מורשת יהדות מרוקו

שני סעיפים מופיעים בחוזה מס־הגולגולת, אחד חובה ואחד רשות. הראשון גורר ששה דברים:

 א) אסור להם לתקוף או לסלף את הספר הקדוש:

ב) ולא להאשים את הנביא בכזב או להביא מדבריו מתוך בוז:

ג) ולא לדבר על אמונת המוסלמים כדי לתת בה דופי או ללעוג לה:

ד) ולא ליקרב אל אשה מוסלמית דרך־זנות או כדי לקחתה לאשה:

 ה) ולא להדיח מוסלמי מאמונתו, אף לא לפגוע לא בו ולא ברכושו:

 ו) ולא לסייע לאויבי האסלאם ***** ולא לאכסן אחד ממרגליהם. אלו החובות שאותן עליהם     

למלא בקפידה ואותן עליהם לקיים בלי שיהיה צורך להתנותן במפורש: אם נעשה הדבר הרי זה רק למען הודיעם, כאישור לקדושת החובה המוטלת עליהם, וכדי להדגיש שמעתה והלאה תביא עשיית איזה מן המעשים האלה לידי ביטול החוזה שהואילו לעשות עמהם.

הסעיף השני, שאינו אלא רשות, גם הוא יש בו ששה עניינים:

א) לשנות את לבושם החיצון על־ידי שׁיַעדוּ סימן מפלה (ע׳יאר) ויחגרו חגורה מיוחדת (זונאר):

ב) איסור על בניית בניינים גבוהים מאלה של המוסלמים: רק שווים יהיו להם לגובה, או נמוכים מהם:

ג) איסור פגיעה באזניהם של מוסלמים על־ידי צילצול במקושיהם(נאקוס),******

***** בערבית — אהל אל־חרב, הלא־מוסלמים שהאסלאם חייב ללחום בהם במסגרת הג׳האד כדי להכניעם ולכבוש את ארצם.

תחריט(מס. 85) של ד. דה פ׳ראנסייר על־פי תמונה של ז׳.־ב. ואנמור(1708-1707)

אנטואן דה־פ׳ריול(שגרירו של לואי הי״ד בשער העליון)

קריאת ספריהם והשמעת יומרותיהם באשר לעוּזַיר וישוע;

ד) איסור שתיית יין ברשות־הרבים והצגת צלבים או חזירים לראוה

 ה) חובה עליהם לערוך את הלוויותיהם בחשאי, בלי לבכות או לקונן בפרהסיה;

ו) איסור על רכיבת סוסים, בין טהורי־גזע ובין סוסי־כלאיים, הגם שמותר להם השימוש בפרדים וחמורים. שש המצוות האלו אין להכלילן בהכרח בהסכם־החסות אלא אם כן הוטלו במפורש, ואז הריהן בחזקת חובה גמורה. אפילו הֵפֵרו תנאים אלה, אין בכך משום התרת החוזה, אבל כורח הוא וחובה לכופרים לכבדם, ואם הפרו אותם יש להענישם. לא יחול עליהם עונש אם לא נאמר שום דבר מפורש בעניין זה. עמי (306-305).

כאשר בעלי־הברית והכפופים להם עושים אגודה אחת להילחם במוסלמים, ממילא הם נעשים אויבים, וכל אחד מן הלוחמים האלה דמו מותר: לגבי מי שלא תפסו בנשק, יש להחליט אם נתנו הסכמתם לפעולות־האיבה או לא.

סירובם של הכפופים לשלם את מס־הגולגולת יש בו משום הפרת החוזה שהואילו לעשות עמהם. לדעת אבו־חניפה אין סירוב זה בחזקת הפרה אלא אם כן, בנוסף על כך, הם שבים אל ״אדמת המלחמה״ (דאד אל־חרב).

בחוק־היסוד המוסלמי, העולם נחלק לאדמות שכבר הן תחת שלטון מוסלמי(דאר אל־אסלאם) ואדמות שצריך לכבשן במלחמה (דאד אל־חרב) כדי לכוף עליהן את שלטון האסלאם.

המס המגיע נגבה בכפייה, כמוהו כשאר חובות. אין הם מורשים להקים בתי־כנסת. או כנסיות חדשים על אדמת האסלאם (דאר אל־אסלאם) וכל שייבנו יש להרסם לרעתם; מותר להם לשפץ בתי־כנסת וכנסיות עתיקים שחרבו.

אם הפרו הכפופים את חוזיהם, אין בכך כדי להתיר את דמם או את ביזת רכושם או את מיקח נשיהם וטפם לעבדים, אלא אם כן פתחו במלחמה. יש להוציאם משטחי האסלאם, ולהרשותם לעבור בשלום עד אם יגיעו למקום־מבטחם בארץ הסמוכה ביותר של עובדי־עבודה־זרה. אם לא יילכו מרצונם, יש לגרשם בכוח־הזרוע.

אל־מווארדי (נפי 1058), אל־אחפאם אל־סלטאניה

****** נאקוס — פטיש־הקשה שהיה מקובל בכנסיות המזרחיות במקום הפעמון.

6. גירוש הדיימים מן המינהל הממלכתי

מסודות בנוגע לח׳ליף עומד אבּן אל־ח׳טאב (644-634)

מזה הטעם אמר האמאם אחמד אבּן־חנבּל: ״אין להעסיק יהודי או נוצרי במשׂרה מינהלית כלשהי של המוסלמים, כגון גביית מס־הח׳ראג׳ – מס על אדמה חקלאית –  או מס־הגולגלות (ג׳זיה)״. כיוצא בזה גורסים אבו־חניפה, אל־שאפעי ושאר פוסקים כי אסור למנות אחד מהם למשרה בעלת־השפעה בשום פלך ולשום כהונת־אמונים; שאין הכפירה מתיישבת עם המרות והאמון. שכן דברי הנביא, ״לא אבקש סיוע מעובד־עבודה־זרה״, כוללים בקשת עזרתם בהגנה, העסקתם במושלים, כפקידים וכיוצא באלה. המונח הכללי שבו משתמשים יחול על כל המקרים ואין לייחדו למקרה מיוחד. ממילא מובן כי האיסור על בקשת עזרה מהם הוא כללי בנעימתו — שהרי חל הוא על כל הכופרים מקרב עם־הספר. פסיקה זו הוא מבסס על אמונתו באללה ובנביאו. כי משעה שאחד מבני עם־הכתב מכריז כי אין אמת במשפט אללה ונביאו, וסוטה מדרכם של נביאי אללה, ממילא עבודה זרה דבקה בו.

בעניין זה אומר אללה(קוראן ט, 31): ״לוקחים את חכמיהם ונזיריהם באדונים להם, נוסף לאללה, ואת המשיח בן מרים. אף־על־פי שנצטוו לעבוד רק אל אחד שאין זולתו, הנעלה על כל מה שהם משתפים עמו״.

מסורת בידינו שבאה לנו מידי אבּו־בּכּר אל־אַת׳רָם, אחד החשובים בבעלי־המסורה; ולידינו הגיעה על־ידי האמאם אחמד אבן־חנבל ואחרים והיא מובאת באוסף־המסורות [של השני], משמו של אבו־מוסא אל־אשערי, לאמור: פקד עליו אמיר המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, להביא דין־וחשבון על מה שקיבל ומה שהוציא [כתוב] על פיסת־קלף אחת. והנה היה לו לאבו־מוסא לבלר נוצרי: והאיש הזה הביא את הדין־והחשבון אל הח׳ליף. התפעל ממנו עומר ואמר: ״אכן יודע אדם זה את הקוראן על־פה: קראו לו ויקרא את הקוראן לפני״. אבל אבו־מוסא השיב לאמור: ״הוא לא יוכל לבוא אל המסגד״. ״האם קרה לו מקרה־לילה ?״ שאל עומר. ״לא״, השיב אבו־מוסא, ״נוצרי הוא״. או־אז גער בו עומר ובידו היכה על ירכו עד ששיבר אותה כמעט, ואמר: ״לא תקרב אותם אליך שהרי אללה הרחיקם: לא תתן אמון בם שהרי אללה אינו מאמין להם: ולא תוקירם שהרי אללה השפילם״. […] כתב מוּעאוִיה אבּן אבּי־סופיאן אל אמיר־המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, לאמור: ״יש במחוזי לבלר נוצרי, שבלעדיו איני יכול להשלים את גביית המסים. איני חפץ להוסיף ולהעסיקו בלי שאקבל אות ממך״. השיב עומר על איגרתו בזו הלשון: ״ישמור אללה על בריאותנו ובריאותך; קראתי את איגרתך על דבר הנוצרי. וזו תשובתי: ייחשב הנוצרי כאילו מת ואיננו״.

בשום מסורת ובשום סיפור־מעשה לא נאמר דבר על עובד־עבודה־זרה שקיבל שררה בימי הנביא, אבו־בכר, עומר, עות׳מאן או עלי״.

קצת מתקנות הכובשים בסוריה ובארץ־ישראל

וכך הטיל עומר על העשירים מם בשיעור 48 דרהם, על בעלי רכוש ממוצע בסך 24 דרהם, ועל העניים בסך 12 דרהם. הוא גם פקד לאמור שלא יבנו הנוצרים כנסיות חדשות ולא יציבו צלבים במקום שמוסלמים דרים בו, ושלא יקישו במקושיהם אלא בתוך כנסיותיהם פנימה: [ואמר] ״מן הדין שנהיה רשאים להתחלק עמהם במשכנותיהם כדי שידורו בהם המוסלמים״. [והוסיף ואמר:] ״איני סומך עליכם: אקח את החלק הדרומי של כנסיותיהם להקים שם מסגדים מוסלמיים, שהרי הם שוכנים ממש באמצע הערים״. ועוד ציוה שלא יוליכו חזירים בקהל המוסלמים: שיארחו אורחים הבאים אליהם משך שלושה ימים ושלושה לילות: שישאו את הבאים רגלי מכפר לכפר: שיעוצו להם עצות טובות ולא יחרשו עליהם רעה, ושלא יסייעו לאויב. [ואם לא ינהגו כך] ״התרנו לשפוך דמם ולקחת את טפם ונשיהם בשבי: בתנאים אלה ניתנים להם ברית אללה וההסכם שלו בחסות המוסלמים״.

איגרת הח׳ליף עומר אפן עבד אל־עזיז(720-717) אל מושלי הממלכה

עומר אבּן עבּד אל־עזיז, הראש לבני־אוּמַיה, כתב אל נציבים בפלכים לאמור: עומר מברככם לשלום, והוא קורא לכם מספר אללה, הברור: ״הוי המאמינים! עובדי־עבודה־זרה טמאים הם״ (קוראן ט, 28). אללה בראם להיות חסידי השטן: הפסד יפסידו בכל אשר יעשו: אשר כל יגיעם בחיי העולם הזה לשווא, גם אם ידמו בנפשם כי ייטיבו לעשות. תחול עליהם קללת אללה, המלאכים וכלל בני־האדם. דעו אפוא כי קודמיהם מתו רק באשר מיאנו לקבל את האמת והושיטו יד־רשע. שמעתי על אי־אלה מוסלמים בעבר שבהגיעם אל ארץ ידועה להם באו אליהם עובדי־עבודה־זרה והמוסלמים נעזרו בהם בענייני מינהל ולבלרות, כי הללו בקיאים היו בחכמת הלבלרות, בגביית המסים ובענייני מחיָה. אין טובה ואין ניהול נכון במה שמכעיס את אללה ושליחו. אכן, זו תקופה שעברה, ואללה שם לה קץ, ואילו כיום אין אנו יודעים מושל שהשאיר בפלך שלו נושא משרה מינהלית כלשהי שאיננו מוסלמי ולא העבירו מכהונתו. כי ביטול מעמדם, והשפלתם לשפל־המדרגה, מצוה הם. יכתוב אלי כל אחד מכם מה עשה בפלך שלו.

הוא פקד לאסור על יהודים ונוצרים כאחד לרכוב על אוכפים; שלא יורשה איש הנמנה עם ״עמי־החסות״ להיכנס לבית־מרחץ ציבורי ביום הששי אלא לאחר שעת התפילה. ועוד פקד להציב שומר שישגיח על היהודים והנוצרים כאחד כל־אימת שהם שוחטים בהמה, למען ינקוב השוחט בשם אללה ונביאו [בעת שחיטה מעין זו]. המושל אשר הציב על מצרים, חֵיאן, כתב אליו: ״הוי אמיר־המאמינים; אם יימשכו הדברים במצרים כפי שהם עכשיו הרי עד־מהרה יהיו כל בני־החסות למוסלמים ואז לא נוסיף עוד לקבל מהם כסף [ממסים]״. או־אז שלח אליו עומר שליח גיבור־חיִל לאמור: ״רד מצרימה ונתת לחיאן שלושים מלקות שוט על ראשו כעונש על אשר כתב, וכה תאמר אליו: ׳הישמר־לך, חיאן: מי שנעשה מוסלמי, אל תתבע ממנו מס־גולגולת. רק מי־יתן והמירו כולם את דתם. אכן כמטיף שלח אללה את מוחמד ולא כמוכסך.

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל גוטהייל

כעשרים וחמישה קילומטר מפאס נמצאת צפרו, בה הייתה קהילה יהודית מאוד מקובצת, תוססת ועצמאית.

גם בצפרו תפילת ערבית הייתה עוברת בחגיגיות רבה עם הרבה פיוטים. אחר התפילה, כל הציבור סר אל ביתו של הכוהן וכן של הרב כדי לקבל את ברכתם. לאחר־מכן מתפנים לבקר את הקרובים, הידידים והשכנים וכשנכנסים אצל קרוב כלשהו, קוראים בקול אדיר, בית אחד מהאזהרות שקוראים בחג השבועות לפני תפילת מנחה:

תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלואת אבן ויהלום,

תקדש היום אדון העולמים, אשר זכיתני לבא עד הלום,

 תזכנו עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום,

 וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. (שמות יח, כג) (ס. ה).

ש לציין ששלוש הקהילות: פאס, מכנאס וצפרו נהגו כולן בצורה דומה, ההבדל הוא שבפאס ומכנאס פתחו ראשית בפסוק מתוך ספר משלי, ג,ב: ״כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״, עליו חזרו שלוש פעמים, ורק אח״כ אמרו: ״תערב רנתי״.

קבלת אורחים

בצפרו, כאשר האורח נכנס לבקר את שכנו או קרובו בליל המימונה, על בעל הבית להתיז חלב על מצחו של האורח ולתת לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש. יש גם משפחות המכינות לביבות מחמץ ומכבדות בהן את האורחים. כמו־כן ראש המשפחה יחד עם ילדיו נהגו לקרוא בספר משלי (ה, יט) את הפסוק ״איילת אהבים ויעלת חן״ וכו׳ ומסיימים בפסוקים ״מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב (שם, יח, י); ״כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים״ (שם, ט, יא). את כל הפסוקים מתרגמים לארמית ולערבית־יהודית.

לאחר קריאת פסוקים אלו, לוקח ראש המשפחה ענף עץ אגוז שעדיין הוא ירוק (מלבלב), ואו ענף נענע, או עלה של חסה, טובל בחלב ומתיזו על בני־ביתו, וכשהוא מתחיל בבן הבכור. בזמן שהוא מתיז את החלב, קוראים בני המשפחה את הפסוקים:

״כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״: (משלי, ג, ב)

ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד: (שם, טז)

ומצא־חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: (שם, ג, ד)

גול אליה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: (שם, טז, ג)

ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה: (שם, י, כב) (ס. ה).

אם ראש המשפחה הוא תלמיד חכם, הוא גם מברך את האורח ועושה לו ״מי שברך״ ״. אם הוא גם חתן בשנתו הראשונה, מוסיף לו את הפסוקים: ״וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקבך יפרצו״: (משלי, ג, י) ״יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך״: (שם, ה, יח).

לאדם חולה מוסיפים את הפסוק:

׳׳כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את־בן ירצה״ (שם, ג, יב). כל הפסוקים הללו מתרגמים גם־כן ללשון הגר״י (ערבית־מרוקאית).

ביקורים הדדיים

על מתנות ומאכלים יהודיים לשכנים הערביים וכן על ביקורים הדדיים ביניהם, מספר הרב ד. עובדיה:

ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל המימונה: קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבתי היהודים. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון: חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית ותה.

ההבנה הייתה כה רבה עד כדי כך שכאשר היו שמועות על פלישות הברברים ל״מללאח״, היהודים היו מעבירים תכשיטי זהב שלהם וצרורות כסף מזומן לבית הגוי החבר ומצניעים אותם אצלו עד יעבור זעם. לפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית חבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר״.

[1]  זכור לאברהם, עמי 212־213. (בכל קהילות ישראל במרוקו, המנהג הזה הוא כמעט אותו דבר. השוני הוא שקהילה אחת מרבה בפסוקים, כאשר אחרת ממעטת באותם פסוקים.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

הרב ישועה בסיס

מגדולי חכמי תוניסיה(1860-1773), כיהן כראש אב בית הדין וכרבה הראשי של העיר תוניס. העמיד תלמידים הרבה, שהנהיגו את יהדות תוניסיה בדור שלאחריו. נודע בפיקחותו הרבה ונתפרסם כפועל ישועות. זכה להערכה רבה גם בקרב חכמי אשכנז.

כיבוד הורים

כשהיה צעיר לימים חזר רבי ישועה מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית של שבת, וראה מבעד לחלון שאמו ישנה. כדי לא להפריע את מנוחתה נשאר מחוץ לבית, אף על פי שירד גשם שוטף. כשראוהו השכנים שאלוהו מדוע אינו נכנס לביתו, והשיב להם שהוא ממתין שאמו תתעורר. חסו עליו השכנים והעירו אותה. כעס עליהם הרב בסיס ואמר, ״מוטב שהייתם מניחים לה להתעורר בעצמה והייתי זוכה לקיים מצוות כיבוד אב ואם כהלכתה.״

משיב כהוגן

ר׳ אפרים חיות, מרבני הונגריה, כתב בספרו ״אשל אברהם״ בנוגע לסוגיה מורכבת בפרשת שמות בדבר פירושו של הרשב״ם לשם ה׳ המפורש: ״ותמהתי על המראה הזאת [הסוגיה] כמה שנים, ואין מגיד לי מכל גדולי הדור באשכנז, בפולניה ובאיטליה, עד שבאתי פה תוניס רבתי יע״א ואמרתי לידידי כנפשי, הרב המאור הגדול, מוהר״ר יהושע בסיס ואמר לי מיד תוך כדי דיבור.״

מתי תבוא הישועה?

יום אחד שמע חכם ישועה בסיס כרוז עובר וקורא צו מטעם המלך: ״השליט ירום הודו מצווה לשחרר את כל העבדים והשפחות! שוק העבדים ייסגר!״ לשמע הדברים החל לבכות. כל היהודים הופתעו שהרי לרב לא היו עבדים ושפחות ואף ידוע שהסתייג מתופעה זו. ניגשו אליו ושאלוהו לפשר בכיו. השיב הרב ישועה, ״כששמעתי את הכרוז חשבתי בלבי, ברוך ה׳ שפקד אותם והוציאם לחרות. אך כיצד אפשר שבני חם שנתקללו מימות אביהם בקללת העבדות, 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו׳(בראשית ט׳ כה), כבר הגיעה שעת גאולתם, ואילו אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, עדיין בגלות?!״

חוכמת הדקדוק

רבי שאול הכהן מג׳רבה, בעל הספר ״לחם ביכורים״, היה מומחה בחוכמת הדקדוק. רבי ישועה בסיס נהג לכנות אותו בכינוי ״שאול בחיר ה׳״. כשביקר אותו עמד הרב ישועה בסיס לכבודו. טען כנגדו הרב שאול הכהן, ״כיצד רב גדול כמוך קם לכבודי?״ השיב לו הרב ישועה, ״אני עומד בפניך הואיל ואתה חכם ממני בחוכמת הדקדוק. שווה חוכמת הדקדוק מכל חוכמה שבעולם.״

כיבוד פרחי לימוד

אישה אחת שלחה את בנה הקטן לשאול את הרב בסיס לגבי כשרות עוף. הילד, כבן עשר, מצא את הרב שוכב ומעיין בספר. הבן שאל והרב ענה מה שענה. לאחר מכן שאלו הרב ישועה, ״מה לומד בני?״ והילד השיב שהוא לומד בישיבה מסכת ביצה. מיד התרומם רבי ישועה ממקומו ועשה לו הידור, קד קידה קלה, לכבוד התורה. לימים גדל הילד והיה לרב גדול, רבי יעקב אבוקרה, וגם בבגרותו לא שכח את האירוע שהותיר עליו רושם עז. ״בכל פעם שחשתי קושי בלימוד,״ הוסיף הרב אבוקרה, ״נזכרתי ברבי ישועה ומיד התגברתי וחזרתי ללימוד.״

כוחה של תמימות

רבי ישועה בסיס השתתף בסליחות ושם לבו לאדם הנראה עני מרוד, האוחז בסידור וצועק בכוונה עצומה, ״עננו… עננו!״ ביקש הרב ישועה להבין את לבו, ושאל אותו, ״למה אתה מתכוון כשאתה מתפלל?״ השיב היהודי בתמימות גמורה, ״רבי, כל שנה אנו מתפללים שאף אחד מישראל לא יהיה עני – יעננו׳ פירושו, עני־נו״ [נו בצרפתית: לא]. התפעל הרב ישועה מדבריו ואמר לתלמידיו, ״אדם זה, באמונתו התמימה, משפיע שפע ברכה על העולם.״

היכן ניכרת יראת שמים?

תלמידו של הרב בסיס, רבי אברהם הכהן יצחקי(בעל ״משמרות כהונה״), היה נוהג לצאת מדי פעם מבית המדרש כדי לעשן. ניגש אליו רבי ישועה ואמר לו, ״מי שלא יכול להתאפק ולהתגבר על יצר העישון – אין לו יראת שמים.״

עוזר בנושאי עניות ויתומות ומטפל במקווה טהרה. מתקפידו לגבות הנדרים והנדבות של בני עירו ולתת לכל העניים והלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו, ולגבות כל שבוע נדבות תלמידי חכמים והעניים הבאים מעיר או מארץ אחרת, ובפרט לשלוחי ארץ ישראל.

מאידך תפקידם של שאר טובי העיר וראשי הקהל הוא שלטוני בלבד, רק להכריע ולהחליט והביצוע בידי הנגיד. לא מצאנו שראשי הקהל וטובי העיר מסרו דין וחשבון על פעולותיהם. תפקידיהם לא היו מוגדרים מראש אלא הם נדרשים להתערב בכל שטחי חיי הקהל, להסדירם ולכוונם בדרך הטוב והישר.הרבה תלוי באישיותם, בהיקף יזומתם ומדת מסירותם ובמסיבות שהזמן גרמן. אינו דומה תפקיד שבעה טובי העיר בתקופה רגועה יחסית לתפקידם בתקופת מלחמות, רעב ומהומות.

שמירת המללאח נעשית על ידי סגירת שערי המללאח בערב. המאחר לבוא דופק והשוער פותח לו. השומרים, ערבים שהקהילה שכרה אותם לתפקידי שמירה ושכרם שולם מקופת הקהל על ידי הגזבר. בית הסוהר. הגברים נאסרים בבית הסוהר הכללי של העיר, אך לנשים היהודיות מבית משמר מיוחד בתוך המללאח, וערביה שומרת עליהם. מלבד התפקידים הנ"ל דאג הקהל לבל יקופחו זכויות הציבור. בהתאם לכך נקבע שהנהר העובר במללאח תחת הבתים, הוא של הציבור כולו, ואין בעלי החצרות שתחתם הוא עובר יכולים למנוע מאחרים את השימוש במי הנהר וצריכים לתת צעבר בחצרים כשאחד בנה את ביתו, דאג הקהל למדודו ולפקח על המדידה לבל יקח מקרקע הציבור. הבונה עייה על גשר של רשות הרבים, חייבוהו לשלם לקופת הקהל, והקהל פיקח על כך.

תעודה מספר 235

235

התקנ״ג

דברי הרב משי״ח אמת ודינו דין אמת שזכאי כהר״ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ״ל מהמלוה הנז׳ דאע״ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר״ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר״ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו ומה שכתוב בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי׳יא בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ… ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה… ולראית האמת חי׳פ צפרו באדר ש״ש התקנ"ג וקים.

שאול ישועה אביטבול סי״ט

הועתק מם׳ אבני שי״ש ח״ב סימן קא.

יג. אבוא לומר מילים אחדות על דרכו של רבי יוסף משאש בפרשנות. מאחר שהצגתי אותה במקום אחר, אסתפק כאן ברמיזה בלבד. גישתו הביקורתית באה לידי ביטוי, למשל, במה שאמר על הקטע ״בפי ישרים תתרומם״ שבתפילת ״נשמת״ לשבת ולמועד. מדפיסי הסידורים מציגים את ארבעת הטורים בהבלטת ראשי התיבות ״יצחק״ ו״רבקה״:

בפי ישרים תתרומם

ובשפתי צדיקים תתברך

ובלשון חסידים תתקדש

ובקרב קדושים תתהלל

והרי תגובתו של רבי יוסף משאש לסדר הזה:

וראיתי קצת מפרשים שהקשו על אנשי כנסת הגדולה מתקני נוסח זה, למה רמזו יצחק ורבקה דוקא ולא אברהם ושרה ויעקב ולאה? ותירצו ברמזים וחידות עמוקים… ואני הדל נלע״ד כי בודאי גמור שרבותינו מתקני הנוסח לא עלה על דעתם אפילו בחזיון לילה לרמוז לא יצחק ולא רבקה, רק איזה אחד מהמדפיסים הראשונים או אחד מהילדים, הוא אשר הוליד שני שמות הללו בלי ריח ובלי טעם,… עוד אני אומר ברור

שהנוסחא שהיתה מאז היא ״ובקרב קדושים תתקדש״, כי הלשון נופל על הלשון… אך אשר שם שמות הפך ותיקן מילת ״תתקדש״ בלשון חסידים… כדי שיבא שם רבקה על נכון.

הוא אף מציין שם שמצא את הנוסח הנכון בסידור נוסח אשכנז, ולפי דעתו כך נכון לגרוס. הוי אומר: נוסח הספרדים הוא, לדעתו, מעשה מוטעה של ״מדפיסים״ או של ״ילדים״ ולא נוסח מדויק.

אפשר להתווכח עם רבי יוסף, אם צדק ביחסו את הנוסח המקובל בסידורים ספרדיים למעשה מדפיסים או לילדים. לענייננו חשובה הגישה המתגלה בדברים אלו ובשכמותם, שלא לקבל כל דבר כמובן מאליו; יש לבחון כל טקסט בחינה מחודשת, ואין לך טקסט שאינו ראוי להיבחן בעין ביקורתית.

הערות לסיכום ולחתימה

יד. כללו של דבר, המעט שהובא כאן מכתביהם ומדבריהם שבעל־פה של שלושת החכמים שהזכרנו מכוון להציג בפנינו דמויות גדולות בעולם הרבני של צפון־אפריקה. לא באתי לומר שכל העולם הרבני היה כזה, אבל גם איני מכוון לומר שרק אלו שהזכרתי היו כאלה.

דומה אני שקו אחד נמשך מרבי רפאל עד רבי ידידיה טולידאנו ורבי יוסף משאש – קו של גדלות בתורה ואופקים רחבים, חכמים שהיקף ידיעותיהם ורוחב דעתם ניבט מפסיקתם בהלכה, מעיונם במקראות ובתפילות ובמדרשות ובכל טקסט שקראו ופירשו.

מתוך הכרת הנאמנות למקורות ההלכה ולדרכיה הם נוקטים חירות של ״וחי בהם״ בלא שבירת כלים. הם מציעים פרשנות נועזת הנאחזת בטקסט ובחיים ומאחיזה אותם זה בזה, להגדלת כבוד התורה מתוך הכרת כבוד האדם.

בבואם לפרש את המקורות הם קוראים קריאה מפוכחת וביקורתית את הטקסטים ומשחררים אותם מתוספות לוואי פיוטיות ודרשניות. כמובן, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם ולשונם שונה: דומה אני שרבי רפאל בירדוגו היה מחוסר כל חוש הומור, מה שאין כן רבי ידידיה ורבי יוסף, שחוט של חיוך מתמיד נסוך על דבריהם. בני מכנאס יודעים לספר שההומור של רבי ידידיה נתקיים במופלג בבנו הבכור, אברהם טולדאנו המנוח. אבל זו כבר פרשה אחרת, ואין מקומה כאן.

טו. אם מותר לרדת ממרומי העיון המדעי שניסיתי להציע כאן, הייתי חותם בשאלה: כלום יש מי שמבקש להחזיר עטרה ליושנה בדור הזה? אם יש כאלה, אשאל אותם: האם הם מכירים את הצדדים שדיברתי עליהם היום בעטרה שנעלמה: פתיחות, נועזות, חדשנות, ביקורתיות, והכול נאמר בלא לשון גידופים ובלא חרפות, אלא בלימוד זכות על הקהל? אם להחזרת העטרה הזאת הם מתכוונים, אזי צפויים לנו ימים טובים מאלה שאנו צופים בהם כיום. וגם אם לא לכך הם מתכוונים, בין כך ובין כך עוד יבואו ימים טובים מאלה, ככל שתרבה הדעת והמחקר יחשוף את האמת; והאמת דרכה לבקוע חומות, לצוף ולעלות, וגם אם עומסים עליה תלים ותלי תלים והרים והרי הרים של חול ואבק ובוץ וטיט ורפש, היא פורצת ועולה

40. נוהג בחכמה

אנתולוגיה של מנהגים בנושאים שונים השייכים לארבעת חלקי השלחן הערוך, את החומר ליקט מספרות נרחבת של ההלכה והמנהג, שהתחברה על ידי חכמי ישראל במזרח ובמערב, מהם שקדמו לו ומהם שחיו בתקופתו. שימוש נרחב הוא עושה בחיבוריו של הרה״ג רבי חיים פאלאג׳י זצ״ל. הוא השתמש בחיבוריהם של חכמי מארוקו שעודם בכתבי יד, כגון קופת הרוכלים של הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו. כן נעזר בכתבי-עת תורניים וכלליים שפורסמו בתקופה זו והסמוכה לה בעולם היהודי, כגון: הבאר, הדואר, המאסף, הפלס, הפסגה, כתר תורה,מזרח ומערב, מקבציאל, ואחרים. משום כך יכול החיבור ״נוהג בחכמה״, לשמש כעין אנציקלופדיה זוטא למנהג בכל קהילות ישראל, מתוך שימת דגש למנהגים שנהגו במערב. שלגביהם ״נוהג בחכמה״ הוא החיבור הראשון, ולפי שעה גם האחרון, שטיפל בצורה כה מקיפה במנהגי המערב. בהקדמתו לחיבור האריך ר׳ יוסף להוכיח מתוך ספרות הפוסקים, את תוקף המנהג ואת החובה המוטלת על כל אחד להקפיד על קיומו, גם במקרים בהם מתנגש עם ההלכה, כפי שנפסקה על ידי רוב הפוסקים. בחיבור הובאו גם מנהגים חדשים שהונהגו מקרוב כגון: הובלת הנפטר לבית העלמין בעגלה; לבישת בגדים שחורים על ידי האבלים; מתן שעון במתנה לחתן בר המצוה; מירוץ הלפיד בחנוכה ממודיעין מקברי המכבים; ועוד.

אמנם כאמור, רואה ר׳ יוסף את המנהג כתקף ומחייב ונראה שנטה לקבל, כמעט ללא הבחנה כל מנהג שמצא כתוב בספרים או שקבל מאבותיו. אך יוצאים מכלל אלה, היו מספר מנהגים משונים-במיוחד כגון אלה הקשורים בלחשים נגד עין הרע וכדומה, שהיו מוזרים גם בדרכי ביצועם. את החומר שאסף, ערך לפי א״ב של הנושאים. אם כי הדרך בה נקבעו הנושאים, לא תמיד נראית לנו היום כהגיונית. למשל, הנושא של הרחת טבאק נקבע באות א ״אבק טבאקו״. וכן כיפור, פסח וסוכות, מופיעים באות יו״ד ״יום כיפור״ וכו'. גם לא הקפיד בעריכת הנושאים לפי הסדר הפנימי של הא״ב. יש נושאים חופפים כגון: אבל, קבר, קריעה ועוד. או כאלה שתוכנם מופיע פעמיים.

במרבית הנושאים מוזכרים מספר מנהגים, אלה חולקו לסעיפים. כל סעיף פותח במלה ״מנהג״, המודגשת בגדול. נושאים אחדים מחזיקים עשרות סעיפים, כגון: אבל, טרפיות, כתובה, קבר קידושין, תפילה ועוד. נראה כי תוכן הסעיפים בתוך הנושאים נכתב ללא כל סדר הגיוני, כפי שהזדמנו הדברים לפניו. משום כך בנושאים שהם חופפים כגון אלה הקשורים למות הנזכרים לעיל, מטבע הדברים יש גם כפילויות בסעיפי המשנה, אשר את רוב סעיפיהם ניתן היה לרכז יחד במסגרת של אחד מהנושאים. עם זאת ראוי לציין את הכמות וההיקף של המנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות, אותם ריכז והביא הרב המחבר בנושאים אלה במיוחד.

ראויים לציון גם הנושאים ׳טריפות׳ ו׳כתובה׳. בערך ׳טריפות׳, המחבר אסף מתור הספר ״זבחי רצון״, להרה״ג שלמה אבן צור זצ״ל, כל מנהגי פאס הקשורים לטריפות הריאה ולבדיקתה, ובו קל״ג סעיפים. וכן העתיק מב״י, קיצור מנהגי פאס בטריפות, שחיבר רבי יעקב בן עטר ז״ל; ותקנות מועצת הרבנים במארוקו משנת תשי״ב, בדיני טריפות הריאה ובדרכי בדיקתה. בערר ׳כתובה׳ אסף את כל המנהגים הנוהגים בעריה השונות של מארוקו, בשאלת פרעון הכתובה. כשהוא עושה זאת בפניה אישית לחכמי כל עיר ועיר.

את החיבור הזה ערך לעת זיקנתו אחרי שנת תשי״ב. הוא מזכיר בו הרבה מחיבוריו האחרים. נראה כי נהג להשאיל את חיבורו זה לעיון לחבריו הרבנים. וכן מסר לי ר׳ שלמה אסייג נ״י, שהיה מקורב למחבר ומשומעי לקחו, אשר גם לו השאיל את הספר לתקופה מסויימת. נראה כי בשעה שהיה הספר בידי הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו, כתב עליו את הערתו בענין ברכת לבנה.

בחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 200 עמודים. הדף 19×28.6. בעמוד 30—36 שורות בשורה 2 ו—16 מילים. יש מקומות שיש בהם הוספות בשולי הגליון. מעמוד 172 ואילך באו השמטות, הן נכתבו כפי שהזדמנו לפני המחבר, ללא סדר ענייני או אחר. חלקם דנים בנושאים המוזכרים בספר וחלקם ערכים חדשים. יתכן שהיו מספר העתקות בכתב יד המחבר מספר זה. צילום מספר זה נמצא בבימ״ד לרבנים בניו יורק ולא ברור אם מדובר בצילום כתב־ היד שהיה לפנינו או כ״י של העתקה אחרת.

ההדרת הספר נוהג בחכמה

להלן הפרטים על הדרכים בהם נהגתי בההדרת הספר. השתדלתי להיות נאמן למקור, גם באותם המקרים בהם סגנון לשון המחבר מקשה על ההבנה, לא שיניתי מלשונו אלא במקרים מעטים. גם אז השתדלתי להשאר קרוב לסגנונו עד כמה שאפשר. בדרך כלל שמרתי על סדר א״ב של הערכים, אותם קבע הרב המחבר, ושיניתי רק במקרים בהם נראה לי שהדבר חריג ביותר. באופן שהצבנו אותם במקום הראוי להם לדעתי, או שאיחדנו אותם בתור נושא ראשי אחד. מספר סידורי רץ מסומן בא״ב נתתי לסעיפים בכל ערר. כדי להקל על הקורא הוספנו סימני פיסוק, ובסעיפים הארוכים חילקתי הטקסט לפיסקאות.

מסיבות שהמקום והזמן גרמא לא נבדקו כל המקורות הרבים שצויינו בספר, לראות אם לא נפלו בהם שגיאות. אנו בדקנו רק אותם מקומות שהיה יסוד לחשוש שאינם מדויקים. ואכן במרבית המקרים גילינו שגיאות ותיקננו אותן מבלי להעיר על כר. בדרר כלל נמנענו מלהעיר על דברי המחבר, גם מיעטנו בהפניות מערר אחד למשניהו בחיבור גופו, מאחר שנוכחנו לדעת שיש צורר חיוני בהכנת מפתח מפורט לחיבור, באמצעותו ניתן יהיה להשלים את החסר גם בזה. ערכנו מפתח מפורט שהוא למעשה משמש גם תמצית של הספר, וקראנו את שמו שערי מנהג.

עד עכשיו אוצר זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד כל אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.

ביקורת על המנהגים

נהגו להשכיב תינוק במיטת האם או להניח סכין, לאחר שהאם טבלה, ובעלה אינו יכול לקרב אליה מסיבה כלשהי(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמי ער). ר׳ דוד עובדיה כתב: ״ולא ידעתי מה טעם למנהג זה״. אבל מצא במקורות שונים כי ״יש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ד, עמי קו).

אם תינוק חולה במחלת האבעבועות, עוטפים אותו בבגד אדום, סוגרים את הבית והחלונות, פורשים וילון בפתח הבית, אין יוצא ואין בא. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב זאת הוסיף: ״וכל זה מילתא בלא טעמא [דברים חסרי טעם] ושומר פתאים ה׳״ (תהלים קטז, 6).

אץ מעבירים תינוק על שולחן. האמהות נזהרו לא להעביר תינוק על שולחן שאוכלים עליו ״וגם זה בכלל ההזיות שיש בידם״. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים היו מנהגים שמקורם בכללי שמירה הגיוניים. לא הוציאו תינוק בלילה שמא יתקרר, ולכן גם מכסים אותו. אינם מניחים בגדים שטוחים בחוץ, כדי שלא יתקררו, וכשילבישום לתינוק שלא יתקרר גופו. ושלא ישכון עליהם עוף משום נקיות שלא יטנפום ולא ישאירו חידקים [בלשונו מיקרובין]. אשר לשולחן, יש חשש שמא התינוק יטיל מים על המאכלים שעל השולחן. כשכיבסו בגדי התינוק ושטחום על הגג, היו נזהרים שלא יגע בהם עוף השמים. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים: ״הנשים דעתן קלה וחושבין בכל זה שיש ניחוש ומשום השטנים והקליפות, והמה בורחים מזה כבורח מפני הנחש, ודברי הבל בפיהם״.

אין מכבסים את בגדי היולדת שלבשה בעת הלידה, וגם במה שקינחו את דם לידתה. ר׳ יוסף בן נאיים כותב שראה חכם בפאס ״שהיה נשמר מזה אפילו כשילדה בתו לא הלך לבקרה, ואמר שפעם אחת זלזל בזה וחלה חולה [י] גדול, והאמת שומר פתאים ה׳״. לדעתו, זו אמונה טפלה. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהגים העממיים לשמירת התינוק מעיר ״מלבד שאין לו יסוד כלל בתורה הנהו עוד הבל וסכלות״ (׳נוהג בחכמה׳, עמי נט, ק-קא; א. ביטון, תשנ״ח, עמי 150).

לפי מחקר על הפולקלור של יהודי מרוקו, לשם הגנת התינוק מפני שדים, רוחות רעות וכוחות שטניים, נעשים המעשים האלה: בחדר התינוק תולים מספריים, מסרק, צורת ידיים. וכן ממליחים ראשו של תרנגול ותולים אותו מעל הדלת יחד עם חמש עוגות יבשות מסודרות בצורת זר.

וכל זה נשאר עד שהתינוק בן 7 או 8 חודשים. החוקר הוסיף כי אמהות יהודיות פונות גם לקדושים מוסלמים להגנת תינוקותיהן. הן הולכות אליהם בלוויית אשה מוסלמית, מביאות בעל חיים, כסף ונרות, ומניחות את התינוק על קבר הקדוש (131,151 .F. Legey 1935, pp; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמי 43).

לפי האמונה העממית כשתינוק נולד, נולד גם כפילו השד, המלווה אותו, והתינוק נתון לסכנת התקפה על ידי השד. התינוק פגיע במיוחד עד ברית המילה (י. בילו, תשמ״ב, עמי 120-116).

בלוב היו כותבים ״שמירות״ ונזכרים בהן שמות האבות והאמהות, ומציירים מגן דוד או יד מחומשת (פ. זוארץ, תש״כ, עמי 391).

המנהג אצל יהודי תוניס ששומרים על התינוקות מעינו של הינשוף ובמשך 40 ימים מעת לידתו לא היו מוציאים את התינוק החוצה (מ. דואק, זמזל״ט, עמי 66).

חגירת התינוק בחגורה. לפי מקור חיצוני: ל. אדיסון L. Addison ), 1703-1632) למד באוקספורד, התמנה ב־1660 לכומר צבאי בדונקירק וב־ 1662 לאותה משרה בטנג׳יר. שם פגש יהודים, ולאחר כעשר שנים, כשחזר לאנגליה, כתב שבעה ספרים. באחד מהם הוא כותב כי נהוג אצל היהודים במרוקו לחגור את התינוק בחגורה, וכך נוהגים ללכת גם בבגרותם לבית הכנסת (88 .¹².(1675, p

אצל היהודים הכפריים בהרי האטלס היה נהוג כי כשנולד תינוק היו עוטפים אותו בבד. ידיו נקשרו כדי למנוע ממנו לגרד בפניו ובעיניו, וגם רגליו נקשרו עד הברכיים. נגד עין הרע תולים על הקיר צורת יד מעל מקום משכבו של התינוק, וכן על הקיר של הבית. התינוק היה צמוד לאמו

.(Willner 1961, p. 222)

חבר טוב אחד עדיף על מאה חברים

לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.

יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: ״כמה חברים טובים יש לך?״ ענה לו הבן: ״יש לי מאה חברים לפחות.״ האב אמר לו: ״לי יש רק חבר וחצי״ אמר לו האב: ״בוא נעשה ניסיון״

שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: ״תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי״ אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה.״ וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.

למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: ״אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים״ והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.

בסוף אמר לו האב: ״עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי״ ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.

אמר לו החבר: ״בוא, תסתתר בביתי״ הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת. אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו. אמר לו האב: ״ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.

החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.

ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: ״אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר.״ הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו. קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.

רעה תחת טובה

פעם הייתה משפחה מאושרת שכללה אמא, אבא וילדה. עד שיום אחד האימא מתה והאבא נכנס לדכדוך עמוק.

הבת המסורה החליטה לעזור לו ופעם אחת קבצנית עם חיוך נעים עמדה במפתן ביתה ובקשה נדבה. במוחה של הילדה נרקם רעיון, והיא לקחה את העניה המרודה לביתה, קלחה אותה והלבישה אותה בבגדים של גברת אמיתית והסתירה את הישנים עד שנהייתה יפיפייה.

היא הכירה ביניהם ושכנעה את אביה להתחתן עם ״בת טיפוחיה״ בלא שידע מאיפה היא הביאה אותה. עברו הימים והיא התמקמה היטב בביתה החדש.

גבירת הבית החדשה, שהתגלתה כרכושנית להחריד, לא אהבה את תשומת הלב שהעניק בעלה לבתה החורגת, שכן רצתה אותו ואת כספו אך ורק לעצמה, והחליטה לעשות את זה המעשה;

ערב אחד היא בישלה תבשילים עם כמויות אדירות של מלח ולאחר הארוחה החביאה את כל המים חוץ מכד אחד קטן שבו שמה 7 ראשני צפרדע בתוך המים.

כמצופה, הבת קמה באמצע הלילה וחיפשה אחר מים ומצאה את הכד, שתתה ממנו, והלכה לישון. לאחר זמן מה אמרה האישה לבעלה: אני חושבת שבתך בהריון, יש לה בטן גדולה והבטן שלה משמיעה קולות, השען את ראשך על בטנה ושמע. הוא אכן השעין את ראשו על בטנה ושמע קולות.

יום אחד הוא לקח אותה לחורשה ובגלל שלא רצה שכבוד משפחתו יפגע התכוון להרוג אותה אך הוא אהבה אהבה עזה ולא יכול היה להרוג אותה ולכן רק חתך את גפיה. הוא השאיר אותה בוכה ביער ופתאום, הופיע אליהו הנביא.

הוא שאל אותה: ״ילדתי, מה קרה?״ היא סיפרה לו את סיפורה והוא סיפר לה אודות כוונותיה של אשת אביה ועל הצפרדעים שבבטנה. הוא החזיר את גפיה ונתן לה בקבוק המלא בחומר קסם המרפא מחלות עיניים ועיוורון. הבקבוק מתמלא כל פעם שהוא מגיע לחציו.

היא נסעה לעיר רחוקה מאוד מעיר מולדתה והלכה לעניי העיר ורפאה את עיניהם.

השמועה הגיעה למלך ששלט בעיר והוא הזמין אותה עליו. הוא הציע לה לפתוח בעירו מרפאה ושאל אותה מה היא רוצה בתמורה והיא ענתה: ״רק מקום לישון, אוכל לאכול, בגדים ללבוש ושהמרפאה תהיה בחינם״. שנים היא ריפאה אנשים והביאה כבוד רב למלך ולעיר, אנשים מכל רחבי העולם באו אליה עם בעיות עיניים והיא ריפאה אותם. יום אחד הגיע אליה אביה עם קוץ בעינו והוא לא זיהה אותה וגם לא אישתו שבאה אתו. היא ראתה אותו ואמרה אני מצטערת אבל עכשיו אני לוקחת הפסקה של שעה, תפגוש אותי בעוד שעה ולאחד ממשרתיה אמרה:״ אנא הבא לי את החבילה עם הבגדים הישנים של אישתו של אבי״. עברה השעה והיא החלה לרפא את אביה וכשסיימה הוא זיהה אותה והיא סיפרה לו מה קרה, עם הצפרדעים ועם אליהו הנביא ובאותה שעה הגיעה החבילה עם הבגדים הישנים של אמה החורגת. האמת יצאה לאור והמלך ציווה להוציא אותה להורג ושניהם חיו בארמון באושר ועושר עד יום מותם.

תם ונשלם….
תודה ליחיאל פרץ שאיפשר לי לפרסם לקט סיפורים זה

• החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש

  תמורות בין השנים 1939-1901

  אלישבע שטרית

  ב. חינוך פורמלי לבנות — נדבך ראשון בחתירה להשתחררות

• הפרדה חברתית בין המינים

כמו בחברה המוסלמית גם בחברה היהודית של מראכש הייתה נהוגה הפרדה חברתית בין המינים. הנשים מעולם לא ישבו לסעוד עם הגברים, אפילו לא בתוך המסגרת המשפחתית. הנורמה הזו התקיימה בקרב כל השכבות החברתיות. בשכבה העשירה והמבוססת סעדו האב והבנים הגדולים בחדר גדול ששימש גם כחדר אורחים ואילו האשה והבנות סעדו בחדר קטן עם המשרתות. במרבית המשפחות סעדו האשה והבנות במטבח. גם בחגים מרכזיים כמו ליל הסדר לא ישבה האשה עם הבעל והבנים. בחגיגות משפחתיות הוקצה חדר נפרד לכל אחד מהמינים. התופעה של ההפרדה החברתית בין המינים, במיוחד בקרב השכבה העשירה והמבוססת, הדהימה את המבקרים הנוצרים שביקרו במראכש ואת אנשי כי״ח בתקופה הפרה־קולוניאלית.

אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר לעולם אין האשה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה, אירוסין …ומעולם לא מצאתי אשה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פעורות ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.

גם במשפחות העניות נשמרה הנורמה של ההפרדה בין המינים בשעת הסעודה למרות שכל בני המשפחה התגוררו בחדר אחד. במשפחות כאלה נהגו הבעל והבנים לסעוד ראשונים ורק אחריהם סעדו האשה והבנות: ״ברגע שהתבשיל מוכן, הסיר מורד מן האש ומוגש קודם כל לאב ולבנים. מה שנותר — אם נותר — הוא בעבור האם והבנות״.

בימי הנידה הגיעה ההפרדה בין המינים לשיאה, אז פרשה האשה לחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.

• יחס הבעל לאשתו

מנהלי כי״ח שפעלו בקהילה היהודית של מראכש בתקופה הפרה־קולוניאלית (1912-1900) ובמיוחד המנהלות הראשונות של בית הספר לבנות (קוריאט, פלקון), מציגים תמונה עגומה וקשה של מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. על פי דבריהן הוחזקו הנשים במצב של כניעה מחפירה. האשה הייתה חייבת בציות מוחלט לבעלה, ולא הייתה רשאית להרים את קולה בנוכחותו או להביע את דעתה. נאסר עליה להתערב במעשי הבעל או לערער על החלטותיו, במיוחד נאסר עליה להתערב בהחלטות הנוגעות לדרך שבה הוא מחנך את הילדים.

כך כתבה קוריאט, המנהלת הראשונה של בית הספר לבנות בשנת 1902, זמן קצר לאחר בואה למראכש:

…פעמים רבות דובר על אודות מצבה הנחות של האשה בערי המזרח ובערי אפריקה. בכל מקום אתה פוגש באותה אטימות של הבעל ביחס לאשה, בכל מקום היא נדחקת לקרן זווית ועליה להכיר טובה על שאינה מוכה ועל שאינה נאלצת לסבול פגיעות גופניות. במראכש מורגש מצב זה יותר מבכל מקום אחר. נבדוק את המצב של האשה במשפחה מבוססת, שבה אין היא נאלצת לעבוד כדי להרוויח את לחמה. למרות זאת חייה אינם חסרי דאגה. היא איננה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל, והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בכל הנוגע לאשה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו, על האם להתכנס בפינתה ולא להתערב…לא יעלה על דעתה לגונן על ילדיה, גם כשהוא מכה את הבן, וברוב המקרים [הוא מכה] את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.

אל התיאור הזה, בדבר יחסו של הבעל אל האשה במראכש, יש להתייחם בזהירות. אין ספק שהיו בעלים שנהגו בנשותיהם כפי שכותבת קוריאט. גם בעלים אלימים לא היו חסרים בקהילה. עם זאת התיאור סובייקטיבי ובעיקר מכליל מאוד. מתוך המקורות הרבניים המעטים העומדים לרשותנו מתקבלת תמונה שונה מזו שתיארה קוריאט על היחס של הבעל אל האשה. על פטירת אשתו הראשונה, דונה, כותב הרב רפאל מסעוד בן מוחא: ״כל מי שמתה אשתו ראשונה בחייו כאילו נחרב בית המקדש בימיו…״אבלות האשה הראשונה אשת נעורים אינה נשכחת מן הלב״. ובנו של הרב בן מוחא [ר׳ אברהם] המספיד את אמו מתאר אשה חכמה, כריזמטית שבדבריה היא הצליחה לתרום לשלום בית לזוגות שבאו להתגרש אצל בעלה הדיין.

אשה משכלת…מנעורי גידלתני לתלמוד תורה …וקורץ לה אשה חכמה… מכבדת את בעלה הוד והדר תעטרהו, ששון ושמחה ימצא בה… אשת חיל מי ימצא, גם שינה מעיניה נדדה לשמוע דבר תורה ואספר מעט מזער ממעשיה הטובים ומידותיה הישרים.״כל איש ואשה שהיו באים לדין [אצל בעלה הדיין] והיו עומדים על פני המגרש הייתה עומדת בכל מאמצי כוחה עד שתעשה להם שלום במתק לשונה, בדברים המתקבלים על לבם עד שיצאו ששים ושמחים וכל המרבה לספר בשבחיה מגרעות נתן.

סביר להניח שלא היו הרבה נשים כמו דונה בן מוחא במראכש, ובכל זאת היחס של הרב ושל הבן אל האשה והאם מאיר פינות שחסרות בתיאור של אנשי כי״ח.

מכל מקום לפני שהאשה היהודייה נחשפה לתהליכי המודרניזציה היא השלימה עם מעמדה המשני לבעל, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה הכירה. נישואיי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד את מעמדה הנחות כמובן מאליו. תנאי חייה לא היו שונים ואולי היו אפילו טובים מאלה של האשה בחברת הרוב המוסלמי. למעשה, רק לאחר כניסתם של גורמים חיצוניים וחדשים אל תוך הקהילה והשפעתם על הנעשה בה ברוח המודרנה, התחילה האשה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.

מפורסמים פחות בהגנתם על אינטרסים יהודיים, אבל ראויים לא פחות להכרה היו שליטי תוניסיה בתקופת המלחמה, אהמד פשא ביי, ובמיוחד דודנו מונצף ביי, בנים לשושלת צפון אפריקנית אחרת, בנו חוסיין. (״ביי״ הוא תואר כבוד ממוצא תורכי עות׳מני שאימצו שליטים צפון אפריקנים.) בדומה לסולטן מרוקו, גם הביי של תוניסיה פעלו במגבלות הצרות של מדינת חסות צרפתית ומרחב התמרון העצמאי שלהם היה מצומצם. כששליח של משטר וישי דרש מאחמד פשא לחתום על נוסח מקומי של תקנון היהודים, לא היתה לביי בררה אלא לציית. ובדומה לסולטן, גם השליטים התוניסאים סיפקו ליהודים הנרדפים מחוות חיוניות של תמיכה פומבית. כך עשה, למשל, מונצף ביי כאשר הביע דאגה, זמן קצר לאחר עלותו לשלטון, ל״אוכלוסיית הארץ כולה״.

ועם זאת, בכמה מובנים התוניסאים עשו עוד יותר. פרצה בנוסח התוניסאי של חוקי וישי האנטי־יהודיים התירה לשליט להעניק פטור מחוקים אלה ליהודים ילידי תוניסיה שביצעו שירות יוצא מן הכלל למען המדינה. אחמד ביי השתמש בפרצה זו כדי לפטור שני אישים יהודים בכירים – רופא העיניים רודה נטף ופול גז, האיש ששימש לימים כראש המשרד היהודי לעבודת כפייה בזמן הכיבוש הגרמני. יורשו של אחמד ביי, מונצף ביי, הרחיק לכת עוד יותר. הוא ציין את הסולידריות שלו עם נתיניו הנרדפים, ואת אי־תלותו במשטר וישי, בכך שהעניק בפומבי את אות הכבוד המלכותי הגבוה ביותר לעשרים נכבדים יהודים שמונה ימים בדיוק לאחר עלותו על כס השלטון.

כעבור חמישה חודשים הגיעו הגרמנים. כאשר אלפי חיילים גרמנים כבשו את ארצו וגורל הסכסוך הגלובלי כולו היה עשוי להיחרץ על אדמתו, ניצב מונצף ביי מול מערכת נסיבות ששום מנהיג ערבי אחר לא נאלץ להתמודד אתה. האינטרסים שלו סתרו זה את זה. כתוניסאי גאה הוא רצה לנצל את גאות הרוח הלאומית, שנלוותה לתבוסות הצבאיות של צרפת ב־1940 וב־1942, אבל בשונה מהרבה פטריוטים תוניסאים אחרים בני התקופה, הוא ידע כי הגרמנים עצמם אינם אוהדים את רעיון העצמאות הערבית. בהיותו אדם מודרני, הוא הוקיר את תרומותיהם של יהודי תוניסיה לפיתוח ההברתי, הכלכלי והתרבותי של ארצו ורצה לעשות כל שביכולתו להגן עליהם מההמתות ומהאכזריות של הפולשים, אבל הוא לא רצה לעשות משהו שיצית את חמתם של הגרמנים נגדו או נגד ארצו.

כך קרה שמונצף ביי ניהל משחק כפול. מצד אחד, בנובמבר 1942 הוא דחה את פנייתו הישירה של הנשיא רוזוולט להתייצב לצד בעלות הברית ולא גילה אפילו התנגדות סמלית לכניסת הכוחות הגרמניים. עם זאת, הוא היה אחראי למספר גדול של פעולות פרטניות שעיקרן הגנה על יהודים. ראש הממשלה שלו, שנבחר בקפידה, מוחמד שניק, איש עסקים שבמשך שנים רבות היו לו קשרים עם קהילת יהודי תוניסיה, נהג להזהיר את המנהיגים היהודים מפני התוכניות הגרמניות, עזר ליהודים להתחמק מפקודות מעצר ואפילו החביא יהודים כדי שיוכלו להתחמק ממצוד גרמני. חברי ממשלה, שפעלו בשם הביי, נתנו היתרים מיוחדים לצעירים יהודים כדי לאפשר להם להימנע מעבודת כפייה וניסו להתערב אצל השלטונות הגרמניים למען בני ערובה יהודים. אפילו בחצרו של הביי נמצאו מי שהחביאו יהודים שברחו ממחנות עבודת כפייה גרמניים. כל אותה עת השקיע מונצף ביי מאמץ גדול בקידומה של תחושת לאומיות תוניסאית, חוצת־ אזורים־ודתות. לא זו בלבד שנסע לכמה מהחלקים הנידחים ביותר של הארץ, הוא גם סיפק מימון מהאוצר המלכותי לבניית מסגדים, בתי ספר ואפילו מצבה מפוארת לקדוש יהודי נערץ. כפי שכתב היסטוריון אחד, ״הפעולות של מונצף ביי וממשלתו שמרו על האחדות בקרב עמה של תוניסיה ומנעו אותו מלהתפתות לסירנות הגרמניות״.

מונצף ביי, בדומה לסולטן מוחמר החמישי במרוקו, זכור בוודאי באהבה לקהילה היהודית של ארצו. ״הביי של תוניס עשה הרבה כדי להציל יהודים״, זכר מרדכי כהן. ״הוא בעצם העניק ליהודים יחס שווה״, אמר שלמה ברד. ״אם להגיד את זה בהגזמה, הוא לא הרשה את הפלייתם״. לזכותו של הביי ייאמר, העידה מטילדה גז, שישבה בתקופת המלחמה בצפאקץ והיתה לימים חברת כנסת, ש״הוא קרא לכל המושלים שבתוניסיה, קיבל אותם בארמון בַּרְדוֹ … והוא אמר להם: ׳על היהודים עובר רגע קשה, אבל הם בני חסות שלנו ואנחנו אחראים לחייהם. אם ייוודע לי שבגלל הלשנה כלשהי של ערבי, נפגעה אפילו שערה אחת של יהודי – אותו ערבי ישלם בחייו׳״.

אף כי מקצת הזיכרונות האלה בוודאי צמחו במרוצת השנים לאגדות, ואפשר שהם משקפים געגועים לימים עברו, דומה כי יש בהם ביטוי מדויק לאהבה שהרבה יהודים תוניסאים רוחשים למשפחה ששלטה בארצם. משלחת יהודית גדולה צעדה בתהלוכת הלוויה של מונצף ביי, ב־1948, אף שצרפת החופשית הדיחה והגלתה אותו בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. יתר על כן, יהודי תוניסיה המשיכו להכיר תודה לשושלת בנו חוסיין עשרות שנים אחרי המלחמה.

בביקורי בתוניסיה במאי 2004 הלכתי עם פרופסור אביטבול לבקר את חיים מדר, הרב הראשי הזקן, בדירתו עמוסת־הספרים בקומה השנייה של בית חסר־ייחוד ברחוב פלסטין. (רב ראשי גר ברחוב פלסטין – כזאת היא מורכבות החיים היהודיים בארץ ערבית!) בדירה הסמוכה גר, הפלא ופלא, סידי שֶׁדלי ביי, בנו בן התשעים וארבע של השליט האחרון שליטי תוניסיה. שדלי ביי קיבל אותנו בחמימות, אף שלא הכיר אותנו לפני כן. מרותק למיטתו ומצומק מזקנה, הוא היה בכל זאת ערני, דרוך ולהוט לשוחח אתנו. וכך סיפר: כשהלאומנים של תוניסיה, בראשותו של חביב בורגיבה, הצהירו על העצמאות ב־1956, הם הדיחו את הביי והחרימו את אוצרותיה ונכסיה של המשפחה. יהודי תוניסיה, אמר, התגייסו לסייע. הם מימנו לא רק את דירתו, אלא גם את שכר הלימוד של בנו. בשים לב לאווירה הפוליטית האנטי־ מלוכנית שבה התרחשו כל הדברים האלה, נדיבות כזאת היתה יכולה לשקף רק הכרת תודה אמיתית של הנתינים היהודים של הביי על תמיכתו בעתות משבר.

יוספטל, איש מפא״י וראש מחלקת הקליטה, נשא גם בתפקיד גזבר הסוכנות (מאז מינוי לוי אשכול לשר האוצר). תפקידיו מיקמו אותו בקרב דורשי ההגבלה והסלקציה הקיצוניים. כראש מחלקת הקליטה היה מתפקידו גם לפזר את העולים במושבים ובמעבדות מרוחקות. העקרונות של פיזור אוכלוסייה והרחבת הייצור החקלאי עמדו לנגד עיניו. ׳בישוב מדברים על כך שצריך לכוון את העולים לחקלאות […] מהעלייה של 3 החודשים האחרונים אי אפשר לבנות חצי מושב או להקים מעברה במרחקים […] אי אפשר לעשות פרודוקטיביזציה של העולים כפי שהם היום׳. יוספטל היה היחיד שהיה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות ולהציע גם הגבלה מספרית. גם את מספר העולים היצרנים צריך היה לצמצם לדעתו. ׳אני נגד הדיפלומטיה הזו שכל הצעירים הרוצים לבוא יכולים לבוא. באיזו ועדה שתיבחר נקבע את המספר׳(בסופו של דבר בוועדה נותר בעינו המספר שהציע רפאל – 120,000). יוספטל הבין את מלוא משמעויות הסלקציה ואת העובדה שמספרי העולים ירדו בתלילות. הוא הצטרף לדברי קודמיו שקשה לחנך את הילדים אם הם חלק מחמולה ותמך בעלייתם של הבאים בחשבון להתיישבות: נוער וזוגות צעירים.

כללי הגבלת העלייה התקבלו כאמור בלא ויכוח, והדיון היחיד היה על ממדי העלייה ל־1952. ההחלטה שפורסמה לבסוף, ושהסעיף המרכזי בה הוזכר לעיל, ביטאה את הרצון להגביל את העלייה מצד אחד, ומצד אחר להמשיך, לפחות ברמת ההצהרה, את מדיניות השערים הפתוחים. לדוגמה תכנית העבודה של הסוכנות עמדה על 120,000 עולים, אך הוחלט לא לנקוב במספרם כדי שלא ליצור את הרושם שמגבילים את העלייה מבחינה מספרית. כמו כן הוחלט, כדי לרצות את ברגינסקי, להטיל על מחלקת העלייה לבדוק אפשרות להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה ליותר מ־30,000, וגם סעיף זה לא פורסם בעיתונות. רוב חברי ההנהלה היו תמימי דעים שתוספת זו אינה מציאותית.

ההחלטה הדגישה הגברת עלייה מסוריה וממצרים כדי לאזן את ההחלטות בדבר ההגבלות ולהראות שנעשים מאמצים להציל יהודים הנמצאים במצוקה. ההחלטה גם ציינה שההגבלות לא יחולו על בעלי אמצעים ושעל העלייה מרומניה יהיה דיון מיוחד.

בסעיף שצוינו בו ההגבלות הוזכרו כמה ארצות לדוגמה. דובר שם על ׳מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳. במקור הייתה גם ארצות הברית חלק מהרשימה, אולם עקב דרישתו של אשכול הושמט שמה כדי ש׳לא להקשות על קומץ היהודים המעוניינים לעלות משם׳.

לאחר שההחלטה התקבלה בהנהלת הסוכנות, היה על מדיניות הסלקציה לקבל את אישורו של המוסד לתיאום, שהיה למעשה גם אישור ממשלתי לתכנית. החשש היה שבן־גוריון יופיע שוב ׳כפרקליטה הנאמן של העלייה הבלתי מוגבלת׳, חשש שלא היה מבוסם דיו. בחינה מדוקדקת של עמדתו מגלה שאף שהוא התנגד, כמו רפאל, להגבלה מספרית של העלייה ורצה בעלייה בלתי מוגבלת. הוא התייחס בפירוש לאפשרות של עלייה מתוכננת ותמך בבחירת סוג העולים. ׳אם נעמוד בפני גלים גדולים של עליה נצטרך להחליט מה הן הארצות שהן קודמות ומה הם הסוגים שהם קודמים׳.ה׳סוגים הקודמים׳ היו לדידו בעיקר אלה שיוכלו להיות מתיישבים חקלאים. יחסית לקובעי מדיניות עלייה אחרים היה בן־גוריון חסיד של הגישה המשלבת, אולם כמו לרבים ביישוב גם לנגד עיניו עמד הדימוי השלילי של יוצאי צפון אפריקה.

בישיבת המוסד לתיאום שרפאל דיווח בה על המדיניות החדשה לא התנהל שום ויכוח. שפירא, שר העלייה, שאל על הסתירה בינה לבין חוק השבות, ומשקיבל תשובה הציע להגביל גם את עלייתם של עולי רומניה ולדרוש זאת מהממשלה שם. פרט לשפירא איש לא התייחס לסלקציה. למעשה העניין לא עלה כלל לדיון.

זה היה בעיקר דיווח של רפאל. הממשלה, שנטל הקליטה העיקרי היה עליה, לא התכוונה לסכל יזמה של הסוכנות להגבלת העלייה. אם הסוכנות נתנה את הסכמתה להגבלת העלייה מדוע צריכה הממשלה להתנגד לה.

תכנית העלייה הסלקטיבית התקבלה בתמימות דעים בממשלה ובהנהלת הסוכנות. גם בעלי העמדה המשלבת לא התנגדו לה. מצוקת הקליטה כמו גם התקווה שהעלייה תימשך בממדים גדולים על אף הסינון מיתנו את הניגודים בין בעלי עמדות שונות באשר לעלייה.

על אף היות מדיניות הסלקציה נסיגה משמעותית ממדיניות השערים הפתוחים, בדרישה ל׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת היה משום שילוב של שני אתוסים ציוניים: עלייה וחלוציות. לעת הזאת הם לא נראו מנוגדים זה לזה.

מטרות מדיניות הסלקציה

ברקע להחלטה על העלייה הסלקטיבית עמדו שני עניינים שצוינו לעיל. האחד הוא המצוקה הכלכלית ובייחוד מצוקת הקליטה, והשני – דימוים של יהודי צפון אפריקה. איך היו תקנות הסלקציה אמורות לפתור את הבעיות שנוצרו? האם נועד להן תפקיד נוסף? ומה הייתה התוצאה המצופה מהמדיניות החדשה?

החלוקה למניעים שונים היא בעיקרה תאורטית. על פי התיעוד הקיים אצל רוב קובעי המדיניות היה משקל מכריע למצוקת הקליטה ולמצב הכלכלי. טענה זו גם הייתה לגיטימית, אפשר היה להביע אותה בפומבי בלי לסתור את הגישה השילובית כלפי יהודי ארצות האסלאם. אך לעתים, בלהט הוויכוח בישיבות הסגורות (להבדיל מהתבטאויות פומביות) נשמעו הערות וביטויים שהעידו על תמיכה במדיניות הסלקציה גם מסיבות אחרות – תרבותיות ומעמדיות׳, והם נשתמרו בפרוטוקולים. המניעים השונים לקבלת מדיניות הסלקציה אינם סותרים זה את זה בהכרח. במדיניות שקבעו אנשים שונים ושנומקה בתקופות שונות, אפשר לאתר ביטויי תמיכה בכל אחת מהגישות, ולכן אי־אפשר לקבוע חד־ משמעית את המניע להחלת העלייה הסלקטיבית.

הערת המחבר :       סוג התיעוד הקיים אינו מאפשר להכריע בסוגיה זו. מכיוון שמדובר בכוונות שבלב אפשר לאתר אותן רק בהתבטאויות בפרוטוקולים או במכתבים. המדיניות בשטח אין בה כדי להצביע על כוונות נסתרות. גם מדידה כמותית של התבטאויות התומכות בכיוון זה או אחר אין בה כדי להכריע מה היה המניע המרכזי ומה היו תוצאותיו.