מורשת יהדות מרוקו

מאכלי חג השבועות

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

רבים הם מנהגי האכילה בשבועות, בעיקר נוהגים להכין מאכלים מחלב וגם מדבש ורבותינו נתנו טעמים ורמזים לדבר: ״וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבועותיכם״ (במדבר כח, כו) ראשי תיבות- מחלב . בעלי הרמז גם הוסיפו: ״במעמד הר סיני נצטוו בני ישראל לאכול בשר כשר וכשחזרו לבתיהם, לא היו להם כלים כשרים והוכרחו לאכול רק דברי חלב. כמו־כן, חלב בגימטריה-ארבעים, כנגד ארבעים יום שמשה היה על הר סיני.

אל־חראביל

בנוסף למאכלי חלב, נוהגים יהודי פאס לשמור מצות אחדות שנותרו מחג הפסח, ובחג השבועות, כאשר חוזרים מתפילת שחרית, מפוררים אותן, שופכים עליהם מים רותחים כשהם נמצאים בתוך כלי, לשים את הכל ומן העיסה המתקבלת, עושים כמין נקניקיות הנקראות ״אל־חראביל״, אותן טובלים בסוכר ובדבש ואוכלים את זה בתיאבון, לפני סעודת היום.

סולמות ולוחוח הברית מבצק

לכבוד חג השבועות נוהגות נשות לוב להכין מבצק, לוחות הברית, צורות כעכים סולמות וסלים והכל מדגן ושמן זית נילושים במים, ומחלקים לילדיהם, כל אחד מקבל סולם כזכר לעלית משה רעיא מהימנא למרום, ושני לוחות הברית המסמלים את התורה.

מצה בדבש

אחרים נוהגים לאכול את המצה עם דבש, מבלי לפורר אותה, רק טובלים אותה בחלב במקום בתה כנהוג והטעם אומרים: שהמצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלת לדבש: דבש וחלב תחת לשונך (שיר השירים ד, יא). יהודי תוניסיה נוהגים לאכול מצה אחת שנשמרה במיוחד מחג הפסח לשבועות.

המצה נגד עקיצות

בדבדו אוכלים את המצה עם הלבן(אשל) וחלב ומאמינים שאכילת מצה בחלב ביום מתן תורה, היא סגולה בדוקה נגד עקיצת עקרבים.

תבשיל מסולת

יש הנוהגים להכין לארוחת הצהרים של שני ימי החג, תבשיל מיוחד של סולת מחיטים, מהתבואה החדשה, כנראה משום שחג שבועות שהוא זמן בכורי קציר חיטים, היו מקריבים מנחה חדשה, והתבשיל מסולת בא לרמוז את הנאמר: שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה׳(ויקרא כ״ג, טז יז).

קיבת הפרה עם דבש

הקיבה של הפרה נקראת ״אל־כרסא״ ויהודי מרוקו נוהגים לאכול אותה בחג השבועות. מרתיחים אותה במשך שעה ויותר, מגרדים עם סכין, את השכבה העליונה ואחר־כך מבשלים אותה, מוסיפים לה ביצים, דבש ואוכלים בתיאבון רב, כי זה מאוד טעים.

אל־פ'דאווס – El – fedaouss

אלה הם איטריות אשר עקרת־הבית מכינה אותן בעצמה (עבודת יד) מבצק־דק ולא קונה אותן מבחוץ. שוטחת אותן מול קרני השמש וכאשר הן יבשות, שופכת עליהן חלב רותח, מוסיפה להן חמאה, מעט סוכר ומגישה אותן כארוחה קלה, לפני ארוחת הצהרים. נוהגים לאכול גם עוגת גבינה ולשתות עימה חלב אחרי שחוזרים מבית־הכנסת.

דורשי רשומות הביאו כמה טעמים למנהג מאכלי חלב בחג השבועות. יש המקשרים את מאכלי חלב למסופר במדרש רבה (פרשה כח): מלאכי רום קיטרגו על משה שעלה למרום וקבל את התורה. ״באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה לו הקב״ה קלסטירין פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב״ה: אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו״(כשבאו שלושת המלאכים לבקר את אברהם, אכלו שם בשר וחלב) ובכך נכשלו המלאכים בטיעונם והתורה ניתנה לישראל״.

יש הקושרים את שתיית החלב בשבועות, למשה. ״היום שניצול משה רבנו מן המים, שישה בסיון היה והיה הנער בוכה, ולא נרגע עד שינק חלב משדי אימו ולזכרון זאת, אוכלים דברי חלב ביום הזה.

מחבר ״מים חיים״ מביא שני טעמים למנהג מאכלי חלב בשבועות ובין השאר, הוא כותב:

ידוע שהחלב תחילתו דם טומאה מזוהם, ובימי היניקה נהפך ללבן ונטהר, ולכן נמשל העוון לצבע אדום, והמחילה לצבע לבן כמו שכתוב: ״אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו״ וישראל, מתחילה היו טמאים ומזוהמין בגלילי מצרים, וכשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונטהרו, ולכן אוכלים מאכלי חלב לזכר זה״.

הטעם השני הוא:

על־פי מנהג העולם, נוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וגם ישראל במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, ולכן תקנו הראשונים ז״ל, סדר ״כתובה״ שקוראין בשבועות בעת הוצאת ספר תורה, ועל־כן, גם אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמו שכתוב: דדיה ירווך בכל עת ופו׳ ועוד, ״חלב״ בגימטרייא הוא ארבעים, זכר לארבעים יום של נתינת התורה״.

רבי יוסף בן נאיים

25. חיות קטנות בו מתאר את בעלי החיים ותכונותיהם. את החומר ליקט מתוך הספרות הרבנית לתקופותיה, ולפעמים נעזר גם בספרות הכללית. המחבר כתב מבוא רחב המשמש כהקדמה לספר, על פלאי הבריאה והטבע שהטביע הבורא בעולמו, בתכונותיה של כל בריה ובריה, הן להשגת מחסורה וצורכי קיומה והן במזונם השונה והמגוון המותאם לכל אחת בנפרד. וכן על התפקיד שממלאת כל אחת מהחיות במכלול הבריאה ובשמירת האיזון הכללי בטבע. מטרתו בחיבור זה ללמד את הציבור הרחב דעת ואמונה:

ורשמתי איזה חיות ועופות ובהמות מה שלקטתי מספרים עניינם וטבעם, להודיע נפלאות תמים דעים הבורא יתברך בחכמות גדולות … שכולם [=הבעלי חיים] אליו ישברון לתת אכלם בעיתו וזנם ומפרנסם עדי שובעם..״

נראה שהמחבר רשם את הדברים כפי שהזדמנו לפניו. לכן הספר אינו ערוך לפי סדר א״ב. ואפילו הפרטים על חיה כל שהיא אינם מרוכזים בערך אחד או במקום אחד, אלא הדברים נאמרו לסרוגין כאשר באמצע ערכים הדנים בחיות אחרות. הערך של ״אדמי השדה״ מובא על ידו גם בחיבורו ״מיני מתיקה״. בדף נ ע״ב, שמות החיות והעופות המוזכרים בחומש ויקרא ודברים, בתרגום ערבי מרוקאי.

החיבור לא ממוספר ובו 52 דפים. הדף 16/19.5. בעמוד 18—26 שורות. בשורה 10—14 מילים.

26. עולם בטבע עוסק בנושאים שונים שהתגלו בטבע, שהטביע הבורא בעולמו כפי שהובאו בספרות הרבנית. בהקדמה מזכיר רשימה של עשרים וחמישה חיבורים מהספרים שחיברו חכמי ישראל העוסקים בחכמת הטבע או הקדישו מקום נכבד בספריהם לנושא. המחבר ליקט את החומר מתור הספרות הרבנית שאינה מיוחדת לנושא ואשר הובאו בה ענייני הטבע בדרך אגב. הוא רשם את הנושאים כפי שהזדמנו לפניו בעת לימודו ועיונו בספרים אלה ללא סדר כלשהו. כל נושא פותח במילת ״טבע״. הוא מזכיר גם נושאים שהובאו בעיתונות בימיו, כמו ענין פצצת האטום והדלק הגרעיני:

טבע בימי המלחמה האיומה, מלחמת הגרמנים עם כל אומות העולם, חידשו ארצות הברית — האמריקאים עם אנגליא כדורים הנקראים (בונב טומאטיק), ובה החריבו ערים גדולות במלכות הזאפונים, כידוע כל זה בעיתונים. ומתו אלפים נפשות. ובעיתונים הודיעו שהאנשים הרחוקים אלפים קילומטר מהערים שנפלו בזריקת הכדורים, לא ניזוקו. אבל הריחו איזה דקה מן הדקה מריח הכדורים ההם אבל לא מתו. אבל ע״י הריח שהריחו, נעשה פלא שהנשים שהיו עקרות גם שהיו גדולים בשנים נפקדו וילדו. ואנשים זקינים וזקינות כמעט שחזרו לקטנותם, ונתחלפה חלשות כחם ונתחדש נערותם.

ואמרו הטבעיים [ = חכמי הטבע] דמה לנו להחריב העולם בכדורים הללו, אנו מתחכמים להחיות בהם בני אדם ולהחליף כחם ולהחזירם לנערותם ולהאריך ימיהם. ועוד בכח הכדורים הללו, אם מוליכים בם [=דלק גרעיני] ספינות ימים רבים בלב ים בלי שום הוצאה, גם מסילת הברזל ומכונות הטומוביל תלך בכחם בלי הוצאה. ובזה ירויחו בני האדם ליהנות מזה בלא הוצאות מרובות. ברוך האל שככה לו בעולמו, הנותן חכמה בלב החכמים להודיע לבאי עולם חכמות ניסתרות שלא נודעו לבני האדם.

מסוף דבריו בולטת התפעלותו הגדולה מהחכמה הנפלאה בה ברא הבורא את עולמו כפי שהיא מתגלית במדעי הטבע, אשר דרכה ניתן להגיע לידי הכרה ואמונה בבורא. כפי שהרחיב בענין זה בהקדמתו לספר. מן ההקדמה נראה שחיבור זה נעשה לעת זקנתו, כי בסיומה מבקש מהשי״ת שיזכהו להוציא לאור כל חיבוריו ״ליהנות בהם בני אדם, ואל יהיו נאבדים בתקופות הימים, זאת תוחלתי ותקותי…״. כמו כן הוא מתפלל לרפואתו ״כי אני זקנתי וכחותי אפסו״.

בחיבור ישנה הקדמה אך אין שער ואין קולופון. נראה כי המחבר כתב את חיבורו לסירוגין ועדיין לא סיים את מלאכתו. נשארו דפים אחדים ריקים עם כותרת הספר, להשלמה לעת מצוא. החיבור אינו ממוספר ובו 14 דפים כתובים. הדח 28×20.2. בעמוד 22—35 שורות. בשורה 12—20 מילים. הקובץ הוכן בידי המחבר ומורכב מנייר מגוון, דפי חשבון ודפים ללא שורות.

זה ספד תולדות אדם

(בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)

עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)

אמר רבי פרנך אסר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).

אסר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳).

ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).

אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות עלי ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.

אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.

תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז"ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״ א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).

ואכן, במו עינינו, חזינו את מימושה של האמרה התלמודית שכל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, מאי אמר ה' אמר הקב״ה אני ערב לך בדבר זה, מאי מעתה ועד עולם, אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה. (בבא מציעא פ״ה ע״א) ואמנם ישנן דעות המפרשות דבעינן רואין זה את זה, כמובא בתוס׳ במס׳ כתובות ס״ב ע״ב ד״ה והחוט המשולש, ואילו הרב הקדוש המחבר ״נפת צופים״ סימן ב׳ אשר נשאל על זה, השיב שאין חילוק בין רואיו זה את זה או לאו; הרי שבשושלת הרבנים בני משפחתנו זכו לראות בנים ובני בנים תלמידי חכמים גדולים, כגון מו״ר זקני הרב המופלג בתורה ובחסידות כקש״ת כמוהר״ר יהושע חיים אהרן זצ״ל, אשר זכה וראה בנו ונכדו חכמים גדולים, מבחרי עצמים, הל״ה הבן הרב הגאון הקדוש המקובל האלקי כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל זצ״ל מחבר הספר ״יד רמ״ה, והנכד הרה״ג הקדוש כקש״ת כמוהר״ר רחמים יוסף זצ״ל מחבר הספר ״חירגא דיומ״א, ונתקיים בהם אף ראו זה את זה.