משמעות הטקסים-החתונה היהו. המסורתית במרוקו יוסף שטרית
ט. משמעותו של טקס הטבילה במקווה
משמעותו של טקס הטבילה כוללת שכבות סמיוטיות שונות ומערכים סמיוטיימ־פרגמטיים שונים. השכבות הסמיוטיות נוגעות לסיבות ולתבליות המגדירות את קיומו של הטקס בתרבות הקהילתית, שרוב בני הקהילה מודעים להן באופן אינטואיטיבי בלבד, משום שהן כרוכות באמונות המודעות והלא מודעות שלהם וכן באמונות המוצהרות והלא מוצהרות שלהם. בני הקהילה מייחסים בוודאי לטקס זה משמעות דתית ואתנית עמוקה המעוגנת היטב במכלול ההתנהגויות המפעילים את כללי הטהרה של האישה הנשואה בבית הדתי והמסורתי. לעומת זאת מעטים מבני הקהילה היהודית יודו במפורש במשמעות המגית המתלווה לחלקיו השונים של הטקס ואף יכחישו זאת משום דבקותם המוצהרת במסורת היהודית, שהשתדלה להדחיק אמונות והתנהגויות מגיות אלה אך לא הצליחה לבטל אותן. לשכבות דתיות ומגיות אלה מיתוספות המשמעויות הקיומיות־הפסיכולוגיות של הפנמת המעמד החדש של כלה העומדת להיות אשת איש בידי הצעירה הסרה בפעם הראשונה למקווה כשסביבה מתנהלת המולה רבה, וכן המשמעויות החברתיות-התרבותיות, הקהילתיות והאינדיבידואליות הנובעות מניהולו של הטקס במסגרת ההביטוס הקהילתי. משמעותו הסימבולית של טקס הטבילה נובעת ממכלול משמעויות זה.
אשר למערכים הסמיוטיים־הפרגמטיים של הטקס, היינו המשמעויות המיָדיות של הטקס, הם קשורים כולם במימוש מרכיביו השונים של הטקס ובהשתתפות בביצועם, שקובעים את רישומו בתודעתו של המשתתף(כאן בתודעתה של המשתתפת) בו ואת מקומו ומעמדו בהביטוס הקהילתי. משמעויות אלה ברוכות בחוויות האישיות וברישומן של חוויות אלה בתודעת המשתתפים בטקס על שלביו ומרכיביו השונים, ובמיוחד בתודעתה של הכלה, וכן בתגובות שהטקס יוצר בקרב המשתתפים.
י. התמורות שחלו בטקס:
כמו בכל טקסי החתונה המסורתית גם טקס הטבילה במקוה עבר תמורות רבות בעת החדשה. אולם בגלל חשיבותו של הטקס לערך המרכזי של טהרת האישה היהודייה הוא ממשיך להיערך גם במשפחות שאינן מקיימות אורח חיים דתי, לרוב בלא התהלוכות השמחות והרעשניות שהובילו את הכלה למקווה והחזירו אותה לביתה ולרוב גם בלא טקסי המשנה המגיים שהתלוו בקהילות שונות לטקס הטבילה.
על פי עדויות שאספתי לאחרונה הסתבר לי שבמקומות שיוצאי מרוקו מרוכזים בהם במספרים משמעותיים, כמו בערי פיתוח ובעיירות פיתוח בצפון הארץ ובדרומה, ממשיכות משפחות רבות לקיים את טקס הטבילה בטקסיות מרובה, ובכלל זה ליווי הכלה בשיירה של מכוניות או בתהלוכה בדרך למקווה וחזרה. בליווי זה משתתפות נשים בלבד ממשפחות הכלה והחתן. אם הכלה מביאה לבתה מערכת בגדי רחצה חדשים לבנים, שהכלה תלבש אותם לפגי שובה לביתה. כמו כן משפחת הכלה לוקחת למקווה כיבוד על טהרת מטעמים יהודיים־מרוקניים, ולאחר הטבילה המסורתית מתכבדות הנשים המלוות במטעמים ובעוגיות. המבוגרות שבהן, בעלות ידע בשירי חתונה יהודיים, מלוות את הטקס בשירה שכוללת שירים בעלי רמזים ארוטיים. לאחר שהכלה חוזרת מן המקווה עורכת משפחת הכלה לכבוד המלוות ארוחת ערב חגיגית שגברים מעטים בלבד משתתפים בה.
ניסיון לכוון את ניהולו המסורתי של טקס הטבילה במקווה ולבטל את השתתפותם של הנגנים שליוו את התהלוכה נעשה בפאם בידי דייני הקהילה. בתקנה משנת 1698 (אב תג״ח) נאסר על נגנים ללוות את תהלוכת הכלה למקווה הן משום חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע הימצאותם של גברים ונשים במחיצה אחת שכרוכה בה גם שתיית יין והוללות, שכן ״גם אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו; ומה גם בהיות הנשים מרקדות לפגי האנשים המזמרים בהוללות וסכלות״. בתקנה נוספת משנת 1729 (תחילת תשרי ת״ץ) הוסכם על הקהל שלא יוליכו את הכלה למקווה ״בתחילת הלילה, רק בעת האלמודין [־־קריאת המואזין לפנות בוקר] ילכו עמה קרובותיה בצנעה ואחד מקרובותיה עמהן; ומשם יוליכוה לבית החתן ושם תתקשט״. אולם כמו תקנות רבות אחרות בעניין טקסי החתונה והוצאותיהם, שיוצגו להלן, לא הצליחו תקנות אלה לבטל או לשנות את המנהגים שהיו מושרשים כל כך בהביטוס הקהילתי ושרדו עד להתפזרות הקהילה בשנות השישים של המאה ה־20.
לסיכום פרק זה, טקס הטבילה במקווה, כמו יתר טקסי החתונה היהודית המסורתית המתוארים כאן בפרקי התיעוד ובמקורות נוספים, מראה עד כמה סינקרטית היתה הדתיות של הנשים היהודיות במרוקו. לבד מטקס החופה והקידושין לא היה טקס בין טקסי החתונה שלא התלוו אליו בקהילות השונות, אם מעט אם הרבה, אמונות מגיות בעין הרע ובהשפעתם הרבה של רוחות, שדים ומזיקים. באמונות ובהתנהגויות הדתיות היהודיות המושרשות של הנשים התמזגו אמונות ופעולות מגיות בצורה טבעית ביותר בלא שיבלו להפריד בין שגי המכלולים.
סִינְקְרֵטִיזְם
ל (ז') [מיוונית: synkretismos חיבור, צירוף] צֵרוּף רַעֲיוֹנוֹת וְהַשְׁקָפוֹת לִשְׁלֵמוּת אַחַת: סִינְקְרֵטִיזְם דָּתִי בְּכַמָּה מִן הָאֱמוּנוֹת הָעַתִּיקוֹת.
סֶמְיוֹטִיקָה
ל (נ') [מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).
נר המערב-יעקב משה טולידנו-פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.
שנים אחדות אחר כך והמושל החדש מולאי אחמד שכנראה היה משבט המרינים יכול היה להביא שקט במדינה. הוא הרג את כל השרים שנמנו מטעם עבד אלמאליך ויקים אחרים תחתיהם.
בשנת שנ"ה, כנראה בימי המושל שאחרי מולאי אחמד ההוא, נהרג יהודי אחד שמו סעיד בן לעוואד על קידוש ה' וגזר המלך ונתנו היהודים שני אלפים אוקיות.
אך לא נדע מה הסיבה של הריגת היהודי ההוא והטלת המס הנזכר עוד, בשנת שנ"ט יצא דבר מלכות מלפני המלך למנוע את היהודים, מאיסור לקיחת שתי נשים, ושכל מי שירצה לישא אשה על אשתו יהיה רשאי ואין לרבני הקהל הרשות להניא אותו, אך כאשר ראו רבני פאס אז כי על ידי זה פרצו מחלוקות הרבה בין איש לאשתו, השתדלו באמצעות " אנשים מרואי פני המלך " שדבר הנישואין על שתי נשים יהיה מסור לבית דין, שהם יראו למי ראוי לתת הרשיון בזה.
בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדינים ומקרים רעים. בחבל שוש בעיר תארודאנת היו בשנת שנ"ח רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר ההיא לגלות ממנה וילכו ויתיישבו בכפר אקא, אך גם אז עוד שנת בצורת שהגיעו החטים, שש אוקיות לסאה, וארחי כן, באו עוד בשנה ההיא, בשנת שס"ח – 1608, בסופה, משפחות ברבריים להלחם ביושבי הכפר ההוא.
ויהיו היהודים במצור ובמצוק עשרה ימים רצופים, עד אשר נאלצו לפדות נפשם בכסף רב. בשנת שס"ט חזרו עוד פעם האויבים ויצורו על הכפר, והיהודים נאספו אז כלם לחצר אחת של אחד מגדולי הכפר, וכן נשארו משך עשרה ימים בצרה גדולה, ואחרי כן נלכדה החצר ההיא בידי האויבים וישרפו אותה ואת הנצורים בה שללו וישאירום ערומים.
בשנת ש"ע גלו היהודים משם כליל ויתיישבו בהכפר העתיק תאמגרת. שם באו היהודים ההם עניים צומרודים ומשוללי כל עזרה ויחיו בדוחק ובלחץ. עם זה הוסיפו עוד יושבי המקום להתעולל עליהם עלילות ברשע וידריכום מנוחה.
בין הגולים המעונים ההם היה גם כותב דברי הזכרונות האלה רבי יעקב היוצר המכונה פרגאן. אותו תפשו ויסרוהו בנחשתים שלש פעמים, ויהי צריך לפדות את עצמו בכסף אשר הציל אותו בגלותו. ולסוף הוכרח גם לנדוד עוד מהכפר ההוא ולישב בקר הערביים יושבי אהל שבסביבות הכפר.
ואחר כך נסע לכפר אופראן וישב שם שלשה חדשים. אך גם שם פחד לנפשו וילך וישב אל הכפר אקא שבו ישב לראשונה אחרי צאתו מעיר מולדתו תרודאנת. ואחרי שנה באו גם יתר היהודים אחוזת מריעיו מהכפר תאמגרת. וישובו ויאחזו בכפר אקא.
אמנם גם בערי המדבר ההם, לא יפלא בעיניו חזיונות כאלה ביחס אל היהודים שמה, הנה חזיונות יותר מעציבים קרו אז באותם השנים ההם, בערי הישוב, צרות צרורות ופגעים רעים מצאו אז את יהודי המדינות במרוקו, שתמונתם באופן כה מבהיל, יתאר אחד מרבני הדור ההוא בפאס, רבי שאול סירירו, בזכרונותיו, שהננו נותנים אותם כתמם ובעצם לשונו. :
אמר שאול בן לאדוני אבי דוד סירירו, אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עברו עלינו תצלנה כל אזנים ויתבהל כל שומעם, זה חנו היום שלשה שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות, משנת שס"ד עד שנת שס"ו ספו תמו יושבי פאס ברעב.
מראש חדש תמוז עד ראש חדש כסליו של שנת שס"ו הנזכרת מתו ברעב קרוב לשמונה מאות, בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם תרנגולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.
היושב בעיר ימות ברעב והיוצא חוץ לעיר יפול בחרב, איש את רעהו חיים בלעו וידל ישראל עד מאד כי…אין לך יוטם שקללתו מרובה מחבירו בכפלי כפלים ולא די לנו הצער שאנו בו אלא שנתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מות מחיים.
וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שהעביר סכין על בשרו ושחט את עצמו וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכת המות לבניהם. דבק לשון יונק עוללים שאלו לחם, אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב והתענינו יום שבת קדש שני ימים לכסליו שנת שס"ו ולא נענינו.
בערים לאדר שני שנת שס"ו על ההרים אשא קינה על פיס העדינה, הייתה למשל ולשנינה, נתחזק הרעב רובע קב קמח שוה י"ט אוקיות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, הרכים והענוגים יחד אומללו זקנים ובחורים בחוצות מושלכים, מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה, ועתה היא זוללה…
כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש, ראש חדש אדר ב' בשנת שס"ו, מת איש חסיד וקדוש כה"ר יעקב בן עטר ז"ל גם הוא בעוונותינו הרבים והרעים מת מזה רעב.
אוי לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו, נהמת זקן ועולל כנהמת ים הלילי שער זעקי עיר כי שבת ששון מעיר פאס או לעינים שכך ראו, ויהיו המתים ברעב קרוב לשלשת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם ותשאר עיר פאס שדודה וגלמודה.
כותב הזכרונות הזה כמו נקל בעיניו להודיע את מצב ביחס אל הממשלה אז, כי כל הרדיפות מצד הממשלה במה נחשבו מול צרת הרעב ההיא שנגעה עד לבשרם, האמנם ממקורות אחרים ידענו כי נוסף על מצוקת הרב ההיא הייתה גם הממשלה אז בעוכרם ותוסף להם הוה על הוה.
דמנאת העיר-אליעזר בשן
17בדצמבר 1884 בתי יהודים נשדדו, יהודים הולקו, נאסרו ושוחררו תמורת קנס
ב-26 בינואר 1885 פורסמה ב-TM כתבה מפורטת על יהודי דמנאת:
לדברי הווזיר הראשי, היהודים הם האשמים במצבם והמושל של דמנאת חגי גילאלי, הוא ' הצדיק ', הסולטאן לא יראה את עצמו אחראי, אם המוסלמים הממורמרים יקומו וישחטו את היהודים. לדברי העורך דיפלומטיה נבונה אבל מסוכנת.
המושל אלחג' גילאלי הרשה לתושבים המוסלמים לשדוד את החנויות והמחסנים של היהודים. כאשר אלה התלוננו בפניו, הולקו כמעט עד מוות. בניהם של היהודים, מהם בגיל צעיר, הושמו במאסר עד שחבריהם פדו אותם תמורת סכום גבוה.
כאשר יהודים הציגו בפני המושל ההצהרה של הסולטאן שניתנה למונטיפיורי, לפיה יתייחסו אליהם בצדק, הם נאסרו, ויהודים נאלצו לשלם סכום של 4100 דולרים קנס כדי לשחררם. הווזיר לענייני חוץ סיד מוחמד ברגאש הלך לפאס כדי להיפגש עם הסולטאן.
הקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, ביקש מהווזיר הנ״ל לאפשר למשלחת של מדמנאת להיפגש אתו, לפני שהוא הולך לסולטאן לפאס. ואמנם לפני מספר שבועות התקיים המפגש. בשעה היעודה הופיעה המשלחת היהודית בביתו של הווזיר, אבל נאמר להם שעליהם לחכות ברחוב עד שיתקבלו. חיכו לו שעות רבות תוך רעב וצמא. הגשם ירד, ולבסוף הוחזרו למשפחותיהם כשהם ורועדים מקור.
לאחר מספר ימים חיכו לקונסול ארה"ב, שהלך בעצמו לווזיר שהביע צער, באשר הוא שכח אודות הפגישה עם היהודים, וקבע יום אחר לפגישה. המשלחת הגיעה מצוידת בנוסח ההצהרה שניתנה על ידי הסולטאן למשה מונטיפיורי. הוא קרא את הנוסח, הביע צערו שדברים כאלה עלולים לקרות, ופטר אותם שהוא ידאג לפצותם, ושיתייחסו אליהם בעתיד בצורה נאותה.
הווזיר כתב לקונסול ארה"ב את הדברים הבאים:
אחרי שדיברת אתי בידידות בקשר ליהודי דמנאת, וביקשת ממני לאפשר להם להופיע בפני ולשמוע מפיהם על מצוקתם, ביקשתי מהם שיגישו את תלונתם בכתב. דבר שעשו ואני שולחו עתה לסולטאן ואדאג לכך שאם הם צודקים, יקבלו מה שמגיע להם. אתה מודע לכך ששאיפתנו כי ייעשה צדק לכל אדם ובמיוחד ליהודים שהסולטאן ציוה שיהיו תחת פיקוחו.
לאחר יומיים קיבל קולונל מתיוס מכתב מהווזיר הראשי ובו נאמר, כי נשלח שליח מיוחד על ידו לדמנאת כדי לחקור את המידע בדבר דיכויים של היהודים והרעות שנגרמו להם, ולהפסיקן. ונאמר לו שאין סיבה להתלונן על המושל של דמנאת.
היהודים נאשמו בפגיעה בממשלה
אחרי קריאת הדברים התעוררה תסיסה, באשר המוסלמים חשו כי היהודים פגעו בממשלה.לטענתם היהודים רגמו באבנים אזרחים מוסלמים, אחדים נפצעו, והגיבו בצעקות. במהומה דאג המושל להגן על היהודים, ומנע פגיעה בהם, בהבטיחו כי הנושא יועבר לידיעתו של הסולטאן, שיחליט כיצד לנהוג. אי לכך היהודים האשמים הנמצאים כאן ובדמנאת ייענשו. עד כאן דברי הוזיר.
הערת המערכת: למי שיודע לקרא בין השורות, זו ידיעה מסוכנת, ובכל רגע עלולה להביא לזה אלא עידוד לחסרי מרות לתקוף ולשדוד את היהודים חסרי ההגנה.
גרסה אחרת: היהודים שיצאו ממקלטם הותקפו ונאלצו להתגונן
באותו הזמן הגיעו לטנגייר מכתבים אחרים מדמנאת ומסביבתה לפיהם, כאשר המשלחת של הסולטאן הגיעה לדמנאת קראה ליהודים שהיו במקום הקדוש תחת חסותו של שריף הומאניטרי, לבוא ולשמוע את ההצהרה של הסולטאן.
וכאשר יצאו ממקום המקלט, הותקפו על ידי מוסלמים, רבים מהם נפצעו ולאחר זמן נפטרו. היהודים היו כמובן בלתי מזוינים, ונאלצו להגן על עצמם על ידי רגימה באבנים, וכל מה שנפל לידם. התמונה האמיתית סולפה בדיווח לסולטאן.
מעורבותו של שגריר בריטניה במרוקו
משלחת בריטניה הורתה לשגרירה במרוקו לבדוק את הנושא, ומקוים שיגיש מחאה נמרצת לסולטאן. מה שדרוש הוא, כי כל הנציגים של המדינות כאן ידרשו שהמושל של דמנאת חג' גלאלי יסולק מתפקידו ויעמוד לדין.
המקום המתאים ביותר לכך הוא טנגייר כי כאן לא יוכל להפחיד את העדים. יש להרכיב ועדה שתפקח על המהלכים שיהיו הוגנים. כשהגיע השליח לדמנאת, הצעד הראשון של המושל היה להעניק לו מתנה של 4000 דולרים ולצוות שלו 200 דולרים, שהושגו מקנם שהוטל על יהודים.
קשה להבין איך השיגו מהם כה הרבה כסף כשרובם רעבים. לפני מספר ימים שחטה המשלחת כבש מול שערי המשלחת של צרפת, במטרה לקבל את הגנתה של צרפת. השגריר מר Ortega קיבלם באדיבות, והבטיח לעשות למענם ככל יכולתו.
משלחת של כל ישראל חברים נפגשה עם השגריר הנ"ל והביעה תודתה על הסיוע ליהודי דמנאת, והבטיח שייקח את הנושא לתשומת לבו.
שחיטה של בעל חיים היא ביטוי של הכנעה ותקווה למילוי בקשה.
פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי
ד"ר ישראל בן דור הוא היסטוריון, עוסק במחקר, עריכה והוראת היסטוריה ומזרחנות. עד עתה פרסם כמה ספרים בהיסטוריה של העם היהודי וארץ ישראל ועשרות מאמרים. בשנת 2012 הוציא לאור את הספר "אי יהודי בים הערבי", העוסק ביחסו ובעמדותיו של הצד היהודי בסכסוך אל הערבים בשנים 1956-1947 . מידע נוסף זמין:
http://israelbendor.wix.com/usefull-history
באדיבותו של ד"ר ישראל בן דור
פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת
נלווה לתמונה : הודעה של משרד המשפטים והדתות מתאריך 11 באפריל שנת הכספים 1306 בשגע' -1890/1890- לבקשה של מכלוף אלדאודי אפנדי לשמש מיופה כוח של החכם באשי של התושבים היהודים של נפות עכו וחיפה. בעקבות בדיקה נקבע שהמינוי שלו סביר'
מבוא
משפחת אלדאודי עלתה בשנת תקפ"ה ( 1825 ) לארץ-ישראל ממרקש שבמרוקו. באותה שנה,
קודם לעלייתם, נולד במרקש מכלוף אלדאודי ; אביו , דוד, היה נצר לגאון ר' חייא אלדאודי מאנדלוסיה בספרד, שלפי 'ספר יוחסין' התייחס לר' אברהם זכותא, שהיה מגזע דוד המלך, ולפיכך נקרא בשם אבן דאודי.
מכלוף היה בן למיזוג גלויות, אביו היה ממשפחה שמוצאה מיהדות ספרד הגולה, ואמו , רינה, הייתה בת למשפחת לוסקי, ואחיה היה ספק צורכי הלבשה וריהוט לארמון סלסאן מרוקו.
הערת המחבר : אברהם בן-שמואל זכות, ספר יוחסין השלם, מהדורה ב, פרנקפורט ע"נ מיין 1925 , עמ' 209 – 208 . וראו גם אברהם הלוי אבן -דאוד , ספר הקבלה , פילדלפיה 1957 , עמ' 67
מכלוף הוסמך לרבנות בגיל צעיר מאוד.
הערת המחבר : העיד על כך מ"ד גאון : 'וראיתי תעודה המאשרת את ההסמכה לרבנותו וחתומים עליה הרבנים דלקמן : בכור אהרון אלהדף , רפאל זילברמן האב"ד בצפת, היים מנשה סתהון בע"ס ארץ חיים , אברהם יהושע העשיל. .. ועוד ממנהיגי צפת' ) מ"ד גאון, יהודי המזרח בארץ -ישראל, ב : אישים, עמ' 46(. וכן כתב נינו של דאודי , ראו : י' בן – דור , 'פעילותו הציבורית של ה"חכם באשי" רבי מכלוף אלדאודי' , שבט ועם, סדרה שניה, ג (ה) , ירושלים 1978 , עמ' 67 – 63 ; וכן : ד' תדהר , אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו , א , תל-אביב תש"ז, עמ' 124 – 123 .
בהיותו בן שמונה-עשרה שנים נשא לאישה את רחל עבו , שדודה שמואל עבו היה רב וסגן קונסול צרפת לערי הקודש צפת וטבריה. בן עשרים שנה נבחר מטעם רבני העדה הספרדית לנסוע לחו"ל בתור שד"ר 'כולל דרשב"י', ונסע כארבע- חמש פעמים בשליחויות אלה לחו"ל. לצורך השליחויות למד את השפות ערבית, תורכית ופרסית. הוא יצא לשליחויות בתורכיה, בארצות הבלקן , ברומניה ובבולגריה, וכן ביקר בפרס, באפגניסטן, בבוכרה, בהודו ובמצרים. בזקנתו ערך מסע בארצות צפון אפריקה.
בשנת תרמ"ט (1889 ) התמנה מכלוף אלדאודי לחכם באשי במחוז (סנג'וק) עכו , בפרמאן של השער העליון , הסלטאן עבד אלחמיד ח'אן , ' ובהסכמתו של הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר ('יש"א ברכה') .
הערת המחבר : בשו"ת מעכו וצידון בכתבי יש"א ברכה יש תעודות המאשרות את מינויו לחכם באשי לערים עכו , היפה , טבריה וצפת, ראו : י"ס אלישר , יש"א אי"ש, ירושלים תרנ"ז, עמ' ט- י , עב- עו , קד – קה. בארכיון הראשון לציון יש"א ברכה בבית הספרים הלאומי בירושלים נמצאת איגרת ששלה מכלוף אלדאודי מצפת, בכ"ד בתמוז תרנ"ז, והיא התומה 'חכם באשא ליוא עכא מכלוף אל -דאודי ס" ט, מזרע דוד המלך זיע"א ]זכותו יגן עלינו אמן[ ' . ראו : גאון )לעיל, הערה 1 ( , עמ' 46 – 45 .
העיר עכו הייתה בתקופה זו מרכז מחוז (סנג'וק) שכלל את נצרת, את חיפה, את צפת ואת טבריה, ושהיה משני בחשיבותו למחוז ירושלים. על כן העתיק החכם באשי את מגוריו מצפת לעכו. כאן פעל למען קהילות הערים עכו , צפת, טבריה וחיפה. התעודות ששרדו מעידות על פעילותו בייצוג הקהילות הללו. הוא כיהן במשרת החכם באשי ללא תמורה כספית, ואת משפחתו פרנס מכספי החלוקה שקיבל בצפת ומהכנסותיו מהשכרת בתים שהיו בבעלותו בצפת. את סמכויותיו כחכם באשי ואת קשריו האישיים עם אנשי הממשל העות'מאני ועם נכבדי המוסלמים ניצל אלדאודי לשתדלנות לטובת בני עמו
אלדאודי היה איש תורה וחיבר שלושה חיבורי פרשנות בתורה. בנו שלום ניסה להוציא את כתביו לאור, לשם כך יצא בשנת 1929 לאסוף כספים בביירות ובדמשק, ואחר כך ערך שני מסעות לארצות צפון אפריקה, הראשון בשנת 1929 והשני בשנות השלושים המוקדמות. אולם לא עלה בידו לקיים מפעל זה.
מעט התעודות שנותרו בידי המשפחה מעידות כי מכלוף אלדאודי עסק בשתדלנות לטובת הערים שייצג, ואף עשה למען הפונים אליו אישית. מן התעודות ניתן להסיק שקיים פעילות ענפה מסוג זה. לדברי בנו נהג החכם באשי ליצור קשרים אישיים עם נכבדי הערים הערבים והתורכים . הוא התארח בבתיהם ואירחם לסעודות בביתו . כשניתן היה לפתור בעיה בתשלום בקשיש או במתן מתנה, לא בחל בשיטה זו , שהייתה מקובלת בתקופת השלטון העות'מאני.
פאס העיר-אליעזר בשן-פנייתו של דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ ותגובתו : היהודים אשמים.
פנייתו של דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ ותגובתו : היהודים אשמים.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ב – 8 בפברואר שנת 1880 פנה דרומונד האי לוזיר לענייני חוץ, ושאלו האם ידועים לו פרטים על היהודי שנשרף. הוא ענה שקיבל מידע מדויק מהסולטאן, שכתב לו על האירוע והביע דעתו השלילית על החסות הגורמת נזק, כי היהודים המסתמכים על תעודות אלה שבידיהם, עושים מעשים בניגוד לחוק.
וכדוגמה מביא את המעשה דלקמן : בדוי ואשתו משבט אולאד אלחאג' באו לשוק של פאס לקניות. כשבעלה התרחק ממנה, והיא עמדה ליד שער סיד אבו נאפה,תקף אותה יהודי בשם מרדכי בן יהושע אלתיטואני בעל חסות זרה מצויד בנשק בהיותו שיכור.
היא החלה לצעוק עד שבעלה הגיע ודחף בכוח את היהודי כדי להרחיקו ממנה. ואז שלף מרדכי אקדח וירה עליו, הכדור פגע במצחו, ולאחר מכן השליך עליו אבן שפגעה ברקתו של הבדוי. השומרים בשער אסרו את הבדוי ואת היהודי שהובאו למושל.
בהמשך נאמר שיהודי אחר בשם אברהם בן יעקב אלעלוף שהיה יחד עם היהודי הנ"ל, שלף אקדח, איים על עוברים ושבים, קילל את הדת המוסלמית ואת הממשלה, וכך גרם למהומה. קבוצת אנשים ונערים שהתאספה שם הרגה אותו, גררה גופתו לרחוב ללא מוצא, שרפה אותו בעזרת זרדים הנמכרים שם לצרכים ביתיים.
הוא הוסיף כי לולי עזרת אללאה כי אז כל היהודים במללאח היו נשדדים ונרצחים. משעה זה של היהודים שעשו בין תושבי המקום אשר מקיפים אותם כמו שהכוכבים סובבים סביב הירח, היא ההוכחה הטובה ביותר על חוצפתם, הודות לחסות שזכו בה.
יהודים אלה לעולם לא היו מתנהגים כך לולי תעודות אלה שבידם, גם בהתחשב בעובדה שמספרם לעומת המוסלמים עשירית שבעשירית. כשהסולטאן קיבל את הידיעה על האירוע, פיטר מיד את המושל של פאס החדשה, כי לא גילה יוזמה וזריזות בטיפול בפרשה, ומינה מושל אחר.
ציווה עליו לחפש ולתפוש את העבריינים. ברגאש סיים את מכתבו לדרומונד האי בהערה עוינת כלפי היהודים : עליך לעמוד על המשמר כי אין זה סוד שהיהודים מסלפים את האמת, וגורמים לאי סדר כפי שידוע היטב.
מוחמד ברגאש צירף הצהרה של 25 מוסלמים מה – 16 בינואר 1880 שאושרה על ידי נוטריון ציבורי וקאדי, על אמיתות גרסתם, נוסף לפרטים המתוארים לעיל עיקרי ההצהרה :
היהודי נגע בידיה של הבדוית , וכשבעלה הגיע אליה, היהודי קילל אותו. לאחר שרגמו באבן, נפל הבדוי ודם זרם מראשו. שמונה ימים לאחר האירוע חתמו עדים על ההצהרה והוסיפו שביקרו במאהל בו גר חלק משבט אולאד אלחאג', עצרו ליד אהל ובו ראו אדם מת.
במצחו פצע מכדור וברקתו השמאלית פצע כגודל אצבע ועצם שבורה כתוצאה ממכה, ראשו ופניו היו נפוחים. ראשי המאהל ופאטימה אשת הנפטר נחקרו, ומסרה פרטים נוספים אלה : שם בעלה עבד אלקאדר, והיהודי ששם ידיו לתוך שמלתה ומשך אותה מהדרך היה לבוש ג'לאב אדום, ההמשך כנ"ל.
גרסאות שונות של המוסלמים.
היו אפוא, גרסאות שונות גם בין המוסלמים, לגבי היהודי היורה. בראשונה נאמר שהיה זה מרדכי אלתיטואני, ולאחר מכן נאמר שהיה זה אברהם אלעלוף.
דרומונד האי העביר לשר החוץ תרגום מכתבו הנ"ל של ברגאש אליו, בו תמצית מכתבו של הסולטאן לוזיר זה, יחד עם שתי תעודות נוטוריוניות, אשר בהן מתוארת תמונה שונה מזו שהגיעה ממקורות יהודיים.
דרומונד האי משער שיש הפרזה ותיאור בלתי מדויק בשני המקרים. הידיעה הראשונה על האירוע הגיעה לטנג'יר מאירופי שגר בפאס ועל ידי שליח שמסר דו"ח בעל פה על מה שראה ושמע. פרטים אלה דומים לתיאוריו של הוזיר, חוץ מהעובדה שלא היה אזכור שהיהודי הנרצח איים על המוסלמים בנשק. הכותב משער שזו אמאה ובדייה של העדים המוסלמים.
נאמן לשיטתו, שוב טען דרומונד האי שהאשמה בפרשה היא החסות ממנה נהנים היהודים. לדעתו, אין ספק שהתנהגותם של אלה בפאס, גרמה לעוינות מצד מוסלמים כלפי יהודים בכלל, ומזל שתושבי המללאח בפאס ברחו, וכך ניצלו משוד ומשחיטה.
חרדתו לגורל היהודים התבטאה בכך, שהציע בסיום מכתבו כי בביקורו הקרוב בפאס ימליץ בפני הסולטאן שירגיע את במוסלמים הזועמים נגד היהודים, ויעשה ככל יכולתו לשמירת בטחונם.
למחרת כתב דרומונד האי שוב לשר החוץ, והתייחס לקטע ממכתבו של הסולטאן, בו מודה הנ"ל לאללאה שהרובע היהודי בפאס לא נשדד. מסקנתו מדברי הסולטאן, שאם החסות תמשך, ותהיה פרובוקציה נוספת, התוצאה תהיה התפרצות של קנאות קיצונית בפאס, אשר הסולטאן לא יכול לדכאה.
תגובת הסולטאן להצעות דרומונד האי.
פנייתו של דרומונד האי ב – 1 בפברואר לוזיר הראשי מוחמד בן אלערבי בן מוחתאר, בה הביע אכזבתו כי הבטחות הסולטאן לא בוצעו, זכתה לתשובת הוזיר ב – 18 בפברואר. הוא הביע הערכה ליחס הידידותי של שגריר הבריטי, ורצונו שהנושא ימצא את פתרונו.
הצעותיו הובאו לידיעת הסולטאן, שחש שאלה גילויים של רצון טוב, ותואמות הצעות אחרות שהוצעו על ידו בעבר לטובת הסולטאן. הוא עובר לפרטי האירוע, כפי שתוא ב – 8 בפברואר, והמסקנה כמובן שהיהודים אשמים.
הוא פונה בשאלה רטורית לדרומונד האי : מי אשם, היהודי או המוסלם ? והוא מעביר לו תגובתו הרגשית של הסולטאן. כשנודעו פרטי האירוע הדבר הרגיז אותו, ונתן פקודה שכל הנוכחים במקום הירצחו של היהודי, בים אם הם דרי האזור או לא – ייאסרו, אבל לא היה ידוע מי האשמים.
כשנודע ליהודים שידם הייתה במעל, חיפשו דרך להתפייסות, האסירים שוחררו ומושל פאס פוטר. הוסכם על פיצוי למשפחת ההרוג היהודי, לשביעות רצון המשפחה. אבל באשר למוסלם ההרוג, הנושא נשאר פתוח.
מכאן התבקש דרומונד האי להסיק שהיהודים מוגנים על ידי הסולטאן, למרות " מעשיהם השליליים ". טעתה הוא עובר לתיאור מסולף ואידילי של חיי היהודים, תוך הטפת מוסר. נצטט כמה משפטים :
לו היהו מתנהגים כראוי, לא היו מביאים על עצמם צרה זו. מדוע לא קרה כדבר הזה בזמנו של הסולטאן הקודם ? לא נעשה עוול ליהודים, לא הותקפו ואף אחד מהם לא נהרג. יש לראות את ההתנהגות החיובית של שכניהם המוסלמים.
מספר היהודים רק עשירים מהמוסלמים, ולמרות זאת רק יהודי אחד נהרג כנקמה על הריגת מוסלם על ידם. מוטב שהיהודים יראו את אללאה ויתנהגו כראוי, ישמרו על גבולותיהם, ואל יבואו בטענות בלתי מוצדקות כלפי המוסלמים.
הוא מתייחס להצעתו של דרומונד האי בסעיף הרביעי, שהסולטאן יורה למושלים שעליהם לפעול למניעת התנכלות ביהודים. לדבריו, הדבר כבר בוצע לגבי חילק מהמושלים, והסולטאן ימשיל לכתוב לאחרים.
הוא מסיים באומרו שדרומונד האי הממלא תפקידו במרוקו שנים רבות, יודע מה מצב היהודים בעבר ומהו עתה, וכי הסולטאן לא ירשה שתיעשה עוולה למישהו, וביחוד לא ליהודים, החוק מחייב שלא ייעשה להם עוול, והעוברים על חוק זה – ייענשו.
תולדות יהדות מרוקו – ח.ז.הירשברג-חוכרי מבשלות הסוכר.
חוכרי מבשלות הסוכר.
ככל שאפשר ללמוד מן המסמכים מסתבר, כי בתקופה זו האנגלים הם שהתחילו לקיים קשרים קבועים עם מרוקו. מטבע הזהב המרוקאני היה מבוקש ביותר באנגליה עקב המסחר שהתנהל עם מרוקו באמצעות יהודים.
הסוכר המיובא לאנגליה, שרבו עליו הקופצים, היה תוצרת המיבשלות המרוקאניות, שהיו מחוכרות ליהודים. כללו של דבר : כל תוצרת שהובאה למרוקו מאנגליה, כגון אריגים ובגדים, וכן חומרי גלם, נחושת, עורות ושלחים, עץ הבּקס, וצרכי מזון, סוכר, שיוצאו לאנגליה, עברו ידי יהודים.
בעבור הסחורות שהשריפים היו רוכשים לצורכיהם המדיניים, במידה שלא נעשו העסקות בסחר חליפין, לא היו משלמים לעולם במזומנים, אלא בשטרי חילפין, שהיו משוכים על שם יהודים, תושבי הנידרלאנדים לפעמים.
כאמור היה בפעולות אלה גם צד מדיני. היהודים חוכרי מיבשלות הסוכר נאלצו להסתבך בעסקות מפוקפקות שונות ולשלם 2.5% – 3% לחודש ריבית למלווים, כדי לצאת ידי חובתם הן כלפי השריף והן כלפי הסוחרים האנגליים.
וכשנכנסו לעסקים אלה סוחרים אנגליים שאינם מהוגנים קרו בקרב היהודים מקרים של פשיטות רגל חמורות, שגרמו נזקים רבים לסוחרים אנגליים אחרים. בכל הדו"חות על המשברים אף פעם אינה נשמעת האשמה כלפי היהודים, קרבנות התככים והמדיניות של אחמד, שהיה נותן הוראות למי שי למסור את הסוכר.
דרך משל : פקודתו משנת 1587, לשני הד'מי דאוד בן אבראהים ואבראהים ברטל בעניין זה. בין בעלי ההשפעה בחצר השריף אחמד אל מנצור במראכש בולט השייך יעקב רותי ; בהגיע שגריר אנגליה באפריל 1590 הוא מתקבל על ידיו.
גם ידיעות אחרות מאשרות את חשיבותו. אין ספר כי יעקב הוא נצר המשפחה שישבה בפאס. כנהגו בימים ההם נעזר יעקב בבני משפחתו, הפעם על ידי חתנו משה לוי.
שגרירים וסוכנים.
החל מראשית המאה השבע עשרה הולך ורב מספרם של יהודים המועסקים על ידי השריפים בני סעד, הן בפנים הארץ והן בתפקידים מחוץ למדינה. ייתכן שאחדים מבניהם היו יושמי התוכניות השונות, ועל כל פנים היו מבצעהין.
תואריהם : שגרירים, סוכנים דיפלומאטיים, מיופי כוח השלטונות, תורגמיני החצר וכדומה, עלולים לעורר את הרושם כאילו היה מעמדם מכובד ביותר בעיני שולחיהם והם זכו לאמונם המלא. אולם ניווכח לדעת, כי היה בתוארים אלה הרבה מאחיזת עיניים כלפי חוץ .
כלפי המדינות שאליהן נשלחו סוכנים אלה, ואדוניהם בזו להם בלבם, ואף באיגרותיהם הרשמיות כינו אותם ד'מי, כלומר איש החסות ( היהודי ) , אף על פי כן שימשה השפעתם של יהודים אלה ושל הנוצרים שהתאסלמו עילה לקנאי הדת המוסלמים המורא ביטים להתקומם נגד השריפים הסעדים.
לכאורה הייתה טובת הנאה מרובה לסוכנים היהודים במילוי תפקידיהם בארץ ובחוץ לארץ מן העסקים המסחריים שהיו מעורבים בהם, או מן המתנות שהיו מקבלים. אולם גם בנידון זה תלמדנו ראיה יותר חודרת, כי באמת היו הם רק כלי בידי אדוניהם, שהיו מנצלים את ידיעותיהם וכישרונותיהם לטובת עצמם, על פי רוב בלי הכרת טובה.
גם אם נקבל את הדעות השליליות ביותר שהושמעו במקורות של אחדים מסוכנים אלה, יתברר כי אף הרמאים שבתוכם היו רמאים מרומים. מכל מקום, בשל הקשר ההדוק בין פעילותם לעסקיהם המנהליים והמסחריים נצטרך לטפל בהם לפעמים כאחד – וזאת כדי למנוע כפילות.
בראשית שלטונו של זיידאן נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר : אברהם בן וואעיש ויהודה לוי, שהם סוחרי המלך. אברהם הוא גם הממונה על גביית המעשר ונודעה לו השפעה רבה על זיידאן מאז שנת 1603.
הסוכן הנידרלאנדי במרוקו, מתאונן בשנת 1608 לפני שולחיו, אסיפת המעמדות, כי אברהם רוקם מזימות נגדו, מאחר שהוא גוי, אינו נותן לו להרוויח, וגם מפני שהוא חושש להתחרותו. הנידרלאנדי ניסה לקנות את לבו של אברהם על ידי מתנות שהיה מעניק לו.
גם סוחרים נוצריים אחרים התאוננו על אברהם, מפני שניסה לדוחקם ולתפוס בשביל עצמו ומשפחתו את כל מסחר הארץ. בשנת 1617 שולח הוא מטעם השריף סחורות שונות, סוכר ועורות, אל סוכני זיידאן המצויים בארצות השפלה, משה לוי וישראל בן שלוחה.
אלה נקראים בכתב ההמלצה ששיגר זיידאן אל מוריס הנסיך מנאסוֹי " עבדי חצרנו היהודים ". דרך אגב נודע לנו, כי יהודה לוי קנה סחורות מאת שודד ים נידרלאנדי ונתן מפרעה עד לחשבון. אולם ספינתו של זה נתפסה על ידי אוניה של צי המלחמה הנידרלאנדי עד שלא נמסרה הסחורה.
רב החובל סירב להחזיר את המפרעה או לתת את בתמורה בסחורה והוליך את כל השלל אל נידרלאנד. יהודה לוי טוען, שפעל בתור סוכן זיידאן, ולכן יש להחזיר את הכסף לשני הסוכנים הנמצאים עתה בנידרלאנד.
ולכן פונים משה לוי וישראל שלוחה אל אסיפת המעמדות בספטמבר 1617 ודורשים להחזיר את הכסף שהוחרם. לפי ידיעות משנות 1623 – 1624 היה יהודה לוי חוכר מסים בסאפי.
אברהם בו וואעיש נזכר לראשונה בשנת 1603 כיועצו של בופארס. כאשר בופארס נאלץ לברוח מפני בן אחיו בשנת 1606 הייתה עם נשיו החשובות גם אשתו של בן וואעיש, סוחר המלך.
AMSELLEM .Une histoire de familles-J.Tol
AMSELLEM
Nom patronymique arabe sans doute de la même racine que le mot islam qui signifie la soumission à Dieu, le sens serait alors le soumis à la volonté divine, le croyant, ou encore le pacifique, celui qui aime le salam, la paix. Ce patronyme typiquement juif était porté comme prénom par les Musulmans sous la forme de Mussalam avec pour sens: acquis, admis, sauvé. Autre explication plus tardive et moins convaincante: déformation de l'hébreu "am shalem" qui signifie peuple parfait ou peuple uni, formule désignant dans la tradition le peuple d'Israël. C'est en tout cas sous cette forme que des membres de cette famille ont hébraïsé leur nom en arrivant en Israël. Autre explication proposée par le rabbin Eisenbeth, ethnique du douar du même nom près de Mazagan. Le nom est ancien, attesté au Maroc dès le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels de l'époque. Autre orthographe: Amsalem. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté dans toutes les régions du Maroc (en particulier dans l'ancien Maroc espagnol, Tétouan, Larache, Tanger mais aussi dans le Tafilalet, à Fès, Midelt, Oujda. Marrakech et Casablanca) et en Algérie (Oran, Tlemcen, Aïn, Temouchent, Mascara, Médéa, Mostaganem, Miliana, Relizane, Aïn-Beida).
- AHARON AMSELLEM
Rabbin à Tanger, un des signataires de la Haskama (accord) de 1795, par laquelle la communauté de Tanger se détacha de la juridiction de la communauté de Tétouan et proclama son indépendance.
- SHELOMO AMSELLEM
Saint dont on ignore la biographie. Sa tombe, à Midel, dans le Moyen-Atlas marocain, était un lieu de pèlerinage local.
- TSEMAH AMSELLEM
Grand rabbin de Relizane, célèbre dans toute l'Algérie à la fin du siècle dernier et au début du XXème siècle.
ABRAHAM et YOSSEF AMSELLEM
Notables et dirigeants de la communauté de Larache dans les années vingt, au Maroc espagnol, surnommés en espagnol, en raison de leur richesse, Oulad Plata (les fils de l'argent).
MAKHLOUF (1837-1927): AMSELLEM
Fils de Itshak, sans doute le dernier des alchimistes juifs au Maroc. Né à Oran dans une famille pauvre, il s'installa avec sa famille à Fès. Il dût quitter sa ville d'adoption pour s'installer à Tanger à la suite de démêlés avec des Musulmans. Autodidacte de génie, il avait appris l'arabe et s'était pris de passion pour l'alchimie, étudiant tous les classiques arabes dans ce domaine, y ajoutant la contribution des kabbalistes juifs. Sa réputation devint telle que le sultan Moulay Hassan le prit à son service en 1887 et lui installa dans son palais un laboratoire perfectionné avec des instruments importés spécialement de Londres par son correspondant Moses Afrait. Mais, a la mort du souverain, son successeur, Moulay Abdel Aziz, ferma le laboratoire et en détruisit le matériel. Makhlouf se convertit alors avec succès dans la médecine et la fabrication de médicaments. A la suite de la perte de ses instruments de travail lors du sac du mellah de Fès en 1912, il tenta de revenir à ses projets d'alchimie, mais dut y renoncer faute de moyens pour acquérir le matériel nécessaire. Il tenta en vain de convaincre le premier Résident Général français, le maréchal Lyautey, de prendre la relève du sultan comme mécène pour financer ses projets d'alchimie. Celui-ci parut intéressé au projet et accorda même une préface au livre qu'il devait publier, mais son texte a été perdu. En 1923, il décida de terminer ses jours en Terre Sainte et s'installa à Jérusalem. Son bref passage à Tunis, en route pour Jérusalem, attira l'attention de la presse juive locale. Il fut notamment reçu par le grand rabbin Moché Sitruk qui lui accorda une préface-recommandation à son ouvrage. Arrivé à Jérusalem, il chercha vainement à intéresser le Président de l'Organisation Sioniste Mondiale, H ai m Weizman, en tant que chimiste, à ses recherches. Il entreprit alors de faire imprimer son premier ouvrage de Kabbale- alchimie, dont il avait emporté le manuscrit du Maroc avec la préface de Lyautey. Mais l'impression fut interrompue par sa mort. Elle ne fut reprise et achevée que plus d'un demi-siècle plus tard par son fils Albert, de Washington ,qui confia ce soin à rabbi David Ovadia. Le premier tome du livre parut en 1978, sous le titre ésotérique de "Tapouhé zahav bemichkélot kessef (pommes d'or dans une balance d'argent), avec des préfaces du grand rabbin de Palestine, le rav Kook, du grand rabbin du Maroc Raphaël Encaoua, des grands rabbins de Fès, Casablanca, Mogador, le Caire et d'éminents kabbalistes de Terre Sainte qui lui vouaient une grande admiration. Le second tome parut en 1992. Ses autres traités d'alchimie n'ont pas encore été publiés à ce jour. Un chercheur de :'université de Strasbourg, M. Fenton, vient Je lui consacrer une étude approfondie, parue en hébreu dans la revue de l'Institut Ben Zvi, "Péamim" et en français dans les annales du colloque de Paris "relations udéo-musulmanes au Maroc. Perceptions et réalités", organisée en 1995 par le Centre de Recherches du Judaïsme Marocain, le CRJM, fondé par Robert Assaraf.
ALBERT (1913-1996):
Fils de Makhlouf, un des pionniers de l'immigration des Juifs marocains aux Etats-Unis. Après la mort le son père, il s'installa à Washington en 1928 et y fonda un salon de coiffure, puis _ne école de formation de coiffeurs de rrestige. 11 fit venir sa famille du Maroc et ^ia de nombreux originaires du Maroc à migrer en Amérique et à s'intégrer dans la branche de la coiffure. Un des fondateurs ie la nouvelle synagogue sépharade de Washington, Maguen David.
WILLIAM:
Militant communautaire à AIger, fondateur en 1930 de la revue "Kol Aviv", La Voix du Printemps, organe du foyer de la jeunesse et de la culture juive. Engagé dans les Forces Françaises Libres.
AMRAM:
- Médecin, né à Larache et installé à Tanger où il fut directeur de l'hôpital juif portant le nom de Haïm Benchimol. Il fut, dans les annees 1950, ub-n des plus celebres chirurgiens et neurologues d'Afrique du Nord
YAHYÂ:
Président du Consitoire de Tîemcen jusqu'à sa mort en 1961.
ABRAHAM A M SELLE M-B EN- MAMAN:
Président de la communauté de Larache au début des années 1960.
- SHELOMO: Rabbin né à Midelt. 11 publia après sa alya un ouvrage de commentaires sur les Psaumes "Béné Shélomo" (Jérusalem, 1964).
NISSIM ELYAD.
Avocat et homme politique israélien, descendant d'une famille originaire du Maroc, installée à Tibériade au milieu du siècle dernier. Après avoir longuement exercé comme avocat à Tibériade, il se lança au milieu des années 1950 dans la politique, dans le cadre du Parti Progressiste, un petit parti fondé par ies immigrants originaires d'Allemagne. Après s'être unifié avec le Parti Libéral, le Parti Progressiste s'en sépara à nouveau pour former les Libéraux Indépendants. Chargé du département arabe du parti, il entra à la Knesset en 1968 comme son représentant. Réélu en 1973, il quitta la Knesset en 1977 avec la disparition électorale de son parti.
ADI AMSHALEM:
Syndicaliste et homme politique israélien, originaire de la zone espagnole du Maroc. Ancien maire-adjoint d'Ashdod sur la liste du Parti National Religieux, qu'il quitta pour adhérer au parti sépharade Tami fondé par Aharon Abehséra. Un des fondateurs de l'Union des originaires du Maroc en Israël (Brit). Il a rempli diverses missions en France à la demande du Département de la Alya de l'Agence Juive.
ARMAND:
Expert-comptable et militant sioniste, originaire du Maroc. Il préside la Fédération Sépharade de France depuis plusieurs années. Conseiller du Président du Consistoire de Paris.
AMNON LIN:
Economiste et avocat israélien, descendant d'une famille originaire de Sefrou. Ancien Directeur de la Compagnie Israélienne d'Electricité et ancien député du Parti Libéral à la Knesset, où il fut président de la Commission des Lois jusqu'en 1988.
ARMAND:
Homme d'affaires à Paris. Un des fondateurs et des animateurs de l'association des anciens d'Oujda en France.
HENRY:
Président de la communauté d'Oujda dans les années soixante-dix.
WALTER:
Fils de Félix Amsallem, agriculteur. Phramacien et homme politique français né à Miliana en 1931. Installé en France après l'indépendance de l'Algérie, il est le maire de la ville de Beauvais depuis 1977.
AMSALLEM ou AMSALAM ou AMSALEM : il est construit sur la racine consonantique arabe s.l.m. (paix) précédé du mot hébreu ‘am (peuple) : peuple de la paix. Cependant ‘am peut être le préfixe arabe ‘am, le nom prend le sens de soumis.
Les evenements de Demnat
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Et pourtant : dans son ouvrage Reconnaissance au Maroc publié en 1883, le Vicomte Charles de Foucauld affirmait : « Demnat et Sefrou sont les deux endroits du Maroc où les Juifs sont les plus heureux…» Un lettré de la ville Mohamed Al-Ghujdami affirmait : « Les Juifs étaient, avant les bouleversements de la deuxième moitié du XXe siècle, mêlés aux Musulmans comme l'eau est mêlée au vin. » Que s'était-il donc passé?
Du temps du caïd Ali Demnati, les relations étaient excellentes. Son fils Jilali qui hérita de sa fonction était le plus gros commerçant de la région abusa de ses prérogatives, comme le montre la succession des événements suivants : En 1864, les notables de la ville demandèrent au sultan que les maisons des Juifs soient éloignées du cours d'eau alimentant la mosquée. L'année suivante, l'entrepôt de marchandise d'un commerçant juif de Mogador fut mis à feu. Les cordonniers juifs se plaignirent au sultan de ce que les cordonniers musulmans les boycottaient. A son retour d'audience, la délégation juive ne put revenir dans la ville dont l'entrée avait été bloquée par le frère de Jilali, ce qui contraignit la délégation à aller retrouver le sultan. En 1879, les Juifs de Demnat demandèrent au sultan d'instituer un tour de garde pour les protéger. La méfiance s'installa entre les communautés jusqu'à ce qu'il soit jugé nécessaire de déménager les Juifs au Mellah. Le caïd Jilali finit assassiné par un religieux musulman qui avait été emprisonné et bastonné et auquel il avait confisqué son lopin de terre. Selon Al- Ghujdami, le nouveau cheikh se tint personnellement devant la porte du Mellah pour empêcher les pillards d'y pénétrer.
On pourrait conclure de cet épisode que des mesures répressives envers les non-Musulmans pouvaient être invoquées au nom de l'islam pour pratiquer l'injustice et semer la discorde. Le bouc émissaire était tout désigné.
TÉMOIGNAGES DE L'ALLIANCE ISRAÉLITE UNIVERSELLE
Historiquement, l'Alliance intervint pour défendre les abus contre les Juifs
L'implication des écoles de l'Alliance confronta ses dirigeants à la dure réalité des injustices subies par les Juifs et l'Alliance. Ces derniers se portèrent à la défense des droits des minorités juives brimées bien avant l'avènement du Protectorat en 1912. Dans les faits, la présence de l'Alliance au Maroc remonte à 1862, date d'ouverture d'une première école à Tétouan. La mission éducatrice de l'Alliance visait à faire accéder à la culture française et à la modernité les communautés juives tout en combattant pour l'égalité des droits des minorités. Le réseau scolaire rayonna graduellement sur la quasi totalité du territoire marocain, en commençant par les grandes localités telles Tanger (1864), Mogador et Safi (1866), Larache (1873), Elksar (1879), Fès (1883), Casablanca (1897), Rabat, Mazagan, Meknès, Marrakech, Azemmour et Salé (de 1901 à 1912), puis dans des plus petites localités telles Ouezzane (1926), Ber- Rechid, Settat, Beni Mellal, Boujad (1927), Midelt (1928), Ben-Ahmed, Taroudant (1929), Demnat (1932), Kasba-Tadla (1933), Tiznit (1934), Oued-Zem, Agadir (1935), Taourirt etc. Le réseau qui comptait 5 240 étudiants en 1912, finira par en atteindre 32 000 étudiants en 1959.
L'Alliance intervint plusieurs fois en faveur des Juifs du Maroc. Dans son ouvrage L'Alliance Israélite Universelle et la renaissance juive contemporaine, André Chouraqui écrivit : « Année après année, Paris écoutait les douloureux échos des actes de cruauté qui se commettaient dans l'Empire du sultan : captifs torturés, jeunes filles enlevées, jeunes gens convertis de force, mellahs pillés, Juifs condamnés à abandonner leur résidence. » Les puissances européennes furent saisies de la nature de ces sévices afin qu'elles entreprennent des démarches diplomatiques nécessaires auprès du sultan. Ainsi, la communauté internationale qui s'émut de la situation des Juifs de Tétouan du temps de la guerre maroco-espagnole, manifesta ses préoccupations dans une note intitulée : Opinion collective des représentants des puissances étrangères au Maroc sur une mesure adoptée par le gouverneur de Tétouan vis-à- vis de certaines notabilités israélites de la ville. Conseils et vœux communiqués à ce sujet à Sidi Barguash, Ministre des Affaires étrangères du sultan.» De même, l'Alliance révéla au grand jour les injustices subies par les minorités juives du Maroc, tout comme dans le cas de Demnat.
הסיפור העממי על הרמב"ם-יצחק אבישור
- המגבשים הספרותיים: סיפורים בודדים ומחזורי סיפורים על הרמב״ם
בקורפוס הסיפורים על הרמב״ם שרוכז להכנת הספר הזה ניתן להבחין בשני דפוסים ספרותיים: סיפור בודד ומחזור סיפורים. בכל המחקרים שנושאם הסיפור העממי על הרמב״ם לא אוזכרו מחזורי סיפורים עליו. במחקר האחרון על נושא זה אף צוין שאין שום קובץ מסורתי המאגד את הסיפורים סביב הביוגרפיה של הרמב״ם למחזור סיפורי שבח, בהשוואה למה שנעשה בסיפורי האר״י והבעש״ט.
מחזורי סיפורים המנסים להקיף את כל קורות חיי הרמב׳׳ם, או תקופה בחייו, נתחברו בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה בערבית יהודית והם מתפרסמים כאן לראשונה מכתבי־יד ומדפוסים ישנים. גם אם מצאנו שבחים לדמות בסיפורים בודדים, הרי רק מחזורי הסיפורים שייכים לספרות השבחים המובהקת.
יצוין, שמעשה מרכבה של מחזור סיפורים אינו עממי ולא מחבר אנונימי עשאו, אלא זה חיבור ספרותי מעשה ידי סופר המלכד ומאחד סיפורים בודדים סביב דמות למסכת אחת, אם על פי עיקרון כרונולוגי (קורות חייו של האיש מלידתו ועד פטירתו) ואם על פי עיקרון תמטי (תקופה או נושא בחיי הדמות). ״ביוגרפיות״ ראשונות על הרמב״ם החלו להיכתב בידי כותבי קורות ישראל במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, כך עשו גדליה אבן יחיה בספרו ״שלשלת הקבלה״, ר׳ יוסף סמברי בספרו ״דברי יוסף״ ואבן וירגה בספרו ״שבט יהודה״. ״ביוגרפיות״ אלה אינן מחזורי סיפורים אלא ליקוטים, שמעורבים בהם סיפורים מזה, ידיעות היסטוריות על פועלו של הרמב״ם ובמיוחד על מפעלו התורני מזה, ולא ניתן להפריד ביניהם בקלות. לצד ״ביוגרפיות״ אלה שנדפסו בראשית הדפום העברי, ושבו ונדפסו גם לאחר מכן, הילכו ״ביוגרפיות״ שונות בכתבי־יד; שתיים מהן הדפיס נויבאואר בסוף המאה התשע־עשרה. שתי ״ביוגרפיות״ אלה שונות במקצת מהקודמות: הסיפור העממי שולט בהן, והידיעות ההיסטוריות מועטות.
ביוגרפיות על הרמב״ם שכולן על טהרת הסיפור העממי נכתבו, עד כמה שידוע לי, רק בערבית יהודית. אמנם נדפס בשנות השישים של המאה העשרים מחזור סיפורים על הרמב״ם מתוך כתב־יד עברי הכולל שמונה סיפורים על הרמב״ם, אך הוא רחוק מלהיות ביוגרפיה, כיוון שיש בו רק אנקדוטות קצרות על תקופה אחת בחייו של הרמב״ם, תקופת פעילותו כרופא וכמנהיג. ביוגרפיה סיפורית המלכדת את הסיפורים והאגדות על קורות חייו של הרמב״ם מלידתו ועד לפטירתו וקבורתו איתרתי לעת עתה רק בערבית יהודית מקרב שתי קהילות, מטריפולי ומעיראק. מחזור סיפורים המתקרב לביוגרפיה סיפורית מלאה מצאתי בקהילת יהודי מצרים, אך הביוגרפיה אינה שלמה, כי מחזור הסיפורים מתחיל אמנם בלידתו של הרמב״ם, אך אינו מסתיים בפטירתו ובקבורתו.
כמעט שאין זיקה ספרותית ישירה בין ארבעת מחזורי הסיפורים הללו, ולא ממקור אחד הם יצאו. אמנם יש סיפורים מקבילים אחדים במחזורים אלה, אך הם שונים בנוסחם, ורבים הסיפורים שאין להם מקבילות. נראה לנו, שארבעת המחזורים השונים הם ניסיונות מקוריים לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם בקהילות יהודי המזרח וצפון־אפריקה.
א. מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים
בכתב־יד פריס 583, שנכתב בשנת 1840, נמצא אחרי מדרש ר׳ דוד הנגיד על פרקי אבות קובץ סיפורים הפותח בשלושה סיפורים על ר׳ אברהם אבן עזרא ואחריהם מחזור סיפורים על הרמב״ם (עמי 155-148).
מחזור סיפורים זה בא בכתב־היד כסיפור אחד על הרמב״ם, בלא הפרדה בין סיפור וסיפור, כדרך כל הקבצים על הרמב״ם הכתובים ערבית יהודית. במחזור זה יש ניסיון לחבר ביוגרפיה סיפורית על הרמב״ם, או מחזור סיפורים מעין ״שבחי הרמב״ם״, אבל אין זו ביוגרפיה שלמה, לפי שאין המחזור מסתיים בפטירתו וקבורתו. לפיכך מחזור זה תופס עמדת ביניים בין מחזור סיפורים ביוגרפי שלם על הרמב״ם (כדוגמת המחזורים מעיראק ומטריפולי). ובין מחזור סיפורים על תקופה אחת או עניין אחד בחייו של הרמב״ם (כדוגמת מחזורי הסיפורים בערבית יהודית מאלג׳יר, מג׳רבה ומתימן ושני מחזורי סיפורים בעברית). על פי מקבילות לסיפורי הרמב״ם שנתפרסמו ולפי סיפורים בודדים על הרמב״ם הפרדתי את מחזור הסיפורים המצרי לתשעה סיפורים שניתן לחלקם לשני גושים: סיפורים 4-1 — על לידתו וילדותו של הרמב״ם עד שובו לבית אביו: סיפורים 9-5 — על הרמב״ם בחצר המלך.
בהבדל ממחזורי סיפורים אחרים שיש בהם שילוב סיפורים ועריכתם למחזור ניתן לומר על בעל כתב־יד זה, שהוא עיבד עיבוד יסודי את הסיפורים על הרמב״ם. הוא השתמש בסיפורים שמצא בכתב ובסיפורים ששמע, ויצר מהם סיפור רצוף. מעטים הסיפורים הכתובים בחן וברגש כמו מחזור סיפורים זה, שנכתב בקהילה היהודית במצרים, מקום פועלו של הרמב״ם.
Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka
La population juive, qui vieillit et qui s'use, place son espérance dans ses jeunes. J'ai entre les mains l'avenir et la relève de cette ancienne communauté, à laquelle j'accorde ma sollicitude et ma compréhension. Je me dois d'ajouter que les parents me facilitent la tâche. Ils recommandent aux enfants de bien se tenir en classe, d'être attentifs et d'apprendre les leçons. Les élèves sont assidus aux cours. Aucune fugue, aucune absence non justifiée. Tout au long de mon séjour à Akka, je n'ai eu à déplorer aucun incident ni à l'intérieur de l'école ni à l'extérieur. Dans mes contacts avec tous, je me montre discret, ne me mêlant jamais de leurs affaires privées ou de la marche interne de la communauté. Tout le monde sait ce que je fais en classe. Chaque mois, les élèves font des progrès. Je n'ai pas eu le temps de remarquer que la matinée a passé rapidement, dans la bonne humeur et la décontraction. Les élèves ont repris confiance en eux, rassurés de voir que je tiens compte de leur personnalité, de leur mentalité et du contexte où ils vivent.
C'est l'heure du déjeuner. Au réfectoire tout est fin prêt pour accueillir les élèves autour d'un bon couscous préparé, pour cette heureuse reprise de l'école, d'après la recette du mâ'rouf, en signe de bon augure et de mazal tov. La bonne odeur du couscous se répand à la ronde. Un vieil homme, alléché par le fumet délicat de la cuisine, se présente à la porte de l'école. Il tient un mouchoir dans sa main. Je le remplis de viande et de semoule. Il me remercie et m'invite à venir voir son jardin et ses palmiers. C'est un voisin. C'est comme ça que j'ai fait la connaissance du tonitruant Mbark.
J'ai retrouvé mes élèves l'après-midi et j'ai examiné avec eux les livres et les cahiers, en remettant à chacun les fournitures scolaires dont il a besoin. J'ai esquissé le programme des prochaines semaines, y ajoutant un peu d'instruction civique, de gymnastique, de chant, de dessin et, chose importante et nouvelle pour eux, des sorties de découverte dans la nature. Il me restait à programmer les cours d'hébreu et à trouver un maître d'arabe classique, dont l'enseignement est obligatoire depuis l'Indépendance du Maroc.
Le vendredi après l'office, le cheikh Yitzhak m'entraîne chez lui pour le premier repas du shabbat. Nous pénétrons dans sa demeure par un corridor en chicane, qui aboutit à une grande cour entourée de nombreuses pièces. Une petite table basse est dressée sous la voûte céleste contre l'une des colonnes, qui soutiennent la galerie du premier étage. Nous sommes tous les deux à partager le repas. Le shabbat matin, la prière se déroula avec plus de solennité qu'à l'accoutumée, en présence d'une foule de fidèles venus faire ma connaissance. Rabbi Moshé dirigea l'office d'une voix douce et mélodieuse, en chantant des poèmes de circonstance. Après la lecture de la Tora, il prononça des paroles de bienvenue et de succès en mon honneur, le tout émaillé de citations bibliques et talmudiques.
Après la sieste, Raphaël m'accompagne chez son cousin Moshé. Il habite le village de Taourirt qui prolonge Tagadirt. Moshé habite avec sa femme et ses filles, les deux mignonnes nouvellement arrivées à l'école, dans une maison confortablement meublée. Moshé est grand de taille. Il porte l'habit européen, une montre à son bras et une grosse bague au doigt. Il travaille avec les neveux du cheikh Yitzhak, qui exploitent une carrière sur la route de Tindouf. Il passe la semaine à Goulimine et il revient chez lui pour shabbat. Nous nous installons sur le toit de la maison. Nous dégustons des fruits cueillis la veille dans son verger confié à un métayer, khamas. Du haut de ce toit, la vue sur l'oasis est grandiose. D'un côté, la chaîne du Bani frappe par la ligne continue de ses falaises de granit, s'étirant de Tiznit sur plusieurs centaines de kilomètres, avec la même composition et la même couleur, entrecoupées de gorges à Akka et à Tata. De l'autre côté, des milliers de palmiers à perte de vue jusqu'au lit de l'oued Dra. Au-delà de l'horizon, l'on peut deviner dans le lointain les hamadas du sud algérien et, avec un peu plus d'imagination, la dune des ergs.
Trois semaines après mon arrivée à Akka, la terre a tremblé à Agadir e lundi 29 février 1960 à 23 heures. J'apprendrai plus tard la disparition des membres de ma famille, à l'exception d'un seul rescapé.
Peu de temps après, la nature se pare de ses habits de printemps. Le rossignol chante et la tourterelle annonce l'arrivée de Pessah, tirant le mellah de son engourdissement hivernal. Les préparatifs commencent. Les femmes nettoient le four commun, préparent les fagots de bois et remplissent les jarres d'eau fraîche. Les hommes sortent les instruments nécessaires à la fabrication de la matsa
Monsieur Elias Harrus, Délégué-adjoint de l'Alliance et Inspecteur des écoles, est venu me voir à Akka. Il m'apprend comment répondre aux questionnaires administratifs, établir des devis et remplir des bons de commande. Je lui fais part d'un projet de réaménagement des locaux, afín de les rendre plus gais et aérés, en élargissant les fenêtres existantes et en ouvrant d'autres, de peindre les murs intérieurs et de créer un espace de verdure dans la cour. Il me donne son accord et il me dit qu'il est satisfait de ce que je fais pour les élèves et leurs parents. Pour la prochaine inspection il m'invite à le rencontrer à Tiznit, ayant une totale confiance en moi. Akka est un point reculé. Ses tournées dans le Sud marocain sont longues et fatigantes
La fin de l'année scolaire approche. Ahmed, maître d'arabe classique, m'offre des paniers et des présentoirs faits en feuilles de palmier, par sa mère et son épouse spécialement pour moi.
J'ai invité les grands élèves de l'école à venir me rejoindre à Mogador à la colonie de vacances de Marrakech pour un séjour gratuit de trois semaines, avec l'accord du directeur David Dayan, ami de longue date. Il vient de me confier le poste de surveillant général de la colonie. Ainsi, ils pourront rencontrer des enfants de leur âge et connaître les jeux et les joies de la plage. Un seul garçon de l'école se présenta à la colonie. Au bout de quinze jours, il a voulu retourner chez lui.
קסידה על ר׳ דוד הלוי דראע-תרגום לעברית
קסידה זו הוקלטה בערבית מפי המחבר ר׳ דוד אוחיון, המכונה בן־זואה, ב־17.3.74. היא נכתבה לרגל
הנס שקרה בהילולה של הקדוש בשעה שגג התמוטט ולא נפגעו האנשים הרבים שעמדו עליו. ראה
סיפורים מס׳ 3.132 ו־16.132.
תרגום:
בואו והאזינו למאורע זה שקרה לי
לי ולהמון
כאשר ספר תורה היה בידי
יום שני בערב
אז קרה מאורע זה
נפלתי אני והנגנים
הציל אותנו ר׳ דוד הלוי מאור עיני
יימחה זכר עמלק
שמעו אמרים אלה אמיתיים
אף אחד לא יצא (נפגע)
בזכות ר׳ דוד הלוי הצדיק
אלוהינו הציל אותנו
העביר [הילולה] ללא סכנה
אם קץ ימינו טרם הגיע
נפל הגג והאנשים עמדו
בשעה זו הציל אותנו אלוהינו
בשעת הסכנה
ה״אריה״ הציל אותנו
ושמו ר׳ דוד אדראע
זאת סיפרתי בפי
ולולא היה לי שם
דמי לא היה מתקרר
מאה ראשי כבש
אני משבח ומזכיר
—) ונזכיר
ר׳ דוד הלוי יפה התואר
כאשר נפל הגג וניצלו חייהם
ספר תורה הובילו עם פייטנים מרחוק
והשמחה היתה בלבבות
יום שני בשעת הערביים
כאשר נפלו העמודים
כמה אנשים נפלו
ואף אחד לא נפצע
שימו לב לדברים אלה
ובנם שעשה לנו החכם
בזכותו העולם עומד
כל השנה באים אנשים לבקרו
זכותו גדולה עד למאוד
ומי שיקרא לו מעולם לא יחשוש
ומי שבא אליו לא שב ריקם
בניין בית־הכנסת עתה נאה
אין בו פגם
ומי שאחראי היה השמש דוד אוחיון וכן יצחק אלמליח
ה׳ יברך אותו בבריאות
כמה אנשים נפלו
ואף אחד לא נפגע
נעשו לנו ניסים [גדולים]
כמה נפשות ניצלו
הוא גומר כל דבר
הוציאו לכבודו חמישה שוורים
ר׳ דוד הלוי השלים את הבקשה
כאשר באו דיינים מקזבלנקה
באו לשמוח ולערוך סעודה
לשמוח בבית־הכנסת החדש
והחכם הציל אותם מהגזרה הזו
החכם הראה לנו את זכותו
כדי שישראל יינצל
כל אחד דאג לאשתו
מה שהציל אותנו זה הקריאה אליו
בזכות זה הנאה
באים אנשים מכל הערים
גזירה זו היתה בר״ח חשוון
וגזירה זו התבטלה בר״ח חשוון
החכם הראה לנו את זכותו
כדי שישראל יינצל
כל אחד נפל בערמתו
ומה שהציל אותו זוהי הקריאה אליו
בפתח הקומה הראשונה עמדו
התחילו לעשות זגארית ולמחוא כפיים
אנשים מול בית־הכנסת נאספו
עד שנפלו מתוך החצר
והאנשים עוד סועדים
מאה אנשים היו ואולי יותר
זה עם תוף ובן-זוואה עם מצילתיים
נפלו בחדר והחיים נותרו
שימו לב
ר׳ דוד הלוי הקדים אותם
ובאמצע הבית עמד עד שהצילם
מן הגזירה שבאה אליהם
אלוהים ישיב אתכם בתשובה
וכן לתורה
ותבוא מיד הישועה
בזכות ר׳ דוד הלוי גדול הרופאים
כאשר האיש נפל
האשה כמעט יצאה מדעתה
כאשר ראתה בעלה תקוע
קסידה זו חוברה על ידי דוד
אוחיון ומשה אברגל
ה׳ יתן לכם אור בעיניים
אף אחד מכם לא יהיה עצוב
השמש הוא דוד אוחיון
קסידה זו מתוקה וטעימה
נכחו בה יהודי קזבלנקה
ומחירה [לירה] אחת
התורה אצלנו יקרה
חביבה ויקרה
הקריא להם ר׳ עקיבא
לתלמידים בישיבה
זכות הרב ר׳ עקיבא
זכותו תעמוד לנו
לנו ולישראל אחינו
הודו לה׳ כי טוב
הלכה העייפות ואני בא עייף
החולה שב בריא
זאת ראינו במו עינינו
זכות הרב חוני המעגל
ורבי עמרם בן־דיוואן
יציל ישראל מאויבים.
AMRAM-AMSATAT
AMRAM
Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom d'homme qui a pour sens littéral, peuple eleve exalté, et par extension, élevé du peuple, supérieur, de haute valeur. C'est dans la Bible le nom du père d'Aaron, Moïse et Miriam. Amram était le fils aîné de Kéhat Ben Levy et avait épousé sa tante, fille de Lévy, Yokhebet. "Ce sont là les familles lévitiques selon leur filiation. Amram choisit Jocabed, sa tante, pour épouse; elle lui enfanta Aaron et Moise. Les années de la vie de Amram: cent trente-sept ans". (L'Exode, 6, 19-20). Au XXeme siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Oran, Mostaganem, Constantine, Aïn-Béda, Bône), en Tunisie (Tunis) et au Maroc (Tétouan, Tanger), où il etait le plus fréquemment porté précédé de l'indice de filiation: Ben Amram – que nous etudierons séparément.
- R.YAACOB: Un des rabbins les plus marquants de la communauté de Constantine dans les premières années de l'occupation française au milieu du XIXème siècle.
RICA AMRAM-TEDGHI: Universitaire rançaise née au Maroc. Diplômée de l'Université de Haïfa, docteur en histoire de l'Université de Madrid. Elle enseigne actuellement la civilisation juive et la langue hébraïque à l'Université Nancy II. Auteur de l'ouvrage "Ceuta dans le monde chrétien", elle a publié de nombreux travaux sur les communautés juives en Espagne au Moyen Age, en particulier celle de Tolède.
AMSATAT
Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu de Masatat, ancien nom de l'oued Massa au sud du Maroc. Le rabbin Eisenbeth confirme l'origine berbère du nom, ajoutant qu'en kabyle, il signifie cuisse. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans les communautés berbérophones de l'Atlas marocain.
NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS
NOMS DES HABITANTS JUIFS DU MELLAH DE SALE AUTREFOIS.
Source: Cigalou Dafina.
Concernant le Mellah de Salé (prés de Rabat) antérieurement à 1930 voici les noms de rues/impasses ainsi que leurs habitants.
"RUE du MELLAH" :
-"Maison Rouah" de ROUAH Joseph et son épouse Solica ELMESHALI;
Cette maison était précedemment la propriété de la Communauté Israëlite de Salé;
-GHNASSIA Eliaou et son épouse MOLINA Julie.
– Maison "ENCAOUA" de ENCAOUA Mardoché et son épouse née Rena BENATAR.
– AMZALAG.
– Joseph ABENSOUR.
– Meklouf ENCAOUA.
-N° 47 : propriété(magasins et écuries) dénommée"SION" de HAYOT ben Léon Moklof Amran et son épouse née COHEN;
Dans le voisinage immédiat il y avait la Communauté représentée par le Grand Rabbin Raphaël ENCAOUA; également Isaac ASSARAF et HALIOUA.
"Impasse du Grand Rabbin" :
Une maison dénommée "Encaoua N°1" de Amran(Amram) ENCAOUA et son épouse SABBAH Hana;
Cette maison appartenait précedemment à Messod ENCAOUA le père d'Amran; Messod était l'oncle du Grand Rabbin Encaoua Raphaël;
Avant Messod Encaoua il y avait à cette adresse le Rabbin Joseph ELMALEH et sa cousine Dona,veuve du Rabbin Joseph TOLEDANO;
Dans le voisinage immédiat :
-Abraham SABBAH(commerçant de Rabat); -ABECASSIS; HALIOUA.
Rue ou Impasse(Derb) "BEN ZERIFA" :
Au N°12 : -BENISTY Salomon et son épouse PEREZ Hana; ancienne propriété de Ysaya AZOULAY et Raphaël ENCAOUA.
– ZAGOURY Menaïm et son épouse BENISTY Aïssa;
– Levy Cohen;
– Rabbi Moses AMSELEM;
"DERB EL CAÏD" :
au N°16 -Maison "Benisty" co-propriété entre d'une part les époux BENISTY Salomon(déja cités) et d'autre part les époux ZAGOURY Menaïm(déja cités);
Cette maison appartenait, précèdemment, à BENISTY Messod,père de Salomon, et Amran BOUNAN;
Dans le voisinage immédiat :
-(A) BECASSIS Elie;
– Judah LUSQUI.
"DERB SAMUEL COHEN" :
au N°4 -maison de BENISTY Salomon(succession de son père Messod);
Dans le voisinage immédiat :
– Abraham AZOULAY.
– Samuel COHEN;
– Samuel BENISTY.
"DERB ISAJAR"(Reki Isajar) :
—- Isaac Simon COHEN;
—- Abraham AZERRAF.
Liste des membres de la famille ENCAOUA (ANKAOUA,ANKAWA,INKAOUA,ENKAWA,ENCAWA)
Grand Rabbin de Salé Raphaël ben Mardoché ENCAOUA; ce grand rabbin a eu un pied à terre à Rabat au début du xxème siècle puisqu'il était copropriétaire impasse "CHEICK DAOUD".
Monsieur Raphaël ENCAOUA tenait parfois des réunions communes à Rabat au N°2 de l'impasse ZAGOURY(Mellah) avec le Grand Rabbin de Rabat Monsieur Yecotiel BERDUGO;
Rebbi Micaël ben Raphaël ENCAOUA(fils du grand rabbin de Salé);
Messod ENCAOUA(oncle de Raphaël?);
Amran(Amram) ben Messod ENCAOUA,marié à SABBAH Hanna;
Rebbi Mardoché ENCAOUA marié à Rena BENATAR;
Isaac ENCAOUA(ben Eliahou ben Jacob….à vérifier…);
Meklouf ENCAOUA.