בנטוב חיים – קווים אחדים בדרכי פסיקתם ההלכתית של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו
השוני בין יחסם של חכמי ספרד לראשונים, לבין זה של חכמי אשכנז, מוצא ביטויו גם בתשובת הרא״ש לר׳ ישראל הסופר ר׳ ישראל מסתמך על פרשנותו של ר׳ יעקב בן שושן הזקן, ואומר: ״כי החכם הזקן ר׳ יעקב בן שושאן נודע בישראל כי לא היה בדורו… שלם כמותו.,. והכל היו מסכימים לשמועתו… והיאך יעלה על לב להרהר אחריו ולבטל פירושו לתקנה זו .?… והראיה החזקה על אמיתת פירושו היא שנתקיימו דבריו וכן התנהגו לפניו ולאחריו עד שפשט המנהג בטוליטולה… ופוק חזי מאי עמא דבר… וזה או קצתו יספיק למודה על האמת״. שתי טענות בפיו של ר׳ ישראל:
א) הזקן הורה והוא גברא רבה.
ב) הוכחה לאמיתות פירושו היא עצם העובדה שנהגו כמותה, והעובדה, שכך נהגו, מביאה אותו לקבוע שאין להרהר אחריו.
הרא״ש לעומתו עוגה על שתי הטענות:
א) ״זו אינה ראיה, מי לנו גדול כרש״י… ונחלקו עליו… יוצאי יריכו ר״ת ור״י… כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם… ועוד… הלכה כבתראי ודידן עדיפה״. ועל הטענה הב׳ שכך נהגו עונה הוא: …״ואין נקרא פשט מנהג על ידי הסופרים… ושמא לא ידע המערער שהיה לו כח לערער… או שמא דן דיין אחד שנתמנה בכתב המלך מדעת עצמו… ואין לעשות מזה מנהג קבוע שיעביר הדיין־אמת מדברי תורה לקיים המנהג״. אין הרא״ש מתחשב אפוא בשתי טענותיו של ר׳ ישראל אך אינו מוצא דוגמא אלא מאשכנז וצרפת. רבי ישראל, גם מול הרא״ש אתו הוא חולק, חותם בדברי הכנעה אופייניים:
ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים ומה יצדק עמך אפרוח שלא נתפתחו עיניו אבל תחשבני עוף מצפצף ־!.
הערת המחבר : בער, בספרו היהודים בספרד, י־ם, עמי 186, רואה בדברי ר׳ ישראל דברי ״אחד המשכילים״ ש״לא רצה להיכנע להכרעת חכם ההלכה״. אין הדבר נראה כך, קודם כל ר׳ ישראל גם כן הוא ״חכם הלכה״, בטענותיו, אמנם משתמש הוא בחכמת ההגיון ובמידע הפלולוגי שבידו, אך אין בזה כל פסול, וחכמים רבים וטובים כמו הרז״ה, ורשב״ץ השתמשו בתורת ההגיון להבנת ההלכה. אין הרא״ש בדבריו נגדו אלא כמגזים על מנת להרתיע. ואם דברי הרא״ש נתקבלו הרי זה משום שהרא״ש נודע כחכם גדול, ומילא תפקיד של ראש הרבנים ור׳ ישראל לא מסתיר כלל את כניעתו לפניו, על אף שההגיון והסברא לכאורה לצדו. תשובה זו הובאה בטור אהע״ז, סי׳ קי״ח, וראה שם בבית יוסף, את תשובת הרשב״ש שהביא, ושלדעתו אף הוא חולק על הרא״ש. וראה שו״ע אהע״ז, סי׳ קי״ח ס׳ ט. ועיין משפטים ישרים לר׳ רפאל בירדוגו, ח״ב, סי׳ רי״א, שמביא אף הוא שהרשב״ש חולק על הרא״ש. וראה גם מהר״ם אלשיך, בתשו׳ סי׳ ט״ו.
ר׳ שלמה לוריא בהקדמה ראשונה לספרו ״ים של שלמה״ כותב: ״לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו אף שיש הכרע גדול בין מעלותם… מ״מ התלמוד הוא המכריע וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו״. גם בדורות האחרונים כותב רבי יהושע ב״ר יוסף מקראקא (נפטר 1648) לר׳ משה מלימא בעל ״חלקת מחוקק״: ״ומה שכתבת שלא הבינו כן המגיד משנה והטור מה בכך הלא גם לנו לבב אנוש״ ובמקום אחר הוא מתריע נגד בני דורו: ״ולפי מנהג חכמי מדינתנו דבר שנדפס בשלחן ערוך אין לשנות ח״ו כתורת משה… רחמנא ליצלן מהאי דעתא… ורשאי כל אדם לחלוק בראיות ברורות אפילו על דברי הראשונים״ ״.
ברם חכמי הספרדים וחכמי מארוקו בכללם, הולכים בעקבות קודמיהם הראשונים. רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמארוקי (נפטר 1823), כותב נגד הש"ך שחלק על המגיד משנה ועל אחרים, כדברים הבאים: ״ואני תמה כיצד יחלוק א׳ מהאחרונים עם היותו רב ועצום על הראשונים אשר המה לנו לעינים ובפרט על הרב המגיד בדעת הרמב״ם בס׳ בעלמא, שברור הוא באין ספק שקורא עליו הרמב״ם בכל ביתי נאמן הוא וכל שכן להחליט דברים נגד דעתו במקום שלא חלק עליו שום אחד מהראשונים ז״ל״. ובדרך כלל הוא מגן על הראשונים. בחושן משפט בסימן מ״א, כתב הש"ך בסעיף קטן י״ט: ״לפענ״ד שהרב המגיד וכל האחרוני׳ לא ירדו לסוף דעת הראב״ד והרמב״ם… ״ ועל זה כותב ר׳ רפאל: ״ואני תמה אם הרב המגיד לא ירד לסו״ד הרמב״ם מי הוא שיוכל לירד חוץ ממנו? …ואמרתי אולי משגה הוא ביד הרב המגיד… אלא… שאחר המחילה מכבוד הרש״ך… שפירושו במקום הזה אין לו שחר״. נגד המגדל עוז, כתב הש״ך שם: ״כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט״. ועל זה מעיר הר״ב: ״אין מקום לכל מה שחירף וגידף הש״ך ז״ל בהרב מגדל עוז שמכותלי ביתו ביכר שהש״ס דמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסתיה״. ומסיים וכל זה דברים פשוטים ואולם לפי שרב גדול נטפל בהם — כתבתי. המניע שהניעו לכתוב הוא אפוא העובדה שבטפל הש״ך לגדולים וראשונים כמו הרב המגיד והמגדל עוז ורצונו שלו להגן עליהם.
במקום אחר חולק ר׳ רפאל כבוד לדברי הש״ך ואינו מעיז לחלוק על סברתו, מפני שהוא קדם לו וסברתו היא היחידה שהועלתה על ספר, וכך על חומ״ש סי׳ פו ס״ה, בראובן שחייב לשמעון ושמעון ללוי שלפי ברייתא של ר׳ בתן נשתעבד לוי לראובן המלות של שמעון. כתב מרן: ״אם אחר שנתחייב לוי בב״ד לראובן הלך ופרע לשמעון — חייב לפרוע לראובן פעם אחרת. והוא כותב על זה:
״הרב בש״ך כתב… לאו דוקא בתחייב בדין… אלא אורחא דמילתא נקט… ודבריו צל״ע דבפי׳ קאמר מר״ן ואם אחר שנתחייב בדין… ואמת שאין בנו כח לחלוק על הרב. ואחר שהוא מיל תא דפברא — סברתו היא העיקר אס לא נמצא מי שיחלוק עליו. ואחר שהוא ז״ל אומר דדברי מר״ן לאו דוקא מכח סברא פשוטה לו אין בנמצא מי שיחלוק עליו אך הנה הוא ז״ל עצמו כתב ואע״פ שראיתי בתשו׳ מיימ׳ וכו׳ …ואחר שמצינו שגדול א׳ חולק עליו למה נאמר דדברי מר״ן לאו דוקאי אחר שיש גדולים שסוברים דדוקא הוא? זה תימה גדול …כללא דמילתא דכדברי מר״ן ובפשטו אנו פוסקין ואנו גרירי בתר פסקיו״.
הרי שרק במוצאו הדבר אצל הראשונים העז לחלוק על הש״ך. גם ר׳ רפאל אהרן בן שמעון (נפטר חשדן תרפ״ט 1928), אינו משלים עם פירושים המנוגדים לפירושי ראשונים, ובספרו ״מצור דבש״ בדברי ביקורתו נגד הרב בעל ״כתב סופר״ כותב:
ודבריו הם נגד כל גדולי עולם רבנן קמאי ובתראי רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנו שותים וכולם סברי מרנן שהאיסור בהוצאת האש הוא מדרבנן ואם עבר והוציאו מותר להשתמש בו והוא באחד חולק עליהם וסבירא ליה שהאיסור הוא מדאורייתא ואם עבר והוציאו אסור להשתמש בו מבלי להסתמך על שום פוסק שחולק ורק בעצם פלפולו בשי׳ הרמב״ם והראב״ד ז״ל, ומזה הוציא דין חדש אשר לא זכרוהו הראשונים. ואנחנו לא הורגלנו בדרף הזאת ולא למדונו רבותינו דרכי הפסק וההוראה כאופן כזה, ואין אנחנו דל, מלקטי שכולים משדה תכונות חכמתם והב שהתירו ולא אנחנו״. צא וראה עד כמה בטלו את עצמם לפני הקדמונים. גם ר׳ יצחק בן דנאן (נפטר תר״ס 1900) כותב בספרו ליצחק ריח: ״אין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן. אבל מסברת עצמו לא.
פרק 13: חכמי דבדו-דבדו עיר הכהנים-אליו מרציאנו
פרק 13: חכמי דבדו
הרב שלמה הכהן ״ארבי לקביר״
נולד בשנת תק״ס לאביו הדיין והעשיר רבנו אברהם הכהן ז״ל. בתום לימודיו החל כמלמד בישיבת אביו ז״ל. אנשי עירו חיבבו אותו כאישון בת עין. הרד״ך העיד שנכנס ללמוד בישיבת הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא, התם והישר הקדוש והטהור, השוקד מאד על תורתו רבנו שלמה הכהן שהיה כבודו ומוראו על הבריות עניש וקטיל. במכתב ששלח דיין מגדולי החכמים של פאס, לר׳ שלמה כהן ז״ל חתם בלשון ״הכופף קומתו לקבל ברכתו. תיקן תקנות בדברו והעתיקם לחיבור. השאיר גם פסקי דין, ופירוש קצר על הרא״ם. נפטר בשנת תרמ״א.
הרב אברהם בן שושן
נולד בשנת תר׳׳ה לאביו הדיין הר׳ רבנו שלמה בן שושן ז״ל. למד תורה אך כמו כל ילד אהב משחקים עד שמורו ורבו גער בו לאמר ילד כמוהו היה צריך לדעת הרבה תורה. מאז רוח טהרה נכנסה בילד, הוא נהפך שקדן בלימודו, ובגיל צעיר נתקבל מלמד בישיבת אביו ז״ל, חונן במידת הזכרון: בור סיד שאינו מאבד טיפה. בן כ״ח שנים נתמנה לדיין. אחת מפעולותיו היתה בניית בית כנסת גדול ומפואר. לשם כך נסע לפאס להתייעץ על צורת הבנין ואכן בית הכנסת נבנה לפי דגם שבפאס. למעלה מעשרים שנה שימש ראש הישיבה ולמדו אצלו רבנים דגולים כמו הרד״ך, הרש״ך צבאן. מאורעות בוחמארה גרמו שהרב עזב את הקהילה והתיישב בתאזה. זמן מה ישב במאראכיש, יסד ישיבה שם ולימד בה כשנתיים. אצלו למדו ר׳ מאיר קורקוס, ר׳ דוד עטר, ר׳ משה אביטבול. ממאראכיש בא לפאס ושימש ספרא דדיינא. הר׳ ועקנין שד״ר כולל טבריה, ראה את הרב יושב בפתח חנות ואחר כך העיד עליו לפני יהודי פאס ״גלתה סנהדרין לחנות״ (לשון הרב מלכי רבנן). בשנת תרע״ו נתמנה לראב״ד עיר מוגאדור ובתפקיד זה שימש למעלה מעשרים שנה. נפטר בשנת כי תש״א במוגאדור. השאיר חיבורים בכ״י: פסקי דינים וליקוטי דינים.
הרב דוד הכהן סקלי
נולד לאביו ר׳ משה הכהן בשנת ״כי תרכ״ב על סוסיך מרכבותיך ישועה. למד אצל ר׳ אברהם בן שושן. הוא היה כה שקדן וחזר על לימודו עד שנהיה לתלמיד המקורב ביותר למורו ורבו. כן למד בישיבת ארבי לקביר. בשנת תרנ״ו יצא ר׳ דוד את דברו בגלל הבטחון הרעוע של בני הקהילה. בשנת תרנ״ז גר בתלמסאן ולימד
בישיבה שם. בשנת תר׳׳ס בקר הרב דוד בעיר ווהראן שם ביקשו ממנו ללמוד וללמד בישיבת הרב אברהם חסן. בשנת כאייל תער׳׳ג נתמנה לדיין לצידו של הדומ״ץ, ר׳ מיכאל בן סעיד, ובשנת תפר״ ח נתמנה ראב״ד ווהראן. עמד בקשרי התכתבות עם רבני ארץ ישראל כמו כן פנו אליו מקהילות צפון אפריקה. מתלמידיו הגדולים בדבדו
היו ר׳ אליהו בן גיגי, ר׳ שמואל מרציאנו לחימר, ר׳ משה בן גיגי, ר׳ דוד מרציאנו בן עקו. בווהראן: ר׳ יעקב אסרף ר׳ שלמה לעסרי. ענו בתכלית, נח לבריות, אך בנוגע לדין תורה היה עקשן. הוא נודע גם בחסידות היה צם בימי השוב״בים צום הפסקה של שלושה ימים, ושל ששה ימים. אוכל בצמצום והיה קובע לפני הארוחה את מדת הלחם שעליו לאכול, ולא יותר. נפטר בתש״ח בווהראן.
ר׳ שלמה כהן צבאן ״להכט דצבאן״
עיין בהקדמה לנספח ״יחס דובדו״, לקמן ע״מ 194.
הרב אברהם כהן צבאן
נולד לאביו הדיין ר׳ אהרן הכהן. למד אצל דודו מוהרש״ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ אברהם בן שושן. בשנת תרס״ג עבר לגור במליליה מפני בלבול המלחמות אשר באו בדבדו בקום המתקומם בוחמארה. היו צרות רבות בזמן ההוא אשר כל עט סופר ילאה לתאר. במליליה קבלוהו למורה צדק בכבוד גדול והרביץ תורה לרבים, ייסד בית כנסת גדול במו כן היתה לו שם ישיבה. פיוט דכב׳ ר׳ אברהם נדפס בספר גביע יוסף סוסה תרפז להרב יוסף בן הרוש. נפטר בשנת תר״ף במליליה.
הרב אברהם מרציאנו רלהרהאר
נולד בשנת תר״ט, למד אצל מוהרש׳׳ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ שלמה בן שושן ז״ל בדבדו, כן למד בתאפילאלית אצל רבנו יעקב אביחצירה ז"ל. שקד על לימודו בישיבת האדמו״ר ונודע מגדולי תלמידיו של רבנו יעקב ע״ה. נסע לערי אלג׳יריה ושירת בקודש באחת הקהילות שם. היה חבר בחברת ״דובב שפתי ישנים״ וחביריה. שירת כחבר בית דין דבדו, שם נפטר בשנת תרפ״ד.
הרב אליהו בן גיגי
נולד בדבדו בשנת תר״ל, ישב באהלה של תורה, שקד על לימודו ועשה לילות כימים על התורה ועל העבודה בישיבת הרב אברהם בן שושן. תחילה קיים התורה מעוני וזכה לקיימה מעושר. את דבדו עזב בשנת תרנ״ח וישב בתלמסאן שם נסמך על ידי הרב בלייח. נתמנה לרב קהילת סעידא באלג׳יריה. הרב חיבר ספר קול צעקת הרועים (תוניס) ובו ההיתר לטחון חטים לפסח בריחים מכניות ״צילנדר״ שלא כמו בר פלוגתיה הרב הרחמ״ן בעל ספר קול תחינה וקול טחנה שאסר. הרב אליהו היה בקי גדול בחכמת הדקדוק והלשון. ערך ספר ״מכשירי מילה״(ליוורנו), השאיר חידושי תורה בכ״י על הראב״ע ועוד. נלב״ע בשנת תרצ״ט בסעידא.
הרב שמואל מרציאנו דלחימר
נולד בשנת תרמ״א. למד אצל הרד״ך ואצל הרב אברהם בן שושן. בשנת תרע״ח יצא את דבדו והתיישב בתאורירת הסמוכה, שם הדריך את אנשי הקהילה לדקדק במצוות ולקבוע עתים לתורה.
שיפץ והרחיב מקוה טהרה. יהודי אוטאט הפצירו בו ללכת עמם למקומם ואמנם נענה לבקשתם. בתש״א התמנה רב במאזאגן, ולאחר זמן עבר לקאזאבלנקה עד יום עלייתו ארצה. היה חריף בלימודו ולא החזיק טובא לנפשיה. חיבר ספר ויען שמואל. הרש״ך מזכיר את ר׳ שמואל רבות בספריו. נלב״ע בנשת תשב׳׳ב בלוד ת״ו.
השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו
יליד דבדו אשר עלה ארצה עם אביו ר׳ שלמה בשנת תרכ״ה. למד בתלמוד תורה דורש ציון. הוסמך לרבנות בידי הראשון לציון הרב יש׳׳א ברכה. שירת בקהילה יהודית ביוון. ישב שם כשנתיים ושב ארצה, אז שימש בקודש בקהילת שכם. יצא פעמים בשליחות שד״ר העדה המערבית ירושלים למערב הפנימי והחיצוני. מראשי העדה המערבית ירושלים. הגיח חידושי תורה בכ״י. נלב״ע בשנת תרצ״ו בירושלים ת״ו.
ר׳ יוסף מרציאנו בן עקו
נולד בשנת תר״ך־ ולמד אצל הרב אברהם בן שושן. שקדן בלימודו, ויראת ה׳ היתה נסוכה על פניו. משנת תרס״ה ועד שנת תרפ״ד היה דיין בבית דין דבדו. היה ענוו, שתקן וחסיד. הפיץ תורה בקרב עדתו. נלב״ע בדבדו שנת תש״ה.
ר׳ משה מרציאנו בן עקו
נולד לאביו ר׳ יוסף. בתום לימודיו בדבדו נסע ללמוד אצל האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצרירה ז״ל. בשנות תרמ׳׳ד אירח בביתו את. הקצין הצרפתי דה פוקו ובזה נטל עליו אחריות כבדה לבטחון בני הקהילה. דה פוקו סיים בדבדו את שליחותו בשלום, הודות לכך העניקה ממשלת פריז בשנת תרצ״ג את אות הכבוד למשפחה. משנות תר״מ ועד תרס״ג שימש נגיד עדתו. היה אמיד בנכסים: ר׳ דוד הכהן כתב: …ואז היה באותה שעה בעזרי הה׳ הש׳ ר׳ משה ב״ר יוסף מרציאנו הנקרא בן עקו… וכשהשעה היתה דחוקה אצלי היה מלוה לי כסף מה שצריך לי בפנים מאירות הוא היה עשיר בעל כסף והיה מלוה בהכשר לכל, ונותן עיסקא למחצית שכר, ואנכי הצעיר היה עושה עמי הלואת חן וחסד ה׳ ישלם לו כפעלו הטוב.
בשנת תרנ״ב ייסד כולל לאברכים בקהילת צפרו לע׳׳נ אחיו ר׳ יהודה ז״ל. בכולל זה למדו מגדולי חכמי צפרו בדורות שלאחר כן. בשנות תרס״ג היה מראשי המתנגדים למורד בוחמארה ושמר אמונים למלך מרוקו. המורד הצורר אסר אותו שלוש שנים תמימות, עינה אותו קשות, עינויים שמהם חלה עד יום פטירתו בשנת תרס״ז.
סבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו
ראה אור עולם בדברו בשנת תרנ״ב לאביו רישא דעמיה. הצדיק וחסיד ר׳ אליהו ולאמו הצדקת מרת עישה בן חמו. למד אצל ר׳חיים בן שושן. אביו ר׳ אברהם בן שושן הכיר את הילד ושיבח מאד את כשרונותיו. כן למד אצל ר׳ שלמה בהן צבאן. משנת תר״פ ועד שנת תשכ״ג שימש כראש ישיבה בדבדו: מאות תלמידים למדו אצלו מהם שהגיעו להוראה ולתעודה. הוסמך לדיינות אצל רבני מכנאס אך מסיבות משפחתיות לא שמש בפועל בתפקיד הרם. בשנת תש״ו נתמנה רשמית לסופר בית דין דבדו מטעם שלטונות מרוקו. פקיד קופות רשב״י ורמבע״ה משך יובל שנים. שליח צבור מובהק, נקי כפים, וענוו. התנהג בחסידות, נשאר עטוף בטלית ותפילין עד שליש היום. והגה בתורה כל היום. נודע ביראתו וטהרתו. השאיר בכ״י חידושי תורה שונים ובתוכם בקשות מחילה מתלמידיו: …תלמידי היקרים אני מבקש ממעלתכם היקרה שתעשו לי מחילה מלב ונפש … נפטר. ביום י״ב ניסן תשל׳׳ה בירושלים ת״ו והיתה מנוחתו כבוד בהר הזיתים בחלקה הנקראת על שמו. בסיון תשל״ה ייסדנו כולל אברכים ע״ש סבי ע״ה בשם ״מדרש שמואל״ לש׳ תדרשו ובאת שמה בירושלים ת״ו.
הרב חיים בן שושן
נולד לאביו הרב אברהם בן שושן ולמד בישיבת אביו ז״ל. משך עשרים שנה לימד בישיבת אביו. בשנים תרס״ה— תרפ״ד שימש דיין בדבדו. בשנים תרפ״ד—תרפ״ט שימש רב בתאורירת. אחרי כן עבר לעיר מוגאדור שם התמנה לאחראי על ענייני דת ולספרא דדיינא עד לשנת תרצ״ז. אז נתמנה דיין בבית דין מוגאדור. בשנת תש״ב עזב מוגאדור ונעשה דיין בקאזאבלנקה עד שנת תש״ט. מאז שימש בראב״ד שם עד יום פטירתו. נלב״ע בקאזאבלנקה בשנת תש״ך.
חוקרי תולדות קהילת דבדו
לר׳ יוסף הכהן היתה זכות הבכורה בפרסום ראשון של הקהילה בשנת שי״ד 1554'.
ר׳ משה אדרי נתן פרסום לדבדו בספרו".
נחום סלושץ אשר ביקר בצפון אפריקה בשנים הראשונות של המאה העשרים חקר את מוצא היהודים שם, ופרסם ספרים רבים בענין, תולדות יהודי דבדו במאמר גדול, ובמאמרים נוספים. סלושץ כתב מאמר על ר׳ משה אדרי.
ר׳ שלמה כהן דצבאן, בקונטרס יחם דובדו. ריכז ידיעות רבות על דברי ימי הקהילה ועל יחם הכהנים.
ר׳ שלמה כהן זאגורי, בספרו ויקץ שלמה הזכיר פרטים חשובים על חכמי הקהילה ועוד. יהיה זכרם ברוך!
הרב רפאל בן שמעון, הדפים, מתוך כ׳׳י, שרית חשוב מאד משפט וצדקה ביעקב ב׳ חלקים לר׳ יעקב אבן צור ושם חלק א׳, סי׳ עב נמצא מכתב השופך אור גדול על קהילת דבדו. תנצב"ה
מצבה החברתי והכלכלי של העדה.יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל
מצבה החברתי והכלכלי של העדה.
הגורמים המרכזיים שהשפיעו על רצונם של יהודי המערב בירושלים להקים לעצמם מסגרת נפרדת היו הגידול במספרם, היותם עניים מרודים ורצונם לשפר את מעמדם הכלכלי. הם שאבו עידוד בתקופה זו מהקמת כוללים נפרדים לאשכנזים ובעיקר מכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ). חולשתה של ההנהגה הספרדית, שהחלה לשקוע עזרה למערבים להתארגן כעדה נפרדת.
ברשותנו שני דו"חות : האחד משנות החמישים של המאה הי"ט, שהוכן עבור מונטיפיורי והשני משנות השמונים של המאה הי"ט שהוכן על ידי פינס, עבור קרן משה מונטיפיורי, ובהם אינפורמציה מעניינת על העדה המערבית.
הדו"ח שהוכן לפי בקשתו של מונטיפיורי בשנת 1856, ואשר צילומו המכון במכון בן צבי, נותן לנו את רשימת אנשי העדה, משלח ידם, זמן עלייתם לארץ ומספר הנפשות במשפחה, וגם מספר לנו, בין השאר, על שמות האלמנות והיתומים, מספר בתי כנסת ובתי מדרש של העדה ובתעודה קצרה מופיעה בקשתם של אנשי העדה המערבית למונטיפיורי שיפעל למען שיבוצם בעבודה חקלאית.
הדו"ח של פינס משנות השמונים של המאה הי"ט הוא קטוע ושריד ממנו נותר בארכיון הציוני בירושלים. בדו"ח מצויינים שמות אנשי העדה, מקום הולדתם, שנת עלייתם לארץ, מקצועם, גילם ומספר הנפשות בביתם.
משני דוח"ות אלו, מן העתונות של התקופה ומדיווחים של מבקרים מחו"ל עולים חייהם הקשים של אנשי העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט. רבים מאנשי העדה היו זקנים וזקנות, שבאו להעביר את שארית ימיהם בירושלים, אך כאן התגוללו באשפתות ללא תנאי מגורים אלמנטרים וללא אמצעים מינימליים למחייתם. חלק מן העולים, שבאו עם משפחותיהם, היו במיטב שנותיהם ולו ניתנה אפשרות בידם היו עובדים לפרנסתם, אך זו נמצאה בקושי בירושלים.
בין המקצועות הנפוצים ביותר בדו"חות הנזכרים, אנו מוצאים תופר מנעלים בלויים, מקצוע שלא פרנס את בעליו.
מצבם הקשה של בני העדה המערבית השתקף היטב בדו"חות, שהגישו ההיסטוריון גרץ, שביקר בארץ בשנת 1872, ומונטאגיו ואשר, שליחי ועד הקהילות באנגליה, שביקרו בארץ בשנת 1875.
גם ההסכמים עם הספרדים, שבהם ניתנו למערבים אחוזים מסויימים מכספי החלוקה, וגם שליחת שד"רים לעדתם לא פתרו, כנראה , אלא חלק קטן מן הבעיות, ואנו שומעים על רבים מאנשי העדה העוזבים את ירושלים.
חלקם התיישבו בערים אחרות, שבהן היה ריכוז של מערבים, כמו טבריה וחיפה וחלקם אף ירדו למצרים וסוריה, שבהן היו קהילות של יהודים מערבים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו המערבים בירושלים כ-3000 נפש ויחד עם כל היישוב סבלו קשות בזמן המלחמה..
רבני ופרנסי העדה בסוף המאה הי"ט.
עם מותו של רבי דוד בן שמעון בשנת 1880, החלה תקופת שפל בהנהגת העדה. בכוח אישיותו החזקה והאוטוריטה שלו ליכד רבי דוד בן שמעון את העדה ואחרי מותו, אנו שומעים על סכסוכים בלתי פוסקים בין רבני העדה על תפקידי הרב הראשי של העדה והן בין העסקנים, כשמדי פעם אנו שומעים על חילופין ומהפכות בוועד. אחרי מותו של רבי דוד בן שמעון נתגלעו חילוקי דעות בין הרב אצראף לבין הרב בן טובו על כהונת רב העדה. לבסוף נבחר הרב בן טובו והרב אצראף נתמנה לסגנו ועם פטירתו של הרב בן טובו בשנת 1886 נתמנה במקומו לרב העדה וכיהן בתפקידו עד לפטירתו בשנת 1892. במקומו נתמנה הרב משה מלכא, אחת מן הדמויות הידועות בירושלים, שכיהן כרב העדה עד שנת 1899. הרב מלכא יצר כמה פעמים כשד"ר והצליח בתפקידו, אך במשך כהונתו, ובעיקר בסופה, קמו עליו עוררין והיו עליו רינונים בעניין כספי השליחות.פולמוס חריף פרץ בעדה המערבית, שהתפשט גם בשאר העדות בירושלים, כשהקהילה נחלקת לשני מחנות : חסידיו ומתנגדיו.
מתנגדיו, שבראשם עמד הרב נחמן בטיטו, העלו לעומתו טענות רבות והאשימוהו במעילה בכספי העדה. בין יריביו הקשים אנו מוצאים גם את אליעזר בן יהודה, שנלחם נגד משטר החלוקה בכלל. בשנת 1889 הודח הרב מלכא, והרב בטיטו נתמנה במקומו.
הרב בטיטו כיהן כרב העדה עד ערב מלחמת העולם הראשונה ואף מילא את מקומו של הראשון לציון בשנים 1907 – 1909.
הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו- יוסף שרביט
הרופא ד"ר ליאון בן זקן מתאר באופן " ציורי " את הביקור שלו אצל חולה במללאח בקזבלנקה : שוב באים לידי ביטוי סממני המצוקה – לכלוך, שלוליות, בוץ, העדר דרכים סלולות, העדר אוויר, לחות, העדר שמש, צפיפות קשה, העדר מיטות, העדר חשמל, העדר מים, ביוב פתוח, העדר תנאים סניטאריים נאותים, העדר היגיינה, עוני, דלות, העדר תזונה מספקת, העדר שירותים, זבובים, עכברים ועכברושים וג'וקים למאות. לדידו זוהי התשתית למחלות הפוקדות את המללאח – בראש וראשונה השחפת, הפוגעת בעיקר – 70% – בילדים מגיל חמש ומעלה, לצד הגזזת, והגרענת, TUBRCULOSE UNFANTILE, TEIGNE, TRACHOME – שלושת ה – T – דבר המסביר את התמותה הגבוהה של ילדים, באוכלוסייה המונה ארבעים אלף נפש.
מאמרו של אדם המכונה אסקה פונה לא רק לביקורת אלא לפתרון המתקרב להשקפה החינוכית חברתית העקרונית של " שרל נטר " : " בממלכה העזובה הזו הנקראת " מללאח " ביקרו אישים מצרפת ומארצות הברית והכול חשים תדהמה ואימה. יחד עם זה כבר איש לא מתרגש עוד מכך. בעל המאמר מאשים את אותם " תיירים " הפוקדים את המללאח, המחפשים בו אותנטיות וציוריות, אך אינם מתרגשים מ " מכה חברתית זו ". הוא טוען שלא מהם תבוא הישועה. ו " אף אם יצליחו נכבדים אלה להביא את הנציב הכללי של הפרוטקטוראט הצרפתי אל תוך הגטו שלנו, הללו חולפים והמללאח לעולם עומד על עומדו.
" הפילנתרופיה אין בה די לפתור בעיה חברתית כה מורכבת וחדה. בדיספרופורציה בין גודל המשימה ולבין דלות האמצעים מצויה הפילנתרופיה. היא אמנם ממתנת מעט את הסבל אולם היא אינה מבטלת אותו. פילנתרופיה הינה חסד במלוא מובן המילה, אולם אין בה אחריות חברתית ותחושת הסולידריות והאחווה….לנוכח אדישות זו, הגובלת בפלילים, מוסיף כרך זה לחיות בלא שמש ואוויר….השאלות הניצבות הן נחלתה של האוכלוסייה גופא. הבעיה משולבת בבעיה דמוגרפית, אתנית, חברתית ותרבותית. דהיינו זוהי בעיה פוליטית מובהקת. אמנם פילנתרופיה דינמית עשויה לעזור, אולם יותר מכול נדרש מנהל חברתי תקין השואף להבריא, לשקם, לנקות ולהתעלות……יש להביט על מציאות זו בפרספקטיבה הנכונה לאור המציאות האנומלית של הקיום היהודי בגולה…………רק בשאיפה למולדת יהודית נראה בהתמוטטות חומות הגטו לדורותיו…………………………
הכותב מדגיש כי רק עמידה עצמית, זיקפת הגו הלאומי וטיפוח הזהות היהודית – הם ביסוד השיקום המתבקש. זוהי תמצית ההשקפה החינוכית של " שרל נטר ".
ואריאציות שונות ומגוונות של אותה סוגיה מופיעות במקורותינו, באשר סוגיית המללאח עמודת בראש מעייניה של יהדות מרוקו, כבעיה חברתית מובהקת. אולם העיתון " נוער " היה מספיק הגון כדי לתת במה לביטוי כמה מרגעי האושר שבמללאח, רגעיו היהודיים והרוחניים.
ההתחברות לאותנטיות היהודית של המללאח, במיוחד בחגי ישראל, מסבה נחת עצומה לבעל המאמר, המתאר את המללאח של העיר צפרו בחג השבועות :
" לוא ידע בן המללאח את אושרו…..האושר שרוי בחיוך העוברים והשבים, הוא שרוי בתפילות הבוקעות מבתי הכנסיות…..הכול רחוקים מקשיי היום יום ושוב נשמעים משפטים כמו " למי איכפת מהימים האפלים כשמעת לעת אני נוגע בשלווה ובשלמות.
זו העת לפגוש בכנסת האורחים המרוקאים, המזרחית. דומה כי נפגשים שוב באבות האומה, בהכנסת האורחים של שבטי המדבר, בצניעותם של נשים, בביישנות המשרתות, וכל זאת על רקע תפאורה ולבוש מזרחיים…….
" זו העת לפגוש את העממיות והקהילתיות במלוא הדרה….היכן היא כיום רוח קהילה כה ייחודית זו, היכן היא הכרת שפת הקודש שזימרה את תולדות ישראל, תודות עם ה', היכן היא טבעיות זו, הכין היא ברית זו שבין חיים לאמונה התמימה, בין הלהט לפשטות וחיות מסורת ישראל.
באותה נימה כותב משיהו אחר, H.L, מאמר המהווה המשך לזה האחרון, ומנסה להסביר כי הדלות והעוני במללאח אין בהם בהכרח כדי להעיב על האושר והשמחה ועל החיבור לנצח ישראל ; כאילו היה מנסה לומר " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ". הוא מתאר בגעגועים מסוימים את חגיגות הילדים בחג השבועות, במסגרת בית הספר " אם הבנים " במללאח בצפרו.
הערת המחבר – קהילת צפרו היוותה מקור השראה ל " שרל נטר ", כדגם של קהילה מוצלחת במיוחד, הודות להירתמות הנמרצת של ראשיה, למרות דלות האמצעים.
" אם הבנים " בצפרו שרויה בשמחה, שמחת חג השבועות, חג הקציר. דמו בנפשכם חצר מוצלת מתחת לעצים גבוהים ועל ספסלים ישובים בני נוער תוססים ושמחים יחד עם זקני עם חיוך המבצבץ מתוך זקנם……..המורה לעברית עם " גנדורה " – ג'לביה – לבנה ותרבוש משוחח עם הנוכחים על פעילות בית הספר. לאחר מכן מתחילה פעילות " המועדון ". אילו ראיתם את הילדים והילדות צועדים לעבר הבמה נרגשים, מסמיקים ואף שוכחים את מילות תפקידם, הייתם בוודאי אף אתם מוקסמים מחינם שובה הלב……בחלק השני של התוכנית, הנקראת " רות ", אנו פוגשים את נעמי, רות ועורפה….את בועז בהליכתו האצילה של שייח מזרחי, וכולם משווים לעניינו מחזה תנ"כי…..נוכחותו של הרב עובדיה מעניקה נופך מיוחד למסיבת השבועות…….הראיתם את בני צפרו שרים ? הראיתם את הנשים הצעירות מכוסות בצעיף עדין ? הראיתם את הקשישים שרים וצוחקים יחד עם בני הנעורים ? החצר כולה צוהלת בשירים, חיוכים, ואף ריקודים. כן ריקודים….היה זה סמל האחווה המאפיינת את עם ישראל הצועד, על זקניו ונעריו, אל עבר האידיאל…."
מפעל ההצלה בהתגשמותו.עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
מפעל ההצלה בהתגשמותו.
דברי הערכה.
במכתבו אלי מיום כ"ה סיון תשט"ו 15.6.55 כותב יצחק קויפמן, שליח הפועל המזרחי בצפון אפריקה….למדתי להעריך אותך ואת מאמציך הרבים והכנים למען העלייה לארץ ישראל בכלל, ולמען עליית יהודי הכפרים בפרט, זכות זו של התחלת הזזת אנשי הדרום היא שלך, ותעמוד לך ולכולנו עד לחיסול גולה זאת ולקיבוץ בניה בהתיישבות בארץ
סיום השליחות.
ב – 1.10.55 הגיע אחי יצחק למרוקו לשם עזרה – עבד יחד אתי עד פברואר 1956, חודש בו סיימתי את שליחותי. יצחק אחי המשיך לטפל בעליית יהודי מרוקו עד סוף מאי 1956.
לא במעט כאב סיימתי את שליחותי. השארתי שטח פעולה גדול וחשוב. ידעתי מתוך הכרה עמוקה שיהדות מרוקו אם תזכה לטיפול נאות, נכון לה עתיד טוב במדינת ישראל. יחד עם זאת סיימתי בסיפוק מה על אשר הצלחתי להיות אחד מקרב שליחי האומה אשר נפל בגורלו להביא את בשורת ישראל ותקומתה לאחים נידחים, להביאם ולהשרישם באדמת המולדת.
סיפוק זה כיסה את כל התלאות והמכשולים שהיו בדרכי ונחמתי בכך שחזון עליית יהודי אטלס הפך למציאות. וראיתי במו עיני הגשמת חזון הנביא ישעיהו ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואח יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי.
בדרך להגשמה.
ראשוני המתיישבים בחבל לכיש.
במאמרו " לכיש א " – דבר– ב' בסיון תשט"ו – 23.5.55, עמד אורי זסלבסקי, ממייסדי נהלל, מראשי תנועת המושבים וממניחי יסודותיה, על ראשית ההתיישבות בחבל לכיש.
במאמר זה הוא תיאר את תולדות המקום מבחינה היסטורית, וציין בין היתר : " מחר עולה למקום התיישבותו הארגון להקמת יישוב חקלאי ראשון בחבל לכיש. לתולדות לכיש העתיקה מתווסך היום נדבך חדש המקום בידי בנים השבים למולדתם….
" לכיש א' " הוא הסימן הסידורי של הראשון ביישובים החקלאיים אשר יקומו באזור זה, שמו הקבוע ייקרא בישראל " עוצם ". מי ייתן ויישוב חדש זה יתעצם, ישגשג ויהיה למופת ליישובים רבים אחרים שיבואו בעקבותיו. המיוחד במתיישבי " עוצם " הוא היותם כולם בני הכפר איית בוגמאז בהרי האטלס שבמדינת מרוקו. ברובם הם חקלאים ועובדי אדמה מבטן ומלידה. בחלקם הם תושבי הכפר, אשר חיי השדה נהירים להם ועבודת האדמה קרובה ללבם ולרוחם.
יהודים אלה אורגנו לעלייה על ידי החבר יהודה גרניקר – איש נהלל, הוא השליח הראשון מארץ ישראל אשר גילה יהודים חקלאים הנפוצים בכפרים נידחים ברחבי מרוקו, ובמיוחד בהרי האטלס, והביא להם את בשורת הארץ. קבוצה מאוחדת של משפחות מכפר אחד עלו כעת על אדמתם בחבל לכיש וירשו אותה להם לעולם. לפנינו דוגמה מעניינת בפרשיות עלייתנו לארץ, פרק נוסף בתולדות האחזותנו בה ונדבך חדש בחב לכיש.
Aït Bougmmaz, Aït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'goun culminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants.
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)
הכתבה מעיתון דבר ביום 23.5.55
מאת יעקב אורי – זסלבסקי.
מחר עולה מקום התיישבותו הארגון להקמת ישוב חקלאי ראשון באיזור לכיש. לתולדות לכיש העתיקה, שלפי מחקרי הארכיאולוגים כרעה נפלה בימי חלדה הרבים שבע-שמונה פעמים, מתווסך נדבך חדש, המוקם ביבי בנים נאמנים השבים למולדתם. לכיש-שם ידוע בישראל העתיקה. פרסומה של עיר זו אינו זקוק למכתבי עמרנה היודעים, שבהם היא נקראת בשמה המפורש-לכישו, אף לא לחרסי תל-דווייר המפתיעים והחשובים מאוד, שגילה בזמן האחרון החוקר סטארקי. שמה נזכר פעמים רבות במקרא, ועדות זו לבדה מספיקה. רק ערים בודדות יכולות להתחרות בה במספר הפעמים שזכו להיזכר בתנ"ך…..
http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/?action=tab&tab=browse&pub=DAV#panel=document
הספרייה הפרטית של אלי פילו- שירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן-אתי בן סעדון
רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ
שירתו וכתיבתו…..
ההדירה והוסיפה
מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
של יד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים
הרשב״ץ ומפעלותיו
הרשב״ץ, מענקי הרוח של עם ישראל, נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר בשנת קכ״א (1361) ונפטר בשנת ר״ד (1444) באלג׳יר. הוא נמנה עם משפחת דוראן, שנודעה בכינויה ׳משפחת הסופרים׳. משפחה זו הייתה מחותנת עם המשפחות של הרמב״ן, של ר׳ יונה גרונדי ושל הרלב״ג, והרשב״ץ עצמו היה בן בתו של רלב״ג. – רבי לוי בן גרשום . לדבריו, משפחתו גורשה ב־1306 מפרובאנס למיורקה ומשם הגיעה ב־ 1391 לאלג׳יר, עם גזרות קנ״א.
הרשב״ץ נתמנה לרב ראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יר בשנת 1407, ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה. הוא מכונה רשב״ץ או התשב״ץ על שם ספר השו״ת שלו, ׳תשובות שמעון בן צמח׳ ושמור בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה: הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח בפאלמה.
הרשב״ץ כתב שני חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות: ׳אוהב משפט׳ ו׳מגן אבות׳. ׳אוהב משפט׳ הוא פירוש לספר איוב, שבהקדמה לפירושו ובפרקים ח-י מצוינים עיקרי היהדות. ספרו ׳מגן אבות׳ הוא פירוש למסכת אבות, ובו מוצגות בעוז ובכישרון העמדות שרווחו בעת ההיא בין חכמי ישראל בספרד בפולמוס היהודי-נוצרי. דמותו של הרשב״ץ כאיש אשכולות״ מתגלית במלוא הדרה ביצירותיו ההגותיות והתורניות שנדונו ונסקרו בהרחבה, וכן ביצירתו השירית המוצגת בספר זה.
ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.
בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.
הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.
הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיהועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.
ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר ביורשלים.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור
- השוק
בעיר המוסלמית וברובע היהודי לא היו שווקים נפרדים. אמנם יהודים התמחו במלאכות ובעיסוקים מסוימים ומוסלמים בתחומים אחרים, אבל אלה נזקקו לאלה ורחובות המסחר היו פתוחים למגע שוטף ויומיומי. לפני הכיבוש הצרפתי היה ליהודים מונופול כמעט מוחלט על הסנדלרות ועל החייטות (מכאן ניתן ללמוד, שעיסוקו של אביו של ניסים סרוסי בחייטות לא היה מקרי). יהודים, בעיקר מן הגראנה, היו גם היבואנים העיקריים של בדים מאירופה. היהודים אף עסקו בצורפות ובחלפנות. מי שניזקק בעיר לעבודות עור, לחייטות, למוצרי טקסטיל, לתכשיטים או להחלפת מטבעות – פנה לרחובות שבהם הצטופפו בעלי המלאכה והסוחרים היהודים. משקל המוסלמים, לעומת זאת, היה גדול בשווקים שבהם נמכרה תוצרת חקלאית. כמו כן היו אלה בעיקר מוסלמים שעסקו במלאכות כגון נגרות, נפחות ומסגרות.
כאמור, יהודים נזקקו לבעלי מלאכה ולסוחרים מוסלמים, ולהפך. השווקים היו פתוחים לכול, המגעים היו יומיומיים והתקשורת התנהלה בערבית המקומית. הצרכים הבסיסיים של התושבים כולם סופקו אפוא באתר המשותף לבני שתי הדתות – השוק. הגיוון במלאכות ובמסחר הבטיח שלא רק נציגים נבחרים של הקהילה היהודית יבואו במגע שוטף עם המוסלמים, אלא הכול יהיו שותפים למגעים אלה: גברים ונשים, זקנים וילדים.
השווקים הבטיחו לא רק את החיוניות של הקשר הלשוני המשותף, אלא גם את השותפות בתרבות החומרית. מוצרי הטקסטיל היו אותם המוצרים, הכלים אותם הכלים, וכך גם הרהיטים. כללו של דבר, התרבות החומרית של היהודים והמוסלמים הייתה זהה. אם היו הבדלים בצריכה, הרי שהם נקבעו על פי המעמד הכלכלי ולא על פי הזהות הדתית. במהלך המאה ה־19, כאשר החלו לחדור לשוק המקומי מוצרי התעשייה האירופית, הופיע גורם חדש שהשפיע על הפערים בתחום הצריכה: היו מוסלמים ויהודים שנחשפו לתרבות המערב, הושפעו ממנה והחלו לצרוך את מוצרי היבוא מאירופה, ואילו בני דתם שלא היו שותפים לתהליך ההתמערבות הוסיפו לדבוק בתרבות החומרית המסורתית.
נתבונן בגלויה שלפנינו. היא כוללת בתוכה הרבה מן הסיפור הכלכלי־התרבותי של יהודי תוניסיה, ומוסיפה עליו פן מעניין. הדמות המופיעה באיור היא רוכל יהודי. את החמור שלידו ניתן להגדיר כ״שוק נייד״, שכן הוא נושא על גבו מגוון שלם של מוצרים. הרוכל היהודי נהג להביא ״שוק קטן״ מעין זה לפתחיהם של לקוחות שאינם מגיעים אל מרכז העיר. היו רוכלים יהודים רבים שלא נהנו משירותיה של בהמת משא, והעמיסו את כל מרכולתם על גבם.
הרוכל הבטיח את המגע התרבותי בין היהודים לסביבתם לא רק בערים; אלא גם בכפרים. יהודים לא מעטים מצאו את פרנסתם בדרך זו, שמוסלמים לא יכלו לעסוק בה, משום שהיא חייבה מגע עם נשים. גברים יהודים לא נחשבו מסוכנים, משום שהן האסלאם הן היהדות אסרו על מאמיניהן מגע אינטימי עם בני דתות אחרות. לפיכך החשש שהמגע בין הרוכל היהודי לאישה המוסלמית יתפתח לקשר ארוטי לא עלה על הדעת.
בעיר נשמרה ההפרדה בין בני הדתות השונות באמצעות החלוקה לרבעים. אך כיצד אפשר היה לשמור על הפרדה זו באתרים המשותפים, כמו השווקים? כאן נשמרה ההפרדה בעזרת פריטים מיוחדים בלבוש של היהודים. הגלויה שלפנינו היא משנת 1900 בערך. הרוכל לובש בגדים מקומיים מן הסוג הישן, שדורות אחדים לפני כן כללו סימנים יהודיים
מיוחדים. כך, למשל, התרבוש שהרוכל חובש, הנקרא בתוניסיה שאשיה, היה אמור להיות אצל היהודים בצבע כהה, שחור או חום. צבע השאשיה של המוסלמים, לעומת זאת, היה אדום. גם הבירית שלרגליו של הרוכל הייתה אמורה להיות בצבע הכהה המיוחד ליהודים. עוד לפני הכיבוש הצרפתי ביטלו השלטונות המוסלמיים את סימני ההפליה, ועל כן הרוכל שבתמונה כבר היה פטור מהם. הואיל והגלויה איננה צבעונית, איננו יכולים לדעת אם הוא שמר בכל זאת על הצבעים המיוחדים ליהודים. במקומות מסוימים בתוניסיה הקפידו יהודים על הסימנים המפלים גם בשנת 1900 ואף לאחר מכן.
שוב אנו נתקלים בתופעה שעליה דיברנו בתחילת דברינו על היחסים בין המוסלמים ליהודים: הפער בין היסוד הרשמי ליסוד הבלתי רשמי בחיים החברתיים. באופן רשמי, למן באמצע המאה ה־19 החלו השלטונות של תוניסיה להתאים את דפוסי החוק, הממשל והכלכלה לאלה הנהוגים בארצות אירופה. במסגרת זו גם השוו את מעמד היהודים למעמד המוסלמים וביטלו את נוהגי ההפליה המבוססים על ״תקנות עומר". בפועל, השינויים נתקלו בהתנגדות מצד הציבור המוסלמי הרחב. המוסלמים ראו בהתאמה לנורמות האירופיות הנוצריות פגיעה בתרבותם ובזהותם, ואף לא כל היהודים מיהרו לממש את זכויותיהם החדשות. שינוי תרבותי, במיוחד אם הוא נכפה מבחוץ, לא צפוי להתקבל במהירות.
Jacob GARZON Mon trajet de Casablanca à Montréal en passant par Paris
En 1964 nous quittons le Maroc sans le sou, pour Montréal… Je savais que je devais repasser mes examens, refaire 5 ou 6 ans de résidence en chirurgie… Mais je ne savais pas que je serais encore en butte à de l'antisémitisme : à Sainte Justine, le directeur médical m'accepta pour une résidence en chirurgie pédiatrique… mais quand j'ai eu rempli mon application et que j'ai marqué JUIVE à religion… je suis devenu ce que je suis aujourd'hui un chirurgien pour adultes et ce grâce à la communauté juive ashkénaze, au Jewish General Hospital.
Je dois beaucoup à feu Dr William Slatkoff, et Israël Shragovitch chef de chirurgie. Ils m'ont fait confiance dès le début et épaulé.
Ça ne m'a pris que quelques mois pour faire mes preuves et être intégré à part entière dans ce milieu ashkénaze qui ne savait pas et ne comprenait pas ce que c'était qu'un juif marocain.
Il me faut mentionner ici que Kénitra m'a beaucoup aidé en m'enseignant toutes les maladies parasitaires et exotiques inconnues à Montréal. C'était aussi l'époque d'une grande immigration méditerranéenne à Montréal avec leur éventail de maladies que je connaissais bien. Ce qui fait que j'ai bien paru, je satisfais mes patrons parce que je savais reconnaître un kyste hydatique au foie etc….Choses inconnues à Montréal. J'ai humblement adoré cette époque surtout because I was taken at full value.
Je dois ici remercier mes amis Drs Harvey Sigman, Richard Margolese, Frank Guttman et Ned Better, qui m'ont intégré immédiatement. Un merci spécial à Ned et Helen Better qui nous ont collé la fièvre du ski.
Je manquerais à tous mes devoirs de ne pas mentionner l'aide que nous avons reçue de la communauté, de JIAS, de Hebrew free loan.
Toute cette période de résidence, tant au Maroc qu'à Montréal : dix années, fut longue et taxante pour ma famille. Je n'étais que rarement à la maison, étant à l'hôpital 110 heures par semaine ce qui fait une moyenne de 15 heures par jour.
Heureusement que Ruby était là, d'un soutien incroyable, pratiquement toute seule elle a élevé et éduqué Eric et Laurent. Il n'y a pas encore longtemps, Eric me reprochait de ne pas avoir été là pour lui. Sorry Eric…
Début 1970, mes examens, le fellowship etc….et c'est le début de ma pratique chirurgicale qui a démarré en canon grâce à la communauté sépharade. Puis grâce à Ruby, elle m'a entraîné à courir avec elle…J'ai réussi plusieurs marathons. Après tout c'étaient les vacances n'ayant à travailler que 60 heures par semaine.
C'était aussi la période du pay back : je m'étais impliqué à l'ASF, mais n'étant pas très politico orienté, je lâchais après en avoir été le vice- président. En même temps je m'occupais de l'appel juif unifié sépharade dont je fus le deuxième président et par la suite je me suis consacré à la division médicale sépharade-ashkénaze jusqu'en 2005.
Les années passèrent et devenaient un peu trop routinières à mon goût. J'avais soif de nouvelles techniques et la chirurgie laparoscopique arriva à point en 1990. Encore fallait-il prouver son efficacité et sa sécurité.
Je me suis donc embarqué là-dedans avec un de mes collègues le Dr H. Sigman, et nous avons organisé un laboratoire animal afin d'évaluer et d'apprendre la technique. En juin 1990, quand convaincus de la valeur sûre de la chirurgie laparoscopique, nous avons procédé à la première ablation de la vésicule biliaire au JGH. Puis nous avons organisé un cours avec laboratoire animal réservé à des chirurgiens intéressés des Etats-Unis et du Canada qui surtout ne dénigraient pas cette technique. Ce fut un succès foudroyant… Puis j'enseignais la technique à chacun de mes autres collègues du JGH. Encore aujourd'hui, je retire une telle satisfaction de voir le patient rentrer chez lui le jour même pratiquement sans douleur et de reprendre pratiquement ses activités normales.
Ce nouveau développement a été grandement facilité par Henri Elbaz, directeur général du JGH. Henri Elbaz a été la dynamo dans le développement extraordinaire du JGH.
Avec la laparoscopie, la chirurgie abdominale a été presque complètement bouleversée, en mieux bien sûr.
Et maintenant, nous venons d'obtenir un robot et the sky may become the limit.
Et dire qu'en 2000, je devais prendre ma retraite, mais j'en fus dissuadé rapidement par plusieurs membres du board du JGH et certains de mes collègues.
Je vais donc recommencer une deuxième jeunesse en m'entraînant en chirurgie robotique en 2008.
Comme vous voyez, ma vie professionnelle a été excitante et l'est encore. J'adore enseigner et propager mes connaissances chirurgicales.
Dans mon métier comme dans beaucoup d'autres on ne fait pas d'omelette sans casser des œufs…J'ose espérer que je n'en ai pas trop cassé.
J'ai beaucoup pensé à savoir : si je devais à avoir à refaire ma vie, est ce que je changerais quelque chose… Je suis arrivé à la conclusion que NON, car j'Y ai mis mon cœur mon âme et ma famille. Je referais la même chose.
Jacob Garzon MD. FRCSC
המחלוקת בענין ביטול הצומות-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל
המחלוקת בענין ביטול הצומות
הוגה הדעות של הבת מסאלי, ר׳ יעקב בן סעדון, היה בעל השכלה רבנית רחבה והוא הנותן את הביסוס האידיאולוגי של האמונה החדשה לצאן מרעיתו. הוא גם נוטל עליו את התפקיד למצוא את הביסוס ההילכתי לביטול הצומות לבני כיתתו. לא כל הרעיונות שהביע היו מקוריים משלו אך השכיל לעשות שימוש נאה ברעיונות של מוריו ורבותיו נתן העזתי, אברהם היָכיני ועוד.
בענין ביטול הצומות הוא מביא ראיות מן הפוסקים הראשונים והאחרונים ואף נתלה באילן גדול בהרמב״ם, לפיהם כאילו הצומות על חורבן הבית אינם חובה, ״שלא ציווה ה׳ ולא דיבר ולא עלתה על לבו לצוות להם על התעניות הללו…. רצו מתענין, רצו אין מתענין.״
בנושא זה התפתח ויכוח מעניין בין ר׳ יעקב בן סעדון ור׳ יעקב ששפורטש, ומפאת הענין שבו המבטא את ניגודי התפישות הקוטביים, והמעיד על התהום שנפערה ביהדות, נתעכב עליו בקצרה.
ר׳ יעקב בן סעדון מסתמך כאמור על דברי הפוסקים ובין השאר מביא את דברי הרמב״ם בפרושו על המשנה ג׳ פרק א׳ דראש השנה האומרת, ״על ששה חודשים השלוחין יוצאין (מירושלים כדי להודיע מתי נתקדש החודש): על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני פורים.״ והרמב״ם מפרש משנה זו בזו הלשון: ״העדת העדות בראיית הלבנה אינו אלא בירושלים, ומירושלים היו ב״ד (בית־דין) שולחין השלוחין לכל הארצות… ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז. אמר הש״י (השם יתברך) ׳כה אמר ה׳: צום הרביעי וצום החמישי וכו'. כנראה כמי שנתן בידם הבחירה, רצו מתענין, רצו אין מתענין. וצום הרביעי הוא י״ז בתמוז, כי בתמוז החודש הרביעי וצום החמישי ט״ב (ט׳ באב) שיחול בחודש החמשי וצום השביעי צום גדליה וצום העשירי י׳ בטבת לפי שהוא בחודש העשירי ואף על פי כן שהיה הרשות בידם שלא להתענות בט׳ באב כמו שזכרנו, היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו כמו שיתבאר בתענית.״ עד כאן לשון הרמב״ם. כדי שנבין את כוונת הרמב״ם ״על תכיפת מיני האבל שארעו בו… נביא מה שנאמר במסכת תענית משנה ו׳ אותה הוא מזכיר, וזה לשונה: ״חמשה דברים ארעו את אבותינו בי״ז בתמוז, וחמשה בט׳ באב. בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמום את התורה והעמיד צלם בהיכל ובתשעה באב עזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.״
לפי הקטע הנ״ל היתה הרשות לפי הרמב״ם, אליבא דבן םעדון, שלא להתענות בט׳ באב; אך ״היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו״.
ר׳ יעקב בן־סעז־־ון מגיים לעזרתו גם את דברי הנביא זכריה כאשר עולי בית שני שלחו מבית־אל שני אנשים נכבדים, שראצר ורגם מלך, אל ירושלים, לחלות את פני ה׳ לאמר: ״האבכה בחודש החמשי(אב) כאשר עשיתי זה כמה שנים?״ כלומר היש מקום לצום ולבכות בט׳ באב על חורבן הבית גם לאחר שהושלמה מלאכת בנין בית־המקדש והתחדשות החיים הדתיים והלאומיים של העם? והתשובה של ה׳ אל הנביא זכריה היא: ״אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר: כי צמתם וספוד בחמישי(ט׳ באב) ובשביעי(צום גדליה) זה שבעים שנה הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים.״ פרוש הדברים: אם צמתם והתעניתם האם לכבודי צמתם? כלום יש לי הנאה מצומכם? וכוונת הנביא היא: אין בצום ובבכי משום חרטה על מעשיכם ועל עוונות העבר, אלא הבעת צער על האסון שהתרחש על העם. ואם כך הדבר, צומכם אינו מוסיף ואינו גורע. ואם תאכלו ואם תשתו, הלא להנאתכם אתם עושים ולא להנאתי. והמסקנה של ר׳ יעקב בן־סעדון מתשובת זכריה היא כי אלוהים לא ציוה על הצומות, כי הם עצמם גזרו עליהם צומות כדי לתת ביטוי לכל הצרות שבאו עליהם, ואילו עכשיו, כאשר פקד ה׳ את עמו נתן בלב כורש לתת להם רשות לבנות בית־המקדש מחדש, העמידו את כל ענין הצומות בסימן שאלה, והתשובה, אליבא דר׳ בן סעדון, שקבלו מזכריה היא חדה וברורה: לא נדרשתם לבכות ולצום. והא ראיה, באותה נבואה ; ואמר זכריה ״כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים״ וכו׳.
ר׳ יעקב בן־סעדון מתאמץ בכל כוחו ומגייס לעזרתו את כל ידיעותיו ההלכתיות, על־מנת לישב סתירות ולהצדיק את ביטול הצומות. באקרובטיקה אינטלקטואלית מיוחדת הוא מתרץ את דברי הגמרא (ר״ה י״ח ע״ב), המפרשת את דברי זכריה, ״צום הרביעי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה״ בזו הלשון: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש גזרות מלכות – צום; אין גזרות מלכות ואין שלום, רצו מתענין, רצו אין מתענין.
וזאת מסקנתו של ר׳ יעקב בן סעדון, לאחר שהוא מביא ציטוטים מר׳ יוסף קארו, הרשב״א, הרמב״ן ופוסקים אחרים הוא כותב: ״הרי לך ראיה מן הגמרא והפוסקים ז״ל כי לא מאת ה׳ היתה זאת תענית ט״ב רק היא נפלאת בעיננו על הצרות שארעו בו ורצינו ברצון נפשנו ונהגנו בו מנהג אבלות. ויצא לנו דין פשוט מכלל דבריהם, שבמקום ידוע בישראל שאין שלום ויד האומות תקיפה עלינו ואנו בגלות תחת ידם, אבל אין שמד שיגזרו עליהם גזרות ושמדות, יש רשות ביד אותה המדינה, רצו מתענין, לא רצו רובן להתענות אין מתענין … וממשיך: ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו(כלומר מרוקו) ומכיש (ומכל שכן) לבני אמסטרדם והמבורג ולבני אינלאטריה (אנגליה) שאין בהם שמד ש״ל (שבח לאל) והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״
התשובה של ר׳ יעקב בן־סעדון דחוקה, לפחות לגבי מרוקו, בה עסקינן, והיא תרגיל של לוליינות אינטלקטואלית. ראשית מפני שהציטוטים שהוא מביא הם סלקטיביים ולפי נוחותו. שנית המצב הכמעט אידילי שהוא מתאר ששרר כאילו באותה תקופה ״במערבנו״ – לפיו, ״שאין בהם שמד שבח לאל״ – אינו תואם, לצערנו, את המציאות ההסטורית, לא מדינית ולא כלכלית.
דבריו של ר׳ יעקב בן־סעדון טעונים בהחלט בדיקה. הקביעה ״שאין שמד״ ולכן המסקנה ״אם ירצו שלא להתענות הרשות בידם״, דרושה הוכחה.
וכל בכור אדם בבניך תפדה – שמות י, יג. פדיון הבן – פככאן לכוהן.רפאל בן שמחון
וכל בכור אדם בבניך תפדה – שמות י, יג.
פדיון הבן – פככאן לכוהן.
ההורים הצעירים שזכו להתברך בבן בכור והכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, מתכוננים עתה למצווה השנייה שהיא מצוות פדיון הבן, ככתוב : קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה לי הוא – שמות יג, ב.
חשיבות יתירה ניתנה לוולד הראשון בין באדם, בין בבהמה, בין ראשון שהוא ראשית אונו לאב, ובן שהוא ראשון ופטר רחם לאם. מקובל מאוד בחברה הנידונה שהאחים הצעירים חייבים בכבוד האח הבכור ובמיוחד אחרי מות האב.
פֶּטֶר
(ז') [מן פטר;המשמעות היסודית: בקיעה, פתיחה]
1. כִּנּוּי לַוָּלָד הַבְּכוֹר הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹן מֵרֶחֶם אִמּוֹ: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג ב). "פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה וּפֶטֶר חֲמוֹר" (שמות לד יט–כ).
2.ח פְּתִיחָה: "וְזֶרַח יוֹשֵׁב בְּחַלְחָלַת לֵב, יָחִיל וְדוּמָם לְפֶטֶר שְׂפָתָיו" (מאפו, שכד). "תְּנַאי זֶה הָיָה פֶּטֶר מַיִם לַנִּרְגָּנִים שֶׁבָּעִיר" (ליפסון, מדור ב 71).
3.ח [בהשאלה] רֵאשִׁית, הַתְחָלָה: "הַקִּיטְל שֶׁלּוֹ מַלְבִּין כְּפֶטֶר-שֶׁלֶג" (סדן, ממחוז שכג). "לֹא יָדַע הָעֶלֶם שֶׁקְּרִיאָה זוֹ… תְּשַׁמֵּשׁ פֶּטֶר לִטְרָגֶדְיַת-חַיִּים קָשָׁה" (ויסלבסקי, יחידים 109). "אוֹתוֹ בָּחוּר שֶׁאֶצְלוֹ יֵשׁ פֶּטֶר הַסִּפּוּר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (יזהר, צקלג 907).
[פֶּטֶר-, פְּטָרִים, פִּטְרֵי-]
פדיון הבן חל כאשר הנולד הוא בכור לאימו, אף אם אינו בכור לאביו ( משנה ברכות ח, א ). לעומת הבן הבכור, בת בכירה אינה חייבת בפדיון כי כתוב " כל בכור בניך תפדה " בניך ולא בנותיך ( קדושין כט, ע"א ). ערך הפדיון הוא חמישה שקלים בשקל הקדוש ככתוב : ופדיון מבן חדש תפדה בערכך כסך חמשה שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא ( במדבר יח , טז )
ביום השלושים ואחד לחייו של הילד נערך טכס פדיון הבן, שאליו נוהגין לבוא בני המשפחה הקרובים, חברים, שכנים, ובאי בית הכנסת שבו מתפלל אבי הבן. יש לציין שמצוות פדיון הבן הייתה כה חביבה על האנשים ונשים כאחד, במיוחד על הזקנות שלא ויתרו על אף פדיון, ובאו תמיד בהמוניהן לבית היולדת. הן היו תמיד הראשונות, כמו שהיו גם כן הראשונות בברית מילה. גם נשים הצעירות שזה עתה נישאו וטרם ביכרו, באות למצווה זו, המכונה בפיהן פככאן לכוהן. כי אומרים שכל המשתתף בסעודת פדיון הבן, כאילו התענה פ"ד תעניות. לכן הזריזים מקדימים לבוא, אף אם אבי הבן לא הזמינם. יש גם מסורת מהזקנים שאיש אשר יקיים פדיון הבן כדין,מובטח לו שהילד יחיה ויינצל מפגעי חולי הילדים.
בערב פדיון הבן, נהגו להתפלל ערבית בבית בעל השמחה והפייטנים הנעימו את המאורע בשירי קודש ובפיוטים. הכהן הוא הראשון המגיע, והוא תופס את מקומו המיוחד לו. בגמר תפילת ערבית, האם מגישה לאבי הילד את הבן כשהוא מלובש כביום הברית, ואחרי שענדה לו תכשיט זהב, בדרך כלל " שדי " והניחה אותו על כרית לבנה. האב מוסר אותו לידי הכהן. דאגו תמיד שהכהן יהיה איש זקן, מכובד ונשוא פנים ורצוי תלמיד חכם. במכנאס, הכהן שהחזיק במשרה זו בכל חיו, היה רבי יעקב הכהן ז"ל.
הערת המחבר : רבי יעקב הכהן ז"ל היה תלמיד חכם זקן, חסיד, דרשן עצום והיה הכהן היחידי בעל השררה לפדיון הבן. רב זה זכה לעלות ארצה, נפטר כאן ונטמן בהר המנוחות בירושלים. ברבאט, היה זקן אחד בשם רבי אברהם הכהן ( בן חנון ), אשר החזיק בשררה זו. אחרי מותו, מונה בנו רבי יצחק הכהן, הבן המשיך בדרכי אביו, עד שהלך גם הוא לעולמו.
הכהן מקבל את הילד, מחזיק אותו בשתי ידיו, ופפותח בחקירה מקיפה ויוקדת. קודם כל הוא פונה לאם הילד ושואל אותה בשפה הערבית המדוברת "
האם הילד הזה שלך הוא ?
האם לא היה לך ילד לפניו ?
האם לא הייתה לך הפלה לפני כן ?
האם לא מת לך ילד לפני שזה נולד ?
לא אדוני עונה האם. אז פונה הכהן לסבתא מצד האם ושואל :
הגידי נא לי, האם זהו הבכור של בתך ?
האם לא הייתה לה הפלה לפני כן ?
אולי היה לה דם, סימן של הפלה ?
הסבתא עונה גם היא ב " לא רבתי ", והכהן ממשיך ללחוץ
האם יש לך עדים שבתך לא הפילה ? ומי והיכן הם ?
המיילדת היא העדה שלי ונמצאת כאן !
הכהן פונה גם כן למיילדת וחוקר אותה כמו שחקר את הסבתא וגם זו מעידה שלא הייתה כל הפלה לצעירה ושזהו הילד הראשון שלה.
לאחר החקירה, פונה הכהן לאבי הילד, כשהוא מחזיק את התינוק בחיקו, ואומר בזו הלשון :
זה הבן הבכור הוא, והקדוש ברוך הוא ציווה לפדות אותו שנאמר : " ופדויו מבן חדש תפדשה בערכך חמשת שקליםבשקל הקדש, עשרים גרה הוא "
וכאילו פונה אל הילד, הןא מוסיף.
כשהייתה במעי אמך הייתה ברשות אביך שבשמיים וברשות אביך ואמך, עכשיו אתה ברשותי שאני כהן ואמך ואביך מבקשים לפדותך דאתה בכור מקודש שכן כתוב : " קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא "
האב עונה בקול נרגש : " בני בכורי, רוצה אני יותר, והנה לך חמישה סלעים בפדיונו "
באותו רגע, האם מורידה צמיד זהב ומושיטה אותו לבעלה, על מנת לתיתו לכהן. יש להבהיר שהיו משפחות אשר החזיקו בבתיהם מטבעות עתיקות בעלות ערך, והשאילו אותן בהזדמנות זו לבעלי המצווה. אולם רוב האנשים נהגו למסור לכהן צמיד זהב שערכו כמובן יותר מחמישה שקלים.
האב מברך אחר כך את הברכה : על פדיון הבן וכן ברכת שהחיינו. לאחר שהכהן מקבל את חמשת הסלעים או שוויים הוא אומר :
קיבלתי ממך חמישה סלעים אלו בפדיון בנך זה והרי הוא פדוי בהן כדת משה וישראל. יהי רצון מלפני אלוקינו : כשם שזכית לדפיון הבן, כך תזכה לקיים כל המצוות שבתורה.
הכהן מברך אחר כך את הילד ב " ברכת הכהנים " המסורתית, מוסר את הילד לאימו, והנשים פורצות מיד בזג'אראת. הכהן שהוא ברוב המקרים תלמיד חכם, נוטל כוס, מוזג יין ומקדש. בזה תם כל הטכס.
המוזמנים מתיישבים אחר כך, סביב שולחנות ערוכים ומתכבדים. היו משפחות שערכו סעודות עם ארוחת ערב, והיו שהגישו רק שתייה קלה עם עוגות וכדומה.
מאחר וכל ההוצאות האלו היו מכבידות על רוב הציבור, פרנסי העיר ורבניה היו משגרים מדי פעם אגרות לבתי הכנסת, והיו מתריעים ואוסרים את כל החגיגות, ומתירים רק כיבוד קל.
אחרי שקהל התפזר, האב היה ניגש לכהן ומכבד אותו בסכום כסף תמורת הפדיון, הכהן היה מחזיר את חמשת הסלעים או את הצמיד. בדרך כלל, היה הכהן מחלק את הסכום שקיבל, לכהנים נזקקים.
פיוט לפדיון הבן.
כרגיל לכל שמחה, לכל מאורע, חוברו שירי שבח והודייה למקום, כמו הפיוט שלפנינו שחובר לכבוד פדיון הבן, מאת רבי דוד חסין ז"ל מתוך ספרו " תהלה לדוד.
8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו
פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם
אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו
נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה
ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה
דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור
ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו
דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם
בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים
נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך
חיש לברך וקודם שתפדהו אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא
סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים
יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל
נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו
נוהג בחכמה- הקדמה למנהגים – רבי יוסף בנאיים
הקדמת המחבר
י'דו ה׳גדולה ו׳זדועו ה׳נטויה, היא תמכתני מכד הוינא טליא. ושמרני שמירה מעליא, והוציאני לרויה. ושם בלבי להיות מסוחרי תושיה, אפרסמונא דכייא, סולת נקיה. ונתגדלתי בין ברכי ספרייא, בני עלייה. דנהירין להון שבילי דשמייא, מירא דכייא. לשתות מי התורה בדקא דמייא, בבתי מדרשות שכינה שרויה, הכל צריכין למארי חיטייא. ואנא זעירא דמן חברייא, גברא ענייא. נפל עלי פתקא מן שמייא, ובאוזני קיש קיש קרייא. ועוררני קום לך תפוס חנית מסע ושרייה קניא רפייא. קסתא דסופרייא. ועם שחכמתך חכמת מסכן בזויה, ואת ערום ועריה. שא נא עיניך זקוף רישך כחויא, למבעי רחמים מן אלהא דשמיא, מלך מלכייא. למיהב בידך עדנייא וזמנייא, לתור ולחפש במנהגים שבידי אנשי המערב גברייא ונשייא. ושומרים אותם כדברי בר בתיה, משה רעייא. ולאו במזלא תליא, כי זכית זכיה. וה׳ אינו מקפח שכר כל בריה, ומצאתי לכל מנהג שורש וטעמא מפי חכמייא. וראיתי שבכל המנהגים אין בהם נדנוד עבירה ולא קילקול לבטלם. וכמ״ש הרא״ש בתשר כלל נו, בתשו׳ המתחלת כל המנהגים שהביא מההיא דפרק מקום שנהגו, ללמד דיש לבטל מנהג שיש בו עבירה ואפילו מנהג שיכול לבא ממנו קילקול, יעו״ש. ועיין רבינו הרמב״ם ז״ל בפיה״מ במס׳ גיטין, פ׳ הניזקין, בענין ואלו דברים מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון. שכתב: ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג, אחר היותם בריאים מחולי המנהגות ומדעות האחרונים ודבריהם, ואין אצלם אלא עניינים נאותים ללשון הש״ס, ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד וכר, עיי״ש. ועיין מהרי׳׳ק, סי׳ ט: הריב״ש, סי׳ קיא; הרשבי׳ש, סי׳ תקסב; מהר״ם אלשקאר, סי׳ ח. ועיין מג״א, סימן תצו ד—ה וסימן תרץ כב. ועיין תשב״ץ ז״ל, ח״ב סי׳ יב והרשב״ץ ז״ל, סי׳ קלח. ובדברים כאלו אין לנו אלא מה שנהגו בהם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
ועיין מהרשד״ם, חיו״ד סימן קצג, שיש לנו ללמוד זכות על הראשונים וכל טצדקי להראות על מה סמכו, ואם אפשר לקיים המנהג ובמקום שאי אפשר אי אפשר, עיי״ש. ועיין שדי חמד, כללים, מערכת מים, כלל לז, מה שהביא משם הרשב״ץ, ח״א סו״ס מט, בענייני המנהג. ועוד שם אסף איש טהור משם כמה רבנים ופוסקים מה שדברו בענייני המנהגים, ומשם יאורו עיניך. ועיין מהר״י פינטו, בספר כסף נבחר, סי׳ א, כתב דמנהג מבטל הלכה, ואפילו במילתא דאית בה נדנוד איסור. כגון ההיא דפי בתרא דתענית, רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר״ח סבר לאפסיקינהו שמענהו מדלגי ואזלי, אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם. הרי דאעפ״י שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום לא תשא וכר, מ״מ סמך על מנהג אבותיהם בידיהם ולא רצה לשנות מנהגם. וכ״כ מהר״י קולון ז״ל, בשורש ט, דהא דרב פשיטא שהיו מברכין עליו כפי מינהגינו שאנו מברכין על ההלל דר״ה כדברי ר״ת ושאר גאונים. ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ואמרינן בפ׳׳ק דברכות דעובר משום לא תשא. ומ״מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם, ואע״פ דפשיטא דרב גדול היה והיה בידו למחות שלא יקראו כלל כאשר היתה דעתו נוטה, ואפ״ה לא רצה לשנות מנהג אבותיי, עכ״ל עיי״ש. ובס׳ אברהם יגל, יש שם פס״ד מענין הזרת התפלה, וכתב שם בזה״ל: ועיני ראו ולא זר בעיר פאם עיר של חכמים, כל בית הכנסת יש לו מנהג בפנ״ע, עיי״ש. והגאון הרב ההבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ יוד אות מח, וז׳׳ל: ט״ב שחל במ״ש יבדיל על הכוס במוצאי ט׳׳ב בלי שם ומלכות. ובמקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, עיין גן המלך, סי׳ קצה. וזל״א, ח״א, מערכת ה, ועיין חמ״ז בפריו ומחצה ויש״י ובערך השלחן ומאמ״ר עיי״ש. ובס׳ שמח נפש, להרי שמ׳׳ח גאגין ז׳׳ל, כתב דמנהג שנהגו באיזה מקומות לברך על איזה דברים יכולים לברך ולא הוי ברכה לבטלה כ״כ התה״ד ז״ל, סימן לד, ועיין מש״כ באות ס, ספק ברכות להקל, ועיין בחת״ס ז״ל, חאו״ח סימן סו, ונתן טעם שאומר אקב׳׳ו, שציונו אל תטוש תורת אמך, עש״ב, ואמרו חז״ל דנקרא בעלם ״תורת אם״ כדאיתא בפסחים בבני בישן שהיו אבותיהם אינם עושים מלאכה בע״ש, ואמ״ל ר״י ואל תטוש תורת אמך. וזה דלא כספר הרדב״ז דסבר דאמבהגא אין מברכין. עיין מחב״ר, סי׳ תרי, אות א.
וראיתי בם׳ פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ קלג, וז״ל: מ״ש הרב פתה״ד, וז״ל וצא ולמד כה המנהג מן מוהריק״ו שו׳ ט, דכתב דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים וכוי. ועוד האריך שם והוכיח במישור, שאפילו מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו. ובשר נ״ד דאייתינא לעיל האריך עוד בזה, וכי דאפילו יבא אליהו ז״ל לבטל את המנהג אין שומעין לו, כמ״ש ביבמות, אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו וכו'. ואין לומר דדווקא במנהג קדום ומוחזק בישראל כמנהג חליצת סנדל הוא דאין שומעין אפי׳ לאליהו, אבל בשאר סתם מנהג שומעין לבטלו עפ״י גדול הדור, אלא אפילו סתם מנהג אין שומעין לו. ואין לחלק בין מנהג למנהג, עש״ב. ומדבריו אלו למד הרב לשון למודים ז״ל, ה׳ שבת דע״ט ע״ב, למנהג שנהגו כשמחלקין הדס ביום המילה בשבת להריח בו, ויש בו בד שיש לו ששה בדים קטנים, דמותר לקטום אותו בד גדול ולחלקו לששה וליתן לכל אחד שיריחו. דאפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים מקדם קדמתא מאז נתיישב בעיר הזאת בפני כמה גדולים וכר אין בידינו לבטל המנהג, שלעולם לא ישנה אדם ממנהג המדינה, ונסתייע מדברי מוהריק״ו הנד, עיי״ש וכד עכ״ל [פקודת אלעזר]. ופוק חזי להרב פחד יצחק, מ״ש בטעם מנהג, וז״ל: זאת ישיב אל לבו להזהיר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב, כאשר השיב הר״ח בלק״ט וכד. וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל וקיימום דור דור ושופטיו וכד במסמרים בל ימוט. כגון השמת עטרת ס״ת בראש הקרואים בש״ת, לבעל משא מלך, וכן ההפטרה ביום הכפורים בלשון יוני, למהר״ם פאדווא, סימן מח. גלוי השערות לנשואות, למהר׳׳ם אלשקאר סי׳ לה. אמירת ש״ץ תפילת המוספין בלא חזרה, למהרלנ״ח סי׳ טז. קריאת ס״ת בטי׳ב ע״ג איש כפוף, לדב״ש סי׳ רמט וכוי. ומהרר״ב זצ״ל, ר״מ בק״ק מנטובה, מסר לי פה אל פה שבהיותו יורד לפני התיבה בימים נוראים, היה נזהר מאוד שלא לשנות בדיבורו ובניגוניו אפילו אות אהת מן המורגל. אפילו שהיה יודע שהגירסא משובשת, ירא וחרד מההיא דמהר׳׳י סגל, בצדקו עליו את הדין שמתה בתו ביוהכ״פ, על שאמר הליחה אחת שלא היו נוהגין לאומרה בקהל ההוא שהתפלל בו, יעו״ש באורך. ובירחון התורני ״הבאר״, דף קנו, בענין מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה וכד, וכתב שח״ו לעשות כזאת בישראל לבטל איזה מנהג אף אם הדבר תימה. ועיין בש״ס הוריות דף יב, שהיה להם בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, ואעפ״כ חששו להם מאד. ועיין בשו״ת חת״ס, יור״ד סימן קז, סוף התשובה, שהעלה שמנהג אבותינו לשנות, איסור תורה הוא אצלנו ועיין בסנהדרין עד ע״א, דבדבר פרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, אפילו לשנויי עקרתא דמסנא ,שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, אפילו שינוי כזה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראל (רש״י שם). ועיין בשו״ע חו״מ, סימן ב, דיש לילך בדור פרוץ אחר זמן ולהוסיף גדרים על גדרי התורה. וידוע שמי שמתחיל לשנות מנהגי ישראל, זהו סימן להתחלת אפיקורסות ומינות, ומי שמשנה מנהג ישראל צריך בדיקה אחריו. עי׳ שו״ת הת״ס, או״ח, סי׳ נא שהאריך בזה וכד עיי״ש.
La periode Romaine
Histoire du Maroc -M.Terrasse
LA PÉRIODE ROMAINE
Au Maroc, comme partout, la civilisation romaine nous est mieux connue par l'archéologie que par les textes. Or depuis une quinzaine d'années on a fait des découvertes nombreuses qui ont apporté beaucoup de neuf.
Les méthodes de fouille et les préoccupations des archéologues ont évolué. On cherchait surtout des œuvres d'art et des inscriptions ou des monnaies. L'étude de ia céramique, « fossile directeur » par excellence, a été très poussée et permet des datations sûres. L'on s'attache davantage à l'histoire des sites, par des méthodes stratigraphiques L'on cherche à connaître la civilisation sous tous ses aspects, matériels et psychologiques la reconstitution se fait à partir des restes, aussi humbles soient-ils, que le sol conserves
On voyait trop la Tingitane à travers Volubilis, par la force des choses, puisque ce site fut pendant longtemps le seul largement dégagé. D'autres villes antiques ont été fouillées, et les résultats amènent souvent à corriger les appréciations antérieures.
- LA DOMINATION ROMAINE. CONDITIONS ET LIMITES
- L'occupation militaire.
La Maurétanie Tingitane n'est pas une province romaine comme les autres. La domination de Rome y a des caractères particuliers : territorialement réduite, peu enracinée, elle semble avoir moins visé le pays en lui-même que la possibilité de fermer un espace vide entre l'Espagne et la Numidie qui étaient parmi les plus riches territoires soumis à Rome (Texte 1).
L'assassinat à Rome du roi de Maurétanie, Ptolémée, en 40 après J.-C. par Caligula, l’empereur fou, ne suffit pas à mettre dans la main de Rome son royaume. Il faut quatre ans d'une guerre très dure pour mater la révolte conduite par un affranchi du souverain, Aedemon. Il faut deux légions et de forts contingents de troupes auxiliaires pour en venir à bout.
Les villes ne soutiennent pas ce mouvement, au contraire. Volubilis par exemple envoie, sous le commandement d'un de ses magistrats, des troupes aider Rome. On comprend cette attitude si l'on remarque qu'Aedemon chercha appui auprès des tribus du Sud, éternellement prêtes aux razzias contre de riches cités. Les généraux romains doivent envoyer des colonnes à travers l'Atlas, jusqu'au Sahara, afin d'éliminer la menace qu'elles faisaient peser sur les communications romaines par leur incursion le long de la Moulouya jusqu'à la côte.
Il semble que malgré ses victoires sur les derniers rebelles, Rome préfère diviser ce vaste royaume de Ptolémée en deux provinces de part et d'autre de la Moulouya : à l'Est la Maurétanie Césarienne, du nom de sa capitale, loi Césarea, à l'Ouest la Maurétanie Tingitane du nom de Tingis (Tanger). C'est l’empereur Claude qui fixe le statut et les limites de cette dernière.
Par la suite la Tingitane est relativement calme. Nos sources ne mentionnent que quelques mouvements peu importants jusqu'à la fin du IIIe siècle, moment où se produit, comme dans tout l’empire romain, une crise sur laquelle nous reviendrons.
Les forces militaires chargées de la défense ont varié en importance du Ier au IIIe siècle. Les détachements sont d'importance numérique inférieure à celle des légions, et de recrutement différent : ils sont aux Ier et IIe siècles composés uniquement de provinciaux, illyriens, espagnols, gaulois, etc. On a compté de deux à cinq « ailes » de cavalerie et de six à neuf cohortes d'infanterie soit au total de 8 à 14 000 hommes. Le chiffre peut paraître faible, mais il est comparable aux effectifs de Numidie et d'Afrique proconsulaire, qui sont plus étendues.
Ces soldats sont stationnés dans des camps. On a retrouvé et fouillé en partie ceux de Tocolosida et d'Aïn Chkour près de Volubilis, et celui de Tamuda; il y en a un à Sala et plusieurs dans les environs de Tanger et de Lixus.
On connaît aussi au Sud de Rabat, à environ 12 kilomètres, une ligne fortifiée constituée par un fossé et un talus, renforcés de loin en loin par des tours de guet dont il ne subsiste que les emplacements. Cet ouvrage, appelé « seguiat el Faraoun », s'étend de la mer au confluent de l'oued Akreuch avec le Bou Regreg.
- Le problème du limes. Les rapports avec les Berbères.
La présence de ce « fossatum » de quelques kilomètres a fait longtemps espérer retrouver le « limes », c'est-à-dire une frontière comme celle qui existe vers le Hodna, en Algérie, sur des centaines de kilomètres.
Les recherches, faites avec les méthodes de prospection aérienne utilisées en Algérie, ont été négatives. Hormis le tronçon déjà connu, on n'a trouvé entre Sala et Volubilis aucun élément permettant de croire à l'existence d'un dispositif fortifié romain. Toutes les ruines qui ont été signalées comme romaines, sont berbères ou musulmanes et d'époque médiévale le plus souvent. Les restes très peu nombreux retrouvés à Annoceur, dans le Moyen Atlas, ne sont pas ceux d'un poste, mais proviennent de Volubilis.
A l'Est de Volubilis des recherches ont été menées pour trouver la liaison avec la Maurétanie Césarienne : on ne trouve aucun témoignage de la présence romaine; des nombreuses ruines de la région d'Oujda aucune n'est de construction romaine. Le premier poste romain de Césarienne est Numérus Syrorum, près de Lalla Marnia; il est tenu par des auxiliaires syriens, chameliers spécialisés dans les patrouilles au désert. Il n'y a donc pas de liaison permanente, aménagée entre les deux Maurétanies. Ces conclusions ont de quoi surprendre, mais ne semblent pas pouvoir être mises en doute.
Comment alors est assurée la sécurité de la province et de quelle manière se font les relations par voie terrestre avec la province voisine ? Entre Sala et Volubilis les obstacles ne semblent pas suffisants. Au contraire la configuration du terrain, les forêts, peuvent être aussi favorables aux attaquants qu'à la défense. On peut se demander si chaque cité n'assure pas sa défense : Sala avec son micro-limes, Volubilis entourée d'un rempart et protégée par des camps militaires, Lixus avec son rempart préromain. Mais ces remparts de ville n'ont pas une grande valeur défensive, et en général Rome ne fractionne pas les forces militaires; au contraire elle excelle à organiser de vastes dispositifs.
Une autre hypothèse peut être avancée sur la base des études faites sur le « limes » de Numidie. Il est démontré que ce n'est pas une frontière fortifiée linéaire, mais un dispositif profond, allant jusqu'à 60 kilomètres, et dont les pièces maîtresses sont des routes et des camps. La défense y est mobile, active. Le « fossatum » n'est que le dernier obstacle, continu, en arrière de môles défensifs échelonnés, eux-mêmes précédés d'avant- postes destinés à tâter l'ennemi. La province de Maurétanie Tingitane, peu étendue, mais disposant d'effectifs importants, et occupant une position stratégique particulière, entre l'Espagne et l'Afrique romaine (Africa et Numidie), contrôlant l'entrée de la Méditerranée, ne peut-elle être considérée dans son ensemble comme un « limes » ?
Quoi qu'il en soit il faut étudier les rapports avec les tribus berbères, voisines des cités occupées par Rome, mais hors de sa domination.
On connait à Volubilis treize inscriptions qui se réfèrent aux Baquates, seuls ou avec un autre « peuple ». Sauf une, ce sont des inscriptions qui commémorent des traités ou des renouvellements de traités, des « autels de paix ». Elles sont plus nombreuses pour le 111e siècle. La dernière date de 280. Elles nous font connaître neuf noms de princes indigènes. Certains se succèdent de père en fils, et ont adopté un nom romain, signe qu'on leur a accordé le droit de cité. L'épitaphe du fils de l'un d'entre eux a été retrouvée à Rome où il mourut à l'âge de quinze ans (Texte 2).
Ces princes « alliés » de Rome, en fait ses protégés, reçoivent d'autant plus d'avantages qu'ils sont soumis. Et ils le sont jusqu'à la date où s'arrête notre documentation. On ne peut les rendre responsables de l'évacuation de Volubilis.
Ces Baquates ne sauraient être assimilés aux Berrhouata. On retrouve plutôt leur nom chez les Boqoya du Rif. En effet ils occupent une zone au Sud et à l'Est de Volubilis, du Moyen Atlas à la Moulouya. Cette position fait comprendre l'importance du rôle qu'ils ont à jouer : ils gardent les communications avec la Césarienne. La basse Moulouya est menacée par les Bavares qui ont tenté d'absorber les Baquates au début du me siècle, mais Rome est intervenue pour empêcher ce regroupement. Déjà vers 170, les Baquates ont failli être absorbés par les Macénites, et Rome a rétabli « l'indépendance » de ses protégés. C'est vers ce moment qu'est construit le rempart de Volubilis, signe qu'une certaine menace plane alors.
A Banasa on a retrouvé une table de bronze portant la décision de Marc-Aurèle d'accorder le droit de cité à des notables d'une tribu voisine appelée Zegrense. A Sala on n'a rien retrouvé d'identique. Est-ce le hasard ou bien le fossatum rend-il moins nécessaires des accords avec les chefs des tribus voisines ? On peut aussi bien penser que les Autololes, redoutables selon Pline, refusent l'entente, ce qui a rendu nécessaire le fossé fortifié.
On est en droit de se demander si la bonne entente avec les Baquates et les Zegrenses n'a pas dispensé de la construction d'une ligne continue. Cependant sur toutes les frontières de l’empire la même diplomatie existe : Rome cherche à gagner certains chefs locaux et à s'en faire des auxiliaires dociles, des tampons entre elle et les tribus sauvages au-delà.
On pourrait dire que l'entente avec les chefs locaux continue la politique que Rome a eue auparavant envers les rois maurétaniens, qui jouaient déjà ce rôle.
Chroniques Hebraiques de Fes et autres temoinages
Chroniques Hebraiques de Fes et autres temoinages
Que pouvons-nous apprendre des manuscrits hébraïques sur la condition des Juifs de Fès?
Des chroniques de Fès traduites en Français par Georges S. Vajda dans Un Recueil de textes historiques judéo-marocains, de même que les ouvrages Yahas Fès (Les annales de Fès) de R. Abner Hassarfati, ou encore Kissé hamelakhim de R. Raphaël Elbaz donnent un aperçu du vécu des communautés juives dans la ville impériale de Fès. Le rabbin Yaakov Méïr Tolédano auteur de l'ouvrage historique Ner Hama'arav (Le flambeau du Maghreb) cite de nombreux témoignages écrits qu'il a collectés de son vivant. Ces écrits sont par ailleurs corroborés par les témoignages des visiteurs européens et par certains chroniqueurs musulmans. Nous en mentionnerons quelques épisodes. Certains événements marquants furent délibérément déclenchés contre les Juifs en tant que tels. D'autres, dans des moments de troubles, affectèrent l'ensemble de la population, mais la communauté juive le fut plus encore en raison de sa vulnérabilité endémique. Le fait que durant les crises de famine les apostasies se multiplièrent, en dit long sur la condition encore plus désespérée des Juifs. Jane Gerber qui a étudié les sources juives traitant des événements majeurs dans la vie de la communauté de Fès dans l'ouvrage Jewish Society in Fez 1450-1700, est arrivée à la conclusion suivante : « Bien que les Juifs de Fès représentent la meilleure des conditions à laquelle pouvaient aspirer les Juifs du Maroc… l'étude approfondie des sources hébraïques nous révèle que les Juifs vivaient dans la peur constante, et qu'ils faisaient toujours l'objet d'attentats.»
Il y eut l'épisode de 1465…
En 1465, des révoltes contre le souverain se traduisirent par le massacre de plusieurs milliers de Juifs. Le fait que le vizir juif Aharon Ben Batash eut osé se promener au Mellah en cheval, noble monture réservée aux seuls Musulmans, aurait été à la source de la révolte qui fut cautionnée par une partie des Oulémas de la ville. Beaucoup de Juifs s'enfuirent ou se convertirent. D'autres villes joignirent le pas à l'appel à la guerre sainte de Fès. Les convertis firent l'objet d'une surveillance constante et le nouveau cadi de la ville leur permit de retourner au judaïsme pour autant qu'ils se soumettent au pacte d'Omar qui définit les rapports avec les non-Musulmans. Ce fut l'une des rares fois dans l'islam où l'on permit d'abandonner l'islam pour revenir au judaïsme, l'apostasie étant normalement punie de mort. Léon l'Africain et Luis de Marmol Carvajal qui visitèrent la ville de Fès à cette période rapportèrent que ses Juifs devaient porter des souliers de paille. À partir du XVIe siècle, ils durent payer une taxe spéciale pour avoir le droit de chausser des sandales à l'extérieur du Mellah et des souliers à l'intérieur du Mellah.
En 1553, lorsque les Turcs occupèrent brièvement la ville de Fès avant d'être repoussés, la communauté juive dut payer 20 000 dinars pour échapper au pillage.
Du XVe au XVIIe siècle, les dirigeants de la communauté interdirent la fabrication du vin de peur que les Juifs ne soient accusés de placer une bouteille de vin dans une mosquée, suite à une ancienne accusation non fondée et qui s'était soldée par des persécutions. Le rabbin Saul Serrero relata qu'en 1646, suite à l'incitation de Mohamed Al-Haj, les synagogues de la ville furent pillées et détruites et l'on ne put sauver les rouleaux de la loi qu'en échange d'importantes sommes d'argent. Pour échapper aux persécutions, les Juifs de Fès s'enfuirent pour trouver refuge à Meknès en 1549 et en 1701.
Il y eut également des taxes arbitraires
Cela se produisit sous la menace de façon répétée. Ainsi, à la mort d'Al Mansour en 1603, ses enfants Zidane et Abdallah se firent la guerre pour prendre le pouvoir. Moulay Zidane régnait à Fès. Le soir de Kippour de l'an 1610, il exigea des Juifs une taxe spéciale de 10 000 onces et menaça de doubler la somme si elle n'était pas remise dans les vingt-quatre heures. Le lendemain de Kippour, Abdallah vainqueur entra à Fès et exigea également un autre don d'un montant équivalent. Cet épisode est rapporté par le rabbin Saul Serrero : « À l'annonce du ministre Barihane, il y eut un grand cri et toute la ville s'émut le soir de Kippour et le jour de Kippour. Le Saint Jour fut profané et toute la nuit et le jour on collecta l'argent; les rabbins pleurèrent et gémirent… et perdirent toute joie et allégresse. Il faut ajouter à cela de nombreux fléaux… Moulay Zidane fut capturé, le tyran Barihane mourut et Moulay Abdallah s'approcha de la ville. Il refusa de recevoir la délégation juive conduite par Jacob Routi et lui dit : « Vous vous êtes réjoui à la venue de Moulay Zidane et en retour il vous a opprimé.» Le lendemain, il envoya un émissaire de mauvais augure qui exigea 20 000 onces comme cela avait été fait pour Moulay Zidane… Malheur aux yeux qui ont vu cela et combien de Juifs et de sages souffrirent, moi le petit Saul également. Nous suâmes sang et eau pour tenter de réunir la somme et le jour de fête de Soukot fut profané… Quelques Juifs furent attrapés et perdirent tous leurs biens. Des convois de fuyards furent attaqués… Nous perdîmes mille quatre cents âmes, des centaines de jeunes âmes innocentes.» L'année suivante, « les Arabes avaient pénétré dans la ville de Tadla, détruit les maisons et livré aux flammes 50 rouleaux de la Thora, 2000 exemplaires du Pentateuque et de nombreux autres livres…» Ajoutons que sous Moulay Abdallah, bien des habitants des villes s'exilèrent à la campagne afin de ne pas être soumis à l'impôt exorbitant (500 000 Mitqals) imposé sur les citadins.
Lorsque les représentants de la communauté se rendirent à Meknès pour informer le sultan des abus auxquels se livrait son fils Moulay Hafid à Fès, le sultan fit tirer sur la délégation, et la condamna au bûcher. La peine fut commutée pour les survivants auxquels fut imposée une amende de vingt qentars d'argent. Les mémoires de Samuel Ibn Danan rapportent cet épisode en ajoutant : « Qui peut relater les calamités et les malheurs qui ont passé sur nous durant la vie (de Moulay Hafid) et par suite de sa mort, je ne saurais relater dans cet écrit tous les lourds impôts que la communauté de Fès dut payer cette année.»
Une ordonnance rabbinique de 1691 rappelle « les malheurs et les calamités qui se sont abattus sur les communautés, la pression fiscale de plus en plus forte, les difficultés de la vie, la diminution des moyens de subsistance… Des gens jadis fortunés ne peuvent plus apporter aucun secours aux indigents de la ville dont le nombre croît sans cesse.»
Natif de Salé, le Rabbin Hayim Benattar auteur du commentaire biblique Or Hahayim qui abandonna le Maroc pour s'installer en Terre Sainte, fut l'une des plus grandes figures rabbiniques du judaïsme marocain durant la première moitié du XVIIIe siècle. Il écrivit : « Si vous deviez comparer notre exil, il est bien plus difficile que celui d'Égypte. Les Égyptiens ont fait travailler les esclaves mais les ont quand même nourris et vêtus; tandis que l'exil des Ismaélites – heureux celui qui n'en a pas connu l'amertume – non seulement ils (les Ismaélites) ne donnent pas de salaire, mais exigent des taxes; une personne est détroussée de tout et on exige de lui ce qu'il n'a pas, et on lui fait avaler ce calice jusqu'à ce qu'il en meure.»
Il est important de souligner que ce ne sont là que des échantillons d'une longue liste d'abus rapportés de façon émouvante.
Quel était le recours des Juifs?
Les prières, les suppliques et les lamentations sur un ton quasi désespéré fut le lot de plusieurs générations de façon intermittente. Ainsi, à la veille de l'invasion de Fès du temps de Moulay Abdallah, le témoignage suivant est rendu dans l'ouvrage Ner Hama'arav (le flambeau du Maroc) du rabbin Jacob Meir Tolédano : « Les gens de Fès… sont venus jusqu'aux portes de la ville et voulurent les défoncer. Nous avons fait des prières de supplication, nous avons réuni tous les enfants du Talmud Thora (école religieuse), petits et grands devant un Séfér Thora que nous sortîmes dans la rue; tous les sages entourèrent les enfants et pleurèrent à grande voix en disant : « Frères d'Israël : Sachez que nous n'avons pas de mérite à demander quoi que ce soit si ce n'est au nom des jeunes innocents ! ». Les enfants déclamèrent le passage des treize attributs divins de Vaya'avor (prière de Kippour); petits et grands versèrent des grands pleurs. Les anciens octogénaires qui y assistaient témoignèrent qu'ils ne virent pas de leur vie des pleurs tels que ceux- là. »
La riposte armée était exclue. Il ne restait que la prière. Encore et encore. La perception était que la main de Dieu était partout. Il arrivait que les rabbins appellent à faire des autocritiques ou même des confessions publiques. Ainsi, R. Vidal Hassarfati rapporta : « Beaucoup de personnes qui en avaient offensé d'autres leur firent des excuses publiques. Il y en a un qui avoua un méfait commis trente ans plus tôt. Beaucoup de personnes firent des restitutions d'argent et d'objets et ce fut là une journée de grand salut.