Les Juifs l'Andalousie pour le Maroc oriental
LES JUIFS FUIENT L'ANDALOUSIE POUR LE MAROC ORIENTAL.
Il y a 600 ans, des juifs fuyaient L’Europe et se réfugiaient à Debdou, ville de l’Oriental marocain et terre d’Islam !
A la fin du XIVe siècle, l’Espagne catholique traverse une des périodes les plus troublées de son histoire. Dans un contexte de graves problèmes économiques et sociaux, une vague de persécutions anti-juives submerge la péninsule ibérique et en particulier le sud de l’Espagne et l’Andalousie. Plusieurs pogroms ont en lieu visant les juifs d’Espagne. Ces évènements aussi appelés baptêmes sanglants et connues dans la tradition juive comme les décrets de 5151 (hébreu : גזירות קנ"א gzeirot kan"a) se traduisent par une série de massacres et de conversions forcées qui avaient débuté à Séville le 4 juin 1391 avant de s’étendre à une grande partie de l’Andalousie.
Jeunes femmes juives de Debdou
N’ayant d’autre choix que de se convertir au christianisme ou mourir, Plusieurs milliers de juifs prenaient les chemins de l’exil et traversaient la méditerranée pour aller trouver refuge en Afrique du Nord. Parmi eux, un groupe de plusieurs familles juives décida de s’exiler dans le nord du Maroc et s’installèrent dans la ville de Debdou située au pied de l’Atlas à l’est du Maroc. On les appellera les « Sévillans » du Geros Sbilia.
PHOTOS DES HABITANTS JUIFS DE DEBDOU AUTREFOIS.
La légende voudrait que le rabbin David Hacohen qui mena ces exilés aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde. Cette source existe toujours et elle est devenue aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours « Aïn Sbylia » traduction arabe de “source de Séville”. C’est autour de cette source que le Mellah, le quartier juif, fut construit.
Debdou peut se vanter d’une longue tradition d’accueil. Ainsi, elle a accueilli volontiers les populations juives chassées d’Espagne et qui venaient s’ajouter à ceux autochtones déjà installés dans la ville. Les juifs s’y sentaient en sécurité. La ville est protégée par les montagnes, le plateau de l’Anti-Atlas et un relief escarpé qui la mettait à l’abri des attaques. En situation excentrée, elle était moins exposée que les villes comme Fès ou Marrakech qui connaissaient régulièrement des troubles liés aux conquêtes de pouvoir.
Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Au début du XXe siècle, Debdou était proportionnellement la ville où la population était proportionnellement la plus importante du Maroc.
Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin. Dans son livre « Reconnaissance au Maroc », il nota : » la population de Debdou présente un fait curieux, les israélites en forment les trois quart; sur 2000 habitants, ils sont au nombre de 1500. C’est la seule localité du Maroc où le nombre de juifs dépasse celui des musulmans »
Dans le monde juif, Debdou était connue surtout par la confection de rouleaux de la loi par les sofer (scribes), qui étaient de véritables experts appréciés par leur piété et leur savoir faire exceptionnel. La calligraphie de Debdou était connue au delà du Maroc. En Israël, on peut apprécier aujourd’hui un Séfer-Torah rarissime de Debdou, écrit sur un parchemin en peau de biche. Il avait été offert à l’ancien premier ministre Yitzhac Rabin.
L’histoire de cette ville, aujourd’hui oubliée, est édifiante et extraordinaire. Elle était devenue au fil du temps un foyer du judaïsme éclairé, un haut lieu des études talmudiques dont la réputation et l’influence s’étendait du Maroc à l’Algérie voisine. Pour les juifs exilés de la péninsule ibérique et nostalgiques de la période faste d’avant les persécutions chrétiennes, la vie à Debdou était un prolongement de l’époque sévillane. Cette époque constitua l’âge d’or de Debdou.
Au XVe siècle, Debdou est une citadelle fortifiée et puissante. C’est la période où on parle des Rois de Debdou !! Debdou n’est plus une ville, c’est un royaume qui va peser de son poids sur le destin dynastique marocain. Ce royaume était si puissant que la dynastie alaouite dut s’adresser à Ibn Machâal, le souverain juif de Debdou et de Taza pour trouver auprès de lui appui humain et soutien financier. Sans cet appui, le premier sultan alaouite n’aurait sans doute pas pu asseoir son pouvoir. En effet, c’est grâce au puissant soutien d’Ibn Machâal que le premier souverain alaouite a pu négocier avec les Rhiata, les Branes, Tsoul, Gzennaya, Mtalsa et Aït Wrayn une baïâa qui lui fut accordée. La majorité des marocains oublient que la première capitale des Alaouites n’était autre que…Taza d’où était engagée précisément la conquête de Fès.
Debdou c’est aussi l’histoire du déclin d’une ville. Celui d’une cité, jadis florissante car située sur la route du commerce caravanier liant la région sahélo-soudanaise via le Touat-Tafilelt à la Méditerranée. Ce commerce va s’essouffler quand les Européens arrivèrent à le détourner via la voie maritime. La communauté juive de Debdou a connu des vicissitudes diverses qui l’ont durement frappée. L’une de ces vicissitudes de l’histoire de Debdou n’était autre que la défaite infligée à l’armée du Sultan Abderrahmane lors de la bataille d’Isly.
Les Juifs de Dedbou quittèrent la ville et se retirèrent dans les casbahs tribales réservées aux Juifs chez les Rhiata, les Branes et autres Gzennaya. Beaucoup d’entre eux s’étaient convertis à l’Islam. Même si le choléra a quasiment décimé la communauté au XVIIIe siècle, les deux tiers de la population de Debdou étaient, à la fin du XIXe, juifs. Aujourd’hui, ce qui reste de cette communauté a entièrement émigré en France, au Canada, en Amérique ou en Israël.
Depuis le départ des derniers juifs, la ville est restée comme figée sur son histoire.
Certaines familles juives retournent encore en pèlerinage à Debdou pour aller prier dans les deux synagogues encore debout ou pour se recueillir dans les deux cimetières juifs jalousement gardés et magnifiquement entretenus par les habitants de la ville.
Mais Debdou cherche à sortir de son immobilisme et espère désormais bénéficier de son histoire au lieu d’en porter inutilement le poids. Pour cela, elle mise sur le tourisme pour sortir de son isolement et de son déclin économique. Des opérations de réhabilitation du patrimoine de la ville ont été lancée, une maison de la culture dédiée à l’histoire de la ville est en construction. L’objectif est de faire de Debdou un des pôles touristiques majeurs de la région.
Pour Khalid Sbiâ, son jeune député engagé dans les projets de développement de Debdou, il faut trouver une vocation à cette ville et que cela passe par la reconnaissance de son histoire d’une ville multiconfessionnelle, symbole de tolérance et du vivre ensemble. Ainsi la dixième édition du festival des musiques folkloriques de Debdou qui a eu lieu en septembre dernier a été sous le slogan de la coexistence entre les religions. Et pour que Debdou retrouve son rayonnement, Il faut l’engagement de tous les acteurs concernés, collectivités, Etat et associations locales et pourquoi pas un coup de main de la diaspora juive de Debdou, car après tout c’est aussi leur ville!
הערבים שמרו על היהודים
באתי לחווה של סי עלי בביר חלימה בתקווה ללמוד עוד על הפרשה. כאמל התגלה כמארח מעולה. בלכתנו בחווה, הוא תיאר לי בחיבה את גודל אדיבותו של סבו – לפועלים, לשכנים, לאחרים – מה שהסביר היטב מה הניע את סי עלי לגלות חמימות כזאת לעובדי הכפייה היהודים. הביקור בחווה עצמה ולימוד הגיאוגרפיה של המקום סייעו לי להבין את ההזדמנות שהיתה לסי עלי להושיט עזרה ליהודים לעת צרה.
כאמל סיפר לי שהחווה של סי עלי רחוקה כמה מאות מטר בלבד מאתר שבו נמצא מסלול המראה קטן שכוחות הציר בנו, לדבריו, בחיפזון בתחילת 1943. יתר על כן, זו היתה החווה הראשונה בצד השני של כביש הגישה שחצץ בינה ובין שטח האדמה שבו נבנה המנחת. אין ספק כי עובדי כפייה יהודים נשלחו מתונים לזג׳ואן תחילה כדי לבנות את המנחת ואחר כך כדי לפנות ממנו את ההריסות בעקבות ההפצצות של בעלות הברית. בדוח מאותה תקופה מתואר עמק זג׳ואן כאחד מאתרי עבודת הכפייה הגרועים ביותר, במיוחד בימים הראשונים לכיבוש, בעת שהיהודים הצטופפו בדירי מטוסים לא מקורים, חשופים לקור ולגשם.46 עם התחזקות המצור של בעלות הברית מסביב לתוניס, היה עמק זג׳ואן בקו החזית. לא ברור אם עובדי הכפייה היהודים ברחו בפועל או מצאו את עצמם לכודים בתוך זירת הקרב. ברור רק שהם חצו את שדות החיטה והתרפקו על השער המרשים, דמוי־המבצר, של חוות סי עלי לבקש מקלט.
שיחק להם המזל שהם התדפקו על דלתו של האיש הזה. לא כל בעלי האחוזות היו מוכנים להציע מקלט ליהודים שברחו ממחנה עבודת כפייה של כוחות הציר. אחרי ככלות הכול, תוניסיה היתה במשך כמה חודשים זירת קרבות שבמהלכם כבשו כוחות הציר וגם הכוחות של בעלות הברית חלק מהשטח, איבדו אותו, ושבו וכבשו אותו מחדש, ולא היה אפשר לדעת בוודאות מי מהצדדים ינצח – ולכמה זמן. אבל היהודים שהגיעו לחוותו של סי עלי מצאו מה שחיפשו – ויותר מכך.
בביקור אביבי בזג׳ואן היום, קל מאוד לדמיין תמונה של סי עלי סקעת, אציל ערבי מרשים, פותח את אחוזתו רחבת־הידיים לקבוצת פליטים יהודים מרופטים. בחצר בעלת הסגנון הספרדי נמצא אוסף שלם של מוסכים, מחסנים, חדרונים ומקומות מחבוא פוטנציאליים אחרים. בבית הראשי עצמו יש חדרים גבוהי־תקרה מעוטרים כולם באותה כתובת ערבית בראש הדלת. מאחורי הבית הראשי היתה מכלאה לבעלי חיים – גדולה, רחבה, ועמוקה – שחלק מהקבוצה הסתתרו בוודאי בתוכה. שישים פליטים במנוסה הם מספר נכבד, אבל באחוזה של סי עלי היה מקום לכולם.
אף כי אבד לחווה משהו מהברק שלה, לא נעלם שמץ מהמסתורין האופף אותה. בעת שכאמל הוליך אותי בשטח, ניגשה אליו אשתו של אחד הפועלים שעובדים שם היום ונישקה את כף ידו, כפי שנשות הפועלים נישקו בוודאי את ידי סבו לפני שישים שנה. כאמל ביקש ממני לא לדבר על הנסיבות של עזרתו הנדיבה של סבו ליהודים בנוכחות פועלי החווה. הם פשוט לא יבינו, אמר, וקורטוב של עצב בקולו. אבל בימים ההם, קשרי הנאמנות והכבוד שאפיינו את היחסים בין סבו ובין הפועלים שלו היו כאלה שכאשר סי עלי הורה לפועלי החווה לפתוח את השער, להכין קפה ולהביא שמיכות לאורחים, הם עשו זאת קרוב לוודאי בחיפזון ובשתיקה כאחד.
אחד ההיבטים המרשימים ביותר בסיפורו של סי עלי – כפי ששמעתיו הן מכאמל במהלך ביקורנו בחווה בביר חלימה והן מאחיו הצעיר עלי, שכעבור שנה וחצי שתיתי אתו בירה בבית קפה בגדה השמאלית בפריז – הוא שאיש במשפחת סקעת לא שמע מעולם על העזרה הנדיבה שהסב הושיט ליהודים. אף על פי שמעלליו של סי עלי נזכרו לפחות בשני ספרים המתארים את קורותיה של קהילת יהודי תוניסיה בזמן המלחמה, איש לא הביא זאת לידיעתם. ולדברי שני האחים, אף לא אחד מהבורחים התקשר אחרי המלחמה עם משפחת סקעת כדי להודות להם. ניכר בעליל שאני הייתי האדם הראשון שסיפר לבני המשפחה על המחווה ההרואית של סי עלי, יותר משישים שנה לאחר מעשה.
מדהימה עוד יותר העובדה שכאמל ועלי הגיבו באותו אופן על התיאור של מה שקרה בביר חלימה ב־1943. שניהם אמרו שסיפור העזרה הנדיבה שסבם הושיט ליהודים נשמע אמיתי. הם נימקו זאת בכך שיש דמיון טמיר בינו ובין סיפור אחר של משפחת סקעת, סיפור על נדיבות של סבם כלפי גרמנים.
לפי כאמל ועלי, שכל אחד מהם סיפר לי את הסיפור הזה במילים ובמשפטים דומים כל כך עד שנראה היה כי זה הנוסח המשפחתי המוסכם, חבורת האנשים המרופטים שהתדפקה על שער החווה של סבם היתה קבוצת חיילים גרמנים שהגיעו אחרי ניצחון בעלות הברית, ולא פליטים יהודים ממחנה עבודת כפייה שבאו לפני הניצחון. כשבעלות הברית גירשו לבסוף את הגרמנים מתוניסיה, וחוללו נסיגה מטורפת של יותר מ־200,000 חיילים גרמנים מכף בון לאיטליה, נותרו רבים מאחור. קבוצת חיילים גרמנים מובסים – חיילים רגילים, הבהירו הצעירים לבית סקעת, לא חיילי אס־אס – הגיעה לחווה של סי עלי. הוא פתח להם את השער, נתן להם מחסה והעסיק אותם בחווה, לבל ייעצרו כשבויי מלחמה. לא ברור כמה זמן נשארו בחווה. האם היו באמת שתי קבוצות בורחים שביקשו מקלט בחווה של סי עלי? או שהמעשה בגרמנים הוא בדיה שהתיישבה יותר עם הרגישויות הפוליטיות האנטי־צרפתיות של תוניסיה, ונרקחה כדי לחפות על נדיבותו של סי עלי כלפי היהודים? לאמיתו של דבר אין לכך חשיבות. לשני ההיסטוריונים היהודים שכתבו לפני יותר מיובל שנים על תוניסיה במלחמה לא היתה סיבה לבדות את הסיפור על מעשה הצלת היהודים הנועז של סי עלי, ולכן אין לנו סיבה לפקפק בקיומו. אם סי עלי לא דיבר על כך מעולם, אם המעשה לא נעשה חלק מהמורשת הגאה של משפחת סקעת ואת מקומו במסורת המשפחתית תפס סיפור חלופי, תקין־פוליטית יותר, של הכנסת אורחים לעת מלחמה, אין בכך כדי לשנות דבר. ואפילו אם שני הסיפורים נכונים, העובדה שהחווה של סי עלי סיפקה מקלט לחיילים גרמנים צעירים, נפחדים ומובסים במרחק יבשת שלמה מבתיהם אין בה כדי להקטין את חשיבות הדבר שסי עלי עשה למען היהודים. היא רק מאשרת את האנושיות הבסיסית שלו.
סוף הפרק " הערבים שמרו על היהודים "
הגדה די היתלר – אבישי בר-אשר
ז. מהדורת הטקסט
מרכיבי המהדורה החיבור מובא בשתי עמודות: בעמודה הימנית הטקסט המקורי בערבית־יהודית, ובשמאלית התרגום לעברית. הטקסט הועתק מן המהדורה המודפסת וצוינו מספרי העמודים בה. הבאתי את הכותרות המקוריות ממהדורת הדפוס, אך פיסוק התרגום חדש ואינו צמוד לפיסוק המקור.
לטקסט המוהדר ולתרגומו נוספו הערות שוליים העוסקות בכמה עניינים: שגיאות דפוס ושגיאות המעתיק, שמות מקומות ושמות אישים בשפת המקור, אוצר מילים צרפתי, אוצר מילים ערבי, זיקה ללשון השרח במקרים חריגים, מרכיבים עבריים בלשון, משחקי מילים על בסיס לשון המקור, ביאור המשמע המילולי, חילופי נוסח בתוך הטקסט.
על דרכי בתרגום
ענייני נוסח: כאמור אין בידינו דרך מכרעת לקבוע את הנוסח המדויק של השרח שהכיר המחבר, אך במקרים רבים אפשר לשחזר בעזרת לשונו את הנוסח המקורי שעמד לפניו, הגדה ושרח כאחד. לדוגמה על פי המשפט בערבית ׳האד סנא הנא בלמארסי נואר / סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר׳(׳השתא הכא בשוק השחור / לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין׳ [שורות 11-10]) אפשר להניח שנוסח השרח של המחבר היה מעין זה: ׳האד סנא הנא עביד / סנא זאייא פי ארץ׳ ישראל ולאד לחראר׳. זהו תרגום מדויק של המשפט ׳השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין׳, נוסח אחד מני כמה למשפט זה. ברוח זו השתדלתי בכל מקום לבור לפי העניין את הנוסח, מבין כמה נוסחים שונים ממרוקו של הגדה של פסח ושל השרח שעמדו לרשותי. הנה כמה דוגמאות בולטות לנוסח השרח של נסים בן שמעון לעומת נוסחי שרח אחרים: ׳כייסין׳ (חכמים [שורה 32]) לעומת ׳עולמא׳ בנוסחים אחרים; ׳גייטנא׳ (מן השורש ע׳י״ט, בהוראה של זעקה ויבבה [שורה 188[במקום ׳עייטנא׳(עי״ט, בהוראה של צעקה); ׳סנא׳(שנה [שורות 047,11-8 לעומת ׳עאם׳; ׳סחאל׳(כמה [שורות 287,67, 324]) לעומת ׳קדדאס׳(שורה 346); הבחנה בין ׳גנוס׳ בהוראה של ׳הגויים׳(שורות 122, 200, 284) לעומת ׳קאוום׳ לציון ׳עם׳(שורה 374).
ענייני לשון: כאמור לשונו של החיבור מבוססת בעיקר על לשון השרח להגדה של פסח, אשר כדרכה סוטה מעת לעת מן המשמע המילולי בלשון המקור. בתרגומי החלטתי לחזור במידת האפשר ללשון המקורית של ההגדה, על רבדיה השונים – לשון המקרא, ארמית ולשון חז״ל. ציינתי בהערות את המקומות שבהם חורג השרח מן המשמעות המילולית. לדוגמה בשרה מתורגם הביטוי ׳המקום׳ במילים ׳אלאה ברוך הוא׳, שפירושן המילולי ׳אלוהים ברוך הוא׳; אולם בתרגומי העדפתי לשוב אל לשון המקור מן ההגדה של פסח, שבה נאמר ׳המקום׳ (שורה 324). הביטוי ׳ברוך המקום ברוך הוא׳, המתורגם: ׳מבארב אללה ברוך הוא מבארב הוואי, מופיע בתרגום העברי כלשון המקור (שורה 59). הוא הדין במקומות שבהם מופיעה בנוסח המקורי ארמית, כגון הביטויים ׳זמיע זיעאן׳(כל רעב [שורה 16) ו׳זמיע למחדאז׳(כל נזקק [שורה 7]), שבחרתי לתרגמם כלשון ההגדה של פסח: ׳כל דכפין׳ רכל ךצךיך׳ בהתאמה. כך נהגתי גם במקומות שבהם אוצר המילים של הערבית בשרח מצומצם בהשוואה לעברית של ההגדה. אדגים את דבריי בעזרת הקטע הבא:
| ונצעק | ונצעק |
| ׳ונצעק אל רוזוולט יתברך | וגייטנא ילא רוזוילת תבארך |
| שמו׳. | שמייתו. |
| כמה שנאמר: | פחאל מא קאל לפסוק. |
| ׳וימת הינדנבורג ויעל היטלר | מאת האמבורג וטלע היטליר |
| במקום חורבנו. | פמכלייתו. |
| וייאנחו בני ישראל מן | ותנההדו ולאד ישראל מן |
| העינויים ויזעקו. | לעדאב וגייטו. |
| וישמע שוועתם רוזוולט מן | ושמע גיטתהום רוזוילט מן |
| העבודה׳. | לכדמא: |
| וישמע | וישמע |
| ׳וישמע רוזוולט את נאקתנו׳. | ושמע רוזוילט גיטתנא. |
| כמה שנאמר: | פחאל מה קאל לפסוק. |
| ׳וישמע רוזוולט את נאקתם. | ׳ושמע רוזוילט גיטתהום. |
| ויזכרו הוא וצ׳רצ׳יל | הווא ושורשיל תפככרו |
| את תאוות נקמתם | חסיפתהום |
המאפיינים הצורניים : בדיון לעיל ביצוב הצורני של החיבור תיארתי את דרכו הססגונית של מחבר ההגדה והצגתי כמה דוגמאות. בתרגום החיבור לעברית לא ראיתי הכרח לשמור על החריזה הנוקשה שכפה המחבר על הטקסט. וכדי להמחיש את השימוש הצורני במבנים חרוזים, הדגשתי בעמודה הימנית ( של טקסט המקור ) את התיבות החורזות בסופי השורות.
אשר למשחקי המילים ולשעשועי הלשון של המחבר, הערתי חילופי שלון או על שימושים במשחקי לשון במקומות שבהם אין הדבר משתמע במישרין מן התרגום לעברית. הקטע הבא ממחיש את אופן ההתמודדות בתרגום עם המאפיינים הצורניים של טקסט המקור.
ההגדה ברצף אחד.
בבהילו בבהילו
בזרבא זאוו לאמיריכאן במהרה באו האמריקנים
הא לחמא הא לחמא
האד לוזה דעאף הפנים החלשות האלה
די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר
זמיע זיעאן יתסארא ויכאף כל דכפין יתהלך ויפחד
זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר כל דצריך ברעדה מתעופף
האד סנא הנא השתא הכא
סנא זאייא פלהנא לשנה הבאה בשלווה
האד סנא הנא בלמארסי נואר השתא הכא בשוק השחור
סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין
בקטע זה כל המשפטים חרוזים, וכאמור חריזה כזאת אינה ריימת בטקסט המקורי של ההגדה של פסח " דעאף – ויכאך, היטליר – ויטיר, הנא – פלהנא, נואר – לחראר. לא ניתן לשמור על החריזה הזו בתרגום לעברית.
מה נשתנה מה נשתנה
אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע?
די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו
ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף והלילה הזה איננו פוחדים
די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה
ולילא האדי לפרחא פזזוף והלילה הזה בלב שמחה ( או בגוף ) די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו שבלילות ההם במצוקות הורעלנו
ולילא האדי תפררז וסוף והלילה הזה התבונן וראה
די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו
גיר כאייפין ונהרבו רק פחדנו וברחנו
ולילא האדי פלהנא מתכיין והלילה הזה בשלווה אנו מסובין
עבדים עבדים
עביד כוננא להיטלר לעדו עבדים היינו להיטלר הצורר
ופכוננא ליזאליי מן יידו ( les allies ) ויצילונו בעלות הברית מידו
בייד קוויא ובדדרע ממדודא ביד חזקה ובזרוע נטויה
ואלוכאן מא זא לינגליז ולאמריכאן ואילו לא באו האנגלים והאמריקאים
מא ענדנא פככאן הרי לא היינו ניצולים
לא חנא ולא אולאדנא לא אנו ולא בנינו
ולא אולאד אולאדנא ולא בני בנינו
מתררעדין כוננא מן היטליר וזהאדו אחוזי אימה היינו מהיטלר ועוצמתו
ואכלליה, כוננא כייסין,, כוננא פאהמין ואפילו היינו חכמים, היינו נבונים
כוננא עארפין אס גאדי יסיר ביה ויודעים מה עתיד לקרות לו
וזמיעי די יקזם ויזוויק מא טרא ביה וכל המרבה לספר בהלצה ובקישוט את אשר אירע לו
טרא האדא משכור הרי זה משובח
מעשה מעשה
זרא מעשה פייאם לכביר מונסוליני אירע מעשה בימי של מוסוליני
היטליר וגורינג לממזר היטלר וגרינג הממזר
רבינטרוף וסיאנו טאליאני רובינטרופ וצ'אנו האיטלקי
כאנו מוזזדין בלחילא ותדביר שהיו מתכוננים בתחבולה ועצה
טול האדיך לילא כל אותו הלילה
חתתא זאו מלאכי חבלה עד שבאו מלאכי חבלה
והזזוהום ייא סיאדנא וטלטלום, הוי רבותינו
וורמאוהום פלכושא דצבאח והשליכום לתנור השחר- אל האש הראשונה בבוקר
אמר רבי אלעזר אמר רבי אלעזר
קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור אמר מר רוזולט בנאום
טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר
הדים לאלמאן פליאלי בלכור הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות
חתתא דרשהא מוסיו שורשיל עד שדרשה מר צ'רצ'יל
פחאל מא קאל לפסוק שנאמר
תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית
פטריק מאצאר בדרך ארץ מצרים
טול ייאמך וייאמי כל ימי חייך וימיי
נתפככר מא צאר אזכור מה אירע
טול איים חיאתך ליאלי כל ימי חייך, הלילות
ולעלמא קאלו וחכמים אומרים
טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים
א. בפברואר 1943 הגיע לתינגיר משלוח עורות שבוצע על ידי יצחק ואהרון סבאח, וזמן קצר אחר כך הגיע משלוח סוכר, אך חלק מהכמות הייתה חסרה. כתוצאה מכך התקבלה החלטה להעביר את העורות ליעדם רק אחרי שיגיעו לתינגיר כל מצרכי המזון המוקצבים. דה פלריה ציין שיוסף סבאח הוא אחד החתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.
ב. באוגוסט 1943 קנו יהודים מתינגיר כמות גדולה מאוד של בד לבן באזור תאפילאלת, וזאת במקביל לחלוקת מלאי של סחורה אמריקנית. רק אחרי שנפוצה שמועה שעומדים לערוך חיפוש אצל היהודים, נמכר הבד במחיר רגיל.
ג. באוגוסט 1943 התקבל מידע על חברה שקמה כדי לקנות תה מעובדים בבסיס של הצבא האמריקני בקזבלנקה, וכל חודש הגיעו לאזור ורזאזאת־תינגיר כ־10 ק״ג מתה זה (מחיר קנייה 500 פרנק, מחיר מכירה 2,000-1,500 פרנק). חוליית ביקורת של הצבא הצרפתי הצליחה לתפוס 20 ק״ג תה שהוסתרו בשקי כמון. יצחק מלכה נתפס עם סחורה מוברחת שקנה מיצחק אילוז בקזבלנקה, ונדון לחמישה חודשי מאסר. אולם הוא הצליח לחמוק מהמאסר בתינגיר, אחרי שהוזהר בטלפון על ידי יצחק בן שושן. דה פלריה ציין שיאניה אילוז ויצחק בן שושן חתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.
מלכה הודה לפני שארייר שקנה ב־20 ביולי 1943 מאילוז, יהודי מרוקני שחי בקזבלוקה, 9 ק״ג תה במחיר 500 פרנק לק״ג והסתיר אותם בשקי כמון.
הקצינים הצרפתים העלו מספר סיבות אפשריות לתלונה של יהודי תינגיר. הם ציינו כי אף שהייתה ליהודים אפשרות להתלונן לפני הפאשא או לפני מפקדי האזור, החבל או המחוז, הם בחרו להעביר את העובדות, נכונות או כוזבות, ישירות לסמכות העליונה ביותר, לנציב הכללי.
שארייר היה סמוך ובטוח שהיהודים פעלו משלושה מניעים:
רצון לפגוע בשיתוף הפעולה בין המנהל הצרפתי למנהל המרוקני, וליצור קרע בין מפקד תינגיר לבין נציג הפאשא.
חשש מפגיעה אפשרית בהמשך קיומו של המסחר בשוק שחור, שבו היו מעוניינים סוחרים יהודים בערים הגדולות.
דה פלריה ציין בהקשר זה שבראשית כהונתו של שארייר ניסה יהודי לשחדו, אך הוא דחה זאת ודיווח על כך לממונים עליו. לטענת ריבו היהודים לא התלוננו לפני הנציב הכללי על הקשיים שהערימו עליהם בסחר החופשי, מפני שזו הייתה הסיבה האמתית למזימתם. תינגיר ידועה בכל הרי האטלס כאחד המרכזים הגדולים ביותר של השוק השחור. באזור פורח המסחר במספר מוצרים: סוכר מתאפילאלת תמורת צבע אודם עשוי מעלי כופר (חנה), שהיה לו ביקוש מהים התיכון ועד ניגריה, תה, שהגיע בדרך כלל מקזבלנקה, שמן, נרות, גפרורים ועוד. ריבו טען כי מאיר אלחדד עומד בראש הארגון המנהל את המסחר בשוק השחור, והארגון פרוש על פני כל האזור ומנצל באופן ציני את האוכלוסייה. הפיקוח הפעיל שהחל מפקד תינגיר לאכוף על מסחר זה מפריע מאוד לספסרים, מפני שהוא מצמצם באופן משמעותי את רווחיהם, ואין תמה אפוא שהם מנסים להתפטר משארייר. ריבו הוסיף כי על פי מקור מידע צרפתי מהימן אלחדד אמר ששארייר ישוב לתינגיר ' רק כדי לארוז את מזוודותיו׳, כמו שעשו לפניו מפקדי תַאנַאנְת ובני־מלאל, וטען כי אלחדד ושותפיו עשו כל שביכולתם כדי לעורר תסיסה כללית בקרב הקהילה היהודית ואף ניסו להשפיע על נכבדים מוסלמים לצאת למרי נגד שארייר. היהודים להערכת ריבו אימצו את הצעדים שנקטו המוסלמים כלפי דיל, ששירת בתינגיר חמש שנים והועבר מתפקידו בלחץ מנהיגים מוסלמים ובראשם הכליפה. אלא שבמקום לפנות לפאשא, הם ביקשו את סיועם של הקונסול האמריקני והקונסול הבריטי, ובכך לדעת ריבו הגדישו את הסאה, שכן הם פגעו במוניטין של צרפת.
- הפגנת כוחם באזור, ושארייר ציין כי מפקד בתאנאנת וקפטן בבני־מלאל כבר הורחקו באותה הדרך.
הערת המחבר : יהודי מתינגיר, יצחק אביטן, הציע לו סל ובו שקדים וחבילות סיגריות. שארייר סירב לקבל את התשורה, ואז נתן לו היהודי מעטפה עבה ובה שני צמידי זהב. שארייר סבר שכדי להפסיק את השמועות הבלתי נסבלות המלוות כל מינוי חדש יש לנקוט צעדים חריפים נגד הצעת השוחד, למען יראו וייראו, והמליץ להטיל על אביטן שישה חודשי מאסר. שארייר אל קולונל אזור ורזאזאת, 'הנושא: בקשה להעניש את יצחק אביטן', 22 בפברואר 1943, שם, עמי 64.
ריבו ציין שארבעה עשר נכבדים מוסלמים מסרו לו עדות בנדון בנוכחות הכליפה של טודרה מבלי שהדבר נכפה עליהם. שם.