עצירת הגשמים-דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
פוגרום בפאס
מן האסונות והגזירות שלא פסחו על יהודי מארוקו בכל הדורות היא מכת עצירת הגשמים, שבעקבותיה רעב ויוקר השערים. תופעה זו היתה כה קשה ושכיחה עד שרוב הכרוניקות מעמידים אותה בראש האסונות. העיר היתה כמעט חריבה. ההורים מעלימים עינם מילדיהם ונמלטים על נפשם. מחיר התבואה היה עולה פי כמה מערכו בימים שכתקנם, ורוב התושבים ככולם קצרה ידם לשאתן. לפיכך אתה מוצא שמדגימים את הגזירה בשיעור מחירה של תבואה, אבל לפעמים גם שלשמן, עדשים ותמרים וכיוצא בכך.
בזמנו שלר׳ שאול סירירו, בשנת שס״ד (1604), מתו ברעב אלף ומאתיים יהודים. שנתיים אחר־כך מתו יותר מאלפיים ומאתיים ויותר מחמש מאות יהודים השתמדו. הרעב בא, לדעתו, משום חטאיהם של ישראל ולכן במאורעות אלו כתב ר׳ שאול סירירו את תוכחותיו הגדולות.
ליהודים נוספה רעה על רעה. לדעת המוסלמים מפתחות הגשמים נמסרו ליהודים ובגלל חטאם נעצרים השמים. היהודים נתבעו, איפוא, להתפלל ולעשות כל שבכוחם שירדו גשמים. מקור נכבד נמצא בספרו שלר׳ שמואל יפה אשכנזי, ׳יפה קול׳, על שיר השירים רבה:
ואף אנו בעניותנו ורוב עונותינו מפורסם שה׳ קרוב לנו בקראינו אליו להורי׳ גשמים בעתם. ומעשי׳ בכל יום בארצות המערב בעת הצורך בתפלות ותחנות נעשות ע״י חכמי הדור ונעתר להם. וכהנה רבות ספרו לנו חדשים מקרו׳ באו מגלות ירושל׳ אשר בספרד ובצרפת.
הערת המחבר : המקורות המוסלמים בייחוד, תמצאם במאמרו של חיים הירשברג, מפתחות הגשמים, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנא יא – 1944, עמוד 46-54
חכמי הקהל היו מכריזים תעניות, מרבים בתפילה ובתחנונים של יום הכיפורים, קוראים תהילים, אומרים קינות ופסוקי המטר שבמקרא, ומשתטחים על קברי הצדיקים. בפאס היו פוקדים קבריהם של הרוגי שנת רכ״ה.
על הנהגת יהודי מארוקו בעצירות גשמים שהיו בימי ר׳ אברהם אזולאי ממראכיש, כותב תלמידו ר׳ שלום בוזאגלו:
ופעם א׳ היה עצירת גשמים והוציאו ספר תורה, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורינו לא נכון לעשות כן, והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס״ת. ואמר מורינו שלא יכניסו לבית הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר. ושבח לאל מיד נענו. והיה קדוש שמו ית׳ בעולם.
אכן, לא בכדי אמר ר׳ שאול סירירו(בשנת שע״א, 1611): ׳כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה׳. ועל מאורע שע״ג(1613) אמר שגלותם קשה היא מגלות מצרים ובבל. יותר ממאה שנה אחריו, בשנת ת"פ – 1720, אמר חכם אחד ממארוקו :
היהודים ישובי המערב, שלא ראו טובה מיום גלותם מבבל לאלו הארצות ובפרט מהתחלת האלף שעלינו…שאין יום שלא הייתה קללה חרב ודבר ורעב .
יהדות מרוקו שביעת הגזרות, הרדיפות והעינויים בא מועד גאולתה בעלותה כחומה למדינת ישראל ובעשותה בבנייתה.
ספר " דברי הימים של פאס , במכונה בערבית " אלתוואריך ", הוא אוסף של ליקוטים ורשימות היסטוריות לקורות היהודים בפאס. יש בו דברים בעסקי היחסים שבין השלטונות והקהלה היהודית, גזירות, שמדות, מגיפות, רעב, בצורות וכל מאורע, שרושמיו ראו בו מעשה השגחה.
הרשימות נכתבו בידי גדולי חכמי פאס, שהיו עדים למאורעות. מלקט הרשימות, רבי שמואל אבן דנאן הרביעי, נולד בשנת 1668, אסף את הרשימות שכתבו בני משפחתו, צירף אליהם כרוניקה של רבי שאול בר דוד סירירו ורשם גם את קורות זמנו. בראש הספר כתב :
ספר דברי הימים הנקרא אלתאווריך, לקטתיו מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה, הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל זצוקלה"ה, ומכתיבת מר אביו הרב המופלא ישראל סבא דמשפטים הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות זקני הרב המופלא גאון עזינו הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה זצוקלה"ה, ומכתיבות הרב במופלא הדיין המצוין כמוהר"ר שאול סירירו זצוק"ל.
מסורת הייתה בידי משפחת אבן דנאן לרשום את קרות זמנם. הגדיל לעשות רבי סעדיה אבן דנאן השני, שאסף ידיעות היסטוריות מעת התיישבות גולי ספרד בפאס ובואו של רבי סעדיה הראשון, אבי זקנו, לצפון אפריקה בשנת 1492.
רבי סעדיה השני ציווה לבניו להחזיק לבניו להחזיק במסורת זו. בנו, רבי שמואל השלישי, כתב בשנת 1576 : וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי, שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל יתברך. מגמה זו נזכרת גם בדבריהם שלשאר רושמי הזכרונות. רבי מימון השישי,למשל, כותב אף הוא " ולפני שהיה נס עצום רשמתיו ". גם רבי שמואל הרביעי אומר שדבריו נכתבו, לספר נפלאות יתברך, כיוצא בזה כתב רבי יצחק אסאבאג ברשימתו על מאורעות תפ"ח " וחסדי ה' נזכיר….ועשה עמנו הנס הגדול והגלוי…ואמרתי מצוה לפרסם מעשה ה' כי נורא הוא ".
כותבי הקורות ממשפחת אבן דנאן אין רשימותיהם ערוכות בצורת ספר, אלא רשמו כל מאורע בזמנו בדפים או בתוך קונטרסים שונים. מכל מקום זו הייתה צורת הרשימות בזמנו של מלקט. קטעים אחדים שלא היה ברור למי הם, המלקט קבע את מחברם על פי צורת הכתב בסיוע אחרים, ששם המחבר חתום עליהם. גם העובדה, שבכל קטע רושם כל מחבר את שמו, מעידה על דרך זו. גם המלקט נהג כך. על מאורע שקרה בשנת 1706 הוא כותב : " כתבתי זה ביום הנזכר בעצמו " והעתיקו אחר כך בספר בשנת 1724. לעומת זאת אנו מוצאים שמאורע אחד לא נרשם בזמנו אלא לאחר שנה. רבי שמואל אבן דנאן השלישי לא כתב דבר שקרה בשנת 1616 אלא בשנת ע"ז לפ"ק, שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב את כל העובר עלינו. הגיע לידינו קטע כזה מרבי שמואל בר מימון אבן דנאן, הכתוב על גבי עלה יחידי.
הרבה קטעים אבדו במשך הזמנים, על כן אין להתפלא, שמאורעות חשובים מאותן השנים, לא נזכרו בכרוניקות. בשער הראשון שנכתב על ידי רבי סעדיה השני לא נזכר דבר על בצורת קשה שהייתה בפאס בשנת 1561, שמסופר עליה במקורות אחרים, אף על פי כן שהכרוניקות שלנו מרבות לעסוק במקרים של עצירת גשמים. על גזירות ורדיפות שהיו בשנת 1609 מסופר דווקא בספרים אחרים.
אף על פי שהכרוניקות עוסקות בעיקר בקורות היהודים בפאס, נרשמו בהן גם מאורעות אחרים, שקראו בשאר חבלי מרוקו. ספר גדול הוא, אם יש לתלות את השתיקה שבמקורות אלה בענייני השבתאות במרוקו בליקויים שבכתבי היד. והרי מפורסם, שמשהגיעו השמועות למרוקו על הופעתו שח שבתאי צבי נתפסו רבים לאמונה השבתאית, והחזיקו בה גם לאחר ההמרה. מחלוקת גדולה פרצה אז בקהילות, ובדין שנמצא את רישומה במקורות הללו. מן הקטעים החסרים נשתמרו אחדים בכתובי יד אחרים.
הדברים שאמרנו אינם נוגעים לכרוניקה שלר׳ שאול ב״ר דוד סירירו(שער שלישי), שכן הוא נתכוון לחבר ספר מיוחד, ׳דברי הימים׳ של תקופתו. המחבר עצמו מעיד, ש׳רוב הדברים שעברו משנת שס״ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פיס [ועד] זו של ש׳ שצ״ב הלא הם כתובים בס׳ דברי הימים שכתבתי ושחברתי׳. הספר היה בידי ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט, ואם לא בשלימותו, הרי על־כל־פנים, החלק המדבר על השנים שס״ד-שע״ד: ש״פ- שפ״ו. לאחר זמנו של ר׳ שמואל אבן דנאן הועתק הספר בידי ר׳ עמנואל ב״ר יהושע סירירו (נולד תס״ה— 1705), אף הוא חובב היסטוריה, ולדבריו אבדו כמה חלקים שלספר. לפנינו, איפוא, ספר כמו שיצא מידו שלמחבר, אלא שאיננו שלם.
ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט לא סידר את החומר שאסף אלא העתיקו כסדר שהגיע לידו בתוספת ׳אמר הכותב זה מצאתי׳ וכר, וחותם את שמו ותאריך ההעתקה. הרשימות באות בערבוביה. אין דבריו שלמחבר אחד מכונסים במקום אחר ואף לא לפי סדר הזמנים. המוקדם והמואחר באים כרוכים מפני הצד השווה שבהם, עד שקשה לעמוד מתוך הדברים על השתלשלות המאורעות ועל האופי המיוחד שלכל רשימה.
במהדורה זו שינינו את הסדר וכינסנו את דבריו שלכל מחבר ברשימתו לפי סדר הזמנים. וכך יצאו שמונה כרוניקות, שהרציפות ההיסטורית מאחדת אותן. על־ידי־כך הוחוור גם האופי הספרותי שלהן. הכרוניקה שלר׳ סעדיה אבן תאן השני(שער ראשון) כתובה כולה ערבית: הקטעים שלר׳ שלמה אבן תאן כתובים אף הם כולם ערבית (בשער השני) וכן קטעים מרשימותיו שלר׳ סעדיה אבן תאן השלישי (שפ״ז— 1627). שאר הכרוניקות כתובות עברית, חוץ ממילים ערביות יחידות הנמצאות בהן. על־פי־רוב הם ביטויים ערביים שהמחבר לא ידע להביעם בעברית, וכן משלים. ברוב הקטעים רשום שם המחבר. במקום שהמלקט לא מצא את שם המחבר, קבע אותו על־פי השוואת הכתב. בחינת הדבר לפי סדר הזמנים מאשרת את הזיהוי. קטע הכתוב ערבית משנת שי׳׳ח (1558), למשל, שלא נכתב עליו שם מחברו, הוא ודאי שלר׳ סעדיה, שהרי הוא בלבד כתב על אותה תקופה. הדבר מוכח גם מן העובדה, שהקטע כתוב ערבית.
ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי השלים את חיבור הספר וההעתקה בשנת תפ״ד. המאורע האחרון הנזכר בכרוניקה שלו הוא מן השנה הנ״ל. בכל הקטעים שהעתיק מקודמיו הוא מציין את שנת תפד״ה ליצירה כשנת ההעתקה.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה א.בשן
במאה ה־20, היה מעשה ביהודי עשיר ״שהיה חשוך בנים״ ונתן כל נכסיו לבית הספר של חברת כי״ח, נוסף לסכום מסוים לצדקה, וסילק את קרוביו מהירושה, ואלה ערערו. ר׳ משה ויזגאן אישר את החלטתו של התורם וציטט חכם הכותב כי:
מעשים בכל יום מי שאין לו בנים מצוה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים, מפני שרצה להציל את עצמו בצדקה זו, והוא קודם לעצמו מיורשיו (׳ויגד משה׳, סי׳ יא).
בעיר מידלת (Midelt) היתה אלמנה ללא ילדים שרצתה להקדיש את כל רכושה להקדש עניים, אבל אחותה אם לילדים, רוצה לקבל חלק מהירושה. ר׳ משה עטייא פסק שלפי תקנות קשטיליה חייבת להוריש לקרוביה, ולפיכך אינה יכולה להפקיע את אחותה מכל רכושה, אלא חייבת לתת לה חלק מהרכוש (׳מעט מים׳, חו״ם, סי׳ א).
עקרה אימצה ילדה שנולדה מזנות. בזמן החדש, עם הכרסום במסגרת המסורתית, אירעו יותר מקרים שבנות יהודיות הרו מחוץ לנישואין. על בת שנולדה בדרך זו, דן ר׳ משה ויזגאן. הוריה הניחו אותה במוסד, ״בבית גומלי חסדים שמניחים בה ילדים שאין להם הורים שיטפלו בהם בני ברית ושאינם בני ברית״. הוריה היו בחזקת יהודים וסירבו להודיע את שמם, כי התביישו שנולדה בזנות. ״והבת לקחה אותה אשה ישראלית שהיא עקרה וגדלה אותה בביתה כמו בתה״(׳ויגד משה׳, סי׳ לו).
ר׳ שלמה זרקא יליד תוניס שעבר לאלג׳יר, כתב בחיבורו ׳שי למורא׳ שתי עצות למי שאין לו בנים:
א. שאם יבוא לבית הכנסת ויאזין ללימוד התינוקות וישמח בהם הרבה ויתפלל [על עצמו] בזכות מעשיהם, הקב״ה ישמחו בבנים.
ב. יבקש אחר ילד עני ויתום, יביאהו לביתו יאכילו וישקהו ויחנכו בעצמו בלימוד ובדרך ארץ כאילו הוא בנו ממש, כמו שאמרו רבותינו(מגילה, יג ע״א) כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 50).
בג׳רבה אדם ״שהיה נעדר מהבנים והבנות והשתדל בכל עוז לקיים מצות פריה ורביה ולא השיגה ידו והיה אוהב התורה ולומדיה״ וביחוד לשני תלמידי חכמים מק״ק אלחארה אלכבירה שבאי ג׳רבה. בהיותו על ערש דווי כתב בצוואתו בשנת תרע״ט (1919) שחלק מהכסף יוקדש למזונות נשיו והשאר לשני חכמים (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, חלק ד, חו״ם, סי׳ א; ח״ט, חו״ם, סי׳ כב).
הערות לפרק
נקבות״: קידושין פב, ע״ב, פסחים סה, ע״א! בעד בנים זכרים: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי כיון שבא זכר בעולם בא שלום בעולם״: נידה לא ע״ב. מדרש תנחומא, חיי שרה ג, ד״ה ״ואברהם זקן״. לפסוק: ״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, 1). המדרש בבראשית רבה: ״ר׳ יהודה אמר שנתן לו נקבה, אמר לו ר׳ נחמיה עקר ביתו של מלך לא כתוב בו ברכה אלא וה׳ ברך את אברהם בכל, שלא נתן לו בת כל עיקר״.
בחיבור של ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד על ברית המילה, הוא כותב על עדיפות הבן על הבת. לפסוק ״וה׳ ברך את אברהם בכל״(בראשית כד, 1) דרשו חכמים, בבא בתרא טז, ע״ב: ״רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת״. ״בכל׳ גימטריא ״בן״. בהמשך שואל החכם: ״הלא הבת היא צורך לעולם… זכר בגימטריא ברכה, נקבה בגימטריא נזק״: ׳מלאך הברית׳, עמי 31-30. גם בחברה היהודית האירופית הועדפו זכרים על נקבות. בימי הביניים: גרוסמן, תשס״א, עמי 53. לפסוק בבראשית ל, 21: ״ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה״. פירשו בעלי התוספות: ״לא נכתבה הודאה על לידת הבת״. מצוטט גם על ידי א. באומגרטן, תש״ס, עמי 58. במאה ה־19: בתקנות של ׳חבורת המשניות׳ בעיירות מולדובה בשנת תרמ״ד (1884) נאמר שכל חבר יתרום פראנק לכל לידת בן זכר, וחצי פראנק ללידת בת: י. גלר, תש״ס, עמי רלג, רלה. 2.
בספר על פאס לפני תקופת החסות, כותב המחבר כי אצל היהודים לידת בן גורמת ליתר שמחה מאשר לידת בת: 573 .Le Tourneau 1949, p. על השמחה אצל היהודים בהולדת בן: 149
בתאורירת נהגו לברך את החתן ב״בנים זכרים״: י. שיטרית, תשס״ג, עמי 490. י.. בחיבור מאשכנז מהמאה ה־13 נזכר סימן לאשה בהיותה בהריון אם תלד זכר. ״אם תקדים בלכתה רגל ימנית לשמאלית -1 מעוברת זכר, ואם לאו – מעוברת נקבה״: א. באומגרטן, תש״ס, עמי 73. 4. ר. בן שמחון, תשל״ט, עמי 18 ¡ רפאל אוחנא, ׳מראה הילדים׳ דפים יח-כא ע״ב. פרטים נוספים, בפרק א של חיבורי זה. בזכרונות של בת שהוריה עלו ממרוקו ונישאו בארץ, היא ציינה כי אבא שלה היה נוהג לומר: ״טיוב שיש לי רק שתי בנות, [כי] בנות מביאות צרות״: ש. סבן, תש״ן, עמי 66. אין שמחה כשנולדת בת, אלא רק כשנולד בן: בעת התפילה, כשפותחים את ההיכל אומרים ״ותיהב לי בנין דכרין [בנים זכרים] שיכוון על בניו וחתניו״: ע. אביכזר, תשנ״ב, עמי קג. קינה למי שנולדה לו בת: בספר ׳יקרא דשכבי׳ לחברת גומלי חסדים, פאס תרפ״ו.
תקוה לבן זכר. לר׳ דוד אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב היו רק בנות. ובנים שנולדו לו נפטרו בקטנותם ״וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. כך כתב ר׳ יוסף בן נאיים: ׳מלכי רבנן׳, דף כז ע״ב.
בזכות חיבורו יהיו לו בנים. בהסכמה לספרו של ר׳ מאיר קורקוס, ׳בן מאיר׳, ירושלים תרע״ג, כתב הרב יהודה מויאל ״שבזכות זה יפקדהו ה׳ יתברך בבנים זכרים של קיימא״.
כדימוי ללימוד תורה. בהקדמה לספרו של ר׳ יוסף בן אדהאן, ׳דברי יוסף
ברכה בהבעת תודה. בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לספר ׳אהבת הקדמונים/ ירושלים תרמ״ט, בירך את מכלוף אפלאלו ורעיתו שאירחוהו בהיותו שליח ירושלים במרוקו: ״יפקדוהו בזרע של קיימא בבנים״. בברכות לתורמים להדפסת ספרים: ״ישמרהו ויתן לו בנים זכרים של קיימא״. ברכה לתורם להדפסת ספרו של ר׳ יוסף כנאפו, ׳אות ברית קודש׳, ליוורנו תרמ״ד. בהקדמה לספרו של ר׳ עמרם אלבאז, ׳חיי עמרם׳, מכנאס תש״ט, בירך ר׳ יוסף משאש את התורמים: שיהיו להם ״בנים זכרים של קיימה״. בהקדמה לספרו של ר׳ שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל׳, ירושלים תשי״ט, נכתבה ברכה לתורם שיזכה שבתו תהיה
״אשת חיל ותזכה לבנים ובני בנים״. ברכה כזו נכתבה גם לתורם להדפסת ספרו של ר׳ כלפון משה הכהן, ׳תורה וחיים׳, תשב ״ד.
על פי זכרונות על השכונה היהודית בתוניס, קרובת משפחה של המחברת היתה עקרה. לאחר טיפול על ידי אמה של המחברת נולדו לעקרה חצי תריסר בנים: מ. דואק, תשל״ט, עמי 19-18. בספר על תוניס שראה אור בסוף המאה ה־19 כותב המחבר כי יהודים אינם מתחתנים עם גויים, בגלל האמונה שמהנישואין האלה יוולדו רק בנות. כנראה שזו שמועה ששמע בהיותו בתוניס. המחבר טעה, כי ההתנגדות לנישואין עם נוכרים היא על בסיס דתי, ללא קשר ללידת בת או בן. אבל מכאן ניתן להסיק כמה חשובה לידת בנים: 138 .Vivian, 1899, p.
מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר-אשר
תושבי הערים בדרום הארץ, ובמיוחד במראכש, ששימשה מרכז מדיני וכלכלי חשוב במאות ה־16 וה־17 ושוב במאה ה־19, עסקו אף הם במיסחר ובמלאכה. תושבי הכפרים התפרנסו מתיווך בין הסוחרים הברברים בדרום הארץ לבין הסוחרים שבמרכזים העירוניים בצפון הארץ ובחופיה. רבים עסקו במלאכות זעירות(פחחות, רצענות ועוד) וברוכלות.
תופעה המיוחדת בעיקר למארוקו, היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. הגם שבמרכזים העירוניים היו יהודים שהחזיקו בשדות ובגנים, הרי בגלל האפשרויות הכלכליות שהיו פתוחות בפניהם במיסחר, ונוכח הקשיים הרבים שהיו כרוכים בעבודת האדמה ״רובא דרובא של בני־ברית (הכוונה ליהודי מכנאס) אין להם עסק בשדות, אפילו תתנה לו חינם, לא ירצה לבזבז ממון בחרישה ומריעה״(ר׳ רפאל בירדוגו, מישפטים ישרים, קרקוב, תרנ״א, 145), והם הסתפקו בדרך־כלל במכירה של תוצרת האדמה. לעומת זאת עיבדו יהודי הרי האטלס את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים, ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. אחרים עסקו לא רק במכירת שמן אלא גם בעצירתו בבתי הבד.
במאה ה־17, תקופת הזוהר של אלג׳יריה בימי הכיבוש העות׳מאני, כאשר הקורסארים הטילו את חיתיתם על־פני מרחבי הים־התיכון, נטלו היהודים חלק ניכר בסחר הארץ. כאמור, הם לא היו מעורבים ישירות בשוד הים, אך קנו את ביזת השודדים או פדו מידיהם את השבויים שנפלו ברשתם. הם מכרו את הסחורה באלג׳יר או הפליגו לליוורנו על־מנת למכרה שם. זרם היהודים מליוורנו(אם כי לא באותם ממדים שהגיעו לתוניס), שהחל בראשית המאה ה־17, והלך וגבר במאה ה־18, נתן תנופה נוספת לפעילות היהודים — וזאת למרות הירידה בפעילות הקורסארים ולמרות השפל הכלכלי שפקד את הארץ בכלל. פעילותם הכלכלית של יהודי אלג׳יריה בתקופה זו קשורה במיוחד במשפחות בושערה, בקרי ובוג׳נאח. הם זכו במונופול על יצוא התבואה לצרפת וגם לאנגליה. לפי מקור אחד היו ברשותם 170 ספינות שהפליגו כמעט לכל נמלי הים־התיכון ומערב אירופה והגיעו אף לניו־יורק הרחוקה.
החל באמצע המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־19 נטלו היהודים חלק מכריע גם בעריכת חוזים ובכינון יחסים תקינים בין אלג׳יריה למדינות אחרות — תחילה עם הולנד בשלהי המאה ה־17, ואחרי כן עם מעצמות אירופה אחרות. עניין מיוחד גילו בני בקרי בכינון קשרים כלכליים ומדיניים עם ארצות־הברית של אמריקה.
אך גם באלג׳יריה התפרנס רוב האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד בפנים הארץ, ממיסחר קמעונאי, תיווך, רוכלות ומלאכה. הם שימשו סוכנים של סוחרים גדולים ומתווכים בין איכרים ערבים וברברים שביקשו למכור את סחורתם לבין הסוחרים במרכזים העירוניים. ״באלג׳יר אין ערבי יכול למכור ולוא צמד עופות ללא עזרתו של יהודי״ — מפליג בתיאורו אחד הנוסעים, אך יש להניח שיש לא מעט אמת בדבריו. (הנוסע רוזה לפי מ׳ רוזנסטוק, חיי החברה והכלכלה של יהודי אלג׳יריה 1790 —1848, היסטוריה ז׳ודיקה(אנגלית), 18 ,אפריל 1956 ,עמי7).היהודים עסקו בכל סוגי המלאכות, ושמע מלאכת הריקמה על עיטורי הערבסקות המקסימות של אלג׳יר הגיע למרחקים. כמעט הכל העלו על נס את חריצותם של הסוחרים היהודיים בימים הם ושיבחו את תוצרת המלאכה של האומנים היהודיים כטובה וכזולה ביותר. אך גם כאן אנו מוצאים שיכבה של דלים ואביונים שחלקם התפרנס מצדקה ואף מקבצנות.
השגשוג הכלכלי שפקד את המדינה, במיוחד במאה ה־18, הפך את תוניס למרכז מיסחרי חשוב בחלק זה של אפריקה הצפונית. במיוחד ניכר חלקם של היהודים בסחר העיר, עד כדי כך שתוניס תוארה כעיר של סוחרים יהודיים. תהליך זה החל בראשית המאה ה־17, עם בואם של יהודים רבים מליוורנו. אלה הפכו את ״שוק אלגראנה״ (שוק יוצאי ליוורנו) למרכז המיסחרי של העיר. בסוף המאה ה־17 החזיק יעקב לומברוזו 4 בתי־חרושת של ״שאשיות״(הכובעים הידועים בתוניסיה) והיה היבואן הגדול של צמר מספרד. בראשית המאה ה־18, עת פותחה שיטת האילתיזאם, התרחב היקף פעילותם של היהודים יותר ויותר. יצוא העורות, החיטה והשמן היה מרוכז ברובו בידיהם. הם חכרו את המכס שהוטל על הצמר, הטבק והנוצות. מאחר שתוניס היתה תחנת מעבר ימית חשובה, נתנו היהודים את סחרם זה בים ואף קנו אוניות ״חמושות בתותחים וחביות אבק־שריפה כדי להגן על עצמם מפני אדיבים״ (פ. גרונשון, צרפת בתוניסיה במאה ה־17, (צרפתית), תוניס, 1926, כרך 4, עמי 225). יהודים רבים עסקו בפדיון שבויים, בעיקר נוצרים. פעמים אחדות אף חרפו נפשם למען הצלתם של שבויים אלה ובמיוחד כשאלה היו נשים ונזירים.
יצחק אלקלעי ודוד עוזיאל פדו בחודש אחד — ספטמבר 1700 — 18 שבויים, מיספר גדול באותם ימים. הסחר היה מפותח בעיקר עם ליוורנו ועם מרסיי — דבר שעורר את חמתם של סוחרים בני הערים האלה, ובמיוחד את חמת הצרפתים. שליטתם של היהודים הליוורנים היתה גדולה באמצעות קשריהם עם אחיהם בליוורנו. הם פיתחו את ה״ליטרה דה קמביו״ — שטר חליפין שבאמצעותו יכלו להעביר הון ממקום אחד למישנהו ללא כל קושי. רישומם של סוחרים אלה היה כה ניכר, עד כי המלה האיטלקית לסוחר — ״מרקנטה״ — היתה מלה נרדפת ל״עשיר״ בתוניסיה. מצב זה לא נשתנה במאה ה־19, והקונסול היהודי האמריקני בתוניס בראשית המאה ה־19, עמנואל נח, מעיד שלמרות יחם הבוז ליהודים, הם השולטים במיסחר ובכלכלה של תוניסיה. ואולם חלק נכבד מן האוכלוסיה היהודית כאן, כמו במארוקו, עסק במלאכות. בתוניס היוו היהודים מרבית האומנים הפועלים ב״רחוב הצורפים״. הם נודעו גם במלאכת המשי והצמר. חלק ניכר מן הטליתות שייצרו בתוניס נשלח לאיטליה ומשם גם לפולין.
על חלקם של היהודים במלאכה, ובמיוחד בקרב ה״תואנסאה״, יעידו שמות־המשפחה דהאן(צבע), כ׳יאט(חייט), חדאד (נפח), נג׳אר(נגר), צבאג(צובע בגדים) ועוד(תופעה חברתית דומה היתה קיימת גם בארצות אחרות במגרב ובמזרח). גם בשירות המדינה וניהול הכספים פעלו כמה יהודים פעולה חשובה. על המשא־ ומתן בין תוניסיה והולנד בשנים 1699 —1708 לחתימת חוזה שלום ניצח יהודה כהן מראשי קהילת אלג׳יר. נוסע צרפתי מציין בקינאה בשנת 1725, ש״שר־האוצר של הבאי הוא יהודי… ובכלל כל המישרות הקשורות בכספים הן בידי היהודים״. לבאי אחמד (1830 —1856) — ״באי היהודים״— היו שלושה רופאים יהודיים, אברהם לומברוזו, נונז יעיש וקסטל נואבו. (פוארון בתוך צבאג־הטל, התפתחות גיטו צפון אפריקני, החארה של תוניס (צרפתית), פאריס, 1959, עמי 15).
La vie juive a Mogador-Asher Knafo
Par temps calme, il paraissait tellement tranquille, que tout nageur était tenté d'y grimper et de s'y promener. Les pêcheurs s'y connaissaient, mais de simples amateurs ont été souvent pris de cours quand la marée montait, et beaucoup n'en sont pas revenus. Le rocher était troué en plusieurs endroits, cela ressemblait à des puits ou à de grandes citernes, en forme de jarres. Nous nous amusions à faire entendre l'écho de nos voix en nous appelant mutuellement. Presque toutes les crevasses communiquaient entre elles. Parfois, nous criions dans l'un et d'autres percevaient nos cris dans l'autre. Au pied de ce rocher, il y avait une espèce d'entonnoir où l'eau tournoyait constamment. Si par malheur on se laissait entraîner par le courant vers cet entonnoir, on était instantanément happé et englouti
Le rocher Djira était l'endroit idéal pour les pêcheurs à la ligne. Seulement pour y monter l'on était obligé de traverser un canal à la nage, ce qui constituait une prouesse même pour les bons nageurs, car le courant qui passait entre les rochers était très violent et les vagues, assez hautes, s'engouffraient avec force dans les cavernes se trouvant au-dessous de ces rochers. Il fallait attendre le moment où le niveau de la mer montait au- dessus de ces cavernes et attraper rapidement le rocher avant que le niveau ne baisse. Autrement, on courait le risque de disparaître dans une de ces cavernes sous-marines
Pour les nageurs, c'était un jeu d'enfant d'aller d'un côté du bord de mer à l'autre à la nage sans passer par le canal. Comme ils y restaient des heures et même des nuits entières, ils mettaient leurs habits et tout leur attirail le plus commodément possible sur la tête avant de traverser à la nage. L'hiver, ils y allumaient un feu pour se chauffer et faisaient cuire le poisson qu'ils attrapaient. En revenant, ils attachaient à leur dos un grand panier, ou plutôt une corbeille faite spécialement cet effet, et ils revenaient à la nage. L'Oustania – du centre, était moins déchiquetée et les vagues ne passaient jamais par-dessus. Cette île dont les rochers étaient plus arrondis présentait aussi des écueils mais l'on disait que jamais les vagues aussi hautes fussent- elles ne la recouvraient complètement. Il y avait de la verdure, (pour ainsi dire une île d'herbes), chose rare pour des rochers se trouvant en pleine mer. Là aussi, la pêche était bonne. Seulement, comme il était un peu plus éloigné que les autres rochers, il fallait avoir le cœur bien accroché pour y arriver. Et pourtant, les pêcheurs y allaient même lorsque la mer était tumultueuse, voire démontée
La pêche
C'était très amusant de suivre les mouvements d'un pêcheur qui lançait sa ligne par-dessus la muraille ou même à travers les fenêtres des maisons ou de les voir nager avec leurs effets sur la tête, s'accrocher aux rochers, grimper et s'installer au sommet ou dans un coin bien abrité des vagues et des vents Les voir surtout batailler avec leur ligne contre les gros poissons, dangereux dans l'eau, et plus encore hors de l'eau
On a vu des pêcheurs qui se sont fait arracher un ou plusieurs doigts par ces gros poissons
Quand les pêcheurs avaient attrapé trois ou quatre poissons, ils estimaient qu'il y en avait assez et ils reprenaient à la nage leur route vers le rivage, à gué quand la marée était basse
Les amateurs de poissons frais, dégringolaient de leur perchoir et couraient vers la mer. Ils attendaient seulement quelques minutes pour acheter un ou deux poissons de cette partie de pêche
En plein hiver, quand la mer était démontée, si le pêcheur réussissait à prendre un seul poison, il s'estimait heureux. Car le poisson en cette saison était difficile à attraper
Alors un vrai débat se déroulait entre l'acheteur et le pêcheur, surtout s'il n'y avait qu'un seul poisson. Ce genre d'échange pouvait varier suivant les deux protagonistes en présence. Car le pêcheur pouvait être Juif ou Musulman, alors que l'acheteur lui, était presque toujours juif. Le pêcheur musulman, considérait le prix de son travail, réalisé dans un moment bien difficile, sans évaluer le temps passé à la prise de ce poisson. Ses attentes n'étaient d'ailleurs pas extraordinaires. Aussi se contentait-il d'un modique salaire
Si le pêcheur était Juif, il savait tirer le meilleur parti de sa pêche, connaissant bien la nécessité où se trouvait l'acheteur qui voulait acquérir son poisson
Souvent, le pêcheur juif allait à la pêche avec l'idée arrêtée de vendre son poisson à un Juif déterminé duquel il pourrait tirer un bon prix. Aussi, adaptait-il sa vente. Si c'était vendredi, il savait que tout bon Juif se faisait un point d'honneur d'avoir du poisson pour samedi. Il pouvait repérer lequel de ses coreligionnaires serait le plus généreux et lui donnerait le maximum. Il savait distinguer ceux qui, un jour courant de la semaine devaient fêter le huitième jour de leur mariage. Ce jour-là, la coutume voulait que les mariés fassent un repas de poisson, en présence de toute la famille. C'était Tqsir el hout, l'écaillage du poisson. Durant cette cérémonie, les nouveaux mariés devaient écailler un gros poisson
Avant de remettre son poisson, le pêcheur arrangeait un peu le poisson, le lavait bien, le posait sur un plateau couvert d'herbes marines et souvent, l'accompagnait d'un bouquet de fleurs
Il faut savoir que le pêcheur juif était doublé d'un jardinier. Ordinairement, il exerçait même trois ou quatre métiers
Jardinier (ouvrier), pêcheur, fabricant de beignets le matin et vendeur de poissons frits le soir, occasionnellement fabricant de gâteaux à l'huile et au miel et aussi, marchand de graines grillés (pépins, amandes, pois chiches, fèves, etc.) Si ces métiers n'étaient pas des plus honorables chez nous, ils n'en étaient pas moins de ceux qui exigeaient du courage et de l'endurance et parfois une force herculéenne. Je reparlerai de la pêche plus loin
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קכב
פ׳ כדור. לצומ״ר א'
רבי יוסך משאש
ידידי היום ראיתי על לוח ספר תפלה שלך, שכתבת וז״ל: מ״ך בכת״י הרב אביר יעקב בירדוגו זצ״ל, וז״ל, הגשמים נקראו בשם רביעה, כמו שאומרים רביעה ראשונה רביעה שניה, ומזה נלמוד שהגשמים הם בעלה דארעא, עכ״ל. ודברי פח״ח, ע״כ לשונך. ואני תמיה על זה, כי דבר זה, הוא ש״ס ערוך בש׳׳ס תענית דף ו׳ ע״ב, וז״ל: א״ר אבהו מאי לשון רביעה, דבר שרובע את הקרקע, כדרב יהודה, דא״ר יהודה, מיטרא, בעלה דארעא הוא, שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה (ישעיה נ״ה) עכ״ל. ע״ש. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קכג
פ׳ הנז׳ ש׳ תרס״ט לפ״ק.
למעלת אדמו״ר, עט״ר, הרה״ג, מעו״מ, כמוהר״ר רפאל אנקאווה ישצ״ו. בקידה על אפים, אני אומר שלום.
מר חמי ישצ״ו, דור׳׳ש אדוני שירבה, והוא מפציר בכבודו, לדבר על לב הר׳ משה אחיו י״ץ, מה זו שתיקה ומה זו ישיבה במח״ק, חכו עליו לבא בחג הפסח לנהל אשתו ובניו בכל צרכיהם, ולא בא, ולא שלח לא כסף ולא מכתב, ועל מו״ח היו כלנה, חכו עליו לבא בפרוס הפסח לראות בית דירה, ולשלם שכירות שנה שעברה, ולא בא, ובכן נא אדוני דבר אתו קשות, לבא בעצמו לתקן הכל, ואם אי אפשר לו לבא מפני עסקיו, ישלח להם כסף השכירות וההוצאות, ושכמ״ה, ושלום.
אני היו״ ם ס״ט
קכד
פ׳ כמדבר. ש׳ תרס״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מן המוכן, על שאלתך השנית, כמה נפשות יהודים יש במכנא״ס, שאלתי הרבה על זה, ואין מגיד, ואך מצאתי אצל סופר שטרות אחד פנקס כל הקהל שעשה לרבנים זה שלש שנים, ונמצא בו קרוב לחמשת אלפים נפש אנשים ונשים וטף. יוסף ה׳
עליהם כהם אלף פעמים ויברך אותם, אמן. ועל שאלתו השלישית מה טעם לשם העיר מכנא״ס, שאלתי הרבה חכמים וזקנים, ואמרו שלא שמעו טעם על זה, ולפי שכל כללות העיר גם מקום מגורי הישמעאלים נקרא בשם זה, לכן שאלתי ישמעאלי אחד סופר שטרותיהם, ואמר לי, שהמלך הראשון שבנאה, אשר נקרא אצלם בשם צולטא״ן אלכח״ל [המלך השחור] קרא אותה ע״ש אמו, או בתו, או אשתו, שהיה שמה מכנאז׳׳א, בזיי״ן, שפירושה אצלם מטמון יפה, ואמר שעד עתה מצוי ביניהם זה השם, ובאורך הזמן נתחלפה הזיין בסמ״ך, מפני שהם ממוצא אחד מהשניים, ועוד נתקצר השם מ־מכנאס״א למכנא״ס, ע׳׳כ שמעתי בזה, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
המכתב הנ״ל נשכח ממני בכתבי את ספרי ״גרש ירחים״ על הלכות גטין, כי הוצרכתי לחקור עוד על שם העיר מכנא״ס, ושם כתבתי, וזה לשוני: והשנוי שבין מכנא״ס למכנאס״א, הוא, ע״פ מה ששמעתי מישמעאלי אחד, כי שם העיר הוא ע״ש ישמעאלית אחת שהיה שמה מכנאס״א, שהיא ובניה היו הראשונים להתישב שם בזמן קדמון, וקראו מקום מושבם ע״ש אמם, ואחרי מותה היתה מריבה ביניהם, ונחלקו לשתי כתות, והחלשים שבהם עזבו את העיר ונסעו ממקום למקום, לתור להם מנוחה, עד שבאו למקום אחד סמוך לכפר תאז״א, ושם אוו למושב להם ונתיישבו שם, וקראו למקום ההוא בשם מכנאס״א ג״כ ע״ש אמם, וכן נקרא שמו מכנאס״א עד היום, והוא חרב ושמם, אין בו רק אהלי הערביים, והאח הגדול שנשאר בעיר הראשונה, נולד לו בן אחרי מות אמו, ויקרא אותו על שמה מכנא״ס, בחסרון אלף לבסוף, כדי להבין בין נקבה לזכר, והיה שר וגדול על יושבי העיר, והיו ההמון קורים את העיר על שמו מכנא״ס, ואך בשטרותיהם לא שנו שמה הראשון מכנאס״א, ע״כ.
אני היו״ם ס״ט
קכה
פ׳ הנז׳. לחכם א׳.
ידידי, ראיתי היום בגליון ס׳ חק לישראל של כבודך, בפי ויקרא יום ג׳, בסוף הגמרא שהיא בכתובות דף פ״ב ע״ב, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה, ועל זה כתב כבודו, וז״ל: לא ידעתי מה הועיל בתקנתו, הלא גם עכשיו יכול ליחד לה כסף או שוה כסף לכתובתה, וכשיכעוס יאמר לה הרי כתוביך? וצ״ע. ע״כ לשונך. ואני אומר לדעתי המעט, שכבודו לא עיין בטוב, שמתחלה היה מייחד לה, ואם אבדו אינו חייב באחריותן, ולכן לא היו רוצים הנשים לינשא, דשמא יאבד מה שייחד לה, ויוציאנה חנם אין כסף, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, ואם ירצה לייחד ייחד, הרי חייב באחריותן אם יאבדו, וכ״כ התוס׳ שם בפירוש, ע״ש. ושלום.
אני היו״ם ס״ט
קכו
פ׳ הנז'.׳ לרב א׳.
אדוני! בענין ההוא גברא שנשא בשוגג מינקת חבירו, ונסתפק מעלתו, אם כופין אותו לגרש, או לא. אתמול בלילה, מצאתי הדבר מפורש בס׳ בית יהודה ח׳ אבה״ע סי׳ י״ח, שהעלה, שא״צ לגרש, רק מפרישין אותם עד שיגיע זמנה, ע״ש. ואם שגיתי,
אתי ת״מ, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
שולחן ערוך מפוייט לרבי משה אבן צור……
על מנת להכיר את ספר שירתו, נציג פיוט אחד מתוך כל חלק של צלצלי שמע.
א. משבצות זהב
רני ופצחי _
חריזה: אא בבבא גגגא. משקל: שמונה הברות בצלעית.
כתובת: בקשה לנועם עורי מאירת אישוני, ע״ס אלפא ביתא בד׳ פנים, ושמי רמוז בבית האחרון, אני הצעיר משה בן צור.
רָנִי וּפִצְחִי רַנְנְי / ברכי נפשי את ה׳
רני אילת אהבים / צַהֲלי את קול עוגְבים
ברכי אל דר כּרובים / אֱ לוקי עולם ה׳
רני בשירה חמודה / צהלי בת גלים יחידה
ברכי במזמור תודח / בּ ועֲליך עושַיך ה׳
רני גַדְּלי בגדולה / צהלי גילי בגילה
ברכי גואל בקהלה / גּ דולים מעשי ה׳
רני דמתה לתמר / צהלי דברי שיר תאמר
ברכי דוד ברית שמר / דום והתחולל לה׳
ביאורים לשיר
אילת אהבים: כינוי לנשמה לפי שהיא אהובה בעיני ה׳, והלשון על פי מש׳ ה, יט.
צהלי… עוגבים: צהלי כמו ׳צהלי קולך בת גלים׳, ר״ל הרימי קולך.
עוגבים: חושקים כך פירש רד״ק ליח׳ לג, לב, ועניינו כאן שהנשמה תרים קולה בחשק כדי להלל את הי. דר כרובים: כינוי לקב״ה ע״ד הפסוק בתה׳ פ, ב, ׳יושב הכרובים׳.
אלוקי… ה׳: שהוא ברא את העולם ומשגיח עליו, והלשון על פי יש׳ מ, כח.
חמודה… יחידה: כינויים לנשמה.
צהלי… גלים: לומר לנשמה שתשמיע קול גדול בשמחה, לפי שהיא יחידה, והלשון על פי יש׳ י, ל. בועליך… ה׳: כיוון שה׳ ברא את הנשמה, לכן עליה להודות לו, והלשון על פי יש׳ נד, ה.
גדלי… בגילה: פנייה לנשמה בלשונות רבים של שירה..
ברכי… בקהלה: ושירה זו תאמר בתוך עם ועדה.
גדולים…. הי: לפי שמעשה ה׳ עשויים בחוכמה נפלאה, והלשון על פי תה׳ קיא, ב.
דמתה לתמר: על פי שה״ש ז, ח, במקורו כינוי לכנסת ישראל, וכאן כינוי לנשמה.
צהלי… שיר: על פי שופ׳ ה, יב.
ברכי… שמר: דוד כינוי לקב״ה ששומר בריתו לאדם, והלשון על פי שה״ש ה, י.
ברית שמר: ע״ד הפסוק בדב׳ ז, ט ׳שומר הברית והחסד׳.
דום… לה׳ : עמוד וקווה אל ה׳, ע״ד הפסוק בתה׳ לז, ז ׳דום לה׳ והתחולל לו׳, ושינה סדר המילים בפסוק בשל
רני הבת היקרה / צהלי הללי בשירה
ברכי האל הנורא / הוא האלהים ה׳
רני ושירי נדיבה / צהלי תם בנדבה
ברכי ותיק בחיבה / ומלא ברכת ה׳
רני זכה ונעימה / צהלי זמרה נעימה
ברכי זך דר שמימה / זה היום עשה ה׳
רני חיות כל איבָרֵי / צהלי חמדת זמירי
ברכי חושק בשירי / חן וכבוד יתן ה׳
רני טובעת במצולה / צהלי טוב טעם מלאה
ברכי טהור בחילה / טעמו וראו כי טוב ה׳
רני יחידה הדורה / צהלי יקרת תשורה
ברכי יחיד במורא / ידבר האל ה׳
ביאורים לשיר
הבת היקרה: כינוי לנשמה.
צהלי… בשירה: כפל לשון השיר.
ברכי… הנורא: ע־יד הפסוק בדבי י, יז ׳האל הגדול הגבור והנורא׳.
הוא… ה׳: שינה סדר המילים בפסוק בשל החרוז הקבוע ־ , על פי מל״א ח, ס.
נדיבה: כינוי לנשמה, וראה ראב״ע לויק׳ ב, א: ׳גם הנפש תקרא נדיבה׳.
ותיק: כינוי לקב״ה.
ומלא… ה׳: ופירש הרמב״ן בדב׳ לג, כג: ׳אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה, אמר רבי אמורא מאי דכתיב ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה, כך אמר משה אם תלך בחקותי תירש העולם הבא׳. ר״ל אם תהללי את ה׳ ותעשי רצונו, תזכי לעולם הבא.
זכה ונעימה: כינויים לנשמה.
צהלי… נעימה: שתאמר שירה בקול נעים.
זך, דר שמימה: כינוים לקב״ה.
זה… הי: על פי ״.חי קיח, כד.
היות איברי: כינה הנשמה מקור חיי האיברים.
חושק: כינוי לקב״ה.
חן… ה׳: כיוון בהנשמה משבחת ומהללת את ה׳, הרי שהוא לא ימנע ממנה חן וכבוד, והלשון על פי תה׳ פד, יב.
טובעת במצולה: והיא הנשמה שנמצאת בגוף המשול למצולה, והלשון ע״ד הפסוק בתה׳ סט, ג ׳טבעתי ביון מצולה׳.
טיב טעם: אם האדם עושה רצונו של ה׳, הרי שנשמתו מלאת טעם המצוות ויכולה להלל את בוראה, כמו טוב טעם ודעת למדני׳ על פי תה׳ קיט, סו.
בחילה: ברעדה כמו ׳חיל כיולדה׳, על פי תה׳ מח, ז. טעמו: על פי תה׳ לד, ט.
יחידה הדורה: כינוי לנשמה, שהיא יחידה ומלאת הוד.
יחיד במורא: יחיד- כינוי לקב״ה, ופונה לנשמה שתעבוד אותו ביראה כנאמר בתה׳ ב, יא ׳עבדו את ה׳ ביראה׳.
כלולה ויפה: כינויים לנשמה, כמו ׳כלילת יופי׳ על פי איכה ב, טו
רָנִּי כלולה ויפה / צהלי כביר בשפה
ברכי כבוד נִשְׂקְפָה / כאשר צִוָה ה׳
רני לַבַּת אש מחייתי / צַהֲלִי לב בזמרתי
ברכי לאל בתקותי / לחזות בנועם ה׳
רני מתוקה כָּאוֹרָה / צהלי מליצת שירה
ברכי מַרְבֵה הַמִּשְׂרָה / מקוה ישראל ה׳
רני נשמת רוח חיים / צהלי ניב שפתיים
ברכי נא אֶרֶךְ אַפַיִם / נאום הַמֶלֶךְ ה׳
רני סמוכת גאוני / צהלי סודך הרניני
בךכי סִתְרִי מָגִינִי / סוֹלּוּ פַּנּוּ דרך ה׳
רני עניה סוֹעֶרֶת / צהלי עָשׂוֹר גְּבֶרֶת
ברכי עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת / עושה צדקות ה׳
רני פקידת מושיעי / צהלי פתחי קול שַׁוְעִי
בשפה: בשפתיים כמו ׳יפטירו בשפה׳ על פי תה׳ כב, ח, ר״ל שתפתח שפתיה יתהלל אל כביר. 23. נשקפה: כינוי לנשמה שהיא מביטה מסוף העולם ועד סופו, וראה יומא כ ע״ב.
כאשר…ה': על פי שמי יב, כח. 24.
לבת… מחייתי: ׳לבת אש׳ על פי שמי ג, ב, המשיל הנשמה ללהבת אש, וכשם שהלהבה מחיה את האש כך הנשמה מחיה את הגוף.
- לחזות… ה׳: על פי תה׳ כז, ד.
- ברכי… בתקוותי: אם הנשמה תשבח את ה׳, היא תזכה לחזות בנועם ה׳ שהוא העולם הבא, והלשון על פי תה׳ כז, ד.
- מתוקה כאורה: כינוי לנשמה, שהיא מאירה ומקיימת את הגוף.
מליצת שירה: מליצה עניינה משל, ר״ל שהשירה תהיה יפה ובעלת מליצות ומשלים. 27
מרבה המשרה: כינוי לקב״ה על פי יש׳ ט, ו.
מקוה… ה׳: על פי יר׳ יז, יג. 28
נשמת… חיים: לפי שהנשמה נותנת חיים לגוף, והלשון על פי בר׳ ז, כב.
ניב שפתיים: פירש ראב״ע זהו פרי השפתיים , וכאן כינוי לשירה, על פי יש׳ נז, יט.
29 ארן אפיים: כינוי לקב״ה על פי שמ' לד, ו.
נאום… הי: על פי יר׳ מו, יח.
30 סמוכת גאוני: גאוני- כינוי לקב״ה, סמוכת גאוני כינוי לנשמה שהיא נסמכת ונשענת על רחמי הקב״ה. 31
סתרי מגיני: כינויים לה׳ על פי תה׳ קיט, קיד.
סולו… ה׳: לפי שהשירה סוללת נתיב ומרימה מכשולים מדרך עבודת ה׳, והלשון על פי יש׳ נז, יד. 32. עניה סוערת: כינוי לנשמה שהיא בבחינת ענייה, בשל היותה טמונה בגוף שבמעשיו יכול להפוך אותה לענייה, והלשון על פי יש׳ נד, יא.
33 צהלי… גברת: גברת כינוי לנשמה שהיא הגבירה ביחס לגוף, עשור פירש רש״י: כינור של עשרה מיתרים, לומר לנשמה שתנגן בכלי נגינה מפואר, וראה ילק״ש רמז תש״כ: ׳וכינור של עולם הבא עשר, שנאמר עלי עשור׳.
עטרת תפארת: במקור מוסב לעס ישראל כנאמר ׳והיית עטרת תפארת ביד ה״, וכאן כינוי לנשמה, והלשון על פי יש׳ סב, ג.
עושה… הי: על פי תה׳ קג, ו.
34 פקידת מושיעי: כינוי לנשמה שמצפה לתשועת ה'
בַּרְכִי פּוֹדִי וְרוֹעִי / פְּנֵי הָאָדוֹן ה׳
רָנִּי צִיץ שׁוֹשַׁנַּת שָרוֹן / צַהֲלִי צַוָּאר וְגָרוֹן
ברָּכְיִ צַח אָדוֹם בְּרוֹן / צְדָקוֹת אָהֵב ה׳
רָנִּי קְרוֹבַת מְעוֹנָה / צַהֲלִי קוֹלֵךְ בִּנְגִינָה
בָּרְכִי קְחִי לְמָנָה / קְדוֹשׁ יִשְרָאֵל ה׳
רָנִּי רוֹאָה אֵינָהּ נִרְאֵית / צַהֲלִי רִנָּה וּמַשְׂאֵת
בָּרְכִי רָם יֶתֶר שְׂאֵת / רֵיַח נִיחוֹחַ לַה׳
רָנִּי שׁוֹמֶרֶת גֵּו נָעֹים / צַהֲלִי שִׁיר שַׁעֲשׁוּעִים
בָּרְכִי שׁוֹמְרֵךְ צִלֵּךְ עִם / שֶׁעוֹמְדִים בְּבֵית ה׳
רָנִּי תְּרוּמַת אוֹר חֶבִיוֹן / צַהֲלִי תֹאמְרִי שִׁגָּיוֹן
בָּרְכִי תָּמִים וְעֶלְיוֹן / תְּבָרֵךְ צַדִּיק ה׳
פודי ורועי: כינויים לקב״ה ע״ד הלשון בתה׳ כג, א.
פני… ה׳: על פי שמי כג, יז.
ציץ… שרון: כינה הנשמה בשני כינויים: ציץ ושושנת השרון. בשה״ש ב, א נאמר ׳אני חבצלת השרון שושנת העמקים׳, וצירף הפייטן שושנה לשרון. וראה ילק״ש רמז תתקפה: ׳שושנת העמקים כדרך שהשושנה הזו נאה כך ישראל נאים במעשיהם בין -אומות׳, וכאן הכוונה לנשמה שנאה במעשיה.
צהלי… וגרון: כמו ׳הרימי בכח קולך׳ , ביש׳ מ, ט, לומר לנשמה שתשמיע שירתה בקול חזק ובגאווה.. צח אדום:כינוי לקב״ה על פי שה״ש ה, י.
ברון: רון עניינו שירה וראה איוב לח, ז.
צדקות… ה׳: שיכל המילים, שכן בפסוק נאמר ׳ה׳ צדקות אהב׳, בשביל המילה ־חותמת בכל הסטרופות הי, והלשון על פי תה׳ יא, ז.
קרובת מעונה: כינוי לנשמה לפי שהיא נמצאת במעון, שהוא אחד משבעת הרקיעים לפני ירידתה לעולם הזה, וראה חגיגה יב ע״א..
קדוש…ה׳: פונה לנשמה שתיקח לה את ה׳ למנה – לחלק ותברך אותו, והלשון על פי יש׳ ל, טו.
רואה… נראית: כינוי לנשמה, וראה ברכות י ע״א ׳אף הנשמה רואה ואינה נראית׳.
רם: כינוי לקב״ה, ע״ד הפסוק ביש׳ נז, טו יכה אמר רם ונשא׳. ופונה לנשמה שתברך ביתר כח וחיל.
יתר שאת: על פי בר׳ מט, ג.
ריח… לה׳: בהשירה היא בבחינת ריח ניחוח כמו הקורבנות והתפילות, והלשון על פי ויק׳ א, ט.
שומרת גו: כינו לנשמה שהיא מקיימת הגו- הגוף.
שומרך צלך: ע״ד הפסוק בתה׳ קכא, ה ׳ה׳ שומרך ה׳ צלך׳ והם כינויים לקב״ה.
שעומדים… ה': שמא מכוון ללויים שעיקר עבודתם במקדש היא השירה, כך הנשמה ־.שורר אף היא כמותם, והלשון על פי תה׳ קלה, ב
תרומת … חביון: חביון- כינוי לקב״ה, כמו ׳חביון .;יזוז׳ על פי חבקוק ג, ד, ופירש רש״י: ׳שם נגלה עוזו שהיה חבוי למפרע בסתר עליון׳. כך הנשמה שהיא מוסתרת בשמים עד ירידתה לגוף האדם.
שגיון: שיר כמו ׳שגיון לדוד׳ על פי תה׳ ז, א.
תמים ועליון: כינויים לקב״ה, ׳האל תמים׳ על פי שמ״ב כב, לא, ׳וברוך אל עליון׳, על פי בר׳ יד, כ. תברך… ה׳: על פי תהילים ה, יג
רני מְאִירַת שְׁבִילָה / צַהֲלִי הוֹדֵךְ בִּתְהִילָה
בָּרְכִי נוֹרָא עֲלִילָה / צוּר הָעוֹלָמִים ה׳
קישוטים שיריים: הפייטן שיקע בפיוט זה אמצעים שיריים רבים. בראש ובראשונה שימוש במילות קבע כמו בשירת ספרד, בשלושה מקומות קבועים בכל סטרופה. כל סטרופה פותחת במילה רני, כל צלעית שנייה בטור הראשון פותחת במילה צהלי, כל טור שני פותח במילה ברכי, וכל צלעית שנייה בטור השני חותמת במילה ה׳. האקרוסטיכון על סדר א״ב, משובץ ארבע פעמים בכל סטרופה, במילה השנייה בשלוש צלעיות של כל סטרופה, ובמילה הראשונה של הצלעית החותמת אותה. את שמו הוא מזכיר ברמז בסטרופה האחרונה של הפיוט.
בכל סטרופה משבץ הפייטן כינוי אחד לנשמה וכינוי אחד לקב״ה. בשל כך הוא מכנה את הקב״ה בכינויים שונים כמו דר כרובים, גואל, דוד, האל הנורא, ותיק, דר שמימה, חושק, טהור, יחיד, מרבה המשרה, ארך אפים, מגעי, עושה צדקות, פודי, רועי, צח ואדום, קדוש ישראל, רם, תמים, עליון, נורא עלילה.
גם הנשמה זוכה לכינויים מגוונים כמו אילת אהבים, בת גלים, דמתה לתמר, הבת היקרה, נדיבה, זכה ונעימה, חיות איברי, טבעת במצולה, יחידה הדורה, כלולה ויפה, לבת אש, מחייתי, מתוקה כאורה, רוח חיים, סמוכת גאוני, עניה סוערת, שושנת השרון, קרובת מעונה, רואה ואינה נראית, שומרת גו, תרומת אור חביון, מאירת שבילה, כמו כן הוא משתמש במילים שונות להביע את השירה, כמו גילה, קול עוגבים, צהלה, נגינה, משאת, שגיון, תהילה, זמרה, תשורה, ניב שפתיים, רינה, עלי עשור, שיר שעשועים ועוד.
יש חריזה פנימית בין שלוש הצלעיות של כל סטרופה, וחרוז מבריח אחד בצלעית החותמת של כל סטרופה לאורך כל הפיוט.
מאירת שבילה: כינוי לנשמה לפי שהיא מאירה לאדם את דרכו.
נורא עלילה: כינוי לקב״ה על פי תה׳ סו, ה.
צור… ה׳: פירש רד״ק ליש׳ כו, ד: ׳צור העולמים חוזק הזמנים כולם׳, ולכן על הנשמה להללו בכל עת.
Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LE CULTE DES SAINTS
Quelques mots sur le culte des saints des Juifs maghrébins
Chaque centre citadin vénérait un saint homme dont la tombe se trouvait généralement à une certaine distance de la ville. On y allumait des bougies et priait pour la réalisation de certains vœux. Ceci donnait lieu à des pèlerinages printaniers mais aussi en toute occasion propice. Les Saints étaient invoqués en toute occasion. Beaucoup de Juifs se rendaient aux tombeaux des Saints pour émettre un vœu : guérison de maladie, arrêt de la stérilité, etc. Ces tombaux auraient appartenu à des personnes auxquelles on attribuait des miracles que ce soit de leur vivant ou que ce soit suite à un vœu exaucé suite à une imploration. Ainsi, on vénérait à Rabat Rabbi Éliezer Davila qui aurait fait retourner les vagues de l'océan lors du raz de marée de Lisbonne de 1755 en plantant son bâton dans la mer. De nombreuses guérisons miraculeuses étaient attribuées à Rabbi 'Amram Ben Diwane dans la région d'Ouezzane, à Rabbi Raphaël Enkaoua de Salé, à Rabbi Israël Abouhatsira dit Baba Salé d'Erfoud et bien d'autres encore. Les tombeaux des émissaires de Terre Sainte trouvés assassinés sur les routes devenaient aussi des lieux de pèlerinage.
D'où provient cette tradition ?
C'est peut-être une coutume berbère qui remonte au temps des tribus berbères judaïsées avant l'invasion arabe. C'est peut-être aussi une tradition locale qui est née pour « concurrencer » les marabouts musulmans auxquels la population musulmane attribuait parfois des puissances surnaturelles. Car cette coutume n'est pas propre au judaïsme, bien que le tombeau des Patriarches à Hébron, celui de Rachel à Bethlehem et celui du roi David à Jérusalem aient attiré des pèlerir_- durant les siècles d'exil. Les rabbins érudits mettaient souvent un freir aux excès que cette croyance engendrait, mais il n'en demeure pas moins qu'elle était ancrée dans les mœurs et les croyances juives, tout comme elle l'était en parallèle chez les Musulmans qui avaient aussi leurs marabouts
On dit que certains saints étaient vénérés par les Juifs et les Musulmans
Il est vrai. C'est là un signe de syncrétisme. Louis Voinot auteur de Pèlerinages juifs au Maroc a recensé en 1948 quatorze observations de saints musulmans révérés par les Juifs et cinquante cas confirmés : saints juifs invoqués par les Musulmans. Issachar Ben-Ami s'est penche sur cette question dans l'ouvrage Saint Vénération among the ]ews in Morocco. Par ailleurs, au cours des périodes de sécheresse, les musulmans attachaient beaucoup d'importance aux prières faites par les Juifs ifs et permettaient des prières conjointes
Norman Stillman L'EXPERIENCE JUDEO-MAROCAINE Un point de vue révisionniste
L'expérience historique
Quelles observations générales, si tant est qu'il y en ait, peuvent être formulées sur l'expérience judéo-marocaine? Bien que les juifs aient vécu au Maroc depuis l'Antiquité, c'est sous les successeurs des Almohades que nous voyons la vie juive du Maroc développer la plupart des caractéristiques qui la distingueront 
jusqu'au commencement du XXème siècle.
L'étendue et la sévérité de la persécution almohade des juifs est encore matière à discussion. Un fait certain: elle laissa le judaïsme maghrébien spirituellement et matériellement appauvri. C'était alors à travers le monde islamique une période de stagnation générale, économique, sociale et intellectuelle. Avec le déclin de la 'Renaissance de l'Islam', pour utiliser l'expression d'Adam Mez, Poikoumene musulmane commence à se replier sur elle-même tandis que la vie religieuse et intellectuelle devient plus institutionnalisée et obscurantist
Notes de l'auteur – David Corcos " donne une bibliographie détaillée sur cette question. Sa propre interprétation minimisant l'étendue des persécutions n'est pas très convaincante. " le ofi yahassim ha almuwwahidin lyuhudim "
Parmi les réfugiés juifs de l’empire almohade, il y avait beaucoup d'intellectuels. Maïmonide, le plus célèbre d'entre eux, a déploré à plusieurs reprises le déclin de l'érudition juive dans le Maghreb par suite des persécutions. Voir Hirschberg, Jews in North Africa, I, p. 100 (hébreu), p. 137 (traduction anglaise) et les sources citées. Tous les réfugiés n'appartenaient pas à l'élite sociale. Une lettre de la Geniza relate l'histoire d'un orfèvre aveugle de Ceuta, arrivé en Egypte, qui, pour subvenir à çes besoins, devait donner des cours à de jeunes enfants pour un salaire de quatre dirhams par semaine (TS 12.3). Voir S.D. Goiten, Jewish Education in Muslim Countries, Jérusalem 1962, pp. 116-117 (en hébreu)
La situation des ahl al-dhimma, membres de la communauté non- musulmane tolérée, devint encore plus précaire. Les dhimmîs, bien que sujets protégés, étaient d'abord et avant tout d'humbles tributaires.6 Durant le haut moyen-âge, quand la société musulmane était une société de laissez-faire économique et intellectuel, les implications extrêmes du statut de dhimmîs pouvaient être commodément ignorées. Mais lorsque la société musulmane se replia à l'intérieur de confréries religieuses (tarîqât) et de guildes commerciales (appelées hanâtî au Maroc), les minorités non-musulmanes devinrent de plus en plus marginales. Alors que l'Europe chrétienne prenait de plus en plus d'importance, le croyant pouvait au moins se réconforter à la pensée que dans le Dâr al-Islâm, l'incroyant occupait encore le rang qu'il méritait dans l'ordre naturel des choses, celui d'asfal al-sâfîlïn, le plus humble des humbles. En temps de décadence ou d'instabilité sociales généralisées il était nécessaire d'insister sur cette humilité.
Conformément à la prescription coranique sur la jizya (Sura IX: 29). Sur le statut légal d'ahl al-dhimma
Au Maroc, et en fait dans tout le Maghreb, le juif devint le dhimmî par excellence, car aucune population indigène chrétienne ne semble avoir survécu à la période almohade. Des communautés juives furent officiellement réétablies dans les principales villes, y compris Fès, Marrakesh, Sijilmasa, Taza et Ceuta. La nouvelle dynastie marinide avait de bonnes dispositions envers les juifs. Ses membres nomades berbères Zenata du sud-est (le nom est préservé aujourd'hui dans mouton mérinos) se sentaient eux-mêmes étrangers dans les cités du Maroc. Ce qui est mis en évidence par la fondation en 1276 du nouveau quartier administratif, al-madïna al-baydâ' (l'actuel Fès Jdid) à l'extérieur du vieux Fez bourgeois. Les marinides ne répugnaient pas à nommer des juifs à de hautes fonctions administratives. Le sultan Yusuf b. Ya'qûb (1286-1307) avait plusieurs courtisans juifs de la famille Waqqâsa (ou Ruqqâsa), l'un d'entre eux, Khalïfa aîné, était son majordome. Le cousin de ce dernier, Khalïfa le jeune, servit le sultan Abu '1-Rabi Sulaymân (1308-1310) dans plusieurs fonctions indéfinies. Le dernier sultan marinide, 'Abd al-Haqq b. Abî Sa'îd (1421-1465), fit du juif Hârûn b. Batash son vizir durant la dernière année de son règne
La présence de juifs dans de hautes fonctions ne doit pas être interprétée comme l'indication du pouvoir économique détenu par les juifs au Maroc à cette époque, ou comme une affinité particulière entre les berbères Zenatas et les juifs. Les merinides employaient les juifs à leur service à cause de leur extrême vulnérabilité qui les rendait sûrs et dignes de confiance. C'est pour la même raison que les souverains musulmans d'Orient se fièrent pendant des siècles à des gardes turcs, des esclaves noirs et des eunuques de toutes origines. Etant donné que les juifs étaient un élément très marginal de la société marocaine, ils n'avaient aucune base de pouvoir. Ils ne présentaient par conséquent aucun danger. Comme les étrangers et les esclaves qui étaient fréquemment employés dans les gouvernements et les armées musulmanes, les juifs étaient absolument dignes de confiance
אליעזר בשן – אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט
אליעזר בשן
אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
בדיוננו על האומנים היהודים עלינו להבחין בין שני סוגים: האחד — האומן בין שבטי הברברים. הוא יהודי הגר בין שבטי הברברים בכפרים בהרי האטלאס ובנאות־המדבר בסהרה, שם הוא בעל המקצוע, הנפח, הרצען, הצורף, הנגר והחייט, אשר מכין ומתקן כליו של הברבר לעבודתו, את הריתמות והפרסות לסוסיו, את כלי־נשקו, בגדלו ונעליו, כלי־הבית ותכשיטי־הנשים. מלאכה זו היא בלעדית ליהודים מדורי דורות, והדבר הקנה להם מעמד וחשיבות: הם אף זכו לכמה פריבילגיות שיהודי הערים לא זכו להן. בתחום זה היתה במידה רבה סטאטיות, ולא היתה כמעט תחרות של אומנים אחרים, והדברים לא נשתנו עד הזמן החדש.
הסוג השני הוא האומן העצמאי והשכיר המייצר בעיר, בביתו, בבית־מלאכה או בשדה לצריכה מקומית או ליצוא, כאשר לעתים היצרן הוא גם המשווק. באלה נדון ביתר פירוט.
מה הם המקצועות שיהודים עסקו בהם ?
(א) אלה האסורים על־ידי האיסלאם, כגון ייצור יין, הלוואה בריבית, ומכאן העיסוק במתכות עדינות ובמטבעות, על שלביו וענפיו השונים.
(ב) מקצועות הנחשבים בזויים על־ידי המוסלמים, כמעבדי עורות ואורגים. האחרונה היתה מקובלת בתור מלאכת־נשים.
(ג) כאלה שהמוסלמים לא היו בקיאים בהם מחוסר נסיון ויוזמה. אולם היו גם גורמים פנימיים שהביאו להתמחות במקצוע מסוים. הכוונה למסורת רבת־שנים עוד מהתקופה הטרום־איסלאמית, התמחות שעברה מאב לבן, כגון הטיפול במשי, אריגים וצביעתם.
בדיווחיהם של האירופים מופיעים פרטים על מקצועות שליהודים שליטה מוחלטת או כמעט מוחלטת עליהם. רוב המקצועות מוגדרים בתור מלאכות של ישיבה בבית, והנחתם היא כי היהודי מעדיף לעבוד בבית על פני עבודה בחוץ. מאידך גיסא, יש מלאכות, שלדבריהם, אין יהודים עוסקים בהם כלל. עלינו להתייחס בזהירות ובגישה ביקורתית לגבי כמה הנחות ופרטים אלה.
המקצועות הנשלטים על־ידי היהודים לפי המקורות הנ״ל, הם אלה הקשורים במתכות, ומעל הכול המטבעות והצורפות בזהב ובכסף, וכן עבודות המחט, סנדלרות, עיבוד עורות, נגרות, ומוזכרים גם מקצועות כמו קצבים ואופים.
למשל, וולטר בורטון האריס כותב כי החייטים, עושי־האוהלים, עובדי המתכת וצורפים במרוקו — כולם יהודים. אין לקבל את הדברים במובנם המילולי המוחלט: הכוונה היא כי במקצועות אלה היה ליהודים משקל ניכר.
לעומת זאת מלאכות שיהודים אינם עוסקים בהם: לדברי האי(Hay) היהודים במרוקו עובדים בכל המקצועות חוץ מחקלאות. הוא טעה או הוטעה, שהרי יהודים בארץ זו עסקו בחקלאות. כניגוד להאי קובע ליירד בשנות השבעים של המאה הי״ט שיהודים אינם עוסקים במלאכות אלה: בנאות, נפחות, קדרות, רצענות ובורסקאות. גם זו הנחה בלתי־נכונה.
בצורה מאוזנת יותר כותב פילים טרוטר, שמילא שליחות דיפלומאטית מטעם בריטניה בחצר הסולטאן במרוקו בשנת 1880; לדבריו, היהודים עולים על המאורים בעבודות צורפות לחרבות ונשק וכיוצא בזה בעבודות הבית. אבל רק לעתים רחוקות ראה יהודי העוסק בבניין או בגננות, ובמלאכות דומות מחוץ לבית.
החלוקה החדה בין המקצועות של יהודים לעומת אלה של מוסלמים אינה תואמת את האמת ברוב המקרים. דוגמה להנחה זו היא בדברי עלי באי. לדבריו רק היהודים במראכש הם הצורפים, הפחחים והחייטים, ואילו המוסלמים הם הסנדלרים, הנגרים, הנפחים ועושי החאייק (הלבוש האופייני לאזור זה). האמת היא, כי במקצועות המוזכרים כאילו רק מוסלמים עוסקים בהם, היה גם ליהודים חלק, וכן להיפך. אך אין כל ספק כי באומנויות מסוימות היתה ליהודים שליטה רבה.
למעשה לא היה כמעט מקצוע שיהודים נמנעו מלעסוק בו. אם כי היו יהודים רבים יותר שעסקו בצורפות ובכל הקשור לחוטים מאשר בבנאות. חלקם של היהודים במקצועות מסוימים. מתבטא לא רק בעובדה שמספרם היה רב, אלא שתרמו לרמת התוצר, לעיצובו ולשכלול שיטות הייצור והעיבוד. ידוע, כי מגורשי־ספרד שנפוצו בארצות הים־התיכון הביאו מנסיונם בשיטות הייצור של אריגים ומתכות, וממומחיות זו נהנו התורכים כמו המאורים במגרב. התמחות זו שבלטה במיוחד בדורות הראשונים אחרי גירוש ספרד, הלכה ופחתה בדורות הבאים, ובהשוואה לדינאמיות ולחידושים בתעשיה האירופית, היתה סטאטיות בעולם המוסלמי, ובכלל זה במרוקו. המקורות הנוצריים מעריכים את רמת האומנות כנמוכה מזו הקיימת באירופה. אך כאמור, רמתו של האומן היהודי במקצועות מסוימים כמו צורפות ותחרה, גבוהה מזו של חברו המוסלמי.
L’histoire oubliée des camps marocains-Le camp Sidi El Ayachi
L’histoire oubliée des camps marocains
http://rol-benzaken.centerblog.net/2758-le-camp-sidi-el-ayachi
Après la Seconde Guerre mondiale ça été un cauchemar pour les juifs d’Europe. Mais ce que l’on connaît moins, c’est que des centaines parmi eux ont été contraints de « chercher refuge » enAfrique du Nord, particulièrement au Maroc, dans l’espoir de transiter vers des pays d’accueil en Amérique du Nord ou au Canada
Cet ancien camp militaire, situé près d’Azemmour, au sud de Casablanca, à l’embouchure de l’Oum Rabi‘, fut transformé en camp régulier pour les réfugiés en transit, c’est-à-dire qu’il n’est pas à confondre avec les camps de travail. Il a reçu, à plusieurs reprises, la visite du consul américain à Casablanca dans le but d’y améliorer les conditions de séjour
Un rapport de la Croix-Rouge internationale, daté de Genève le 17 août 1942, nous apprend qu’il héberge à cette date 288 personnes (dont 138 hommes, 99 femmes et 51 enfants)
La plupart de ces réfugiés étaient espagnols (86 personnes), le reste composé de nationalités diverses. Ledit rapport constate que les conditions générales y étaient plutôt confortables ; mais il signale également que des marins belges et norvégiens qui y étaient internés en mai 1942 ont été transférés dans un camp à Oued-Zem après une tentative d’évasion
En l’absence d’un lieu de culte israélite sur place, les juifs de ce centre pouvaient se rendre à une synagogue à Azemmour
Parmi les « réfugiés » juifs qui ont séjourné à Sidi el Ayachi, mentionnons le cas du futur philosophe Stéphane Mosès, décédé à Paris en décembre 2007
C’est pendant l’été 1938, qu’il arriva en famille au Maroc venant de Hollande où ses parents s’étaient installés depuis qu’ils avaient quitté l’Allemagne en 1937
En 1939, la petite famille fut rejointe par les grands-parents en provenance de Berlin
Mais l’avènement de la guerre allait bientôt assombrir la joie des retrouvailles. Les uns furent internés comme « étrangers ennemis » (ex-Allemands) à la prison pour femmes de Casablanca, les autres incarcérés pour le même motif au pénitencier de Port-Lyautey (Kénitra)
Plus tard, en avril 1942, les autorités vichyssoises de Rabat procédèrent à l’internement de la famille Mosès, parce que juive, à Sidi El Ayachi qu’elle ne quittera qu’au lendemain du débarquement américain
AUTEUR Jamaâ Baïda
עיונים בגזירות סיביליה במלאת חמש מאות שנה לגירוש ספרד של שנת רנ"ב-אליהו רפאל מרציאנו
גירוש קנ"א – 1391
אליהו רפאל מרציאנו
עיונים בגזירות סיביליה במלאת חמש מאות שנה לגירוש ספרד של שנת רנ"ב
שני הגירושים של שנת קנ״א
מכון הרש״ם ירושלים, אירגן, בשנת תשנ״א, סדרת ערבי עיון לציון שש מאות שנה לבואם של ״מגורשי״ שנת קנ״א לארצות המגרב, כאשר אחת המטרות היתה הבלטת האומץ והתעוזה של קומץ אנשים, מבני עליה, הנוטשים ארץ מיושבת ומבוססת ומבקשים מקלט בארץ לא סדרים ועניה ברוח ובחומר. ההחלטה לעזוב את ספרד היתה מחאה חריפה נגד גזירת השמד האיומה והגסה של הנוצרים.
יהודים בעלי שאר רוח, ובראשם שנים מגדולי עמודי ההוראה שעליהם מתבסס מרן הבית יוסף רבותינו הריב״ש והרשב״ץ, העדיפו להמיר מולדתם בארץ לא ידועה ובלבד לא לבוא לידי נסיון ההמרה, עליהם רמז ושר דוד מלך ישראל:"… על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים … (תהילים, פרק מ״ו).
רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן. הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע הסתייגות מלימוד חכמת הנסתר.
רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ; 1361 – 1444), היה מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. נולד בפלמה דה מיורקה, ספרד, בחודש אדר ה'קכ"א (1361), לרב צמח דוראן, ממשפחה נכבדה מפרובנס מצאצאי הרמב"ן, במיורקה נתוודע לרבי וידאל אפרים תלמידו של הר"ן, ולמד תורה מפיו. ממנו גם רכש ידיעות במדע ובחכמת התשבורת, פילוסופיה ותכונה עיקר השכלתו הייתה ברפואה שבה התמקצע. לדבריו "החכמה ההיא תחיה בעליה" – בספרד, אולם לימים באלג'יר לא יכול היה להתפרנס מהעיסוק בה.
השתדלנו להדגיש מעלתם ויחוסם של מגורשי שנת קנ״א 1391 לעומת מגורשי שנת רנ״ב- 1492, ונגענו בקצרה בשאלה מרכזית: האם היה גירוש בשנת קנ״א?
תעודות שפרסם פרופ' חיים ביינארט מתייחסות במפורש לדרישת אנשי הכמורה הספרדים לגירוש היהודים (עיין לקמן פרק גירוש שנת קנ״א). הרב שלמה אלעמי אשר ראה זוועות הרס הקהילות מתייחס הוא לגירושם הרוחני של יהודי ספרד וז״ל:… בקום עליך עכו״ם להדיחך מאחרי ה' לגרשך מהסתפח בנחלתו… לך לך אל הארץ אשר תמצא לשמור דתו…, הנה בשנת קנ״א מצאנו יהודים נתונים לשני גירושים: גירוש רוחני וגירוש גופני. ספרד נקראת, משום כך, במקורות, ארץ שעבוד הנפש, כי היא כופה על היהודים שעבוד נפשי הוא הגירוש הרוחני, הוא השמח הגירוש הרוחני של שנת קנ״א קדם במאה שנה לגירוש רנ״ב. הקדשנו פרק מיוחד לחרם יהודי על ספרד והבאנו צרור מקורות בנושא. מחשבה ורעיון על הכרזת חרם יהודי על ספרד מצויים במקורותינו, חכמי ספרד התייחסו לחרם על ספרד, אך לא מצאנו ואין בידנו נוסח של החרם.
כמו כן פענחנו מהות וענין ימי פורים קטן שצויינו בקהילות מרוקו, אלגייריא ותוניסיא וביסודם קשורים הם ליחסי יהודים וספרדים. עוז רוחם ומסירות נפשם של בני עליה משנת קנ״א שימשו ומשמשים לנו דוגמה למופת והערצה.
הרב שמעון בר צמח דוראן
ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נתגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אצל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו״ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר׳ רות ובמדרש חזית.
(מגן אבות, להרשב״ץ, ניו-יורק תש׳׳ו)
הזמן טלטלנו טלטלה גבר מעבר אל עבר והתהלכנו מנוי אל גוי וממלכה אל עם אחר אומות מתחלפות הלשונות, ודתיהם שונות, ומקהילות ארץ אדום אשר בהם גדלנו בנעורנו פסקו הישיבות כי נדדו ואינם מפני חרבות ובקהלות ארצות ישמעאל אשר אליהם נסחפנו מפני עול הגלות ותקפה…
(הקדמת הר׳ הרשב׳׳ץ לספרו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד)
רבי שלמה אלעמי
להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרי אמת לשולחיך, וכל הקורא באגרת הזאת אל ישים אשם נפשי בדברי… אבל כתבתי זה על המבוכה אשר הייתי נבוך זה כ״ד שנים כי כלתה אלינו הרעה בשנת הקנ״א לאמר מה זאת עשה אלהים לנו בכל דור ודור להכחידנו, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו … אל תשמח ישראל אל גיל בעמים … ונגעה אלינו בדורנו התלאה, וקראת אותנו הרעה, באחרית הימים בגלילות קשטילייא לארכה ולרחבה ובמלכות קטלוניא בשנת הקנ״א אשר נשמדו כמה קהלות קטנות עם גדולות ואחרי כן בשתים ועשרים שנה, הנשארים בקשטיליא היו למשל ולשנינה…
(ר' שלמה אלעמי, אגרת מוסר, קושטא, של״ג לערך)
רבי שלמה אל עמי ז״ל מחכמי ספרד מבני גירוש ספרד דשנת קנ״א הלוך ונדוד נתיישב בתוגרמא ממנו יש ״אגרת המוסר״ תוכחה נמרצה בו מבאר סיבות הגירוש שבא מגיאות העשירים אינם מכבדים התורה חכמים, ומרבים מחלוקת וכו׳ ונדפס אגרת זה פעמים רבים.
בנדיגאמוס אל אלטיסימו – סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-בתיה כרמי
פיוט האנוסים
בבתי האנוסים באמסטרדאם, בלונדון ובניו־יורק, נוהגים לשיר בליל-שבת, לפני ברכת-המזון, את הפיוט ״בנדיגאטוס״.
מספרת מתילדה כהן סראנו: הפיוט שנכתב בספרדית מסתיים במלים העבריות –
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו
מה מקור הפיוט ?
במאמרו, ברבעון ־ ״אמריקן ספרדי׳׳ משנת 1969 מגלה פר׳ הרמן סלומון, את גילגוליו המעניינים של הפיוט.
הוא חובר במאה ה-20 בעיר בורדו שבצרפת, על-ידי האנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל ושבו ליהדותם.
מבורדו, עבר הפיוט לפריס ומשם לקורסאו, שם הייתה קהילה יהודית נכבדה. מקורסאו, עבר הפיוט לקהילה הספרדית-פורטוגזית ״שארית-ישראל״ באמסטרדאם ובניו-יורק.
בשנת 1946 לימד ההיסטוריון ססיל רות את הפיוט, באוניברסיטת אוקספורד. הרב אריאל טואף, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, שלמד בזמנו בניו-יורק, העביר את הפיוט לתלמידיו ברומא.
בשנת 1979 נערן בפיימונטה שבאיטליה, מחנה קיץ למשפחות יהודיות.
מתילדה כהן־סראנו, מוסיפה ומספרת – השתתפתי באותה שנה במחנה הקיץ ושם שמעתי ולמדתי את הפיוט והבאתי אותו לשידור ולכתבה בתכניות המדור ללאדינו ב״קול-ישראל״.
בראיון שערן משה שאול ב״קול ישראל׳׳ בשנת 1990 הוא ראיין את שלמה פררה, שהוא צאצא לאנוסים הספרדים, החיים בבלמונטה שבפורטוגל וחוזרים כיום ליהדות. שלמה פררה סיפר – שהפיוט הראשון, שקהילתו החזירה לעצמה אחרי שחזרה לחיק היהדות, היה ה׳׳בנדיגאמוס״.
מתוך אתר " דעת "
הדים מספרד העתיקה
בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).
שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:
בנדיגאמוס אל אלטיסימו
אל סניור קואה נוס קריו
דמוסלה אגראדסימיאנטו
פור לוס ביינס קואה נוס דיו
(הבה נברך לא-ל עליון
לאדוננו בוראנו.
תודה ניתן לו,
על הטוב אשר גמלנו.)
אלבאדו סי סו סנטו נומברה
פורקה סיימפרה נוס אפייאדו
לואד אל סנור קואה אס בואנו
קואה פרה סיימפרה סו מרסד
(את שמו נהלל
על רחמיו עלינו.
הודו לה' כי טוב
כי לעולם חסדו)
את הפיוט השלם ניתן למצוא באינטרנט……
עשרת השבטים האבודים.סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
עשרת השבטים האבודים.
חכמים רבים ביקשו לתחקות אחר עקבותיהם של עשרת השבטים האבודים. כך העידו על תלמידו של הגר״א שניסה לחפשם.
אוהחה״ק שכל ימיו פעל לאקמא שכינתא מעפרא, נקט בפעולות שונות, ביניהן עלייתו לארץ ישראל עם קבוצה שמנתה 30 נפש. דבר זה נחשב לעליה חשובה, בעלת תרומה רוחנית אדירה. בין יתר פעולותיו, ביקש רבינו להפגש עם נציגי עשרת השבטים.
לאחר תעניות רבות, יחודים ותפילות, נסתייעה מילתא והוא קיבל רמז לאן ללכת. רבנו יצא את העיר והלך בדרך שהראו לו, עד שהגיע בערב שבת ליער גדול. בהכנסו ליער, ראה איש ענק חוטב עצים וקורא בקול גדול ״לכבוד שבת קודש״. כשהבחין באוהחה״ק, אמר לו, מנין אתה וכיצד נכנסת לכאן, למקום ששום אדם לא הגיע אלינו מאז שגלינו מארצנו. אמר לו רבינו, יהודי אני מא״י ונשלחתי משמיא להיפגש עם מנהיגיכם וללמוד על קורותיכם ואורחותיכם. לקחו הענק איתו ובדרכם סיפר לו כי, מאז הגלות, הם נמצאים במקום מסתור זה, בלא שיפריעו להם, ״אנו רבים ועצומים ואין אומה יכולה לנצח אותנו. בוא עימי כעת אל בית המדרש״.
בבית המדרש ההומה מאדם, פגש ענקים רבים ועל הבימה ישב נשיאם. הנשיא לא דבר עם רבינו ולא התייחס אליו כלל במהלך כל השבת. במוצאי שבת, הלך הנשיא לישון וחלם שאביו גוער בו על כי זלזל בגדול הדור, דבר שגרם לו להיענש בשמים ולרדת במדרגתו. אביו ציוה עליו לבקש מחילה מרבינו. הנשיא נגש למחרת אל רבינו וביקש ממנו סליחה ורבינו סלח לו, אך הנשיא נפטר למחרת. הבין רבינו שלא הגיעה השעה ואין לדחוק את הקץ וחזר לירושלים.
״ואומר לך בדמייך חיי״
בשנת התק״ב, כשבת המלך אוהחה״ק על כסאו בבית מדרשו בירושלים [ומאן מלכי – רבנן] הגיע לביתו השולטן הטורקי בבגדי עני. השולטן ראה, עפ״י הכוכבים, שיש אדם שנולד באותו יום, באותו חודש, באותה שנה ואף באותה שעה שהוא עצמו נולד. השולטן החליט לפגוש אדם זה. רבינו קבלו כמלך חשוב ולהערת השולטן על עניותו, השיב רבינו, אני שמח בחלקי ואין מי שיטרידני. אך אתה טרוד במלכותך וישנם המבקשים רעתך בעוד אתה מאמין להם.
השולטן המופתע מחכמת הרב התקשה להבין. רבינו הוציא מראה ואמר לשולטן, התבונן היטב במראה. השולטן התבונן וראה את עיר בירתו איסטנבול. בהשקפה שניה ראה את ארמונו ובהשקפה שלישית ראה את שני עבדיו, השרים הנאמנים, כשהם מתלחשים ביניהם ומבקשים להרגו ולקחת את מקומו. כעס השולטן תוך התפעלות מגדלות רבינו ושאלו מה לעשות, רבינו אמר לו לירות באקדחו בדמויות הנשקפות מן המראה. השולטן ירה ושני השרים הסוררים נפלו ומתו.
אמר רבינו, דע לך השולטן, יש במלכותך עוד שרים מושחתים המבקשים להעליל עלילה נתעבת על היהודים. שוב לארמונך ועשה עצמך כלא יודע וביום המשפט ערוך סעודה לכל שריך ואז אבוא לבקרך והאמת תיחשף ברבים.
כשחזר לארצו, הודיעו לו שריו, כי מצאו את שני השרים מתים קרוב לארמון ולאחר בדיקה ״התברר״ שיד היהודים היתה בדבר. הם ידעו שהדבר ילבה ויבעיר את השטנה כנגד היהודים. נכבדי היהודים נעצרו ופחד גדול נפל על היהודים בכל רחבי המעצמה הטורקית. האשמה היתה רצח. היהודים ״עשו״ זאת כדי לאגור דם גוים לצורך שפיכת דם עם יין ומים בסדר הגדת הפסח.
הדבר לא הפריע לשרים לשבת בסעודה הגדולה לכבוד שיבת השולטן לארמונו. בעוד הם חוגגים ואוכלים ושותים על הדם, נכנס אורח חשוב והדור פנים, השולטן יצא לקראתו והושיבו לצידו. במהלך הסעודה ביקש רבינו מהשולטן שירד עימו ועם כל שריו ומשרתיו למרתף היין, לבחור יין משובח וצונן. כשירדו כולם, לתדהמת השרים, נתפשט ריח איום ונורא במרתף. רבינו הצביע על מצבור חביות מסוים וביקש מהשולטן שיצווה על עבדיו להזיז אותן. חביות היין הוזזו ממקומן ולעיני כל, נתגלה קלונם של השרים, גוויותיהם של השרים ההרוגים נתגלו. לכל היה ברור שיד השרים היתה במעל. הם הוצאו להורג ולכל בני ישראל היה אור החיים במושבותם וזהו שנאמר:
״ואומר לך בדמייך חיי״
כח תורתו של רבינו ומסירות נפשו, הצילה יהודים רבים מגזירות המעצמה הטורקית הגדולה.