מורשת יהדות מרוקו

עד כאן הגיעו אצלנו דברי כותב הזכרונות הנזכר, רבי שאול סירירו ועל פי מקורות אחרים נודע לנו כי עוד כמה שנים אחרי שנת שע"ג לא בא הקץ לרדיפות והפחדים שנמצאו בם יהודי מרוקו עד אז וכמעט כל החזיון הזה שתיאר לעינינו רבי שאול סירירו במשך תשעת השנים שס"ד – שע"ג 1604 – 1613 הרעב, כובד המסים, דבר ופחד המלחמות והמהומות, הכל חזר והוכפל עוד ביתר שאת בשנות שע"ד – שפ"ג 1614 – 1623.

בשנת שע"ד עד שנת שע"ו היה רעב גדול והגיעה מדה של חטים חמשה אוקיות, ושלש מאות אוקיות לסחפא ומתו מן הגוים כשבעת אלפים, כך כותב סופר הזכרונות אחד מבלי להזכיר כמה מתו ברעב ההוא גם מן היהודים. בשנת שפ"א ושפ"ב – וסיים סופר הזכרונות ועוד :

" היו מלחמות גדולות ומרידות בפאס, ובלבול וכובד המסים על היהודים. בשנת שפ"ה בלית שבת כ"ב לאייר קודם אור יום היה גם כן רעש גדול ונפלו כמה בתים בהאלמללאח והחומה נסדקה אך לא מת שום יהודי, ובפאס אזדיד מתו עשר ישמעאלים, ובפאס לבאלי מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים.

בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד, ובעיר מכנאס מתו שני ישמעאלים ונהרסו שני מגדלים, והרעש התמיד כרביע שעה ובערב שבועות שנה הנזכרת בלילה היו רעמים חזקים ונפל ברד כבד, ועדים נאמנים שקלו מהם ארבע אוקיות לאחד, ובשנת שפ"ו היה דבר חזק ורבים חללים הפיל "

הנה כן כך השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת הרביעית, את היהודים במרוקו בכלל, בלי הרף, אך הם, המצוקות האלה, עשו ביותר רושם נמרץ בקהלת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד כלה על ידיהם, הרבה ממשפחות המגורשים מספרד וכן גם מהתושבים משפחות צאצאי יהודי פאס הקדמונים, נכחד זכרם כליל מאז.

וקהלת פאס נשארה מתי מעט, ורק עד תחלת המאה החמישית גדלה על ידי מהגרים חדשים שבאו שמה מיתר מדינות המערב, כמו שנזכיר עוד הלאה בקורות המאה החמישית, ואמנם בה בעת שבקהלות מרוקו הייתה אז מגערת לרגלי המצוקות ההם, הנה בארצות המזרח, ביחוד בערי מצרים ובירושלים ובצפת התכוננו עוד מכבר לפני מאות שנים, ויהיו גם נבדלים בחייהם ובמנהגיהם, ובבתי כנסיותיהם כנודע, ואמנם במאה הזאת רב יותר מספרם ותהיינה לקהלות גדולות ורבי השפעה.

ובהביטני על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת כמעט לא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתרומם בחברה המדינית. ואמנם מהתקנה של שנת שס"ח שהבאנו, נדע גם כי בעת צרה ההיא, היו אנשים לא מעט שנחשבו בין משרתי המלך ובאי ביתו ואשר היה להם גם הורמנא ושררה בגלל זאת בין היהודים, כן נודע כבר כי אז בחצי המאה הזאת בערך נמנה האיש שמואל פליאג'י מטעם הממשלה במרוקו לציר בארץ נידרלאנדיה, ועוד אחד מהאנוסים הספרדים אלונזו די היריירה שנקרא אחר כך – בשובו ליהדותו – רבי אברהם קירירה, בעל " שער השמים " כנודע, היה גם הוא ציר מרוקו בעיר החוף קאדיקאס.

הוּרְמָנָא

^ת (נ') [ארמית, בבא מציעא פד., ראו גם הַרְמָנָא] אִשּׁוּר, רִשָּׁיוֹן, תְּעוּדָה: "כְּבָר הִשִּׂיג הוּרְמָנָא מִגְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים" (יהודה שטיינברג, שד). "בִּמְסִלַּת בַּרְזֶל שֶׁלָּהֶם שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ הוּרְמָנָא לְבִנְיָנָהּ" (סוקולוב, במראות 266).

והנה בעוד שזה האחרון רבי אברהם קירירה לא נוכל לדעת איך ובאיזה אופן נתודע אל הממשלה המרוקאית, והאם ישב איזה זמן במרוקו ? הנה הראשון שמואל פליאג'י נראה שהיה יליד פאס, ואולי אביו או אחיו הוא רבי יצחק פליאג'י אחד מחכמי פאס אז ששמו נזכר בספר התקנות בתקנה של שנת שמ"ח.

הוא שמואל פאליאג'י, היה הראשון שעורר את ראשי העיר מידלבורג, בפלך זילאנד להתיישבות היהודים בנידרלאנד, ויעזור לזה אחרי כן הרבה, וכל כך היה גדול כבודו של שמואל פליאג'י שם בנידרלנד, עד כי במותו הלך הפרינץ אוראיען ושרי הממשלה אחרי מטתו כנודע.

סוף הפרק.

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî, de son nom complet Abû Muhammad Abdullah ibn Abî Zayd al-Qayrawânî (arabe : أبو محمد عبد الله ابن أبي زيد القيرواني), né en 922 et mort en 996 à Kairouan en Ifriqiya (actuelle Tunisie), est un juriste malikite.

Surnommé le petit Malik, son ouvrage le plus connu, Al-Risâla ou L'Épître est considéré comme le troisième ouvrage de référence du malikisme après Al-Muwatta de l'imam Mâlik ibn Anas et la grande Al Mudawwana de l'imam Sahnoun. Il est membre de la tribu berbère des Nefzaouas. Il passe la majeure partie de sa vie à Kairouan.

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî contribue par ses écrits à la régression du chiisme dans l'Ifriqiya du x^e siècle et à la propagation du malikisme en Afrique du Nord et en Afrique occidentale.

أبو زيد القيرواني هو عبد الله (أبومحمد) بن عبد الرحمن (أبي زيد) القيرواني ولد بالقيروان بتونس سنة 310 ه المافق ل 922 م وهو من أعلام المذهب المالكي. و قد لُقِّب بـ " مالك الأصغر "

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

7 – מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873  1900

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בפרק האחרון נתאר את יחסי היהודים עם הממשל והאוכלוסייה המוסלמית בשליש האחרון של המאה ה-19, ואת ההגבלות וההשפלות שהוטלו עליהם. חלק מהן מעוגנות ב " תנאי עומר ", ואחרות שרירותיות. היהודים היו קורבנות של התנכלויות ורציחות, כפי שניתן ללמוד בעיקר ממקורות זרים.

הרושם של המבקרים האירופאים שהיהודים נתונים להשפלות ומבוזים יותר מהנוצרים, אף כי העוינות מכוונת נגד שניהם. במכתב ל " טיימס , הלונדוני שהועתק לג'ואיש כרוניקל ב-5 בספטמבר 1873 נאמר, שכל נוצרי ויהודי הנכנס לפאס נרגם כמעט עד מוות תוך כדי צעקות " כלב נוצרי ,.

במקור משנות ה -90 נאמר שאלה ואלה מכונים בכינוי " כלב ". היהודי הוא שעיר לעזאזל במשברים המתרחשים במרוקו, וקיימת שנאה עממית כלפיהם.

על היהודים לשלם לא רק מס גולגולת, כפי שמתחייב מהקוראן, אלא לתת מתנות בארבעת החגים הגדולים של המוסלמים " עיד אלאצ'חא – חג הקורבן, עיד אל פיטר – סיום צום הרמדאן, ראש השנה ההג'רית, עיד מילאד אלנבי – יום הולדתו של הנביא, וכן בעת לידת נסיך ובנישואיו.

הבדלה בלבוש : בהתאם לתנאי עומאר, על הד'מים להיבדל בהופעתם. השוני בהופעה נקרא בערבית ג'יאר, ומתבטא בצבעי בגדים שונים, ובאיסור על לבישת בגדים ממשי. במרוקו הצבע של הלבוש, הנעליים וכיסוי הראש הוא שחור, כי זה הצבע המגונה על ידי המוסלמים.

איסור רכיבה על סוסים : לפי תנאי עומאר, האיסור חל על סוסים. על פרדים יש חילוקי דעות, ועל חמורים עליהם לשבת לרוחב על המרדעות ללא קישוטים. בפאס לפי מבקר בשנת 1870, מותר להם לרכב על חמור במרחק מסוים מהעיר תמורת תשלום.אחרים מציינים שאפילו בתוך הרובע היהודי אסור להם לרכב על סוס.

יהודי אינו רשאי לדרוש זכויותיו בבית משפט מוסלמי. כך כתב המיסיונר גינצבורג. הכוונה שעדותו של ד'מי נגד מוסלם אינה קבילה במידה והיא מפלילה את המאמין, ואין לו סיכוי לזכות בדין צדק לפני הקאדי . כי לפי הדין המוסלמי, ד'מי יכול להעיד רק נגד ד'מי. נושא זה עורר התנגדותן של האגודות היהודיות באירופה והמערכת הדיפלומטית האירופית בשנות ה – 80, כי גם נוצרים סבלו מהפלייה זו.

אסור ליהודי לקרא ולכתוב בערבית, כי זו שפת הקודש בה נכתב הקוראן, ואסור לד'מי לקרוא ספר זה. אסור ליהודי להחזיק מקל הליכה ( כנראה עשוי לשמש להגנתו ), על יהודי לנשק את ידו של המוסלם אם הוא פוגשו בדרך, וגם אם מקללו או מכהו עליו לפנות לצד שמאל או ימין בהתאם לפקודת הראשון, ואם לא יעשה כך, הוא מקולל, ויכונה בשמות גנאי כמו כלב, חזיר ונוצרי.

אסור לו להתקרב למעיין או לבאר ממנו שותה מוסלם ולא לשבת לידו אלא ברשותו של האחרון. להשפלות אלו השפעה על אופיים של היהודים והופעתם, לדעתו של גיצבורג. הם מתרפסים וערמומיים, הופעתו החיצונית של היהודי בפאס מצביעה על מצבו המושפל, עיניו חדות וחסרות מנוחה, חיוכו מאולץ, הליכתו מעידה על כאון, הוא מבטא פחד וחוסר ביטחון.

ממקורות אחרים למדים על הפליות נוספות. על היהודים בפאס לברך מוסלם בכינוי סידי – אדוני, ולכנותו בכינויי כבוד. לפי מקור משנת 1877 אשור להם להשאיר שערות על המצח, ומותר רק להשאיר פיאות הלחיים. השני בתספורת מופיע גם בתנאי עומאר. בחגים המוסלמים אסור שנוצרים ויהודים ייראו ברחובות. הדבר נועד להגנתם, כי בחגים יש התלהבות דתית שעלולה לפגוע בבלתי מוסלמים.

היהודים מופלים בתשלום מכס. חלה עליהם החובה למלוח את ראשיהם של העבריינים ומורדים שנידונו למוות, וראשיהם מוקעים בשערי העיר למען ישמעו וייראו. גם היהודי הזקן והנכבד חשוף לעלבונות של כל נער ופרחח ברחוב, המעיז לירוק, למשוך בזקנו, לבעוט בו, והנפגע לא יעיז להגיב. אסור להם לעזוב את המדינה ללא רשות מן השלטונות.

הכניסה למסגדים אסורה ליהודים ולנוצרים בהתאם לקוראן כמקובל עד היום הזה.

חליצת נעליים ברובע המוסלמי.

יהודי פאס השלימו עם ההגבלות וההשפלות המנויות לעיל. אבל הגזירה שהעיקה עליהם היא החובה לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח לרובע המוסלמי. הדבר חל גברים ונשים כאחד, ללא התחשבות בקור וברטיבות בחורף, בחול החם של הקיץ כשעליהם לדרוך על אבנים לעתים חדות.

המנהיגות היהודית בפאס יחד עם הארגונים היהודיים באירופה והמערכת הדיפלומטית פעלו לביטולה. לגזירה זו אין תקדים בתנאי עומאר, אבל היא ידועה במרוקו דורות רבים ומתאשרת ממקורות יהודים וזרים.

בידיעות שפורסמו בג'ואיש כרוניקל משנת 1871 ואילך, בדוח"ות של כי"ח ו " אגודת אחים " נאמר שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם בערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. לפי ידיעות שפורסמו בשנת 1873 על היהודים לחלוץ נעליהם בכל פעם שעוברים ליד אחד המסגדים בפאס, וכך היה נהוג במשך שנים.

יש עדויות משנת 1878 ואילך שעל היהודים והנוצרים לעקוף את הרחוב בו שני המסגדים המקודשים ביותר בג'אמע אלקראויין וג'אמע אלאדריס, וכך היה נהוג עד שנת 1912. לפי מבקר אחד בשנות ה – 80 יש מספר רחובות מחוץ למללאח בהם אסור ליהודים לעבור.

בתעודה מ – 28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, היהודים בפאס חייבים ללכת יחפים בצאתם מהמללאח. באגרתו של רבי אבנר ישראל הצרפתי ב – 1879לא. לאב מזכיר חברת כי"ח, הוא כותב בהקשר חמסחר מחוץ למללאח :

" ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר.

הוראה זו חייבת גם בכמה ערים פנימיות אחרות של מרוקו, והעיקה על היהודים. בשנת 1880 ננקטו צעדים שונים, פניות לסולטאן ולאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, והתערבות דיפלומטית כדי לבטלה.

במכתב מפורט מפאס בי"א אדר תר"מ – 12 במרס 1880, עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ותשעה גדולי הקהל לכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות מצד מוסלמים בפאס ובמקומות אחרים, התלוננו על המושל בפאס שהורה כי :

החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק ההוא יחפי רגלים דבר שלא היה לעולמים וכן הוה ויהודי אחד אשר לבש מנעלו לעלות לגבעה קטנה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכת אכזריות בלי חמלה הכה ופצוע.

מכאן שההוראה לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי הורחבה גם לשווקים מחוץ לעיר.

פיליפ טרוטר שנלווה לג'והן דרומונד האי לחצר הסולטאן באפריל 1880 כותב שמשלחת של היהודים מפאס בראשם חכם התייצבה בפני הסולטאן חסן הראשון לפני מספר ימים, כדי לבקשו בין השאר להתיר לנעול נעליים בעוברם למדינה. הם טענו : " אנו חלשים, נשותינו רגישות וחוק זה לוחץ עלינו "