יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

עמוד 4 מתוך 41234

יהדות המגרב-מסורות ומנהגים במחזור השנה-רפאל בן שמחון

נשיאת כפיםיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

במרוקו הכהנים הנושאים את כפיהם, הן בימי חול והן בשבתות וימים טובים, חייבים להיות כהנים נשואים, הבחורים הרווקים וכן נערים אינם נושאים כפיים כמו שנוהגים בארץ. לעומת מרוקו, בלוב אין הכוהנים נושאים את כפיהם בימי חול, כי אם רק בשבתות וימים טובים.

הוצאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה, היא כולה חגיגה גדולה. אחריה באה הקריאה בתורה, בה מעלים שבעה עולים, אבל אצל יהודי מרוקו נהוג להעלות יותר משבעה עולים.

במיוחד כאשר יש שמחה (ברית־מילה, בר־מצווה או חתונה), אז עושים ״מוספים״. העולה להפטרה (מפטיר) שרים עליו את השיר הבא:

קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה, לספר תורה,

ומפטיר יפטיר ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת מכל מלאכתו.

ליהודי לוב שמות מיוחדים למספר עליות לתורה: עליית רביעי נקראת ״מדליק״ והעולה לקטע זה מביא לבית הכנסת שמן למאור.

בכמה בתי־כנסת מכורה עלייה זו של ״מדליק״ לצמיתות ועוברת בירושה מאבות לבנים. עליית שישי נקראת ״סמוך׳ ועליית שביעי נקראת ״משלים״. (ילקוט מנהגים עמי 371).

ראוי לציין, כי בעיר מכנאס קיים מנהג מוזר עוד מקדמת דנא, והוא: אין ״חזרה״ של שליח־ציבור לא במוספים ולא בתפילת מנחה, שיהיה חול, שבת או גם חג, אין חזרה של שליח ציבור. החזרה עושים אותה רק בראש השנה ויום כפור כמובן. לא פעם התפלאו אורחים זרים שנזדמן להם להימצא במכנאס ולהתפלל עם הציבור בבית־הכנסת, וגם לוותר על החזרה. לפעמים היו גם ויכוחים קשים בין האורחים־רבנים שלא יכלו לעבור על״הסדר״ הזה בשתיקה, אולם דבר לא עזר.

שניים מקרא ואחד תרגום

בגמר תפילת שחרית נהגו היראים ואנשי מעשה להישאר בבית הכנסת ועברו על פרשת השבוע: שניים מקרא ואחד תרגום. היו שנהגו לעבור על הפרשה עוד ביום שישי בבוקר אחר התפילה. רושמי המנהגים נתנו סימן לדבר: ואלה שמו׳׳ת בני ישראל , כלומר־בני ישראל קוראים שניים מקרא ואחד תרגום.

ידועה איגרתו של רבי יהודה קןראייש לאנשי פאס שבה הוא מתרה בהם, על הפסקת קריאת הפרשה באחד מקרא ושניים תרגום…האיגרת כולה כתובה בערבית….להלן הפתיח שלה…
مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

עזרת נשים

ברוב בתי־כנסת במרוקו לא היו עזרות נשים, משום שהנשים, במיוחד הצעירות המודרניות לא נהגו לבקר בבית־הכנסת, רק הנשים הזקנות ואלה בלבד, ביקרו רובן ככולן, לא ידעו קרוא וכתוב. הן היו מבקרות בשבת, רק כדי לראות ספר תורה, לנשק אותו ולבקש רחמים בעד צאצאיהן וקרוביהן. גם לא נשארו עד גמר התפילה. מיד אחרי ספר תורה חזרו כולן לבתיהן, מעטות היו מוסיפות להישאר, על־כן נהגו להתרכז ולעמוד צפופות כולן בכניסה לבית־כנסת, לפעמים עמדו כולן בחצר הבית בו היה נמצא בית־הכנסת ופטפטו ביניהן.

מתחילת שנות החמישים החלו להוסיף ״עזרת נשים״ לכל בית־כנסת חדש שנבנה וגם דאגו שכל עזרת נשים תהיה מסודרת וגם מודרנית, כי רובן של הנשים היום הן בעלות השכלה וגם עברית יודעות ורובן הולכות ומבקורת בבתי־כנסת.

סעודת הצהרים של יום השבת

החמין

במרוצת הדורות, נהגו בכל תפוצות ישראל לענג את השבת במאכלים נאים וטעימים, וכן במשקאות מבושמים, וזוהי השבת, בה ״צריך אדם לתקן תבשיל טעים ביותר ומשקה מבושם ביותר״. התבשיל המיוחד הנהוג בכל עדות ישראל בשבת, הוא החמין. אצל יהודי המגרב, הוא נקרא  א-שכ'ינה – והיא מאוד חביבה על יהודי מרוקו עד שנוהגים לומר בהגה המקומית: " יהודי בלא שכ'ינא, פחאל סלטאן בלא מדינה " דהיינו: ״יהודי ללא שכ׳ינא, דומה למלך בלי מדינה״.

הכנת החמין המרוקאי

החמין המרוקאי עשיר בחומרים, להכנתו משתמשים בעיקר: בתפוחי אדמה, ביצים, חומוס, אורז, שמן, בשר שמן, פלפל שחור, זעפראן, פפריקא ועוד כל מיני סוגי תבלינים. בעלי יכולת הוסיפו גם ״רגל קרושה״ כדי לתת טעם טוב יותר לתבשיל האהוב. את האורז שמים בתוך שקית־בד או בתוך כלי חרס זעיר. כל החומרים עם הכלי הזעיר מכניסים לתוך קדרה מחרס, הנקראת " אל –קדרא "  (סיר החמין) ושולחים אותה לתנור הציבורי כשהיא סגורה בצורה הרמטית. יש שהוסיפו עוד כמה תוספות, הכל לפי מצב הכלכלי של המשפחה.

עקרת־הבית כיסתה את סיר החמין במיכסה וקשרה סביבו רצועת־בד, לאחר שטבלה אותה בבצק מאוד דליל, כך זה יצר מין דבק חזק וסגר טוב את הסיר, כי אחרת החמין עלול ״לאבד את הטעם הטוב״ או כל התבשיל ישרף ולא יהיה אפשרי לטעום אותו. קשירת המיכסה לסיר והדבקתו אליו, שמרה גם על חום החמין ולא התקרר אחרי שהחזירוהו מהתנור הציבורי. גם שמרה על הסיר שאף יד לא תיגע בו, והכוונה ל־טררראח המחזיר את ה־חמין מהתנור הציבורי לבית היהודי מפחד, שאולי בדרך יפתח הסיר וינגוס ממנו או אפילו ״יקח את חלקו ממנו״.

בג׳רבה, הטמנת החמין הייתה נעשית בצורה מרוכזת, באחת המאפיות. כל משפחה היתה מביאה את סיר החמין שלה ביום שישי אחר הצהרים למאפיה. ביום שבת בעל המאפייה הוציא את הסירים החוצה וכל משפחה באה אחרי תפילת שחרית, בשעת הצהרים ולקחה את החמין שלה מוכן.

צריכת ביצים בשבת

לאכילת הביצה שבחמין של שבת, סיבה מיוחדת: ״נהגו לאכול ביצים מגוגלות בסעודת הצהרים של שבת, כי הן זכר אבילות על משה רבנו ע״ה שנפטר בשבת״.

יהדות המגרב רפאל בן שמחון – טעמו של חמין השבת

טעמו של חמין השבת

החמין של שבת הוא מאוד טעים וגם ריחו מיוחד בגלל התבלינים הרבים שבו. על התבשילין בכלל של שבת מספר התלמוד:

אמר לו קיסר לר׳ חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבל אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו. אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת, קיט, ע״א).

על החמין של שבת חוברו פיוטים רבים וקצידות בעברית ובערבית. אנו מביאים כאן בפעם ראשונה קצידה (פארודיה) בערבית על ה״שכ׳נא״.

על חמין שבת חיבר ר׳ זרחיה הלוי בעל המאור את השיר הבא:

כל מי שאינו אוכל בשבת חמין,

צריך לעשות בדיקה אם הוא מין.

ואם מת יתעסקו בו עממין,

ויש מן האומרים על שמאל שהוא ימין,

וכל המימין להבשיל ולהטמין,

הוא המאמין ויזכה לראות בקץ הימין.

 

 (ספר המועדים, כרך שבת, עמי 259).

"קצידה דסכינא " נמצאת ברשותי, ואעתיק אותה ואביאה בפניכם, ביום אחר

דרשת הרבנים

״לא נתנה השבת אלא לתלמוד תורה״

השבת הינה לא רק יום של מנוחת הגוף, אלא גם יום מנוחת הנפש. אם בכל השבוע היה היהודי המוגרבי טרוד בעבודה ואין פנאי לעיין בספר או לשמוע דברי תורה מפי הרב, השבת נתנה לו הזדמנות נאותה להיפטר מכל עיסוקיו ואיפשרה לו להתפנות לעצמו ולילדיו ובמיוחד לצרכיו הרוחניים.

אחר סעודת הצהרים, רוב תושבי ה־מללאח, נהרו בהמוניהם לבתי־כנסת על מנת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי רבני העיר וחכמיה. במכנאס היה הרב ברוך טולידאנו ז״ל משמיע דרשות בנדון בבית־הכנסת שלו, משעה שתיים אחר הצהרים עד שעה מאוחרת. רוב דרשותיו נסבו על דברי מוסר ותוכחה. לרב ברוך טולידאנו היו חסידים רבים.

הרב השני שהשמיע דרשות בשבת ושאליו נהרו המונים, הוא הרב יוסף משאש ז״ל. לדרשותיו של רב זה, באו לרוב, בני נוער וצעירים רבים, חוץ מן, הזקנים ובני עמך.

הערת המחבר; הרב יוסף משאש ז״ל (תרנ״ב־תשל״ד) כיהן כרב ראשי בתלמסן שבאלגי׳ריה במשך שבע־עשרה שנה משנת תרפד. בשנת 1941 הוא חוזר למכנאס ומתמנה דיין. שימש גם ראש אב בית־דין לענייני שררה במרוקו. בשנת תשכ״ד עלה לארץ ונבחר לתפקיד רב־ראשי לחיפה והמחוז, מישרה בה החזיק עד יומו האחרון בשנת תשל״ד. הרב משאש למד ולימד, כתב וערך, חיבר כארבעים ושמונה ספרים אשר חלקם יצא כבר לאור עוד בחייו, ויתרם יוצא עתה על־יד בנו יחידו. פני הרב משאש היו כאור פני החמה (אור פני שכינה) ובצדק הגויים כינוהו בחו״ל ״ הרב הוורוד ״(Le Rabbin rose). קהל שומעיו שתה בצמא את דרשותיו והאנשים היו נאלצים לבוא תמיד שעות לפני הזמן על־מנת לתפוס מקום ולשמוע את דבריו ודרשותיו המעניינים והמרתקים. דרשותיו התקיימו בבית־כנסת החדש המכונה ״א־סלא־זדידה״.

רב נוסף אליו נהרו רבים על מנת לשמוע ממנו דברי מוסר, הוא הזקן החסיד ר׳ יעקב כהן זצ״ל. לרב זה, היו חסידים קבועים שהיו מתקבצים בצילו ערב ערב ושומעים דברי מוסר, מדרש ואגדה. ביום שבת היו נקבצים אליו חסידיו הקבועים והיו לומדים עימו או״ח שו״ע ומדרש־רבה ובסביבות השעה ארבע אחר הצהרים היה מגיע הרב חיים בירדוגו זצ״ל אליו הצטטרפו כרגיל כמה מחסידיו־תלמידיו, שרובם היו תלמידי־חכמים ולמדו כולם ביחד גם אחרי תפילת מנחה.

[1]   ר׳ יעקב כהן זצ״ל היה אחד מתלמידי־חכמים הנערצים ביותר במכנאס, היה חסיד גדול ודרשן בחסד, כל ימיו חי בצניעות, דרשותיו התקיימו ערב ערב בימות השבוע וכן בשבתות ובחול המועד של פסח וסוכות . זכה לשכון כבוד בארצנו ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

[1]               הרב חיים בירדוגו זצ״ל (1944־1864) היה אחד הרבנים הגדולים במכנאס ורוב רבני העיר יצקו מים על ידיו. היה ראש ישיבת ׳׳עץ חיים״ ממנה יצאו רוב רובם של הרבנים.

שמחה בנת למלך

אשה רבת מעלות בשם שמחה בנת למלך שהייתה גרה בסמוך לבית הכנסת, סיפקה בהתנדבות ועל חשבונה, תה וגם קפה לכל מי שהיה חפץ בכך. הלימוד עם הרב ח. בירדוגו היה מתקיים בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן וואעיש ז״ל, הנמצא ״בדרב א־סכווילא״ (רח׳ בית הספר). היו עוד בתי־כנסת נוספים בהם אנשים תמימים קראו פרקי תהלים או למדו פרקי אבות עם ילדיהם. כך קיים היהודי בגולה את השבת כהלכתה: וקראת לשבת ענג.

רשימה ארוכה של רבנים נוספים נהגו להשמיע דרשות בשבת אחר הצהרים, היו גם שלימדו הלכות או נתנו שיעורי תורה, הבאנו רק ארבעה מהבולטים והמוכרים לכלל הציבור.

פיוטים לשבת-תובו ליללאה יא נאס וואעבדוה דימה

פיוטים לשבת

מחוץ להנאות השבת באכילה ושתיה, יש גם הנאות רוחניות המתוארות בשירה ובזמרה. היהודי החי בתוך ה־מללאח שלו הספוג ערכי דת ומסורת, יכל לשיר ולפייט כאוות נפשו וגם לשיר שירי קודש בערבית־יהודית אם הוא לא נמנה בין הלמדנים, כך הוא היה חש הרגשת השבת האמיתית, כאשר כל החנויות בשכונה היהודית נעולות וכל אחד מכונס בתוך ביתו, יושב בשלווה סביב שולחנו יחד עם בני־ביתו, ורק קולות זמר ופיוטים בוקעות מכל עבר בשכונה כמו הפיוט בערבית־יהודית שלפנינו, המתאר בצורה ברורה ונאה את בריאת העולם והמנוחה הבאה אחריה:

״תובו ליללאה יא נאס וואעבדוה דימה,

אל-חאנין אל־גיאפ׳אר הווא מול ארחמא:

״שובו לצורכם הו בני־אדם, ועבדוהו לעולם, הוא החנון והסלחן, והוא גם הרחמן.

הווא כ׳לק א־דונייא, בסמא דוורהא, אל־ארד עללאק פילהווא, פ׳לוואסט נזזלהא, בגיר סווארי פ׳לכ׳ווא, ביזאהו אוקפיהא, ועזל אלליל מן נהאר, בדדאוו ודלמא:

הוא ברא את העולם והשמים ממעל, והארץ תלה על־בלימה, יסד ארץ על מכוניה, ובמאמרו העמידה, הבדיל בין יום ובין לילה, על־יד האור והאפלה:

וכ׳לק שמש ולקמר ידורו פ׳שמא, א-נזום ידוויוו כי זמאר פ׳י וואקת א דלמא, לבחר בלמוואז יהמר, בהוואל עדימא, תממאכ לחות ירעא, או־ספון פ׳וק אל־מא:

הוא ברא השמש והירח להסתובב ברקיע השמים, הכוכבים יאירו כזוהר הרקיע בלילות החשוכים, הים יהמו גליו במים אדירים, גם שם דגים ורמשים, לאין מספר, וגם אוניות יהלכון על־פני הימים:

וכ׳לק לקות מן תראב, ות׳מר מן סזזאר, עינב דוואלי לשראב, לקלוב יזההר טיור ילג׳יוו כי־רבאב פ׳י טלוע א־נאהאר, בחסס מליח ולדיד ושאווט עדימא:

הוא המוציא לחם מן הארץ, ופירות בשפע מן האילנות, ויין ישמח לבב האנושות, ועופות השמים יקננו בחוצות, בצהרי־יום ולא בלילות, בשירה ירננו, בקול נעים ובתעצומות:

וכ׳לק לוחוס פ׳לג׳יוב, בטפ׳אר כיף לחדיד, ולבהאיים לרכוב, יקררבו לבעיד, ווידאן ת׳זרי פ׳טעוב ומאהום אל־דיד, ישקיוו אל־ארד וטזור בסוואקי מכ׳דומא:

הוא ברא חיות יער השואגים לטרף, בעלי צפרניים חדות כחרב, הבהמות לרוכבים יקרבו את המרחקים, ונהרות לשטף מים רבים, ומימיהם טעימים ומתוקים, להשקות בהם אדמות ואילנות באמצעות תעלות בנויות:

אטטחאב יככב אל־מאטר, פ׳זבאל ולוטא, ינבת׳רביע לעטאר, ועסוב מרהטא, סהווא פ׳יהום אנדר וזראבי מבסוטא, רהוט עלא כול לוואן, וריחא מנסומא:

השמים מתכסים בעבים ומורידים מטר על ההרים והעמקים, המצמיח חציר ועשבים ריחניים ממינים שונים, משמחי לב רואיהם ודומים לכרי דשא, טלאי צבעים וריחות משובחים:

אל־ג׳נים תרעא פ׳לוטייאן, וזבאל ולפ׳דא, סופהום תכסי לערייאן, וחליבהום לזזבדא, א־לחמהום לדיד מזייאן, לסחאח וללמרדא, אל-בגר אל־לחרת וסמין, מא אילהום קימא:

הצאן תרעה בעמקים, בהרים ובשדות משובחים, צמרם ילביש ערומים, חלבם יתן חמאה ושומנים, בשרם טוב ורך לחולים ולבריאים, הפרים לחקלאות, והשמנים אין גבול לערכם בכל הזמנים:

לרבבי די כילקנא, עלליוו עיניכוס, לעאטי בלא מננא, למכללף ברזקכום, הווא יזמע אסמאלנא, מן האד לגלות יפ׳ככום, יבני מדינת א־סלאם, למקדשא לעדימא במהרה:

שאו עיניכם למרום, שברא אתכם, ונותן לכם וללא חשבון מפרנסכם, הוא יקבץ את נידחינו, ומן הגלות הזאת יגאלנו, ויבנה את ירושלים עיר קודשנו, במהרה בימינו:

תרגום השיר לעברית ע״י מחבר הספר-רפאל בן שמחון

מחבר שיר זה חרז אותו בערבית־יהודית במתכונת מזמור התהלים קד

להלן הפיוט מפי רבי חיים לוק

קישור לפרק קד – http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26a4.htm

עמוד 4 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 103 מנויים נוספים

Translate:

רשימת הנושאים באתר

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Translate: