היו מעוטרות בריסים עבים, ארוכים וקשיחים כמו מברשת שער; הן תמיד היו פקוחות לרווחה כשעמדה ונסגרו כששכבה. שערה היה בגוון בלונד פלטינה, מעוצב על פי צו האופנה האחרון.
המתנה הנוספת כללה כדור ענק, המכוסה בשלל צבעי פסטל מרהיבים. כדור זה היה יחיד במינו הן בגלל גודלו והן בגלל צבעיו: היה זה בוודאי הכדור הגדול ביותר שנראה אי פעם ברובע שלנו. כמה שהייתי גאה בצעצועיי החדשים!
נמלטתי לחדרי על מנת לשחק בכדור ובבובה. לפני שהנחתי את הבובה לידי על מיטתי, החלטתי קודם להפשיטה. גופה הוורוד דמה בצורה מפתיעה לזה של תינוקת, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר גיליתי כמה פרטים שסיקרנו אותי: מדוע אין שפתיה נעות כשהיא דיברה, כפי שקורה לכל אחד מאתנו כאשר אנו מדברים? מדוע זרועותיה ורגליה יכלו לנוע בצורה ובסיבוב שונה משלי? הן הסתובבו סביב עצמן במעגל מושלם. לכל השאלות האלה הייתי חייבת למצוא תשובות. "מהם סודותיה של הבובה? עליי לגלות אותם", אמרתי בליבי בנחישות. גופה של בובתי היה בנוי מחומר קשיח, אבל בנקודות החיבור בין גפיה לגופה גיליתי ווים וקפיצים. הקפיצים ללא ספק סייעו לבובה לשבת, ללכת או להניע את איבריה. כאשר משכתי בזרועותיה, ללא כל מאמץ, הגעתי לווים ושחררתי את הגפיים. בתוך דקות ספורות נותר בידי גוף ללא ידיים ורגלים, מלבד הראש. מובן שהראש המסכן קיבל״טיפול״ דומה. מה שהכה אותי בתדהמה היה שמן הבטן והגב בקעו הקולות: אימא, אבא, לישון.
השחלתי את ידי בתוך פתח הצוואר ושלפתי משם מין מילוי מנסורת ובתוכו קופסה קטנה ועגולה שלא הפסיקה לקרוא "אימא, אבא, לישון" לפי מצב זווית הקופסה: אנכית או עומדת. ברור שהייתי לגמרי מבולבלת. "זהו", פסקתי לבסוף. "הקופסה היא לבה ונשמתה של הבובה. עלי להודיע זאת לסבתי מיד".
רצתי אל סבתי בעודי אוחזת בקופסה ובמה שנותר מן הבובה.
"מֵמֵה! הצלחתי להוציא לה את הנשמה!"
"כלל לא ילדתי. הצלחת ללא ספק להשמיד את הבובה היפה שהייתה לך. מה חיפשת בה בדיוק, אמרי לי?"
"רציתי לגלות מדוע היא לא הזיזה את שפתיה כשהיא דיברה, כמוני וכמו כולם", אמרתי לה.
"עלי להזהיר את דודתך להפסיק לבזבז את כספה על הצעצועים שלך. עם ראש כמו שלך, שום דבר לא יחזיק מעמד".
פרצופה החמוץ ותשובתה העוקצנית אילצו אותי לברוח מפניה. בחדרי נרתמתי להשבת האיברים לבובה. בסוף ההרכבה מדו שוב דמתה לבובה שלמה, כמעט. הצבתי אותה באחת הפינות החדר ולאחר התגליות המאכזבות שיחקתי בה לעתים רחוקות. היא הפכה לדבר בנאלי בעיניי, והעניין שעוררה בי בתחילה נמוג.
למחרת בבוקר, יצאתי אל הרחוב על מנת להקניט את הבנים ברובע בעזרת הכדור הענק והחדש שלי. התמלאתי חדווה כשהבחנתי במבטי הקנאה בעיניהם בעת שראו אותי עם הכדור. ילד אחד מתוך המעגל שהקיף אותי עד מהרה ככל הנראה זמם תוכניות זדוניות מלבד הערצת הכדור שלי: הוא התנפל עליי בפתאומיות, חטף את הכדור מידי ונעלם במהירות הבזק בין הסמטאות. רדפתי אחריו, אך תוך שניות ספורות נעלם כלא היה.
מיררתי בבכי. רגע לפני שפסעתי לעבר ביתי, על מנת לדווח לסבים שלי על המאורע, הופיע שוב הילד הנבזי באופן מסתורי, בדיוק כפי שנעלם, ובידיו הכדור קרוע לשניים. המומה וכואבת, הבטתי במה שנותר מן הכדור. "אבל… מדוע?" שאלתי אותו בזעם.
"כי כך התחשק לי. הכדור שלך גמור, בואי וקחי את שאריותיו", השיב לי בחיוך ציני.
מבלי להרהר ולקחת פסק זמן, כאילו נשלטת על ידי גל של זעם פראי, התנפלתי עליו כנמר על טרפו. אחזתי בשתי ידיו המושטות וכלאתי אותן בשלי, בעודי מסובבת את כל גופו במהירות מסחררת כשבשבת רוח בטורנדו. הסחרור המהיר הפך את גופו קל כנוצה ורגליו התרוממו מעל הקרקע בתוך שניות ספורות. לדעתי, ארך המהלך דקות מספר לפני שחזרתי לעשתונותיי ושחררתי בפתאומיות וללא מחשבה את אחיזתי בו. גופו של הנער עף באוויר ונחת כמו מריונטה על הקיר הסמוך. לא היה צל של ספק שהוא נחבל כהוגן. למרות פגיעתו הוא נעמד חזרה על רגליו וברח, מיילל וכואב. למזלי, הרחוב היה ריק מאדם. איש לא יוכל להעיד לטובתו של הילד. עד עצם היום הזה איני יודעת או מצליחה להסביר למה ואיך הגבתי בצורה כה קיצונית.
שבתי אל ביתי, די מדוכדכת מרוח האלימות שאפפה אותי ובשל הצער העמוק שחשתי כלפי הכדור החדש שאבד. ידעתי גם שהוריו של הנער לא יאחרו לבוא כדי להתלונן על התנהגותי החמורה כלפי בנם.
לא חלף זמן רב מרגע שהגעתי הביתה והאם, מלווה בבנה המיילל, דפקה בחוזקה על דלתנו.
"גברת אזואלוס", אמרה בקול רם עם כניסתה פנימה, "נכדתך פראית ואלימה. ראי מה היא גרמה לבני המסכן". ובאמרה כן, הפשילה את חולצתו של בנה מעל גבו שהיה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות עד לחלקו התחתון.
התקפתה הפתאומית של האם זעזעה באמת ובתמים את סבתי והיא התכופפה כדי לבדוק את פגיעותיו של הילד. לאחר שהעריכה את גודלו ואת חוזקו של הנער, סובבה את מבטה לעברי ואחר כך לעבר האם האומללה ובנימה כעוסה, השיבה: "איך את מעזה להאשים את נכדתי השברירית במעשה נפשע שכזה? הביטי בה היטב. היא רזה ועדינה כל כך, והשווי אותה לבנך הגדול והחסון! הפסיקי להזות, גברת ברדוגו, ונסי לשאול את בנך באיזה סוג של קטטה הוא הסתבך עם משוטטי הרחוב. אין לי צל של ספק שלנכדה הקטנה שלי אין חלק בכל האירוע הזה."
הילד עמד מאחורי אמו, מבויש לחלוטין, ואני הסתתרתי ככל יכולתי בין קפלי החצאית הרחבה של סבתי.
שתי הנשים התעמתו זו עם זו במשך כמה דקות וגברת ברדוגו, שכעסה כבתחילה, עזבה את המקום. בחוץ, שמעתי אותה תוקפת את בנה וגוערת בו.
"עליך לספר לי את האמת, אלברט! נכדתה של גברת אזואלוס בהחלט אינה יכולה לחבל בך בצורה כה חמורה!"
"אך זו האמת!" צרח אלברט לעבר אמו. ועדיין האם התקשתה להאמין שילדה כה רכה וקטנה יכלה להתגרות בבנה השרירי.
לפני שהלכתי לישון, נכנסה סבתי לחדרי וישבה לידי.
"ילדה", אמרה לי, "אני יודעת שאין לך חלק בפציעותיו של הילד המסכן, אבל אם ידוע לך מי גרם לו לחבלות ההם, עדיף שתגלי לי את שמו."
"אני אשמה בזה סבתא", אמרתי, מוצפת בושה וכלימה, כשפניי סמוקות עד שורשי שערי. "אלברט גנב לי את הכדור וקרע אותו לשניים, ראי מה נותר ממנו. מעשיו הוציאו אותי מכליי. מוכת זעם, אחזתי בידיו וסובבתיו מהר ככל האפשר עד שעייפתי ורק אז שחררתי את אחיזתי בו. הוא נזרק אל הקיר אשר גרם לחבלות
התיאור המדויק שלי החריד את סבתי והיא הביטה בי בהלם מוחלט.
"עד מתי תמשיכי להפתיעני, ילדתי?" שאלה בנימה מרירה. "להבא, אל תשכחי, שבכל מצב, אסור להידרדר לאלימות. תגובתך הייתה התגובה הרעה ביותר. הצעצוע שלך נהרס כגורלו של כל צעצוע. חשבי לרגע מה אם, לרוע המזל, היה הנער הזה נחבל בצורה בלתי הפיכה בגלל תגובתך החפוזה? איך היית מרגישה לאחר מעשה שכזה? תודה לאל ששום חבלה רצינית לא נגרמה לו! הבטיחי לי שלא תאפשרי עוד לזעמך להשתלט עלייך ושתתני לעצמך פסק זמן ומחשבה על כל תוצאה של תגובה לפני שתחליטי לבצעה".
"לא עוד, מֵמֵה", הבטחתי מיד, מודעת לכובד האשמה ומודה לה על עצתה החכמה.
ימים ספורים לאחר מכן, שמעתי אותה מתרברבת מולי דודיי: "חדלו מלהאמין בשבריריותה של השדה הקטנה שלנו! סמכו עליה, היא מאוד חסונה ומסוגלת להגן על עצמה ללא שום עזרה מאיש!" ופרצה בצחוק רם אשר הדהד בין הקירות זמן רב.
LE LIVRE DES TAQANOT
LE LIVRE DES TAQANOT
Pour réglementer la vie sociale religieuse et économique de la nouvelle communauté des Taqanot, ordonnances dites des Sages de Castille, Taqanot hakhmé Castilla, commencèrent à être édictées à Fès dès 1494 et le furent sans interruption jusqu'à leur compilation en 1753 pour la première fois par rabbi Yaacob Abensour (1673 -1753). Les premières Taqanot furent d'abord rédigées en espagnol, qui restait la langue vernaculaire des expulsés et de leurs descendants aussi bien à Fès qu'à Meknès. Puis le castillan fut graduellement abandonné pour laisser place à l'hébreu araméen talmudique, avant que le judéo-arabe ne s'impose définitivement et que parmi les signataires de ces taqanot de Castille se retrouvent des descendants des Tochabim – preuve manifeste de l'achèvement de la greffe et de la fusion des deux communautés.
C'est à la suite de la réussite de cette greffe que la communauté de Meknès pourra commencer à compter dans l'histoire du judaïsme marocain en se prévalant de son identification avec la tradition séfarade. Rédigées et publiées à Fès, le centre incontesté de la Torah jusqu'au XVIIIème
ISOLEMENT SOUS LES SAADIENS
La greffe des expulsés d'Espagne aurait pu être pour le judaïsme marocain l'occasion d'une ouverture vers les autres communautés d'Europe et de l'Empire ottoman, mais elle se heurta au repliement sur soi forcé du Maroc. Résultat d'une double conjoncture défavorable, interne et externe. Fragilisé par ses dissensions internes, la division de fait du pays entre le nord encore sous domination des derniers Watassides, et le sud déjà partiellement sous contrôle de la nouvelle dynastie montante des Saadiens, le Maroc ne pouvait efficacement faire face aux menées du Portugal et de l'Espagne qui installent des comptoirs tout au long du littoral atlantique et méditerranéen, et choisit comme défense le repli sur soi. En tournant le dos au monde moderne en gestation, le Maroc y entraîna sa communauté juive qui peu à peu se coupa des nouveaux centres de création juive, s'isola du nouveau centre de gravité européen pour n'être plus qu'une branche du judaïsme, certes vivante et créatrice, mais jamais centrale. L'hostilité espagnole et l'arrêt des échanges commerciaux avec cette grande puissance devaient jouer un rôle capital dans l'isolement du judaïsme marocain du reste du monde juif avec l'absence d'imprimerie pour publier et diffuser les œuvres de ses maîtres à l'intérieur, et les faire connaître à l'extérieur du pays. Pourtant une première tentative avait été prometteuse. Né à Tolède, rabbi Eliezer Tolédano avait fondé à Lisbonne en 1489 la première imprimerie hébraïque au Portugal. Après l'expulsion de 1497, il avait transféré ses machines à Fès, y fondant la première imprimerie dans le monde musulman. Elle fut contrainte de fermer ses portes dès 1522, faute de papier, l'Espagne en interdisant son exportation vers le Maroc. Ce fut l'éclipsé de l'imprimerie au Maroc, aussi bien hébraïque que générale jusqu'à la fin du XIXème siècle – qui fut longtemps interprété au sein du monde juif comme la preuve de la stérilité de création de sa branche marocaine.
C'est le prestige de la lutte contre les empiétements des Portugais et des Espagnols sur les côtes marocaines, qui devait permettre à la nouvelle dynastie des Saadiens de s'affirmer progressivement avant d'asseoir définitivement son autorité sur l'ensemble du pays, à partir du sud, redonnant de nouveau à Marrakech son statut de capitale. La prise d'Agadir aux Portugais en 1541 marqua l'étape la plus importante vers la réunification du pays sous la conduite du sultan Moulay -es -Cheikh qui entra triomphalement à Fès en 1554.
En l'absence de documents sur la vie intérieure de la communauté à cette époque; une précieuse indication sur l'existence d'un début d'épanouissement de la Torah mêlant Mégourachim et Tochabim nous est donnée par la personnalité d'un éminent kabbaliste, rabbi Slimane Ohana. Né à Meknès; il a sans doute étudié à Fès, d'où il était monté à Safed en 1526, à un âge déjà avancé. La capitale de la Galilée, dont le nom n'est même pas mentionné dans la Bible, avait attiré des sommités de toutes les communautés de la diaspora. Il fut avec rabbi Messod Azoulay dit l'Aveugle, parmi les " lionceaux " (disciples) du fondateur de la Kabbale pratique; rabbi Itshak Lourié, dit Haari (le Lion). Fier du patrimoine propre aux Tochabim, il devait par exemple s'élever contre un autre éminent kabblaliste d'origine marocaine, rabbi Yossef Te- boul, qui avait abandonné la direction spirituelle de sa communauté d'origine pour prendre la tête de la communauté séfarade d'Egypte : " Et maintenant vous les avez trahis et abandonnés à leur sort …Certes nous sommes tous les fils du même patriarche; et tous les enfants d'Israël sont des princes, mais notre dispersion aux quatre coins de la terre nous a divisés en groupes et familles; chacun parlant une autre langue et ayant d'autres coutumes. Cette appartenance à un groupe et à une langue; chacun est tenu d'y rester fidèle jusqu'à ce que l'Eternel nous prenne en pitié et nous ramène dans notre pays reformer un seul peuple …"
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
כאשר קוראים את כל 42—43 הסורות מתקופה זו ברציפות מתרשמים שבשעה שרוחו של מוחמד קמה לבשר דבר אללה, אחרי אותה הפסקה שדיברנו עליו לאחרונה, כבר נשא בחובו מחשבה דתית שלמה; אמנם, פשוטה מאוד, גולמית היולית, אך פסוקה וחטובה. יש לזכור, שמוחמד אמר דבריו מתוך מצב של הסתלקות הדעת, אך גם לאחר מצב של הסתלקות הדעת. מה שיש לפנינו בקוראן אלו הן נבואות, כלומר: דברים שמוחמד האמין כי הם דברים שניתנו בפיו ורצה שאחרים יאמינו גם הם בכך. אולם נוסף על כך, מוחמד, כפי שתמיד מסופר בביוגראפיה שלו הטיף, הוא דיבר עם אנשים, הוא הסביר, ואנו — בין השיטין, בין הסודות הקדומות והמקוטעות האלה — יכולים להבין את תוכנה של הטפה דתית זאת. נקל לראות שמלה בודדת, הנראית כאילו אין לה שום חיבור וקשר עם דברים אחרים, אינה באמת אלא פסיפס אחד בתוך המוזאיקה, שהיא תמונה ברורה ובנוייה היטב.
הדחיפה הראשונה לאמונת מוחמד היתה האמונה שבא קץ העולם ושיש להכין לכך את בני עירו. מוחמד האמין, שקץ העולם הפיסי קרב, שיום הדין הגדול בא עם תחיית המתים, היום שבו יחדל הטבע, כמו שאנו מכירים אותו, ויבוא עולם אחר. זאת רואים כמעט בכל שורה בפרקיו הקדומים של הקוראן; אלא שמוחמד לא היה כמו ה״חַנִיף״ פרט בודד- الحنيفية هي دين إبراهيم، مؤسس الديانات الابراهيمية., כי אם איש שמתחילתו היה מנהיג לפי טבעו, איש שלא חשב רק על עצמו ועל תיקון נפשו, אלא איש שקודם כל חשב על עירו ועל עמו. ואחזה אותו פלצות: הנה ליהודים ולנוצרים דרכי גאולה, היו בידיהם ספרי קודש אשר לימדו אותם איך ללכת בדרך הישרה כדי להינצל מדינה של גיהנום, כשיבוא העולם האחר, ולנו, לערבים של מכה, אין. על כן אנו רואים בראשונה אצלו אותה בהלה, שאנשי מכה אינם מבינים אותה. הם אינם תופסים על מה ולמה הוא כל־כך חרד. הם אנשים כל־כך בטוחים בעצמם. הם מתגאים ומאמינים — כפי שהוא אומר — שהונם הוא מעוזם (סורה 96, 7). הוא מדבר על איש, אשר צובר רכוש חושב שרכושו מנציח אותו ומאמין כי שום אדם ושום דבר לא יכול לו(סורה 5,90). כל אהבתם של המכאים היא רק לכסף (סורר. 102, 1), ולכן הם מרמים זה את זה, עושקים את היתום והעני, כי הם אינם יראים דבר.
כדי להינצל מן הסכנה צריך היה להכירה. לפיכך אנו שומעים שבתקופה זו מרבה מוחמד לבאר, להתרות, להעיד, שהאש תפרוץ בקרוב. הוא מזכיר את אשר שוכחים, ובשורתו אינה אלא הזכרה והסברה לבני־אדם. על כן, עיקר תוכנן של הסורות הקדומות הוא פלצות מאימת יום הדין; לא של גיהנום, אלא של יום הדין, של הרגע שבו יאבד העולם הפיסי ויתחיל עולם אחר. מוחמד מתאר אותו כאילו כבר בא, כאילו הוא היה נוכח בו. כל הפרטים נמצאים באפוקליפטיקה היהודית והנוצרית, אלא שיש כמובן להוסיף להם הרבה חומר מן התלמוד והמדרשים. תחילתו בקול שופר, כמו שכתוב בספר צפניה (פרק אי, טו—טז) כשבא התאור על יום ה׳ הגדול הקרב: ״יום שופר ותרועה״, ״יום חושך ואפלה״. השמים מתבקעים או נגולים, השמש תאסף, הכוכבים יחשכו או יפלו, כמו שכתוב בספר ישעיהו(ל״ד, ד): ״ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים, וכל צבאם יבול״. השמש תאסף — כמו שכתוב בספר יואל פרק ב׳, י. (אפשר להזכיר כהנה וכהנה תיאורים מן הספרות הקדומה, החל בספר ישעיהו וספר יואל ועד ספרות הגנוזים). ובלשון הקוראן: הרים יועתקו כבקומם ויהיו כפשתן מנופץ. הארץ פולטת את עמוסיה (כלומר: המתים קמים מקבריהם. הביטוי ״הארץ פולטת עמוסיה״ מסורה 82, 4 — מצלצל כתרגום דברי רבי תנחום מאדרעי, אמורא מהמאה הרביעית: ״וארעא תפקידיה תפלט״ — ירושלמי, (מסכת ברכות ט' ע״א). איש בורח מאביו ומאמו ומאחיו. בני־אדם רצים מקבריהם כמו בתחרות ומסתדרים חבורות חבורות, צדיקים לחוד ורשעים לחוד. אללה בא עם מלאכיו גדודים גדודים, ואז יהיו פנים צוחקות ופנים חפויות מבושה. המאזנים ־תובאנה, הפנקסים ייפתחו. ואשרי מי שיתפוס את ״ספרו״ (פנקסו) בימינו, ואוי למי שצריך להחזיקו בשמאלו. לפושעים אסור לדבר ואין הם יכולים עוד להתנצל. השליחים יהיו נוכחים והם יעידו שהם דיברו, אך הפושעים לא שמעו. ביום ההוא דביק כל אדם בשלו, ואין נפש שתוכל לעזור לאחותה, ולא תועיל בקשת רחמים ההוא.
עצם העונש על הרשעים ויסורי הגיהנום גופם אינם תופסים מקום בנבואת מוחמד בתקופה הראשונה. בתקופה זו מרוכז הכל בעצם הרקע הזה של סוף העולם ושל יום הדין הגדול.
מלבד הגמול העתיד לבוא מעיד מוחמד על אובדן הרשעים, שאינם מקבלים את דבריהם של שליחי אללה בעולם הזה. כך אבדו שני עמים ערביים (עַאד ות'מוד). אולם ביחוד משתעשע מוחמד בתקופה זו בסיפור על אובדנו של פרעה ( פִרעַון). מדוע פרעה היא הדמות החביבה עליו כדמות רשע שאינו מקבל דבר אלוהים ? — משום שהשליח המקובל עליו ביותר בתקופה זו הוא משה רבנו.
Les Rabbins Boussidan de Meknes
LES RABBINS BOUSSIDAN DE MEKNES.
Photo du Rabbin Moïse BOUSSIDAN déscendant de Rabbi Daoud BOUSSIDAN (Meknes Maroc).
Son fils: Rabbi Yossef Boussidan.
Branche Boussidan.
Raphael Boussidan z"al, fils de Rbi Mossi Boussidan z"al et frère de Rbi Yossef Boussidan z"al de Meknes, en directe lignée avec Rbi Daoud.
Tombeau de Rabbi David BOUSSIDAN.
Appelé Rbi Dawid, il était très respecté de son vivant et même après sa mort.
Né à Zawia village du Timlalet (Timlelt) dans la région de Marrakech.
En 1780, il s'installa avec sa communauté à Meknes.
Il fonda une grande yéchiva (école juive) qu'il dirigea et supporta jusqu'à sa mort en Elloul 1832.
Grand érudit, saint parmi les saints, il se distinguait par sa générosité sans borne.
Les juifs de Meknes prient sur son tombeau et leurs voeux sont maintes fois exaucés.
La Hiloula de Rabbi Daoud Boussidan est toujours celebrée à Meknès.
Rabbi Daoud Boussidan est enterré au vieux cimetiere juif de Meknes.
Tombe de Rabbi Daoud Boussidan.
דברי מוסר לכבוד חג השבועות בעיתון " הד המזרח " -משה סופר
חג השבועות
הד המזרח 
משח סופר
חג הבכורים ומתן־תורה.
תבואה ותורה, גשם ורוח, גוף ונשמה — שנים שהם אחד…
קישוטי ירק, מאכלי חלב, מגלת רות — זכר לימי הקציר והבאת בכורים;
תיקון ליל שבועות — זכר למעמד הר סיגי, והייתם ? נכונים
תאמרו: אין שני אלה עולים בקנה אחד ? שני הפכים בנושא אחד —? ולא היא!כי מה ערך לגשמיות בלי הרוחניות ?מה ערכו של חג הקציר בלי מתן תורה…?
ואם תרצו — זוהי הסגולה המיוחדת לעם ישראל לצרף שני יסודות אלה בהרמוניה שלמה.
"נעשה ונשמע—" הרי כאן מעשה ושמיעה, קמח ותורה",מטיל השמים ומשמני האיץ," עולם העשיר ? ועולם האצילות…
חג השבועות הוא לדברי חז"ל עצרת של חג הפסח. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לחג הקציר. בפסח — יצאנו לחירות ובשבועות — קבלנו את החרות..'הרי שחרור הגוף ושחרור הנפש. ואמנם יציאת מצרים בלי מתן תורה, היא חירות גופנית בלבד…חירות בלי עול שמים, בלי תורה וחוקים — הריהי הפקרות…
זו סגולתו של עמנו: הוא מתרומם למדרגה של קבלת חוקים מאהבה ומהכרה. הלב והשכל משתעבדים" ," כביכול, לחוקים אלוהיים, שנהפכים לעצם מעצמותיהם ובשר מבשרם. ישראל ואורייתא חד הוא"…"עבדות" " מתוך חירות — אלה הם החיים האמתיים' חיים מתוך הבנה פנימית והכרה שכלית…
'תורתנו — תורה אלוהית, נצחית, שאין הזמן מבטלה…צאו וראו בחוקי הגויים — חדשות לבקרים… לא כן תורתנו: בכל יום הריהי כחדשה בעינינו וכאילו קבלנות זד, עתה מסיני..
וכבר אמרו רבותינו על הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים:" וכי מה נשתייר להם לישראל, שלא נמאסו ולא נגעלו—? זה ספר התורה, שאם לא היה קיים לישראל — לא היו משונים מאומות העולם כלל… (ספרא.(וכך אני מבין את הפסוק הנפלא "שמע ישראל הי אלהינו ה' אחד— " מכיוון שאלוהינו הוא אחד — גם עמנו הוא אחד, יחיד ומיוחד ואין דוגמתו בין כל העמים. ובמה הוא מיוחד—? בתורתו…כי "חכמה בגויים — תאמין! תורה בגויים — אל תאמין"." אמור מעתה: כשם שפרי השבוע הוא יום השבת כך פרי חג החירות — מתן תורה…
ודע: תורתנו — ים שאין לו סוף…זהו הנצח עצמו, האין סוף בכבודו והדרו.,.וכל אחד מישראל משיג לפי כשרונו וכח השגתו..נשמות גדולות משיגות בתורה הרבה יותר מאחרות ולעמקה של תורה ותכליתה עוד 'לא הגיעה אף נשמה…וכך אמרו בשם הר"מ קוצק: חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו" — כי הנתינה הייתה שלמה בתכלית השלמות, נתינה מוחלטת, אלהית! אך הקבלה היא אנושית, חלקית, יחסית לפי כחו והשגתו של כל אחד…
ובשובנו לארצנו, לבנותה ולהפרותה, עלינו לשים לב לשני היסודות האלה גם יחד: חג הקציר ומתן תורה. עולם העשייה ועולם האצילות מתחברים יחד כשלהבת בפתילה ואין להפריד ביניהם…ומכאן אזהרה לאלה הדוגלים בחמדנות בלבד…התורה, אמנם, שמרה עלינו בגלותנו, היתה לנו לחומת אש, לבל נטמע בגויים; אך אין לומר, כי בארץ ישראל אין לנו צורך עוד בתורה ומצוות' כי הרי אנו עם ככל העמים!
אדרבה! בארצנו שומה עלינו לינוק ממעין תרבותנו הגדול והרחב, להעלות נר תמיד משמן הזית הזך שהאיר במקדשנו בעבר…לשוב לתרבותנו המקורית…כי ההווה יונק מן העבר, והפרח מתקיים על ידי השורש… עם שנתלש מעברו הגדול ומתרבותו המקורית — אין לו זכות קיום…כי זהו "מוסר השכלי' שבחג השבועות: גוף בלי נשמה אין לו קיום, ויציאת מצרים בלי מתן תורה איננה גאולה…
רבי ישראל נג'ארה
מחלת הילדות של נג׳ארה לא נמשכה אפוא זמן רב מדי, וכאשר בא בסוף המאה ה־16 להדפיס את יומנו הספרותי ׳מימי ישראל׳ כלל בו אמנם מן השירים שכתב לעת־ מצוא במתכונת הספרדית הקלאסית, אבל התנצל בראשי השירים הללו, כי כתב אותם ׳בימי הילדות והשחרות / דלא מקבלי מרותי. כך למשל, בראש שני שירים, שנועדו להירקם בזהב על אוינטאדור(Avintador — מניפה). מהעבר האחד אומרת המניפה למניע אותה:
יד בי תתמוך יושב ציה / תום לבך ישקוט ינוח
עת לי תניף אומר— מאר/בע רוחות באי הרוח
מצד שני אומרת אותה מניפה:
אותי תניד לך אפוח / מחֻומָך אמציא לך פדיום
בי תמצא, איש, קורת רוח / הן עד שֶׁיָפוּחַ היום
בהקדמה ל׳מימי ישראל׳ מודיע המחבר במפורש, שאין הוא מוטרד מן העובדה, שאין ספרו מתאים למה שמצפים מאוסף מליצות ושירים שקולים במתכונת קלאסית, שכן ברגיל שירים כאלה עניינם דברי־חשק, והמחברים עוד מצדיקים את הדבר בכך, שאין כאן אלא הפגנה של כוח. אבל לפי דעתו של נג׳ארה, אין זה אלא תירוץ:
אמנם יופי המליץ וכחו / איש אשר אין מעצר לרוחו / להראות שיחו /
בכל נושא שיהיה הולך נכוחו / ולא פנה אל רהבים / ושירי עגבי׳ /
לפלח בחץ / לב כל ריק ופוחז…
אבל מה הם הנושאים שבהם יראה לנו ר׳ ישראל נג׳ארה את כוחו?
לא רק בשירת־החול אלא גם בתחום שירת־הקודש לא היה אפשר עוד להמשיך במסורת השירה הספרדית. התגברות העיסוק בקבלה והתפשטותה בקרב הציבור פגעו קשה במסורת ההשכלה הספרדית. מקובלי צפת, ובמיוחד האר״י הקדוש, אף העצימו את היסודות המיתיים על חשבון הזרם הראציונאליסטי, שהיה מטופח בקרב יהודי ספרד. והנה דווקא שירת־הקודש, ובמיוחד הוידויים המורחבים ליום־הכיפורים, היו ספוגים רעיונות מספרות־המוסר הפילוסופית. בחיי אבן פקודה שאב מלוא חופניים מן האגרות של אחי הטוהר המפורסמים מבצרה אל תוך ספרו ׳חובות הלבבות׳. חלק מן החומרים הללו מצא את דרכו גם אל וידויו המורחב ׳אשמנו באומר ובפועל׳(א 8112), שהיה נהוג לאומרו במנהגי ספרד בהזדמנויות שונות. כך גם הוידויים האחרים. ר׳ שם טוב ארדוטיאל, מן האחרונים במשוררי שירת־הקודש, כתב וידוי גדול למוסף של יום־הכיפורים ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם ויצורי כצל כלם וחטאי אדמים כשנים׳ (ר 479). בחלקו השני של הוידוי הוא דן בארבעת היסודות — תורה שפותחה לראשונה בפילוסופיית הטבע של היוונים, שהם מקור עולם החומר וגם מקור החטא ומתנפלים עליו מכל עבר:
כל אחד לאמר אני אמלוך מתנשא / זה
ישאל וזה ינסה / ואני לא אדע מה אעשה.
מה יעשה טלה בין זאבים / היעמוד
אחד לפני מרובים / יחיד ורבים הלכה כרבים.
השילוב המחוכם של פסוקים רחוקים מן המקרא ומספרות חז״ל בסופה של כל יחידת חרוז נותן לדברי הוידוי אופי קליל. לא לחינם התנגד האר״י הקדוש לכל המורשת הספרדית הזאת. ולפי עדותו של תלמידו המובהק, ר׳ חיים ויטאל:
לא היה אומר שום פזמון, ושום פיוט ובקשה, מאלו שסדרו האחרונים… לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה, ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בסדר דבורם, בלי ידיעה כלל. ובפרט פזמון יגדל אלהים חי…
אם נזכור, שפיוט נפוץ זה נבנה על שלושה־עשר העיקרים המפורסמים של הרמב״ם, נוכל להבין את התנגדותו הנמרצת של האר׳׳י לשיר הזה. אבל גם התנגדותו המפורשת לוידויים ליום־הכיפורים, שחיברו רבנו בחיי אבן פקודה, ר׳ שם טוב ארדוטיאל וכן וידוייו של ר׳ יצחק בן ישראל משתלבת יפה בתמונה. נדמה, שאין זה מקרה כלל, שבעקבות וידויו של שם טוב ארדוטיאל ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם (ר 479) כתב ישראל נג׳ארה את הוידוי ׳רבונות של עולם בראותי כי רד יומי׳(עולם חדש, נג). וידויו של נג׳ארה אינו כולל שמץ דבר מענייני ארבעת היסודות, ואפשר, שנוכל לראות גם בכך משהו מסימני הזמן והמקום.
בדק־־כלל לא נזקק ר׳ ישראל נג׳ארה בשירתו לנושא הפרט ומאבקיו הפנימיים, ויחסו לשירת הפרט הקלאסית מאלף במיוחד. אחד משירי הפרט הנפוצים ביותר במורשת ר׳ יהודה הלוי פותח בפנייה אל הנפש השקועה בהבלי העולם הזה יישנה בחיק ילדות למתי תשכבי׳ (י 4146). בשירו מעורר המשורר את האדם לפנות עורף לדרך הנעורים המתוקה והכתבת ולראות את העולם הזה בהווייתו האמיתית־ החולפת. בעקבות שירו של ר׳ יהודה הלוי כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי את ׳ישן בחיק תאוה הלא נכלמת׳ (י 4135). במבט ראשון גם נגיארה הולך בעקבות קודמיו הגדולים. הוא כותב:
ישנה בחיק תאוה / מתנומתך עורי
לבשי עוז אסירת תקוה / מעפר התנערי (קא)
אבל התאווה בשירו של נג׳ארה אינה קשורה, כמו בשירי קודמיו, בתשוקות וביצרים, ולא לחינם מתחרז ׳חיק תאוה׳ אצלו מיד בהמשך עם ׳תקוה׳. שכן נג׳ארה נותן לציור השינה כיוון לאומי מובהק. הוא מבקש לעורר בשירו את העם, החולם על הגאולה ומתאווה לה כמו אסור בתקוותו, שיתייצב לפני האל כדרך השולמית היפהפייה של שיר השירים לפני דודה. שירתו של נג׳ארה אינה, לפיכך, שירת פרט, והיא נטועה בעיקרה בתחום הלאומי. ונראה, שאין כאן מקרה. נדמה, שחיי היום־יום והמציאות בכללה לאחר הגירוש לא היו מתאימים להיעשות נושא בשירה. ישראל נג׳ארה יחד עם בני־דורו המקובלים נשאו עיניהם לעניינים נעלים יותר, כמו תיקון העולמות. התיקון הקוסמי יביא לגאולת ישראל, ועם גאולת הכלל תבוא גם גאולת הפרט. בין כך ובין כך היה זה דור של טלטולי רוח ונדודי גוף. בטלטוליו הרבים נחשף נג׳ארה, כמו בני־דורו, להשפעת החברה והמציאות שמסביבו. אף יש שראה ושמע דברים שקסמו לו וגירו את כוח־היצירה שלו.
רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו
מחוז פודוליה שוכן בערבות פולין, מרחק אלפי פרסאות מן האגן הים תיכוני. באחת מעיירות פודוליה, נתאספו החסידים לשמוע את דבר רבם, הוא ר׳ ישראל בעל־שם טוב. מצאוהו שקוע בהתייחדות עם בוראו, ונזהרו מאוד שלא להפריעו. כעבור שעה פקח עיניו ואמר: ״היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״ ולא הבינו החסידים למה כיוון רבם. הם לא העזו להאיץ בו שיגלה את אוזנם למי רמזו דבריו. הוא המשיך: ״דעו לכם כי תודה לאל, אני מקדים מכל הצדיקים שיש בדורנו זה; כי בכל לילה אני עושה עליית נשמה בישיבה של מעלה, כדי ללמוד סודות עמוקים וחידושים של תורה. בחזירתי משם, אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים, וכל מה שהם משתדלים להקדים אותי בעלייה, אינם יכולים להגיע אלי. אך המערבי, אשר יקראו לו ר׳ חיים בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז את עצמי להקדים אותו, איני יכול.״
באותה שנה, כך אומר הסיפור, נסע הבעל־שם־טוב לאיסטנבול בדרך היבשה, ובהגיעו לשם, עלה על ספינה אשר עשתה דרכה לארץ הקודש, כי רצה בבל מאודו לראות את ר׳ חיים בן עטר ולהיפגש עמו פנים אל פנים. והנה קמה סערה עזה בים, ונחשולים אדירים טלטלו את האוניה ואיימו להטביעה. אותו יום, ערב פסח היה, ובליל הסדר בא אליו אליהו הנביא והודיעו שמן השמיים מעכבים בעדו וגוזרים עליו לרדת אל היבשה ולשוב לביתו. כששאל לפשר הגזירה, נענה: ״אם שני מופתי הדור ייפגשו, בכוחם להביא גאולה לישראל, וזמנה טרם הגיע, ומן השמיים אין רוצים בגאולה שלא בעתה.״ והבעל־שם־טוב חזר כלעומת שבא אל מחוז פודוליה מכוסה השלג.
רבי דוד ומשה- יששכר בן עמי ואחרים
ספרי תורה המיוחסים לרבי דוד ומשה זיע״א ־ קבר רחל אשת רבי עקיבא בטבריה
בדרומה של העיר טבריה שוכן מקום ציון קברה של הצדקת רחל אשת התנא האלהי רבי עקיבא זיע״א, ברוב מקורות חז״ל
נקראת ״בְּרָתֵיהּ דְרָבִי עקיבא".
המקום היחידי בו היא נזכרת בשמה הוא בפרק ששי של אבות דרבי נתן: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם "מפני מה לא למדתם?" והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה. והם אמרו: מפני טפינו. אומרים להם: והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות. אלא אומרים להם: מפני שזכתה רחל אשתו".
בשנת תשכ״ג(1963 למניינם) זכו ר׳ משה פרץ זצוק״ל ומשפחתו להעלות ממרוקו ספר תורה קדוש המיוחס לצדיק האלהי רבי דוד ומשה זצוק״ל. שושלת המשפחה שמרה על הספר הקדוש כ-350 שנה. הצדיק שספרי התורה מיוחסים לו, עומד בתפילה למען כל מי שיזכיר את שמו בתפילתו ולכל הישועות.
[1] לא ידוע אם ספר זה הוא מתקופתו של רבי דוד ומשה זיע״א והתגלגל עד שהגיע למשפחת פרץ ושנשמר במשך כ350 שנה אצל המשפחה, או שזה ספר שנכתב לפני כ- 350 שנה ונתרם למקום הציון במרוקו, ומשפחת פרץ רק העלתה אותו.
הצדקת רחל אשת רבי עקיבא זיע״א מסרה את כל כולה למען בעלה רבי עקיבא שעזבה לתקופה ארוכה ביותר של 24 שנים בשביל ללמוד תורה. בכל אותו הזמן נשאה הצדקת רחל בעול הבית לבדה, בשביל כל עולם התורה של עם ישראל שהביא רבי עקיבא. כך גם הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א חי ופעל ישועות בקרב יהדות מרוקו ומסר את נפשו הטהורה למענם. זכותם תגן בעדנו
א.כ.י.ר
הקריאה המופיעה פתוחה לציבור היא ברכת יעקב את יוסף מ״ויברך את יוסף״ לרוב בקרב הארץ״ . סגולה לקרוא את הפסוקים האלו במקום מתוך הספר הקדוש, לברכה, הצלחה טובה ולשמירה.
מגדל דוד
נסים ונפלאות שארעו על מקום ציון קודשו של רבי דוד ומשה זיע״א במרוקו.
מידי שנה פוקדים את ציונו הקדוש של רבי דוד ומשה מאות אלפי יהודים מאמינים היודעים שמשם לא יחזרו ריקם, ובאמת, ישנם אלפים רבים של סיפורים על הקורות אותם, והנה, מעט מהסיפורים שפקדו את מקום הציון ובשאר מקומות בעולם:
הציון שנשכח
במשך השנים נשכח מקום קבורתו של רבי דוד ומשה. קושי הגלות, מרחק המקום וגובהו, מנעו ממבקרים רבים לפקוד אותו. כל אלו גרמו עם הזמן לשכחה.
הגישה אל קברו של רבנו לא התאפשרה על ־ידי שום אמצעי תחבורה פרס לחמורים. עד לפני זמן קצר, הגיעו המבקרים עם אוטובוסים לקרבת מקום, ומשם רכבו על חמורים עד לציון הקבר. לאחר שנים שלא פקד את הקבר אף יהודי, התגלה רבנו המלוב״ן – רבי דוד ומשה ־ בחלום אל אחד הזקנים, ירא שמים ונשוא פנים, הגר בכפר הסמוך למקום קברו, ואמר לו: ״אני רבי דוד ומשה הקבור בהר הסמוך לכפר זה. קום וראה את מקום קבורתי! לך בדרך זו וזו, וכאשר תגיע למקום תראה קש מפוזר על האדמה. הזז את הקש, נקה מעט את החול, ותמצא שם מצבה. זהו מקום קבורתי״ – אמר רבנו ונעלם. השכים קום הזקן בבוקר, וסיפר חלומו לתושבי הכפר. קמו ועלו למקום אשר אמר להם הזקן, מצאו את המצבה בשמחה ובטוב לב וגידרו אותה, ומאותו היום ואילך התחדשה העלייה לקברו.
מועצת הרבנים הראשונה במרוקו- משה עמאר
פתיחה
מעת אשר נקע העם העברי מעל אדמתו ויפץ על פני תבל. כך היתה עבודתו. בכל מדינה ומדינה אשר בא שמה. שם שם לו קהלה במשטר צבורי עפ״י רוח תורתו הנאמנה והצדקנית. הקדושה והטהורה. במועצת חכמיו וגדוליו. דור דור ודורשיו. דור דור ומנהיגיו. גם חקקו חוק ותקנו תקנות הנחוצות להם לפי העת והמצב במושבותם. (כי רשאין הב״ד והצבור לתקן תקנות בכל דור ודור אף נגד הדין, בעניני הממון. ועיין על זה בס׳ אש״ל די״ט ודף כ״ג. בבאור חזוק התקנות עפה״ד.)
וגם פה מארוק נהיה כדבר הזה. התפוצה הישראלית העתיקה לימים. אשר לכל הדעות הנאמרות בענין. יש לה למעלה מאלפים שנה מאשר נאחזו בארץ אחיזה פוריה ועצומה. היתה להם לבנ״י הארץ הלזו מרכז עצמי לתורתם וליהדותם. הקהלות הישראליות פה עשו הפלאה מופרזת בחכמת תורתם. בספרותיה ובהגיון לשונם כידוע.
ובגלות ספרד עוד באה הרוחה ליהודי מארוק בהשפעה ענקית מחכמת יהודי ספרד, קהלות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד. באו מארוקה ויתישבו בארץ, ויהיו לעיני העדה ולעטרת תפארת החכמה באמת. רועים נאמנים היו לדתם ולאמונתם. ולטובת אחיהם בכלל ובפרט. המה נהלו את העם היהודי בכל צרכיו. גם סלו מסלות והכינו דרך בתקנות ישרות וחקים אמתיים. דור אחר דור. ועד היום. עוד עומד מנצר גזעם משרתים בקדש בקהל עם, בתורת הרבנות ובהנהלת הקהלות.
אן בחלקות היה גורלם של היהודים בארצות אשר באו שמה. תפוצה אחר תפוצה נהיתה להם בכל חדרי ארץ מגוריהם. קהלות קטנות עם גדולות היו במושבותם וכאשר פזורם הרע להם באפיסת כחם החמרי כי היו למתי מעט כקללת אלקים. בן הרע להם גם באופני הרוח. כי כל קהלה לקחה לה תקנות ומנהגים דתיים לפי מצב מקום התישובתם. שונות זו מזו בכל ענין. יען אי־ישרות הדרכים והמסלות היתה בעוכרם. גם למסע וללכת מעיר לעיר קשה עלימו. מזה היה מוזר להם לחבר ולהרכיב הקהלות ע״י מרכז אחד והנהלה אחת ראשית לכולם. וישארו הקהלות כמות שהן בפזורם. כל אחת בפני עצמה בתקנותיה ומנהגיה המיוחדים. באין אומר ודברים.
אמנם, לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב. והקהלות שייכי אהדדי בכל עניניהם ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם. גם מתחתנים זו בזו. ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה עכשו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנחלתם המשפטית. בדבר המתאים. בגזרה שוה לכולם.
לדבר הנכבד הזה היו עיני הרבנים צופות זה זמן רב. ולא היה לאל ידם להשיגו כי אין עוזר. עדי דודי הנה זה בא איש חיל רב פעלים. איש הישר בעבודה נאמנה. כליל המדע. עומד בפרץ. הוא הראש והמפקח לכל קהלות ישראל פה מארוק מטעם הממשלה יר״ה האדון מ׳ בוטבול הי״ו ויחשל״א, הוא נתן לב במועצות ודעת על המפעל היקר הזה. ליסד מועצת הרבנים מדי שנה בשנה למטרה זו. כמבואר הלאה. בעבודתו הזריזה נתקבלה בקשתו לפני היועץ העליון. טוב הלבב למרבית חכמתו הנאורה, האדון הכביר וימון יר"ה. הוד מעלתו צוה בהפקת רצון להוציא לאור הדבר במפעל ועשיה במכתבו הבהיר זמנו 25 אפריל 1947. ישלם ה׳ פעלם ומשכורתם תהיה מאלקי ישראל.
וחובתנו ונעשנה לסיים בברכה עמוקה בזכות תורתנו הקדושה. למלך אדוננו הצדיק סידי מוחמד יר"ה וגבה ונשא על. כוכבו יאיר ויזרח כצאת השמש בגבורתו. ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב הארץ. וגם לרבות בברכות עצומות להממשלה הרוממה, צרפת. יה״ר מלפני האל ב׳׳ה חולל הכל להדריכה על במותי ההצלחה בהשקט ובבטחה. וכוכב מערכתה יזהיר אכי״ר.
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים-הרב משה עמאר
מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה
כב. מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה, אין נותנים אותה ביד האבלים, אלא מניחים אותה בקרקע בפני האבלים. ומצאתי סמר למנהג זה, שראיתי בx׳ מעבר יבק, פ׳ כז מאמר שפת אמת, וז״ל: ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו, אלא מניחין אותו לפניו לארץ. ואולי היה זה ע״ד כי אין שלטון ביום המות. ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו, ע״ד שאמרו במועד קטן או בדידך הוה וכו׳ והוה כשגגה היוצאה מלפני השליט וכוי. ואם בדיבור כך כ״ש במעשה, בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתייהיב רשותא ח״ו וכו׳, עיי״ש. ואפשר גם לסעודת הבראה חוששין לזה.
מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו
כג. מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו, בבית הכנסת אחר תפילת שחרית. ואם מת גדול בשנים, אחר תפילה הולכין עם האבל לקבר, ושם עושים השכבה אם יהיה איש או אשה. ולומדים שם שם המת באלפא ביתא וקר״ע שט״ן, ומנחמים שם האבלים.
מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה
כד. מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה אין מתפללין ערבית בבית האבלים. ואם יהיו למעלה מעשרים שנה, אחד זכר או נקבה גם אם לא יהיו נשואים, באים ומתפללים בבית עם האבלים ומנחמים אותם בבית אחר תפילת ערבית. ונראה ודאי הטעם לפי שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מבן עשרים שנה, לכן עושים הוראות, שזה אין צריר כפרה דאינו בר עונשים נראה עיקרי הד״ט, הלכות אבלות, סימן לו, יא, הזכיר מנהג דומה למה שאיו אומרים השכבה לנפטר פחות מבן י״ג, נראה שאינו בר מצוה אינו בר עונשים, ואין צורר לבקש למתק הדינים מעליו, והוא מעיר שם, דאי הכי עד בן כ׳ נמי לא ישכיבוהו לאינו בר עונשים למעלה, מ״ע].
מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות.
כה. מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות. ועיין בס׳ זכר נתן, בהשמטות ערך קדיש, וז״ל: המנהג לומר קדיש על בית הקברות חוץ לארבע אמות של הקברים, ובתוך ד׳ אמות אסור כמו ק״ש, כמבואר בתורת האדם להרמב״ן, שער ההתחלה, וטור, סימן שעו, בשם הגאונים. ולא עוד אלא שמקילין סמור לקבר ממש, והטעם משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת. וכדתניא בברכות דף כה ע״א, ואם היה המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י׳ טפחים יושב בצדו וקורא ק״ש. וה׳׳ה מת עצמו עד שלא נקבר, או היה מונח למעלה או למטה מעשרה טפחים שרי וכש״ב כשנקבר. ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי, כמבואר בדברי רבינו השאלתות. ובימי הגמרא היה המנהג שלא להעמיק הקבר, כמש״כ התוס׳ מו״ק דך ה ע״ב, ד״ה מנפח. והרב העמק שאלה, פי׳ על השאלתות, בפי חיי שרה, סי׳ יד אות ו, יעש״ב וכו׳ עיי״ש מ׳׳ש בענין התפילין בביה״ק וס׳׳ת בזרוע וכו'.
אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואן
אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואן
מקרה משותף ביני לבין מר משה דהאן
כל אבן מערימה האבנים המכסים את קברו של הצדיק רבי עמרם היא חלק בלתי נפרד מציון קברו בקשתו היתה שלא יקימו שום מצבה מבניה על קברו, אלא רק ערימת אבנים פשוטות.
החכמים והצדיקים ז״ל מתוך צניעות וענווה התנגדו שיקימו על קברם מצבה או כל ציון קבר מונומנטלי אחר, וזו סיבת המצאות גל האבנים כאמור על קבר הצדיק.
בחודש אייר התשמ״ב נסעתי בטיול מאורגן למרוקו דרך פאריס, בקבוצה היה גם ידידי המכובד רבי מאיר אלעזר עטיה הי״ו, ביום שנחתנו בשדה התעופה של כזה־בלנכה עשינו דרכנו באוטובוס מיוחד לאשג׳ן לקבר של רבי עמרם כשמונה ימים לפני יום ל״ג בעומר שהתקיים ביום א׳ י״ח אייר תשמ״ב הקרוב.
ביום שנחתנו בכזה־בלנכה ביקרנו כל הקבוצה בקבר של הצדיק רבי עמרם, זה היה ביום הראשון שלנו במרוקו, שעתיים בלבד ובאותו ערב נסענו לפאם, כאמור זה היה ביקורי הראשון באשג׳ן.
בפעם השניה באתי לבד ביום א׳ ל״ג בעומר. בערב כשהטקם המסורתי הסתיים כבר מצאתי מעט מאד מבקרים צבט לי הלב לראות כשני מנינים בלבד אנשים נשים וטף.
שאלתי את עצמי, איפה הם הרבבות שהיו עולים ביום ל׳׳ג בעומר לקבר של רבי עמרם בן־דיוואן, נשארתי שתי לילות שם ביום ג׳ באייר חזרתי לפגישה ברבט, עם הרב מאיר אלעזר עטיה, לפני שעזבתי התייחדתי על קברם של סבי, של סבתי ושל אבי.
יום לפני שעזבתי חשבתי לתומי, כגבאי של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בגבעת אולגה-חדרה, לקחת אבן מעל קברו של הצדיק כחלק מקדושתו ולהביאה עמי לישראל, ולהניחה בארון הקודש של בית הכנסת הנקרא על שמו.
כמה אנשים מכובדים שהיו שם כששאלתי אותם אם אוכל לקחת עימי אבן אחת מהערימה, אמרו לי תזהר! שלא תעשה דבר מה, אסור לך לקחת אפילו גרגיר אחד מהערימה.
לצערי הגדול אני מודה לא שמעתי בקולם ואכן לקחתי עמי אבן לא גדולה שמשקלה היה אולי 2 ק״ג.
אך מאותו יום באו עלי כמה צרות מאד מצערות.
הראשונה בהם היתה כאשר חזרתי מוואזן לרבאט באוטובוס מלא כולו ערבים עם ירידתי מהאוטובוס כייסו אותי שני ערבים ולקחו ממני ארנקי שבו היה כל סכום הכסף שהבאתי עימי בסך 1500 דולר.
בארנק היה גם כרטיס ויזה ותעודת מעבר המסמך העיקרי שבו יכולתי לנסוע למרוקו ושבו אני עתיד לחזור גם משם, נשארתי ״ערום״ בלי פרוטה בכים, אפילו במה להגיע למלאח של רבאט לפגישה עם חברי רבי מאיר עטיה, בלית ברירה הלכתי ברגל למלאח של רבאט.
כאדם שמאמין ידעתי שזהו עונש על האבן שלקחתי מהקבר של הצדיק רבי עמרם.
כעבור שמונה ימים כל הקבוצה שבאה איתנו מישראל למרוקו היתה אמורה לטום חזרה ואני איתם לפאריס.
יו״ר ועד הקהילה שנמסר לו על מה שקרה כאשר הכייסים שדדו את ארנקי ואין בידי תעודת המעבר ולא ירשו לי לטוס בלי מסמך רשמי, הבטיח שיתקשר לשלטונות המכס בשדה התעופה והוא יסדיר הענין.
כאמור כל הקבוצה באה כ־3 אוטובוסים לשדה התעופה ״נוואסר״ כולם הורשו לעלות למטוס לפאריס ואותי מחוסר תעודת המעבר לא נתנו לי לטום עם כולם, נשארתי בפחי נפש בודד לבד בשדה התעופה, עד שבא מישהו מקרובי אחד מהקבוצה והסיע אותי בחזרה לכזהבלנכה, זהו העונש השני, ואני כמאמין בצדיק האמנתי שהוא העניש אותי שוב.
יהודי יקר וחשוב מקהילת יהודי כזה־בלנכה לקח אותי תחת חסותו ואירח אותי אצלו כמו אח, ודאג שועד הקהילה (הרבה יהודים היו מיודדים עם המשטרה בעיר) יטפל בענין החזרתי לפאריס. |
עברו שלושה ימים ואחד מחברי הקהילה סידר ענין תעודת המעבר, באיחור של
ארבעה ימים הורשתי לטוס כיהודי מישראל לבד, ומזכיר ועד הקהילה שמו ממן
דוד קיבל הוראה מיו״ר ועד הקהילה שילווה אותי ברכבו עד שדה התעופה של
כזה־בלנכה.
כשהכל מסודר הורדתי שתי המזוודות שלי והיה בידי תיק יד שבו שמתי
האבן הקדושה, ומסרתי את המטען לבקורת המכס בלי לפתוח המזוודות
שוטרי המכם סימנו ב־x את המזוודות בלי לפתוח אותן, ואמרו לי שאת
התיק שבידי להשאיר אותו גם כן עם המזוודות, ביקשתי דמי כיס מהרב מאיר עטיה שיחי׳ והוא העמיד לרשותי כל סכום שביקשתי.
מזכיר ועד הקהילה, והמארח שהתארחתי בביתו גם כן באו ללוות אותי ועוד עוזרו של היהודי שדאג שהמשטרה והמכם לא יעשו לי קשיים גם הוא התלווה לשדה תעופה, וכולם לא זזו מהמקום עד שראו אותי עולה לאוטובוס המיוחד עם הנוסעים של המטוס לפאריס.
וכן לא זזו עד שהאוטובוס התחיל לנסוע לכיון המטוס, הם נפנפו לי בידם, כאות להגיד לי סע לשלום, אח״כ הגענו לאוטובוס, ועלינו כולנו.
ביחד עם כל הנוסעים תפסתי את מקומי במטוס, לא עברו רק כמה דקות, כשהמטוס עומד להמריא נכנס פתאום איש המכם וקרא בקול רם מי זה משה דהאן? כולי נרגש ומפוחד עניתי שזה אני, בצרפתית אמר לי נא להתלוות אלי.
כשירדתי מהמדרגות של כבש המטום הוא אמר לי שהם מצאו איזה תיק מונח בצד, וזהינו אותו שהוא שלך ובתוכו בין יתר הדברים מצאנו אבן שחורה, ואני מבקש שתבוא לתחנת המכם של המטענים ולתת לנו הסבר לטיבה של האבן בתוך התיק.
כל זה קרה כשכל המנועים של המטום היו פועלים ומתכוננים לטוס, פחד ורעדה אחזו בי, הנני צפוי לעיכוב או אמרתי אוי ואבוי לי, הסתבכתי טוב עם ענין האבן של קבר הצדיק, המקרה נורא הדאיג אותי, איך שהגעתי, קצין המכס דרש ממני שאסביר לו מה יש בתוך התיק, ומה עושה האבן השחורה, אולי כשהמטוס יתחיל לטוס עלולה האבן להתפוצץ.
אז לא היתה לי ברירה הסברתי מהי האבן ולאיזה מטרה אני מטלטל אבן כזאת אמר לי הקצין אתם הישראלים אני יודע שלא תעשו לנו צרות, אבל מנין להאמין לך שאכן האבן היא קדושה, ולסחוב אבן מעל קברו של ״החכם לחזן בן עמרן״ זה נגד המוסר;
נעשה עימי חסד וקציני המכס קיבלו את ההסבר שלי, אולי מאת הצדיק ומהשם היתה זאת, שמו של הצדיק מוכר גם בחוגי המשטרה והמכס, הורו לי לארוז מיד את תיק היד ולרוץ מהר לפני שהמטוס ימריא, את המרחק בין תחנת המכס לבין המטוס היגמאתי תוך דקות, איך שעליתי במדרגות של כבש המטוס הוא המריא בדרכו לפאריס.
לפני שעזבתי את כזה־בלנכה כל המשפחה ידעה על התקרית שכייסו אותי ואין בידי תעודת מעבר במה לחזור, עמרם הבן שלי התקשר לחבירו וידידו מר גולן וסיפר לו כל המקרה, וביקשו אם אפשר להפעיל השגרירות הישראלית ע״מ לאפשר לי לצאת ממרוקו.
חבירו של בני הוא משה גולן (גוזלן) חבר משלחת הרכש באירופה ויש לו גישה חופשית וחיובית לשגרירותנו בפרים, אולם תודה לאל לא נזקקתי לסיוע המשלחת, ובשלום הגעתי לשדה התעופה ״שארל דה־גול״. שם מצאתי החבר של הבן שלי שחיכה לי, ונסענו ברכבו עם המזוודות אליו הביתה.
בערב, מר גולן שיחי׳ רצה שנחגוג את האירוע כולו בשתיה ובארוחת ערב ידידותית, ובעוד מועד שמו כמה בקבוקי שתיה בפריז׳דר.
היינו מליאי התפעלות מסיומו של העיכוב שלי במרוקו, ותוך השיחה שלנו נשמע פתאום פיצוץ בפריז׳דר, וכל תכולת הפריז׳דר התמלאה מרסיסים של בקבוקי השתיה ושל כל הבקבוקים האחרים.
כשהורדנו המזוודות וגם את תיק היד בביתו של מר גולן נמנעתי מלספר לו על האבן שסחבתי עמי ועל שלושת העונשים שקרו לי ואני באמונתי חושב שמה שעבר עלי הוא העונש על לקיחת האבן.
אף פעם לא קרה לנו דבר כזה אמר מר גולן, באמונתי ובלי לגלות לבעל הבית מאומה, האמנתי, שההתפוצצות קרתה בגלל האבן שהכנסתי אצלו לבית.
אומרים שאין חטא בלי עונש.
המסקנה, אני שילמתי בנזקי ממון ומתחים אן לא בגופי ב״ה.
הבאתי את הסיפור כולו ואת התלאות שעברו עלי, והשארתי לקוראים הסיפור המוזר אם כל האירועים לא היו בחזקת עונש שיצאתי ממנו בכבוד.
ואולי גם הנס שלא נשארתי תקוע במרוקו והיו דברים מעולם.
כמו כן הנס שלא נעצרתי בדבר האבן ע״י המכס.
ועל המטוס שכאילו חיכה לי עד שגמרתי את החקירה במכס.
וכן מה שקרה אצל המארח שלי בפרים מר גולן.
ן
למרות זאת הרגשתי כאילו הצדיק לא מחל על כבודו וקיבלתי החלטה דרמתית ואמרתי שבלי נדר אם השם יעזור לי אני שוב אסע במיוחד למרוקו ואחזיר האבן הקדושה למקומה על הערימה.
בנתיים לקחתי והפקדתי אותה בביכנ״ם, ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בקרית־גת, בידיו של ידידי ר׳ יצחק בן־שושן שיחי׳.
אותו יום שהעברנו אותה לקרית־גת, המתפללים שם ועוד קהל אחר הכניסו את האבן לארון הקודש, והתייחסו אליה כאילו שמכניסים ספר תורה, ביראה כבוד והתנגדו לרעיון העתידי להחזיר האבן למקומה על הערימה של הקבר ואמרו שלהפך האבן היא זכרון לימי ל״ג בעומר שעברו ואת הילולתו, ואנו מאד נשמח שתשאר בידינו ועד היום האבן מונחת שם למזכרת נצח.
גדולים צדיקים במיתתן
ידידנו המפורסם מר זאב ריוח סיפר ברדיו מקרה דומה אשר נכח בו, לפני כמה חודשים בעלותו על ציונו הקדוש של הצדיק בוואזן, בטיול אשר ארגן עם קבוצה מישראל.
גברת אחת מהנוסעים אשר היתה אתו בטיול כאשר גמרה להתפלל מעל הקבר. לקחה איתה אבן מהקבר כדי להניחה אצלה בבית, כאשר עלתה על האוטובוס בחזרה מהצדיק, נהג האוטובוס ניסה להניע את המנוע כדי לנסוע, המנוע בשום אופן לא נדלק, הנהג עם כמה טכנאים בדקו וחפשו מה מקור הבעיה אך לא מצאו שום סיבה מוצדקת למקרה זה.
מר זאב ריוח שהוא בעל אמונה חזקה ומנוסה כבר בנסי הצדיקים הבין שיש כאן בעיה על חושית מחוץ לטבע.
פנה לנוסעים וביקשם לעשות חשבון נפש, אולי מישהו מהם עשה איזה מעשה לא שפיר נגד רצונו של הצדיק.
לפתע קמה אישה והודיעה לו שבלי כוונה רעה לקחה אבן מעל קברו של הצדיק, כדי להעלותה לישראל.
מיד הבין שזו הבעיה וביקשה להחזיר את האבן לקבר. תיכף ומיד איך שהגברת ירדה מהאוטובוס, הנהג ניסה להניעו והנה המנוע נדלק כאילו לא קרה כלום.
הנהג וכל הנוסעים נדהמו וכל המפקפקים בנסי הצדיקים נשארו עם פה פעור, תה היה קידוש ה׳ גדול.
ברוך המקדש שמו ברבים.
אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
אמנון אלקבץ
המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?
אפריקי: על השאלה "להיכא אגלי ליהו"? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שכבש?). כעולה מדברי האמורא, ההגליה הזו אכן הייתה לאפריקה, כפי שאמר מר זוטרא, "לאפריקי", היינו ליבשת אפריקה, זו הפרובינציה הרומית שקמה על חורבותיה של קרתגו. צפונה של יבשת זו, מצוי לחופו של הים התיכון, ובאותם קווי רוחב של ארץ-ישראל. אקלימה של צפון אפריקה, דומה מאוד לאקלימה של ארץ-ישראל. אם נקבל את דבריו של מר זוטרא, הרי שסנחריב, אחר כיבושיו, הגלה חלק מיושבי הארץ, בעיקר את שבויי 46 ערי- המבצר מיהודה, אל אפריקה. תחילה הובאו כשבויים אל קרתגו, חלקם הושבו בלוב ובתוניסיה, וחלקם באלגייריה ובצפון מרוקו. כעבור זמן, העמיקו את חדירתם אל לב מרוקו ודרומה. ראו גם דברי המדרש ב״ויקרא רבא": "אל ארץ כארצכם – זו אפריקי", לפי זה, ניתן לפרש ששאלת הגמרא אינה מתכוונת אל הגליית עשרת השבטים, שאז סנחריב היה מנסה לשכנע את תושבי ערי יהודה שכבש, ואומר להם שהם הולכים להצטרף אל אחיהם היושבים בערים השונות והידועות אליהם הוגלו בבבל, אלא שהפעם הוא מצביע על מקום הגלייה אחר, על אפריקה, מקום מיוחד עבור גולי יהודה, שכן, היו אלה הגולים הראשונים שהוגלו ע״י סנחריב. אמנם אשור לא הגיעה בכיבושיה עד צפון אפריקה, אולם ידוע כי התקיימו יחסי מסחר בין הפיניקים שישבו בצור וצידון לבין צפון אפריקה. אשור ששלטה על פיניקיה, השתמשה בסוחריה לא רק למסחר, אלא גם להובלת שבויים ועבדים אל מחוזות שונים כמו דרום ספרד, דרום צרפת אנגליה וצפון אפריקה.
ע"פ התלמוד הבבלי, אפריקי, היא יבשת אפריקה שכבר אז נודעה בשם זה. ואילו אפריקה, ע"פ איכה רבא, היא צפון אפריקה6. גם ע"פ הערוך-השלם, "אפריקי, היא צפון אפריקה של ימינו". ("צפון אפריקה" כידוע, הוא אזור גיאוגרפי השוכן בחלקה העליון של יבשת אפריקה, מרביתו, לאורך חופי-הים התיכון).
בתלמוד הירושלמי, אומר ר' שמואל: "שלוש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל, עד שלא יכנסו לארץ, מי שהוא רוצה להפנות יפנה! להשלים ישלים! לעשות מלחמה יעשה! (היו אלה הצהרות-מודיעין לפני הכיבוש, להזהיר את יושבי הארץ מפני התנגדות לכיבוש בידי ישראל. מי שרוצה להתפנות מהארץ מרצונו, שיעזוב מיד. מי שמשלים עם כיבוש הארץ בידי ישראל, מוזמן להשאר. מי שרוצה להלחם בכובש הישראלי, שילחם). גרגשי פינה והאמין להקב״ה, לפיכך ניתנה לו ארץ יפה מארצו, והלך לו לאפריקי, הדא הוא דכתיב, עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, זו אפריקי, איזו היא אפריקי, זו צפון אפריקה.". מכאן שדברי מר זוטרא על ההגליה של חלק מתושבי יהודה אכן הייתה, לפחות בחלקה, לצפון אפריקה.
בפרשנותו של עדין שטייזלץ למילה "אפריקי", אומר: "אפריקה, כרגיל, הוא שמה של יבשת אפריקה, בפרט, בפרובינציה הרומית אפריקה, שקמה במקומה של קרתגו". קרתגו, כידוע, שוכנת לחוף הים התיכון, מה שידוע כצפון אפריקה, וע״פ מיקומה הגיאוגרפי, היא נמצאת באותם קווי רוחב כארץ-ישראל. גם אקלימה וגידוליה החקלאיים דומים לאלה של ארץ-ישראל.
- הרי סלוג ־ הרי השלג. פרשנותם של רש״י ושטיינזלץ כי כל הגולים שהוגלו ע״י סנחריב, הובאו אל חְלַח וחָבור, כפי שעשה שלמנאסר לפניו, בטעות יסודה. כן עולה על הדעת כי סנחריב העדיף להרחיק את הגולים החדשים מלהצטרף אל אחיהם שממזרח לארץ ישראל, אל הצד המערבי, הנגדי, הוא אפריקה, לכן דבריו של מר זוטרא קבילים מאד. חלח וחבור נמצאים במסופוטמיה, קשה להצביע על הרי שלגים בסביבתם (הקווקז? ההימאליה? הרי אררט?), אולם, כאשר ר' חנינא אומר שההגליה הייתה להרי סלוג שבאפריקה, תוך ציון אתר מזהה נוסף כמו שוש (סוס), סביר שהוא הצביע על הרי האטלאס הגבוהים שבמרכז דרום מרוקו המכוסים שלגי-עד. פסגתו של גיבל-טובקאל, הגבוה מבין שרשרת הרים אלה מגיעה ל-4167 מ' מעל פני הים, ומדרונותיו הדרומיים הפונים לכיוון הסהרה, הוא "עמק הסוס". דרך המילה סלוג (שלג), אנו יכולים לפתור את אחת התופעות המעניינות שנפוצו בקרב חלק מיהודי דרום מרוקו. כידוע, הניקוד בעברית והטעמים שעל האותיות, הם רבי-משמעות, ויכולים להטות מילה למשמעויות שונות. כמו-כן, הדגש בתוך האות, משנה גם את הגייתה. יהודי מרוקו הבחינו יפה בין האותיות הדגושות לרפויות, והקפידו על הגייתן. בדוגמה שלפנינו, האות ג_שבמילה הלוג, שאינה דגושה, נהגתה בפיהם כעין "ר" גרונית מתגלגלת הקרובה לאות R בצרפתית הפאריסאית. אם כן, היתכן כי המילה סלוג, נשמעה בפיהם כ- סלוח? אולי מזה גם יוצא כי התושבים הברברים של אזורי הרי האטלאס וסביביו, מכונים בפי המרוקאים "סלוח" או"שלוח", יושבי אזור השלגים?