הרב יעקב אביחצירא נינו של רבי יצחק-רבנו רבי יצחק אביחצירא זצוקל"ה
ואתה תחזה
רבי יצחק הי״ד וזצ״ל היה ידוע בכוח קדושתו כמלומד בנימים, וישנם סיפורי מופתים רבים עליו שחלקם הועלו על כתב וחלקם לא. אנו נציין שנים מהמפורסמים שבהם (שהובאו בכמה ספרים), ואשר מעידים על ראייתו הרוחנית הכבירה של רבי יצחק. אחד מתלמידיו הרבים של רבי יצחק, הרב יוסף אמסלם זצ״ל, שנפטר בתש״מ באשקלון, סיפר באחת ההזדמנויות על אשר ראה בעיניו, בסוכתו של רבי יצחק הי״ד.
רבי יצחק נהג לערוך סעודה מיוחדת לכבוד כל אחד מהאושפיזין קדישין, בחג הסוכות, וביום של האושפיזא יצחק אבינו, היה עורך סעודה גדולה מיוחדת בפארה ובשמחה ששרתה בה. באחת מאותן הסעודות, לאחר שהקרואים הרבים נטלו ידיהם, נטל גם רבי יצחק את ידיו, אחז רבי יצחק בפת בשתי ידיו והזמין את האושפיזין קדישין, אך במקום לברך על הפת ולבצוע העלה לפתע בת צחוק על שפתיו, שנמשכה שעה ארוכה לתימהונם של כל המסובים. כל זמן שישב כך, איש לא העז להוציא הגא מפיו, ולמרות שכולם הבינו שמתרחש דבר מיוחד לנגד עיניהם, המתינו בסבלנות לברכת המוציא של הרב.. לאחר דקות ארוכות חזר כאילו רבי יצחק אל עצמו, ובצע על הפת.
מקורביו מיהרו לשאול אותו על מה ולמה ראה לעשות הפסק כה גדול בין הנטילה לבציעה? וענה להם רבי יצחק: "מה אעשה, כשראיתי את שבעת האושפיזין מגיעים לסוכה, ומעלים על שפתותיהם חיוך רחב שהעיד על שביעות רצון מסעודתנו, לא יכולתי שלא להצטרף אליהם ולחייך גם אני, ורק כאשר חדלו לחייך, הפסקתי גם אני וברכתי את ברכת המוציא".
רבי יצחק, כשאר בני המשפחה, ידע גם לנהוג בתקיפות, ולעמוד בפרץ נגד כל סטייה מהיושר והטהרה, ולא נרתע מפני איש, רק האמת היתה נר לרגליו.
פעם, באחת מנסיעותיו, התארח אצל בעל בית חשוב שהחליט לערוך סעודת מצווה לכבוד אורחו הדגול. הוא הזמין לסעודה את כל ידידיו ונכבדי העיירה. בראש המוזמנים היה ראש הקהל, שאיחר משום מה להגיע. רבי יצחק שבתחילה הסכים שימתינו לראש הקהל, קרא לאחר זמן קצר לבעל הבית, וציווה עליו שיתחילו בסעודה, כי אין זה מן הראוי שציבור גדול ימתין, ואפילו לראש הקהל. המארח לא היה יכול לסרב לרבי יצחק, אך הוא הסביר לו שראש הקהל שלהם הוא אדם מאוד קפדן, ובפרט בדבר הנוגע לכבודו, ולא יעבור בשתיקה על פגיעה בכבודו, כאשר בסעודה כל כך חשובה לא הואילו להמתין לו. רבי יצחק פסק שבכל זאת יתחילו בסעודה. לקראת סוף הסעודה, הופיע ראש הקהל. לא היה קשה להבחין בזעם שהצטייר על פניו על ש"נתיניו" העזו לוותר על נוכחותו בראש המסובים. הוא הפנה מבט מאשים לעבר בעל הבית, אך טרם פתח בעל הבית את פיו, קם רבי יצחק והחל לחרף ולגדף את הנכנס ולא חסך ממנו מילים קשות ומעליבות, תוך שהוא מצווה עליו לעזוב מיד את הבית. ראש הקהל, ההמום הפנה את ערפו, ומיהר לעזוב את המקום. כל הנוכחים נבהלו מאוד מהתנהגותו היוצאת דופן של רבי יצחק, וחרדו מאוד מתגובתו החריפה של ראש הקהל, שיהיה בה גם מסתמא משום בזיון לרבי יצחק. אולם רבי יצחק המשיך את הסעודה, כאילו לא אירע דבר.
למחרת, הביע בעל הבית את צערו על התקרית שארעה עם ראש הקהל, וביקש עצה מרבי יצחק איך לפייס אותו. רבי יצחק אמר לו שאין הוא יודע על מה הוא סח, וכי הוא מעולם לא חרף ולא גידף את ראש הקהל שלהם. המארח הופתע מאוד מתגובתו של רבי יצחק. אז אמר לו רבי יצחק, שהוא לא הפנה את כעסו ודבריו כלפי ראש הקהל, שבכלל לא הבחין בו. אלא, הסביר, ראה פתאום איזה מלאך רע ומשחית שנכנס לחדר באותו רגע ממש שהגיע ראש הקהל, ועל כן קם ממקומו והתפרץ כלפיו וגרש אותו
בעל הבית נדהם מדבריו של רבי יצחק, וביקש הסבר. ענה לו רבי יצחק, שכל אדם העובר עבירה, בורא לעצמו קטגור אחד – מלאך משחית, שמטרתו להענישו על העבירה, אלא שהקב״ה שהוא ארך אפים, אינו מרשה לו להרע לבעל העבירה שייברא" אותו, אולי יחזור בתשובה ובכך יבטל את הקטגור המשחית. אם לא יחזור בתשובה, כשיבוא יום הפקודה, אותו משחית שהמשיך ללכת אתו כל חייו עלי אדמות יעניש אותו על אותה עבירה. על כן, סיים רבי יצחק, נראה שראש הקהל שלכם עבר עבירה גדולה אמש, ואותו משחית נוצר מכוח אותה עבירה, וראיתי שהוא עומד להיצמד אליו כל הזמן, לכן קמתי וגירשתי אותו.
לאחר ששמע את ההסבר של רבי יצחק, הלך בעל הבית אל ביתו של ראש הקהל, על מנת להתנצל על מה שאירע. כאשר החל לדבר, הפסיקו ראש הקהל ואמר לו: "אין אתה צריך להתנצל על מה שאמר רבי יצחק, רבי יצחק הוא צדיק וקדוש, והוא כנראה יודע מדוע התפרץ נגדי ואמר מה שאמר, אני לא מקפיד עליו בכלל, וגם איני מקפיד על אף אחד מכם, על שלא המתנתם לבואי להתחלת הסעודה.
נרעש ונפעם, יצא בעל הבית מביתו של ראש הקהל, ופרסם בין ידידיו את אשר נודע לו מרבי יצחק ואת האישור לדברים שקיבל מתגובתו של ראש הקהל. בעקבות מעשה זה גדל כבודו של רבי יצחק בעיניהם של כל בני אותה עיירה, שאף פרסמו את גדולתו וקדושתו, ואת כוח ראייתו הסגולית והטהורה.
זמרת י-ה
ידוע שאצל אבותינו ורבותינו הקדושים עבודת ד׳ האמיתית, הייתה חייבת לעבור דרך מסך של שירה ופיוט, לאל הבוחר בשירי זמרה.
ביהדות מרוקו המעטירה היו צדיקים רבים שחיברו פיוטים, ולכל אחד מהם היה קובץ פיוטים משלו.
רבי יעקב אביחצירא זצ״ל וזרעו אחריו, כתבו פיוטים רבים, וברבות השנים כונסו כל פיוטי רבני משפחת אביחצירא לספר אחד, הלא הוא הספר המפורסם "יגל יעקב". בין הפיוטים שזכו להיות מושרים לרוב הם פיוטיו של רבי יצחק אביחצירא זצ״ל. רבי יצחק חיבר פיוטים רבים לכבוד התורה ולכבוד השכינה, פיוטים על אביו הקדוש והטהור רבי יעקב זצ״ל ועוד.
את פיוטו האחרון "יום השביעי" לכבוד שבת קודש, כתב רגעים אחדים לפני מותו על קידוש ד', וכפי שיסופר בחלק הבא.
היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
מערביים נקראים תושבי ארצות אפריקה הצפונית : מרוקו, אלג'יר ותוניסיה, הידועות בשם הכללי הערבי : אלמע'ראב ( אלמגרב ) – המערב, כי שוכנות הן מערבה מארץ ישראל ושכנותיה.
עוד מדורות קודמים שררו יחסים הדדיים בין היהודים המערביים והיהודים תושבי ארץ ישראל. הרבה ממנהיגי ארץ ישראל היו רווחים בחיי הדת של המערביים, וזה כנראה לא היה לשביעות רצון חכמי בבל, שאמרו ליטול לעצמם ההגמוניה על העולם היהודי באותם הימים. אחד מהם מספר באגרתו את יהודי המערב בראשית המאה התשיעית " שמענו שבאו אצלכם מישיבה ומהן שהיו קודם בארץ ישראל ולימדו מנהג ארץ ישראל "
יהודים מהמערב עלו אל ארץ ישראל עוד מימים קדומים, יש מהם כעלי רגל ואחרים, כתושבי קבע. הם נשאו להם נשים בארץ והתעוררה השאלה בדבר ים של גלויות אם חל על העולים הללו " ובני אפריקה נשאו נשים בארץ ודרו בה, אם עדיין לא שהו שנים עשר חודש חייבין לשמור שני ימים טובים כמקומן…ואם שהו שנים עשר חודש מכאן ואילך אף על פי שעתן לחזור נוהגים כאנשי ירושלים עד שחוזרים למקומן.
בין תושבי ירושלים במאה האחת עשרה, בימי שלטון המוסלמים, היה אחד מיוצאי אפריקה, שנקרא בשם ערבי : אבו זוּבּר צדקה אלמע'רב – המערבי. ממנו נשאר בגניזת מצרים מכתב ארוך כתוב האות עברית, בשנת 1080 בקירוב, בו הוא משתקף המצב בירושלים עירו, תנאי הדיור ומקורות הפרנסה.
הוא מספר על קושי השגת דיור " ועמדנו לשכור בית, בשכונת בית הכנסת, השייך לאיש מוסלמי בעד חמישה דינרים לשניה שלמה ושיקבל אותם לפני שיכנסו. אבל כאשר הבאנו את חמשת הדינרים אמר " שישה דינרים ! ולא נפחית מזה כלום…עזבנו את זה ושכרנו חדר קטן השייך לאשה יהודיה בעד שני דינרים…ובית מרחץ בשכנותו בשכונת היהודים, והחדר קרובת לבית הכנסת ואצל אלרבאעייא.
אלרבאעייא הוא שם ערבי למבנה שהיה בעיר העתיקה ואולי היה מרובע בצורתו ומכאן שמו הערבי שפירושו המרובע. כמדומני שאין זכר לשם זה במקור אחר.
הכותב מספר על עסקיו : " ואחנו בארץ הזאת איינו חושבים את עונת התבואה לגדולה וכבר טעם כל אחד מזה את היוקר. ה' ייטב האחרית ! ואין מיחא "….מזכיר הוא אחד בשם יצחק, ישמרהו האל, אחרי שחכינו לו עשרה חודשים בא לקברי אבות וקנה חטים ".
קברי אבות הוא כינוייה של חברון שבה קברי האבות ונשותיהם. הוא מסיים מכתבו הארוך " " ושמחה גדולה מאוד תבוא אל לבי כשתגיע אלי…וידיעות שבהן יודיעונו, על הנשמע, בארצות המערב. כי אני משתוקק כאן לשמוע ידיעה.
על גורל יהודי אחר שבא מאפריקה הצפונית לארץ, באמצע המאה האחת עשרה, ידוע מתוך תשובה על מכתב אל מכירו, הכתוב ערבית באות עברית. יהודי זה מוצאו כנראה מקירואן, עיר מפורסמת בתקופה זו בארץ תוניס.
הוא כותב : " ובנוגע למה ששאלת, אם התיישבתי כאן ואם מוצא אני כאן פרנסה, הארץ היא מתה ותושביה עניים כמתים, וביחוד ירושלים, אין שוחטים כאן לא לימי חול ולא לשבת והעופות כאן מלוחים, והארץ קרה במשך תקופה ארוכה…הייתי מבקש ממך שתואיל לקנות לבת דודתי עטיפה לספר תורה ולמסור את כל זה למי שנוסע לקירואן.
עברה עלי כאן וברמלה מחלה קשה ולא הייתה כל תקווה לשום אחד לא לי ולא למי שאתי. ונשארנו ברמלה חודש ימים, שוכבים, במטה ובירושלים עוד יותר, ונאמר ברוך גומל לחייבים טובות…."
בתעודה אחרת מיהודי מערבי שנמצאה בגניזה והיא משנ ד"א תתי"ח, מאת תושב ירושלים שעלה אליה מהעיר ברקה, באפריקה הצפונית : " מעיד על עצמי אנא יוסף בן שמריה אשר מברקה שאהיה מהיום הזה לעלם מתהלך בירושלים.. אוהב את אוהבי אדוננו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב…והעדתי על עצמי כלל הזקנים וסמוכי הישיבה הקדושה… בירושלים תבנה והיכל יסוד "
מעניינת אגרת אחרת שנכתבה מאת משה הספרדי השוכן בירושלים עיר הקודש אל קהילת היהודים בעיירה וארגלאן, והיא משנת תל"ב לתאריך המוסלמים – 1041 לספירה. וארגלאן היא עיירה קטנה ונידחת, דרומה מהעיר אלג'יר ובגבול מדבר הסהרה.
האגרת כתובה ערבית באות עברית ומספרת על מצב משפחת הכותב ומבקש את קרוביו לבוא אליו : " אנו מציעים בקשתנו שנפגש עמהם בקרוב פה בירושלים עיר הקודש בשעה מוצלחת בחנו ובחסדו. ואבקש מה' ברוך הוא שיעתר במהרה לתפילות הנאמנות שאני מתפלל למענם פה בעיר הקודש לפני הבית הנעלה הזה.האל יקרב שכלול בנינו בימינו ובחיינו. "
הוא מספר על מצב קרוביו בארץ : " ושתי הבנות בירושלים. בתו הראשונה רחל היא בעיר רמלה וגרה שם עם בעלה…אני מתפלל בשלומם ובשלום כל העושה חסד שעוזר לי להיות פה עיר הקודש…ואני מודה ומתפלל הרבה לשלום אבות העדה הזקנים הנכבדים השוכנים בוארגלאן…האל ירבה כבודם, שהם גמרו לבוא הנה ירושלים עיר הקודש יחד עם אחרים….כבר שלחתי לפני זמן רב….ספר גדול מאוד שהיה בו פירוש כל מלה קשה מהתורה והמקרא ובאור גזרתה, כדי שיובא אל וארגלאן "
Boycott des produits allemands
En raison de la pression de la Résidence et du peu d'enthousiasme manifesté par les grands négociants juifs pour l'appliquer, ce mouvement de boycott devait marquer le pas, malgré les appels répétés de l'hebdomadaire sioniste de Casablanca, L'Avenir Illustré. Voici par exemple son éditorial du 31 octobre 1933
" Tout produit allemand doit nous brûler les mains… Un franc dont nous enrichissons le Reich est une balle qui sera tirée contre nos frères. Israël doit prouver au monde entier que la solidarité juive est une réalité
Le journal ne tarda guère à déplorer les manquements à ce devoir de solidarité avant de conclure à l'échec du mouvement — il est vrai dans un contexte de marasme économique général
« Le Comité de boycottage a été saisi de faits relatifs à la conduite de commerçants juifs de Casablanca et d'autres villes qui continuent d'acheter des produits allemands… Au Maroc, quelle est l'action du Comité de boycottage ? Nulle… Consommateurs, abandonnez à leur sort ceux que la cupidité a aveuglés, au point de leur faire oublier leur devoir juif… (30.11/1933)
Le boycottage s'est traduit seulement par une plus grande ardeur du commerce local à stocker les produits germaniques… Ici, on gratte l'étiquette " made in Germany ". Là, on la couvre de papillons moins compromettants. » (30. 1.1934)
Malgré le pessimisme d'un journal aussi militant, il ne fait pas de doute que le boycott juif eut une grande influence sur le ralentissement du développement des exportations allemandes vers le Maroc. Berlin avait espéré qu'elles connaîtraient un nouveau dynamisme, comme avant la première guerre mondiale, après la détente avec la France et la levée des restrictions draconiennes au séjour des négociants allemands, suite à l'accord de début 1933
L'observateur allemand exagérait l'importance du boycott et des expressions de solidarité avec les Juifs d'Allemagne pour expliquer le regain de tensions entre Juifs et Arabes – qui relevait bien plus, comme nous le verrons, des difficultés internes et des échos des événements de Palestine. Il ne fait toutefois pas de doute qu'elles eurent une influence sur l'affaiblissement progressif de la campagne de boycott. Comme dans tous les autres pays d'ailleurs, le boycottage ne pouvait être aussi strictement préservé pendant des années, sans provoquer des tensions avec les autres habitants et susciter l'accusation de préférer la loyauté juive à l'intérêt national local
Propagation de l'antisémitisme européen
Mais ce que les Juifs du Maroc redoutaient davantage, c'était l'importation de l'antisémitisme classique européen. Ils craignaient ce déferlement de haine autant, si ce n'est plus, que les éventuelles manifestations d'hostilité de la part des Musulmans… Sans jamais atteindre, ni même s'approcher de sa folle et virulente version algérienne, l'antisémitisme des colons français du Maroc avait trouvé, dans ces circonstances, l'occasion de distiller son venin, en particulier dans la presse et de susciter de nouveaux troubles de rue. Mais malgré ses excès, cette propagande européenne agressive et sa variante musulmane locale, émanaient d'une minorité sans véritable prise, ni sur la colonie française, ni sur les masses musulmanes. Cette agitation restait pour l'heure limitée essentiellement à la presse et à la littérature. Ainsi, L'hebdomadaire d'extrême-droite, Le Soleil du Maroc, ne se gênait pas pour ressasser, sans vergogne, tous les griefs, importés d'Algérie, contre la trop rapide et insupportable émancipation des Juifs marocains, au détriment des colons et des indigènes musulmans (Editorial du 8 juin 1933)
« Au temps du maréchal Lyautey, les divers éléments autochtones et immigrés constituant la population marocaine, vivaient en bonne harmonie, dans une collaboration collective qui laissait à chacun sa place au soleil. Sévèrement vigilant sur tout ce qui risquait de compromettre cette harmonie, le maréchal, connaissant les Juifs, ne leur permettait aucun écart hors de la route commune. Mais pour le malheur du Maroc, M. Steeg succéda à ce grand homme. M. Steeg et ses politiciens néfastes, uniquement guidés par leurs ambitions personnelles, leurs intérêts particuliers, et inféodés à la finance internationale en majorité juive, accordèrent toute licence au Maroc à leurs congénères… C'est ainsi que, fort de l'appui de M. Steeg, M. J. Thursz Juif international et militant sioniste, fonda en 1926 L'Avenir Illustré. Profitant du précédent, des Juifs nord-africains d'origine algérienne et tunisienne qui forts, de leur expérience en cette délicate matière, auraient dû se montrer plus raisonnables, fondèrent à leur tour L'Union Marocaine. Cet organe affirma d'abord son intention de barrer la route aux juifs internationaux de L'Avenir Illustré et de faire de la propagande française. Mais cejournal accomplit une besogne encore pire que celle perpétrée par la feuille sioniste, en prétendant hausser les Juifs marocains au-dessus des Musulmans marocains, les uns et les autres, sujets du sultan, et au même titre, protégés de la France
Symptôme supplémentaire de cette montée de l'animosité contre les Juifs, dans la colonie française, cet article du quotidien La Dépêche de Fès, pourtant réputé modéré, en date du 20 juin 1933 :
" Un des principaux défauts qu'on leur reproche est d'être trop envahissants, d'oublier la situation dans laquelle ils se trouvaient à l'origine du Protectorat et de faire étalage de leur richesse orgueilleuse
Au Maroc, toutes les carrières leur sont ouvertes. Ils peuvent s'adonner à toutes les branches du commerce, mais ils ne doivent pas prétendre occuper toute la place. Ils doivent songer que le Maroc est loin de leur appartenir et que leur premier devoir envers la France qui les a sauvés, est de ne pas gêner les Français qui sont venus au Maroc pour y travailler et y vivre
Nous ne ferons pas l'injure de croire que l'Administration n'a pas déjà songé à tout cela, mais alors, qu'attend-elle ? Car, à force de traîner le boulet qui s'alourdit d'année en année, le colon finira par tomber pour ne plus se relever. Il y a quelques jours, une dame parisienne de passage à Casablanca, ayant eu l'occasion de causer avec un Juif indigène, l'entendit prononcer ce mot ? " Si le Maroc est tel que vous le voyez c'est grâce aux Juif
Un mot n'est qu'un mot. Mais il est significatif d'un état d'âme. A quoi bon le cacher ? Lors des incidents de Rabat et de Casablanca, une partie de l'opinion n'était pas mécontente de voir les Juifs indigènes molestés par les Arabes. Pourquoi ? Précisément parce qu'il y a des Juifs qui manquent de modération dans leurs appétits, ne se contentent pas d'une bonne place au soleil, mais cherchent à accaparer le pays pour leur seul profit. La France au Maroc ne fait pas de différence entre les Juifs et les autres hommes. Sans doute a-t-elle raison. Mais à ceux-ci de prouver par leur conduite sociale qu'elle n 'a pas tort
קהילה קרועה – ירון צור
בהיות הג׳וינט ארגון מערבי מסודר התבססה תוכנית הסיוע שלו על נתונים סטטיסטיים ועל סקר שיטתי. הסקר נעשה בשלוש הערים שבהן היתה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במרוקו באותה עת: קזבלנקה, מראכש ורבאט, וכן בעיירה גדולה, דמנאת. נתון רקע חשוב שמסר ארונוביצ׳י לימד שהתרכזות היהודים בערים אולי אינה תופעה חדשה, אך היא הולכת ומתחזקת תחת שלטון הצרפתים. היתה זו תוצאה של אחת התופעות הבולטות ביותר בתולדותיה של מרוקו בתקופה הקולוניאלית – ההגירה הפנימית, תהליך המעבר של אוכלוסין מן הכפרים אל הערים ומדרום מרוקו ופנים הארץ לאזור החוף. ההגירה הפנימית היתה בראש ובראשונה פועל יוצא של כניסת מרוקו לחוג הארצות שהתחוללו בהן תהליכי מודרניזציה. בנסיבות אלו ירד מעמד החקלאים בהשוואה לתושבי הערים, שבהן התפתחו תעשיות, והעניים יכלו לנסות להתפרנס שם כפועלי חרושת ובמקצועות אחרים, וליהנות גם משירותים בתחומי החינוך,הרפואה ומתרבות פנאי – שלא היו קיימים באזורי הכפר. בספרו אימת החלום מתייחס נ״מ שטרית לתופעה הזו:
בעיירה גוראמה לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי האסלם במסגדים בכל כפר וכפר. עקו משה היה יהודי פיקח ובקיא בתורה וחוכמתה. הוא היה אולי היחידי בגוראמה שהתקומם נגד שיטות המשטר הצרפתי, ונהג לומר בגלוי ובלי פחד שהצרפתים במרוקו מנצלים את האוכלוסייה ולא עושים מאומה לקידומה בכלל; ובעיירות כמו גוראמה – בפרט. עקו משה ביקר מספר פעמים בערים פאס, מקנאס וקאזאבלאנקה וקינא במה שיש להם. הוא ראה ילדים הולכים בכל בוקר לבתי ספר לבושים היטב, נקיים ותרמילים על גבם. נסע בתחבורה הציבורית העירונית והבין־עירונית, ברכבות, באוטובוסים ובמוניות. סייר באתרי־בניה חדשים וראה בנינים גורדי־שחקים. הוא התפעל משיטות החקלאות החדישות אותן היו מקנים מדריכים צרפתיים לערבים וגם ליהודים שחיו באזורי חקלאות בתחומי הערים הגדולות הללו. משחזר עקו משה לעיירה גוראמה היה ליבו כבד עליו ולא יכול היה להשלים עם העובדה שהוא חי באזור מוזנח ומיושן כאילו היה זה עולם אחר.
המסקנה ממועקה זו ברורה: כדאי להגר מגוראמה לאחת הערים. שטרית שם הצעה זו בפי המושל הצרפתי: ״איפה אתה חי יהודי? כאן בעיירה נידחת זו אתם מתנוונים ואין לכם שום סיכוי ללמוד ולהתקדם […] מדוע איפוא תישארו פה ותבזבזו את חייכם לריק במקומות מרוחקים אלה […] עליכם לעבור לחיות ״בסביבה מפותחת ומתורבתת״. שטרית מייחס אפוא את ההגירה מגוראמה לרצון להתפתח מבחינה תרבותית, אך דומה שבראש ובראשונה הונעה הגירתם של היהודים על־ידי מניעים חומריים. שכן תחת שלטון הצרפתים הופר האיזרן הכלכלי שהיה שריר וקיים במשך דורות, ושבו היתה ליהודים חזקה על מקצועותמסוימים ומהם התפרנסו. בתהליך המודרניזציה התפתחה תחרות בין מוסלמים ליהודים על הגומחות הכלכליות המסורתיות. היהודים, שמעמדם היה חלש במיוחד בחברה הכפרית, נדחקו מעמדותיהם, והם נאלצו לחפש מקורות הכנסה אחרים. לא רק מוסדות החינוך קרצו בעיר, אלא גם אפשרויות הפרנסה.
זאת ועוד, אזור דרום מרוקו סבל תדיר מבצורות שהיו מלוות לעתים קרובות במגפות. מכל זה ניתן היה להימלט באמצעות ההגירה אל העיר, שם לפי השמועה אפילו לעניים המרודים ביותר נמצאה פת לחם וקל יותר היה להתגונן מפני המוות. בצורת קשה כזו פקדה את מרוקו סמוך לתום מלחמת־העולם השנייה והיא שעמדה מאחורי גל ההגירה הגדול מפנים הארץ לעבר הערים, ובראשן קזבלנקה. גם על כך מספר שטרית:
עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות -הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת טיפוס ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים.
מעניין שסקר הג׳וינט אינו מתייחס למניעים הכלכליים להגירה, אלא דווקא לסיבה ביטחונית: המתח על רקע לאומי בין מוסלמים ליהודים. הסקר נערך, כאמור, בשנת 1951, היינו לאחר הקמת מדינת ישראל, ומאורע זה אכן היה כרוך בשיבוש היחסים בין הרוב למיעוט במרוקו ובעליית המתיחות ביניהם. החשש הביטחוני כמניע להגירה הפנימית היה מיוחד ליהודים והיה פועל יוצא ישיר של מעמדם כמיעוט. אולם יש להדגיש כי תנועת ההגירה הפנימית היתה משותפת למוסלמים וליהודים, ורוב התקופה המניע העיקרי שעמד מאחוריה היה כלכלי. עם זאת לא התקיים דמיון מוחלט בין הגירת הרוב לזו של המיעוט, ובדיוננו המפורט בחברה היהודית בקזבלנקה שנבנתה מן ההגירה המסיבית נעמוד על כך בהרחבה.
הגירה נוספת שהיתה משותפת למוסלמים ויהודים היתה הגירה חיצונית, מאלג׳יריה הסמוכה. כנחלה קולוניאלית חדשה יחסית, ואשר נחשבה עתירת אפשרויות להתקדמות כלכלית, שימשה מרוקו אבן שואבת למהגרים מן הארץ השכנה, שהתנסתה בשלטון צרפתי מאז 1830. ואולם היה הבדל חשוב בין המהגרים היהודים לרוב המהגרים המוסלמים מאלג׳יריה: היהודים היו אזרחים צרפתים לכל דבר: הם נחשבו כאילו היו מתיישבים אירופים ונהנו מכל הזכויות של קטיגוריה זו של האוכלוסייה המקומית. בשנת 1943 הוערך מספרם ב־10,000 נפש לכל הפחות. מלבד מתיישבים יהודים אלג׳ירים, היו עוד יהודים זרים בעלי מעמד דומה. באותה שנה היתה ההערכה כי במרוקו מתגוררים 1,500 יהודים צרפתים ועוד כ־3,000 יהודים זרים אחרים, מספר שכלל כנראה גם פליטים מאירופה. האוכלוסייה היהודית היתה מורכבת, אפוא, מיסוד מקומי בעל מעמד ילידי, כמו המוסלמים, ומיסוד אחר בעל מעמד אירופי. היתה זו תוצאה של הפזורתיות של היהודים, שהבדילה אותם מן הרוב המוסלמי.
הג'וינט והסלקציה – הסלקציה – חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הג'וינט והסלקציה.
הג'וינט, שנשא ברוב הנטל הכספי במרוקו, התנגד למדיניות הסלקטיבית וטען כנגד הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, שאינן מתחשבות כלל בקהילת יהודי מרוקו : הן מעלות לארץ רק צעירים ובריאים – ומשאירות את הזקנים והחולים לנטל על הקהילה היהודית במרוקו. כך נותרות שם משפחות רבות ללא מפרנס.
בדיון על השתתפות הג'וינט בתקציב הסוכנות במרוקו במרץ 1952 התנו באי כוח הג'וינט את השתתפותם בתקציב הסוכנות בתנאים הבאים :
1 – מדיניות העלייה צריכה להיות מבוססת בראש וראשונה על חיסול גמור של יישובים בערי השדה במרוקו, מבלי להתחשב בתנאי הסלקציה שנקבעו על ידי הסוכנות והממשלה.
2 – יש להשתדל להעביר משפחות מאוחדות – ולא לפוררן.
על עמדה זו של הג'וינט אמר יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן : " סוף, סוף אין לנו עלייה בממדים גדולים, ומרוקו היא אחד המקורות העלייה. ניתן להגשים את העלייה הסלקטיבית, גם ללא סיוע הג'וינט וגם אם יעלה לנו הרבה כסף "
הג'וינט הציע לסייע בחיסול קהילות קטנות בכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, שנשקפה להן סכנה גדולה, ויצחק רפאל חתם על הסכם עם מנהל הג'וינט בפריס, ד"ר בלקמן. לפי הסכם זה התחייבה הסוכנות היהודית להעלות 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה תוך הקלה בסלקציה.
חולים במחלות מידבקות ומקרים סוציאליים, שאינם נלווים למשפחות, ורוכזו בערים הגדולות במרוקו ובתוניסיה, ומימון החזקתם יהיה על הג'וינט והקהילות היהודיות ; וכל השאר יעלו לארץ ללא סלקציה רפואית או סוציאלית.
אלא שגיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו לכל הקלה בסלקציה ליהודי צפון אפריקה, ומימלא – להסכם שחתם יצחק רפאל עם הג'וינט. הסוגיה הובאה להכרעת " המוסד לתיאום " ובלחצו של מנהל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, ביטל בן גוריון הסכם זה.
ד"ר שיבא התנגד לעליית יהדות צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, ואמר : " משרד הבריאות עלול לקרוס….אם יעלו חולים ונכים יהיה זה על חשבון נכים שנפגעו במלחמת השחרור ". לדעתי זהו הפשע הכי גדול לעלייה ציונית.
בבטלו את הסכם רפאל עם הג'וינט אמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון : " ישנם במרוקו 250 אלף יהודים, לא מוציאים אותם, אז נתחיל באוקואציה של המשותקים והעוורים ? –
אֵוָקוּאַצְיָהל, אווקואציה (נ') [מלטינית: evacuare לרוקן] פִּנּוּי, הוֹצָאָה; בְּיִחוּד: פִּנּוּי כּוֹחוֹת צָבָא אוֹ תּוֹשָׁבִים מִמְּקוֹמָם. מילון אבן שושן.
על כן ענה לו יצחק רפאל : " יצאנו מתוך הנחה שהמצב בקהילות הקטנות האלה, מחייב את חיסולן ", אך בן גוריון השיב לו : " אי אפשר למצוא בצפון אפריקה 6.000 יהודים בריאים וצעירים בלי כל העניין הזה של חיסול עיירות ?.
בנובמבר 1952 הציע יצחק רפאל שוב למליאת הסכנות להעלות לדיון נוסף ב " מוסד לתיאום " את ההסכם עם הג'וינט – אך המליאה דחתה זאת, שכן ממילא ד"ר שיבא יטרפד זאת שוב. דחיות נוספות של ההצעה אירען במרץ 1953 וביולי 1953.
נשאלת השאלה : אם אכן הגעת חולים ונכים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, היה בה כדי לפגוע בטיפול בנפגעי מלחמת השחרור – מדוע לא מנעו הממשלה והסוכנות היהודית את הגעתם של חולים ונכים מארצות אירופה ואמריקה ?………….
הג'וינט לא הצליח אפוא לשנות את יחסן של הממשלה והסוכנות היהודית כלפי העלייה מצפון אפריקה, וכך נמשכה מדיניות הסלקציה עד סגירת שערי מרוקו בשלהי 1956. במסגרת מדיניות מפלה זו אף גורשו חזרה למרוקו שישה ילדים.
Migration Juive vers Colomb-Bechar-Jacob Oliel
MIGRATION JUIVE VERS COLOMB-BECHAR
Les raisons d'un exode
Comme d'autres, le docteur Céard, à qui j’emprunterai beaucoup, a pu croire que les arrivants étaient attirés par les perspectives d'un commerce qui n'allait pas manquer de connaître un développement considérable
«L'attrait des perspectives commerciales qui s'offraient désormais à leur activité, dans une région pacifiée et accueillante, explique suffisamment ce déplacement massif d'une race que ses aptitudes proverbiales au négoce rendent essentiellement instable et migratrice
Ce schéma d'idée, fausse autant que désobligeante, a la vie dure et j'ai pu en retrouver trace dans un ouvrage au sujet pourtant fort éloigné de Béchar et des Juifs
«au moment où la France fit la conquête du Tafilalet, la population juive de Colomb- Béchar et des villages environnants a doublé et même triplé en quelque temps, ces commerçants-nés se trouvant attirés par le gain facile qu'offrent le trafic d'armes et le ravitaillement des troupes ennemie
Qu'elle soit à mettre au compte de la malveillance, de l'ignorance ou de la maladresse, l'explication me paraît simpliste ; elle ignore les conditions de vie antérieures des gens et ne rend pas compte des réalités qui ont pu les déterminer à quitter leur région pour venir s'installer à Colomb-Béchar : outre les incitations déjà évoquées, (car les Juifs tafilaliens ne se sont pas mis en route spontanément pour s'installer de l'autre côté de la frontière), ils avaient le souci de la sécurité et la situation enviable de leurs coreligionnaires algériens, fut certainement l'élément déterminant, qui les poussa à quitter un pays où leurs ancêtres s'étaient établis quinze à dix-neuf siècles auparavant
L'histoire montre, d'une part, qu'ils ne se sont pas précipités, au début, massivement et spontanément, vers Colomb, et surtout, que leur venue faisait partie d'un plan imaginé par le commandant de la subdivision d'Aïn-Sefra, le Général Lyautey. S'adressant au commandant Pierron, premier responsable de la place de Colomb, ce dernier conseillait, pour attirer vers la France la sympathie des populations indigènes, de couper la région de l'influence exercée par les tribus marocaines les plus turbulentes (celles du fameux Bou'Amama*), puis d'en assurer le développement économique : «Il vous appartient d'examiner s'il n'y aurait pas intérêt à provoquer des Israélites de cette région [le Tafilalet] à venir s'installer à bref délai auprès de nous et à former ainsi les premiers et les plus efficaces agents d'échange entre la région de Figuig et le Tafilalet
Bou Amama, né vers 1845 au Ksar de Hammam Foukani de Figuig, s'est établi en 1870 à Moghrar Tahtani (1870), où il acquit une réputation de sainteté; peu après, il allait devenir un adversaire aussi insaisissable que redoutable pour les troupes françaises, particulièrement dans la région de béchar, où se trouvent ces éperons montagneux appelés « Château de Bou 'Amama
Cette forme d'incitation de la part des autorités françaises, devait produire son effet sur de nombreux Juifs tafilaliens qui trouvèrent, par ailleurs, quelque avantage à émigrer. «Dès après l'occupation française, en 1903, les Juifs tafilaliens, heureux de se libérer du joug sous lequel les obligeaient de vivre les chefs marocains, immigrèrent vers Colomb- Béchar. Ce fut, dans cet extrême Sud oranais, l'arrivée indiscontinue (sic) d'une population extrêmement curieuse par ses coutumes et ses mœurs fermées. D'abord méfiante, parquée en quelque sorte dans un coin de l'agglomération, peureuse, obséquieuse, elle vécut à l'écart, cherchant à comprendre les sentiments qu 'animaient les chefs de la région, à son endroit. Bientôt rassurée par l'attitude des officiers, des fonctionnaires français, elle élargit son champ et, essentiellement assimilable, elle s'adapta fort bien et même avec reconnaissance aux lois de son nouveau pays d'élection.»4' Ces Juifs tafilaliens venaient des villages frontaliers les plus proches (Bou- 'Anane, Bou- Bnib, à l'ouest, Figuig, au nord), de la vallée du fleuve Ziz (Rissani, Erfoud, Ksar-es- Souk…), voire de localités plus lointaines (Azrou, Kerrando, Gourrama, Midelt, Talsint, Aïn-Ch'ir…) ; c'étaient, en majorité des artisans, petits commerçants, marchands ambulants ou caravaniers
Il est bien évident que le Cercle de Colomb-Béchar, tel qu'il était appelé alors, fut un pôle d'attraction, à partir de la construction, en 1906, du chemin de fer qui reliait ces régions à la côte algérienne, d'abord à cause des efforts de pacification, d'une présence militaire importante, et d'une position géographique idéale, au point de jonction des principales pistes caravanières vers le Dra', le Touat, les Hauts Plateaux algériens
רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה-רבי אליעזר די אבילה-חסד ואמת
רבאט (סקירה כללית)
רבאט פירושה ״מנזר מבוצר״. היום היא בירת מרוקו והעיר השניה בגדלה במדינה, 367,620 תושבים (1973). רבאט שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בורגרג. באגד — הערים הכולל את פלא שמעברו הצפוני של הנהר 671,700 תושבים.
רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחוף. בה ״המדינה״ — העיר המוסלמית, ״המלאח״ (1׳ להלן), בה מצודה (מאה 17) ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה־20, משהיתה רבאט לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר־העתיקה רבעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסיה גדלה מ־25,000 נפש ב־1912 ל־156,000 ב־ 1952. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות־עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טכסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. ברבאט אוניברסיטה (נוסדה ב־1957, בה 20,100 תלמידים 1975/6), ומוזיאון ארכיאולוגי.
אם למסֹרת
ז. כאמור למעלה המילה "די" אבילה בספרדית פירושה"בן". המילה אבילה מורה שהם מיוחסים למשפחות הגולים מאותה עיר. יש כותבים אותם בה״א"דה״ ויש עדיין משפחות במרוקו שכותבים מילה זו בספרדית כמו "דה יפלח" וכו׳ והשאר תרגמו אותה לערבית אבן דנאן, בן טולילה, בן ג׳ו ועוד ועוד. והמון העם השתבש להם השם הספרדי וקוראים אותם "דאבילא"
היסטוריה
ראשיתה של רבאט ביישוב סלא, שהוקם כנראה בידי פניקים, בתקופה הרומנית נקרא סלא קולוניא. את רבאט עצמה יסד ב־1150 בערך, הח׳ליף עבד אל מומן, מייסד שושלת המוחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל מנצור(1199-1184) הפכה בשם רבאט אל־פתח, ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי־ים, עד שהחל מעמדה מתערער במשך המאה ה־15 בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה־17 התיישבו ברבאט ובסלא פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי־ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב־1657 השתלטו על רבאט סופית השלטאנים משושלת העלאווים, והעיר החלה מתפתחת בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט נהיתה לבירת מרוקו רק ב־1912, עם הכיבוש הצרפתי, הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם. במלחמת העולם (סוף 1942) נתפשה רבאט בידי צבא ארה״ב בעת נחיתתו. מאז 1956 רבאט היא בירת מרוקו העצמאית.
יהודים התיישבו ברבאט באמצע המאה ה־16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה־2. תקופה ארוכה היה האיזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה־8, לאחר התאסלמות האוכלוסיה המקומית, קמה ברבאט כת שנטתה ליהדות, היא הושמדה בידי המווחדון.
אברהם אבן דאוד (ע״ע) מזכיר את יהודי סלא בספר ״הקבלה״ במחצית השניה של המאה ה־12. במאות ה־13 וה־14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. סוחרי ג׳נובה, ששלטו אז בסחר העיר, לא ראו בעין יפה את בואם של מגורשי ספרד. לאחר 1550 פרחה הקהילה ונודעו בה סוחרים. גם יהודים מהולנד נתיישבו ברבאט. ב־1630 ניהל משה סנטיאגו את המו״מ עם צרפת בדבר שביתת־הנשק, ואת השיחות על הסכם השלום עם ארצות השפלה ב־1683 ניהלו יצחק ויוסף בואנו דהמסקיטא. עד אמצע המאה ה־19 פעלו מספר יהודים בקונסולים של מעצמות אירופה, ביניהם הקונסול ההולנדי גדעון מנדס (1699).
אם למסירת
הקונסולים ברבאט
ח. בין השנים (1790-1785) שימש חיים בן לחסן סגן קונסול של בריטני׳ה בטיטוואן, והיה שותפו
במסחר של החכם רבי ׳׳שלמה די אבילה״ חתנו של רבינו ודודו, אשר גם הוא היה מראשי הקהילה בטיטואן וברבאט וקרוב למלכות, והיה עשיר גדול וניהל עסקים עם סוחרים בלונדון (ראה רומאנילי 48, מזרח שמש עד מבואו 220 ו229).
הרה״ג רבי רפאל עטיה זצ״ל רבה של רבאט בשנות (1910-1946) כתב בספר זכרונותיו (כת״י אצלי) שבראשית שנות ה־18 נשלח מטאנזה לרבאט סי׳ יוסף בן עטר בנו של סי׳ משה בן עטר לשמש כקונסול איטליה, סי׳ יוסף התחתן ברבאט ונולדו לו שלשה בנים סי׳ משה, סי׳ רפאל והשלישי החה׳׳ש רבי אברהם בן עטר קבור בטאנזא, במות סי׳ יוסף התמנה בנו תחתיו ה״ה סיניור רפאל בן עטר הידוע כבעל צדקה גדול עכ׳׳ד.
בסוף ימי סיניור רפאל התמנה לקונסול גם של אלמניי״א־גרמניה הולנד וצרפת באופן שהיה שמו הולך וגדול בין הגויים על ישרותו אצילותו הוד והדר לפניו דובר טוב לעמו וכל אשר היה עושה ה׳ מצליח בידו, נלב״ע בראשית שנות ה־19 (כ״ז שמעתי מפי זקני רבאט ומפי מור אבי ז"ל אשר זוכר אותו עין בעין, והיה מאוד מתלהב כאשר היה מספר עליו). אחריו התמנה במקומו בנו הקונסול המפורסם סיניור יעקב בן עטר, ואחרי זמן מועט בראשית ממשלת צרפת במרוקו כאשר בטלה כל המינויים האלו, ממשלת אמריקה מינתה אותו לקונסול ארה״ב בעיר הבירה רבאט עד פטירתו בשנות השלשים למינייננו. עיין אודותיו בשו״ת שושנים לדוד ח״א סי׳ סט׳׳ל שם רבי יקותיאל ברדוגו מזכיר אותו שהיה בתור קונסול דר במדינה עם הגוים והיה משכיר להם בתים ובזה אינם אוסרים ליהודים את העירובי חצרות וכו׳ עיי״ש, (הבאתי כל זה מאחר ומשפחה זו היתה רוח החיה והודה ותפארתה של כל קהילת רבאט).
רבי יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית ברבאט. ידוע שרצה לבטל את יום ט׳ באב, רישומה של גזירה זר נשארה עד ימינו אנו, למרות האבלות הכבדה שהיתה שורה בימי בין המצרים. בעיצומו של יום ת״ב בבוקר היתה ״ברחוב״ אוירה של יום פורים, מכירת ממתקים ומשחקים. העניים הסתובבו בבתי כנסת בזמן קריאת הקינות כדי לקבל צדקה בתור ״מתנות לאביונים״ והילדים קבלו ״דמי פורים״ מהוריהם. [כנראה
שדברים אלו חכמי הדור לא בטלו כתקוה ליום המיוחל לביאת משיח צדקנו בב״א]. יהודי רבאט נמנו
על מייסדי הקהילות היהודיות בגיברלטר (1705), מוגאדור (1767), ליסבון (1773) והאיים האזוריים (1820). לאחר 1759 נטמעה קהילת סלא בקהילת רבאט, שהיו בה אז כ־6,000 איש.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-עץ חיים לרבי חיים גאגין
עץ חיים
לרבי חיים גאגין
ההדיר משה עמאר
פולמוס הלכתי בין מגורשי ספרד בפאס לתושבים
יוצא לאור לראשונה על פי כתבי-יד עם מבוא, הערות, נספחים ומפתחות
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
נדפס בישראל תשמ"ו- 1987
פתח־דבר
גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492) מהווה סופה של תקופה וראשיתה של תקופה חדשה. אך מעטים הם המקורות שהגיעו לידנו, שנכתבו בידי המגורשים, ואשר יש בהם התייחסות לגירוש ולתוצאותיו. נראה כי התלאות שעברו עליהם וקשיי הקליטה גרמו לתקופה של בלימה בכתיבה הן בתיאור מוצאותיהם והן ביצירתם הרוחנית. אף־על־פי שללא ספק החכמים וראשי הקהל פעלו סמוך לבואם לחידוש ולהמשכיות. אחד החיבורים הבודדים ממארוקו שהגיע לידינו הדן בבעית הדור הראשון לגירוש ספרד במארוקו הוא הספר ״עץ חיים״ לרבי חיים גאגין ז״ל, יליד פאס במארוקו שהלך ללמוד בישיבות ספרד וחזר לפאם עם המגורשים.
החיבור דן בהרחבה בסוגיה של בדיקת הריאה ושאלת היתר הנפיחה, בהסתמך על מקורותיה ההלכתיים, והובאו בו דיעותיהם של שני הצדדים בשלימות. ואומנם זה הוא המקור היחידי הקדום ביותר, הידוע לנו כיום, שבו נדונה סוגיית היתר הנפיחה באופן המקיף ביותר והיא גם היצירה ההלכתית הגדולה היחידה מן הדור הראשון של מגורשי ספרד במארוקו, אשר הגיעה לידינו. לצד העיון ההלכתי מוסר לנו המחבר גם פרטים היסטוריים חשובים: על טלטולי המגורשים וקליטתם במגרב, על המאבקים החברתיים, על עולמם הרוחני של חכמי התושבים והמגורשים בדורות הסמוכים לגירוש.
זכות גדולה נתגלגלה לידי להציב יד ושם לאותם אישים ולאותו פרק היסטורי והלכתי נשכח. מועטות הידיעות שבידינו על תולדות היהודים במארוקו בדורות הסמוכים לגירוש, ומעטים הם גם המקורות ההיסטוריים ויצירותיהם של החכמים בני התקופה הזאת, שהגיעו לידינו, אף טרם נכתב מחקר מקיף כל שהוא בנושא זה. לכתחילה ביקשתי להידרש לסוגיה זו בהרחבה ולמלא חסרון זה במידת מה במבוא לספר ״עץ חיים״, אך היריעה התרחבה ויצאה מכלל מבוא. בעצת חברי החלטתי לקבוע לנושא זה ברכה לעצמו ומקור. אני בע״ה לפרסם ספר בנושא ובו יבואו מקורות נוספים מתקופה זו מהכתובים.
במהלך עבודתי נעזרתי בחברים רבים ובגורמים שונים ולהם נתונה הוקרתי ותודתי. בראשונה לחברי הנהלת המכון לחקר היהדות במזרח שעל יד אוניברסיטת בר אילן, אשר בצלו הסתופפתי בהכנת הקובץ, בראשם פרופ׳ שמעון שורצפוקס, אשר עקב אחר עבודתי בכל שלביה, עבר על כתב היד והנחני בעצותיו ובהארותיו.
עמיתי למחקר במכון כיום ובעבר, והגב׳ מרים שפירא, ששיתפו איתי פעולה ועזרו כיד ה׳ הטובה עליהם.
אזכיר לטובה ולברכה לעולם שכולו טוב, את הגברת ורד זילכה ז״ל מזכירת המכון, הנאמנה והמסורה, אשר הדפיסה את רוב כתב־היד. היא נקטפה בדמי ימיה בי״א סיון תשמ״ו, יה״ר נפשה בטוב תלין וזרעה יירש ארץ, תנצב״ה.
יעמוד על הברכה המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח שליד משרד החינוך והתרבות ומנהלו מר ניסים יושע, על תמיכתם ביד נדיבה בהכנת מהדורה זו. שלמי תודה לעובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, המחלקה לכתבי יד והמכון לתצלומי כתבי יד עבריים; ספריית בן צבי; עובדי הספריה בבר אילן, אשר אפשרו לי לעיין ולצלם ספרים וכתבי־יד; פרופי מאיר בניהו מירושלים ופרופ׳ מנחם שמלצר מבית המדרש לרבנים בניו יורק, על אשר מסרו לי צילומי כתב־היד של החיבור ״עץ חיים״; גב׳ מרים דרורי מנהלת הוצאת אוניברסיטת בר־אילן ולעובדי ההוצאה, על שקידתם ומסירותם בהכנת כתב־היד, ולעובדי בית דפוס מנחם בירושלים, על עבודתם הנאה.
אחרונים הביבים, בני היקרים אשר הרבה מהזמן הראוי להם מוקדש לעבודת הקודש ולרעייתי עליזה מב״ת העומדת לימיני בכל עת.
משה עמאר
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
קוים לדמותו של ר׳ חיים גאגין ו לחיבור ו ״עץ חיים״
ר׳ חיים גאגין, מהעיר פאס שבמארוקו, הוא היחיד ממשפחת גאגין הידוע לנו ממארוקו. גם עליו אין בידינו פרטים רבים, לבד מהפרטים שהוא מוסר לנו על עצמו בחיבורו ״עץ חיים״, אשר הסתום בהם מרובה לא מצאנו איזכורו במקורות אחרים מתקופה זו ומהתקופה הסמוכה לה. שנת לידתו ופטירתו אינן ידועות, וכן לא ידוע לנו מאומה על הוריו. נראה שהוא נולד בעיר פאס, סביב לשנת הר״ד (1460). בצעירותו היגר מפאס לספרד, כדבריו:
ובימי חרפי טלטלוני הצרות והזמן, ללכת לבקש במלכות קאשטיליא מנוחה למקום תורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפי עניות דעתי ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדוד כה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה .
המניע להגירתו לספרד אינו ברור — האם לימוד התורה או הצרות והזמן. פתרונה של שאלה זו יקל עלינו להבין שאלה נוספת — האם הוא היגר לבדו או יחד עם הוריו. ואם לבדו— היכן התאכסן בספרד? האם אפשר להסיק מדבריו, ״ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי״, שמדובר במנוחת הגוף והנפש, כלומר שהוא התאכסן בבית רבו, שראש הישיבה דאג לארח ולפרנס את התלמידים הזרים שאינם בני המקום, תופעה זו ידוע לנו ממקורות נוספים על קיומה בספרד בתקופה זו ״. בדורות הסמוכים לגירוש התקיימו בספרד ישיבות רבות, והיא היתה ״ארץ הישיבות והתלמידים ארץ קאשטילייא״. בחלקן הגדול עמדו בראשן תלמידי ר׳ יצחק קנפנטון ותלמידיהם על רובן נודע לנו רק בדורנו, עם גבור ההתעניינות והחקירה בתולדות ישראל בספרד, ופירסום חיבורים ותעודות מהכתובים מתקופה זו. מחיבורנו ״עץ חיים״ אנו לומדים על קיומן של שתי ישיבות: אחת של ר׳ יוסף עוזיאל, והשנייה של ר׳ שם טוב אלקחלי בעיר אלקלעא ״.
הערות פר' עמאר: ב״עץ חיים״ מוזכרים פרטים רבים על נושאים שונים. מלכתחילה חשבתי לדון בהרחבה במבוא על כל הנקודות המוזכרות, כגון: מצב היהודים במארוקו ערב בוא המגורשים, קליטת המגורשים בפאס, תיאור מפורט על ״פולמוס הנפיחה״ בפאם ובמזרח, תפקידו ומעמדו של הנגיד במארוקו בתקופה זו, תרומת המגורשים לתושבים, ועוד. אך מאחר שהשתרעה היריעה והתרחבה, יצאה מכלל מבוא; לכן, בעצת חברי, החלטתי לקבוע לנושאים אלו ברכה לעצמם ואני מקווה בע״ה לפרסם ספר בנושא. במבוא הצטמצמתי רק לתולדות ר׳ חיים גאגין ולאישים המוזכרים בחיבורו, לחיבורו ״עץ חיים״, ולתיאור כתבי־היד.
הערות פר' עמאר:כן נראה מהתואר שנתן לעצמו בפתיחת חיבורו: ״עניו המחלוקת שהיה בין החכם השלם ר׳ חיים גאגין מתושבים קדומים של פאס יע״א עם חכמי קאשטיליא י״ץ״. מסגנון הפתיחה ומלשונה נראה שר׳ חיים הוא שכתב אותה. מהעובדה שלא נודעו לנו במארוקו אישים נוספים ממשפחת גאגין, לא לפני הגירוש ולא לאחריו, ייתכן שניתן לומר שמשפחת גאגין מוצאה מספרד והיגרה למארוקו בדורות הסמוכים לגירוש.
הערות פר' עמאר כי בשנת הרצ״ה כותב הוא על עצמו ״ואני זקנתי ושבתי״ (עץ חיים, פרק ה, ליד ציון הערה 58). ואין לפרש ״זקנתי ושבתי״ כלשון מליצית, מעין הנאמר בשמואל א׳ יב ב, וכל חיי שמואל היו חמשים ושתים שנה. שכן ר״ח גאגין נסע בנערותו לספרד ללמוד, ובשנת רנ״ג חזר לפאס עם המגורשים ; מהגירוש עד שנת רצ״ה חלפו ארבעים ושתים שנה.
בגירוש ספרד חזר ר׳ חיים עם המגורשים אשר באו למארוקו. הוא הגיע לפאס בערב יום הכיפורים שנת רנ״ג (1492). אין ידועים עליו פרטים מתקופת שהותו בספרד. מצעירותו חלה במחלת הנזילה וסמוך לגירוש לקה בעיניו, דבר שהביא במשך הזמן לעוורונו. בפאס התמנה כרב התושבים; אמנם, אין ידועה שנת המינוי, אך הוא כיהן במשרה זו בשנים רפ״ו—רצ״ה, שנות ״פולמוס הנפיחה״ ״. הוא העמיד תלמידים אשר עמדו לימינו בפולמוס זה, המתואר על ידו בחיבורו ״עץ חיים״. מחיבורו זה משתקפת גדולתו בתורה, בולטת יראת חטאו, קנאותו הלוהטת ואמונתו התמימה והטהורה ללא דרישה וחקירה׳. אמנם, מסגנון לשונו ומהספרים שהוא מצטט מהם נראה כי היתה לו ידיעה מעמיקה בתחומי ההגות, כמו רוב חכמי ספרד בימיו. על הפולמוס ועל דמותו ואישיותו של ר׳ חיים כפי שהיא משתקפת מתוכו נדון להלן.
על בני משפחתו של ר׳ חיים לא נודע לנו מאומה, לבד מאימרתו בחדש אדר הרצ״ה (1535) : ״ובני בעונותי אינם איתי״ . ייתכן שבניו עזבו את פאס עם אלה מהמגורשים אשר המשיכו בנדודיהם למזרח לאחר שהייה בפאם. בתקופה זו נמצאו בשאלוניקי מבני משפחת גאגין, כמו ר׳ אברהם הרופא, אשר היה מראשי קהל ליסבון כן ישב שם הרופא הישיש ר׳ דניאל גאגין ״, שהיה בעל מעשים טובים, עסקן ציבור מראשי קהל איבורא, שנפטר שם בשנת של״ג; לדברי עמנואל היה אחיו של ר׳ אברהם. ועוד ישב שם ״הגביר ונבון כה״ר משה גאגין״, שנפטר שם בשנת השט״ו. ייתכן שאלה היו צאצאיו. השערה זו מוצאת לה תימוכין במסורת הקיימת על משפחת גאגין הירושלמית, שמוצאה מן המזרח. משפחה זו מתייחסת על ר׳ חיים גאגין ״.
הערות פר' עמאר בתו דונה אויזבואה נפטרה בכ״ב שבט הש״ב, ראה נוסח מצבתה אצל י״ש עמנואל, מצבות שאלוניקי, ירושלים תשכ״ג (להלן: עמנואל, מצבות), א, מס׳ 215, עמי 100 ; מ׳ מולכו, בית העלמין של יהודי שאלוניקי, תל־אביב תשל״ה (להלן: מולנו, בית העלמין), סימן 299. בשו״ת מהר״י בן לב, א, נלל ד סימן ל(נו), מוזנר ני בשנת ש״ג נתבקש אברהם גאגי עם רופאים נוספים לבדוק את יוסף ברוך, אם אנן הוא חולה בצרעת, נפי טענת אשתו, ובשו״ת דברי ריבות, סאדיקלאב תקע״ב, סימן נט, מוזכר ר׳ אברהם קאגין, מראשי קהל לישבונה בשאלוניקי; י״ש עמנואל, גדולי שאלוניקי לדורותיהם, תל־אביב תרצ״ו, עמי ט, מזהה אותו עם ר׳ אברהם גאגין הרופא
תורת הגמול — שכר ועונש-רבי וידאל הצרפתי השני – חיים בנטוב
תורת הגמול — שכר ועונש
אמנם אין בדברי ר׳ וידאל בנושא זה ,משום חידוש, כי הדברים עתיקים. אך דבריו בנדון זה חדורים אופטימיות ותקווה, סובלנות ונועם. אף בעונש, שכל כולו רע הוא, מוצא לנכון להבליט את נקודות האור, את החיובי שבו. שאלה שהטרידה רבים היא שלוות הגויים מול מצבם המושפל של ישראל ״שלום רשעים זה קשה״, ותשובתו היא: ״שטוב הרשע הוא לשלם לו שום צד זכות״, ובסוף הוא יקבל את עונשו. השכר והעונש הם בהשגחתו הפרטית של האל יתברך, כי הקב״ה ״ממלאכת עולמו שבת ולא שבת מהענש הרשעים… אע״פ שיש הנהגה טבעית, העיקר הוא ההשגחיית לשכר הצדיקים ועונש הרשעים, וזה רצון האל. אבל גם בעונש נשאר תפקיד־מה למערכה: ״שהצדיק יענש כפי המערכה בלבד וביום פקדי ופקדתי, אבל הרשע ייענש מיד כפי ההשגחה״. העובדה שהעונש הוא השגחיי מבטיחה שיהיה בו חסד, העונש יחלוף מהר ואחריו תבוא רווחה. בפירושו לפסוק ״עושה צדקות ה׳ ומשפטים לכל עשוקים״ (תחלים קג) הוא מהפך את הפסוק ומפרשו כדי להדגיש את חסד האל יתברך:
אע״פ שעושה משפטים עם כל זה עושה צדקות. ואמרו, שהוא ענין צדיק
ורע לו והודיע שרחום הוא ואינו מביא מהרעה כי אם מעט, וחנון —
שנותן טוב מתנת חינם, ארך אפים — אותו מעט רע שמביא אינו מביא
מהר אלא בהמתן כי ארך אף הוא; והטוב שנותן בחנם אינו כמתנת בשר
ודם, שמתנתם מעוטה, אלא רב חסד וידו מלאה… וביאר… שימצא
בשכר אלקי שהוא תמידי ונצחי וזהו חסד… ונתבאר שהעונש תכליתיי, והשכר בלתי בעל תכלית…
רואים כי מצד אחד מגמת דבריו לעודד האיש המיוסר לבל יתייאש, ומצד אחר ממריצו שיעשה טוב ואז יימצא ראוי לקבל חסד האלוקים. אין לראות בייסורים רק רע, אלא תועלת תצמח מהם. והוא מעמיד את השאלה ״איך אתה אומר לעולם חסדו והלא מביא יסורין לאדם ?״ ומסביר:
אמר שגם זה הוא תועלת כי מהמצר וייסורין סיבה לשוב, ולהכנע. וא״ב אפי׳ זה הוא חסד. וביאר זה יותר במה שאמר ה' לי ׳כעוזרי ועוזר לי בהבאתו עלי צרות ויסורין, ואע״פ שלפנים יראה שהוא שונאי, בהביאו רע לי, אין זה כי אם ליסרני וא״כ תועלת הוא, ויהי לי לישועה יסור יסרני יה. וזהו פתחו לי שערי צדק — כי בזה יפתחו לי שערי׳ להודות לה׳ .
בהביאו את מאמר חז״ל ״חביבין ייסורין כקרבנות דבר אחר חביבין ישראל יותר מן הקרבנות״, מעמיד הוא על שני מעלות שבייסורים:
א. שהם מרצים כי הם כפרה;
ב. שהם מרצין יותר כי הם מעוררין לתשובה.
אף־על־פי־כן אין זה מונע ממנו לראות את סיבת הצרות שמצרים לישראל, באמונה היהודית: ״אינם מצרים אותי אלא על שיש לי אמונה בך״ כלומר, וראויים הם לעונש.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.
א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.
לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.
ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.
עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.
ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים.
[כַּאי יִבְּרְדוּ אוּ יִפְסְדוּ].
נשים מוסרות מידע באסלאם-רות רודד
משפטניות
אשה לובשת את השמלה הגדולה
בקרב הנשים המשכילות הרבות המתועדות במילונים הביוגרפיים, מוזכר ידע במשפט האסלאמי בשנים־עשר מקרים בערן, ורק ארבע נשים היו פוסקות הלכה. הנשים המעטות באופן יחסי שלמדו משפט מפוזרות לאורך זמן, מהדורות הראשונים ועד המאה השתים־עשרה/השבע־עשרה, והן פעלו במרכזי לימוד אסלאמיים שונים. מכאן שנשים לא הוצאו לגמרי מתחום המומחיות המשפטית, אולם נראה שהשתתפותן היתה יוצאת דופן.
עאישה, אשתו של הנביא, עמרה בנת עבד אלרחמן, חפצה בנת סירין, ונשים אחרות מהדור הראשון והשני היו ידועות כמשפטניות, והן מתוארות כמי שחרצו דין באופן עצמאי. נכון הוא שמשפטניות אלה קשורות לרוב לתחומים אשר ניתן להגדירם ״ענייני נשים״, והמקרים המועטים שבהם אשה החליטה בנושא שאינו תלוי־מיגדר היוו אתגר למלומדים המוסלמים הקלסיים וממשיכים להוות אתגר לחוקרים המודרניים. בבגדאד, במאה הרביעית/העשירית, שתי נשים פסקו הלכה: אחת מהן היתה אם עיסא בנת אבראהים נפטרה – 328/939 – אמת אלואחד (נפטרה 987/377), בתו של השופט אבו עבדאללה אלחסין אלמחאמלי, למדה עם אביה ועם מורים אחרים. אחרי שלמדה את הקוראן בעל פה הקדישה את עצמה ללימוד המשפט על פי האסכולה השאפעית, לדיני הירושה המסובבים, ולחישוב חלקי היורשים. היא פסקה פסקי הלכה יחד עם פוסק זכר. גם בנה כיהן כשופט, ונשא את השם היוקרתית של משפחת אלמחאמלי; ייתכן שלקח אותו מאמו או אפשר שהיא נישאה לבן דודה מצד אביה. המחבר של קובץ ביוגרפיות של מיסטיקנים ראה את מאמציהן המשפטיים של שתי הנשים הללו כסיבה מוצדקת להכלילן בין הנשים האדוקות ביותר.
מתוך האינטרנט : האסכולה השאפעית (בערבית: المذهب الشافعي, בתעתיק מדויק: "אלמד'הב אלשאפעי") היא אחת מארבע האסכולות ההלכתיות הקיימות במשפט המוסלמי הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם מוחמד אבן אידריס א-שאפעי אשר מת במצרים בשנת 820 לספירה. בפועל עוצבה האסכולה השאפעית על ידי שני תלמידיו של אלשאפעי, אסמאעיל אל-מזני שמת בשנת 877 ואל-רביע אל-מראדי שמת בשנת 883, אשר כתבו את הספרות המשפטית הראשונה של האסכולה אשר עיצבה את שיטת המשפט הרווחת באסכולה. אסכולה זו נחשבת שמרנית ובמיוחד כאשר העדיפה להשתמש בחדית' כמקור עיקרי במשפט המוסלמי והגבילה את השימוש בהיקש ובשיקול הדעת רק לנושאים אשר החדית' לא התייחס אליהם. כמו כן, החדית' ובמיוחד בגלל כמותו הגדולה היה כלי חשוב בידי חכמי ההלכה השאפעים על מנת לבטל את תוקפם המשפטי של פסוקים מתוך הקוראן שנראו סותרים לעמדות הלכתיות שהתחברו בידי חכמי ההלכה, על רקע השינויים החברתיים וההיסטוריים אשר עברה החברה המוסלמית במהלך ימי הביניים ובעת החדשה.
העוצמה שהשיגה אשה בעלת ידע משפטי מודגמת יפה בביוגרפיה של פאטמה מסמרקנד, שחיה בעיר חלב במאה השישית/השתים־עשרה. היא למדה משפט על פי האסכולה החנפית אצל אביה, ולמדה בעל פה את קובץ המסורות שלו: פסקי הלכה יצאו חתומים על ידי שניהם. היא נישאה לתלמידו של אביה, שהיה ידוע בשל חיבורו על חידושים במשפט. אף הביוגרף מספר לנו שהמיומנות המשפטית של פאטמה היתה כזאת, שכאשר בעלה הכין חוות דעת משפטיות, היא היתה מתקנת אותו והוא היה מקבל את דעתה. על אף כל הישגיו של הבעל, שמו נוסף לפסקי ההלכה רק לאחר שמותיהם של פאטמה ואביה. ההשפעה של פאטמה והשימוש שעשתה בבקיאותה במקורות באים לביטוי בסיפור על התנגשות בינה לבין שליט חלב. לאחר לחץ מצידה, החליט בעלה לעזוב את העיר ולחזור לביתם. כאשר השליט ניסה לשכנע אותו להישאר, התברר שהמכשול הינו אשתו, בתו של השיח׳ שלו. הוחלט לשלוח אליה משרת(סריס?) כדי לשכנע אותה להסכים להשאר בחלב, אך היא סירבה לראותו בגלל כללי הצניעות. בתשובתה לבעלה אמרה: ״כיוון שקשריך למשפט הם בדרגה כזו, האינך יודע שאסור למשרת זה לראות אותי? מה ההבדל בינו לבין גברים אחרים מבחינה זו?״. בעקבות זאת המושל ובעלה שלחו אליה אשה שתשכנע אותה, והיא נאותה לבקשתם ונשארה בחלב עד מותה.
במאה השביעית/השלוש־עשרה מוזכרות שתי נשים בגלל הידע המשפטי שלהן. עין אלשמס בנת אחמד מאצפאהאן(נפטרה 1213/610) מתוארת כחכמת הלכה (פקיהָה) אשר היתה האחרונה שמסרה ממוריה. אֻם אלבקאא ח׳דיג׳ה בנת אלחסן (נפטרה 641/1243 מדמשק היתה סגפנית שהקדישה את עצמה למשפט: בן דודה היה שופט ובן אחיין שלה מומחה לחדית׳.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
בפסוק 153- 155 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב, מצטט:
״הגבעות אל צפא ואל מרווה בקרבת מכה הן מקומות מקודשים לאללה, כל העולה לרגל אל הבית הקדוש במכה או מבקר בו מותר לו לעשות הקפות סביבן כי את המתנדב למעשר טוב אללה יודע ומעריך״.
סוף ציטוט
קורא את הפסוקים הללו בקוראן איננו מאמין בתימוכין הניתנים בגלוי למנהגי עובדי אלילים.
טקס הריצה בין שתי הגבעות אל צפא ואל מרווה המכונה בפי עובדי האלילים ״סעי״ הנו טקס פגני מובהק בן מאות שנים שהיווה פרק במסכת המצוות של העלייה לרגל למכה בימי עובדי האלילים בתקופת הג׳הליה.
עורכי הקוראן כינו את טקס ה״סעי״ כטקס מקודש לאללה בהתעלמות גמורה מן העובדה שטקס זה היה מקודש לעובדי אלילים והיווה אחת מחמש המצוות שקיימו הפגנים בעלייה לרגל למשכן האלילים מאות שנים.
באיזו זכות העתיקו המוסלמים את מנהגי עובדי האלילים לדת האיסלאם ועוד מכתירים אותם בתוארי קדושה?
חובה לזכור שמווזמד עצמו ועוד אלפי תומכיו אימצו במופגן וערכו באדיקות את הטקסים של עובדי האלילים עוד בשנת 629 לספירה בעליה לרגל למכה אחרי הסכם חודיביה.
אז מהו ההבדל המהותי בין האיסלאם לעובדי האלילים? שני המחנות מכבדים ומקיימים את אותם הטקסים ומאמינים באלוהים שבשמיים בואריאציות שונות אף כי בנסיבות דומות.
בפסוק 183- 184 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב, מצטט:
ועליהם לציית לי ולהאמין בי למען תיישר דרככם, בלילות הצום מותר לכם לקרב אל נשותיכם, כי הן משלימות אתכם בלבוש ואתם משלימים אותן בלבוש, אללה ידע שהייתם מקודם מונעים עצמכם מהן וחזר והקל עליכם.
סוף ציטוט
בערב הצום מותר לשכב עם הנשים כי אללה הקל על הצמים, איך קוראים לאללה הזה ומי קיבל ממנו את המסר האדיב?
צום הרמדאן הנו אחד ממנהגי עובדי האלילים שמוחמד אימץ לחיק האיסלאם במקום צום יום הכיפורים ה״אשורה״. מטרת צום הרמדאן בקרב עובדי האלילים היא להסתגף ולהתנזר מתענוגות החיים למען להתנקות מחטאותיהם.
מיהו בר הסמכא בקוראן אשר מתעלם ממהות הכוונה ומהשאיפה להגיע לטהרה בהסתגפות הנפש ומורה למאמיניו להתענג מאוכל ומשתייה כל הלילה ואף מתיר להזדווג עם נשותיהם?
בפסוק 230 בספר הקוראן בשורת הפרה פתוג, מצטט:
במקרה של גירושים סופיים לא יוכל הבעל לחזור בו עוד אלא אם כן תינשא אשתו הגרושה לבעל אחר והלה יגרשנה, רק במקרה כזה לא יחטאו אם יינשאו שוב כדי לקיים את חוקי אללה״.
סוף ציטוט
- איך אפשר לנהוג על פי ההלכה המבישה הזו אשר רומסת את כבודו של האדם ואת טוהר המידות בין זוג אוהבים הרוצים לשוב ולהתאחד שוב בברית הנישואין?
- מדוע האישה שנפשה חפצה לשוב לחיק גרושה בעיקר מטעמי אהבה חייבת לטמא את גופה במשכב עם גבר זר שאינה חפצה בו ומאידך לתקוע חרבות בליבו של הגבר האוהב שאהובתו שוכבת עם גבר אחר?
- איך אפשר לטעון שמסכת עינויים משפילים אלה כרוכים בחוקי אללה?
טעות חמורה לפעול על פי הלכה זו הנוגדת את המוסר, את טוהר המידות ומצלקת את נשמות האוהבים.
על פי השמועות הנפוצות רוב המאמינים הרוצים לשוב אל גרושותיהם נוהגים לפנות אל אנשים עיורים או זקנים חסרי כוח גברא המיועדים למטרה זו ומומלצים על ידי השייחים, כהני הדת. אנשים אלה דורשים הרבה מאוד כסף כדי להימנע מקיום יחסי מין עם הכלה האנוסה ולהסכים להתגרש ממנה לאחר הנישואין ללא תנאים.
בסורת ( המחבר מתכוון לבטח לפסוק-הערה שלי אלי פילו ) 250 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב :
" כאשר ערך שאול את צבאותיו אמר להם אללאה אנסה אותם בנהר, מי שישתה ממימיו לא לי הוא אך מי שלא יטעם ממנו אלא בלקיקה לי הוא : סוף ציטוט
עורך הקוראן שכתב את הסורה 250 טעה טעות חמורה והתבלבל בין שני מנהיגים שונים, בין המלך שאול לבין גדעון מספר השופטים. התיאור המובא בקוראן על שאול במלחמתו נגד גוליית הפלישתי מיוחס לגדעון במלחמתו נגד מדיין כפי שכתוב בספר השופטים פרק ז׳ פסוקים ד׳-ו׳, מצטט:
ויאמר יהיה אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם והיה אשר אומר זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אומר לך זה לא ילך עמך הוא לא ילך: ויורד את העם אל המים ויאמר יהיה אל גדעון כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות: ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלוש מאות איש וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים״.
סוף ציטוט
זו לא הטעות היחידה שעורכי הקוראן התבלבלו בין הפסוקים בספר ״ספרים. אולם למרות האמור ישנם עדיין אי אלה מוסלמים תמימים שמאמינים שספר הקוראן יציר כפיו של אלוהים, הייתכן שאלוהים טועה?
בפסוק 30-35 בספר הקוראן בסורת בית עמרם כתוב מצטט :
" אשת עמרם : כאשר ילדה בת אמרה ריבוני ילדתי בת וקראתי את שמה מרים "
סוף ציטוט
מרים בת עמרם נולדה בתקופת פרעה מלך מצריים לפני הולדת משה רבנו והיא אשר הצילה אותו בהביאה את אמו להניקו כילד מאומץ לבת פרעה.
אולם בהמשך בסורה 33 בספר הקוראן בשורת בית עמרם כתוב :
" וריבונה נענה לתפילתה ברצון וחסד ותגדל מרים ברוב טובה בפיקוח קרובה זכריה " סוף ציטוט
יש כאן בלבול בין מרים בת עמרם אחות משה ואהרון שנולדה במצריים בתקופת פרעה לבין מרים אם ישוע הנוצרי שנולדה בירושלים או בבית לחם בתקופת המלך הורדוס ואומצה על ידי זכריה הכהן שאשתו אלישבע הייתה קרובת משפחתה של מרים.
♦ עורכי הקוראן שוב טועים טעות חמורה, וזוהי ההוכחה שאלה שכתבו את הקוראן היו סופרים חובבים בלבד.
בסורה 9 בספר הקוראן בשורת השולחן ובסורה 47 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:
״אם אתם חולים או בנסיעה או אחרי עשיית צרכים או לאחר מגע עם אישה ולא תמצאו מים לרחצה, השתמשו בחול דק ושפשפו בו פניכם וידיכם כי אללה מוחל וסולח״.
סוף ציטוט
מנהג הניקיון בחול הנו חלק ממסורת שוכני המדבר והנוודים עובדי האלילים. הנזקים הנגרמים למשתמשים בחול כגון דלקות בפי הטבעת, בעיניים ובדרכי הנשימה גדולים יותר מתועלתם.
♦ איך עורכי הקוראן אימצו מנהגים פגנים דחויים לחיק האיסלאם ועוד בגיבוי אלוהי?