האזהרות-שבועות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
ה״אזהרות״
הכתובה בין ישראל לתורה
בשם זה נקרא כל פיוט או שיר־חרוזים העוסק במנין תרי״ג המצוות, וכמו כן המילה ״אזהרות״ בגימטריה־שש מאות ושלוש עשרה, או תרי״ג מצוות.
בכל הקהילות הספרדיות נוהגים עד היום לקרוא אחרי תפילת מנחה של יום חג השבועות את האזהרות המיוסדות על מנין המצוות שנסדרו ב״הלכות גדולות״ ובהן שני חלקים: הראשון כולל רמ״ח מצוות עשה, והחלק השני, שס״ה מצוות לא תעשה, של הגאון רבנו יצחק ב״ר ראובן מברצלונה או אלברגלוני.
לאחר תפילת מנחה, מתיישב הקהל במעגל בצורת חצי גורן סביב רב בית הכנסת, ובתווך ניצב דלי מלא מים.
כל אחד מהקהל מתכבד בקריאת קטע מתוך האזהרות בניגון המיוחד להן. ראשון המתחילים הוא רב בית־הכנסת, או זקן נכבד, והוא פותח בפסוקים הראשונים :
אי זה מקום בינה, אי מזה ואי זה הוא, אוצר חכמה ודעת, ראשית קנינהו, בבואי לשאול היום, את מי נועץ ויבינהו, מי יתן ידעתי ואמצאהו (איוב כג).
אחריו באים יתר אנשי הקהל, לפי מעמדם וכבודם ואוי לו לאדם שיטעה בקריאה או בלחנים של הקטע שלו, איש כזה צפוי יהיה להתקפה מאורגנת מצד כל הקהל ה״מתקף׳ אותו תוך קריאות בערבית־יהודית:
עאווד, עאווד, עאווד, עאווד, מא כא תערף סי ! אברהם (כאן נוקבים בשמו של הטועה) לא ידע, בן ישראל (נוקבים בשם אביו) לא התבונן! ופירושו: חזור חזור חזור, חזור! אינך מבין מאומה, אברהם לא ידע בן ישראל לא התבונן!
בסימנא טבא
חמור מכל, הוא מי שנופל בחלקו לקרוא באזהרות את הבית המתחיל במילים : בסימנא טבא ובמזלא יאיא! , או את הקטע האחרון ״תערב רינתי״. אדם זה יעמוד בפני שתי ברירות: או יזמין את כל באי בית־הכנסת לביתו וימזוג להם כהלכה, ולא; הוא יזכה לקיטון של צוננים מהדלי המונח בתווך ומוכן, מובן שלאיש זה אין מנוס והוא מעדיף להזמין את החברים לביתו ומוזג להם כנדרש.
האזהרות הללו הן מן המפורסמות ביותר ונדפסו במחזורי ״שלוש רגלים״ ובספרי ״ארבעה גביעים״, והן נקראות בכל ארצות המגרב.
רבניה ומשורריה הגדולים של יהדות מרוקו השאירו לנו מחרוזות שלמות של אזהרות. כמו ספר האזהרות ״מקומן של זבחים״ על הלכות שחיטה וטריפות למשורר דוד בן־חסין ממכנאס.
איזוהי דדן ישרה אשר יבחר לו האדם ויבור לו,
הליכותיו והליכות אלי מלכי בקודש, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו,
פרי מעשיו יאכל וקרנו תרום בכבוד לעולם טוב וארון כולו,
לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״.
ה״אזהרות לשבועות״ לרבי שמואל אלבאז מצפרו:
אערכה משפט ומצות אלהים־־בתוך עדתי ביום חג ששוני,
אמרות ה׳ טהורות—אזכרה ובפי אענה,
בעדות והקים ומשפטים־-אף כי אין מלה בלשוני
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז)
מאחר ומנהג קריאת האזהרות, הוא מנהג קדום בכל תפוצות ישראל, לכן רבים הם ספרי האזהרות, ובכל מקום נמצאים מחזורים ובהם סדר ״אזהרות״ לפי מנהג המקום או הסביבה, כמו שיש נוסחאות בשפע של ״כתובות״ לחג השבועות.
בסיום קריאת האזהרות, כל הקהל פוצה בפיוט מלא ערגה לארץ ישראל:
לשנה הבאה בארץ ישראל…. ושם נעשה קרבנות האל, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ השבח……ושם נעשה עולה וזבח, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ הקודש……ושם נעשה מועד וחודש, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ הגליל……ושם נעשה קרבן וכליל, לשנה הבאה
לשנה הבאה בארץ יהודה……ושם נעשה קרבן ותודה, לשנה הבאה
לשנה הבאה בארץ האבות…..כי שם שמחת כל הלבבות, לשנה הבאה.
על אף הטעם והיופי שבקריאת האזהרות, נהגו כמה משפחות בתלמסן שבאלג׳יריה שלא לקרוא את האזהרות ומנהג זה כובד אצל צאצאיהם עד היום, ללא שום טעם או סיבה כלשהי.
ירושלים של זהב —אותן מילים, לחן אנדלוסי…..אמיל זריהן….
ירושלים של זהב —אותן מילים, מנגינה אנדלוסית…..
בחירתו של רבנו, לרבה הראשי של עיר הקודש – ירושלים תובב"א
ירושלים מחכה
ירושלים העיר שממנה יוצאת תורה והוראה לכל העולם, מזה שנים רבות נמצאת הרבנות הראשית כצאן ללא רועה, הגאון הרב צבי פסח פראנק זצ״ל והגאון הרב אליהו פרדס זצ׳׳ל שהיו המנצחים על כל עניני הדת והדין שבירושלים בבחינת ׳כל הדבר הגדול יביאון אליך׳ נפטרו (הרב פראנק נפטר מזה כשש עשרה שנה, ועמיתו הרב פרדס גם עזב את ירושלים לאנחות מזה כשש שנים) מידי יום היו מתעוררים ספקות, והממונים היו צריכים מורה שיפתור להם להיתר או לאיסור.
ירושלים הרים סביב לה
מידי פעם היו מנסים לארגן גוף בוחר, והדבר נעצר ע״י גורמים מגורמים שונים, לפעמים מבעיה תקציבית, ופעמים מסיבת מיהו הרב הראוי וכדו' בשלהי שנת תשל׳׳ז נטלו על עצמם מספר אנשים לפעול בכל מרץ להביא לבחירת רבנים ראשיים לירושלים, גם הפעם היו הרבה מפריעים, אך גדולי ישראל עודדו והמריצו שלא העת להחשות, אלא עת לעשות לה׳ לשנס מתנים ולהודיע לכל הגורמים, את הצורך הגדול ברבנים ראשיים לירושלים, ושיפה שעה אחת קודם.
כעיר שחוברה לה יחדיו
מרן הרב עובדיה יוסף שליט״א שבאותו הזמן היה מכהן במשרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל, ומזה שנים רבות הרגיש בחסרון, ודאגתו קוננה בקרבו על העיר שכל העולם מחכים למוצא פי רבותיה, לגדור פרצות, לתקן תקנות, להשכין שלום, ולהביא את דבר ה׳ לכל שכבות העם, וגם לבתי דינים. ביקש מהרב גדליה שרייבר שליט״א שהיה אז ראש המועצה הדתית בירושלים שיטול על עצמו את התפקיד לסידור כל ההסדרים הממשלתיים והעירוניים ולמינוי הבוחרים. ואכן לאחר כמה חודשים ברכו על המוגמר, ויצא הפרסום לכל מי שמכיר רב גדול בתורה וביראה מורם מעם שראוי שכתרה של ירושלים יונח על ראשו, שידבר על לבו שיגיש את מועמדותו. בכל הפרסומים והפגישות בין האחראים הובעה דיעה שהדמות הרבנית שצריכים לחפש, צריכה להמשיך את דמות הרבנים הקודמים הגרצ׳׳פ פראנק זצ״ל והגר״א פרדס זצ״ל שהיו נהירים להם כל שבילי התלמודים והיו מבינים גדולים בכל שטחי החיים וגם בתכונות בני אדם בהבנה עמוקה וחודרת.
ואכן שבעה רבנים גדולי תורה הגישו מועמדותם לרב הספרדי ואכן המבוכה והמתיחות גדלה במגזר הספרדי במי לתמוך ובמי לא, לכן נתעורר מרן הרב עובדיה יוסף להציע משרה זו לרבנו שהכירו אישית בשנת תשל׳׳ד כאשר נתבקש ע״י קהילת הקודש אשר בחיפה לבא לכהן ברבנות ובדיינות בעירם, יידע הראש״ל כי רבנו היא דמות שתהיה מקובלת על כולם ושהוא משכמו גבוה מכל העם, וכולם חפצים ביקרו, ומה גם שכמה מהמועמדים הם תלמידיו, וודאי שכולם יסכימו שהוא הסמכות העליונה.
קרא לשמש ויזרח אור
באותו הזמן נפגש מרן הרב עובדיה יוסף עם רבנו וביקשו להציג את מועמדותו לרבנות הראשית בירושלים לעדות המזרח והספרדים. ושהוא ישתדל לאחד את גוף הבוחר שיתמכו בו אם אכן יעלה לישראל.
בתחילה היה אי ודאות אם אכן יסכים רבנו להצעה, כיון שלא היה חסר לו כלום וכל העם היו אוהבים אותו כולל הגויים, וגם מצד הצבור יכול להיות שלא יעזבוהו לנפשו ולא ירשו לו לעלות לא״י.
רועה נאמן
וגם בפעם הזו שלח האדמו״ר מחב״ד מכתב לדבר על ליבו שישאר בקזאבלנקא, ובין הדברים כותב האדמו״ר: כי לא יתכן להשאיר את קהילתו כצאן אשר אין להם רועה, ומי ככת״ר שליט״א להיות להם רעיא מהמנא… ועפ״י הוראת חז״ל דמעלין בקודש, מובטח לו שניתנו לו הכוחות להיות מוסיף והולך. (ש.ש. מחבירך ח״ג/86)
לאחר בקשותיו של הראש״ל לרבות מברקים ופקסים, ובטלפון שבור. כי למרוקו ישירות לא יכלו להתקשר, אז היו מתקשרים לבנו הרה״ג רבי דוד לעיר פריז שבצרפת ומשם היה רבי דוד מתקשר בטלפון אחר לאביו במרוקו, וכך דברו עימו הרבנים הראשיים דאז שיואיל בטובו לכהן פאר ולכבד את ירושלים בזה שיעמוד בראשה. בין הדברים אמר הראש״ל לרבנו: כי הפעם זו הצעה מכובדת שכדאי שלא לסרב לה.
התלבטויותיו של רבנו היו קשות, אך כיון שראה רבנו שהקהילה הולכת ומתמעטת וכיום נותרו בה רק אלפים אחדים לעומת מאות אלפים שהיו בה, ומה גם שמשאת נפשו של רבנו היתה לעלות לארץ ישראל לעת זקנותו, ולהתעלות בה, והנה הגיע הוא לקרוב לשנתו השבעים, וכולו מלא געגועים לחונן את עפרה של א״י בתמידות.
לאור כל זאת החליט רבנו לקבל על עצמו את ההצעה, ולאחר חג הסוכות קיבל מרן הרב עובדיה יוסף מכתב, שבו מודיע רבנו שהוא מקבל את ההצעה.
בורח מן המחלוקת
מהתנאים שהתנה רבנו עם הרב עובדיה יוסף שהוא מגיש את מועמדותו, בתנאי שכולם יסכימו למועמדותו ושבגללו לא תגרם מחלוקת, ושח׳׳ו ששמו יזכר במחלוקת.
תוך כמה ימים הודיע הראש״ל לאותם שהגישו מועמדות לתפקיד הרב הראשי הספרדי, כי לאחר שהרב משאש הודיע על כונותיו הרציניות לעלות לארץ ישראל, יתמוך הוא – אך ורק במועמדותו של הרב משאש.
עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים
עשרה ימים לפני יום הבחירות עלה רבנו ארצה (כא׳ בחשון חשל׳׳ח), כל הארץ געשה ורעשה על הכבוד הגדול שהנה הרב משאש ששמעו הולך בכל הקהילות היהודיות בעולם הגיע ארצה בלבושו האצילי ובמראהו הדומה למראה הבזק. במשך הימים נערכו לכבודו כמה וכמה מסיבות קבלת פנים. במשך אותם ימים פעל מרן הרב עובדיה יוסף אצל האנשים שנתמנו לבוחרים שיבואו לבחור ושיבחרו ברב משאש, וזכה למה שאמרו חז״ל שהעוסק בתורה מלאכתו נעשית ע׳׳י אחרים. לרוב גדלותו יאמר שכולם הצליחו מהר לקלוט במי מדובר, וארבעה ימים לאחר עלותו ארצה הופיע בעיתונות שחמישה מועמדים הסירו מועמדותם לטובת בחירתו של רבנו לרבה הראשי לירושלים. והיותר חידוש הוא שעם כל המתיחות שהיתה באותו הזמן במוסדות הרה״ר לישראל, בכל זאת התמיכה והכתרת רבנו היתה מקובלת על כולם.
חכמי המערב בירושלים – שלמה דיין-רבי רפאל אהרן בן שמעון
מה׳ מצעדי גבר
בתום שהות של קרוב לשנתיים בירושלים, כאשר כל עיסוקו בתורה ובעבודת הקודש, נטל שוב רבי רפאל אהרן את מקל הנידודים, ושב למארוקו בשליחות העדה המערבית. היה זה בראשית שנת תר״ן(1890).
״ובטח תתפלא״, כותב רבי רפאל אהרן. ״כי אחרי שתותי כוס יגונים בראותי תלאות עמי וצרותיו ומצוקותיו בין עמים אכזרים, מה זה היה לי לשוב על עקבי שנית שמה ! האם חביבין עלי יסורין גם במדה כזאת! או המבלי אין יסורין בירושלים מקום מגורי, כי ארדוף אחריהם עד מקומם בירכתי ארץ ? הלא גם בציון ימצא איש די מחסורו והותר לדאבון לבב?״.
תשובות לשאלות אלה לא היו לרבי רפאל אהרן, וכך הוא כותב:
״החידה סתומה הזאת לא אדע פתרונה גם אני, בלא חפץ ורצון באתי שעריה שנית, עסק נחוץ לא היה לי, ולמרבית הפלא אשמיעך, כי גם ידעתי מראש כי הפעם שם לא אדע נחת, מקרים נסתרים אשר עברו בימי הבינים הכינו לי שפטים וחצים שנונים יורדי חדרי בטן, לזרות מלח על פצעי לב הנודד כמוני, כל זאת דמיתי מראש, ובכל זאת לא יכולתי לעצור דרכי, בחזקת יד נסתרה הובלתי שמה שנית כי מה׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ״.
כתרוני המון תלאות
בדרך נדודיו לעיר פאס, עבר רבי רפאל אהרן דרך העיר פארו שבפורטוגאל, שם נפל למשכב, ״בחמימות נוראה אשר שרפה כליותי… וכמעט הייתי בכל רע, לולא ה׳ שהיה לי למען ירושלים עיה״ק ולמען אבותי הקדושים זיע׳יא ופי מלא תהילות חסדי ידיד נפשי בעל אכסניא נאה… כה"ר אברהם עמרם יצ״ו אשר היה לי כאח רחמן ועזרני ברופאים ורפואות וכל מחסורי עליו עד שובי לתחיה״. מספר חודשים שהה רבי רפאל אהרן
בפארו עד שובו לאיתנו. בחדש ניסן, שם לדרך פעמיו, ובמשך שמונה ימים רצופים עשה את דרכו לעיר פאס, כדי לסיים את עקרי שליחותו הראשונה.
תיכף לכניסתו לעיר, הקיפו את רבי רפאל אהרן תלאות רבות,
״כי כאשר דרכה רגלי על סף שער העיר ההיא תכף כתרוני הקיפוני המון תלאות אשר חכו לביאתי על יד השער, ויארחו אתי לחברה גם בטרם אנפש מעינויי דרכי… ויסבו עלי ככדור מכל עברי… כאב אנוש, ומדוי נעכר, מורא, ומגור ופחד… באופן, כי ראיתי דרכי חתחתים וסרים סבוכים, מבלתי יכולתי המלט, ואם כי נחמתי עשר פעמים בכל רגע על בואי, אכן בנחמתי לא אהגה מזור, ובפרט כי לא מרצוני באתי, ומי בן תמותה חקר אלוה ידע״.
במסירות נפש ממש, המשיך רבי רפאל אהרן, לעשות בשליחותו, ואת שכמו הטה לסבול ביסורי נפש וגוף, מבלי לנוס מיעודו אשר הועיד לטובת עדתו.
אז דיברת בחזון לחסידיך
מאלף הדבר לראות את כוחו של רבי רפאל אהרן, בראיית הנסתר והעתיד לבוא. הוא ניחן בכוחות נפש עילאיים אשר ביכולתם היה להביט למרחוק באופן מפליא. הכמוס לא עממוהו, וכל רז לא אניס ליה. אך לרוב ענותנותו וצניעותו היתירה והמופלגת, היה מסתיר ומכסה את נבואותיו וחזיונותיו. אולם בהזדמנויות שונות יצא רבי רפאל אהרן מגדרו וחשף מעט מכוחו זה. אך, גם את המעט שגילה, הלביש בצורות שונות, ותלה בכוח הדמיון הטבעי, שאינו יוצא מגדר הרגיל, ומצוי הוא אצל כל אדם.
כל החזיונות אשר ראה רבי רפאל אהרן, בטרם צאתו את ירושלים לגולה, התאמתו, והיו למציאות עגומה, וכפי שהוא עצמו מעיד עליהם, ״ילידי דמיוני אלה, לא היו בני לא אמון בם…׳׳.
Plainte à Foum Jmaa – 1943 – Georges SEBAT
Plainte à Foum Jmaa – 1943
Nous avons choisi cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.
Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".
Georges SEBAT
Casablanca, le 4 août I943
Monsieur le Directeur
des Affaires Politiques
Rabat
Monsieur le Directeur,
Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’ Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour
La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.
Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.
Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :
Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.
Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943
Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.
Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.
La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.
Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.
Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.
Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:
Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.
Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).
Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.
Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.
Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.
David ASSOULINE Chimmoune David BENISTI
Mouchi FEDIDA Yahia PINTO
Youssif TORDJMAN Chemaoun IFRAH