מורשת יהדות מרוקו

לחמים

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

נהגו להכין שני סוגי לחמים, – ״לחם חי״ מחיטה בשם: אלכ'באז דטחינא "

בערבית המדוברת ולחמים קטנים עשויים מתירס בשם " כ'ביזאת דררר'א

ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט

מתוך שאיפתם לשוות לליל ט״ו בשבט מראה חגיגי, יש שעמדו וכתבו ״סדר ליל ט״ו בשבט״ על משקל ״ליל סדר של פסח״

ליד שולחנות ערוכים שעליהם הונחו כאמור מגשי פירות, העמידו בקבוקי יין לבן ואדום ומיד אחר־כך התחילו בסדר שתיית ״ארבע כוסות״.

מוזגים כוס יין ראשונה של יין לבן, על שום שעונת הסתיו נכנסת בבגדי לבן כמו פרחי: החצב, הכרכום והנרקיס, ובין שתיית כוס לשנייה אוכלים פירות לפי סדר מסויים: תמר, גפן, זית, וכשבין פרי לפרי קוראים קטעים מהמקרא, המשנה והזוהר המתאימים לפירות שאוכלים. אחר־כך מוזגים כוס שנייה אשר רובה יין לבן ובה מעט יין אדום, רמז למאבק בין עונת הסתיו לאביב. קוראים כמה קטעים מן הזוהר ואוכלים: תאנים, רימונים, תפוחים, והאתרוג אשר עליו קוראים בזוהר תפילה מיוחדת.

הכוס השלישית, חציה לבן וחציה אדום והיא אות מבשר על האביב ההולך ומתגבר וכן רמז לעלים האדומים הראשונים הנראים כבר על העצים והכלניות ההולכות ומתגברות. אוכלים לפני השתייה, אגוזים, לוזים, חרובים ועוד.

הכוס הרביעית, רובה יין אדום ומיעוטה יין לבן, רמז לשפע הפרחים האדומים המכסים את השדות ומעטרים את ההרים.

קודם השתייה קוראים פרק משניות ואחר־כך אוכלים בוטנים, דובדבנים ועוד. . ואחריהם שותים כוס רביעית.

כך נמשכת הסעודה כאשר בין אכילת הפירות לבין שתיית היין, מושמעים דברי תורה שבעל־פה, אגדה ומעשה נסים מפי הזקנים, זאת נוסף לקריאת קטעי זוהר ומשניות, וכמובן גם שירות והודאות . הסעודה מסתיימת תמיד בשעה מאוחרת וזקן החכמים המשתתפים בה, מברך את בעל הבית שיזכה לערוך את תיקון ט״ו בשבט הבא, בירושלים וכל הנוכחים נושאים עיניהם למרום ועונים ״אמן״ בהתלהבות עצומה.

בסוף הסעודה, נהג בעל הבית לכבד כל מוזמן, בשק־נייר מלא פירות, עבור בני ביתו של אותו מוזמן, אולם בשקיהם של תלמידי חכמים נהג להכניס בין הפירות כמה ״ריאלים״ (מטבע מרוקאי), כמתן בסתר. למחרת, גם בעלת הבית שלחה אף היא שקיות נייר ובהם פירות, לחמים וכעכים לקרובי המשפחה שלא באו על־מנת שגם הם יברכו וייהנו מסעודת מצווה של ט״ו בשבט.

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון 

קורות היהודים בספר המוסלמית

כרך ראשון

מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות-711-1002

מאת א.אשתור

הוצאת קרית ספר בע"ם, ירושלים

ירושלים תש"ך – 1960

כל בר בי רב יודע שימי השלטון הערבי בספרד היו אחת התקופות המאושרות בתולדות אבותינו בארצות הגולה, תקופה שבה היו היחסים בין היהודים ובין שכניהם תקינים משך דורות רבים ואשר בה יצרו משוררים וסופרים מחוננים את יצירות המופת של תרבות ישראל בימי הביניים. ברם, מי שקורא בעיון את ספרי ההיסטור­יונים שלנו יוכח לדעת שלמעשה לא ידוע להם הרבה יותר מתולדותיהם של ״גדולי ספרד״, אותם אנשי רוח דגולים מרבבה. יתירה על זו, הקיבוץ היהודי־ספרדי עולה במאה העשירית על במת ההיסטוריה ומופיע באור בהיר לאחר שתולדותיו משך זמן ארוך מכוסות ערפל. אך כיצד התפתח עד שהגיע לגודלו ולרמתו כפי שהוא מתואר, על שאלה זו טרם ניתנה תשובה על־ידי ההיסטוריונים.

טיב התיאורים של קורות היהודים בספרד במאה העשירית לא נשתנה בהרבה משך עשרות שנים. לא זו בלבד שלא נכתב עד כה שום ספר מקיף על תולדות היהודים בספרד המוסלמית, אלא שמשך מאה שנה לא הופיעה בתחום מחקר זה מונוגראפיה היסטורית שתחדש חידושים של ממש. אוהב־גר לוצאטו שפירסם בשנת 1852 את חיבורו החשוב על חסדאי אבן שפרוט לא עורר חוקרים שילכו בעקבותיו. מאידך פירסמו אחדים מחוקרי הספרות מחקרים מעולים על אנשי הרוח המתבלטים בקרב יהודי ספרד מאמצע המאה העשירית. ביניהם יש להזכיר בראש וראשונה את מחקריו של פרופיסור ח. שירמן, העובד בשטח זה ללא ליאות זה זמן רב. בספרד עצמה קמה אסכולה של חוקרים נוצריים העוסקים במרץ רב בחקר היהדות וגם בתולדות היהודים בארצם. אולם מחקריהם בשטח זה, כגון חיבורים על שכונות היהודים בערים שונות, נגעו כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקופה שלאחר הרקונקויסטה.

סיבות שונות הסבו להזנחה המצערת של תולדות היהודים בספרד המוסלמית, ביניהן היתה בודאי דלות המקורות החשובה. מתקופת השלטון המוסלמי בספרד לא הגיע אלינו אלא חיבור היסטורי אחד שנכתב בידי סופר יהודי והוא ״סדר הקבלה״ של אברהם אבן דאוד שנתחבר בשנת 1161. הראב״ד היה מבני העלייה שבדורו, תלמיד חכם ואיש אשכולות, אשר חוג התענינותו רחב מאד. היה לו ענין רב בהיסטוריה שכן כתב גם ״זכרון דברי רומי״ וברי שנזקק לשם כך למקורות נוצריים־לאטיניים. ״סדר הקבלה״ גופא נכתב ברוח מגמתית, היינו תוך רצון להוכיח שהתורה שבע״פ מסתמכת על שלשלת קבלה רצופה, וזאת על מנת ליטול את העוקץ מן התעמולה של הקראים. פגם רציני יותר הוא חוסר הביקורתיות של הראב״ד ושימושו השטחי במקורות שהיו לפניו, ומכאן שספרו מלא שגיאות ושיבושים. גם בחלקים האחרונים של ״סדר הקבלה״, בבואו לספר את תולדות היהודים בספרד, או ביתר דיוק התפתחות הלימודים התורניים, השתמש כנראה בכתבים שונים, אולם בעיקר רשם את הסיפורים ששמע בחיק משפחתו ובחוג מכריו כפי שהוא מודה עצמו. מובן מאליו שבזכרון האנשים שמסרו לו ידיעות נקלטו בראש וראשונה סיפורים בעלי אופי אנקדוטי או פיקאנטי. הם הוסיפו עליהם וקישטו אותם בפרטים נוספים. הראב״ד שמע ברצון, משום שהוא עצמו חיבב סיפורים אנקדוטיים, דבר הבולט בכל כתביו ההיסטוריים. מכל מקום יש גרעין היסטורי בסיפורים אלה ותפקידנו להסיר את הקליפה האגדתית המקיפה אותם. אשר לתאריכים שהוא נותן, הרי רבם משובשים, אם כי יש ביניהם גם נכונים. לעומת הליקויים הרבים האלה, ניכר שהיתה לו לראב״ד עין טובה להכיר את הכיוון של ההתפתחות ההיסטורית ולאפיין את האישים הפועלים בה. אך מעלתו זו אינה שקולה כנגד מגרעותיו והאמון שהגו בו הטעה סופרים וחוקרים רבים. סיכומו של דבר: יש לקבל את דבריו בזהירות הגדולה ביותר, כי כל דבריו מפוקפקים וטעונים בדיקה קפדנית^.

רבי אברהם אבן דאוד הלוי (ד'תת"ע, 1110 – ד'תתק"מ, 1180) היה היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום יהודי. (ראב"ד הראשון)

חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה לאביו, דאוד, ולאימו שהייתה ביתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.

את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

קישור לספר הקבלה של רבי אברהם אבן דאוד – http://www.daat.ac.il/daat/vl/ravad/ravad01.pdf

בעוד שהספרות ההיסטוריוגראפית היהודית מימי הביניים דלה מאד׳ הגיע אלינו על־ידי הגילוי של הגניזה בקהיר אוצר בלום של תעודות שונות שיש בהן גם חומר לתולדות היהודים בספרד המוסלמית, שכן משום סיבות שונות נהיתה ה״,גניזה״ המפורסמת ממש ארכיון כללי לתולדות ישראל בימי הביניים. תוך התענינות פילולוגית או היסטורית העתיקו משכילים איגרות שהגיעו אליהם ובמרוצת הזמן, אחרי פטירת המעתיקים או מסיבה אחרת, הגיעו ההעתקים האלה אל הגניזה של אותו בית־כנסת עתיק שבו נמצאו בסוף המאה התשע עשרה. בין השאר נמצאו בגניזה אלפים מן התשובות ששלחו גאוני בבל אל קהילות ישראל בארצות שונות ובין השאר אל יהודי ספרד. הקשרים בין ראשי הישיבות בבבל ובין קהילות ספרד היו הדוקים ומספר התשובות שנשלחו להן גדול למדי. על פי רוב הועברו התשובות דרך פסטאט ושם העתיקו אותן חכמים שהיו מעונינים בתכנן ההלכי וכך נשתמרו והגיעו אלינו. אך דא עקא, למעתיקים לא היה ענין בשמות השואלים והמשיבים, בתאריכים ובמקומות המגורים של השואלים ולא בשאר הנתונים המענינים את החוקר בזמננו, הבא לאסוף את החומר ההיסטורי. מכאן שעל פי רוב אין לדעת לאן נשלחו כל אותן התשובות שבהן ידיעות כה מענינות על הנסיבות החברתיות והכלכליות של קיבוצי ישראל בכל ארצות פזוריהם, על היחסים עם הנכרים ועל אירגון הקהילות. לכן איננו יכולים להסתמך אלא על אותן התשובות שבהן נאמר בפירוש שנשלחו לספרד או שדבר זה יוצא מן התוכן ללא ספק. מבחינה היסטורית חשובות עוד יותר האיגרות ששיגרו גאוני בבל אל יהודי ספרד, כשם ששלחו כאלה אל ארצות אחרות, משום שבהן אין שום בירורים הלכיים אלא ידיעות היסטוריות בלבד. ועוד, כאן אנו מוצאים שמות של אישים וגם תאריכים מתשובות הגאונים שנשלחו אל ספרד סובב הרוב על שאלות נוהג ודת, ואילו התשובות של רבני ספרד מן המאה העשירית אשר נכללו בקבצים הגדולים של תשובות הגאונים ונדפסו בהם דנות בחלקן הגדול בשאלות שנתעוררו אגב הפעילות הכלכלית של יהודי ספרד. זהו איפוא חומר היסטורי ממדרגה ראשונה.

קכו

ס׳ הנז'.׳ לרב א׳.

אדוני! בענין ההוא גברא שנשא בשוגג מינקת חבירו, ונסתפק מעלתו, אם כופין אותו לגרש, או לא. אתמול בלילה, מצאתי הדבר מפורש בס׳ בית יהודה ח׳ אבה״ע סי׳ י״ח, שהעלה, שא״צ לגרש, רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנה, ע״ש. ואם שגיתי,

אתי ת״מ, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

סימן קכז

סדר נשא. שנת תרס"ט לפ"ק.

ידיד החכם החשוב כבוד מורינו הרב שלמה הלוי, ישצ"ו, שלום, שלום.

קח נא עוד ידידי, מה שהשיגה ידי על שאלתו הרביעית, מה הטעם להדם אלמללאח. שאלתי ושצעתי הרבה טעמים, והם :

 א', כי היהודים בזמן עתיק, הם שהיו מספקים מלח לכל יושבי העיר, כי היה המלך מוכר מסחר זה, כמו שמוכר מסחר הטובא"ק. והיהודים, הם שהיו קונים אותי מיד, כמו שהם קונים תמיד מסחר הטובא"ק ומוכר המלח נקרא בערבית אלצללאח, ולכן קראו רחוב היהודים על שמו.

ב'. אומרים, כי היהודים, הם שהיו מולחים ראשי הרוגי המלחמה, שמביא המלך מאויביו, ותולים אותם על שיני מגדל גבוה שבעיר, להפיל אימה על המורדים, וכן הדבר נוהג עד היום, וכן ראיתי בעיני פעמיים, והמולח, נקרא בערבית אלמללאח, ועל שם המלאכה הבזויה הזאת, קראו הישמעאלים לגנאי בשם זה לרחוב היהודים.

ג', אומרים שפירוש מללאח בערבית עתיקה, מושלך, והוא לשון גנאי, להורות, שרחוב היהודים מושלך אחרי גוום, כדבר שאין בו חפץ.

ד', אומרים שהוא לשון משפחה, שנקראת בערבית מללא, בחיסרון אות חי"ת, ובאורך זמן נשתבשה בתוספת האות חי"ת, ורוצה לומר מקום משכן משפחה יהודית., אחי מופלג מצאתי טעם זה בספר " שבילי עולם ".

ה', אומרים שהיא מלה נוטריקון, אלמ"א, לא"ל שפירושה בעברית המים שהשליך, על שם גולי ספרד שבאו ממדינת הים, ואומרים אותה לגנאי בלשון השלכה, כמו וישליכם אל ארץ אחרת. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בזה, ואתה תבחר ותקרב, ושלום. עד כאן מתוך הספר " אוצר המכתבים לרבי יוסף משאש זצוק"ל חלק א' סימן קכז.

קכח

פ׳ בהעלותף. ש׳ תרפ״ט לפ׳׳ק.

ידידי החה״ש, כהד,״ד ימין לגראבלי ישצ״ו. שלום. שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, אשר זה זמן רב לא שמעתי משלומו, כי גם עוברי אורח נתמעטו, משבוש הדרכים כאשר ידעת, ורק פעם אחת בשבוע הולכת השיירא מפה לפא״ס, חלף פעמים ושלש בזמן השלום. ובכן שמחתי על הבשורה שאתה חי בטוב, במעוט סחורה, ועוסק בתורה, ה׳ יהיה בעזרך. אמן. שאלתני ידידי אם יש בזכרוני מקור המאמר, מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות, אלא מלמד שהיה קשה לפני הקב״ה מיתתו של אהרן כשבירת הלוחות עכ״ל. ידידי, המאמר הזה מועתק אצלי ממדרש ויקרא רבה, סוף פרשה ד, ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט.

קכט

פ׳ הנד. לרב א׳.

אדוני! אתמול כעסת עלי, על אמרי שיש מאן דס״ל, שאין להוציא ס״ת אחר, אפילו חסר תיבה, ולא יכולתי להודיע איפה למדתי דבר זה, ועתה בקשתי ומצאתי בבאה״ט סק״ט בא״ח סי׳ קמ״ג, שכתב וז״ל: ודע שמהר״ל מפראג הנהיג שלא להוציא אחרת לעולם אפילו בחסר תיבה, כיון דהרמב״ם מתיר לקרות בס״ת הפסול וכמ״ש ב״י בי״ד סי׳ רע״ט בשם קצת פוסקים, עכ״ל. ע״ש.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

קל

פ׳ שלח. לחכה א׳.

אדוני שלשם בלילה בלמדנו בההוא דרוש, מצאנו המשל, דאגר גינה אכל צפרין, דאגר גינין צפרין אכלין ליה, ולא ידענו מאי קאמר, עתה אנה ה׳ לידי המשל הזה במדרש ויקרא רבה פרשה ג׳, ופירשו המפרשים, מי ששוכר רק גן אחד יוכל לנהלו ולשמרו ולצוד ממנו גם צפרים, ומי ששוכר גנות הרבה לא יוכל לנהלם ולשמרם, והצפרים אוכלים את יגיעו, ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קלא

פ׳ הנז׳. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי המשכיל ונבון, כה״ר יצחק אזולאי ישצ"ו שלום.

מכתבך הגיעני, אודות הר׳ מרדכי ן׳ הרוש הי"ו שכנינו, דברתי עמו, והיתה תשובתו, שלא ישלם לך מאומה מדמי השעוה, כי מצא אותה מלאו זבל ואבק ועפר, ועשה קבלת עדות על זה ע"י הסופרים, ועוד יש לו טענות הרבה, ואשר אמרת כי שאלת רבני עירך, ואמרו אין בדבריו כלום, א­י אפשר להאמין עליהם שיפסקו את הדין טרם ישמעו טענותיו, ושמוע בין אחיכם כתיב. ואחר כמה דברים קבל לשלם מחצה, ולהפסיד מחצה, כי לא חזי לכלום כל מה ששלחת לו, ובכן אם תקבל זה הפשר טוב הדבר, ואם לאו בשבוע הבא ילך לפא״ס אודות מסחרו, ושם תעשה עמו מה שהדין נותן, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

סעו לשלום לארץ ישראל

משה אלחרר הי״ו (לשעבר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי), שנימנה בעבר על תושבי ווארזאזאת, סיפר לכבוד הרב שליט׳׳א את הסיפור הבא:

בעת שזכו יהודי העיר לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה. משם נסעו למרכזי, ואחר כך למחוז חפצם – ארץ ישראל.

כמובן, אוירה מרוממת ביותר שררה בין הנוסעים. תחושת שמחה, מעורבת בגעגועים של קדושה לחונן את עפרה של הארץ המובטחת. לא פחות מכך שמחו על עזיבתם את הגולה, את שכונתם בין בני ישמעאל ותלותם בהם, ואת כל מה שעוללו להם במשך השנים.

אולם, בכל אופן, כולם חשו צביטה בלב על נטישת העבר היהודי המפואר בעיר, על חיי הקהילה שתססו במקום, ועל גדולי הדורות צדיקי אמת ששכנו בה וקיברם נכרה בבית העלמין של העיר. מי יתן, ויזכו גם הם להקיץ בתחית המתים, ויעלו לציון יחד עם מושיענו, כך נוכל לראותם ולחסות שוב בצילם – הרהרו רבים.

האוטובוסים נסעו לאיטם, לא רק משום שכלי הרכב של אותם ימים לא נועדו לנסיעה מהירה, אלא גם – ובעיקר, משום שהנסיעה היתה על ״כביש תיסקא" הידוע. אותו כביש מסוכן, מתפתל במרומי הרי האטלס, ומוביל בעיקוליו התלולים, מהערים והכפרים השוכנים על הרכס ההררי, לערי שפלת החוף. הכביש היה משובש, מלא מהמורות, והנסיעה בו היתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. לפיכך ארכה לה הנסיעה בעצלתיים, כאשר רבים שמחים לא להתנתק מעירם האהובה במהירות ובבת אחת.

לפתע, באחד מעיקולי הכביש, נוכחו הנוסעים לראות על ההר מולם שלשה זקנים נוראי הוד, עטופים לבן, אשר אור יקרות של קדושה היה נסוך על פניהם הזכים משלג. השלשה חייכו לעברם, ונופפו בידם לשלום, כאומרים: סעו לשלום לארץ ישראל, ויהי ד׳ עמכם!

הנוכחים שפשפו עיניהם לראות אם אינם חולמים, ואחד הזקנים ששהה באוטובוס, ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם. הנהג נענה לבקשתו, עצר את האוטובוס, והזקן רץ לעבר שלשת הדמויות.

משהגיע עליהם, פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר: אני ר׳ יוסף פינטו, ואלו תלמידי הנודעים: ר׳ שאול נחמיאס (הראשון), ואחד מצדיקי משפחת עראמה. באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש, סעו לשלום, וברכות שוכן מרומים תלווה אתכם

הזקן חזר רועד מהתרגשות לאוטובוס, וסיפר לאחיו את השיחה שהיתה לו. כמובן, מכאן אילך הנסיעה נמשכה בשמחת יתר, ובסייעתא דשמיא הסתיימה על הצד הטוב ביותר, כאשר כולם הגיעו לארץ הקודש.

כבוד הרב שליט״א מוסיף ומספר: לאחר כמה שנים התכבדתי בסנדקאות בעירה אצל משפחת אביטן. בשמחת הברית נכח אחד מזקני המשפחה, שסיפר לי לתומו, שהוא היה מתושבי הכפר סקורה הסמוך לווארזאזאת, ובעלותם לארץ ישראל, התאספו בשני אוטובוסים, והצטרפו לתושבי ווארזאזאת. כששמעתי על כך היטתי את אוזני כאפרכסת, וביקשתי לשמוע את המשך סיפור העליה. להפתעתי ולשמחתי, אותו זקן סיפר גם הוא את כל סיפור המחזה האמור, ולדבריו עד היום ישנם זקנים נוספים בעיירה ירוחם בני אותו כפר, הזוכרים את המעשה רב הרושם הזה.

זרעו של ר׳ יוסף

שנים מבניו של ר׳ יוסף ידועים לנו:

האחד, ר׳ יעקב פינטו, המתואר בהמלצה הנ״ל: ״אותו צדיק, החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, החסיד העניו, סובר הרזים, המקובל האלקי, כמוה״ר יעקב פינטו זלה"ה״. בנו היה ר׳ יצחק שעלה לארץ ישראל, ונטמן בעיר צפת, ומתואר שם: אותו צדיק, החכם השלם והכולל, העניו, הגזבר הנאמן". נכדו היה החכם השלם והכולל, חסיד ועניו, ר׳ אברהם פינטו. ונינו היה ר׳ יוסף פינטו שקיבל את כתב ההמלצה הנ״ל בשנת תר״ס, ומתואר שם כת״ח וצדיק. ר׳ יוסף זה נמנה על חבורת המקובלים במרקש, והקפיד מאד על שמירת העינים, ילדי המלאח במרקש בראותם אותו היו רצים לנשק את ידו ולקבל ברכתו. נפטר בחודש סיון שנת תשי״ג.

השני, הצדיק ר׳ שלמה פינטו. בנו היה הצדיק ר׳ יוסף פינטו, ונכדו היה החכם השלם ר׳ חיים פינטו, שמצבתו נשתמרה. על מצבתו של ר׳ חיים נחרת: ״אבן שיש מאירה, איש אחד מהרמתיים, תאוה הוא לעינים, צדיק כתמר יפרח, טהור ונחמד, סבלן ובעל אורך רוח, לשמע סבלם של אחרים לתמוך ולעודד, והוא החכם השלם חיים פינטו, וכו', עלה השמימה בעש״ק י״ד לחדש ניסן, התרס״ו״.

שיטת החינוך של ילדי הבדואים במדבר

חינוך הילדים מופקד בידי האשה. בתקופה, שלא היו בתי-ספר, החינוך היה משמיעה בלבד והילד נותר לצד אמו, שעודדה אותו לצאת עם הנערים ללמוד מניסיונם, וגם שלחה אותו לשבת עם הגברים, להקשיב וללמוד על יחסי-אנוש, הליכות דרך-ארץ וכבוד; לשמוע וללמוד על דרכי המארב, על חשיבות הפתעת האויב, על הלחימה והנסיגה, ועל דרכי מילוט מפני השלטונות; איך מתגלה האבירות ונרקמים האגדות והסיפורים על הגבורה, וכמובן, על הנשק, בעיקר האקדח, הרובה והסיף. בעיני הבדואים, הבריחה בזמן מהווה שני-שלישים של גבורה. הבדואים הביעו בוז לגאים ולמתנשאים, באימרתם הידועה: "אין גדול זולת הגמל".

הרפואה

לבדואים רפואה משלהם, רפואה בדרכים פרימיטיוויות וגם שימוש בשיטות הרפואה הטבעית, כי הבדואים ידעו להשתמש במיני עשבים ששימשו למשקה ולתתבושת. בעיקר השתמשו בהקזת דם ובאמצעים הקשורים באמונות תפלות. הכוויה באש נחשבה אמצעי ריפוי בדוק.

השלטון התורכי והבדואים

השלטונות העותומאנים ניסו למשול בבדואים במירמה ובכוח, אולם הם מעולם לא הצליחו לכפות עליהם שלטון מלא ולרסנם, כי הבדואים זילזלו בשלטון, ולא חדלו לפגוע בכל המשלחות הצבאיות שנשלחו לדכאם. השלטונות נקטו בכל דרך כדי להכניעם, הקדימו את הבריטים בשיטת"הפרד ומשול". כאשר הבחין השלטון התורכי בשני שבטים שווים בכוחם, החיים בשלום, הוא הסית אותם ועזר להם להילחם זה בזה, ובלבד להחלישם כדי למשול בהם. מדיניות זו ומדיניות היד החזקה נחלו כשלון. לבסוף נמנעו השלטונות מלהתערב בסיכסוכים. היו מקרים, שיחידת צבא נשלחה לגבות בכוח מהשייחיים האחראיים את המסים השנתיים שלא שילמו, בשל שנת בצורת ורעב. הבדואים יצאו נגדה וחיסלו אותה. עם זאת, בממשלה תורכית איש לא ניסה למצוא פתרון לבעייתם הכלכלית של הבדואים, ומעולם לא הציעו להם מקורות פרנסה במקום הפשיטה, השוד והגזל.

במשך שנים רבות לא הצליחה שום ממשלה לסגור אותם במדבר. אולם בשלהי המאה הי״ט נשלחו לארץ מושלים תורכים משכילים ממפלגת תורכיה הצעירה. אלה החלו לחפש פתרון יסודי קונסטרוקטיבי לבעיית הבדואים.

הידועים בין המושלים האלה היו מושל וולאית ירושלים ומושל מדבר באר-שבע. בשנת 1894 הקימו תחנת משטרה בחירבת פטס, ובשנת 1897 החליטו לפתוח בפני הבדואים דרך לחיים אחרים, במסגרת מוניציפאלית מחוזית. הם גרסו,שמחוז בדואי משלהם, שבמרכזו עיר, תספק את צרכיהם ותעניק להם תפקידים, משרות וטובות הנאה, ישירות ועקיפות, וכן ערכים החסרים במדבר, כגון: חינוך, בריאות, מסחר, ועיר עם שוק מחוזי; תמשוך סוחרים מכל הארץ לקנות את הדרוש להם ולמכור את תוצרתם החקלאית וגידוליהם, כגון: סוסים, חמורים, עזים וכבשים, צמר, חמאה ויריעות אוהלים, ותשכנע אותם להיאחז בחיים קונסטרוקטיביים.

הם החליטו לשכנע תחילה את ראשי שלושת השבטים הגדולים: חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיאהה, ראש שבט טראבין, ראש שבט אלעזזמה, והבטיחו לחלק תפקידים לכול בהנהלת העיר, וגם זכות לבחור בעצמם את ראש-העיר הרצוי להם, וכך הביאו לשינויים. עד אז ניסו לכלוא אותם במדבר, ממנו לא יצאו. כאילו לא ידעו, כי אין אכזר מהמדבר. לכן הם לא נכנעו ולא חדלו מפשיטות, ועל-אף העונשים, הבדואים חזרו לפעול ברחבי הארץ, שיבשו את מערבת הביטחון והטרידו את הממשלה.

יהודי עזה, שהתערו בחיי הבדואים במדבר והכירו את אופיים ואת מינהגיהם, הגיעו לידי מסקנה, שאפשר לחיות עם הבדואים. עם הקמת העיר באר-שבע גם הבדואים וגם השלטונות ראו בכך ברכה ויעילות, הן לבדואים והן ליהודים, אם יחיו יחד.

תקופת ההשתרשות

בתקופה הראשונה מתוך שתי תקופות ההשתרשות בעזה (1896,1896-1886- 1917) לא היו חיים כלכליים מאורגנים ומכוונים. בעשר השנים הראשונות הגיע הישוב רק ל-60 משפחות, ולא הגיעו מתישבים חדשים, לא מבין תושבי הארץ הוותיקים ולא מבין העולים החדשים מרוסיה. עם זאת, כולם הגיעו לפרנסה בכבוד. מדובר בבעלי-המלאכה, סוחרי-הבדים, סוחרי-הדגים, החלפנים, בעלי-האמצעים וכל אלה שסחרו ביצוא שעורה וחנדל. גם אלה שסחרו בדיסקית וסיפקו צרכי הבדואים והמזרנאים, לכולם היתה פרנסה.

בתקופה הראשונה התפרנסו כמעט כולם רק ממכירת סחורה בימי-השוק שנערכו, אחת לשבוע בעזה ואחת לשבוע בבאר-שבע. לתושבי עזה היה יום השוק בעזה נוח יותר, אולם לבאר-שבע היה שוק מחוץ לעיר. בכל מקרה היה הכרח לצאת לשוק עם שחר. בעזה הם היו יוצאים כשסחורתם על גבם, ואיתם ילדיהם, רכובים על חמורים עמוסים, כדי לעזור ולפקח על המכירות. אם התברר, שקונה ביקש מיצרך שלא היה עימהם, נשלח הבן או ילד ערבי נושא סל הביתה להביא את המיצרך החסר.

הרווח משוק עזה בלבד לא הספיק כדי לפרנס את המשפחה. לכן היו יוצאים עם מרכולתם, בעיקר עם מיצרני נשים, לשוטט ברחובות העיר ולהכריז עליה בקול.

הסוחרים בשוק שבמדבר באר-שבע(1888)

רוב הבדואים היו עניים וכל אחד, כולל השייח', היה מעונין להרוויח מעט כסף, כדי לגוון את כלכלתו.

הסוחרים היהודים הסתפקו במסחר בשוק עזה פעם בחודש, שכן המאמץ היה כרוך בעמל רב. הרווח היה מועט והחרפה מרובה.

הם סיכמו עם השייחיים הבדואים לפתוח חנויות באוהליהם, במחנות שלהם ולספק לשבט את הסחורות הדרושות לפי בקשת תושביו. החנות, על-פי המוסכם, תהיה פתוחה לבני-השבט יומיים שלמים בשבוע.

השוק שהיה במדבר בשנת 1888, לפני הקמת העיר באר-שבע, היה מעין פטה- מורגנה: מופיע עם שחר יום שלישי ונעלם עם שקיעת החמה ונבלע בישימון, כלא היה. בחצות היו מופיעים הקונים והמוכרים בכיכר אברהם אבינו, מקום השבועה על בארות המים, שהיה מתכסה בשלל צבעי הבדואים, האדום הירוק והשחור. ערימות חיטה ושעורה מזה, ובהמות גדולות וקטנות מזה; גמלים, סוסים, פרדות וחמורים רבצו סמוך לבארות המים, ועל ידם כבשים ועזים. בתווך ישבו נשים וגברים בדואים, ובידיהם תוצרתם הדלה: סלי ביצים, תרנגולות, חמאה וגבינה. הנשים טוו חוטי צמר כבשים, וצמר עזים. מולם ישבו הרוכלים, סוחרי הסידקית, כשלידם פרושה סחורתם המגוונת בשלל צבעיה; ממתקים לילדים, סבון ריחני, מסרקות עבות, צעצועים רעשניים ומשרוקיות! גם חינה לקישוט הכלות ועשבי בשמים למרפא; אריגים, כאפיות ועקאלים מוכספים; כיסויי-ראש לנשים צעירות ומטבעות שונים לשזור באפיפונים! צמידי זכוכית, חרוזים בצבע התכלת כנגד עין הרע, צבעים שונים שזורים במחרוזות לילדים, לסייחים, לעיירים ולג'עונים, בני הגמלים. לא חסרו גם מחרוזות-עץ לתפילה ולחזרה בתשובה, ובנוסף לאלה גם שקיות בד מלאות סוכר, קפה, מלח, וכל מיני קטניות שצבען יציב ותכולתן אינה משתנה. בין המוכרים שוטטו הקונים, אלה שבאו לקנות בכסף ואלה שבאו להחליף סחורה בסחורה.

בערוב היום מתחיל סחר החליפין, כיוון שאיש אינו רוצה להחזיר לביתו את סחורתו שהביא למכירה בשוק. מתחיל המשחק הערמומי. התשובה הראשונה היא: "הסחורה לא למכירה! אבל אתה יכול לפתוח בהצעה ונראה אם כדאי", כלומר דחייה תכסיסית. המוכר דוחה את הצעת הפתיחה של הקונה בתשובה המקובלת ״יפתח אללה", שפירושה"פתיחתן לא באה בחשבון". כך הם מתמקחים עד לשלב הסופי שבו מנסה הקונה לקום וללכת. רק אז מציע המוכר(לדוגמה: "תן ארבעים!" והקונה אומר: "לא יותר מעשרים!" וחותמים בשלושים). דוגמה אחרת: שתי תרנגולות תמורת שקית סוכר או טלה תמורת קפה, או כד חמאה וביצים תמורת חינה, או כאפיה, וכן הלאה. בסוף היום קונים יותר טוב ויותר זול, כי השוק מתחיל להתרוקן והדרך הביתה רחוקה. אין חשק להעמיס ולחזור, שכן כדאי לחזור עם כסף ולא עם סחורה. למחרת היום מנקים את השטח, שורפים את השאריות ומכינים את השטח לקראת השוק הבא.

פרנסתם של היהודים תושבי עזה היתה תלויה בשני השווקים השבועיים. שוק באר-שבע ביום שלישי, ושוק עזה ביום חמישי. כאמור, משניהם לא היתה להם הכנסה מספיקה לפרנסת משפחותיהם והם נזקקו לדרכי מסחר נוספות.

 טעמי המצוות — נטייה להסבר ראציונאלי

בעוד שבדיון על היחס שבין תלמוד למעשה נוטה מוהריב׳׳ע לכיוון האורתודוקסי, בדיון על טעמי המצוות הוא נוטה יותר לכיוון הראציונאלי. בעקבות קודמיו, גם הוא מבחין בין המצוות שטעמן מובן למצוות המשוללות טעם, או כפי שהגדירו זאת קודמיו: מצוות שכליות ומצוות שמעיות. כל מה שמוגדר במקרא כחוקים הם לדעתו מצוות שמעיות, להבדיל מן המצוות השכליות. ומאחר שהספק מתעורר בעיקר לגבי החוקים , נתבע האדם מישראל לקיימם בלי להרהר אחריהם: ׳והנה על הסוג הא׳ אמר אם בחקותי תלכו [ויק׳ כו:ג] מיד מבלי עכוב תלכו ותתעסקו בהם מאחר שאין בהם טעם פן מה יפתו אתכם חטאים וסרתם ח״ו [חס ושלום]׳. המצוות שטעמן מובן, לא מצאה התורה צורך להזהיר עליהן אלא הסתפקה בציון שאין שום מכשול רעיוני לקיומן. זוהי לדעתו משמעות הסיפא: ׳ועשיתם אותם׳ (שם). הווי אומר עשייתן מובטחת ללא אזהרה: ׳אמנם ואת מצותי הם הסוג הב׳ איני צריך כ״כ [כל כך] להזהירכם עליהם כי לא תתפתו בם […] וזהו ואת מצותי תשמרו בלבבכם ועשיתם אותם׳. במילים ׳תשמרו בלבבכם׳ — מתכוון המחבר לטעמן הגלוי של המצוות, ומשמעות הדברים היא שטעמן הגלוי הוא ערובה לקיומן. בהמשך דבריו הוא שב ומזהיר מפני ספקות לגבי המצוות השמעיות, העלולות להביא לידי ביטול המצוות השכליות: ׳אמנם אם תהרהרו בחוקים […] אז אני יודע שאפילו המצוות בעצמם לא תקימו׳.

נראה שהמחבר עצמו אינו מקפיד למלא אחר אזהרה זו במלואה, שכן הוא מנמק אחדות מן המצוות השמעיות בטעמים שונים, ומכאן שאין הוא מקבלן כמות שהן. הוא כולל את דין הצרעת, מדיני הטומאה והטהרה, בין המצוות השמעיות ומבאר אותו כדרך אלגורית, כמידה בלתי מוסרית. הצרעת היא מידת הגאווה, זאת הוא למד מלשון החוק במקרא: ׳והנה שאת לבנה [ויק׳ יג:יט] כל׳ [כלומר] שהיה מתנשא לאמר אני ואפסי עוד […] והתמיד בה עד ששבה לבנה כלו׳ הזקינה בו העבירה׳. הגאוותן ממשיך בהתנשאותו ומתמיד בה ער היותה תכונה טבעית לו, ומכאן ואילך נמנעת ממנו היכולת להיגמל מגאותו: ׳וזהו לא יסגירנו [שם יא] ר״ ל [רוצה לומר] לא יטיל עליו משא ועול התשובה […] כי קושי גאון לבו לא יניחנו ליכנס ולשיח׳. פירוש אליגורי זה לחוק, שהוא נטול טעם מובן, מעיד אפוא על נטיית מוהריב״ע לראציונאליזאציה. גם ברית־מילה, הנמנית עם המצוות השמעיות, זוכה להסבר ראציונאלי מאת המחבר. ההבדל בין עורלה למילה הוא כהבדל בין חומר לצורה או בין העדר שלמות לשלמות. אברהם היה בבחינת חומר חסר שלמות בהיותו ערל, וכאשר נימול הושלם על־ידי הצורה: ׳במעשה זה [המילה] אתה נקרא שלם הצורה לא כן קודם זה היית שלם החומר וחסר הצורה׳.

לדעת מוהריב׳׳ע, הטעם למצוות ׳פרי הילולים׳ הוא תיקון חטא אדם הראשון, כיוון שדחיית ההנאה הגשמית מן הפרי למשך שלוש שנים יש בה משום כיבוש היצר. על־ידי כך אנו מתקנים את חטאו של אדם הראשון, שלא השכיל לכבוש את יצרו: ׳וכבר ידוע חטא אבינו הראשון בפרי עץ הדעת הנה לתקן אותו ממש גזרה עלינו התורה כשנהיה מתאפקים מלאכול פרי האילן עד תשלום ג״ש [ג׳ שנים]׳. לחיזוק דבריו הוא מוסיף, שהתורה קבעה שלוש שנים כרמז לשלושת גורמי הפיתוי המאפיינים את עץ הרעת: (א) ׳טוב למאכל׳(ב) ׳תאוה לעינים׳(ג) ׳נחמד להשכיל׳ (בר׳ ג:ו). בהסבר הזה דוחה המחבר את אופיו הפולחני של חוק פרי הילולים ומעמידו על בסיס מוסרי.