ארכיון יומי: 22 באוגוסט 2015


השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים, חמין, סכנה וצ'ולנט ד"ר דן אלבו

חמין 1

סיום המאמר בשלושה פרקים….לנוחיותם. של הקוראים…ממליץ מאוד לקרוא את כל המאמר בעיון רב ולהתוודע לעומקו של המאמר הנפלא הזה…..אסיים פרק זה שנמסר לי על ידי ד"ר דן אלבו, היסטוריון, משורר ופילוסוף….באמרה בנושא החמין בערבית מוגרבית…..

ליהודי בלא סכ'ינה, פחאל סלטאן בלא מדינה……

יהודי ללא " סכ'ינה, משול למלך ללא ממלכה….

להדגיש את חשיבותו של החמין  או " סכ'ינה " אצל יהודי מרוקו  ובכלל אצל כל יהודי, כפי שמציין זאת ד"ר דן אלבו, והדגש על " יהדות " …כפי שהוא מביא במאמרו…….

חמין 2

סיפור השלישי

ג. הסיפור השלישי מתרחש בשלהי המאה הי"ח בקהילת וואזאן בצפון מרוקו, שבה דוברה במאה הי"ח הלשון היהודית-ספרדית הקסטיליאנית. סיפור צדיקי זה עוסק ברבנו עד"ן הקדוש בחמין ובסוגיית העוול והצדק.     

פ"א בשב"ק בהיות רבנו עד"ן [עמרם דיוואן] בווזאן יע"א [יגן עליה אלוקים] בדרכו לא"י בצאתו מתפילת שחרית מוקף בפמלייה גדולה עברה על פניו יהודיה בוכייה, קרא לה וישאלה למה זה תבכי ותשב מה שנעשה אין להשיב ויפצר בה, ספרי אולי ירווח לך ותגולל לפניו צרתה ותספר כי בצאתה מהפורני בא ישמעאלי וגזל ממנה את קדרת החמין והלינה טרונויות לפני ריבונו של עולם, הכיצד אני שמנקה בהתנדבות גמורה ובנפש חפצה את בית הכנסת מידי יום ביומו הפילני ריבונו של עולם קורבן בידי ליסטים, הכיצד הזהו שכרי וגמולי, הו רבי בקש מהשי"ת להוריד צדק לעולמו שוועה. ניחם אותה רבנו, שח לה דברי ניחומים והזמינה לסעוד סעודת חמין עמו בבית הגביר בעל האכסניא שלו ההגמון רבי דניאל אזולאי ובבואם להסב לשולחן הושיבה לימינו וגילגל עמה שיחה על הוריה וקורותיה ובירר בעולמות עליונים מפני מה הדבר ומה פשר העוול. ותיכף לכשפקח עיניו שאל על עדים שראו את הגזלן והובאו לפניו ושאלם לשמו ומקום מגוריו וביקש ממארחו לשלוח תיכף שליח להביאו וביקש מהשליח להרבות לפניו בדברי כיבושין, ובדברי ידידות ונועם, בירר מה עיסוקיו והעידו המסובים בישמעאלי שהנו איש הגון וישר והיה הדבר לפלא בעיניהם שגנב קדרת חמין מיהודיה כאחרון הריקים.

ואחרי זה בירך את המסובים בחדר שהיה מלא פא"פ [פה אל פה] כמה ברכות ולאחר זה פנה ליהודיה פע"ש [פעם שניה] ושאלה בתי למה זה עוד תבכי ותען ומה תושיע לי והפציר בה וככל שהפציר גאה בכייה ועבר לדרוש על פרשת המיילדות שפרה ופועה בהתלהבות גדולה ולפי שדיבר בהצלת ילדים גאה בכיה עוד ושוב שח לה פע"ש [פעם שלישית] מה תבקשי שאלי ממני ואתן לך אמרה לו השב לי את בני ראובן. נכנס השליח ואחריו השתרך בהססנות אותו ישמעאלי ונהגו בו במידת הכנס"א [הכנסת אורחים] ורבנו הגדיל לעשות ופינה מקום בינו ובין בעה"א [בעל האכסניא] והושיבו לשמאלו ותמהו המסובים תמיהה גדולה מה מצא הצדיק להושיב ישמעאלי סביב שולחן שבת לצדו ממש, ומשישב שאל אותו מפני מה לקח מהיהודיה שלימינו את קדרתה ולא ענה, המשיך רבנו עד"ן וסיפר מעשיה של שחוק על תרנגול שרכב על גבו של חמור עיוור והגוי צחק צחוק גדול והיה עניין זה לפלא בעיני המסובים שהרי יש בזה שלוש פליאות, מצד זה שגוי לבוש כדרך ערביאים מסב לשולחן שבת עם הקה"ק [הקהל הקדוש] מצד זה שהושיב ישמעאלי גזלן לידו ממש לפני בעה"א [בעל האכסניא] ומצד זה שהצדיק מצחק עם גזלן רשע שציער יהודיה צדקת. ושאל אותו שוב הצדיק מפני מה גזל את הקדרה וענה בכניעות שבעוברו על פני היהודיה הריח את הניחוח שעלה מקדרתה ונתקף בהשתגעות ואינו יודע מה אירע לו כי השתבשה עליו דעתו, כי הריח המיוחד הזכיר לו את אמו יולדתו, והביע צערו על המעשה וסיפר שהתעוררה בו שמחה בלב ועלו בו מראות שונים ומשונים וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בטוח בו בוודאות שאין למעלה ממנה שהוא רכושו שלו כי אינו זוכר את פני אמו ולא את פני אביו ש"א [שאל אותו] רבנו וכי למה אינו זוכר אותם והשיב שנחטף בהיותו ילד רך בן שלוש או ארבע ואינו זוכר את מראם ושמם ולא את מקום מגוריהם. הוסיף ושאל אותו רבינו זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא] טבעי שאדם אינו זוכר את פניהם ושמותיהם של אנשים משנות ילדותו אך ודאי יוכל לזכור בשם שקראו לו אביו ואמו ושאר קרוביו והשיב שקראו לו בכינוי יוצא דופן שאיש לא קרוי בו כי מעולם לא שמע כשם זה בין בני דתו המוסלמים ושאלו רבנו מהו אותו שם וענה: ראובן בצחות כעברי משל דיבר יהודית וחי בין בין יהודים כל ימיו. הסב פניו לדונה והצביע רבינו על הגזלן ואמר לה הנה בנך, ביקשת מהשי"ת להוריד צדק לעולמו והוא נענה לך, הרי לך בנך ראובן, הסב רבנו מבטו לשמאלו לעבר הגנב ואמר לו הנה והצביע לעבר היהודיה המבוהלת 'זו אימך יולדתך'. נעתקו המלים מפי כולם כי איש לא שכח את פרשת העלמות ראובן בנה של דונה ואת מות יונה בעלה, אבי ראובן מצער ז"מ אח"כ ומצד שני לא ירדו לעומק העניין כיצד ידע רבנו שזהו האיש. ישבו כולם המומים ובכיים וזס"ה [וזה סוד הדבר] שאמרו לו בעליונים כל העניין מתחילתו ועד סופו. אמר רבנו עד"ן לראובן עתה שאתה יודע מי אתה, הרהר ושקול בדבר אל תחפז ראה מה יורה לך לבך אם לחזור לאמך יולדתך או להישאר עם האמא שגידלה אותך. קם ויצא לדרכו תיכף ללא שהיות ולאחה"ש [לאחר השבת] לאחצ"ה [לאחר צאת הכוכבים] חזר עם צרור חפציו הטבלוהו במקווה החליפו שמלותיו לבגדי יהודי חבש כיפה וציצית והעצו"ש [והעיר צהלה ושמחה] ולפי שהיה חשש פק"נ [פיקוח נפש] ע"ז [על זה] שחזר לדת יהודית, יצאו ראובן ואמו בשיירה עם רבנו לעבר טנג'יר ועלו עמו לארץ ישראל, ונל"ח [ונודה לשם חסדו] .חמין 3

הסיפור הרביעי

מקום התרחשותו של הסיפור הרביעי הוא בפולין ומהווה חלק מקורפוס הסיפורים החסידיים שעברו מפה לאוזן. אף סיפור זה עוסק באותן תימות: צדיק, תמימות, אמונה, שבת וחמין.

 

"בעיר אָפְט, היה יהודי כורך ספרים, קראו לו ר' שבתאי. לר' שבתאי לא היו ילדים והיה קבצן גדול מאוד. ביום שישי אחד לא היה לו מה לאכול, קם ללכת לבית הכנסת, אמרה לו אשתו: "אין לנו בבית שום דבר!" ענה לה: "השם יעזור" והלך לביה"כ. ישב שם כל היום, כשהלכו האנשים נשאר שם, הרי אין לו שום דבר. קם למחרת לאחר תפילת שחרית והלך לביתו, לתימהונו ראה אור בבית, יין , מפה, חלות וחמין והכל מוכן, ברכו ואכלו ורקדו ביחד. הריקוד הגיע לשמים, ומשם הגיע לבעש"ט. הבעש"ט ישב במז'ובוב, קם ונסע לאפט, הגיע לשם ושאל: "איפה גר ר' שבתאי כורך הספרים?" התפלאו, מה לבעש"ט ולקבצן הזה? בסוף הראו לו היכן הוא גר. הגיע אליהם הבעש"ט, אמרה לו האישה: "רבי, רבי, אין לנו ילדים." ענה לה, "יוולד לכם בן שיאיר את כל העולם" ואמנם כך היה ונולד להם בן שלימים היה המגיד מקוזניץ..

החמין מבושל בצורה שונה מהבישול הקונבנציונאלי שמשכו קצר, ותכליתו לרכך, לחטא ולחמם את המזון ולעתים להשביח את טעמו תוך שמירה על ערכו התזונתי. הרציונאל של בישול החמין בבישול ממושך שאורך כשש עשרה שעות, אינו נגזר מסיבות קולינאריות, אלא מסיבות דתיות. מסיבה זו הפך החמין לתבשיל מיוחד בקרב היהודים ולמייחד את היהודים בעיני הלא היהודים. לא פלא שבשני סיפורי יראים  הללו, החמין הוא הוא המחולל את התערבות הבורא. החמין זוכה למעמד אקסקלוסיבי משום שהוא ביטוי למעין "מתכון אלוקי". כי ללא האיסור לבער אש ביום השבת לא היה נוצר החמין ולא הצורך בטכניקת הבישול הזו. האקסקלוסיביות של החמין, הן בטכניקת הבישול שלו, והן בטעמו הייחודי בגלל בישולו הממושך, והן בזיהוי שלו עם ה"שבת" הופכת אותו בסיפורת העממית למעין מִנְשָׂא לסיפורי נסים, ולסיפורים על צדיקים ובעלי נסים. החמין במושגיו של קלוד לוי שטראוס, כמו הדבש חורג מהתבנית הזוגית של נא ומבושל, כי הוא לא נא ולא מבושל במושגים המקובלים.

בחמין נכרכו משמעויות דתיות נוספות. בהלכה החמין הפך לסמלו המובהק של עונג שבת, ועם המצווה לענג את השבת. "יש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה" וכן, "איזה הוא עינוג: זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת–הכול לפי ממונו של אדם.  וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת–הרי זה עונג שבת" התליית מצוות עונג שבת בחמין דווקא, מעלה אותו בסיפורת האגדתית לדרגה ש"בלתו אי אפשר" ששבת בלעדיו אינה שבת. ולפיכך כאשר החמין חסר, "טבעי" שבעלי האגדה יזמנו בעלי נסים כמו הבעש"ט ור' עמרם בן דיוואן לערב את השמיים לעשות תיקון בעה"ז.   

הרובד השלישי הוא הפן התיאולוגי – השכלתני. הן הסיפור על דונה שרה ביבאס והן זה על אמו העתידית של המגיד מקוזניץ מבטאים אמירה שתכליתה לחזק את האמונה בלבבות ואת לבבו של השומע העממי בפרט. היהדות מניחה שיש משגיח, השגחה, ושכר ועונש. בפועל לשלושת העיקרים התיאולוגיים הללו אין תמיד אישור במציאות. האמונה בבורא עולם ובהשגחתו על עולמו לא עמדה בקנה אחד עם מציאות הפרוזאית שידעו היהודים, שהייתה רצף של רדיפות, פרעות, מגפות, גירושים, עוני דלות ורעב. שני הסיפורים מציגים מצב של עוול ואי צדק וקוראים תיגר על האמונה בשכר ועונש. אישה ערירית שבהמשך אנו למדים שהיא צדקת המנקה את בית הכנסת בהתנדבות מידי יום ביומו, למרות זקנתה, נופלת קורבן לגזלן שגונב את החמין שלה דווקא, איזה השגחה יש כאן? איזה שכר יש כאן? זו מציאות עגומה הקוראת תיגר על צדקת ה'. בסיפור השני הוריו העתידיים של המגיד מקוזניץ, עניים עד כדי כך, שאביו אינו טורח להכין את השבת. הערת האם "כי אין לנו כלום" מחזקת את תכליתו הנרטיבית של המספר, הוא מבקש להראות שהאיש עני עד כדי כך, שאין לו מאומה מלבד אמונה בשי"ת, חוסר מוחלט בחומר, כנגד מלאות באמונה בה', לרגע הוא אינו מפקפק בהתערבות האלוקית לטובתו. הוא אומר "השם יעזור" והולך לבי"הכ. בין השורות אנו הקוראים- שואלים את עצמנו "איך אדם תמים ושלם כל כך באמונתו, יכול לרעוב כך ביום שבת? איך האל יכול להרשות לעוול כזה להתרחש בעולמו?" ויש שישאל בצורה בוטה יותר "אם ה' זן ומפרנס לכל, אז למה הוא מרעיב את האיש העני הזה? איזה מן אל הוא זה, המתעלל כך בעניים תמימים כאלה? איזה מן אל הוא זה המתעלל כך באדם שכולו מלא באמונה? ושאמונתו כה שלמה?" העדר החמין הוא עילה לכעס אבל הוא גם האנקול שעליו תולה המספר את הנחמה בסופו של דבר. שני סיפורי הנסים  האלה באים לתת מענה לספקות הללו, ולחזק את האמונה בהשגחה ובשכר ועונש. 

הרובד הרביעי הוא הרובד הפסיכולוגי והאמוציונאלי. שני הסיפורים משקפים רובד נוסף בשיח האגדתי. שני הסיפורים נותנים תימוכין לאידיאולוגיה "החסידית" הטוענת שהאמונה התמימה אינה נופלת מאוריינות ולמדנות ואולי אף עולה עליהן. השיח האגדתי מניח שאלוהים נגיש לכולם, ומכוחה של אמונה בלבד אפשר להרעיד את השמיים. סיפורי הנסים נוצרים ומסופרים לא רק כדי להוכיח שיש משגיח, השגחה ושכר ועונש, אלא כדי להשרות באנשים הפשוטים בעלי המלאכה, לבושי הסחבות, היחפנים והדלפונים, אלה שהלמדנות רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – נחמה. המספר מבקש לשכנע את קהל שומעיו, שהנס אפשרי והוא יכול להתרחש לכל יהודי, גם לאנשים נדחים כמותם, וגם להם ממש, באופן אישי. עבור אנשים שאינם זוכים לאכול חמין כל שבת, הפיכת החמין למעין אנקול שעליו תולים את הנס ומייצגים באמצעותו את הישועה והנחמה, זהו שיח מובן, כי בחווייתם האישית, בוודאי נזקקו לנס ממין זה בעבר ואולי יזדקקו לו בעתיד, ליהודי המיוסר והמאמין, שרעב לא אחת בחייו ביום השבת, וחייו מטלטלים בין רעב ורעב, אובדן והצלה, הופעתו הפלאית של החמין הוא נס שקל להזדהות אתו, ולזכות באמצעותו בנחמה. מיקוד הסיפור במזון  ובתחושת הרעב מעצים את הכעס אך בה עת את הנחמה. מתן המענה לרעב הפיזי באמצעות נס החמין, משרת את המספר כדי להעניק לשומע את התקווה שבשמיים משגיחים גם ברעב האישי שלו וברעב של  כל איש ואיש. מצד אחד, זו מעין "הוכחה" לקיומה של השגחה פרטית [האל משגיח בקיבה של כל אחד ואחד.] מצד שני יש בסיפור נחמה  גדולה, שממנה משתמע שאם תתאמץ ותעלה בסולם האמונה ותגיע לרמת צדיקותה של דונה שרה ביבאס או הורי המגיד מקוזניץ, גם לך באופן אישי ייקרה נס. מחד גיסא ההבדלים הגסטרונומיים בין התפוצות היהודיות מובנים מאליהם, משום שתרבות המזון והבישול היא תלויית מקום ואקלים. מאידך גיסא סוגי מזון שונים כגון: מצות וחמין היו משותפים לכלל היהודים לפזורותיהם למרות ההבדלים בדרך הכנתם. הביטוי המובהק ביותר להתקבלותו של החמין מתאשרת בתפקידו הסמלי בסיפורת הצדיקית והחסידית. החמין מהווה מוטיב המעניק למספר בסיפורת היהודית לגיטימציה להתנגחות עם האל ומצד שני אמצעי נרטיבי יעיל להעניק לשומע נחמה. חלחולו של החמין למערכי הביטוי האומנותיים של היהודים בסיפורת העממית בתפוצות השונות, מבטא את השלב שבו החמין נתפס על ידי היהודים עצמם לא רק כְּתַו המייחד אותם מאחרים, וכרכיב חיוני במזונם באורח חייהם הדתי ובזהותם העצמית אלא כמרכיב אינהרנטי של היהודיות. האל בכבודו ובעצמו נִסְעַר מכך שהחמין אינו עולה על שולחן השבת של הצדיקות דונה שרה ביבאס ואמו של המגיד מקוזניץ. בגלל מטעניו הכמו "אלוקיים" הופך החמין לסמלו של הטוב האלוקי המזמין את התערבותו הפלאית בתיווכם של ר' עמרם בן דיוואן והבעש"ט. החמין מהווה כבר בתקופת המשנה תו היכר של יהודים בעיני לא יהודים, תו זיהוי של יהודים בעיני עצמם, מוטיב בסיפורי נסים, המתפקד כסיבה  להתערבות פלאית ולעשיית צדק מצד האל. החמין ביחס לשבת כמו השמן ביחס לחנוכה, הפך לחלק בלתי נפרד מ"סט הנסים" של המיתולוגיה היהודית.             

הערת מחבר המאמר : הבחנה זו מקבלת מובנות יתר על רקע  הניתוק של היהודי החילוני מהמטבח היהודי ההיסטורי. מנהגי האוכל  של הישראלי החילוני משקפים הפרדות מבסיס החוויה הקולינארית, שהגדירה את הזהות התרבותית היהודית מדורי דורות. אי אכילת חמין בשבת או מצה בפסח, במשפחות חילוניות מבחינה זו, מסמלת הפרדות לא רק מהדת על מכלול מצוותיה אלא גם מהיהודיות כהוויה בעלת מימדים חווייתיים, קולינאריים, מיתולוגיים  ותרבותיים. 

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק-מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

חלוצים בדמעה

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

  • כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:
  • ארגון העדה ככולל עצמאי;
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;
  • נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;
  • מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).
  • ארגון העדה ככולל עצמאי-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים ׳יאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ ׳'ארץ בעבור העדה.
  • בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים ! ירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

  • ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.
  • משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה-
  • המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.
  • בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצדים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־ הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.
  • פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.

תאג'ר אל סולטאן- סוחרי המלך – מיכאל אביטבול

תאגר אל סולטאן

מכתב מספר 15

מוסא בן אחמד מאשר קבלת מכתבם של האחים יעקב ואברהם קורקוס בו הם מביעים את צערם על פטירתו של המלך מולאי עבד אל רחמאן אבן האשם ושולחים את ברכתם ליורשו, מחמד הרביעי

5.11.1859

الحمد للاه وحده

השבח לאל לבדו

1 – من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به امين الى التاجرين ابراهيم قرقوز واخيه يعقوب

מאת עבר ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל חסד, אמן, אל שני הסוחרים אברהם קורקוס ואחיו יעקב

2 – خديمي سيدنا نصره الله اما بعد فقد وصل كتابكم مخبرا بحزنكما حين وصول موت

משרתי אדוננו, ינצרנו האל. לעצם העניין, הגיענו מכתבכם בו אתם מביעים את צערכם על מותו של

3- سيدنا اسكنه الله فسيح الخبار وزوال ذلك عنكما لما اخبرتما بنصر مولانا

אדוננו, נוחו עדן, ואת שמחתכם על הכתרת אדוננו

4 – المضور بعز الله وكمال نصله فما اصابكما فيما ذكر اصاب جميع العالمين وكيفا لا

נצחונו בתפארת האל ושלמות חסדיו, כל הבריות שותפות לתחושותיכם אלו וכיצג ייתכן אחרת ?

5 – وهو ظال الانم ياوي اليه البر والفاجر واما خدمتكما فلا تخفي على سيدنا وقد

הרי הוא היה מגן האנושות, אליו נהרו חסיד גם חוטא, אשר לשירותכם, הרי הוא ידוע לאדוננו

6 – اطلعنا سيادتي على كتابكم على التمامفي 12 من ربيع الثاني عام 1276

וכבר הבאנו את מכתבכם בשלמותו לידיעת הוד אדוננו. סוף.. 12 רביע אלת'אני שנת 1276

מולאי עבד אלרחמאן ן' השאם שעלה לשלטון בשנת 1822

מולאי מוחמד ן' עבד אלרחמאן אשר, בניגוד לאביו, היה ידוע בגישתו החיובית כלפי אירופה, הוא יישאר בשלטון עד יום מותו ב-30 לספטמבר 1873

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-רועה השפנים היהודי מציל את אחיו

 

תפוח ההריוןרועה השפנים היהודי מציל את אחיו

היה היה פעם מלך אשר שנא את היהודים. כדי להכשיל אותם, הוא שאל אותם מידי־פעם שאלות טורדניות, העמיד בפניהם קושיות וכל פעם מצאו את פתרונן כעבור ימים מספר.

פעם אחת, שאל את שריו ואת ידידיו, מה לעשות בכדי שיהיה לו תירוץ להשמיד את העם השנוא עליו.

מלך אחד אמר לו: ״תן להם לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום, ודרוש מהם שיחזירו לך את כל אותן שלושים הארנבות עם תום תקופה זו. הם לא יוכלו לעשות זאת והם יהיו בידיך. אס בכל זאת יצליחו, הרי תוכל לצוות עליהם באותה הזדמנות גם למלא שלושה שקים במילים״.

רעיון זה מצא חן בעיני המלך וכבר למחרת קרא לרב הקהילה. "אתן לכם שלושים ארנבות ועליכם לרעות אותן בהר פלוני במשך שלושים יום. עליכם להחזיר את כל אותן הארנבות מבלי שתחסר אף אחת. כמרכן, עליכם למלא שלושה שקים במילים. אם לא תצליחו בשני הדברים האלה, אשמיד את כולכם. אני נותן לכם אורכה של חודש לשתי המשימות האלו״.

לאחר שהרב יצא מארמון המלך, מיהר אל בית־הכנסת ואסף בו את כל בני־הקהילה. הוא אמר להם: "המלך דורש מאיתנו לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום ולהחזיר את כולן לארמונו. כמו־כן, הוא דורש שנמלא שלושה שקים במילים. אם לא נעשה זאת, הוא מאיים להשמיד את כולנו. הוא נותן לנו חודש אחד אורכה לביצוע שתי המשימות האלו״.

בשומעם את הדברים האלה, פרצו היהודים בבכי גדול, הכריזו על צום והתאספו לתפילה.

בהרים, הרחק מעיר זאת, שכן כפר שבו גרו איכרים. מהם היו אשר גידלו בהמות והיו אשר עבדו את אדמתם. מידי־פעם בפעם, היו יורדים אל העיר והיו מביאים את תוצרתם לשוק, כדי להחליפה בבגדים או במזון שלא היה אצלם.

אחד מאיכרי ההרים הגיע לעיר, כאשר היהודים צמו והתפללו בבית־ הכנסת. הרחובות וכן השוק היו ריקים מאדם. מה קרה? הרי אין שבת ואין חג היום? היכן האנשים? שאל את עצמו האיכר. הלך האיכר אל בית־הכנסת ושם ראה את היהודים שקועים בתפילתם, כשהם בוכים בכי מר. "שמא יום כיפור היום״! פנה אל אחד אשר עמד קרוב אליו. "לא, אבל צפויה לכולנו סכנה גדולה״. ״ומה היא הסכנה״? ״המלך רוצה להשמיד אותנו, אם לא נרעה שלושים שפנים במשך שלושים יום, ואם לא נמלא שלושה שקים בדיבורים״.

"זה הכל״, אמר האיכר בתמיהה ולא יכול אלא לחייך. "הבא אותי לפני הרב. אני בטוח כי אנו, איכרי הכפר פלוני, יכולים לעזור לכם״. בעומדו לפני רב הקהילה אמר האיכר: "רבי, אצלנו בכפר יש איכר המגדל ארנבות, כשם שיש אחרים המגדלים גמלים וחמורים. לכל אחד ממגדלי בהמות אלה, יש חליל שבו הוא מנגן כאשר הוא יוצא למרעה. כמו הבהמות, כך הארנבות הולכות אחרי בעליהן, כאשר הוא מנגן. הן אף רוקדות לפניו כשהן במרעה. עוד לא קרה כי בעל הארנבות יאבד אחת מהן. הוא בודאי יוכל לעזור לכם״. הרב הפסיק את הצום של היהודים ושלח אותם אל ביתם. הוא בעצמו הלך עם האיכר אל הכפר שבהרים.

הם הגיעו אל ביקתתו של מגדל השפנים, והרב סיפר לו על פקודת המלך והסכנה לחיי היהודים. מיד הסכים מגדל הארנבות לעזור. הוא הוסיף: "בודאי יהיה להם קשה למצוא ארנבות בשוק. אשלח את אשתי עם חמישים ארנבות לשוק והיא תמכור אותן לעבדי המלך. לאחר מכן, תציג אותי בחצר ותאמר למלך כי אני מוכן לרעות את שלושים הארנבות. אקח איתי את חלילי ומאחר והן מכירות אותי, הן תלכנה אחריי כרגיל״.

וכך היה. עבדי המלך הסתובבו ימים רבים בשוק מבלי למצוא אף ארנבת אחת. כאשר הם ראו את אשת מגדל הארנבות עם הכלוב לצידה, שמחו מאוד ומיד קנו ממנה שלושים ארנבות. כבר למחרת קרא המלך לרבי. הלה בא לפניו ועימו מגדל הארנבות. ״יש לי שלושים ארנבות״, פתח המלך והוסיף: "אמסור לכם את הכלוב ותקחו את השפנים למרעה במשך שלושים יום. עם תום החודש, עליכם להחזיר את הארנבות ולמלא שלושה שקים במילים״. הרב הציג את מגדל הארנבות לפני המלך. הוא אמר לו כי זהו האיש אשר ירעה את הארנבות במקום שנקבע. עבדי המלך הביאו את הכלוב, פתחו אותו ומגדל הארנבות התחיל לחלל. קפצו הארנבות מהכלוב, ובעוד הוא מחלל, הלך האיש החוצה ואיתו כל הארנבות. המלך לא האמין למראה עיניו, אולם מיד זמם מזימה חדשה: כיצד להפחית ממספר הארנבות, אשר כפי הנראה לא יפחת בלי תחבולה.

האיש הגיע עם ארנבותיו אל ביקתתו שבכפר ושכב לישון. למחרת קם, השמיע צלילים מחלילו לבעלי־החיים הקטנים ויצא איתם למרעה, למקום שנקבע לו על־ידי המלך, סמוך לכפר. כעבור כמה ימים, לבש המלך בגדים פשוטים, עלה על גבי סוסו ורכב להרים, אל המקום שבו רעה האיכר את הארנבות. הוא ספר אותן בשקט ולאחר שנוכח כי לא חסרה אף ארנבת אחת, פנה אל הרועה וביקש ממנו להראות לו את הדרך. האיכר הכיר מיד את מי שעמד לפניו, אולם לא עשה דבר כדי שהמלך ירגיש בכך. במשך שעה קלה, רכב המלך בהרים ולאחר מכן חזר אל האיכר. ״כמה ארנבות יש לך פה״? ״שלושים, אדוני". "ארנבות כל־כך יפות! בודאי תרצה למכור אחת״? ״לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. ״ואם אתן לך אלף דינר״?"לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. "הפרוות שלהן יפות ביותר, אתן לך איפוא אלפיים דינר״. "לא אדוני, אני מצטער מאוד״. ״אתן לך שלושת אלפים״! ושוב סירב האיכר למכור. כך העלה המלך את המחיר עבור ארנבת אחת עד לעשרת אלפים דינר. ״אני מוכן לתת לך ארנבת בעד עשרת אלפים דינר, אבל בתנאי אחד". ״מה הוא התנאי״? ״שתישק לי בעכוזי". המלך נרעש ונרגש. הוא ניסה לשכנע את האיכר כי יתן לו את הארנבת בלי התנאי הזה, אולם האיכר עמד על שלו. בחושבו על העם השנוא עליו, הסיר המלך כל בושה מעליו, והאיכר חשף את חלקו האחורי. נשק לו המלך במקום המבוקש וקיבל את הארנבת לידו, לאחר ששילם בעדה עשרת אלפים דינר.

כאשר הגיע המלך לשערי עירו, קפצה הארנבת מכיס מעילו בו היא הוטמנה בזמן הרכיבה על הסוס, וברחה לה אל עבר ההרים, אל ביקתת האיכר.

מדוכא, עייף ומאוכזב חזר המלך אל ארמונו. "מה קרה לך אבי״! שאלה בתו בדאגה כאשר ראתה את פני המלך. ״אה! קניתי ארנבת אחת מאותו רועה הארנבות היהודי. שילמתי בעדה עשרת אלפים דינר, הבאתי אותה עד שערי העיר ושם היא ברחה לי. בטוח אני, כי איש זה יצליח להביא את כל הארנבות אל הארמון ולא נוכל לעשות ליהודים כלום. הם ימצאו גם פיתרון למלא שקים במילים״. לאחר ימים מספר, לבשה בת־המלך בגדים של אשה פשוטה, התגנבה אל מחוץ לארמון והלכה להרים. כאשר הגיעה אל רועה הארנבות, שוחחה וצחקה עימו. לבסוף, היא ביקשה ממנו למכור לה ארנבת. מאחר וגם הפעם, ידע האיכר מי היא היושבת לידו, אמר לה כי אין הארנבות למכירה.

״הארנבות כל־כך נחמדות. אנא, תן לי אחת ותקבל ממני עשרת אלפים דינר עבורה". "אין הארנבות למכירה, העלמה״ השיב לה. ״מצאת חץ בעיני, בחורי, האם לא תיתן לי ארנבת אחת בעד עשרת אלפים ומאה"?

האיכר עמד בסירובו ובת־המלך העלתה את המחיר עד עשרים אלף דינר.

״טוב, אתן לך ארנבת אחת בעד עשרים אלף דינר, אולם בתנאי אחד״, אמר האיכר.

״מה הוא התנאי?״ שאלה בת־המלך. "שתהיי עימי במשך לילה אחד".

נבהלה בת־המלך וניסתה לשנות את דעתו של האיכר, אולם לשוא. הלה עמד על שלו. זכרה בת־המלך את פניו המרוגזים והעצובים של אביה וכץ העם השנוא עליו, ולבסוף הסכימה כי רועה הארנבות יעשה בה כרצונו.

למחרת, היא נתנה לו את הכסף והוא נתן לה את הארנבת. בת־המלך שמה אותה בתוך כיס מעילה. בטרם הגיעה אל ביתה, קפצה הארנבת מתוך מקום מחבואה ושבה במרוצה אל ההרים. כעוסה ועייפה, נכנסה בת־המלך אל הארמון כאשר פגשה באימה. ״מה לך! הכיצד נפלו פנייך,? שאלה המלכה בחרדה את בתה. "רציתי לעזור לאבי המלך. הלכתי אל ההרים לקנות ארנבת מאת האיכר היהודי. הלה מכר לי ארנבת בעד עשרים אלף דינר והנה, עוד לפני שהגעתי לארמון, היא ברחה ממני. אני בטוחה שהיא כבר נמצאת אצלו. אני מאוד דואגת לאבי המלך ומאוד רציתי לעזור לו להצליח במשימתו״.

החליטה המלכה אף היא, לעזור לבעלה המלך להתפטר מן היהודים. ביום העשרים ושבעה למרעה הארנבות, שלושה ימים לפני תום המועד שנקבע, שמה את פעמיה אל עבר ההרים, כאשר היא לבושה בבגדי אשה פשוטה. כאשר הגיעה למקום המרעה, ישבה ליד האיכר, ליטפה אותו וצחקה עימו, ועשתה כאילו היא מאוהבת בו. "ידידי, אני ממש אוהבת אותך. כמה טוב אתה אל הארנבות האלה. גם אני מחבבת ארנבות מאוד. התרצה לתת לי אחת״? האיכר מיד הבין מי היא האשה היושבת על ידו ומלטפת אותו. לכן הוא השיב: "גבירתי, נעים לי שאת מחבבת אותי, אבל אינני יכול לתת לך אף ארנבת אחת״. ״אזי תמכור לי״. ״אף זה לא״. ״ואם אתן לך עשרים אלף דינר בעד ארנבת אחת״? ״אין הארנבות למכירה״, השיב לה.

גם המלכה המשיכה לעמוד על המקח. כאשר היא הציעה לרועה הארנבות שלושים אלף דינר בעד אחת, הסכים הלה בתנאי שתהיה עימו במשך לילה אחר. המלכה לא ראתה ברירה אלא לעשות כרצונו. למחרת, החליטה המלכה להישאר עוד יום ועוד לילה אצל האיכר, כדי למנוע ממנו להוסיף עוד ארנבת אחת, במקום זו שהיא לוקחת עימה. וכך עשתה. ובכן, בבוקר יום העשרים ותשעה למרעה הארנבות, נפרדה המלכה מאת רועה הארנבות, כאשר בכיס מעילה ארנבת אחת ובכיסו של האיכר שלושים אלף דינר.

שמחה המלכה על הצלחת תוכניתה לעזור לבעלה למלא את מבוקשו, אך עוד בטרם הגיעה המלכה אל שער העיר, קפצה הארנבת מתוך מחבואה והסתלקה.

לא הצטערה המלכה על הכסף הרב אשר שילמה עבור הארנבת, אלא רק על כך שנשארה אצל האיכר עוד לילה מרצונה היא. כל עמלה היה לשוא. הארנבת ברחה וחזרה אל כלובה. למחרת, הגיע האיכר עם עדר הארנבות שלו אל חצר המלך, כשם שיצא ממנה שלושים יום קודם לכן. הוא צער בראש וחילל בחלילו ושלושים הארנבות קפצו אחריו. לאחר שספר אותן המלך ומצא כי לא חסרה אף אחת, ציווה להביא שלושה שקים. "כעת תמלא את השקים במילים״, דרש מאת הרועה.

הלה קירב את השק הראשון אל פיו וסיפר בקול רם, כדי שכל הנוכחים ישמעו. ״באו היהודים אליי וסיפרו לי כי המלך מאיים להשמידם, אם לא ירעו שלושים ארנבות במשך שלושים יום. שלחתי את אשתי לשוק ושם היא מכרה לעבדי המלך שלושים ארנבות, אשר ניתנו לי לאחר מכן לשמירה במשך שלושים יום. יום אחד, בא אליי המלך בלבוש פשוט וביקש ממני למכור לו ארנבת אחת. לא רציתי תחילה, אולם כאשר הציע לי עשרת אלפים, אמרתי לו כי אתן לו את הארנבת בתנאי…״

"עצור! עצור״! קרא המלך בקול רם ומבוהל, "השק הזה מלא". לאחר מכן הוגש לרועה הארנבות שק שני. הוא סיפר את אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציע לו המלך עשרת אלפים דינר בעד ארנבת אחת. מכאן הוא המשיך: ״נתתי למלך את הארנבת בעד הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר חזרה אליי הארנבת. כעבור ימים מספר, באה אליי בת־המלך ואף היא בלבוש רגיל. היא ביקשה לקנות ממני ארנבת אחת, אולם תחילה לא הסכמתי. לבסוף הציעה לי סכום של עשרים אלף דינר ואמרתי לה כי אתן לה אותה בתנאי…״ ״עצור! עצור"! קראה בת־המלך בהתרגשות, "השק הזה מלא״. :          הסתכל המלך בבתו וידע כי גם לה קרה דבר מוזר.

הוגש לרועה הארנבות השק השלישי. שוב חזר האיכר על אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציעה לו בת־המלך עשרים אלף דינר תמורת הארנבת. והוא המשיך: "נתתי לבת־המלך ארנבת תמורת הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר, שבה הארנבת אל המרעה. עברו ימים אחדים ובאה אליי המלכה, לבושה בבגדים פשוטים. לאחר מקח וממכר ־תחילה לא רציתי למכור לה ־ הציעה לי סכום של שלושים אלף דינר תמורת ארנבת אחת. לזאת הסכמתי אולם בתנאי…"

״עצור! עצור״! זעקה המלכה, ״השק מלא״. וכך הצליח האיכר לשמור על שלושים ארנבות במשך שלושים יום וכן למלא שלושה שקים במילים. יהודי העיר ניצלו והמלך ומשפחתו שבו אל הארמון בבושת פנים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר