היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי
בגניזת מצרים נמצא קטע מן המכתב, בענייני עסקים, שנשלח כנראה מרמלה, שהייתה בתקופה זו עיר מסחר חשובה, בו נזכר יהודי בשם המשפחה אלטראבלסי, אולי בא מאטראבלאס ( שמה הערבי של טריפולי ) כנראה שזה באפריקה הצפונית.
מתקופת מלחמת הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל, במשך יותר ממאה שנה אין כל ידיעה על יהודים מערביים בארץ ישראל.
בראשית המאה השלוש עשרה, כששלטו בארץ המוסלמים הממלוכּים, נמצאה עדת המערבים בירושלים והמשורר היהודי הנודע יהודה אלחריזי מספר עליה בשנת תתקע"ח – 1218 -, בעת ביקורו בעיר הקודש " ושם מן המערביים הם שבאו מברבריה "
רבי משה באסולה בשנת רפ"ב – 1522 – מציין : ומערביים הם שבאו מברבריה " זהו השם הכללי של ארצות צפון אפריקה המוסלמית.
יצחק בר מוסא, מתושבי ירושלים היה במוצאו מאפריקה הצפונית ובשנת ש"א – 1541 -, בראשית שלטון התורכים, שלח אגרת קצרה כתובה ערבית בכתב עברי, וממנה אנו למדים על הווי ירושלים ומצב המערביים. יצחק מספר " ונשאנו נשים במצרים כי הבנות בארץ ישראל הן מעטות.מפני הברכה שבה, שיולדות שבעה בנים ואחרי כן רק בת אחת ולכן נשאנו נשים במצרים. ששם הבנות הרבה "
הוא גם מספר על סולטאן התורכי סולימאן שמשל אז גם על ארץ ישראל ואשר בנה את חומת עיר הקודש של ימינו " והוא אוהב את היהודים מאוד כמו עיניו…ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים בעולם " ותושביה ברובם ספרדים " וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערביים שיתנו לנו איזה ספרים, ונתנו להם את שלנו, והשלימו רצוננו והחליפום לנו, ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה ".
לבסוף פונה הוא אל מכריו במרוקו " ועתה חביבי אם תרצה לבוא – בוא, וארץ ישראל לא רחוקה היא ..סך הכל חודש ושבעה ימים…כן יזכינו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל בקרוב, אמן כן יהי רצון.
יהודי צפון אפריקה נקראו בשם הספרדי : מורישקוס, דומה לשמם הלועזי שלך היהודים המסתערבים, שהיו בארץ עוד לפני בואם של הספרדים, מורישקוס נגזרה מהמלה " מורו " שבא קראו האירופים את המוסלמים הצפון אפריקאים.
רבי גדליה מספר, בשנת ת"ס – 1700 בקירוב, בקונטרסו " שאלו שלום ירושלים " על המערבים מורישקוס : " וגם יש קצת מן היהודים הנקרא אנשי מערבא ובלשונם הם נקראים מורישקוס. ואלו מדברים בלשונם ( ערבית )…ולבושיהם הוא כמעט כמו הערבים….כי גם הערבים אינם מגלחים זקנם…
ולכן אין היכר ביניהם.
ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים, ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל, ומביאים לירושלים ומוכרים ובזה מתפרנסים. אבל הם רובם ככולם עניים "
רב ירושלמי אחר מיוצאי מרוקו, יליד העיר פאס, הוא רבי יעקב האגיז שבא דרך איטליה לירושלים, ובשנת תי"ז – 1658 -, עמד בראש ישיבה שנקראה על שמו " בית יעקב " וממנה יצאו רבנים מפורסמים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים וכן " הלכות קטנות " בו מובאות ידיעות על הווי ירושלים בימיו.
אף בנו רבי משה, ח'אגיז, מחבק ספר " שפת אמת " , החשוב לידיעת הארץ בדורו וכן הקונטרס : " אלה מסעי " תאור ביקורי במקומותיה הקדושים. נפטר בשנת תקי"א – 1750 – ועל מצבתו כתוב : " עובר פנה אלי וקרא נא זה ….אתמול בהוד זרח מאוד פניו…גושי אדמה כתרו היום "
רבי חיים בן עטר בעל הפירוש " אור החיים " על התורה, עלה מעירו סאלי במרוקו, דרך איטליה, והתיישב בתק"ב – 1742 – בירושלים : " מקום השכינה הרמה, עיר חביבה על אל עולם ".בה חיבר את ספרו " ראשון לציון " נפטר בשנת תק"ג – 1743 – וקברו בהר הזיתים קדוש ונערץ בקרב היהודים וביום הזכרון למותו נהגו לעלות להשתטח ולהתפלל עליו.
יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.
מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.
אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "
מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל ".
האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
ברגע מסוים הודיע מרקוזה שאינו מבחין בדרך ואינו יודע לאן לנסוע. אנו עוצרים ומתייעצים. ידוע לנו שאנו נמצאים לא הרחק מגבול לוב, ואם נטעה בדרכנו, ניפול חלילה בידי בני המדבר. מרקוזה בחר בכיוון הנכון והמשכנו בנסיעה. תמהתי על שיצאנו למדבר לא מצוידים במצפן, במים, במלאי של דלק ובפרוסת לחם.
שבנו לזרזיס. ארחה דשנה – ומיד למיטה בבית המלון שלנו.
אנו עושים יומיים בעניינים השוטפים במקום : עלינו למיין עולים באי ג'רבה עצמו. נפך ויכוח היכן לערוך את המיון והוחלט לקיימו בחרה-זע'ירה, לפנות ערב, בבית הכנסת.
נסענו לשם. בבית הכנסת נדחקנו יחד, גברים ונשים, ומיד קמה מהומה. בבן-גארדן, נעשה המיון בצורה דומה והכול התנהל על מי מנוחות. כאן החלו הנשים להתלונן שהגברים הזרים מתאנים אליהן, ואז קמו בעליהן להגנתן, באגרופים ממש.
מכוח סמכותנו השקטנו את הכול. גם לכאן לא הגיעו צוותות המיון המיוחדים המצוידים בכל הגזירות החדשות על צמצום הסלקציה. רצינו להקדים ולאשר מספר רב ככל האפשר של עולים, ולהוציאם מדרום תוניסיה.
למחרת אנחנו חוזרים לתוניס הבירה, הפעם בדרך אחרת. אנו מעלים את המכונית שלנו על סירת מפרש ומגיעים בשלום ליבשה, דרומה לגאבס. הגענו לעיר מדנין הבנויה בצלע ההר, ככוורת בת שש קומות. אנו נמצאים בקרבת קו מארס, שרשרת הביצורים שנבנתה על ידי הצרפתים להגנה מפני לוב, אך אין רואים דבר. קו הביצורים מוסתר בחולות המדבר או מאחרי הגבעות הבודדות.
המקום עשיר בעתיקות ובשרידי עבר, אך לנו אין זמן, ואנחנו ממהרים להגיע לבירה. נוסעים במהירות מלאה. בספאקס עלינו להתעכב. המכונית זקוקה לטיפול קצר במוסך, ולנו זו הזדמנות להתראות עם אנשי התנועה הציונית שבעיירה.
אחד הציונים רופא שיניים. באנו לביתו אך הוא היה עסוק בחוליו. אשתו קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות וכיבדה אותנו במשקה קר. עמה הייתה עוד גברת אחת, נאה – מתילדה גז. מרקוזה החל לדון מיד בענייני הציונות ובמצב בישראל.
הגבירות הוכיחו ידע והתעניינות רבה. הן המטירו עליו שאלות ומשאלות שונות. אני הייתי לצערי, " גמור " משבוע הנסיעות והטלטולים וחשתי ברע. הנוכחים השתתפו בצערי והמשיכו בשיחתם הערה. יצאנו אחר כך לטיול קצר ברחובות ספאקס, העיר שקטה, נקייה, ואוכלוסייתה קטנה. הים רגוע ותכול משתרע לרגלינו.
מתילדה גז סיפרה לי שהיו מתכוננת לעלות לישראל עם בתה, נערה כבת עשרים. בעלה יישאר זמן מה לחסל את רכושם.
המשכנו בדרכנו. השמש נטתה לשקוע ועדיין לא הגענו אל סוס, התחנה האחרונה בדרכנו לתוניס. אני מבחין שמרקוזה נוהג בשארית כוחותיו, ומציע הצעה נבונה : ללון בסוס. וכל עשינו. למחרת הגענו בשעה מוקדמת לתוניס ומרקוזה נכנס מיד למערבולת עסקיו.
לאחר יומיים של פגישות יצאתי ב-15 במרס את תוניסיה בדרכי למרסי שבצרפת.
וממרסי לפאריס. מצאתי שם מכתבים והודעות בשבילי. ד"ר יוזפטאל הודיעני שהוא מתכונן לצאת לאמריקה בענייני המגבית, בדרך יתעכב בפאריס ויקפוץ ליומיים למרוקו. הוא ביקשני לחכות לו.
באחד הימים הגיע אלי שליח סוכנות העיתונות היהודית בפאריס, יט"א. לא הייתי מעוניין בפרסום ביקורי בצפון אפריקה, אבל הדבר נודע. הכתב, ז'ק מוריס, ביקש לדעת על מצב היהודים בצפון אפריקה, במרוקו בעיקר, ועל סיכויי העלייה משם. וזה הראיון שרשם מפי :
העלייה ממרוקו – פאריס 21 במרס.
מר יהודה ברגינסקי, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וראש מחלקת הקליטה בירושלים הודיע בראיון שהוקדש לסוכנות שלנו : כמעט מחצית מיהודי מרוקו כ-125.000 רוצים לפי דברי מנהיגי הקהילה היהודית, להשתקע בישראל.
מר ברגינסקי, עשה חודש וחצי באפריקה הצפונית, הדגיש שתוכנית העלייה שנקבעה בשביל השנה השוטפת קובעת כי רק 30.000 עולים צריכים להיקלט בישראל. " לפי דעתי ", העיר, " המספר הזה לא יספק את הצרכים הבוערים.
עם חזרתי לירושלים אשתדל להשפיע על הנוגעים בדבר – על חברי בהנהלת הסוכנות ועל שרי ממשלת ישראל – שמספרים אלה יוכפלו לכל הפחות, וכן יהיה בשנה הבאה. לפי דעתי זהו המינימום. ישנן אפשרויות לקליטה. דרוש רצון להקריב את הקורבנות שהדבר ידרוש ".
מר ברגינסקי תולה את הרצון ההולך וגובר לעלייה מצפון אפריקה בהרעת המצב הכלכלי של היהודים שם, הרעה שמקורה לא רק במאורעות האחרונים, אלא בעובדה שזה כמה שנים תופסים המוסלמים את מקום היהודים במסחר ובמלאכה. " התפתחות דומה הייתה גם בפולין שלפני המלחמה, שהיהודים נדחקו מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים ".
" בהרי האטלס אני מתכננים פינוי כללי של היישוב היהודי – 3.500 נפש מ-42 כפרים. שמונה מהם כבר רוקנו. על אלה יעלו לישראל מלבד החולים הקשים ומקרים סוציאליים שיופנו לערים ולעיירות של מרוקו ויישארו בטיפולם של הקהילות המקומיות ושל הג'וינט ".
מר ברגינסקי סבור שהסלקציה הסוציאלית שאותה מפעיל צוות מיוחד מבאי כוח מסודות שונים תעכב כנראה עשרים אחוז מהעולים מעלייתם לארץ בזמן הראשון. " אבל בעתיד ", הוסיף תצטרך ישראל לקלוט את כל אלה שיהיה ברצונם להשתקע בארץ. האנשים הבריאים החזקים יקדימו את הדרך לחולים ולחלשים יוצר. והחלוץ עובר לפני המחנה ".
" במשך ששת החודשים האחרונים, אמר מר ברגינסקי, הופנו כל העולים החדשים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה, כ-15.000 נפש, מנמל חיפה, במישרין למקומות מגוריהם הסופיים מבלי להתעכב במחנות המעבר.
9.000 נפש הסתדרו במושבים – מושבות חקלאיות -; כ-5000 נפש בעיירות הקרואות עיירות פיתוח שתושביהן מועסקים בעבודות ציבוריות, עובדים במכרות הנחושת של הנגב וכו…..מאות אחדות הסתדרו בתוך הקיבוצים.
לעתים קרובות, שוכנו העולים החדשים תחילה, לזמן מה, בצריפים, אך הם עוזבים אותם ועוברים לבית משלהם אחרי שהם עצמם משתתפים בבניינו.
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Chapitre V
Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle
Le protectorat consulaire vit le jour pour la première fois au Maroc au temps de Sidi Mohammed Ben Abdellah (1757-1790) et c'était, à l'époque, l'un des privilèges accordés par ce sultan aux consuls et aux négociants étrangers dans une tentative de configurer sa politique mercantiliste et de la faire réussir par tous les moyens, en s'ouvrant sur le commerce européen et américain et en tirant profit au maximum d'un marché aux vastes horizons sur l'océan Atlantique. Cela, afin d'alimenter les caisses du Trésor public du pays qui étaient vides à cause de la crise de trente années qui suivit la mort du sultan Moulay Ismaïl et pour assurer un revenu abondant et permanent sans que cela nécessitât des efforts administratifs ou militaires.
- Le mercantilisme est une théorie économique dont les idées se sont propagées en Europe Occidentale au XVIe siècle, après les découvertes géographiques. Selon celle-ci, la puissance de l'État dépend de ses biens monétaires et des métaux précieux.
Et pour cela, il convient de donner la priorité au commerce extérieur et d'en élargir les horizons, de multiplier et de diversifier les activités industrielles. L'État doit veiller à la protection de ce secteur et à son amélioration qualitative. Parmi les promoteurs de cette théorie, Jacques Baudoin, Thomas More et le ministre français Colbert. Il est certain que le sultan Sidi Mohammed eut connaissance de cette théorie et fut convaincu de son efficacité. Des sources nous indiquent qu'il se documentait constamment et demandait les raisons pour lesquelles l'Europe nous dépassait dans tous les domaines : « Il se réunissait avec les négociants chrétiens, alors qu'il était khalifa de son père à Safi, et se renseignait sur la situation dans leurs pays, sur le commerce maritime et sur l'administration des impôts dans leurs contrées. » De plus, il convoquait tous les soirs un juif nommé « Bouzaglou De Paz » pour qu'il l'entretînt sur les affaires européennes dans les domaines politique, militaire et commercial. Leurs discussions duraient jusqu'au milieu de la nuit. Peut-être sa foi dans le mercantilisme le poussa-t-elle très tôt, alors qu'il était encore prince héritier, à ouvrir le port de Safi, sa résidence, au commerce européen et à encourager ses activités par tous les moyens possibles, à tel point que le nombre des navires débarquant à Safi atteignit 176 entre 1748 et 1755. Le premier accord commercial entre le Maroc et le Danemark fut signé en son nom, à Safi, en 1751.
Après le décès du sultan Moulay Ismail, le Maroc traversa une période difficile qui dura trente ans (de 1727 à 1757). L'armée noire, les « Boukharis », s'arrogea les affaires de l'État, confisqua les richesses des princes, fils de Moulay Ismail, nomma et destitua. Sept sultans la reconnurent durant cette période ; ce sont : Ahmed Eddahbi, Abdelmalek, Abdellah, Ali Laâraj, Mohammed, Al Moustadyi et Zine el Abidine. Parmi ceux-là, il y en eut qu'elle porta sur le trône du Maroc plus d'une fois : le sultan Abdellah fut intronisé sept fois, Al Moustadyi, quatre fois, et Eddahbi, deux fois. Des troubles, des guerres et des déplacements de tribus suivirent ces événements ; l'économie s'effondra, le Trésor public se vida et il y eut plus de misère et de souffrance dans la population.
Le sultan Sidi Mohammed employa d'autres moyens pour alimenter le Trésor public ; notamment le système des « Moqataâ »
pour faire entrer les impôts de ses sujets, dont la dîme, les taxes,
les droits de douane et la capitation due par les juifs. Ce système
consistait à vendre le droit de perception des impôts à qui paierait le plus parmi les caids, les gouverneurs, les commerçants musulmans, juifs ou chrétiens. Le concessionnaire versait à l'État la somme convenue et percevait à sa place les impôts. Il s'arrangeait pour que les sommes recueillies fussent supérieures à ce qu'il avait payé au Trésor, pour en tirer bénéfice. L'État gagna par ce système une entrée des recettes plus rapide et la garantie d'une collecte régulière. Et il évita ainsi d'entrer en confrontation armée avec les tribus, ce qui perturbait la sécurité générale.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
גבול אלמנה
בת היתה לו לרב חיים פינטו, ושמה שרה. יפת תואר ויפת מראה היתה הבת, ועם כל זאת צנועה היתה. שרה שמה, וכשרה אימנו היתה. התחתנה שרה, ותולד בנים ובנות, אך באחד הימים מת עליה בעלה, רחמנא ליצלן, והותירה מטופלת בילדים, בקשיי פרנסה.
מאז שנפטר, לא ראתה שרה אושר בחייה. יום אחד, משכשל כוח סיבלה, הביאה פמוט ומילאה אותו בשמן, ושטחה תפילתה לאביה זצ״ל, כי יבקש עליה רחמים לפני שוכן מרום וישלח לה בעל, עשיר גדול, שייקח אותה לירושלים, עיר הקודש.
שמעו בני הבית את תפילתה, ותמהו תמיהה גדולה על הבקשה. היו אף שאמרו לה, כי זקנה היא מדי כדי שמאן דהוא ירצה לשאתה לאשה. ״העוד לך בנים ובנות במעייך?״ – שאלו־הלעיגו, ״את כבר זקנת ושבת, וכך תישארי. כל תפילותייך לשווא הן״.
שמעה שרה וכבשה את עלבונה. לא עברו חודשיים ימים ואחד מעשירי פורטוגל, ירא שמיים שהיה אלמן, הגיע לעיר. לא במקרה הגיע הוא לשם: עז היה רצונו לעלות לירושלים, ואף תיכנן לעשות זאת. והנה, באחד הלילות, הופיע הרב חיים פינטו בחלומו, ואמר לו: ״גוזרני עליך כי תלך לעיר מוגאדור, ותיקח את שרה בתי לך לאשה. אחר כך תוכלו לעלות שניכם לירושלים, וראה בנים לבניך״.
הקיץ העשיר משנתו, ומיהר לקיים את הוראת הרב. לא צעיר היה האיש, ובנים לא היו לו. מייד מכר את כל קרקעותיו בפורטוגל, צרר את הכסף בידו ונסע למוגאדור. שם חיפש ומצא את שרה, ומשהודיע לה כי בא במצוות אביה לשאת אותה לאשה ולעלות לירושלים – חייכה בינה לבין עצמה. פשטה הידיעה בעיר, וכולם נדהמו מהישועה הגדולה שפקדה את שרה, שלעת בלותה היתה לה עדנה ושוב תהפוך לאשת איש ותעלה איתו לירושלים.
בינתיים סיפרו מקורביה על התפילה שנשאה לאביה, ואשר לא שבה ריקם, ושוב נודע ברבים כוח מעשיו של הרב זצ״ל.
קול מבשר
קצרה היתר! שנתו של הרב חיים פינטו בלילות. מדי לילה הוא קטע אותה, וקם כדי ללמוד תורה. שינה, לגביו, היתה בבחינת ביזבוז זמן, והוא המעיט בה עד למינימום הכרחי, כדי לצבור כוחות מחדש.
בכל לילה היה מתעורר גם שמשו, רבי אהרון אבן־חיים, כדי להכין כוס קפה מהבילה לרבו, שתסייע לו להחזיק פקוחות את שמורות עיניו. והנה, באחד מהלילות, שמע השמש שני קולות בוקעים מחדרו של הרב. ״אם לרב יש חברותא הלילה בלימוד התורה״, אמר רבי אהרון לעצמו, ״מן הראוי שאכין כוס משקה גם לאורח״. כך עשה, והכניס לחדר של הרב שתי כוסות.
למחרת בבוקר, לאחר תפילת שחרית, קרא הרב פינטו לשמשו המסור. ״מדוע שינית הלילה ממנהגך והכנסת לחדר שתי כוסות?״ – שאל אותו הרב.
״שמעתי שכבודו מדבר עם מישהו, וחשבתי לכבד גם את האורח במשקה חם״, הסביר רבי אהרון.
הרב פינטו ניענע בראשו בשתיקה, הביט בשמשו בעיניים טובות, ואמר: ״אשריך בני, שזכית לשמוע קולו של אליהו הנביא. זה היה הקול השני ששמעת הלילה. אבל גוזרני עליך, שלא תגלה את סודי, על גילוי אליהו, לאיש״.
רבי אהרון נדהם למישמע הדברים, ונצר את הסוד בלבבו, ימים רבים. רק כשהגיעה שעתו של הרב להסתלק לישיבה של מעלה, סיפר השמש הנאמן למקורבי הרב את המעשה המופלא, על גילוי אליהו – מבשר טוב מבשר ישועה – שהיה לרב זצ״ל.
קולך ערב
חביבה היתה השבת על הר״ח פינטו יותר משאר ימות השבוע, שבה חש והרגיש מעין עולם הבא. נשמה יתירה היתה שורה אז עליו, והוא היה נתון בימים אלה בהתרוממות הרוח. בכל סעודה היה נוהג לשיר מזמירות השבת בקולו הערב, ששימעו יצא למרחקים. באחת השבתות, כמינהגו, זימר בכוונה ובהתלהבות בקשות ופיוטים של הר״י נגארה ע״ ה. ניגלה עליו נגארה בהקיץ, חיבקו ונישקו על כוונת הלב והקול הערב, שבהם שר את פיוטיו
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
שיטת התוספות, והיא המחמירה ביותר, קובעת שריאה הסמוכה לדופן, אם יש מכה בדופן גם אם אין ריעותא בריאה, צריכה הריאה בדיקה בנפיחה. אבל אם יש ריעותא בריאה ואין מכה בדופן לטריפה ואין מועילה הבדיקה. לעומתם, שיטת רבנו תם מקילה ביותר: היא קובעת שאם יש מכה בדופן, גם אם יש ריעותא בריאה, כשירה בלי בדיקה. ואם אין ריעותא בדופן, בין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין, כשירה בבדיקה.
רֵעוּתָאת, ריעותא (נ') [ארמית] רָעָה, שְׁלִילָה, צַד חֻמְרָה בְּדָבָר: "אִתְיְלִיד בַּהּ רֵעוּתָא" (חולין ט.) (= נתגלה בה, בבהמה העומדת לשחיטה, צד שלילי, ספק טרפות). "הָתַם אִכָּא תַּרְתֵּי לְרֵעוּתָא" (נידה ב:) (=יש שם שני צדדים לשלילה ולספק). "הַכֹּל כַּהֲלָכָה, כָּל רֵעוּתָא אָיִן" (יל"ג, שירה קלח).
שיטה שלישית מחייבת את בדיקת הריאה בכל מקרה, בין אם יש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת הריאה כשנופחין אותה, אם ביצבצה—׳טריפה, ואם לאו — כשירה.
בתלמוד נאמר: ״ריאה הסמוכה לדופן״, ונשאלת השאלה האם ״לדופן״ — דווקא, אבל לאבר אחר אין הדין כך, או לאו דווקא ? גם בזה נחלקו הראשונים ישנם הסוברים שדין זה נאמר רק לגבי הדופן, שהוא מטבעו קשה ואינו רך. נוסף על כך, הוא חשוף למכות שהבהמה סופגת בחייה, ולכן כשנסרכו אליו הריאות ויש מכה בדופן ובין אם אין, ובין אם יש ריעותא בריאה ובין אם אין. העיקר תלוי בבדיקת ונדבקה לריאה. אבל ריאה שנסרכה לשאר האיברים, שהם רכים, כגון ללב, לטרפש או לחזה, אין יותר סבירות לומר שהסירכה יצאה מהם ולא מהריאות, ומספק יש להחמיר. אפילו במקרה שיש בהם מכה, אין לתלות בהם את הסירכה, מה גם שסביר יותר להניח שהסירכה באה מהריאות, מאחר שהריאה שואבת כל מיני משקים.
[בהלכות שחיטה וכשרות] חִבּוּר, הִדַּבְּקוּת, וּבְיִחוּד פְּגָם בְּרֵאָה שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁאֻנּוֹתֶיהָ נִמְצְאוּ דְּבוּקוֹת: "סִרְכָה זוֹ מֵחֲמַת מַכָּה הָיְתָה… אֵין זוֹ סִרְכָה קַיֶּמֶת" (רש"י חולין מח.). "רֵאָה… שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ סְרָכוֹת" (רמב"ם, שחיטה מו ה).
לעומתם סוברים אחרים שדופן הנזכר — לאו דווקא, והוא הדין לכל שאר האיברים, כי מה שהקלו בדופן, היינו משום שקיים ספק למקור היווצרות הסירכה, האם הוא מהריאות או מגורם חיצוני כגון הדופן, וחובה עלינו לבדוק מהו מקור הסירכה. על־כן, אם יש מכה בדופן, הרי זו הוכחה שהסירכה נוצרה בגורם החיצוני כתוצאה מהמכה שהוכתה הבהמה. ואם אין מכה, אזי מבררים באמצעות נפיחת הריאה: אם היא עולה בנפיחה זו, מכאן הוכחה שהסירכה מקורה בגורם חיצוני, מאחר שאין סירכה בלא נקב ואם היה מקורה בריאות היתה מבצבצת בבדיקה. לפי שיטה זו, יש להכשיר בבדיקה כל סירכה שאין שני ראשיה יוצאים מהריאות. אבל במקום ששני ראשי הסירכה יוצאים מהריאות, כגון שתי אונות הפרוכות זו לזו שלא כסדרן, דהיינו מהראשונה לשלישית, הרי זו טריפה ואין מועילה בדיקה. והסיבה — ״דאי האי אינקיב טריפה ואי האי אינקיב טריפה״ כלומר, שני צדי הסירנה הן בריאות, וכל צד שאנו נקבע כמקור להיווצרות הסירכה, הרי עשה חור בריאות, שאין סירכה ללא נקב ונטרפה הבהמה מחמתו.
שיטה זו פתחה פתח להיתר הסירכות על־ידי נפיחת הריאה. על יסוד שיטה זו, קיימת שיטה נוספת, המתירה כל סירכה גם כאשר שני ראשיה יוצאים מהריאה, על־ידי הורדת הסירכה ובדיקה על־ידי נפיחה, בנימוק שסירכה היורדת על־ידי מיעוך אינה אלא ריר בעלמא ולא סירכה. גם היתר מיעוך ומישמוש עורר פולמוס, שנמשך עד שלהי המאה הי״ט בקהילות ישראל השונות .
מתוך ספרות השו״ת לתקופותיה נראה, כי שיטת רבנו תם יושמה הלכה למעשה על־ידי השוחטים במקומות שונים בקהילות ישראל, אף־על־פי שנדחתה על־ידי רוב הפוסקים; כי המציאות היא שרוב בהמות יש בהן סירכות, ולכן התקשו לנהוג כדעת המחמירים למרות שהם רבים, בגלל הפסד מרובה ייתכן כי, לבד מהגורם הכלכלי, מנהג זה הוא עתיק יומין, ואת מקורותיו יש לחפש במקורות ההלכה הקדומה ההולכים ומתגלים בדורות האחרונים.
أبو حصيرة-تاريخ حاخامات مغاربة يهودي-
أبو حصيرة
أبو حصيرة (1805 ـ 1880) هو يعقوب بن مسعود حاخام يهودي من أصل مغربي، عاش في القرن التاسع عشر، ينتمي إلى عائلة يهودية كبيرة اسمها عائلة الباز هاجر بعض افرادها إلى مصر ودول أخرى وبقي بعضهم في المغرب على مر العصور، ويعتقد عدد من اليهود أنها شخصية "مباركة". ويقام له مقام يهودي في قرية "دميتوه" في محافظة البحيرة الحالية شمال غربالقاهرة في مصر وقد أوقفت له زيارات ضريحه. ولد يعقوب بن مسعود "أبو حصيرة" في جنوب المغرب، حيث تذكر رواية شعبية يهودية أنه غادر المغرب لزيارة أماكن مقدسة في فلسطين إلا أن سفينته غرقت في البحر، وظل متعلقا بحصيرة قادته إلى سوريا ثم توجه منها إلى فلسطين وبعد زيارتها غادرها متوجها إلى المغرب عبر مصر وتحديدا إلى دميتوه في دمنهورليدفن في القرية في 1880 بعد أن أوصى بدفنه هناك.
مُولِد أبو حصيرة
كان يُقام مولد أبو حصيرة في الفترة بين 26 ديسمبر و2 يناير من كل عام في معبد يهودي في قرية ديمتيوه بمحافظة البحيرة شمال القاهرة. وكان يحجّ إليه آلاف اليهود خصوصا من المغرب وفرنسا وإسرائيل. والثابت تاريخياً أن الطائفة اليهودية المصرية كانت تحتفل بهذا المولد قبل العام 1945.[بحاجة لمصدر] تم الاتفاق على تحويل المقبرة إلى ضريح بقرار من وزير الثقافة الأسبق في يناير 2001 وبموافقة مديرية البحيرةعام 2001، وتم تسجيله مع المقابر اليهودية حوله ضمن الآثار اليهودية كموقع ديني في هيئة الآثار المصرية. حصلت عمليات شراء أراضي مشبوهة حول المقبرة لإقامة الضريح وتشييد سور حوله، وجمعت التبرعات من أثرياء يهود.. وبعد توقيع معاهدة كامب ديفيد للسلام بين مصر و"إسرائيل" عام 1979 طالب اليهود بتنظيم رحلات رسمية للاحتفال بالمولد الذي يستمر أسبوعا. وتم السماح لليهود المحتفلين بالمولد بزيارة الضريح بشكل سنوي وبتنسيق مع سلطات الأمن المصرية. ولكن القضاء الإداري في مصر قام بتاريخ 29/12/2014 بإلغاء مولد أبو حصيرة نهائيا وعدم اعتباره أثرا تاريخيا بل إنسانياً وإلغائه من سجل الآثار. وألزم القرار كذلك الإبلاغ بشطبه من اللجنة الدولية الحكومية ولجنة التراث العالمي بمنظمة اليونسكو. أثار هذا القرار غبطة الشعب المصري الذي أقام احتفالات وهتف الشعب مندداً بإسرائيل وأعلنت بعض الأحزاب السياسية ترحيبها بالقرار. وصرحت إسرائيل من خلال المتحدث الرسمي باسم وزارة الخارجية إيمانويل نحشون إن المكتب يدرس حيثيات القرار وأنهم يعتزمون مناقشته مع السلطات المصرية للتأكيد على حرية العبادة.
طقوس الاحتفالات
يتم فيها تأدية طقوس دينية يهودية مع تناول الفاكهة المجففة وزبدة وفطير، وأسلوب الاحتفال يشمل الجلوس عند المقبرة والبكاء وتلاوة أدعية دينية يهودية وذبح الأضحيات عند الضريح وذلك حسب الشريعة اليهودية. رفضت جهات وتيارات في مصر من بينها نواب من البرلمان المصري إقامة مولد أبو حصيرة سنويا في القرية. واعتبر ضريح أبو حصيرة بما فيه القبر والتل المقام عليه الذي أقيم عام 1880 حاليا، من بين الآثار اليهودية في مصر وسُجل كأثر ديني في هيئة الآثار المصرية التابعةوزارة الثقافة المصرية، ليخضع لقانون حماية الآثار رقم 117 لسنة 1983، حيث تم التعامل معه كأثر مصري.
تبين لاحقا أن الأرض لا تزال ملك للدولة أثناء نظر المحكمة الإدارية بالاسكندرية للقضية المرفوعة عام 2001 والتي حكم فيها بإلغاء الاحتفال ومنع اليهود من إقامة الاحتفال، وتم تأييد الحكم عام 2004 من المحكمة الإدارية العليا بالاسكندرية وإلغاء قرار وزير الثقافة الأسبق فاروق حسني بضم المقبرة للآثار وعدم اعتباره أثراً بل مقابر عامة كانت مقامة لليهود مثل مقابر الصدقة للمسلمين والمقابر العامة للمسيحين وبعد خروج اليهود من مصر بعد ثورة يوليو لم تعد تستخدم. قدم محامي القضية مصطفى رسلان وثيقة أثبت فيها أن أبو حصيرة هو رجل مسلم واسمه محمد بن يوسف وينتهي نسبه إلى طارق بن زياد. واقترح المحامي نقل رفاة أبو حصيرة إلى الكيان الصهيوني بعدما صار مسمار جحا الذي ياذرع به اليهود لدخول مصروسيناء
פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיבית
פרודוקטיביזציה של העלייה': מעלייה המונית לעלייה סלקטיבית
׳אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה׳.
זלמן שזר'
מדיניות השערים הפתוחים והעלייה ההמונית לישראל ביטאו הכרעה לחיוב בשתי דילמות: בעד עלייה בלתי סלקטיבית ובעד הכללת יהודי ארצות האסלאם. עד 1951 לא חל שינוי במדיניות זו למרות הקשיים הרבים שניצבו בפני החברה הישראלית, בין השאר משום שבמדינות ערביות נקלעו היהודים למצוקה ביטחונית חריפה כל כך שלא היה אפשר לעכב את עלייתם והיא הוגדרה עליית הצלה. גם היהודים במדינות מזרח אירופה נקלעו למצוקה מן הרגע שמדינות אלה הגבילו יציאת אזרחים מתחומן מחשש לבריחה המונית של תושבים מחוץ לתחומי ה׳דמוקרטיות העממיות׳. היציאה לישראל עלולה הייתה להיאסר ועל כן גם העלייה משם הייתה בגדר עליית הצלה. למרות הקשיים המרובים שהתגלו במהלך קליטת העלייה, מניעת העלייה של יהודי תפוצות שעלייתם נחשבה לעליית הצלה הייתה סטייה חריפה מדי מהאתום הלאומי, ועל כן נדחתה.
לאחר שלוש שנים של מצבי חירום כמעט רצופים בשל קהילות במצוקה שהתדפקו על דלתה של מדינת ישראל חלה הפוגה וממדי העלייה החלו להצטמצם. כעת התפנו בסוכנות ובממשלה להעלאתן של קהילות נוספות, קהילות שעד אז הושהתה עלייתן. אשר לאותן קהילות אפשר להציע מיון גם בין תפוצות שהיהודים נהנו בהן לא רק מזכויות מדיניות שוות ומביטחון פיזי אלא גם מתנאים כלכליים טובים (כמו ארצות מערב אירופה, אוסטרליה, דרום אפריקה וארצות אמריקה הדרומית והצפונית) לבין ארצות שתנאי הקיום הכלכליים של היהודים בהן היו קשים וזכויותיהם המדיניות לא היו מובטחות. עם אלה נמנו הקהילות שעוד נותרו בארצות אסיה ואפריקה, באיראן (כ־65,000 יהודים), בהודו (כ־20,000 יהודים) ובצפון אפריקה הצרפתית (450,000 יהודים).
פרק זה עוסק במעבר ממדיניות של עלייה המונית למדיניות של עלייה סלקטיבית. בתחילה מוצגת המדיניות שהתקיימה בפועל בצפון אפריקה עד קבלת ההחלטה על מעבר לעלייה סלקטיבית. לאחר מכן נידון הרקע לקבלת ההכרעה בדבר עלייה סלקטיבית תוך ציון שני רכיבים מרכזיים; מוצגים מהלך הדיון ותהליך ההכרעה בדבר נסיגה ממדיניות העלייה ההמונית; נסקרים המניעים והמטרות שניסו להשיג בעזרת מדיניות זו ולסיכום מובאת התגובה הציבורית בישראל לשינוי במדיניות העלייה.
מדיניות העלייה מצפון אפריקה בימי העלייה ההמונית
ארצות צפון אפריקה הצרפתית, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו, לא נחשבו לארצות שהיהודים בהן זקוקים להצלה וכך, למרות החזון והמדיניות הרשמית של עלייה חופשית, לא הוחלה על יהודי צפון אפריקה מדיניות של העלאה המונית. לא ננקטה יזמה ולא החלה התארגנות להעברת עשרות אלפי יהודים ממרוקו ומתוניסיה לישראל. אך לא זו בלבד, נציגי ישראל גם בלמו במידה רבה את תנועת העלייה הספונטנית של אלפי יהודים ממרוקו שהחלה ב־1948/9. היו שראו בה ׳קדחת מיסטית׳ שאחזה ביהודי המגרב עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים והתגברה בעקבות אירועים אלימים נגד יהודים שהתרחשו באוג׳דה ובג׳רדה ביוני .1948/
בשנים 1949-1948 עלו 24,174 יהודים מצפון אפריקה, חלקם מתוניסיה ורובם ממרוקו. מספר העולים היה נמוך במיוחד בהתחשב בנטייתם של רבים מיהודי המגרב לעלות באותם ימים. הנהירה הייתה משמעותית כל כך שהנציב הצרפתי במרוקו, אלפונס ז׳ואן (Juin), אמר ש׳אילו לא נעשה ניסיון לעצור היו יוצאים לפלסטינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו׳. נתיב העלייה של היהודים הותווה עוד בתקופת טרום המדינה. יהודים מתוניסיה וממרוקו הגיעו למחנה מעבר ליד העיר אלג׳יר, בירת אלג׳יריה, הפליגו למרסיי שבצרפת ורוכזו במחנה מעבר גדול של הסוכנות. משם התנהלו ההפלגות לארץ.
זרימת המוני העולים לאלג׳יריה הייתה למורת רוחם של מארגני העלייה. השלטונות הצרפתיים אמנם השתדלו במידת מה לעצור את גל העלייה בנסותם, לא בהצלחה מרובה, למנוע את מעבר היהודים לאלג׳יריה, אך רוב הפעולות לבלימת העלייה נעשו ביזמת נציגי הסוכנות והמוסד לעלייה. חלק מהעולים עוכבו באמצעים מנהליים. הסוכנות לא הקצתה די אניות לפינוי עולים ממרסיי וביקשה מהשליחים שפעלו במרכז העלייה באלג׳יריה להימנע משליחת העולים למרסיי. השליחים ערכו מסעות הסברה בבתי כנסת בתוניסיה ובמרוקו וניסו לשכנע את היהודים שלא להגיע למחנה המעבר באלג׳יריה. לאלה שכבר הגיעו למחנה ונאלצו להמתין זמן רב לעלייתם הסבירו השליחים את העיכובים בעול הכבד שנופל על המדינה הצעירה. שליחי העלייה גם מימנו כרטיסי רכבת לחסרי אמצעים על מנת שיחזרו למרוקו.
Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge
Avoir quinze ans et écrire son premier livre, en l'occurrence quinze récits rédigés à partir des souvenirs de sa grand-mère ayant survécu à la Shoah, n'est-ce pas extraordinaire ? C'est pourquoi le livre de Catherine Shvets, «Hitler et la fillette.» (Edition Flammarion/Québec) a attiré l'attention du public. Ce récit met l'accent sur les gestes que les uns et les autres, non Juifs ou Juifs ont pu faire à l'égard d'autrui afin de sauver un être humain. «Sauver un être, sauver un monde» est d'ailleurs le titre du spectacle que nous écrivons Catherine et moi à partir de son livre. Spectacle que ALEPH produit et diffusera avec toute une équipe auprès des écoles secondaires et pré universitaires. Cette création a pour but d'initier un jeune public à la Shoah et aux actes des Justes des Nations. Elle participera dans le cadre d'un souci d'éducation à une meilleure connaissance de l'histoire juive ainsi qu'à un dialogue inter communautaire et citoyen.
En fait, ALEPH dans son ambition de conjuguer l'étude des textes se référant à la Bible, au Talmud ou à la Kabbale et les savoirs d'autres disciplines telles que les sciences humaines ou l'art s'inscrit dans un réseau informel de nouveaux centres d'études dans le monde juif. Centres qui, comme Ellul, Panim ou Alman en Israël, mettent à la portée de tout un chacun les connaissances du monde juif de façon plurielle, interdisciplinaire et ouverte.
Il y a toujours des inclinaisons métaphysiques qui guident notre vision du monde ou nos actes. En ce qui me concerne ce verset du Deutéronome, telle qu'interprété par la tradition orale juive transmise par le célèbre commentateur Rachi (1040-1105) est toujours présent à mon esprit. Il est cité au moment où Moïse lorsqu'il répète la Torah, réitère l'Alliance entre D' et le peuple d'Israël : « Car c'est avec celui (ou celle) qui se tient ici avec nous aujourd'hui devant Dieu notre D' et avec celui (ou celle) qui n'est pas ici avec nous aujourd'hui ». Et Rachi de préciser que cette Alliance s'effectue aussi « avec les générations futures ». Au fond, nous étions toutes et tous au Mont Sinaï, c'est pourquoi il m'importe de permettre à chaque Juif(ve) d'avoir accès à ce qui lui appartient déjà mais qu'il connaît peu ou pas suffisamment. Et lorsque l'on sait que cet apprentissage dans la tradition juive dure toute une vie… Il est plus aisé de comprendre le choix de la lettre ALEPH comme nom de ce centre. ALEPH, première lettre et celle vers laquelle on revient sans cesse car son équivalent numérique est 1 et cette recherche de l'unité est le chemin d'une vie.
הפעילות הקהילתית -רוברט אביטבול..תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק
הפעילות הקהילתית רוברט אביטבול
תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק
סיקור מכלול הפעילויות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק דורש מחקר מקיף, שאינו תואם את המסגרת הנוכחית. על כן, כל המוצג להלן אינו אלא מבט חטוף על מפעלי csuq – הקהילה המאוחדת של קויבק.
הפעילויות הייצוגיות הרציפות מול הגופים הממשלתיים אפשרו, במהלך השנים, לשרת את המוסדות הלימודיים ואת האגודות השונות. זאת ועוד, קשרים מועדפים קוימו עם ארצות המוצא של הגלות הספרדית. חרף המתחים שנותרו בעינם, חשוב לזכור כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק רגעים קשים. היו בהם גם ימים גדולים של סימביוזה ושל הבנה, אשר על יסודותיהן ניתן לבנות עתיד משותף. אנשים בעלי רצון טוב מכל הצדדים צריכים להתאחד סביב מטרה משותפת: ההתפייסות ההכרחית בין ישראל ושכנותיה. הביטאון "la voix sepharade – קול ספרד" ואתר האינטרנט www.csuq.org הם שני כלים, אשר באמצעותם יכולים החברים לקבל מידע על אודות הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק וליצור קשר עמה.
השירותים הקהילתיים מכוונים לכל שכבות הגיל בקהילה, החל בגן חובה וכלה בגיל הזהב, כולל חברה קדישא. מחנות נוער ביום ובלילה, תחרויות הספורט, שבתונים, טיולים ונסיעות, משלחות סולידריות לישראל וכן פעילויות המיועדות לנערים, כל אלה מהווים דוגמה למה שניתן לכנות היומיום של השירותים הקהילתיים. תוכנית ההכשרה של המדריכים נועדה להכין את מנהיגי הקהילה העתידיים. מסעי ההתרמה, תחרויות הגולף והטניס ותצוגות האופנה באים לענות על צרכי המימון הדחופים, בלי לשכוח את צרכיהם של הנזקקים ביותר. "בית שלמה" לאנשי הגיל שלישי מהווה דוגמה ראויה לציון, בכך שהוא עונה לצרכים הייחודיים של המבוגרים שאינם סיעודיים.
במישור התרבותי, הכנסים התרבותיים אפשרו הילפת דיעות עם אנשי רוח רבים בנושאי יהדות ומודרניות, המזרח התיכון, רב-תרבותיות, תפקיד העיתונות והיסטוריה. מקהלות "כינור", להקת "גרינלדו" ו-"הפייטנים", המתמחים בליטורגיה יהודית-מרוקאית היו עבורנו הזדמנויות להתפעמות ולאושר. הפסטיבל הספרדי, אשר תחילתו היה מיועד להעניק למהגרים רגעי תרבות ובידור, הפך ל־״שבועיים ספרדיים" (למעשה, אותם שבועיים נמשכו על פני יותר משלושה שבועות) ולימים ל-״פסטיבל הספרדי". אירועים אלה אפשרו לאמנים ולסופרים שלנו להתבטא ולהחליף דעות ורשמים עם הקהל. לא ניתן למנות את מכלול מופעי הפסטיבלים. נזכיר רק את האירועים הבולטים ביותר: 1992 – לציון 500 שנה לגלות יהדות ספרד, הופעתה הראשונה של התזמורת האנדלוסית מישראל ובשנת 2000, תערוכת מורשת ספרד בצפון אפריקה בספרייה הלאומית של קוויבק. לכבוד השבועיים הספרדיים 2004 הוצג במשכן "דג'רדין" דגם ענק של העיר קורדובה המשוחזרת. נזכיר גם את הערבי הגאלה המוסיקליים עם אנריקו מסיאס, שלמה בר, חיים משה, אלאבינה ורבים נוספים, את ערבי ההרצאות המרתקות עם גיאק אטלי, אלכסנדר אדלר, אלן פינקלקראוט ואלי בר-נביא, את תערוכות הציורים במרכז סיידי ברונפמן (כיום מרכז סגל) וב"גלריה" וכמובן, את הצגות התיאטרון, הקומדיות הקלות של בוב אורה אביטבול, את התיאטרון הניסיוני של סרגי וקנין, את תיאטרון "הגיל היפה" של סילביה אסולין ותיאטרון הילדים עם דניז נזרי. כמו כן, בל נשכח את תרומתו הדיסקרטית אם כי מקצועית כל כך של קרלו בנג'יו עם ההפקות הנהדרות שלו, והתיאום המדוקדק של כלל האירועים בידי בריגייט דנינו.
ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.מאיר בניהו
ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.
- כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י א׳. נמסר על־ידו למכון בן־צבי ומספרו 1747).
הוא המקור. נכתב בידי ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, המאסף עצמו, והוא שימש יסוד למהדורתנו. היו בו ארבעים ושמונה דפים, כל עמוד 24-21 שורות. בכמה מקומות יש מחיקות והוספות, המעידות על כתיבת ידו שלמחבר. בשלושה מקומות יש גם חתימתו שלר׳ שמואל אבן דנאן(כ״י יג ע׳׳ב, כא ע״א, מז ע״א). הדף הראשון וכן הדפים ט-י, טו-טז, כה, לא, מה — חסרים. חלקו השני שלכתוב־היד נמצא באוסף בניהו, סי׳ צ110. כיום יש בו עשרים ושבעה דפים(מט-עה). הוא כולל עניינים שונים: בדף מט ע״א-נ ע״ב: ׳מעשה׳ מימי ׳דון גואן בקאשטיליא׳; מעשה חנוך (6א); בסופו כתוב: ׳ע״כ מצאתי בקונטריס ישן… הצעיר סעדיה ן׳ דנאן ס״ט שנת שמנ״ה [ש״צ] ליצירה׳(8ב)! מעשים מס׳ איומה כנדגלות לר׳ יצחק עונקינירה(קושטא של״ז). ובסופם דברי חתימה אלה: ׳כתבתי אלו הדברים לפי שראיתי שיועילו הרבה לכל המוכיחים. עבד רחמן ונאמן, סעדיה אבן דנאן ס״ט׳(14ב). ולמטה מהם חתימת ר׳ עמנואל מאנסאנו: מאורעות שנת הוחלת״י, תנ׳׳ט (15 א); ספר זרובבל (17 א); האותות של משיח (20א). בסופם: ׳ע״כ מצאתי בכתיבת יד אדוני זקיני החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה … והעתקתי ביום חמישי ארבעה ועשרים לחודש טבת בשנת תפד״ה ליצירה. נאום הצעיר עבד ה׳ ב״ה המקוה לרחמיו יתברך שיעננו בגשמי ברכה ורצון ולהושיבו שליו שקט ושאנן… שמואל אבן דנאן׳ (21א). ספר זה היה בידי ר׳ שאול סירירו ונזכר באיגרת השבתאי ר׳ יעקב ן׳ סעדון לר׳ יעקב ששפורטש בלשון זה: ׳בא הכתב השלישית והכריעה לכף זכות… שנמצאת בבית גנזיו של החכם השלם כמה״ר שאול סירירו נ׳׳ע בפי׳׳ס והיא נבואת זרובבל, שהעיד שהיה מדבר עם מטטרון׳; ׳סימני השנים׳ (22א-25ב) לר׳ יהודה ב״ר יוסף אלכרסאני, מחבר ׳ארון העדות׳(כ״י אוכספורד 1635 וכ״י בית הספרים 38°5972), שבו כתב מקצת קורותיו בשנת קכ״ה. בסופו כתוב: ׳עד כאן מצאתי בשם החכם כמה״ר יהודה אלכרסאני ז״ל האיצטגנין… שמואל בן תאן ס״ט … ר׳׳ח שבט בשנת תפד״ה ליצירה פה פאס׳17. חיבור אחר שלו ׳עלאמת אלכסוף׳ בערבית בדף 27א והסוף חסר. בדף שלפני כן(26) מאורעות שנת תנ״ט.
- כ״י בניהו(סימנו להלן: כ״י ב). נעתק בפאס בשנת תרע״א.
בשער כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר רפאל יעקב אבן עטר הי׳׳ו שנת כי אתה הורת״ני היא שנת התרע״א ליצירה פה העירה פאס יע״א׳. בכתוב־יד זה עז דפים בכתיבה מרוקאנית יפה מסולסלת. בכל עמי 22-21 שורות. דברי הימים שלאבן דנאן מסתיים בסוף דף ל ע״ב. משם מתחיל ׳זכרון לבני ישראל/ כרוניקה שלר׳ יהודה אבן עטר, המסתיימת בדף מ ע״ב. משם ואילך לקט שלמאורעות שונים משנת תקל״ט ועד שנת תרנ״ד(מב ע״א). המעשה שבסוף כ״י א נמצא גם בכ״י זה, אלא שנספחו אליו סיפורי מעשים חדשים, קצתם ידועים וקצתם לא ידועים: ׳האותות של משיח׳(נט ע״ב-סב ע״ב); ׳סדר הקבלה׳ ויסדר המלכים׳ שלר׳ סעדיה אבן תאן הראשון ותשובה שלו בעניין האנוסים (0ג ע״א-עז ע׳׳ב), שנדפסו כבר
- כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י ג).
העתקה משנת תרס״ח. בשער הספר כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר יוסף בן נאיים הי״ו שנת התרס״ח ליצירה׳. הוא מחבר ס׳ מלכי רבנן. שבעים דפים. דומה בכל לכ״י ב, אלא שההוספות מגיעות עד שנת תרל״ט ולא עד שנת תרנ״ד. סיפורי המעשים מתחילים בעמי 42א.
- כ׳׳י מכון בן־צבי. העתקה מאוחרת.
בעמי 25-1 ׳זכרון לבני ישראל׳ לר׳ יהודה אבן עטר הנזכר להלן. דברי הימים של פאס מתחיל בעמי 26 ולא נשלם בטופס זה. כתוב־היד מחזיק 36 עמודים.
משפחת אבן דנאן.
משפחת אבן דנאן מוצאה מגרנדה בספרד ונתפרסמה ביותר לאחר ביאתם של גולי ספרד לצפון אפריקה. בניה היו מגדולי החכמים במרוקו והטביעו חותמם על הקהילות מאז ועד היום. משפחה זו העמידה דיינים ומורי הוראה מרביצי תורה ודרשנים, פרנסים וראשי קהל, סופרים, פייטנים וחזנים.
לפי מסורות שונות היו בני המשפחה הזו בצפון אפריקה לפני גירוש רנ"ב. על סמך מסורות אלו קובעים החוקרים, שמפחת אבן דנאן באה לפאס אחרי גזירות שנת קנ"א. הללו קושרים את המעשה שלשנת קצ"ח, שהיה עילה לגירוש היהודים מפאס הישנה, בשמו של רבי משה בן מימון.
אבל שום מקור היסטורי אינו מייחס חכם זה למשפחת אבן דנאן. יתר על כן, יש בידינו ידיעה על מעשה שנת קצ"ח מרבי סעדיה אבן דנאן השני, ובו אין כל זכר לחלקו של אבי זקנו, כביכול, בימי הגזירה. החוקרים מסתמכים בעיקר על כך, שרבי סעדיה יצא מספרד לפאס ושבספריו הוא מזכיר, כביכול, בהטעמה יתרה את חכמי פאס. אבל באמת לא היו רבי סעדיה ואביו רבי מימון מעולם בפאס.
מאין בידינו מקור מפורש על כך עלינו להצטמצם בעדות שיש לה יסוד היסטורי מפורש ולקבוע, שרבי מימון אבן דנאן ובנו רבי סעדיה הראשון היו הראשונים שיצאו מספרד בימי גירוש 1492 והתיישבו בצפון אפריקה.
רבי סעדיה הוא הדור השישי למשחת אבן דנאן. אביו היה רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון המכונה אבן דנאן. רבי סעדיה נולד בגרנדה בשנת 1440 לערך. הוא היה גדול בתורה, קורא הדורות, פרשן, חוקר הלשון ואחד מגדולי המשוררים בספרד בתקופתו.
על חייו בגרנדה אין אנו יודעים אלא מעט. בסוף ספר הקבלה שלו, שהשלים את חיבורו בגרנדה בי"ב בתמוז שנת 1480, הוא כותב : זה היה בעיר גרנדה ואנשיה מסתתרים ומשתאים משתוממים במחשבותיהם וענייניהם, מסתבכים מסיבת השתלטו הרשעים והחנפנים על קהלם ובגלל פחדים מפני המגפה. יש כאן רמז שקוף למדי נגד אחדים מראשי הקהילה, שמעשיהם לא היו לפי רוחו. נראה שהדבר פגע בייחוד בגופו, ולפיכך מסתבר שרבי סעדיה שימש אז כרב הקהילה ובתוקף תפקידו הוכיח את הפרנסים על מעשיהם.
וגם בשירו נמצאים רמזים על כך "
אמת יהגה חכי / לדור דוברי כזב
ואוכח ולא פנה / ואחכים ולא עשה
אבקש שלום אנשי / זמני ירבוני
ואחשוב עליהם טוב / והם יחשבו רעה
ואראם עצת נפשי / ויתלחשו עלי
ואקריב וירחיקם / לבבם אשר תעה.
וכן בשיר אחר
פרצו נקלי עם אשר אין בם
מוסר ואלה תולדות פרץ
איך תעמוד ארצם ואין להם
מלך במשפט יעמיד ארץ.
הייתה לו כנראה ישיבה. בשיריו הוא מזכיר שהיו לו תלמידים. לבקשת אחד התלמידים חיבר את " סדר המלכים ".
רבי סעדיה היה חוקר וכתב בעיקר מאמרים ומחברות בענייני לשון ושירה. לא כל חיבוריו הגיעו אלינו, ומעטים מהם ראו אור במהדורות שאינן מדעיות. רבי אברהם גבישון, מגדולי משפחות המגורשים מספרד באלג'יר, מונה את העניינים שעסק בהם רבי סעדיה, ואלה דבריו :
ראיתי כי הרב הגדול רבי סעדיה אבן דנאן ז"ל בעל הערוך, כי נראה מתוכו שלא הניח מקרא משנה תלמוד רבה ותנחומא שלא למד, גם עשה שרשים של כל הכ"ד, ואף על פי בשיריו מצאנו כמה וכמה משירים דופים לגופניים. ( כלומר שירי אהבה ).
אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.
כנס יהדות צפון אפריקה- ניסים קריספל-Conference of North African Jewry -Nissim Krispel
כנס יהדות צפון אפריקה- ניסים קריספל -Conference of North African Jewry -Nissim Krispel
אחד מימי העיון המדהימים שנוכחתי בהם, עד לבאר שבע הדרמתי על מנת להשתתף ביום עיון פורה זה….
Dr Dan Manor- Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Son commentaire du piyout Had Gadya commence par l'opinion courante que l'homme est un organisme formé des éléments : Feu, Vent, Eau, Terre. À son avis, dans chaque élément se cachent deux composants : positif et négatif. Dans la lutte qu'ils se livrent, le positif peut vaincre le négatif. Par exemple réchauffement des sens comme agent négatif du feu peut être apaisé par l'élément positif qui se trouve dans l'eau. On peut aussi faire agir un facteur positif contre un négatif dans le même élément. Par exemple : l'étude de la Thora avec enthousiasme (chaleur positive) refroidit réchauffement des sens (chaleur négative) ce sont là, deux agents de l'élément « Feu ».
Une autre éventualité est l'orientation du facteur négatif vers une voie de sainteté comme l'orientation de 
l'impétuosité de l'eau comme facteur négatif en impétuosité dans l'accomplissement des Mitsvot. En principe, il s'agit ici d'un processus sublimant qui n'exige pas d'étouffer les tendances naturelles, mais à faire régner l'harmonie entre tous les éléments "Et comme le Saint Béni Soit-Il les a mis en égalité (les éléments) et les a attachés à un même corps, de même, l'homme doit leur permettre de rester dans leur complexité et ne doit pas en faire valoir un aux dépens des autres et s'il le faisait c'est comme s'il rendait un jugement erroné".
Le Yetser hara' – Le Mauvais penchant
C'est une composante psychologique dans la pensée religieuse. Mais nous ne parlerons pas ici du mauvais penchant qui pousse l'homme à la faute, comme il apparaît dans différentes sources, mais – comme à notre habitude – nous n'allons tenir compte que des quelques opinions qui portent le sceau de l'auteur.
L'idée de l'infériorité de l'homme en tant que "né de la femme à la vie courte" (Job 14.1) est considérée parfois comme de l'humilité servant de prétexte au manque de volonté à se mesurer avec les défis. Il s'agit bien entendu, pour l'auteur, des défis dans le domaine de l'esprit. (Par exemple : je ne suis pas digne d'étudier la Kabala). C'est pourquoi il prétend que c'est un conseil du Yetser hara' qui se pare de l'état d'auteur de sermons et non de celui qui incite au péché.
De même le Yetser hara' se déguise en ami du pêcheur et le dirige vers les Écritures pour justifier l'infraction, comme : "Là où se trouvent les Baalé Tchouva (les repentants) ne peuvent pas se trouver les Tsadikim absolus". (Berakhot 34.72) ou :"Meilleure que la sagesse et l'honneur, un peu de bêtise" (L'Ecclésiaste 1.2 )
L'analyse de la composition biologique de l'homme découle également des tentations du Yetser car elle mène à la négation de la raison d'être de l'homme et de la règle qui dit que l'homme sera récompensé pour ses actes, de là pour la généralité que : "Mangeons et buvons car nous mourrons demain." (Isaie 22.13) la route est ouverte. "Quand l'homme comprendra que son origine provient d'une goutte puante et que son destin est poussière, il éprouvera du ressentiment dans son cœur et dira que dorénavant son labeur est vain car il n'a aucune valeur ni par sa naissance ni par sa mort, dès lors, pourquoi s'occuperait-il de Thora et de bonnes actions?"
Jusque-là, je vous ai présenté le résumé de la discussion du R.Y.A sur la science de l'âme, selon l'explication du Pchat dans lequel Nefech et Nechama ont la même signification. Il n'en est pas ainsi au niveau kabbalistique où les termes Nefech et Nechama ont un sens tout à fait différent dans la perception des kabbalistes avec lesquels il a des affinités. Mais ce n'est pas ici que nous ferons une place à l'extrême minutie qu'il déploie dans son traité à ce sujet. Nous citerons seulement les choses superficiellement.
Dans l'essence spirituelle de l'homme, il existe cinq puissances spirituelles découlant du monde de L'Atsilout et se trouvant dans le monde de Abir Yaacov : ce sont : Nefech, Rouah, Nechama, Haya, Yehida. Il est superflu de souligner que l'origine de ces noms est dans la littérature de Hazal, mais tous sont des attributs de la Nechama. (Berechit-Raba 80.14)
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
מתי יבוא לידי ואקיימנו
ברית מספר 31
ביום יד' שבט התרע״ב, שב רבי יצחק זצוק״ל משליחות קודש באחד הכפרים שבמחוז תאפיללת, ביום שישי, ערש״ק בשעת המנחה. אחרי שהלכו כברת דרך לא ארוכה, הורה לפתע למשרתו לעצור לתפילת מנחה. משרתו שאלו: "יא סידי, למה נשנה ממנהגנו שנוהגים אנו להתפלל מנחה קטנה ובפרט בערש"ק?" ענה לו רבי יצחק ברוח קדשו שהוא ממתין בכוונה תחילה לליסטים ופורעים ערביים שמתכננים לפגוע בתושבי העיר גורמה, ומעדיף הוא שיפגעו בו ובכך ימנע מהם לבצע את זממם ולפרוע ביהודי הכפרים הסמוכים. במותו על קידוש ד' יזכה להציל יהודים רבים. באותה תפילה האריך רבי יצחק וכיוון בה כוונות גדולות יותר מהרגיל. כאשר סיים אה תפילתו ביקש ממשרתו קולמוס ונייר, כדי לרשום עליו פיוט שרוצה הוא לחבר לכבוד שבת. וכך, במעמד מיוחד זה כתב את פיוטו הנודע "יום השביעי הוא יום מנוחה."
כעבור זמן מה הגיעו פרשים על סוסים דוהרים. מהסוסים זינקו פורעים זורי אימה. מיד נעץ מנהיגם האכזר את חרבו בלב הצדיק רבי יצחק שנפל מתבוסס בדמו, אותו מנהיג ארור ניסה לדקור שוב את רבי יצחק כדי להבטיח את מותו, אך הצדיק קרא לעברו: "רשע"! ובו ברגע היד האוחזת בחרב קפאה ונעשתה משותקת. חברי כנופית הרשע נבהלו למראה מנהיגם המשותק ועלו בזריזות על סוסיהם ונמלטו מהמקום, וכך נתקיימה במלואה שאיפתו של הצדיק – להקריב את חייו על קידוש הי כדי לסכל את מזימת הפורעים לפרוע ביהודי הכפרים שבסביבה.
משרתו של רבי יצחק הפצוע אנושות שמע אותו ממלמל את פזמון הפיוט שחיבר זמן קצר קודם: "תשיב שבותי, תאיר נשמתי, תגל עדתי".. מילים אלו רמזו על מיתתו תוך כדי הגנה על בני עדתו והוא ישבות ותואר נשמתו בגן עדן העליון.
משרתו מיהר אל יהודי הכפר תולאל לבשרם את הבשורה המרה, ולבקש את עזרתם להביאו לקבר ישראל בעוד השמש מאירה, תושבי המקום התאספו בהמוניהם לבכות ולספוד על פטירת הצדיק שחייבים הם לו את חייהם, ובסיעתא דשמיא הצליחו להספידו ולקברו במקום הראוי לו ולחזור אל בתיהם בעוד השמש על הארץ מבלי לחלל חם ושלום את קדושת השבת, והרגישו שכמו עמדה השמש במקומה לכבוד הצדיק.
ספריו
רבי יצחק זצוק״ל חיבר מספר ספרים על חלקי התורה השונים ואלו הם:
א. אלף המגן- חידושים על התנ״ך לפי סדר אלפא ביתא
ב. לב טהור- דרושים על התפילה
ג. השבת הגדול- תרי״ג מצוות תורתנו הקדושה ושבע מצוות דרבנן, וכולם תחת ראשי תיבות של המילה "השבת" שלושה ספרים אלה אוגדו כבר לספר אחד הקרוי "תולדות יצחק" ויצאו לאור על ידי מר דודי רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, מחיפה.
שערי בינה- חידושים על שיר השירים. אף ספר זה יצא לאור, בשתי הוצאות. האחת הוצאת "מלכי רבנן" אשדוד, ובהוצאה נוספת שיצאה ע״י בן דודי רבי שמעון אביחצירא מחיפה.
כתר תורה- דרושים לעיתים שונים
זבחי צדק- על הלכות שחיטה וטריפות
שרביט הזהב- חידושים על הש״ס
שלושה אלו האחרונים עוד טרם ראו אור, ויהי רצון שנזכה להתבשם אף מהם.
מתוך ספריו אלה המצויים בידינו, למדים אנו שידיו רב לו לרבי יצחק בתורה בכלל ובתורת הסוד והקבלה בפרט. זכותו של הצדיק הקדוש, וזכות תורתו, תעמוד לנו ותגן עלינו ועל כל עמו ישראל, אמן.
תפארת בנים אבותם
רבי יצחק זצוק״ל השאיר אחריו שתי בנות: רחל וחנה, ובן יחיד הלא הוא מר זקני רבי אבא אביחצירא זצוק״ל. שמעתי שנקרא רבי אבא בשם זה בשל חיבתו והערכתו הרבה שהייתה לרבי יצחק כלפי אביו ה״אביר יעקב" זצוק״ל, עד כדי שרצה לקרוא לבנו כשם אביו, ומחמת יראתו את אביו קרא לבנו"אבא", המזכיר לו תמיד את אביו(ובכלל אוסיף ואומר שזהו דבר ידוע שלא קראו בשמו של רבי יעקב זצוק״ל, אב לבנו בדורות הראשונים המיוחסים אליו, וזאת מפני היראה הרבה שהייתה להם כלפיו).
רבי אבא שקד על התורה ועבודת ד׳ ועלה ונתעלה.
רבי אבא נשא לאישה את בת בן-דודו, הלא היא הרבנית חנה המכונה בפי כל "ללא חזאן".
ללא חזאן הייתה בתו של עט״ר רבי דוד אביחצירא זצוק״ל הי״ד. לפי הידוע לנו, החברותא עימו היה לומד רבי אבא ברוב הימים, היה רבי יחיא שניאור זצוק״ל, שזכה ועלה לארץ ישראל, ושכן בפלטרין של מלך, בירושלים, ורבים שחרו לפתחו על מנת להתברך מפי הצדיק.
רבי אבא נפטר בכו' חשוון תרצ״ז, בגיל צעיר מאוד, ויהיו ימי חייו שנים ושלושים שנים בלבד (והאבידה הייתה גדולה גם בשל היותו בנו היחיד של רבי יצחק). מנוחתו כבוד בעיר בודניב שבמרוקו. אישתו הרבנית ללא חזאן התאלמנה כאמור בגיל עשרים ושש (לערך) ואחר כן ברבות הימים והשנים עלתה לשכון כבוד בארץ הקודש בעיר אשדוד, שם נחלה כבוד רב, ושם השיבה נשמתה לבורא בשנת התשנ״ג.