ב – 4 במאי 1880, משיג ויטוריו פינסי, כורך במקצועו, בנו של גולה פוליטי מליוורנו, אישור חוקי להקמת בית הדפוס היהודי הראשון בתוניס. בשנת תרמ"ב מפרסם צמח הלוי, סופר ופובליציסט רב השראה בערבית יהודית, חוברת שירים אצל פינסי בשם " ירון ושמח ".

צמח בן נתן לוי, סופר בערבית יהודית, נולד בתוניס בשנת תרכ"ח. בקיאותו בשפות עברית, ערבית, צרפתית ואיטלקית אפשרו לו ליצור יצירה עשירה ומכובדת בתחום הספרות העממית של יהודי תוניס, וכתביו היו מהמשובחים ביותר. הוא היה גם מדפיס ומוכר ספרים. נפטר בתוניס בשנת תרפ"ב.

בשנת תרנ"א פותח ציון וזאן בתוניס בית דפוס גדול, שהתפתח בצורה ניכרת לאחר שהצטרף לשותפות עם בעלי דפוס אחרים, והמשיך בפעילותו עם בניו עד תשי"ח, השנה שבה פסק בית דפוס זה מפעילותו. מבין כל בתי הדפוס העבריים בצפון אפריקה היה בית דפוס זה החשוב והמטופח ביותר, והמוניטין שלו עלו בהרבה על הדרישות המקומיות, מכיוון שעליו היה לספק הזמנות מרובות שבאו למן לוב ועד מרוקו.

בתחילת שנת תרנ"א מופיע בטנג'יר שבועון ביהודית ערבית בשם " קול ישראל " שמנהלו הוא שלמה בן צחיון. נראה שבן חיון זה הוא גם המדפיס, כי שמו המלא מופיע בחוברת בעברית ובלאדינו של משה טולידאנו. הנקראת " ירח למועדים " ושיצאה לאור בטנג'יר, בדפוס החדש של שלמה בן חיון בשנת תרנ"ג.

אותו בן חיון הדפיס בשנת תרס"ה את הספר " גבעת שאול ", פירוש על חמש המגילות, לרבי שאול בן דוד נחמיאש. ספר זה נחשב בטעות לספר העברי הראשון שיצא לאור בטנג'יר. בשנת תרס"ה פותח צמח הלוי בתוניס בית דפוס קטן. עשר שנים לאחר מכן העביר יעקב גיג' את בית דפוסו מאלג'יר לתוניס, והוא החזיק במקצוע עד שנות השלושים של המאה הנוכחית.

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

פרק ו: האשה בהריון, הפלות

מעמדו המשפטי של העובר.

מעמדו של העובר הוא כמו של אדם חי: ״נוח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו – נהרג עליו״ (רמב״ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד). ״המזכה לעובר – לא קנה אבל בעובר שהוא בנו קנה, משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו״.

לידה לפני המועד הרגיל עלולה היתה לעורר חשש שמא הרתה לפני הנישואין. השאלה היתה האם ייתכן שאשה יולדת לאחר חמישה חודשים. ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא ציטט בשנת תרכ״ב (1862) את הרמ״א לשו״ע, אהע״ז, סי׳ ד, ס״ק יד: ״אשה שנתעברה מבעלה סוף מיון וילדה תחלת כסלו, אף על פי שאין ביניהם אלא רק חמשה חדשים, לא חיישינן [לא חוששים] לבנה לומר, שהיתה מעוברת קודם לכן״(׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ כב).

המיילדת בודקת את האשה אם היא בהריון. מעשה באשה שיצא עליה שם רע, ונחשדה שהרתה מגבר זר. המיילדות נתבקשו לבדוק אם היא בהריון והתברר שלא (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ ק).

יש הלכות מיוחדות לאשה בהריון. למשל, אין משביעים אותה. וכך כתב ר׳ שלמה זרקא בן המאה ה־19 שפעל באלג׳יר: ״האשה משעת הריונה תשתדל שלא להעלות על דל שפתיה שם שמים ושם שבועה, ואפילו שבועת אמת.

הדברים חוזרים על ידי חכמי מרוקו: ״לא מפני סכנת הולד אלא משום סכנתא דידה [שלה] שלא תסתכן בלידה, דאפילו בשבועת אמת יש סכנה״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, חו״ם הלכות שבועה, דף פח ע״ב). ר׳ שלמה אבן דנאן כתב כי אין משביעים מעוברת משום סכנת העובר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה).

מתנות. בתחילת הריונה ולקראת הסיום היה נהוג לשלוח לאשה מאכלים מיוחדים לשבתות, ומתנות נוספות.

תקנות להגבלת המתנות. לפי תקנה במכנאס בשנת תר״ן (1890) על הגבלת המתנות ניתן ללמוד, כי היה נהוג להעניק לאשה בהיותה בהריון מתנות מופרזות. התקנה קובעת כי אין להעניק אלא בגדים ושמיכה לתינוק, בקבוק יין שרף ״וכל אחד לפי כבודו״. אבל לא עמדו בהגבלות, וכתוצאה מכך חזרו על התקנה בשנת תרנ״ח (1898) (מרדכי עמאר, תשנ״ו, עמי רסח, שסח-שסט). בהריון הראשון היה נהוג בקהילת צפרו כי משפחת האשה מכינה סל ובו חיתולים, בגדים ושמיכות לילד ולילדה, ומביאה אותם בטקס מיוחד הנקרא ״למסבבך״. ומשפחת הבעל היתה עורכת מסיבה. לפי תקנות בצפרו בשנת תרס״ד (1904) שהיו מיועדות לצמצום המותרות במסיבות, נאמר כי יוגש רק תה, ולא שום תבשיל, לא ביצים ולא מאחייא [ערק]. בלידות הבאות היתה האם מכינה בעצמה את בגדי התינוק. מנהג זה היה קיים גם בזמן החדש (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 258, ח״ג, עמי 82-81; א. מיוסט, 2000, עמי 171).

תפילות

בעת הוצאת ספר התורה לקריאה בשבתות, היתה אמה של היולדת מבקשת בערבית לידה קלה (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

תפילת האשה בהריון מתקבלת בשערי שמים. בשיר שמחברו כנראה ר׳ עמרם אלבאז מצפרו בן המאה ה־19, אומרת האשה: ״שמע את קולי כמו שאתה שומע את קול האשה ההרה״(י. שיטרית, תשנ״ד, עמי 103). לפי הנוסח המובא על ידי החיד״א, בהגיעה לחודש השלישי יבקש הבעל: שתתמלא רחמים על כל עוברות עמך ישראל ובפרט על אשתי ותקל מעליה צער העבור ועשה למען רחמיך שיתקיים העיבור בבריאות ויגמור לטובה בכל איבריו וגידיו ולא תפיל אשתי למען רחמיך המרובים וימלאו ימיה ללדת ולא תהיה משכלה…

כשנכנסה לחודש התשיעי לעיבורה, יאמר הבעל תפילה דומה (חיד״א, ׳סנסן ליאיר׳, בתוך ׳עבודת הקודש׳, דפים סב-סג: רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳, דף יב ע״א, וכן דף לג, ע״א). המיילדות מעידות שהיא בהריון. ר׳ כלפון משה הכהן כתב:

מי שמת והניח אשתו מעוברת שכן העידו המילדות וכמה נשים שהיא מעוברת ואחרי זמן מה חלתה מאיזה סיבה היא וולדה והיתה מתעסקת באיזה רפואות… אחרי עבור ימים מספר ראוה המילדות הנזכרות ואמרו שאין לה שום עיבור (׳שואל ונשאל׳, חלק ח, אהע״ז, סי׳ עב).

רבי אברהם ב״ר יוסף הצרפתי [השלישי]

חי בפאס במאה הה׳. נפטר צעיר לימים בשנת התפ״ב [1722]. היעב״ץ חיבר קינה בפטירתו. [עת לכל חפץ צ״ט״ ה.

פאס וחכמיה, עמוד 356

רבי אברהם ב״ר יוסף מרציאגו

מגדולי תלמידיו של האדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא זצ״ל, רב בקהילת אלכיחל [אלג'יריה], דיין בדבדו, נתבש״מ בדבדו בשנת תרפ״ד.

יחס דבדו החדש, אמי קודש, עמוד 82

רבי אברהם ב״ר יוסף פארדו

מרבני שלוניקי. בעל ״קורא הדורות״ קורא לו: ״היה חכם גדול וחסיד, הלך לירושלם ונפטר שם״. למד תורה בחברת אחיו הרבנים רבי יצחק ורבי דוד פארדו. היה מרבני אמסטרדם. כרמולי מעיד שהפליג לעסוק בש״ס ופוסקים. בערוב ימיו עלה לירושלם ונפטר בה.

תנ״י, עמוד קב; תולדות חכמי ירושלים; קורא הדורות, כערכ

רבי אברהם ב״ר יוסף רוזאניס

נולד בשנת תכ״ה [1665]. כיהן כדיין בקושטא. ונמנה על הלוחמים בשבתאים. הסכים על הספר ״מעם לועז״ ״ראשית חכמה״ ״תקוני הזוהר״ ו״פרשת דרכים״. בשנת תע״ח נתמנה כרב הכולל בקושטא. חתם בשנת תפ״ט על מכתב רבני קושטא בהסדר עניני ההכנסה של חברון. עלה מקושטא לירושלם בשנת תק״ג עם אשתו בידה וחי בירושלם זמן קצר.

החיד״א כותב עליו: ״והפליג בזקנה ואני הצעיר זכיתי להקביל פני קדשו כמה פעמים ונתבסמתי מתורתו. קסתו ננהרת כמפורסם מהקדמות והסכמות שנדפסו בשמו בכמה ספרים״. תשובותיו מפוזרות בספר בתי כהונה ח״א.

נפטר ביום י״ח חשון תק״ח ונקבר בתוך ארבע אמות לקבר זכריה. על ציונו כתבו: ״ציון המוכתר בכתר של תורה איש צדיק תמים אשרי אדם מצא חכם ויניחהו בגן עדן ושם שם לו חוק ומשפט כי שם חלקת מחוקק ספון, עין לא ראתה מעיני כל חי נעלמה, זאת היתה לו אשרי תמימי דרך כך היא דרכה של תורה תורת ה׳ תמימה צרור הכסף לקח בידו וילך לו אל דרך עץ החיים אל המנוחה ואל הנחלה לחסות בנחלת ה׳ להודות להלל ושם תהלל כל הנשמה חלקו וגורלו מה טוב ומה נעים שאין הפה יכול לספר כמה וכמה טובה כפולה נחלה ויהי לנס היה שלשת היוחסין וגוי קדוש בנן של קדושים הרב המובהק…״.

נספד בספר ״שארית יעקב״ לרבי יעקב אלגאזי פירוש לפרשת אמור.

על ידו מצבת ״האשה הכבודה והצנועה הרבנית מרת בידה אשת הרב המובהק כמי אברהם רוזאניס נ״ע נפטרה לב״ע יום כ״ז לח׳ תשרי שנת התק״ט.

אישר בראש רבני העיר הסכמה של דייני איסור והיתר בחשון תע״ד [אוקטובר 1709]. חתום בין רבני העיר בשנת תע״ד [1714] על איגרת נגד נחמיה חיון. בשנים תצ״ד [1734] ותצ״ה [1735] חתם עמם על הסכמות לחיבורים שנדפסו בעיר. בשנת תפ״ט [1729] חתם בין רבני העיר על איגרת המלצה לרבי גדליה חיון. משנת תצ״ו [1736] ואילך עד שנת תק״ז [1747] חתם ראשון בין רבני העיר על הסכמות דומות. כן חתם בראש רבני העיר על איגרת המלצה משנת תק״ו [1746]. בחדש אדר ב׳ תק״ב [מרס 1742] אישר בראש רבני העיר הסכמה של בי״ד או״ה, ובשנית תצ״ג [1732-3] חתם עמהם על הסכמה כשבראש הרבנים עמד רבי אפרים נבון. בחודש אב תצ״ב [יולי 1732] חתם בראש רבני העיר על אישור הסכמת הקצבים. בי״א אלול תק״ד [19 באוגוסט 1744] כיהן כאב״ד באורטה קוי, ורבי אברהם מיוחס כותב עליו, כי על פי יקום דבר. התיר עגונות וחתם על פסקי דין שונים. בשנת תצ״ט [1739] נמנה על רבני העיר המאשרים הסכם. בי״ב תמוז תק״ו [12 ביולי 1746] חתם ראשון בין שלושת רבני העיר על כתב מינוי ״פקידי ירושלים״ בקושטא. רבי יצחק הכהן מאיזמיר כותב עליו ״המגביהי לשבת לראש דינה בעיר רבתי בדעות קושט׳ יע״א״, ומצוי גם פסק של רבי אברהם רוזאניס המאשר פסק דין של חכם זה. בשלהי אייר תק״ז [מאי 1747] הפליג רבי אברהם רוזאניס מקושטא לארץ ישראל באניה שבה עלה בקושטא גם רבי אברהם גרשון מקיטוב, והשנים התידדו. הוא נפטר בירושלים בשנת תק״ח [1748] במגיפה שהפילה חללים רבים.

יהב״י; ״טסת ישראל" פין: פנקס בית הדין בקושטא, עמוד 98

רבי אברהם ב״ר יחיא אביחצירא [השלישי]

החכם השלם והכולל העניו המקובל האלהי כמוהר״ר אברהם אביחצירא זצ״ל: אודות רבי אברהם אביחצירא זיע״א סופר, כי נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ואמר לו, כי ביכלתו לשאול כל אשר יחפוץ לבקש, וענהו רבי אברהם: ״איני שואל ממך לא עושר ולא מאומה, מלבד התורה הקדושה ושלא ימות אחד מבני ביתי בעודי חי״. ואכן, באותו יום שנתבקש רבי אברהם לישיבה של מעלה, נפטרו מבני ביתו ארבעים וששה נפש… בספר ״מלכי רבנן״ מסופר על תפילתו שהיתה עושה פירות במרומים, כי בעת שהיתה עצירת גשמים ונתרוקנו הבורות, היה עומד להתפלל ולא היה זז ממקומו עד שהיו השמים מתקשרים בעבים ונתכו גשמי ברכה ארצה.

אביר יעקב, עמוד 56

יש לציין לזכותם של חכמי המגורשים, כי למרות הסבל והקשיים שהיו מנת חלקם, הרי תוך שנתיים ימים לבואם לפאם, החלו באירגון עצמאי של חיי הקהילה ובשיקום הריסותיה, תוך שהם מחזקים את בדקה וסותמים פרצות שנבעו עקב הטלטולים והזעזועים שעברו עליהם. בשנת רנ״ד (1494) הם תיקנו תקנות ראשונות, שהיה בהן הרבה מן החידוש ומן התעוזה, ובזה הניחו את היסודות לניהול תקין של קהילה, החיה על פי ההלכה ומתמודדת בכבוד עם בעיות שהזמן גרמא. כך משתקף מתוך קובץ ״תקנות פאס״, יצירת פאר של דורות רבים, ובראשם חכמי הגירוש, אשר היוו מורי דרך לדורות הבאים שהלכו בעקבותיהם. יצירה זו שימשה מאז ועד ימינו כבסיס בפסיקתם של חכמי מארוקו בתחומים רבים מהמשפט העברי .

הערות פרופ' משה עמאר : התקנות פורסמו לראשונה בתוך ר׳ אברהם אנקאווא, כרם חמר, ליוורנו תרל״א, ב. מהדורה ב, עם תקנות מועצת הרבנים במארוקו, בתוך מ׳ עמאר (עורך), המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תש״ם. על תקנות פאס ראה מ׳ אלון, המשפט העברי, ירושלים תשל״ה, עמי 652—654 ; מ׳ עמאר, ׳תקנות פאס ותקנות מועצת הרבנים׳, המשפט העברי בקהילות מרוקו, הנ״ל, עמי ט—נה.

כמו־כן, מיד עם בואם לפאס אירגנו החכמים ומרביצי התורה מוסדות חינוך והקימו ישיבות, ובהם תלמידים רבים. עם חכמי הגירוש שנטלו חלק ב״פולמוס הנפיחה״ נמנו ״ששה ראשי ישיבות עם תלמידים לעשרות ולמאות״. פעילותם הברוכה נתנה את פירותיה; במאה הט״ז שימשה פאס כמרכז הרוחני החשוב ביותר בכל צפון־ אפריקה ושמה נזכר לטובה בפי חכמי התקופה בארצות שונות.

הרקע ההלכתי ל״פולמוס הנפיחה״

אחד הנושאים שעוררו פולמוס חריף בין המגורשים לקהל התושבים היה היתר הנפיחה. להבנת המחלוקת נקדים מבוא על הרקע ההלכתי. בעל־חיים שנגרם לו נזק גופני כתוצאה מתאונה או ממחלה, עד שאינו מסוגל להמשיך ולחיות, הרי זה טריפה . חכמים מסרו לנו רשימה של פגמים ומחלות המטריפים את בעל־החיים, בתוכם הריאה שניקבה . מאחר שרוב בעלי־החיים הם בחזקת בריאים, אין חובה לחפש בכל בהמה אחר פגמים ומחלות המטריפים אותה, כי בהמה בחייה בחזקת איסור (של אבר מן החי, כל עוד לא נשחטה) עומדת. נשחטה— בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה

. לכן אין צורך לבדוק אחרי הטריפות, אלא־אם־כן התגלה בבהמה מחיים פגם העלול להטריף אותה, אזי יש חובה לבדוק אותו הפגם. למרות האמור, חכמים חייבו לבדוק כל הריאות בבהמות וחיות, מאחר ששכיח במיעוטן סירנות.

הערת פרופ משה עמאר : ^{רש״י, חולין יב ע״א, ד״ה : פסח. ונאמרו בזה נימוקים נוספים. רשב״א, בחידושיו לחולין ט ע״ב, ד״ה: ומה שחששו להן חכמים, כותב כי מאחר שסירכות הריאה הן שכיחות וגלויות לכל, קיים חשש שהדבר יתגלה לאחר בישול הבשר ויגרום הפסדים נוספים, כגון איסור הכלים. לכן, כדי למנוע הפסד וסבל מיותר, קבעו חכמים לבדוק את הריאות, ומביא שם עוד נימוקים}

. סירכות אלו הן הדבקות הנמשכות מנקודה מסוימת של קרום הריאה לנקודה כלשהי בקרום בית־החזה או לאחד האיברים הנמצאים בחלל בית־החזה. אמר רבא: ״הני תרתי אוני דסריכן אהדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן לית לן בה״. כלומר, שתי אונות של הריאה הסרוכות זו לזו שלא כסדרן, כגון מאונה הראשונה לשלישית, טריפה. בהסבר דברי רבא קיימת מחלוקת בין רש״י לתוספות. לדעת רש״י, אין סירנה ללא נקב. כלומר, התהוות הסירנה היא תוצאה של הפרשת נוזלים מנקב שנעשה בריאה, אשר קפאו והתקשו והפכו מעין קרום. לדעת התוספות, סירכה יכולה להתהוות גם ללא נקב, על־ידי התקשות הנוזלים הנמצאים בבית החזה. וסיבת איסורו של רבא היא, מאחר שסירנה זו היא ״שלא כסדרן״, עתידה היא להתפרק ולגרום לנקב בריאות.

בדברי רבא הוזכרו רק סירנות ששני קצותיהן יוצאים מהריאה עצמה. במקרים שבהם יוצא רק קצה אחד מהריאה, והקצה השני יוצא מאבר אחר מחוץ לריאה, דנה הסוגיה בחולין: ״אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה וכו״. כלומר, מה שנאמר שסירכה שלא כסדרן מטריפה את הבהמה, היינו כשברור לנו שהמקור להיווצרות הסירכה הוא בריאות. אבל במקום שסביר להניח שמקור הסירכה הוא בגורם חיצוני, כגון הדופן, הרי יש מקום להקל ולהכשיר. סוגיה זו, אף שהיא קטנה בכמותה, הרי לגבי פירושה נחלקו הראשונים — הללו מחמירים והללו מקילים כן נחלקו אחרוני הראשונים בביאור דברי כמה מהראשונים בפירושם לסוגיה. כדברי הרשב״א: ״אין לך דבר שנחלקו בו הדעות כמו שנחלקו בענייני הסירנות יש מדרך פירוש הסוגיא שבגמרא, יש ממנהגי המקומות שהחמירו במקצתן לגדור, מפני שהדבר מסור לכל ושמא יבואו להקל אף במה שהוא אסור״ אנו נזכיר את השיטות העיקריות להלכה בביאור הסוגיה, בלי להתייחם לפרטים היוצאים מכל אחת מהן

التواجد اليهودي في المغرب و الإشكاليات

בן לאדן והאחים המוסלמים

שנת 1979 הייתה שנת מפתח בתולדות האיסלאמיזם, בזכות התרחשויות בשתי מדינות שונות. ניצחונו הגדול של ח׳ומייני באיראן התקבל בתנועה האיסלאמיסטית כמהפכה של תקווה, בסדר הגודל ההיסטורי של המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית. אולם את האופוריה הזאת קלקל באותה שנה ההלם הכבד שגרמה השתלטותו של הצבא האדום על אפגניסטן המוסלמית. מוקד חדש נוצר למלחמת הקודש. אחד הערבים הראשונים שנחלצו לג׳יהאד נגד ברית המועצות הוא קרוב לוודאי האיש שהשפיע על אוסאמה בן־לאדן יותר מכל אדם אחר: איש האחים המוסלמים עבדאללה עזאם.

עזאם, שנולד בשנת 1941 בג׳נין, גילם להפליא את הקשר שבין חזיתות הג׳יהאד האיסלאמיסטי באפגניסטן ובארץ־ישראל. ״עזאם היה ממייסדי ארגון הטרור הפלסטיני־איסלאמיסטי חמאס״, מספר היליד דוראן במגזין ׳טרנס־ איסלאם׳. ״כל חייו נאלץ להתגונן מפני ההאשמה שהתעסקותו באפגניסטן הסיחה את הדעת מפלסטין, שכן פלסטין היא בחשבון אחרון ׳דאגתו העיקרית של האיסלאם׳. למעשה, עזאם ביקש להילחם למען אפגניסטן כדי ליצור בכך את הבסיס למאבק הבא נגד ישראל״.

בשנת 1960 התמנה עזאם לדובר האחים המוסלמים באוניברסיטת דמשק. בשנים 1973-1971 למד לתואר שלישי באוניברסיטת אל־אזהר במצרים, ושם יצר קשר עם איסלאמיסטים לוחמניים מצרים. עם תואר הדוקטור יצא ללמד קורסי חובה באיסלאם באוניברסיטת המלך עבד אל־עזיז בעיר ג׳דה שבסעודיה. בגידה הייתה השפעתם של האחים המוסלמים המצרים חזקה במיוחד. העיר הייתה שער הכניסה של חומר מודפס ממצרים, וכתבי סייד קוטב הופצו בה בידי אחיו מוחמר קוטב, ששימש מרצה בקורסי חובה באיסלאם באוניברסיטה לצד עזאם.

אוסאמה בן-לאדן למד כסטודנט בקורסים של מוחמר קוטב בגידה בשנים 1978-1974, והתוודע לכתבי אחיו. הללו היו עתידים להפוך חלק מתכנית הלימודים במחנות האימונים שבן-לאדן הקים לימים באפגניסטן. אולם את מערכת היחסים הקרובה ביותר שלו יצר בן־לאדן עם מורהו האחר לאיסלאם באוניברסיטה, מוחמר עזאם. הרצאותיו של הפלסטיני עזאם נסבו כולן סביב ציר אחד קבוע: ג׳יהאד במקום משא ומתן עם ישראל, ג׳יהאד במקום ועידות בסוגיית אפגניסטן, ג׳יהאד במקום דיאלוג עם הכופרים. בלהט שאינו בר כיבוש האדיר עזאם את פולחן השהאדה. בכתביו הרבה להלל את השגת הקדושה, או, ליתר דיוק, את ההתעלות השמיימית באמצעות הרם עצמי ג׳יהאדיסטי, הראויה להיות מטרת חייו של כל מוסלמי אדוק.

עזאם ותלמידו בן-לאדן ייסדו בשנת 1982 את ״לשכת שירותי המוג׳אהידין״ בעיר פשוואר שבפקיסטן ואת כתב העת ׳אל־ג׳יהאד׳. בכל כתביו זכר עזאם להדגיש שהמאבק בפלסטין הוא חובתו של כל מוסלמי לא פחות מהמאבק באפגניסטן. בשנת 1984 הקים בן-לאדן גם את ״בית מְלַוֵוי הנביא״, פונדק ל״אפגנים ערבים״. כבעל תואר במינהל ציבורי, הוא השכיל להכין מסד נתונים של כל הג׳יהאדיסטים שעברו בו. עד מהרה נודע מרכז תיאום זה בכינויו המקוצר ״אל־קאעידה״ – הבסיס.

באותה שנה שבה נוסד בית המלווים השתחרר מהכלא המצרי מקורב נוסף של בן־לאדן, איימן א־זוואהירי. גלגוליו של זוואהירי ממחישים היטב את תהליך הרדיקליזציה שחל בתנועה האיסלאמיסטית. הוא נולד בשנת 1951 והצטרף לאחים המוסלמים בגיל צעיר. בשנת 1974 הוסמך בקהיר כרופא ילדים. עוד באותו עשור נטש את המקצוע כדי להתמסר למאבק המזוין להקמת דיקטטורה איסלאמית. בראשית שנות השמונים, כחבר בארגון הג׳יהאד, היה מעורב בהכנות להתנקשות בחיי סאדאת. הוא נכלא בשנת 1981, אך שוחרר כאמור כבר בשנת 1984. בשנת 1985 הוא הצטרף למוג׳אהידין באפגניסטן, ושם, בתום עשור, התמנה לסגנו של בן־לאדן.

זוואהירי הוא שהשפיע על בן־לאדן לאמץ את ההשקפה שהמאבק המזוין והטרוריסטי קודם לחינוך ולתעמולה. זאת ועוד. זוואהירי הוא גם מי ששכנע את בן־לאדן בצורך לשנות את סדר העדיפות באסטרטגיה הג׳יהאדית: יש להמשיך אמנם בניסיונות להפיל את הממשלים הכופרים בארצות ערב, אך האמריקנים והישראלים צריכים להיות מעתה המטרות העיקריות.

כמהפכן מקצועי, זוואהירי הקדיש תמיד תשומת לב מיוחדת לאינדוקטרינציה של אנשיו. אפשר לראות זאת בפרטים על ההכשרה הצבאית באל־קאעידה, שנחשפו במהלך משפטים שנערכו בקהיר. לאימונים המעשיים בייצור פצצות, בזיוף דרכונים וכיוצא בזאת קודמים תמיד קורסים תאורטיים אינטנסיביים בנושאים כגון ״הלכה איסלאמית״, ״אידאולוגיה של הג׳יהאד האיסלאמי״ ו״ההיסטוריה הפוליטית של תנועות איסלאמיות לוחמות״. בדרך זו נשמר הקשר הרעיוני בין הדורות החדשים של הלוחמים ובין המקורות, האחים המוסלמים. גם אוסאמה בן־לאדן הוא תוצר של האידאולוגיה וההיסטוריה הללו. ההשפעה הנודעת לאיסלאמיזם המצרי על פעולותיו מומחשת בקלטת וידאו מאוקטובר 2001 שבה הגיב למתקפת ארצות הברית נגד הטליבאן: בן־לאדן ניצב שם בין שני מנהיגי ג׳יהאד מצרים. משמאלו המצרי מוחמד עאטף, שהיה אז המפקד הצבאי של אל־קאעידה, ומימינו איימן א־זוואהירי. זוואהירי נואם בקלטת אחרי בן־לאדן, ומשמיע הצהרה פרוגרמטית: ״אמריקה היא הבכירה שבפושעים, כי היא יצרה את ישראל, אותו פשע בן חמישים שנה״.

היתר היציאה מעיראק שניתן בד בבד עם התגברות העלייה מרומניה העלה את הקשיים הכרוכים במדיניות של עלייה המונית במלוא חריפותם. בדיונים שהתקיימו בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום באה לידי ביטוי הדילמה בין בניין (או ליתר דיוק מניעת הקריסה) לבין הצלה. ואכן, על פי כמה מקורות מטרתה של ממשלת עיראק בהתירה את יציאת היהודים הייתה להביא לקריסתה הכלכלית של ישראל. בימים הראשונים לאחר שהותרה היציאה, כאשר שליח העלייה שלמה הלל סיפר ללוי אשכול גזבר הסוכנות על תכניות העלייה מעיראק, הוא זכה לקבלת פנים צוננת. אשכול אמר לו ׳תאמר ליהודים שיבואו אבל לא ימהרו, אין לנו כרגע אפשרות קליטה […] אם יבואו יצטרכו לגור ברחוב׳.העובדה שגם ברומניה היה היתר היציאה שברירי החריפה את הלבטים והוסיפה למתח הגלוי שבין הצלה לבניין גם מתח סמוי בין המורשת הקולוניאלית לאתוס הלאומי ובין הגישה המשלבת לגישה המסתייגת כלפי יהודי ארצות האסלאם. עד ראשית 1951, אף שלא דחתה רשמית את עולי עיראק, נקטה הסוכנות מדיניות של השהיה, שהאטה מאוד את היציאה מעיראק. העלייה מרומניה הועדפה בעיקר בשל מדיניותם רבת הסתירות של המשטרים הקומוניסטיים בשאלת היהודים והחשש מעצירה פתאומית של העלייה. אשר ליהודי עיראק, ההנחה הייתה שמנהיגי המדינה נחושים להוציאם ועיכובם לא יביא לעצירת התהליך.

הערות המחבר : כל עולה נוסף הוא מסמר נוסף בארון המתים של ישראלי, אמר נורי אלסעיד, ראש ממשלת עיראק (צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 88). ראו גם את עמדת תופיק אל סוידי, ראש ממשלת עיראק מינואר עד ספטמבר 1950 ובעל תפקיד מרכזי בחקיקת החוק שהתיר את יציאת היהודים (שם, עמי 80). ציטוט דומה הביא יצחק רפאל מפי צלאח ג׳אבר, שר הפנים העיראקי(המוסד לתיאום, 27.8.1950, אב״ג). בהנהלת הסוכנות חששו עוד במרס 1950 שפתיחת שערי עיראק היא מזימה עיראקית או אמריקנית שנועדה למוטט את ישראל (מאיר, התנועה הציונית, עמי 240). גולדמן ציטט דוברים אמריקנים שאמרו ׳לא צריך להילחם עם ישראל, ניתן להם לקלוט עד שיפלו׳(שם, עמי 310 הערה 120).

הערות המחבר : הלל העריך ש־60,000 מיהודי עיראק ינצלו את החוק ויעלו. הערכה זו הייתה גבוהה בהרבה מהערכות של ממשלת עיראק ושל ממשלת ישראל. בפועל היה מספר העולים כפול.

הערות המחבר :מצבם של יהודי עיראק, שבמהלך הרשמתם לעלייה נשללה מהם נתינותם העיראקית, הלך והחמיר במחצית השנייה של 1950. בהיעדר מחנה מעבר מסודר הפך בית הכנסת ׳מסעודה שם טוב׳ בבגדאד למחנה מעבר מאולתר עבור היהודים שמחוץ לעיר, ו־25,000 העולים שנדחסו שם חיו בתנאים קשים ביותר. בקרב חסרי הנתינות שהתחייבו לעזוב את עיראק בתוך עשרים יום התחוללו הפגנות בדרישה ליציאה מהירה. חזרתו של נורי אל סעיד, ממייסדיה של עיראק המודרנית ומדינאי עוין ליהודים, לראשות הממשלה בספטמבר 1950, החריפה את המגמה האנטי־יהודית. ממשלתו, שזעמה על קצב היציאה האטי, איימה בשליחתם של 20,000 משוללי הנתינות אל הגבול הירדני בכוח, ומשם במשאיות לישראל או לגבול כוויית, למדבר. האפשרות שהעיראקים ינקטו צעדים קיצוניים הייתה סבירה לנוכח הניסיון של הטיפול העיראקי במיעוטים ובייחוד טבח האשורים (קבוצה נוצרית שאלפים מחבריה נטבחו ב־1933 ביזמת הצבא העיראקי). אי־לכך הפעילו ממשלות בריטניה וארצות הברית לחץ על ישראל כדי לזרז את קצב העלייה מעיראק. בשלהי 1950 ובראשית 1951 שוב הושלכו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי כנסת. פצצות אלה, ובעיקר זו שגרמה לארבעה הרוגים בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, הגבירו את קצב הרישום, שהיה גבוה גם קודם לכן, וכמובן החריפו את החרדה. לימים נשמעה טענה שאת הפצצה הקטלנית השליכו שליחים ציונים כדי לזרז את העלייה. אך הסבירות שזו הייתה ׳פרובקציה ציונית׳ נמוכה מאחר שקצב הרישום באותם ימים היה ממילא מהיר מקצב העלייה ובוודאי מיכולת הקליטה של מדינת ישראל. טענת הפרובוקציה עמדה במרכזה של תביעת דיבה שניהל שליח העלייה לשעבר מרדכי בן פורת. מסקנת בית המשפט הייתה שאין בסיס לטענה(שגב, הישראלים, עמי 165-164). עם זאת חלק מהספרות המתייחסת לעלייה מעיראק חוזרת על הטענה בדבר מזימה ציונית להפחדת היהודים. ראו למשל שוחט, זיכרונות אסורים, עמי 158; שנהב, היהודים הערבים, עמי 134; שטרית, המאבק המזרחי, עמי 328 הערה 80.

הערות המחבר : העיתונות בעיראק הסבירה את מדיניות הסוכנות ביחס הקולוניאלי. ישראל, כך נכתב, מעדיפה את עולי רומניה מכיוון שהיא מעדיפה אירופאים(צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 92).

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-שלום בר אשר

תנופה כלכלית חשובה קיבלה הקהילה בטריפולי משהתחילו יהודי ליוורנו להגיע אליה כראשית המאה ה־17, אם כי גם כאן לא באותם ממדים כבתוניסיה. רוב המיסחר התקיים עם איטליה, והיהודים קיבלו אף כאן מונופול על יצוא של אי־אלה סחורות, כגון נוצות בת־יענה, כרכום וכן מונופול על חכירת מסים. היו ששימשו סוכני הקונסוליות הזרות בטריפולי. כך שירתו בני משפחת סרוסי כסוכנים דיפלומטיים של צרפת במאה ה־17 וה־18, אברהם קוריאל היה סוכנה של ויניציה בסוף המאה ה־18 ובני משפחת לביא יצגו את האימפריה ההאבסבורגית, בלגיה, הולנד וגרמניה במאה ה־19.

יהודים אחרים עסקו בסחר הסודאן, אך חלקם המכריע של יהודי לוב עסק במיסחר זעיר וברוכלות. חלק מהם ישב ישיבת קבע בטריפולי והיה עושה שבועות וחודשים בכפרים ובעיירות הערביים והברבריים הפזורים על־פני כל הארץ. היו אף כאלה שהלוו כספים למוסלמים, ואפילו חיילים בצבא העות׳מאני נהגו במאה ה־19 למשכן את חרבותיהם אצל יהודים תמורת הלוואות.

עד אמצע המאה ה־18, עת הגיעו למצריים סוחרים נוצריים מסוריה, שעמדו בתחרות קשה עם היהודים, התרכז חלק נכבד מן המיסחר הימי(כגון סחר הקפה) והאדמיניסטרציה הכספית וניהול בתי־המכס של מצריים בידי יהודים. כמעט לכל המושלים היו שרי־אוצר יהודיים, שאחד משני הכינויים שבהם נודעו העיד על פעילותם — ׳צראף באשי׳ — החלפן(או הבנקאי) הראשי. היהודים לקחו חלק ניכר בסחר עם אירופה(במיוחד עם ליוורנו, ונציה ופיזה) תורכיה והבלקן ואיי הים־התיכוץ (כגון רודוס). מיספר הסוחרים היהודיים היה כה גדול, עד שבשנת 1727 נעשה ניסיון באלכסנדריה להקים חברה של סוחרים יהודיים.

עליית מוחמד עלי לשלטון בראשית המאה ה־19, שלוותה בפיתוח המיסחר עם אירופה, הביאה לפעילות מחודשת בקרב היהודים. חלק מה׳׳שונות״ — ממגורות לאיחסון סחורות, שהובאו מאירופה, אפריקה, תורכיה והמזרח — היו שייכות ליהודים.

חלקים אחרים של האוכלוסיה היהודית היו בעלי־מלאכה שעסקו במיוחד במלאכת הבד והמשי וכן במיסחר בבגדים ישנים. מיעוט קטן עסק בהלוואה־בריבית ובחלפנות, וחלק ניכר התפרנס ממיסחר. הנוסע היהודי־אוסטרי לודוויג פרנקל, שפקד את הארץ באמצע המאה ה־19 מעיד, ש״המוחמדים (המוסלמים) והנוצרים אוהבים לקנות סחורתם אצל היהודים, יען לא יונו במישקל ובמידה״(ממצריים, וינה, 1862 עמי 86), וכמו ביתר התפוצות היתה גם כאן שיכבה לא קטנה של עניים.

כללם של דברים — אופי משלחי היד שבהם עסקו יהודי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה נגזר מיחסה של הסביבה המוסלמית למקצועות מסויימים, ממסורתם הדתית והחברתית של היהודים, ובעיקר מאופן התיישבותם — העיסוקים הטיפוסיים לבני עיר, ובמיוחד המיסחר והמלאכה — ומן היוזמות הכלכליות שנפתחו בפניהם עם התפתחותו של המיסחר הימי. אף־על־פי־כן, בולטות בתקופה זו שתי תופעות יסוד בכלכלת יהודי האיזור: הראשונה — העיסוק של חוג מסויים במיסחר הבינלאומי ובאספקה למדינה, והשניה — קיומה של שיכבה נרחבת, שישבה במרכזים הגדולים וביישובים הקטנים כאחד, שעסקה במלאכת־כפיים. בשלהי התקופה הנדונה התערערה מגמה זו כתוצאה מתמורות מדיניות, כלכליות ודמוגראפיות, שהתחוללו בארצות המגרב, ושמטבע הדברים הטביעו את חותמן גם על היהודים. חוג החצרנים והסוחרים הגדולים איבד חלק ניכר מתפקידו הכלכלי מחד גיסא, ומאידך גיסא עברו יותר ויותר יהודים שהגיעו למרכזים העירוניים הגדולים אל מעגל הסוחרים הזעירים או פנו למקצועות שירותים ולמקצועות חופשיים בגלל הזדמנויות חדשות שנפתחו בפניהם. מגמה זו ניכרה בארצות שבאו תחילה במגע עם השפעה מערבית, או שנכבשו לבסוף על־ידי מעצמות אירופה: מצריים, אלג׳יריה ותוניסיה, ואחרי כן בא תורן של לוב ומארוקו

תעודה מספר 293

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

תרגום תעודה מספר 293

הרב הגדול מורי שיחיה נטריד! רחמנא ופרקיה ובית דינו הצדק ה׳ עליהם יחיו אמן.

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו, ישיב כבוד תורתו על שאלה זו באר היטב בלשון שיבינו המון העם ושכרו כפול מן השמים. על ריב בעלי החצר הנקראת על שם ״אריכא״, עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בתוך החצר הנזכרת. והוא שבעלי החצר עשו דלת לחצר הנזכרת, והתנגדו להם אחדים מיחידי הקהל, והסירו את הדלת בכח הזרוע. בטענה שהנהר שבתוך החצר הנזכרת הוא של הקהל והחזיקו בו כמה שנים, לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה, ואיפשר שאיזה אשד. תרצה לשאוב מים בחצות הלילה ותמצא הדלת נעולה, ואם תשאר בחוץ עד שתדפוק על בעלי החצר שיפתחו את הדלת, יכול לקרוא לה מקרה רע במשך אותו זמן עד שיפתחו את הדלת. ובפרט שזה כמה שנים והחצר הנזכרת בלי דלתות ותשאר בלי דלת, ועשו כמה קבלת עדות מכמה עדים מהם ומהמהם שהעידו שהם יודעים החצר הנזכרת בלי דלת. ובתוכם זקן אחד שמעיד שהוא יודע החצר הנזכרת בלי דלת מימיו של המלך מולאי ישמעאל ירחמו ה׳. ובני החצר משיבים מד. לנו ולכם שתמנעו ממנו שלא לקבוע דלת לחצר שלנו, וזה לפי חסדנו אתכם שמנחים אתכם לשאוב מים בחסד מן הנהר השייך לנו, בטענה רעועה שאולי תבוא איזו אשד, לשאוב מים בחצות לילה שהיא מלתא דלא שכיחא, ואנחנו הגם שקבענו דלת לחצר לא עלה על לבנו חסד לעכב עליהם שלא ישאבו מים מן הנהר, אם בלילה לא חשבנו לנעול הדלת רק עד שתכלה רגל השואבות, ואם בהשכמה כמו שפותחים דלתות הנהר שהיו לפני כמה שנים, כן נפתח את דלת החצר, ומה תועלת תהיה להם, אם החצר תשאר פתוחה והנהר סגור. והעדים שהעידו שהחצר היתד. בלי דלתות, עדותם רק מזמן חורבן החצר שנחרבה בשנת תשעים ושמנה, והבנין נעשה ע״י גויים בנין רעוע בלי תיקון. והדיירים שדרים בחצר הנזכרת היו כלם עניים מרודים, וכעת שנכנסנו אנחנו ונמסרה החצר לידינו ועשינו בנין מחודש מתוקן ומשוכלל כראוי. ודרו בה רק תלמידי חכמים ואנשים של צורה. והם מוכרחים לעשות שמירה לחצר ולא תשאר פרוצה שהפרצה קוראת לגנב ויש עוד היזק שנכנסים חמורים חוץ מן הכבוד לחצר מן החמורים של הגויים שמטיילים בלילה בשכונת היהודים, ועל ידי זה חזרה החצר להיות כאורוה, ובשבוע החולף בבקר אחד נמצא חמור אחד מת בתוך החצר,

והגוי בעל החמור, בא והתלונן על הדיירים שהם המיתוהו והצריכם לישבע כלם אנשים ונשים וטף, ואם היה הגוי, גוי אלם היה קונסם לשלם מחירו גם בלי דין ומשפט. ועוד יש להם התק אחר בכל ליל שבת בהטמנת החמין שמהדרין התבשילין באמצעה של החצר והיא בלי דלתות יש חשש איסור בשר שנתעלם מן העין ויש גם חשש סכנה פן יכנס מי שהוא איזה שונא וישלך סם המות בקדירות, ואם יכניסו החמין בפנים לבית יש להם לבעלי הבית צער גדול מן החום ובפרט בימות החמה. ועוד יש היזק אחר שקמים באשמורת הבקר התלמידי חכמים הדרים בחצר ונכנסים לנהר להסיר רגליהם בצניעות. מופיעים בנהר הנשים שקמים בהשכמה. וזה מנע מהם להשתמש בנהר ומוכרחים לפנות למקום הידוע שהוא מקום להבלתי צנועים, [אולי בתי כסאות הצבוריים הנקראים ״אלבוויתאת״] והניחו ומחלו בהכרח בזכות שיש להם בדירתם, ומה שמעיד העד שהוא זקן שמימי מולאי ישמעאל [שהחצר היתד. בלי דלת] הוא העיד שלא בפנינו וכשעמד להעיד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו בעדות החזרה… והשתא דאתייא להכי ותחת טובתינו גמלתונו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך מהיום הזה והלאה לא יכנס שום אחד לנהר שלנו, ויש לנו ראיה שהנהר הוא שלנו ובחזקתיגו שהרי בכל המסמכים של קנין החצר שבידינו מוזכר שירות בנהר הזה מכלל ההנאות השייכים לקרקע החצר הנזכרת. וראיה אחרת הוא פסק הקדמונים נוחי נפש על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים ובין בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם, שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות היו טובלות הנשים באותו הנהר שהיה מוקף בגדר והיו פורסות סדינים וטובלות תחתיהם והרשו אותם בית דין שיטבלו בכל חצר מהחצרות איך שיהיה להם נוח. ואם הנהר הזה לאורכו יש בו מקום די והותר לבית הטבילה, למה יבואו לחצר שאינה שייכת להם, אלא ודאי, כל הנהר לאורכו הוא שייך לבעלי החצרות והקהל יש להם חזקת הטבילה דוקא, ומאחר… היקר משה בן עדי אחד מבעלי החצרות ונתן להם… ונתן להם באותן החצירות… ועוד יש לבעלי החצר היזק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם שיש התק ראיה להדיא מהפרוצות ועזות פנים שבהן שמעברין בידם עליהם [על פני הדיירים] גרף של רעי חוץ מן הכבוד. שאין לו חזקה לכולי עלמא כמו שכתב מרן בחושן משפט סימן קנ״ה סעיף ל״ו… ולמעלת כבוד תורתו החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

עיתונות ודפוס במרוקו

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל.

חקר תולדותיהם וספרותם של קהילות ישראל בארצות המזרח אך נכנס לשלבו ההתחלתי, והפרסומים שהופיעו לאחרונה הן בארץ והן מחוצה לה, מותירים מקום למחקרים נוספים. למעשה, דברי ימי ישראל, כפי שמוצגים בפנינו בספרים הקלאסיים, לוקים בחסר, ולשווא נחפש תמונה סינתטית של המאורעות ההיסטוריים או של יחסי החברה של הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם.

תרומתנו הצנועה בשטח זה מתכוונת לעסוק כאן במקורות הדפוס העברי בצפון אפריקה ובהתפתחותו. עוד לפני שלבש את צורתו הסופית כפי שמוכרת היום, ידע הדפוס העברי בצפון אפריקה תקופות של נסיונות ספורים ולאחריהן תקופות ארוכות של הפסקה.

ניתן לחלק תקופות אלו לשלושה שלבים : השלב הראשון הוא שלב נסיוני ובודד : בשלב השני מסתמנים צעדיו הראשונים של הדפוס : ולבסוף, השלב השלישי, שהעניק תנופה להתפתחות הדפוס העברי בצפון אפריקה.

פאס ותוניס הן שתי הערים הראשונות במגרב בהן הודפסו לראשונה ספרים עבריים. שמואל ב"ר יצחק המכונה " נדיבות " ובנו יצחק, שניהם גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס בשנת רע"ז – 1516 – את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה והדפיסו בו חמישה או שישה ספרים, הראשון מביניהם הוא ספר " ספר אבודרהם ".

מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, בשנת תקכ"ח – 1768 -, הדפיס ישועה כהן טנוג'י מתוניס בביתו את " זרע יצחק ", חידושים על התלמוד לרבי יצחק לומברוזו מתוניס, וזאת, כך נאמר, לאחר התנכלויות לכתב יד של המחבר.

כהן טנוג'י, שעמד בכל מחיר שהספר יצא לאור, הזמין מאיזמיר את כל ציוד הדפוס ואף שכר פועלים. אך אלה היו מחוסרי נסיון במידה כה רבה עד שהמגיה, דוד בן מנחם בלעייש, התלונן על קשיים בקריאת ההגהות והתנצל על טעויות הדפוס המרובות, הנובעות לדבריו מן העובדה שמלאכת הדפוס הייתה דבר חדש בתוניס.

דוגמאות אלה מפאס ומתוניס נותרו בגדר נסיונות בודדים ולא היה להם המשך. בזאת מסתכם השלב הראשון.

שמו של שד"ר מירושלים, חיים זאב אשכנזי, קשור בתחילתו של השלב השני של הדפוס העברי בצפון אפריקה. שליח זה מדפיס במקצועו, היה בשליחות במגרב בשנים תר"י – תרכ"ב, והא חידש באזור זה את מלאכת הדפוס העברי. באלג'יר הוא מסדר את הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. " ידי דוד ", פירושים למסכת נזיר לרבי דוד ב"ר שמואל מועטי מאלג'יר, ומדפיס אותו בשנת תרי"ג בבית דפוסו של מדפיס יהודי מאלג'יר. 

שלוש שנים לאחר מכן סידר אשכנזי את ספר " שבחי אלוהים ", קובץ שירים, בקשות ופיוטים, שקיבץ נסים קרסינטי והדפסו אצל מדפיס לא יהודי בווהראן. זהו הספר העברי הראשון שנדפס בעיר זו. שני ספרים אחרים בשם " שובע שמחות " על המן ובניו, והשני בשם " לחם שיעורים ", על דינים ומצוות, נדפסו בווהראן אצל A.d Perrier על ידי המדפיס חיים זאב אשכנזי באותה שנה, ואין לדעת באמת איזה משלושתם קדם.

בשנת תרכ"א ניתן למצוא את אשכנזי עוסק בהדפסת תרגום ביהודית ערבית לחוקת היסוד של תוניס, הידועה בשם " עאהאד אלאמאן ", שנתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857 על ידי הבאי מחמד באשא, בתרגומו של משה בן יעקב שמאמא.

אשכנזי הדפיס את הספר אצל מסיונר אנגלי מתוניס. ספר זה נקרא " כתאב קאאנון אלדאולא אלתוניסיה " . מסתבר אם כן, שחיים זאב אשכנזי מירושלים, נדד מאלג'יר לווהראן, ולאחר מכן הגיע לתוניס עם אוסף אותיות דפוס עבריות וידיעות מושלמות במלאכה. אלא שלא היו בידו הכסף הדרוש והאישור החוקי כדי להקים בכוחות עצמו בית דפוס ראוי לשמו. המשיכו לעסוק בדפוס במשך שנים מספר באלג'יר חיים ויעקב הכהן שולאל, לאחר שנכנסו בסודות המלאכה בעזרתו של הרב השליח, ולאחר שרכשו מידיו מאותיות הדפוס.

במרוצת הזמן שיכללו האחים שולאל את בתי המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים.חיים ויעקב שולאל שקיבלו רשיון לפתוח ב – 20 ביולי 1853, הדפיסו  באלג'יר בשנת תרי"ד – 1854 – את הספר " ניסעת ישראל " על עשרת השבטים, והוא הספר הראשון שנדפס בבית דפוסם.

בשער הם מזכירים את חיים זאב אשכנזי כ " מחוקק אותיות ". באותה שנה הדפיסו חיים ויעקב הכהן שולאל שני ספרים נוספים, : יוסף חן ", סיפורים ומעשיות על יוסף הצדיק בערבית, וספר " שי למורא " חלק א, ביאורים על התורה בערבית לרבי שלום זרקא ורבי יהודה צ'רמון.

ציון שמו של חיים זאב אשכנזי מצוי בספרים אלה בסוף הספר או בסוף ההקדמה. לאחר מכן שוב אין שמו של זה מופיע, ככל הנראה מפני שהאחים למדו היטב את המקצוע ואף רכשו את אותיות הדפוס מאשכנזי.

במשך הזמן שיכללו האחים שולאל את בית המלאכה שלהם וצירפו לעצמם שותפים. עוד באלג'יר פותחים אברהם בוכ'בזא ושלום בכ'אש בשנת תרמ"ו בית דפוס עברי, שבו הודפסו ספרים מספר בערבית של יהודי אלג'יר, שהראשון מביניהם הוא " מעשה בוסתנאי ".

לאחר ארבע שנים, כלומר בשנת תר"ו, פותח יעקב גיג', בנו של הרב אליהו גיג', בית דפוס עברי צנוע באלג'יר. עם הפיכת תוניסיה לארץ חסות צרפתית פוקדת תנופה חזקה את המקצוע, ולמעלה משלושים בתי דפוס עבריים נוסדו כמעט בכל הערים הגדולות בצפון אפריקה. כך התחיל השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הענף.