שכבות ומגזרים

שליח ישראלי שביקר בקזבלנקה בחורף 1953 במטרה להקים בה מועדון לאחת מתנועות הנוער החלוציות, כתב לשולחיו:

כשמדברים על עיר מסוימת במרוקו, צריך לדעת שלמעשה קיימות שלוש ערים. אני כותב במיוחד ערים ולא רבעים, כדי להדגיש את ההפרדה המוחלטת של כל חלק וחלק: העיר האירופית, המדינה [העיר המוסלמית] הערבית והמלאח היהודי. וכשמדברים על יהודים מעיר מסוימת הרי הם מתחלקים לפי שני מקומות מגוריהם תושבי המלאח ותושבי העיר האירופית החדשה ויש לדעת שביניהם אין כל מגע ואין כל סיכוי להצליח לרכזם באותו מועדון [ההדגשות במקור, י״צ]. אבל כך התמונה עוד לא שלמה, כי למעשה קיימות בקרב היהודים שלוש שכבות: השכבה הענייה ביותר, השכבה הבינונית והשכבה האמידה, הרואה את עצמה כאריסטוקרטיה. את אנשי השכבה הבינונית אפשר למצוא גם בגיטו, אבל באותה המידה שיהודים היושבים מחוץ למלאח לא יסכימו לבוא למועדון הנמצא במלאח עצמו, באותה מידה אנשי השכבה הבינונית החיים במלאח עצמו לא יסכימו לשתף פעולה במועדון משותף עם אנשי השכבה העניה הגרה באותו מלאח עצמו, כך שלמעשה קיימות שלוש שכבות של יהודים שקשה להביאן במגע אחת עם השניה כקריעת ים־סוף.

שליח זה, נציג תנועה ציונית סוציאליסטית, היה אמון על התפישה שלפיה כל חברה מחולקת למעמדות, היינו לפי שכבות כלכליות אופקיות. אין תימה שזה היה דגם החלוקה החברתית שבעזרתו ניסה להסביר לשולחיו את הקושי המיוחד לכונן בערי מרוקו מועדון משותף לחוגי האוכלוסייה היהודית. עם זאת חברות קולוניאליות, בדומה לחברה האירופית הפיאודלית, נחלקו לא רק לשכבות אופקיות של מעמדות כלכליים, אלא גם בקווי הפרדה אנכיים, שחצצו בין בעלי המעמד האירופי לבין בעלי המעמד הילידי. הפרדה אנכית זו – בדומה לשדרות של ימי־הביניים, שהיו מבוססות על מוצאו המקורי של האדם ולא אפשרו מוביליות חברתית – התנהלה מבחינה משפטית על־פי קריטריון ברור של האזרחות או הנתינות. בעלי אזרחות של מעצמה אירופית ניצבו בשדרה אחת של החברה ובעלי הנתינות המקומית, של הארץ האפריקנית או האסיאתית, בשדרה אחרת שלה. הניצבים בשדרה האירופית נהנו מזכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, ובכך נפרדו באופן ברור וחותך מבעלי המעמד של הילידים. מעבר לכך ניתן להצביע על הפרדה אנכית גם בתחומי הכלכלה והתרבות, אלא שפה הקווים החוצצים בין אירופים לילידים לא חפפו בכל המקדים לקו ההפרדה החד־משמעי של המעמד המשפטי.

המתיישבים האירופים, על כל שכבותיהם הכלכליות, מפועלי החרושת ועד למנהלי הקונצרנים התעשייתיים, נטלו חלק בכלכלת השוק העולמי, שוק המשתרע מקצה אחד של הגלובוס ועד קצהו, המנצל טכנולוגיות מודרניות ומתנהל על־פי שיקולים קפיטליסטיים. זה השוק שנשלט תחילה על־ידי המעצמות במערב אירופה, ושבעת ובעונה אחת דחף את התפתחות הקולוניאליזם המודרני ואפשר אותו. אשר לתושבים בעלי המעמד הילידי, במרוקו של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים רק חלק קטן מהם, כמעט כולו מקרב האוכלוסייה העירונית, נטל חלק בכלכלה המודרנית באופנים שונים, מפועלי חרושת מיומנים ועד אנשי עסקים ותעשיינים, אמנם במספר מצומצם. רוב התושבים המרוקנים נתיני הסולטאן לא נטלו חלק פעיל בכלכלת השוק העולמי ונגעו בה רק בשוליה. עולמם הכלכלי המשיך להתנהל כמדורי דורות – בכפר, במרעה או בבית־המלאכה הישן, קונים ומוכרים רק לאנשי המקום והאזור מוצרי מלאכה מסורתיים שיוצרו בשיטות שהיו מקובלות בימי אבותיהם. החדירה המצומצמת של מוצרים תעשייתיים, בעיקר מוצרי טקסטיל וכלי בית לשווקים הילידיים בערים ובבלאד, העורף הכפרי של הארץ, לא מוטטה לחלוטין את מערכת הכלכלה המקומית ולא נטלה ממנה את אופיה הטרום־תעשייתי. במרוקו התקיימו אפוא בשלב מעבר זה שתי מערכות כלכליות: זו של השוק העולמי וזו של השוק הילידי המסורתי.

בתופעה דומה ניתן להבחין גם בתחום התרבות. בדומה להתפתחות השוק העולמי ובמקביל לו התפשטה הציוויליזציה המערבית בעולם כולו. האירופים במרוקו נטלו כמובן כולם חלק בציוויליזציה זו, וכן נטלו בה חלק, בדרגות שונות, מוסלמים ויהודים בעלי מעמד ילידי שזכו ללמוד בבתי־ספר מודרניים. אלה כונו במינוח הקולוניאלי ״מפותחים״(évoluées) או ״מתמערבים״. כניסה לחוג התרבות המערבית באמצעות בית־הספר המודרני היתה בדרך־כלל המפתח .גם לכניסה למערכת הכלכלית של השוק העולמי, אך במשטר הקולוניאלי ששרר במרוקו הסתיימה כאן אפשרות ההתקדמות של בעל המעמד הילידי לשדרה האירופית. הצרפתים לא העניקו למוסלמים וליהודים מתמערבים אזרחות צרפתית, שגררה עמה זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות. קו ההפרדה האנכי בין אירופים לילידים היה לפיכך שריר ומוחשי לכל חלקי האוכלוסייה המקומית.

נפנה לקינה נוספת כדי לעמוד מתוכה על הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם ודרך לימודו. הקינה הראשונה במדור הקינות, ״יקרא דשכבי״, כבוד המתים, קינה ראשונה בין שלוש קינות שנכתבו בזמנים שונים על מותו של רבי אליעזר די אבילא. הקינה ״אנשי בינה ספדו חולים חילים״ מתארת את ״אנשי הבינה״, חכמי ישראל שבבל הדורות, סופדים ומתאבלים על הנפטר: ולאחר פתיחה המתארת את צערו הגדול ואת קריאתו ״לספוד לצרה ולבכותה״ (במבטא הספרדי שרה-צרה). קלמבור זה מחייב דיון קצר, שבן לעתים בתוך הקשר של צער גמור ושל אבל משבץ המשורר שיבוץ שונה לשון או שונה הוראה, שביסודו של דבר הוא חידוד לשון שבנסיבות רגילות היינו תופסים אותו כשעשוע לשון,^\ לחזק דבר זה הנראה לנו מוזר. נוסיף עוד דוגמה אחת. בקינה על מותו של רבי שלמה טולידאנו פותח המשורר:

תוספת שלי : קָלַמְבּוּר

^ל (ז') [צרפתית: calembour] מִשְׂחַק מִלִּים מְשַׁעֲשֵׁעַ, שִׁמּוּשׁ בְּהוֹרָאוֹתֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל מִלָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ שֶׁל מִלִּים דּוֹמוֹת בַּהֲגִיָּתָן לְשֵׁם בְּדִיחָה אוֹ חִדּוּד; לְמָשָׁל, הַמֵּימְרָה הַהֲלָצִית כִּי בְּשַׂר עוֹף אֵינוֹ בְּחֶזְקַת בָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים (בראשית טו יא): "הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" (= בָּשָׂר, לְפִי הַמִּבְטָא הָאַשְׁכְּנַזִּי!), אוֹ הַמֵּימְרָה כִּי לְכָל גַּנָּב יֵשׁ תֵּרוּץ לְמַעֲשָׂיו, שֶׁכֵּן כָּתוּב מְפֹרָשׁ הוּא: "אִם-רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ" (תהילים נ יח) [וַתִּרֶץ= וְתֵרוּץ].

קול שופר במחנה / שמעתי ומעי המו

ויאמרו אלי: הנה / מיתת״ו של שלמיה

ומלת ״מיתתו״ מסומנת בגרשיים להצביע על השינוי…. ודבר זה קשה לנו להלמו, אלא אם כן נאמר שדווקא הפער בין המעמד לשימוש הלשון גרם למין הלם של כאב וצער, ודרך זו של שימוש בשיבוץ שונה הוראה העצימה וחיזקה את דברי הצער וההספד. לאחר שתיאר המשורר את הצער ואמר דברי מספד, עבר אל השבח ושרטט דמות של תלמיד־חכם מובהק. ואף כאן נזכרים ״הספרא והספרי והתוספתא״, תוך רמיזה למסכת מגילה. ומשבח המשורר את דרך לימודו והוראתו של הנפטר לתלמידים:

לומד ומלמד ודורש כתרי אותיות ובתוך שבחו צערם ובכיים של תלמידיו…. ובהמשך תיאור בכיים וצערם של מפרשי התלמוד וגדולי ההלכה:

בכֹה יבכה רש"י ורבנו תם

מי יורה דעה מי יבין שמועתם

״נהמו יחדיו הרי״ף ורבנו נסים / ולבב הראש יבער… חרוד יחרד הרם במז״ל: אויה לי כי לחם מכלי אזל״; ״ספוד ירבה רבי שלמה בן אדרת״: וכן ״ינהם ככפיר בבכי גדול הריב״ש… ניחום מיאנו ארבעה טורי אבן…״ ולאיש אשר אלה לו יאים דברי הסיום: ״נרו יאיר רב אד׳׳א בר אהבה / קדוש ישראל במחיצת אביי ורבא״. רב אד״א כינוי הוא על פי ראשי התיבות של ״אליעזר די אבילא״. ״בר אהבה״ הופך משם פרטי לשם כללי, לאמור אהוד על הכול, ודרך זו שיסודה בשירת ספרד חביבה הייתה על משוררנו: רב חנא ורב חסדא מתארים מישהו בעל חן רב ובעל חסד רב: רב הונא — כינוי לבעל הון רב, וכיו״ב.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים בדברי שבח לחיים או בשירי המספד למתים. וכן אנו מוצאים בקינה על מות רבי יעקב מלכא, שהמשורר מכנהו ״רב חביבא ורב עינא רב חסדא ורב חנינה״(יום פנה זיו, דף פב, א); ובקינה על מות רבי עמרם — ״עמרם נבחר / נקי כצמר צחר״, והעמיד את השם עמרם גם על פי המשמעות הארמית, עמר=צמר.

עיקרו של שיר זה הוא בתיאור גדולי ההלכה ומפרשי התלמוד המתאבלים על מותו של רב אד״א, ובכך שבח גדול לנפטר — הבקי בדבריהם ועומד עליהם לאשורם. גיוסם של גדולי האומה לקינה ולמספד אינו דבר חדש, וכבר בקינות הלאומיות הקדומות ובמדרשים הקדומים מקוננים האבות ומבקשים על הבנים.

אך רבי דוד נותן לעניין כיוון מקורי ומעניין. בדרך דומה הוא הולך בקינה אנונימית על חכם יודע שישה סדרי משנה בעל־פה: ״אחי הקבצו בואו… הנמצא איש בו נקבצו / ששה סדרי משנה״ מעין מידה בנגד מידה: ה ק ב צ ו לספוד לאיש שבו נ ק ב צ ו… ברם מעשה השיר הוא  בתיאור מפורט של ששת הסדרים המקוננים על לומדם: ״בל סדרי משנה גועים / ובראשם סדר זרעים…" ״סדר מועד יקרא / היום ההוא יום עברה…״; ״וסדר נשים… וקונן כאלמנה״. לאמור, לא רק פירוט הסדרים הוא עניין לכאן, אלא גם קישור שמוצא המשורר בין הסדר המקונן לדרך המספד. אף כאן ניתן להצביע על הקינה הלאומית הקדומה ״אז בחטאינו חרב מקדש״,הקושרת בין המזל המקונן על החורבן ובין דרך קינתו.

בשלושת השירים שתיארנו מצאנו כי המשורר העמיד את מעשה השיר על דרך שתתאים לדמות הנפטר ותציג אותו בייחודו, וזה סממן אופייני לשירי הקינה של רדב״א חסין, שמתוך קינותיו עולה ייחודה של דמות הנפטר. וכך הדבר לא רק בקינות לתלמידי־החכמים, שכפי שראינו מלמדות גם על התכונות הראויות לו לתלמיד־חכם בכלל — ומהן ראינו: עמידה במלחמתה של תורה, שקדנות, ידיעה של ספרות חז״ל לכל היקפה, ידיעה והכרה במפרשי התלמוד ובדברי גדולי ההלכה, ולכל חכם מודגש הקו המאפיין אותו; והרבה המשורר להשתמש בקטעי משנה ותלמוד שהעלו קווי אופי לדמותם של חכמים, כגון במשנת סוטה ט, טו: ״משמת… בטלה…״ וכך מקונן המשורר על מות רבי יעקב טולידאנו:

נאבדה חכמה מבנים

חדלו, פסקו השקךנים

וגם בטלו הדרשנים / מושלי משלים…

וכן לשאר חכמים. אמנם יש בניסוח משום דרכי המליצה, אך בהדגשת המייחד לחכם המסוים.

עמוד הפתיחה שהוא עדיין בבניה….מאמריו המאלפים של ד"ר ישראל בן דור….

הכתבות המרובות תבאנה בהמשך……

ט״ו בשבט

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

סדר ט"ו בשבט

ט״ו בשבט ראש השנה לאילן. (מסכת ראש השנה, משנה א)

חודש שבט הוא החודש החמישי למנין בריאת העולם והחודש האחד־עשר למניין יציאת מצרים. חודש שבט מוזכר בספר זכריה: ״ביום העשרים וארבעה לעשתי עשר חדש, הוא חדש שבט. . . (זכריה א, ז). מזלו של חודש שבט דלי על־שם הכתוב: ״יזל מים מדליו״ (במדבר כד, ז).

פתגם יהודי עממי, שגור בפי יהודי מרוקו האומר: " די כא ידכ'ל שבט, כאן יערקו ליבאט "  כלומר: כשנכנס שבט, מזיעים בתי השחי, היינו, לא מתכרבלים יותר מהקור.

ט״ו בשבט ומקורותיו

רבים מבקשים לדעת אם חג ט״ו בשבט עתיק הוא אצל עם ישראל ומאמתי נתקבל ? בדורות קדומים נהגו לחוג את היום הראשון של כל תקופה כיום המבשר תמורות בתבל וחליפות בעולם החי, הצומח והדומם (ספר היובלים פרק ו׳ פסוקים כג־כח). גם מסכת פסחים מספרת לנו –

תנו רבנן: בארבעה שבילין חמה מהלכת:

בניסן, אייר וסיון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין.

בתמוז, אב ואלול מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות.

בתשרי, מרחשון וכסלו מהלכת בימים כדי לייבש את הנהרות.

טבת, שבט ואדר מהלכת במדבר שלא לייבש את הזרעים (פסחים צד, ע״ב).

כמו־כן, ט״ו בשבט, ט״ו באב וימי הפורים החלים בחצי החודש, זכו לתשומת לב מיוחדת במערכת ימינו הטובים ומן השלושה, זכה לו ט״ו בשבט לבוא בסוד ראשי השנים שלנו ולהיקרא במיוחד ״ראש השנה לאילן״.

מתי נקבע ראש השנה לאילן

יש המייחסים את מקורו של חג זה, עוד מהימים שעם ישראל התנחל בארצו, שכן כתוב: והיה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ. .. (ויקרא יט, כג), ואמנם, לא רק קיימוהו אלא מאז ומתמיד, במסורת ישראל ראו את העץ כבן־ אדם, חי ומשמש את הבריות, כי ״האדם עץ השדה״, אולם לגבי היום הקובע, הראשונים נחלקו ביניהם בענין, ורק בימי בית הלל ובית שמאי, נקבע ראש השנה לאילן ביום ט״ו בשבט. בית שמאי סברו תחילה שיש לקובעו באחד בשבט, ובית הלל בחמישה עשר בו כמובא במסכת ראש השנה, משנה א׳. חכמי בית הלל התנגדו לאחד בשבט, משום שראו, שעדיין לא עברו ימות הגשמים וטרם עלה השרף באילנות, לכן יש לחכות עד ט״ו בשבט, ליל ירח מלא ומפיץ אור. כמו־כן בט״ו בשבט כבר שבעה האדמה ורוותה ממי הגשמים שירדו עתה כמו שאומרת אותה משנה א׳ פרק יד, עא: ״ראש השנה לאילן, מאי טעמא ? אמר ר׳ אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה״. (מסכ ׳ראש השנה, יד, ע״א).

תיקון ט׳׳ו בשבט

יום ״ראש השנה לאילן״, אפילו שלא היה קיים בימי התנ״ך וגם לא היה חג ולא ״יום נטיעה״  ובכל זאת, אין ספק שמאז שנקבע יום ראש השנה לאילן, היה האיכר רגיש ביותר לגורל העץ שנטע, טיפח אותו, טיפל בו, וביום ט״ו בשבט שהוא ״ראש השנה לאילן״, היה מפנה את לבו בתפילה ובתחנונים כביום ״ראש השנה לאדם״. גם הקב״ה מזהיר את ישראל ואומר:

אף־על־פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים, למחר אני מת. . . (מדרש תנחומא, פר׳ קדושים, (ח).

במאה השש־עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לצפת, חל מפנה בסדר המועדות של עם ישראל. המקובלים עשו תיקון גדול וחשוב ליום שהוא ״יום ראש השנה לאילן״ וקבעו אותו יום להרבות בו באכילת פירות ולערוך סדר של ט״ו בשבט אשר זכה אחר־כך להתעניינות רבה.

האר״י (ר׳ יצחק לוריא אשכנזי) על ״גוריו״ וחבריו עמדו ותיקנו ״יום לאכילת פירות״, סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות, זאת כשם שתיקנו את סדר ״קבלת שבת מלכתא״, בערב שבת, מנהג ״מלווה מלכה״ במוצאי שבת, ״תיקון ליל שבועות שהוא ״ליל שימורים״ ללימוד תורה כהכנה למעמד קבלת התורה, ״תיקון ליל הושענא רבה״ כהכנה לקראת גמר החתימה לטובה, ״תקע האשמורות״ היינו ״תיקוני חצות״ לבכי ולמספד על חורבן הבית והמקדש, על גלות השכינה ויסורי עם ישראל וצרותיהם בגלות.

תיקון חדש זה של אכילת פירות בט״ו בשבט, היכה מהר שורשים בקרב כל העדות בארץ ובמיוחד בקרב הספרדים והתפשט אח״כ לארצות רבות. ניתן לו גם אופי של סדר ליל פסח, נדפסו ספרים מיוחדים לכבוד המאורע כמו הספר פרי עץ הדר והספר חמדת ימים המיוחס לנתן העזתי ובהם דיני ט״ו בשבט ומנהגיו. הספר ״פרי עץ הדר״ נפוץ היום בקרב היהודים – ספרדים כאשכנזים.

מתוך ספרו של אבי ז"ל

ר׳ ישראל ור׳ מאיר גם ערכו ביקורים מדי פעם בקהילות תאפילאלת המרוחקות וחיזקו את קשריהם גם בביקורים של חכמי הקהילות בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בבודניב ובארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

סג׳למאסא בשטרי הכתובות והגטין

כאמור, תאפילאלת היא גלגולה ושמה החדש של סג׳למאסא. ממילא עולה השאלה המתבקשת, והיא: מה נותר מסג׳למאסא של המאה העשירית אצל תאפילאלת של המאה העשרים? עד עתה אין בידינו דבר ממשי המקשר בין שתי התקופות. אולם תעודה אחת כפולה נותרה כקו מחבר בין סג׳למאסא לתאפילאלת, היא שטר הכתובה ושטר הגט, שבהם מופיע השם סג׳למאסא בנוסח הקבוע ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (=למניין שאנו מונין כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז מושבה). נוסח זה רשום בכל שטרי הכתובות והגטין של הקהילות הדרומיות בתאפילאלת שבידינו בתקופה של יותר מ־120 שנה החל בשנת תקפ״ז/1827 ועד תש״י/1950. זהו הביטוי המובהק לרצף ההיסטורי מן המאה ה־10 ועד למאה ה־20 וכן לרצף הטריטוריאלי של תחומי סג׳למאסא־תאפילאלת.

סוגיה זו של שמירת השם הקדום בשטרי הכתובה והגטין גם במאה ה־20 נידונה בפירוט רב על ידי שניים מחכמי אביהצירא המגנים על השם הקדום ומגיעים למסקנה משותפת: תאפילאלת היום היא סג׳למאסא לשעבר, שביום אחד נמהר נעלמה מן האופק בשל רעידת אדמה, אך תושביה לא נעלמו, אלא בנו להם קהילות קטנות מסביב ברדיוס עד 20 ק״מ מסג׳למאסא האם, ולכן בכל הכתובות שלהם רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳

סג׳למאסא ותאפילאלת בשירה ובפיוט

סג׳למאסא נזכרת בשירה לראשונה על ידי ר' אברהם אבן עזרא. בקינתו על חורבן קהילות ישראל בספרד ובצפון אפריקה לפני למעלה משמונה מאות וחמישים שניםי! מונה ר׳ אברהם אבן עזרא קהילות שונות בספרד וביניהן: אליוסנה, אשביליה, אלמריה, ובהמשך גם קהילות במרוקו: מראכס, פאס, תלמסן, דרעה, מכנאס ועוד. בין הקהילות הנזכרות נמנית גם סג'למאסא המתוארת כעיר גאונים ונבונים, עיר המשנה והתלמוד:

אֲהָהּ ירד / עֲלֵי ספרד / רע משמים

וספד רב / עלי מערב / לזאת רפו ידים

………………….

והוי אקרא / בַּמְּצֵרָה / על קהלת סג׳למאסה

 ועיר גאונים / ונבונים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה

 ושׂח עמוד / והתלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה / לִשְׁנִינָה / ברגלים נרמסה

במאה ה־19 מופיעה שוב סג׳למאסא על מפת השירה המתוארת על רקע הנוף הבולט כעיר תמרים, שבה פרח צדיק כתמר, הוא ר׳ יעקב אביהצירא, שהקים את דגל התורה מחדש והוציא לאור זיו סתרים:

הערת המחבר : לסוגיית הדיון בנושא השם סג׳למאסא/תאפילאלת בכתובה ובגט ראה דיון הלכתי מפורט בספר יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, ירושלים תשל״א (להלן: יפה שעה), סימן פג, עמי קעא-קעו, ובספר …ניתן להוריד את הספר למי שמעוניין. Bres books

סג׳למסא עיר תמרים / פרח בה צדיק כתמר

דגל תורה הקים הרים / שט בפרדס כמין חֻמָּר

 הוציא לאור זו סתרים / כל דבר וכל מאמר

 יראה תמה הלבישתו / וענוה עטרתו

במדינות שמועתו / דעת ויראת ה'

הערת המחבר : השיר " ארוממך אודה שמך " לר' מסעוד בן ר' יעקב אביחצירא, יגל יעקב, ירושלים תשכ"ב

בזמן חיבור הפיוט האחרון על ידי ר׳ מסעוד אביחצירא תושבי סג׳למאסא אינם יושבים כבר במקום אחד, אלא מתגוררים קהילות קהילות במקומות שונים, הם הכפרים שמסביב לסג׳למאסא בשמה העתיק או תאפילאלת בשמה החדש, כפי שמשתמע גם מבתי השיר של ר׳ יצחק בן ר' יעקב אביחצירא בפיוטו לכבוד אביו ׳אני בניב שפתי אשירה׳. הוא פותח ב׳תאפילאלת הקדושה׳:

אור גדול מארצנו יצא / תאפילאלת הקדושה / זרחה השמש ליעקב

ועובר לתאר את הקהל הקדוש המרכיב את הקהילות היהודיות של סג׳למאסא המתאפיינות בחן המשוך עליהן:

חסד משוך על קהלא קדישא / קהלות סג׳למאסא / אשר הם מזרע יעקב

המשורר אינו שוכח את התושבים הוותיקים של סג׳למאסא השוכנים כבוד בבית העלמין המקומי הקדוש והוותיק הקרוי ׳אלמנצוריה׳, שהיה בעבר יישוב יהודי, שבזכותם יקרב האל את זמן התחייה, ואז יתאחדו עם צאצאיהם:

זכות הישנים באל מנצוריה / קרב זמן התחייה / ותחי רוח יעקב

משורר אחר בשם יוסף נחמיאם, יליד מראכש, הקדיש שיר שבח בערבית יהודית לכבוד תאפילאלת ותושביה ולכבוד חכמי אביחצירא המתגוררים בה, ובו הוא מונה מלבד ראש השושלת גם את האחים ר׳ דוד, ר׳ ישראל ור׳ יצחק, בניו של ר׳ מסעוד, הוא בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא, יחד עם כמה משפחות רמות כמו משפחת אזרואל ומשפחת דהאן:

נאס לבלאד מלאח בזאף / לפרחא תבקא תמא / קצרהום קצר מזיאן / תאפילאלת כא יתסמא"

(=אנשי המקום טובים מאוד / השמחה שורה שם / כפרם כפר יפה / תאפילאלת הוא נקרא)

תאפילאלת על נופיה, מעיינותיה, דקלי התמר העומדים צפופים בכל מקום ונהר זיז המפורסם – הפליאו את המשורר המכנאסי, ר׳ דוד בן חסין, שנפטר בתקנ׳׳ב/1792 כחמש עשרה שנים לפני הולדת ר' יעקב אביחצירא, ועוררו מאוד את דמיונו, עד שנחה עליו רוח השירה וחיבר פיוט של עשרים בתים, שבהם מצטיירים נופיה של תאפילאלת כנופיה של ארץ ישראל. להלן כתובת השיר ומבחר בתים: ״פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זי״ז. ושם ראיתי נפלאות כנטיעים מגודלים. אילנות דקלים. מאליפות מרוכבות על פלגי מים שתולים. וידבר דוד את דברי השירה הזאת לנאדר בעדת אראלים. מי כמוהו באלים״.

אספר פלאיך / מלך קדוש שוכן עד

עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים

אִמרו בגויים אשרי / היוצר והבורא

מעינות שתים עשרה / נחלי נהרי / ויבקע צורים

נהרות פלגיהם .י /שמחו מדבר ציה

מזי״ז כבודם נהיה / הארץ פוריה / חטים ושעורים

…אילנות פרים נותנים / מינים ממינים שונים

במנינם הם נמנים / שבעים תמרים…

דקלים שמם נקרא / בלשון משנה וגמרא…

הפיוט במלואו מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין

79- אספר פלאָיך

.פיוט יסדיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זיז

אספר פלאיך / מלך קדוש, שוכן עד.

עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים. ( במקרא כינוי ליריחו, כאן הכינוי לתפיללת )

אִמרו בגויים אשרי.

היוצר והבורא

מעינות שתים עשרה.

נחלי נהרי / ויבקע צורים.) נחלי דבש וחמאה )

נהרות – פלגיהם יַ-

שמחו מדבר צייה.

מזי"ז כבודם נהיה

הארץ פורייה / חיטים ושעורים.

כאילנות חסונים

אילנות פרים נותנים

מינים ממינים שונים

במניינם הם נמנים / שבעים תמרים.

יום זה לעיני נגלה.

 מראה גדול ונפלא

ותפארת ותהילה.

הארץ הגדולה / קירית יערים.

דקלים שמם נקרא

בלשון משנה וגמרא

ודבש בלשון תורה.

ובני בבל כופרה / אליהם קורים

.

וקים בחד סידרא ) בסדר אחד, שורה כנגד שורה(

שורה כנגד שורה

ובהם נתפארה

ארץ יקרה / מבחר כל הערים.( שהתמר משבעת המינים(

ילמד איש מבריתן

להיות שפל ענותן

כי לפי גדילתן

נגד מרגלותן / ענפיהם חוזרים. ( שהענפים כאילו משפילים עצמם כלפי מטה )

דלו עיני אליך.

אל אדון הממלכה.

מה גדלו מעשיך.

מהם מהותיך / אנו מכירים ( שאין האדם יכול להכיר את האל עצמו, אך הוא מכירו מתוך מעשה היצירה )

בפרי עץ זה נאמרה

הלכה ודין תורה

נפשו תהיה גזרה

אוכל כתמרה / ביום הכיפורים.( החולה שיש בו סכנה ועליו לאכול ביום הכיפורים, הריהו אוכל פחות מתמרה בכל פעם )

נדיבי עם קדושים

לולב מתמר עושים

עומד בין ההדסים

בחג בו מגישים / שבעים פרים. ( הם שבעים פרי החג, קרבן המוספים שבכל יום)

אמרתי אעלה ב-

תמר ואוחזה ב-

סנסיניו לרעות אבי ( על פי שיר השירים)

ולשתות מגבא / מים הקרים. ( ממעינות תאפיללת )

אילן הזה מה נאה

כל רואהו משתאה

לבוא עד קצו ילאה.

כמו נשר ידאה / על כן ראש ירים. ( כך מתפעל המשורר מגובהם של עצי התמר שהעין מתקשה לראות את צמרתם ומי שמבקש לראותם עליו להרים את ראשו)

הללו דר ערבות

בורא אילנות טובות ) על פי נוסח ברכת האילנות )

לאלפים ורבבות

יש מהם נקבות / מהם זכרים ) נקבות – עצי תמר המניבים פרי – ומהם זכרים – עצים שתפקידם להפרות את העצים האחרים והם עצמם אינם מניבים פרי (

רוממות אל בגרונם ) המשורר פונה אל עצי התמר עצמם (

ספק להם צרככם ) על פי לשון ההגדה  (

כל פעל למינכם

משקכם אכלכם / וכל מחסורים.( במקור נכתב " מחסורכם " ואינו תואם את לחרוז(

נאמן קדוש שמו

לא חסר עולמו

 בדברו ובנאומו

פרות מה נעמו / לזון יצורים.

חסין לו האדרת ) חסין, כינוי לקב"ה )

קים חזון אומרת ( הנבואה מבטיחה לנו את ההבטחה הזו, ומתוך שחשב המשורר על נבואה נקט אומרת בלשון נקבה (

עוד חטה מתמרת

כדקל נגדרת / בראש ההרים.

יפרח כצדיק כתמר

מצות אלהיו שמר

מיין המשומר

וריחו לא נמר / ישתה בזמירים. ) הצדיק המשול לתמר יזכה לשתות בשיר וזמר מן היין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא )

צור מושיע וגואל

רצה בנו ויואל

ודימה לתמר אל

כנסת ישראל / גזע ישרים. ( הקב"ה שבחר בעם ישראל ורצה בהם דימה אותם ךתמר, והוא על פי כמה מקומות בדברי חז"ל, כגון סוכה מה, ע"ב, מהתמר זה אין לו אלא לב אחד אף שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים )

וזהב הארץ טוב)  יש באיזור הזה מתכות יקרות והן נסחפות ומגיעות מארץ כוש )

מארץ כוש יחטב

יבנה בהר הטוב ( הזהב הטוב עתיד להיבנות בבית המקדש עם בוא הגאולה (

בעת אל חי יקטוב / אויבים ישרים.

אמץ ברכים כושלים

חכמים להם נגלים

נועם שיח אראלים

ושיחת דקלים / שיחת צפרים. ) הקב"ה מגלה לחכמים שיחות צמחים ובעלי חיים, והוא מה שנאמר על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים, סוכה כח, ע"ב (

חזק עם בשבי נכבש ) עם אשר נכבש בגלות ובשביה (

בגדי תפארה ילבש

בתוך עיר ציון ירבץ ( ישכב לבטח, וציון היא סמל לכלל ארץ ישראל  )

זבת חלב ודבש / דבש תמרים. ( זהו שבחה של ארץ ישראל – דבש תמרים – כך נתפרש עניין הדבש שבשבעת המינם

רבי אברהם ב״ר יעקב אביחצירא [הרביעי]

בעוד שלושה מבניו של מרן אביר יעקב זיע״א ממשיכים להנהיג את קהילת יהודי תאפיללת שבמרוקו, בחר השלישי שבבנים, מרן רבי אברהם זיע״א, להתישב בארץ ישראל. עוד בחיי חיותו של מרן אביר יעקב זיע״א, בשנת תרל״ג, נטל מרן רבי אברהם זיע״א את רשותו לעלות לארץ האבות כאשר אותה נפשו, והוא בן שלושים ושתים שנה בלבד. בידעו את גודל תשוקת אביו לחונן את עפרה של ארץ ישראל, החליט מרן רבי אברהם זיע״א שהוא יהיה הנחשון והחלוץ שלפני המחנה. אלא שבסופו של דבר, למרות רצונו הכביר של מרן אביר יעקב זיע״א, לא אסתיע מילתא כידוע ובהיותו על אם הדרך נסתלק לגנזי מרומים.

עם עלייתו ארצה, קבע מרן רבי אברהם זיע״א את מקום מגוריו בעיר טבריה, שם השתקע מכבר הגאון רבי אליהו ילוז זצ״ל, מבני העיר תאפיללת, שעלה ארצה כבר בשנות נערותו. כדרכו מאז עמדו על דעתו, סירב מרן רבי אברהם זיע״א להתעטר בכתרה של רבנות, וקידש את דרך ההתבודדות וההסתגרות, כשהוא מיחד את כל זמנו וכוחותיו לשקידה מופלגת על התורה. למרות שלא נשא בכל מנוי רשמי, היה ביתו משכן קבע לתלמידי חכמים וצורבים, שבאו לדרוש את פניו וחילו למוצא פיו. גם אורחים ונוסעים ממדינות צפון אפריקה נמנו על באי ביתו, שהיה פתוח לרוחה וכל אורח ודל סעדו על שולחנו. למרות צניעותו המופלגת ועל אף מאמצי ההסתרה שנקט מרן רבי אברהם זיע״א, נודע טיבו והתפרסם שמו בכל הארץ, על שום מעשים שהיו והתבררו בין הבריות. זאת ועוד, עם הדפסת ספרי מרן אביר יעקב זיע״א והפצתם בכל תפוצות ישראל, כשהסכמות נלהבות מכל חכמי ארץ ישראל מעטרות אותם, נודע שמו של מרן רבי אברהם זיע״א ורבים פקדו את מעונו ברצותם להכיר את בנו של אותו צדיק.

על גדלותו המופתית של מרן רבי אברהם זיע״א, יסופר המעשה הבא:

באחת השנים, בערב יומא דהלולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע״א, בעוד בני הבית טורחים להכין את סעודת ההילולא שתחוג ברוב משתתפים בשעות הלילה, הזדמן לביתו של מרן רבי אברהם זיע״א אחד מחשובי התלמידי חכמים שבעיר תאפיללת, הגאון רבי יחיא לחיאני זצ״ל, שהגיע במיוחד ממרוקו כדי לזכות להשתתף בהלולא הנערכת על הציון הקדוש שבמירון. בהיותו על אם הדרך, ערך חנית בינים בטבריה, שם יוכל לפגוש את מרן רבי אברהם זיע״א, אותו הכיר מימי היותו סמוך על שולחן אביו שבתאפיללת. שמח מרן רבי אברהם זיע״א מאוד לקראת אורחו שהביא עמו פריסת שלום מהמשפחה הענפה, והאריך לשוחח עמו על כל המתרחש בגלילות תאפיללת. בעוד השיחה מתארכת, התנצל האורח על שהוא נחפז לקטוע אותה, יען אצה לו הדרך ברצותו להגיע עוד הלילה מירונה, מטרת בואו ארצה בדרך רצופת טלטולים. החל מרן רבי אברהם זיע״א לשכנעו שיואיל להשאר עוד בביתו ולחוג את ההילולא בחברת חכמי העיר וזקניה, המתעתדים לפקוד את ביתו בשעות הלילה. ברם, רבי יחיא, שהטלטל בדרכים והוזיל ממון רב על מנת להיות על הציון הקדוש בהאי יומא דהלולא רבה, לא אבה לשמוע להפצרות ולשכנועים. גם כשאמר לו מרן רבי

אברהם זיע״א ש״רבי שמעון בר יוחאי יהיה אצלנו הערב״ – לא שינה רבי יחיא את דעתו. לאחר שנפרדו לשלום, כשניכר על מרן רבי אברהם זיע״א שקשתה עליו הפרדה והוא מצטער מאוד על החלטתו של אורחו, החל רבי יחיא לעשות את דרכו העולה מירונה. בהיותו בדרך, החל רבי יחיא לחשוב אודות הבקשה המוזרה וההפצרות המרובות שהפציר בו מרן רבי אברהם זיע״א להשאר עמו. לבו החל נוקפו על שסירב לבנו של מרן אביר יעקב זיע״א, עד שתהה על הראשונות והתחרט על התעקשותו. אם בתחילה החל להאט את קצב רכיבתו, עד מהרה שינה את כיוון הנסיעה והועיד פניו לשוב לטבריה.

בשעת לילה מאוחרת, הגיע רבי יחיא לביתו של מרן רבי אברהם זיע״א, ששמח מאוד בבואו וצרפו לקבוצת החכמים והמקובלים שישבו סביב השולחן והגו בספר הזוהר הקדוש עד עלות השחר, אז טיהרו עצמם בטבילה ופנו להתפלל שחרית. לא חלף זמן רב מסיום התפילה, כשבשורה לא טובה הגיעה לטבריה ממירון… עקב הדוחק הרב והצפיפות האיומה, כשעלו אלפי חוגגים על גג הציון, נתמוטט אחד הקירות של המבנה שעל הציון, תוך שאנשים רבים נמחצים למות ואחרים נפגעים בכל חלקי גופם. הידיעה שזעזעה את כלל יהודי טבריה, הממה את האורח התפיללתי, שאמור היה להשתתף באותה הלולא שהושבחה…

עודו שרוי תחת ההלם והתדהמה, פנה אליו מרן רבי אברהם זיע״א ויאמר לו כדברים הללו: ״דע לך, שאם היית שוהה הלילה במירון, היו מונים אותך בין הנפגעים… ביקשתי למנוע זאת ממך.״״ החזיר לו רבי יחיא בשאלה: ״ומדוע מנע ממני מר את ההסבר, מה שהיה חוסך את הויכוחים ועגמת הנפש הכרוכים בהם?״

״ידעתי שתשאל זאת השיב מרן רבי אברהם זיע״א – אלא שלא כל מה שמראים לאדם, מתירים לו לספר לזולתו… ללא רשות לא יכולתי לספר לך, אך חשתי חובה להניא אותך מרעיון הנסיעה בכל דרך שהיא״. מרן רבי אברהם זיע״א נסתלק בטבריה בי״א אדר א׳ תרע״ג [1913], ונטמן בבית הקברות המקומי.

אביר יעקב, עמודים 224-226

רבי אברהם ב״ר יעקב אבן טוואה

מחכמי אלג׳יר, דיין הקהל, מגדולי פוסקי ההלכה באלג׳יר, מרביץ תורה ומשורר, תשובות רבות כתב הרב ז״ל וסדרם וערכם בקונטרסים הנק׳ לפי שמות י״ב טורי אבני החושן: אודם, פטדה, ברקת ברקת וכוי. הרב הוא מגזע אנשי השם והיחוס, נין להרמב״ן זיע״א, וז״ל: וכן הסכים אדוני זקני הרמב״ן ז״ל [ואה שו״ת חוט המשולש, ג; סימן ה׳], וכן נין להרשב׳׳ץ ז״ל: וכן הסכים אדוני זקני הרשב״ץ ז״ל [חוט, ג; סימן א; ועוד]. רבני קהילות וראשי מתיבתות מראש המערב ועד קצהו מבקשים הוראותיו ונשמעים לו, על שאלות מהעיר ג׳רבה ראה [חוט, ג׳, סימן נ-ז], מהעיר פאס [חוט, ג; סימן ו] ועוד, עסק בהרבצת תורה ומגדולי תלמידיו היה רבי צמח ב״ר שמעון דוראן [ב״ו הושב״ש] [ואה שו׳ית יכין ונועז, ב/ סימן י״ד בהוספה, ליווינו תקמ״ב], פיוטיו נמצאים בספר קרוב״ץ כמנהג אלג׳יר [ליווהו תוכ״ה עמוד קנו]. באלג׳יר, בדורות עברו עלצו באמירת הפיוט מרבי אברהם ז״ל ״מי כמוך״ לפורים אדום של שנת ש״ב, הפיוט הוא: מי כמוך ואין כמוך… אדיר טובתך תמימה רמה, לאומתך שלימה ותמה, [קווב״ץ, ליווונו, תוכ״ב, דף קי״ט ע״ב]. תשובות הרב ראו אור בשו״ת חוט המשולש, חלק ג; יתר התשובות אבדו ואינם וכפי שכתב זאת רבי יצחק מרעלי ז״ל: ודכירנא כד הוינא טליא כי מפי אדוני זקני הרב יצחק ג׳ורנו ז״ל… שמעתי כי בלכת רבנו אברהם ז״ל לליוורנו להדפיס את חבוריו עמד על הספינה נחשול של ים ונאבדה התיבה אשר בה היו מונחים כתבי ידיו הטהורות והיו כמספר אבני חשן ובשמותם נקראו [ואה פוקים בתולוות יהווי בבל, יוושלים תשמ״ט, ח״ב, עמוד 556 מאת אבוהם בן יעקב] בשו״ת פרי צדיק סימן ב׳ מוזכרת תשובה מחלק ספיר, הר״י עייאש ז״ל מזכיר בספרו בית יהודה תשובות מחלק נופך, חו״מ: י״א, ל, קובץ התשובות נופך שרד ונמצא באוסף ששון [ואה אהל דוד, בי, עמוד :765 שו״ח חלק א׳ למהו״א טווא זלה״ה וזה שמו נופך]. בית הכנסת עתיק מאד הנקרא על שמו של הרב אברהם קיים היה באלג׳יר עד לדור האחרון, לפי אגדה ראשונה נבנתה התיבה מקרשי ספינה שבה הגיעו מגורשי קנ״א הקדושים, ולפי אגדה שניה התיבה נבנתה מקרשי ספינות מלחמה של קיסר אוסטריה וספרד המובסס והמושפל בנמל

אלג׳יר. הרב חי בשנים ר״ע-ש״מ לערך [1580-1510].

מלכי ישורון, עמוד 25

רבי אברהם ב״ר יעקב בן שבת

מרבני חיפה. נולד במוגדור שבמרוקו, בשנת תר״ב [1842]. נפטר בד׳ בטבת, תרע״ז [1917]. אביו היה גדול בתורה ומקובל שחיבר ספר ״רוח יעקב״: ״ויגל יעקב״. היה למדן חריף ומפלפל. והתהלך בענוה וצניעות. במצבתו נחרת: שקדן בתורה החכם השלם והכולל אין גומרין עליו את הלל.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם די בוטון

רבי אברהם ב״ר יעקב ב״ר אברהם ב״ר משה די בוטון בעל ״לחם משנה״ ו״לחם רב״. נולד בשאלוניקי בשנת ש״ע [1610] בערך. נמנה על גדולי ישיבתו של רבי אשר כהן בן ארדוט. רבי חסדאי הכהן פרחיה ביקש הסכמתו על פסק אחד, וכן הסכים על תשובה של אהרון הכהן פרחיה. תשובות אחדות שלו נדפסו בשו״ת ״פרח מטה אהרן״ לרבי אהרון הכהן פרחיה ובספרו של בנו רבי יעקב די ביטון. בשנת תל״ו חתם על ההסכמה בענין תעשית האיזורים. אחרי מות רבי חסדאי, בשנת תל״ח, נתמנה לרב הכולל. חברו רבי בנימין עשאל מתארו: ״ריש מתא וריש מתיבתא״.

מסורת היתה בידי רבני שאלוניקי שרבי אברהם התנגד לשבתי צבי וכיתתו שר״י. בשנת תי״ח בערך נשבה גיסו משה לוי והומת. אחותו לאה, נשארה בלי בנים. לרבי אברהם היו ארבעה בנים: יעקב, הגביר יוסף, החכם מאיר שנפטר בחייו, בשנת תל״ט ומשה שהלך לאיזמיר ובת שרה שהיתה נשואה לגביר דון יוסף אברבאנל ומתה בשנת תפ״ג. במותו, הספידו רבי שלמה אמארילייו והביע משאלה, שבנו יעקב, ימלא מקום אביו, כיוון שהוא ראוי לכך. במקום אחר, כתב עליו: ״ואחרון הכביד… הרב הכולל מורינו ורבינו כמה״ר אברהם די בוטון ז״ל, סר צלו מעלינו, צל החכמה, ותך השמש על ראשינו… אכן מדאגה מדבר לבי בל עמי. קברו נכרה בסביבת קברו של רבי ברוך אנג׳יל.

זה הנוסח הרשום על מצבת קבר רבינו: / צלח ורכב וקרב / בעין שכלך הבן / ודע כי מה שבין מקום הרב עוד רב / ושמשו לא ערב ובערב קם לו בן / ימלא את ידו אשר ילבש מדו / ולא פנה הודו וזיוו על עמדו / ואברהם שב למקומו לרב תרבה / נחלתו נחלה כמה נחלו אל הרב הכולל / כמוהר״ר אברהם די מטון זצוק״ל והיתה

/ מנוחתו ביום כד לח׳ ניסן שנת התמ״ה [1685] / תנצב״ה.

מצגות שאלוניקי, עמוד 394-395

קבר רבי ניסים אלנקוואה בבית העלימין העתיק בעיר חיפה

למחרת היום ב-ד' בסיון תשט"ו 25.5.55 יצא עתון הצופה במאמר תחת הכותרת המרעישה :

" יהדות מרוקו דורשת להעביר את העולים לישובי הפועל המזרחי "

בכתבה זו פורסמה נגדי עלילה זדונית, וכי אני ( יהודה גרינקר ) התחייבתי כביכול ליישב את אנשי דמנאת ביישוב הפועל המזרחי. הכתבה היא בעיקרה שיחה עם מר יצחק אלמליח, תייר ממרוקו, שהצופה הכתירו כאחד מראשי ועד הקהילה בקזבלנקה, מייסד, וראש " אוצר התורה ". הכתבה ממשיכה.

מר אלמליח בתור איש ציבור המוכר במרוקו נתבקש לעזור בארגון עלייתם של אנשי הכפרים וביניהם תושבי העיירה דמנאת. הפנייה אליו נעשתה על ידי שליחי הסוכנות היהודית במקום, וביניהם איש תנועת המושבים, מר גרינקר, לאחר שיהודי הכפרים דרשו הבטחה מפורשת שינתן להם בארץ לחיות במסגרת דתית.

 במקרה דנן יצא מר אלמליח מספר פעמים לכפר דמנאת כדי לשכנע את האנשים שאכן ינתן להם כחפצם להתארגן ביישוב דתי של התנועה הדתית, ודיבר אתם במפורש על התיישבות במסגרת הפועל המזרחי, התנועה היחידה המוכרת הצפון אפריקה כתנועה דתית.

יצוין גם כי אנשי דמנאת סרבו לסמוך על דבריו של מר גרינקר למרות שהוא הבטיח להם ישוב במקום דתי, עד שלא יוצגו בפניהם מכתבים שבהם מתחייבים להעבירם ליישוב דתי. ואכן מר אלמליח עצמו העביר להם מכתבים שבהם הוא מודיע להם ומוסר להם הבטחת הסוכנות היהודית שיועברו בבואם ארצה ליישוב של הפועל המזרחי. מכתבים אלה שלח לאחר הבטחה מפורשת של מר גרינקר, אשר התחייב ברורות ליישב תושבי דמנאת ביישוב של הפועל המזרחי.

ביום 26.5.55 יצא שוב הצופה במאמר תחת כותרת רעשנית בעמודו הראשון :

" מתיישבים דתיים בחבל לכיש מפגינים ותובעים העברתם להפועל המזרחי , המדריכים החילוניים במושב עוצם מנהלים תעמולה נגד אורח חיים דתי "

מעשה כפייה ואונאה מחפיר מבוצע והולך על ידי שליחי מפא"י במושב עוצם אשר התנחל שלשום כמושב ראשון בחבל לכיש, מעולי יהודי הכפרים במרוקו….המתיישבים יראים ושלמים, בעלי לבוש ותואר חרדי, רובם ככולם עטורי זקנים, הוחרדו מן הנסיונות להעבירם, אותם ואת ילדיהם על דתם…

בעוד עולי דמנאת אשר הגיעו השבוע נאבקים על נפשם ועל זכותם להתיישב ביישוב דתי, החל " ציד נפשות " של אנשי מפא"י במרוקו לתת את אותותיו. העולים תושבי הכפרים שכולם שומרי תורה, שבטענות שוא ודברי פיתוי הוגדרו על ידי שליחי תנועת המושבים לישובי מפא"י בטענה כי כאן ינתן להם להתארגן בישוב דתי, רואים בבואם ארצה את פרצופם האמיתי של מדיחיהם, ולא עוד אלא שנעשו מיד נסיונות להעבירם על דתם…

מסתבר כי המדריכים פתחו, בבואם של העולים למקום במבצע חינוכי שמטרתו הייתה לחנך יהודים שומרי תורה אלו לאזרחים חופשיים שלא יגרמו צרות. אגב נסיון חינוכי זה, הושמעו דברי השמצה כלפי היישוב הדתי.

אחד המדריכים ארגן שלשום בערב מדורה בשביל הילדים ושם השמיע בפניהם דברי מינות, בהדגישו למה אתה שומעים להוריכם והם משוגעים, בארץ לא צריך להיות דתי….מעשה כפיה אלו קוממו את כל המיישבים במקום,ומשלחת של 20 איש יצאה לתל אביב כדי להביע את מחאתם החריפה נגד מעשה האונאה של תנועת המושבים, ויישובם בתנועה לא דתית.

המשלחת פנתה אתמול בבוקר למשרדי הסוכנות היהודית. לאחר שסירבו לקבלם ואף איימו עליהם בהזמנת המשטרה, פנתה המשלחת למשרדי הפועל המזרחי, ברחוב אחד העם 108, ושם העלו תביעות נמרצות להעבירם להתיישבות במסגרת הפועל המזרחי. הם ישבו כל היום בבית הפועל המזרחי והודיעו נמרצות כי בשום פנים לא יוכלו לחזור למקומותיהם כל עוד לא יובטח להם סידור במושב דתי "

מעבר לדף, במאמר הראשי " המרד הקדוש " נאמר בין היתר

" הבחורים בחרובית, ילידי משקי השמאל החלו במלאכת שטיפת המוחות אצל יהודים אלה, ביחוד בקרב בניהם ובנותיהם. הילכך, אמרו יהודי דמנאת אל חרובית הלוך לא נלך, אנו רוצים לחיות כיהודים בני חורין בארץ הקודש, ולא כשבויים המשעבדים אותנו שעבוד רוחני ונפשי. אנו רוצים ללכת למשואה, מקום שבו כל ההדרכה נמצאת בידי אנשים דתיים…."

התמודדות חינוכית.

לימוד יהדות ועברית, פעילות מקצועית, ספורט ומחנות קיץ.

על רקע דימוי עצמי חיובי הולך וגובר, נטלה על שכמה תנועת הנוער " שרל נטר " התמודדות חינוכית רבת אתגרים :

זוהי עובדה מוגמרת – הנוער היהודי במרוקו הינו מציאות תוססת..אכן הנוער היהודי אינו חדל להפתיע בהתפתחותו בפריחתו, בלהט והאמונה במקננים בו. אלמנט חדש בקהילה היהודית המרוקאית משווה לקהילתנו פנים חדשות לעומת מה שהיה לפני עשור.

עשור זה אכן ראה בלידתן של תנועות נוער המעניקות לבנינו פעילות חברתית, אמנותית וספורטיבית מגוונת. האירועים הגדולים על ידי " שרל נטר " וה " צופים " מוכיחים את דבר הדינמיות של נוער שלא יכזב, שעליו אנו יכולים לתלות את תקוותנו לעתיד :

נוער זה בעל יכולת הגשמה כבירה. ואם יהדות מרוקו ניעורה ובעיצומה של תנופה ותחיה הרי שהדבר בזכות בני הנעורים שלנו…הנוער שלנו לוקח אחריות על עתידו. הוא מבקש להכשיר את הקרקע של קהילת המחר, הקהילה הממזגת את מתן התשובה לצרכיה החומריים יחד עם האידאלים היהודיים האותנטיים המעניקים בכורה למורשת הרוחנית, הלאומית והתרבותית של עם ישראל.

אין להינתק משום מרכיב ממרכיבי החיים היהודיים כפי שנתעצבו במשך אלפי שנים. מטרת הנוער שלנו היא להגשים אותם חיים יהודיים במלוא עושרם ובד ובבד לקרוא תיגר על זרם ההתבוללות אשר החל לסחוף אותנו ולהשיב למקום הבכורה מסורותינו הנאות של יהדות עתיקת יומין…

בנתיב החינוכי המאפיין את " שרל נטר " מתוך שאיפה להרים את כבוד האדם היהודי בחברה הסובבת, עמדו לרשות התנועה אמצעים רבי חשיבות. הבולטים שבהם בחיי היום יום פעילות מקצועית ופרודוקטיבית ; לימודי היהדות והעברים המלווים את התנועה בפעילויות שבועיות בד ובד עם פעילות ספורטיבית, ולבסוף גולת הכותרת של התנועה אחת לשנה – מחנות הקיץ, הכוללים פעילות חינוכית מגוונת.

בהציגו את תנועת הנוער " שרל נטר " מדגיש העיתון " נוער " בתחילת דרכו –  דצמבר 1945 – את הרבגוניות שבפעילות החינוכית :

פעילויותינו :

1 – הפעילות הספורטיבית – יש בידינו אצטדיון עם מקלחות, מגרש כדורסך, כדור עף וכו'…..החינוך הגופני הוא חובה לכל חבר פעיל בתנועה……האצטדיון שלנו שוהה בפינת הרחובות

  האימונים יתחילו בהקדם. יש בידינו ציוד מחנאות שעמו נוכל לצאת לטיולים אל חיק הטבע.

Regner & Chateaubriand

2 – פעילות אינטלקטואלית – בני הנוער יכינו שיחות ביהדות ובספרות עברית, ילמדו היסטוריה יהודית תוך עיסוק בסוגיות המרכזיות הניצבות בפני עם ישראל.. הם מקיימים פעילות ייחודית לרגל החגים וימים מיוחדים. השיעורים בהיסטוריה יהודית כבר מתקיימים.

בעת הזאת לומדים, מאתיים שלושים נערים ונערות, צרפתית ועברית ב " מגן דוד ". בהקדם אנו נתחיל שביעור חשבונאות, אנגלית וקצרנות. ספרייתנו הולכת ומתעשרת ביצירות חינוכיות, בחינוך הפורמאלי והלא פורמאלי וניתן לפקוד אותה ולעיין בפרסומים הצרפתיים והיהודיים.

3 – הפעילות האומנותית – כמה קבוצות מתמחות באומנות. יש הלומדים מוסיקה ; יש העוסקים בדרמה ויש העוסקים בשירה ; זה עתה התוודענו למוסיקה המתאימה לדרמה ותיאטרון יהודיים……

4 – העילות החברתית – תחקירים על המללאח ; סוגיות קהילתיות הקשורות בבתי הדין הרבניים ; ביקורים בבתי חולים ; התנדבות בארגוני חסד ; גיוס בני נוער והכוונתם לעילות מקצועית ; תמיכה משפטית חינם – כל אלה מהווים את האטמוספרה החינוכית הברתית שלנו לצד הישגים נאים.

5 – הפעילות הרוחנית – מתקיימת תפילה כל ערב שבת במניין בסניף, ההולך ונעשה יפה יותר מיום ליום. שירת השבת מרגשת את בני הנוער שלנו בשרים בשמחה.

פעילות דתית זו מתקיימת תוך כיבוד החירות המחשבתית ; כל אחד בן חורין לחשוב כאוות נפשו. כל השקפת עולם מכובדת כל בעליה. ברצוננו רק לעודד את רגשות הכבוד והרגשות הדתיים למסורת היהודית בת אלפי שנים……

תנועת הריאקציה המוסלמית

הזרם הריפורמיסטי, ששאב השראתו מרעיונות מופשטים שהובאו מבחוץ — מדאר אל־חרב — נשאר שטחי. הריאקציה, כנגד זה, שרשים עמוקים היו לה בהיסטוריה, במסורת, בחוק ובמשפט. כוחות חיים פירנסו אותה בלי הרף: זרימה בלתי־פוסקת של פליטים מוסלמים הנמלטים מן הפרובינציות האבודות, ששאיפת־נקם יוקדת ליבתה בהם את הקנאות הדתית.פליטים מוסלמים אלה— צאצאיהם של ״מהגרים״ מוסלמים, או של נוצרים שהתאסלמו לאחר הכיבוש המוסלמי כדי שיוכלו להישאר על אדמתם — חיזקו את קשי־ערפה של הסיעה המוסלמית הדתית. הסולטאן העות׳מאני הושיב את הפליטים האלה במחוזות נסערים, ועל־ידי שנקט מדיניות של התנחלות מוסלמית חיזק את שליטתו. יוצאי הפרובינציות הבלקאניות הופנו לארמניה. ב־1874 -1875 התיישבו המוסלמים הצ׳רקסים יוצאי הקווקאז בגלילות הדאנובה — שאז היו שרויים בעיצומה של הקדחת הלאומנית — וכן בגליל ובגולן. ב־1878, לאחר שסיפחה אוסטרו־הונגריה את בוסניה־הרצגובינה, הגיעו מתיישבים מוסלמים מבוסניה למאקידוניה ולארץ־ישראל. ב־1912 ניסתה רוסיה לאסור על כניסתם לארמניה. מן המאה הי׳׳ט ועד ראשית הכ׳ הושיב השלטון העות׳מאני למעלה משני מיליוני מוסלמים מקרים ומאירופה בארמניה, לבנון, סוריה וארץ־ישראל.

ב־1878 יצא חוק עות׳מאני שהקצה למתיישבים המוסלמים אדמות בארץ־ישראל אף העניק להם למשך שתים־עשרה שנה פטור ממסים ומעבודת הצבא. באזור הכרמל, בגליל, בשפלה ובקיסריה ניתנו קרקעות לסלאבים המוסלמים מבוסניה והרצגובינה, לגרוזינים(קונייטרה) ולמארוקאים(בגליל התחתון). תורכמנים וצ׳רקסים, פליטי הרוסיפיקציה של קרים, הקווקאז ותורפסתן, הצטרפו לשבטים שהקדימו אותם במאה הי״ח בעבר־הירדן מזרחה ובגליל, למצרים (18,000 פלאחים שב־1830 לערך התיישבו ביריחו, ביפו ובעזה), לאלג׳ירים שהלכו בגולה עם עבד אל־קאדר (בגליל, בגולן, בירושלים).

התנועות השמרניות המוסלמיות, שבלטו בעיקר בשטחים המסוערבים שתחת שלטון התורכים, צצו לא רק מתוך משפטים־קדומים דתיים אלא גם מעצם טבעו של האימפריאליזם הערבי־המוסלמי, שהוא אשר יצק את דפוסיה של הקיסרות המוסלמית רבת־הלאומים. כאשר הוקמה אותה קיסרות הביאו גדלת הקרקעות והשפלתם של עמי־הארץ הנכבשים לרצח־עם רוחני. אולם עניינם של חכמי אירופה במורשת־הקדומים שב והעיר בלב העמים שנשתעבדו לערבים בעבר רגשות של גאוה ושאיפה לחופש, וזאת בתקופה שבה היו הריפורמות התורכיות שוללות מן הערבים את זכויות־היתר המסורתיות שלהם. יהודים, יוונים, ארמנים ומארונים זכרו יותר ויותר שלא תמיד היו מיעוטים דתיים אלא שגם הם היו פעם אומות גדולות, שעכשיו — לאחר כיבוש אדמותיהם — הן נסבלות רק בהקשר דתי, ובמחיר השפלות ותשלום מס־עובד. בשנאה עזה הגיבו אפוא האוכלוסיות הערביות כאשר ראו איך נחלות־מורשה לאומיות טרום־ערביות קמות ועולות מן החורבן והנשייה. האמאנציפאציה של הד׳ימים ותחייתם התרבותית היו בעיניהן תהליכים המכילים בתוכם זרעי תנועות לאומיות העלולות לסכן את בכורתן. כדי להכחיד עדה זו או אחרת צריך היה לא רק להשמידה פיזית אלא גם לעקור מן השורש את תרבותה, את לשונה ואת אמנותה — סמלי כוח־היוצר הלאומי שלה. בארמניה נתלוו לחיסול הפיזי המרות־דת מאונס, גירושים המוניים, הריסתן של כנסיות והפיכתן למסגדים. בארץ־ישראל של שרידי המאה הי״ט קמו הפליטים המוסלמים שמקרוב־באו ומחו בזדון את שרידי תרבותו של ישראל שנשתיירו לאחר כל השפטים שעשו בהם הכובשים.

הפורענויות האלו, שעליהן עמדנו בקצרה, יש בהן כדי לתרץ מפני מה לבשו מאבקי האמאנציפאציה והשיחרור של עמי הד׳ימה — בממלכה העות׳מאנית, בפרס ובמגרב — אותו אופי קנאי ואלים של מלחמות־דת.

מאמאנציפאציה לעצמאות לאומית

קשה היה לשליטים המוסלמים להבחין היכן מסתיימת האמאנציפאציה הדתית של מיעוט והיכן תחילת תביעתו למולדת שנחמסה בידי כובשים זרים, לזכויותיו על לשונו, תרבותו ומוסדותיו. היתה כאן איזו שניוּת, טבועה בעצם מעמדו של הד׳ימי, והיא שהשפיעה על קווי־המדיניות של העות׳מאנים ושל ״התורכים הצעירים״: מצד אחד, דיכוי התנועות הלאומניות היוונית והארמנית, אך מצד שני הגנה על רעאיא נוצרים הולכי־תלם בכל רחבי הממלכה. בדומה לזה באו גזירות שנגזרו על היהודים במולדתם ההיסטורית בלבד, שכוונו לפעול נגד הציונות, זו התנועה האחרונה לשיחרור לאומי, וככל שנראה היה אז— הצפויה פחות מכל להצליח. ב־1887 יצא צו שאסר על יהודים להיכנס לארץ־ישראל, לשבת בה, לרכוש קרקעות, לשפץ בתים או לגור בירושלים. צו זה חל רק על יהודים — בין שהם רעאיא ובין שהם מוגנים על־ידי מעצמות־חוץ —אך לא על מהגרים נוצרים או מוסלמים^.

צד זה שבפוליטיקה התורכית אפשר להביא לו כאן דוגמה ממשית. הואיל והטבח בארמנים ב־1895 שילהב ביותר את הקנאות הדתית, איימו המוסלמים בחלב (ארם־צובא) להמיט גורל דומה על היהודים והנוצרים שבמקום. הסדר והבטחון הושבו על כנם רק בזכות פעולתו הנמרצת של המפקד הצבאי התורכי אדהם פחה, שגונן על שכונות הנוצרים והיהודים ואיים להרעיש בתותחיו את התושבים המוסלמים אם אמנם יקומו לשחוט את הלא־מוסלמים.

 אותו אקלים של חוסר־בטחק, העולה מתוך מסמכי התקופה ההיא, לא היה מיוחד למשבר הארמני בלבד אלא היה קו קיים־ועומד במעמדו של הד׳ימי. אולם גורמי החידוש שבמצב היו המאבק לעצמאות, חסותן המדינית של מעצמות אירופה, והשיפור בהפצתן של ידיעות. ממש כמו שעל־ידי מתן חסות והגנה חדר המערב למדינות המוסלמיות, כך ניצלו האינטרסים הקולוניאליים האירופיים לצרכיהם שלהם את השאיפות הלאומיות של עמי הד׳ימה, טרף קל היו הללו לפי שבעיקרו של דבר היה בטחונם תלוי בכוח מבחוץ, המוכן לתמוך בהם— אפילו לרעתם — כדי לחזק את השפעתו. כך התפתחה היריבות המסורתית בין עמי הד׳ימה לבין עצמם ולבשה צורה של מאבקים מדיניים, הנתמכים או אף מנוהלים על־ידי מעצמות אירופיות. הערבאות, שלכתחילה שימשה חיזוק רעיוני לאמאנציפאציה של הנוצרים, סייעה לצרפת, שטיפחה אותה, להחליש את תורכיה, בעלת־בריתה של בריטניה. לימים הגיעו הכוחות האימפריאליסטיים של אירופה מזה ושל רוסיה מזה לידי עימות באשר לערבאות ולציונות, בעוד ידה של רוסיה בוחשת במרידות בבלקאנים ובארמניה. בתקופת הקולוניזציה האירופית התחוללו שינויים קיצוניים בתוך עדות הד׳ימים. עלייתה של זעיר־בורגנות שהתחנכה בבתי־ספר אירופיים החריפה את המתחים המעמדיים. עם הדמוקרטיזציה של המוסדות העדתיים נשתחק כוחם של הנכבדים. התפתחות זו, בהשראתו של הדגם האירופי, לא היתה כולה לברכה. שרשים הלכו לאיבוד וניטשטשה הזהות הקיבוצית, שממילא כבר נחלשה מחמת הסביבה המדכאת (תופעה שניכרה במיוחד בעדות הנוצריות).

רישומה של התרבות המערבית, שהיתה מושכת את לבו של הד׳ימי דווקה משום ששיחררתו, הביא לידי ניכור תרבותי. האינטליגנציה החדשה, שלמכתחילה דחקה אותה האומה לקרן־זווית, נכונה היתה עכשיו לקלוט כל דפוס־שיגרה אירופי. הסתלקותו של הקולוניאליזם האירופי מן הארצות הערביות חלה בעת־ובעונה־אחת עם תחייתה של מדינת־ישראל. אגב כך השתנה תכלית־שינוי מצבן של עדות הד׳ימה המזרחיות. כאן המקום לעמוד, בתוך שאר גורמים מיוחדים־במינם, על ההבדל בין היהדות והנצרות במזרח, וזאת בשל הנתיבים השונים שבהם צעדו למן המאה הי״ט והלאה. מצד אחד, נעלמו כמעט לגמרי הד׳ימים היהודים, שהשיבו להם את זכויותיהם הלאומיות הריבוניות במדינה עצמאית משלהם, ומצד שני נעשו העדות הנוצריות גורמי־שוליים במסגרת הערכאות. שני מקורות מקבילים מפרנסים את האנטי־ציונות הערבית־הנוצרית: המורשה הרוחנית הביזנטית, והמנטאליות הד׳ימית המסורתית — בבואה לחולשתו ומצוקתו של מיעוט הנדון להזדקק לפשרות, לתהפוכות ולדרכי חנופה והתרפסות. כיום עליית הפונדאמנטאליזם מזעזעת את משנתה של הלאומנות הערבית, שהיא עצמה עלולה להיבלע על־ידי התנועה הפן־מוסלמית.

הלחצים מכיוונים רבים – השליחים בעיראק, המוסד לעלייה, ממשלות זרות ומשרד החוץ – כמו גם הרטוריקה והאידאולוגיה של מדינת שיבה וההכרעה בדבר נקיטת גישה משלבת ומדיניות הצלה הביאו את ממשלת ישראל להחליט על ׳אווקואציה׳ (אם כי לא ננקטה מילה זו), קרי פינוי מהיר ומיידי של יהודי עיראק שנרשמו לעלייה. בדיונים שהתקיימו בעניין היה בן גוריון חד־משמעי בעמדתו. ׳אנו מוכרחים להציל יהודים [״.] אם לא נוכל להציל את יהודי עיראק, איך נוכל לבוא לאמריקה וליהודיה׳. הוא קבע מדיניות עקרונית של הצלה ואמר שישראל צריכה לקלוט את יהודי ארצות ערב בהמוניהם ובלא תנאים. עלייתם של יהודי רומניה, אף שלא הסתיימה, נדחתה לעת עתה בשל ההערכה שליהודי עיראק צפויה סכנה גדולה יותר. היחס הקולוניאלי במדיניות העלייה, שעיתונים בעיראק האשימו בו את ישראל, נדחק מפני עקרון ההצלה.

פינוים של יהודי עיראק התרחש בתוך חודשים ספורים והיה מעין אקורד סיום של העלייה ההמונית, ולימים נעשה דגם לחיסולה של גלות כאשר מצוקת היהודים בה מרקיעה שחקים.

הערת המחבר :   בפברואר 1951 החל מבצע ההטסות המהיר. העיראקים התירו לחברה האמריקנית לטוס ישירות לישראל (או בלשונם: להמריא בלי להגדיר ארץ יעד) ומספר הטיסות ליום גדל. מדי יום יצאו מאות עולים. הסכמת הרבנים הראשיים להתיר טיסות בשבת משום פיקוח נפש מעידה על דחיפות המהלך. קצב העלייה לא הספיק כדי להוציא את כל המעוניינים בה עד תום השנה שנקצבה בעת חקיקת חוק הוויתור על הנתינות, אולם ממשלת עיראק האריכה את תוקף החוק עד יולי 1951. באותם חודשים הוטסו כ־15,000 עד 30,000 עולים בחודש. לקראת סופה של התקופה, ובלא קשר למדיניותה של ישראל, החליטה ממשלת אל סעיד על הקפאת רכושם של חסרי הנתינות. הדבר פגע הן ב־64,000 היהודים שעדיין המתינו בעיראק לעלייתם הן ברבבות שכבר יצאו לישראל והעבירו את רכושם לקרובים. מבני קהילה מבוססת הפכו יהודי עיראק לעניים מרודים. ראו צמחוני, ממשלת עיראק, עמי 99-95; שנהב, היהודים הערבים, עמי 138-136.

הערת המחבר : בישיבת הנהלת הסוכנות דרש מאיר גרוסמן שיהודי עיראק יחכו לימים אחרים. הוא היה בודד בעמדתו. על הדילמות בממשלה ובסוכנות ראו מאיר, התנועה הציונית, עמי 246-240.

הערת המחבר :    הכהן, מדיניות העלייה, עמי 300. החשש מסגירת שערי רומניה לא היה מופרך ולא היה רק תירוץ שניתן בשלבים מוקדמים להעדפתם על יהודי עיראק. בסוף 1951 צמצמה ממשלת רומניה את אפשרות היציאה של היהודים, ועד 1957 הייתה העלייה מרומניה מצומצמת מאוד בשל מדיניות זו.

פתיחתם לרווחה של שערי רומניה ועיראק בו־זמנית והעלאתם של עשרות אלפים בתוך שנה אחת הביאו לדיונים רבים על הגבלת העלייה, אולם עמדתו הבלתי מתפשרת של בן־גוריון נגד ההגבלה הכריעה. בכך חזרו הסוכנות והממשלה אל העמדה שננקטה בזמן העלייה מתימן. לא שיקולי הבניין הכריעו כאן. במערכת שיקולים כזו בטווח הקצר יצא השכר, כלומר הגידול הדמוגרפי, בהפסד: העומס הכבד שהוטל על המערכות הכלכליות והחברתיות של המדינה והמצוקה הקשה שהעולים נקלעו אליה כששוכנו חסרי כול במחנות אוהלים ובתנאי מחיה קשים.

מדיניות זו הייתה תוצר שלה־raison detre של מדינת ישראל. מדינת היהודים נתפסה כנציגתו של העם היהודי מתוקף היות הציונות לאומיות של פזורה. זכותם של יהודים בתפוצות להיות חלק מן המדינה לא הייתה פחותה מזכותם של יושבי הטריטוריה הריבונית. עליית היהודים לא הייתה הגירה המותנית בתועלתה של המדינה אלא זכות שניתנה ליהודים מכוח היותם יהודים. מדיניות זו הביאה לידי ביטוי גם את הגישה המשלבת של מדינת ישראל והתנועה הציונית, גישה שראתה ביהודים ׳ילידים,יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה, חברים שווים בקבוצה הלאומית על אף המתרס שיצרה המורשת הקולוניאלית. ׳האוריינטציה המזרחית׳, שהוחלט לאמצה במהלך שנות הארבעים, הייתה הבסיס שמדיניות העלייה הותוותה עליו בשנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל. מדיניות ההצלה שהתקבלה בעקבות השואה וההחלטה להעדיף עלייה המונית על עלייה סלקטיבית לא הייתה רק הכרזה מן השפה ולחוץ אלא מדיניות שננקטה גם אם לא במלואה בשנות העלייה ההמונית.

107- طاعة النسوان بتورث الندم

טאעת(אל)~נסואן בתורתי(אל)נדם.

ציות לאישה מוריש את החרטה.

108 – الفرس بتعرف خيالها والمره بتعرف جالها

אלפלט גתערפ חייאלהא, ו(א)למרה בתערפ רגיאלהא.

הסוסה מכירה את פרשה(רוכבה) והאישה מכירה את בעלה.

 נאמר על ההענות ושיתוף הפעולה בין האישה ובעלה, ובין הסוסה ורוכבה.

109 – غسلت اجريها ونسيت اللي مر عليها

ע׳סלת אג'ר יהא ונטית אלי מר עליהא.

 רחצה רגליה ושכחה את אשר עבר עליה.

 נאמר על כלה חדשה גאותנית המתעלמת מתקופת עוניה.

110 – ما تختار لكش زوجه على ضو شمعه

מא תח׳תארלכש זוג׳ה עלא צ׳ו שמעה.

אל תבחר לך אישה לאור הנר.

 קנית דבר חשוב, בדוק היטב.

مثل البصل قلب وراسه ابيض

״מתל(א)לבצל קלבו אחיצ׳ר וראסו אביצ'.

כמו הבצל, לבו ירוק וראשו לבן.

זקן שרודף נשים.

אלפונסו היה אדם בעל רצון חזק, להט מוסרי, התעניינות אינטלקטואלית בתחומים שונים ידידותי. אף על פי שכמה מן ההיסטוריונים החדשים מתחו בירוקת על שלטונו כמלך, היו כישוריו כשליט נכבדים למדי. לדבריו של דון יצחק, היה האיש מלך גיבור, עושה חסד ומשפט, סר מרע ודורש טוב לעמו, ועם זה חכם במועצות ההנהגה.

שיטת פעולתו של אלפונסו החמישי בתחום מדיניות הפנים הייתה זהה עם זו של סבו, ז'ואן הראשון. הוא נטש כליל את מדיניותם של דודו ואביו נגד האצולה כבלתי מעשית ובלתי רצויה, ובדומה לז'ואן לא היסס כלל להבטיח לעצמו את נאמנותם של הברונים הגדולים בהעשירו אותם על חשבון נכס המלוכה.

ולבסוף, כשעמד בפני הבעיות הכספיות שהיו תוצאות ישירה ממדיניות זו, פתר אותן בהצלחה, שוב בדומה לסבו, על ידי פיתוח המשאבים המסחריים של הארץ והרחבת זכויותיהם של היהודים.

על מדיניותו הידידותית כלפי האצולה וכל העניין המיוחד שהיה לו בפיתוח הסחר יש להוסיף, כאחד מן הקווים שאפיינו את מלכותו, את מדיניות ההתפשטות שלו מעבר לים. כמי ששאב כקודמיו – ז'ואן, דוארט ופדרו – השראה מן התיאוריות של דודו, הנרי הנַוָט, הרבה לתמוך בחקר נתיבי הים, שהיה מכוּון לדילוי דרך חדשה להודו וכבר הנחיל לפורטוגל נכסים חשובים.

בשנת 1455 גילו ימאים פורטוגליים, שחתרו דרומה לאורך חופה של אפריקה, את גיניאה, שממנה הפיקה פורטוגל לא רק כמויות ניכרות של זהב, אלא גם מיצרך שהיה חשוב לחקלאותה : שפע של עבדים שחורי עור.

מפעלותיה הימיים הגדלים והולכים של פורטוגל והצורך להגן על סחר העבדים המתרחב שלה חייבו אותה לרכוש לה בסיסים לאורך החוף האסטרטגי של צפון מערב  אפריקה. לפיכך החליט אלפונסו לחדש את הנסיונות שלא הוכתרו בהצלחה מרובה בימיהם של אבותיו, לכבוש את אנג'יר ואת עמודת המגן שמסביב לה.

בשנת 1471, לאחר ששיגר לצפון אפריקה שלושה חילות משלוח גדולים, ראה סוף-סוף את התגשמות מטרתו, אך במחיר כבד. את עיקר ההוצאות של מסעות המלחמה הללו נשא הכתר. כתוצאה מכך גבר הצורך שלו בכסף ונוצרה סיבה נוספת למדיניות כלפי היהודים, שעשויים היו לסייע באספקתו על ידי פעילותם המסחרית.

אותו טעם נתגלה אף ביתר תוקף במהלך מלחמתה הבאה של פורטוגל עם קסטיליה 1475 – 1479. מחמה זו דלדלה את כל משאביו של הכתר, ובמהלכה, כמו גם אחריה, ודאי הסתייע אלפונסו במידה מרובה בכספים ובייעוץ שסיפקו לו היהודים.

אף על פי כן נטעה אם נניח שיחסו הידידותי של אלפונסו ליהודים נבע אך ורק ממדיניות הפנים והחוץ שלו. אפשר להניח שהאינטרסים של הכתר היוו את שיקוליו הראשונים במעלה בקביעת עמדתו כלפי היהודים. אך שיקולים אלה , ואין להתעלם מכך, נסתייעו בסבלנותו המושרשת של אלפונסו בענייני דת, שהייתה בלתי רגילה בזמנו.

שני מסמכים מעידים בבירור על עמדתו זו של המלך. הם כלולים בספר קורות מן הזמן ההוא, ויתכן שמחברו של אותו ספר ייפה אותם במידה ניכרת, אך הם משקפים בלי ספק את עמדתו של אלפונסו בפולמוסים הדתיים של זמנו. בדומה לשאר המלכים שמשלו בימי הביניים בחצי האי האיברי, התעוררה סקרנותו לגבי טיב הבעיה שנתגלמה במצבם ובמעמדם של היהודים, וברוב עניין הקשיב לוויכוחים דתיים שנערכו בין יהודים ונוצרים.

לשם סיפוק סקרנותו האינטלקטואלית, ולא כדי לעורר את היהודים להמיר את דתם, פנה לפעמים אל היהודים בשאלות נוקבות בנוגע לתוקף עקרונותיהם. מאחר שרק לעיתים רחוקות נתקררה דעתו על־ידי התשובות שקיבל מהם, הבין שאי־אפשר או קשה מאוד לדחוס עניינים שבאמונה לתוך נוסחות הגיוניות. מספרים עליו שפעם אחת, בשעת ויכוח בין נוצרי ויהודי, חיווה את דעתו שעל־פי שורת ההיגיון אין שום צד יכול להוכיח את אמיתותה של עמדתו. ועוד מספרים עליו שבאותה הזדמנות הצהיר ש״היהודים עתידים לקבל שכר מאלוהים, לפי שכוונתם היא לשמים.״ כשהמתווכח הנוצרי טען כנגדו שאין היהודים

מדברים ברוח זו על נוצרים, השיב המלך שהנוצרים סובלנים הרבה פחות כלפי היהודים, והוסיף שעמדתם של שני המחנות אינה מפתעת אותו, שכן ״אין הדתות קיימות אלא בדמיונו של האדם״.משמעותו של משפט זה לא ניתנה לסילוף: הדמיון, ולא ההיגיון הצרוף, הוא שקובע את עמדתו של אדם כלפי כל דת שהיא.