מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

עמוד 4 מתוך 41234

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחקמאחורי הקוראן

הקוראן מציין שאורחים נכבדים הזדמנו אל אברהם, וכשבישרו לו על לידת יצחק, צחקה אשתו:

״האם הגיע לאוזניך סיפור אורחי אברהם הנכבדים? הם סרו לבקרו ואמרו, שלום! אמר: שלום, אנשים נוכרים. אז חמק אל בני ביתו והביא בן בקר רך וטוב… ובישרו לו על בן בעל בינה. אז ניגשה אשתו בצווחה, סטרה על פניה ואמרה: זקנה עקרה!״; ״שליחינו הביאו לאברהם את הבשורה. אמרו: שלום! אמר: שלום! וחש להביא צלי בן-בקר דשן… אשתו ניצבה וצחקה; בישרנו לה על יצחק, ואחרי יצחק – על יעקב. אמרה: אבוי לי, האומנם אלד ואני זקנתי ובעלי זה בא בימים? דבר מופלא הוא״ (נא, כד-כט; יא, סט־עב. הדברים נמצאים ביתר בירור בחומש בראשית יז-יח).

הקוראן גם מספר את סיפור עקדת בנו של אברהם:

״אמר [אברהם]: הלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחני. ריבוני, הענק לי בן אשר יהיה בישרים. בישרנו לו על בן שקול דעת. כאשר גדל דיו למעשים עמו, אמר: בני, ראיתי בשנתי כי עלי להעלותך קורבן. חשוב וראה מה דעתך. אמא, אבא, עשה כאשר צווית. אם ירצה אלוקים, תמצא כי אני בעזי הרוח. כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר והוא השכיבו על פניו, קראנו אליו: אברהם, כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. זהו הניסיון הברור. פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, והותרנו לו זכר בדורות הבאים: ברכת שלום על אברהם. כך נגמול למיטיבים. הוא היה בעבדינו הנאמנים. ובישרנו לו על יצחק אשר יהיה נביא בישרים״ (לז, צט-קיד).

הסיפור הזה של עקדת יצחק מובא במלואו בחומש; הוא האחרון מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם על־ידי השם. העקדה נחשבת לניסיון הגדול ביותר.

הקוראן מזכיר את ישמעאל בתור צדיק ושליח השם להנהיג את בני־האדם בדרך השם. הוא מספר שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, הוא וצאצאיו:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל – ריבוננו, קבל מאתנו, הן קשוב אתה ויודע. ריבוננו: עשה את שנינו מתמסרים לך, ואת זרענו אומה מתמסרת לך״, (ב, קכז-קכח).

גם בחומש מבואר שאברהם התפלל אל השם שישמעאל יהיה צדיק. כשהתעסקו שני הבנים בקבורתו של אברהם – אף שישמעאל היה הבכור, מזכיר הפסוק את יצחק לפני ישמעאל. לפי התלמוד הטעם הוא כי ישמעאל חזר בתשובה והכיר אז עליונתו של יצחק (בבא בתרא יז, ב).

הערת המחבר : בראשית יז, יה. אבל החומש גם מאשים את ישמעאל ואת אמו על היותם סיבה למריבות בבית אברהם. כששרה חשבה שהיא עקרה, היא ביקשה מאברהם בעלה שישא את שפחתה הגר, שהיתה בת מלך פרעה המצרי (מדרש רבה על בראשית מה, א). כשנתעברה הגר, התגאתה על שרה ונוצרה מכך מריבה (בראשית טז). גם התנהגותו של ישמעאל לא מצאה חן בעיני שרה. בעקבות זאת נצטווה אברהם מפי השם לשלוח את האם ואת הבן מביתו. ישמעאל כמעט מת בצמא, אך השם ריחם עליו והצילו(בראשית כא, ט-כא). סיפורים אלה, אף שלא מובאים בקוראן, מכל מקום ידועים פחות או יותר למוסלמים מחמת שנתווספו בספרי החדית׳.

״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בנו״, (בראשית כה, ח-ט).

סוף פרק ג'

מוחמד נהפך לנביא – מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא

מוחמד נהפך לנביא

מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביאמאחורי הקוראן

נדחה על־ידי היהודים ולא מצורף לנצרות ממשיך מוחמר להתעניין בדת אברהם ובנו ישמעאל. הוא מגיע למסקנה שאין עליו לקבל לא את היהדות ולא את הנצרות, אלא רק את דתו של אברהם. לדעתו זאת הדת הראשונה שקיימו כל הצדיקים – אדם, נח ושאר הצדיקים – לפני מתן התורה לעם ישראל. אחרי שגילה את חשיבות של זקנו ישמעאל, וגם נודע לו שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, עלה במחשבתו שאברהם התפלל שיצא גם נביא מזרע ישמעאל:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל ־ ריבוננו, שלח אליהם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הכתב… מי ימאס בדת אברהם… אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: בני, אלוקים בחר למענכם את הדת… [יעקב שאל]: למי תעבדו לאחר מותי? אמרו: נעבוד לאלוקיך ואל אלוקי אבותיך, אברהם וישמעאל, ויצחק, נעבוד לא-ל אחד ונהיה מתמסרים לו …הם אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך אברהם״(ב, קל-קלה).

 

وَمَن يَرْغَبُ عَن مِّلَّةِ إِبْرَاهِيمَ إِلاَّ مَن سَفِهَ نَفْسَهُ وَلَقَدِ اصْطَفَيْنَاهُ فِي الدُّنْيَا وَإِنَّهُ فِي الآخِرَةِ لَمِنَ الصَّالِحِينَ 130

إِذْ قَالَ لَهُ رَبُّهُ أَسْلِمْ قَالَ أَسْلَمْتُ لِرَبِّ الْعَالَمِينَ 131

وَوَصَّى بِهَا إِبْرَاهِيمُ بَنِيهِ وَيَعْقُوبُ يَا بَنِيَّ إِنَّ اللّهَ اصْطَفَى لَكُمُ الدِّينَ فَلاَ تَمُوتُنَّ إَلاَّ وَأَنتُم مُّسْلِمُونَ 132

 أَمْ كُنتُمْ شُهَدَاء إِذْ حَضَرَ يَعْقُوبَ الْمَوْتُ إِذْ قَالَ لِبَنِيهِ مَا تَعْبُدُونَ مِن بَعْدِي قَالُواْ نَعْبُدُ إِلَـهَكَ وَإِلَـهَ آبَائِكَ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْمَاعِيلَ وَإِسْحَقَ إِلَـهًا وَاحِدًا وَنَحْنُ لَهُ مُسْلِمُونَ 133

בשלב מסוים בתקופת מדינה החל מוחמד להאמין שרעיונותיו באים לו מהשפעה עליונה, והוא מחליט החלטה כבדת־אחריות: תפילת אברהם לביאת נביא מצאצאי ישמעאל תתקיים בו, מוחמד:

״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם וישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את הזבור …ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים״¡ ״ואתה הנך בשליחים״, (ד, קסג־קסד¡ ב, רנב). 

כנראה הוא חושב שהשכינה שורה עליו, ושמלאכים עזרו לו באחד מקרבותיו נגד ערבים פגאנים :

 הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית מדובר בקרב חֻנַיְן שנערך זמן קצר לאחר כיבוש מכה. במהלכו כמעט ניגפו כוחותיו של מוחמד בפני קואליציה בדווית, אך בהסתערות נוספת הצליחו להכריעם

״אז הוריד אלוקים את שלוותו הגדולה והשכינה על שליחו ועל המאמינים, והוריד גדודים שנסתרו מעיניכם,  והעניש את הכופרים״ (ט, כו).

הוא חושב שרעינותיו הם המשכיות של דת אברהם כהווייתה. אף־על־פי שהוא בוחר לקיים רק את דת אברהם, מכל מקום הוא אוסר על עצמו ועל חסידיו לאכול בשר חנוק ודם וכן בשר חזיר. כשהיהודים מעירים לו שהמאכלים הללו נאסרו מאות בשנים אחרי אברהם ורק לבני ישראל, ומותרים הם לאומות העולם, הוא כועס עליהם בטענו שהחולק עליו כחולק על נביא:

״אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הכחישו דברי השליחים  אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״(ג, קפד).

הוא לא יודע שאיסור זה לאומות הוא רק הוספה מפאולוס ופוסק: החולק עליו כאילו חולק על משה:

״התרצו לבקש מן השליח אשר נגלה אליכם את אשר לפנים ביקשו ממשה? כל הממיר את האמונה בכפירה תועה מעל הנתיב הראוי״ (ב, קיח).

ויכוחו של מוחמד עם יהודי מדינה בשאלה אם הוא נביא

ויכוחו של מוחמד עם יהודי מדינה בשאלה אם הוא נביאמאחורי הקוראן

מוחמד מציג את עצמו בפני היהודים כנביא המבשר להם על חידושים בדת, אבל הללו דוחים את בשורתו. לדעתם, ׳דתו׳ לא ניתנה משמים, לא ליהודים ולא לאומות העולם. הם דורשים ממנו שישתדל אצל אללה שיתגלה בפניהם ויודיעם, שמכאן ולהבא עליהם לשמוע בקול מוחמד:

״מדוע לא ידבר אלוקים עמנו, או יינתן לנו אות?״ 

מוחמד מתקומם כנגד חוצפתם:

״כדברים האלה דיברו גם אלה אשר היו לפניהם, לבותיהם דומים זה לזה״ (ב, קיח).

סורה 2 פסוק 118 :

وَقَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ لَوْلاَ يُكَلِّمُنَا اللّهُ أَوْ تَأْتِينَا آيَةٌ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ مِن قَبْلِهِم مِّثْلَ قَوْلِهِمْ تَشَابَهَتْ قُلُوبُهُمْ قَدْ بَيَّنَّا الآيَاتِ لِقَوْمٍ يُوقِنُونَ 118

אָמרו חסרי הדעת, מדוע לא ידבר אלהים עִמנו, או יינָתן לנו אות ? כדברים האלה אמרו גם אלה  אשר היו לפניהם. – הכוונה כאן, היהודים בזמן ישו, שלא האמינו לישו ותלמידיו – לבותיהם דומים זה לזה, ואולם אנו כבר ביארנו את האותות לאנשים הנכונים להשתכנע.

 

אבל היהודים בשלהם: עליו להוריד ספר או לוחות משמים, כשם שעשה משה בשעתו:

 ״בעלי הכתב מבקשים כי תוריד אליהם כתב מן השמים״.

הוא עונה שזה פשע לתבוע זאת, וכי אבותיהם של יהודי מדינה, אשר חיו בזמן משה,

היו גם כן חצופים כמותם, כשתבעו ממשה התגלות שמימית:

״ממשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם: הראה לנו את אלוקים גלוי לעינינו״.

הוא מוסיף כי על דרישתם זו הוענשו אז בני ישראל משמים:

״אז הכתה בהם סופת ברקים, כי היו בני עוולה״(ד, קנג).

סורה 4, פסוק 153 :

يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153

בעלי הספר מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים,- ספר כתוב כדוגמת התורה שקיבל משה, בניגוד לקוראן שנגלה בעל פה –  ממשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז בכתב בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה, אחר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונתנו למשה סמכות ברורה.  

אבל יהודי מדינה לא התפעלו מדבריו והתעקשו שיוכיח את טענתו:

״הם אמרו: לעולם [לא נאמין בך] עד אם תבקיע לנו מעיין מן הארץ, – כמו שעשה משה שמות יז ו ; במדבר כ, יא –  או עד אם יהיה לך גן עצי תמר וגפנים, ותבקיע מעיין מן הארץ, או עד אם תפיל עלינו את השמים פיסות פיסות כשם שטענת, או עד אם תביא את אלוקים והמלאכים לנגד עינינו, או עד אם יהיה לך בית זהב,  – כמו המשכן שהקים שמות מ – או עד אם תעלה השמימה. אך לא נאמין כי עלית עד אם תוריד לנו כתב – כמו שהוריד משה את הלוחות שמות לד, כט –  אשר נקרא בו ותוריד כתב ונקרא בו״.

המורה מצווה את מוחמד לענות להם, שהוא רק בשר ודם:

״אמור: ישתבח שם ריבוני! אינני אלא שליח בשר ודם״(יז, צ־צג).

אולם יהודי מדינה מסרבים להאמין שהוא נביא, כל עוד לא יוכיח את בשורתו ככל הנביאים:

״לא נאמין עד אם נקבל אשר קיבלו שליחי אלוקים״ (ו, קכד).

היהודים התחנכו לא להאמין במי שטוען שהוא נביא, כל זמן שלא נבחן היטב. לדעת היהדות הראיה על אמיתותו של נביא היא שכל דבריו מתקיימים:

״לא נפל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״(שמואל א ג, כ-כא).

בשל עקשנותם מוכיחם מוחמד על חסרון אמונתם בנביאים ועל אכזריותם כלפיהם:

״האומרים: אלוקים ציווה עלינו כי לא נאמין לשום שליח, עד אם יציג לנו קורבן שייאכל באש.302 אמור: נביאים אשר היו לפני כבר הציגו לכם אותות נהירים ואת [הקורבן] אשר אמרתם, ומדוע הרגתם אותם אם אמת דיברתם? אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הוכחשו דברי השליחים אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״;״לא נותר להם אלא לצפות כי יבוא אלוקים עליהם בשכבת עננים  והמלאכים?״ (ג, קפג־קפד¡ ב, רי).

בתור ראיה על היותו שליח טוען מוחמד שאללה מספיק לעד:

״שלחנוך כשליח אל האנשים, ואין עד כאלוקים״(ד, עט).

תשובה זאת דומה לתשובה שהשיב ישו, בזמן שחכמי הפרושים תבעוהו להוכיח שהוא נביא:

״אני מעיד על עצמי, וגם אבי ששלחני מעיד עלי״(יוחנן ח, יז).

מאחור הקוראן -חי בר-זאב- מוחמד נהפך לנביא

תיאורו של מתן תורה בחומשמאחורי הקוראן

לדברי מוחמד, על יהודי מדינה להאמין בדבריו ־גם אם הם סותרים את מה שקיבלו בסיני; אבל ליהודים האלה היתה מסורת על מה שקרה בהר סיני ומה ניתן בו, והם לא היו מוכנים לשנות את דתם כל עוד לא ראו משהו שדומה למעמד נתינת התורה.

הקוראן מביא את סיפור מעמד הר סיני בצורה קטועה, ודבריו אינם משקפים את מה שמובא בחומש. כמו שציינו, טען מוחמד שהיהודים העזו שלא כדין כשביקשו לראות את השם. אבל מן החומש עולה כי אין כנגדם תוכחה כזאת. גילוי השכינה, שזכה לו עם ישראל במעמד ההוא, בא כולו מרצון השם.

הערת המחבר : הטענה היחידה כנגד בני ישראל היתה על שאכלו ושתו בזמן שראו את השכינה: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד, י).

אֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.

 על הימצאות עם ישראל בסיני מספר הקוראן בקיצור נמרץ:

״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזוּ היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יִראָה״ (ז, קעא! ובגרסה אחרת: ב, סג¡ ד, קנד).

סורה 7 – ממרום החומה – الأعراف – פסוק 171

وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171

עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה

הוא לא מספר שהקב״ה ־ הוא שביקש שיהיו נוכחים במעמד המכובד הזה. הוא גם לא מספר כמה יהודים היו נוכחים שם, איך שמעו אלה את דבר אלוקים, ומה בדיוק שמעו או ראו בהר.

כדי שנבין את טענות יהודי מדינה נגד מוחמד, ואת טענות היהדות בכללותו, יש אפוא להציג את תיאור את מתן התורה כפי המובא בחומש. לפני הר סיני עמד כל עם ישראל כולו, אנשים ונשים וזקנים וטף, ובהם 600,000 גברים מבני עשרים שנה עד בני שישים שנה. ההר בער באש, מכוסה בענן כבד. הם שמעו קולות נוראים. כשהשם דיבר עם משה וציווהו את עשרת הדברות, שמעו כולם את דברי הי. והנה כמה פסוקים: ״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם… והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני… ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויצא משה את העם לקראת ה׳ מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר וה׳ יעננו בקול״

(שמות יט, ט-יט).

״וידבר ה׳ את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלהים אחרים… זכור את יום השבת לקדשו… כבד את אביך…לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב… לא תחמוד… כל אשר לרעך [אלו עשרת הדברות], וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו ה׳ פן נמות.

 ויאמר משה אל העם: אל תראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו… ויאמר ה׳ אל משה, כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם״ (שמות כ, א־יט). ״ויראו את אלקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את ה׳ ויאכלו וישתו… ויאמר ה׳ אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״; ״ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה״.

״רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלוקיך בחורב באמור ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל. וידבר ה׳ אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״; ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד, ט-יב; דברים ד, לה־לו). ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם מתוך האש. אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר הי, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: אנכי ה׳ אלקיך… את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו: הן הראנו ה׳ אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו. וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם. לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם…״.

אין נביא כמשה ואין מעמד כמתן תורה בהר סיני

אין נביא כמשה ואין מעמד כמתן תורה בהר סינימאחורי הקוראן

לפי החומש האמינו בני ישראל במשה בגלל המופתים שעשה בעת יציאת מצרים: ״וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה השם במצרים וייראו העם את השם ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״.

הם יוסיפו להאמין בו לעולם ועד, מפני שהשם דיבר עמו בפני כל העם:

״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם״.

משה מציין את העובדה שמעת בריאת האדם לא היתה בכל העולם כולו גילוי בפומבי

ובצורה נוראה כזאת כמו המעמד שחיו בני ישראל לפני סיני:

״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא השם אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו: השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי׳׳.

כשביטל פאולוס את הדת שניתנה בסיני, והיהודים ביקשו ממנו שהשם יתגלה להם על הר בוער ומתוך קולות וברקים, הסביר פאולוס לציבור שאכן הוא בעצמו ראה התגלות, והלעיט את שומעיו בהבטחות על העתיד:

״הן לא באתם [אתם, חסידי פאולוס] אל הר מוחשי ובוער באש, ולא אל אפלה וחושך וסערה, ולא לקול שופר ולקול דברים אשר שומעיו ביקשו שלא יוסיף לדבר עמם… והמראה היה נורא מאוד עד כי משה אמר: ירא אני וחרד. אתם [חסידיי] באתם אל הר ציון ואל עיר אלוקים חיים, אל ירושלים ה׳שמימית׳ ואל רבבות המלאכים, אל עצרת, אל קהילת הבכורים הכתובים בשמים, אל אלוקים שופט הכול … אשר קולו הרעיש אז את הארץ. ועתה ׳הבטיח׳ באומרו: עוד אחת ואני מרעיש לא את הארץ בלבד, אלא גם את השמים״ (עברים, יב, יח-כו).

וכך נשנה אצל מוחמד. הוא הסתפק בנקיטת דרך דומה לזו של פאולוס:

״אילו היינו מורידים את הקוראן הזה, ולו גם על הר, היית רואה אותו שח ונבקע מיראת אלוקים״.

 סורה 59, פסוק 21

لَوْ أَنزَلْنَا هَذَا الْقُرْآنَ عَلَى جَبَلٍ لَّرَأَيْتَهُ خَاشِعًا مُّتَصَدِّعًا مِّنْ خَشْيَةِ اللَّهِ وَتِلْكَ الْأَمْثَالُ نَضْرِبُهَا لِلنَّاسِ لَعَلَّهُمْ يَتَفَكَّرُونَ 21

אילו היינו מורידים ממרום את הקראן הזה, ולוּ גם על הַר, הייתָ רואה אותו שַׂח ונבקע מיראת אלוהים, נמשול את המשָׁלים הללו לאנשים, למען יימלכו בדעתם

מצוות התורה ניתנו כמות שהן לדורות עולם

כיוון שהשם דבר עם משה בפומבי בפני כל העם, ידע העם שיש לבורא עולם אימון מלא במשה. הם גם שמעו מפי השם שעליהם להאמין לכל דברי משה שיספר להם, גם  מה

שהשם ידבר אתו לבד:

״ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם… ושמרתם לעשות… לא תסור ימין ושמאל״ (דברים ה, כח־כט).

למשה נאמר שהמצוות ייעשו כמות שהן – בלי לשנותן, להוסיף עליהן או לגרוע מהן: ״לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, לשמור את מצות ה׳ אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום״; ״את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו״(דברים ד, ב¡ יג, א).

למשה נאמר במפורש, שמצוות התורה ניתנו לקיימן לעולם:

״לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו״; ״ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם״; ״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם״; ״והיתה זאת לכם לחוקת עולם״; ״כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותכם״; ״חוקת עולם לדורותיכם״; ״ביום השבת… ברית עולם״; ״הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר לפני השם״; ״את כל אשר צוה השם אליכם ביד משה מן היום אשר ציוה  השם והלאה לדרתיכם״; ״לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם״¡ ״והיתה להם לחוקת עולם״; ״והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם״; ״רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך״; ״שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם״.

מובן, אם כן, שאין שום נביא יכול לבוא ולבטל דבר מדברי משה, וזה מה שיהודי מדינה הסבירו למוחמד. הם מאמינים לדת, שניתנה על־ידי בורא עולם בפומבי גדול, והם לא מאמינים לדת פאולוס, שמבטיח שהשם ישמיע קולו בעתיד, ולא למוחמד, שמבטיח שאילו היתה הדת שלו יורד על הר, או־אז היה ההר מזדעזע. מוחמד – איש שלא עשה מופתים; לא דיבר אתו השם בפניהם; גם לא למד בבית ספר לנביאים, כפי שהיה המנהג בעבר אצל היהודים, וגם לא למד בכתבי הקודש היהודיים, כפי שמקובל אצל ילדי ישראל – וכועס עליהם על שלא מקבלים אותו לנביאם כדי לשנות את דת משה. מוחמד בהחלט בא אליהם במטרה לשנות את דתם, כי הוא טוען שישו קיבל רשות להתיר חלק מן הדברים שנאסרו בתורה. יהודי מדינה, שדחו את הצעותיו, נהגו כמו שאר כל היהודים, אשר במשך 600 השנים הקודמות דחו את הנוצרים שבאו עם אותן טענות.

סורה 3, פסוק 50.

وَمُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيَّ مِنَ التَّوْرَاةِ وَلِأُحِلَّ لَكُم بَعْضَ الَّذِي حُرِّمَ عَلَيْكُمْ وَجِئْتُكُم بِآيَةٍ مِّن رَّبِّكُمْ فَاتَّقُواْ اللّهَ وَأَطِيعُونِ 50

באתי לאשר את התורה שנגלתה לפנַי ולהתיר לכם מקצת אשר נאסר עליכם. הבאתי לכם אות מעִם רבּונכם, על כן הֱיו יראים את אלוהים ושִׁמעו בקולי

מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית-חי בר-זאב

כוחו ומעמדו של נביא אמתמאחורי הקוראן

לדעת הנוצרים והמוסלמים יש ל׳נביאים׳ ישו ומוחמד הכוח והסמכות לבטל את התורה – או חלק ממנה – שניתנה לישראל על־ידי משה. אצל היהודים נועדה שליחות הנביאים אך ורק לזרז את עם ישראל לקיים את דת משה, או להזהיר את אומות העולם לקיים את דת אדם, נח ואברהם, הכוללת את שבע מצוות בני נח – אבל אין לנביא כוח לחדש, לשנות או לבטל משהו ממצוות התורה. אסור לו להתקין מצווה חדשה, לבטל אחרת הכתובה בתורה, או להתיר דבר שנאסר בתורה. כלל זה תקף לגבי מצוות שנכתבו בתורה שבכתב וגם למה שנמסר למשה בעל־פה ועבר במסורת מדור לדור על־ידי חכמי ישראל.

עם זאת יש כוח לנביא לצוות על פעולה מחודשת, אבל רק אם היא לפי שעה, כגון לקנות או למכור שדה, כמו שנצטווה ירמיה; ללחום איזה קרב, כמו שציווה הנביא למלך אחאב; וכן ציווה הנביא אלישע למלכים יהושפט ויהורם; להפסיק מלחמה, כמו שציווה הנביא שמעיה למלך רחבעם, והנביא אלישע למלך ישראל; לא לברוח למצרים, כמו שציווה ירמיה.

מותר לנביא לעבור על איסור, אם מדובר בפעולה חד־פעמית בהוראת שעה, כגון הנביא אליהו, שנצטווה להקריב קורבן מחוץ למקדש – דבר שנאסר בתורה; הנביא אלישע, שנצטווה להורות על היתר קיצוץ עצי פרי – דבר שנאסר בתורה. גם היתר זה, של איסור חד־פעמי, מותנה בכך שמדובר בנביא שכבר עמד במבחן והוכחה אמיתות נביאותה לפי המסורת אצל היהודים קבעה התורה שורה של תנאים להוכחת נבואתו של אדם: ראשית, צריך שיתגלו בו מעלות גדולות ביותר בחוכמה, בידיעת התורה ובמידות. כן בודקים אותו שוב ושוב על־ידי אמירת עתידות. אם כל דבריו מתקיימים, בלי יוצא מן הכלל, אזי הוא מוחזק נביא אמת:

״ויגדל שמואל, וה׳ היה עמו, ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״ (שמואל א ג, יט־כ).

אולם אם העתידות שחזה, כולן או מקצתן, מתבדות ולא מתקיימות, הוכחה היא כי מדובר בנביא שקר, ויש לסלקו:

״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ אשר ידבר הנביא בשם ה׳, ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו״(דברים יח, כ־כב).

ואם יבוא אדם, יכריז על עצמו כנביא ויטען כי התנבא להתיר איסור תורה באופן תמידי, דוחים אותו על הסף וכלל לא מנסים לבדוק אותו, כי הוא מוחזק בוודאות לנביא שקר. מסורת ישראל גורסת, כי אילו היה בורא העולם רוצה לשנות את התורה, היה עליו לכנס את עם ישראל כפי שהיה בהר סיני ולהודיע להם בפומבי על השינוי; וכבר הבטיח שלא יעשה זאת. מוהמד מודע לטענתם של היהודים, אבל הוא מסרב לקבלה: ״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים, יגידו: נאמין באשר הורד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת, והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, צא).

وَإِذَا قِيلَ لَهُمْ آمِنُواْ بِمَا أَنزَلَ اللّهُ قَالُواْ نُؤْمِنُ بِمَآ أُنزِلَ عَلَيْنَا وَيَكْفُرونَ بِمَا وَرَاءهُ وَهُوَ الْحَقُّ مُصَدِّقاً لِّمَا مَعَهُمْ قُلْ فَلِمَ تَقْتُلُونَ أَنبِيَاء اللّهِ مِن قَبْلُ إِن كُنتُم مُّؤْمِنِينَ

מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית

מוחמד חושב שההוספות, שהוא מוסיף לתורת משה, אינן בסתירה לדברי משה, כי הן מתאימות ומשלימות את דברי משה. ולהפך; היהודים, שלא מקבלים דברים אלו ־ הם אלה שלא מאמינים לדברי משה. מוחמד אינו הראשון שחידש טענה זאת; היא לקוחה מדברי ישו:—

״משה אשר שמתם בו בטחונכם הוא הטוען עליכם [מקטרג]. אילו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב. אבל אם לכתביו אינכם מאמינים, איך תאמינו לדבריי?״ (יוחנן ה, מה-מז).

מאות שנים לאחר מכן בא מוחמד ומשמיע אותה טענה. הוא טוען כי דתו מקיימת את דת משה, ואם לא מקבלים את דתו, הם מורדים במשה. הוא לא מודע שביטול חלק מהתורה נוגד את דת משה. בנקודה זו מייחס מוחמד ליהודי מדינה טענה מרחיקת-לכת: ״אלוקים שמע את דברי האומרים: אלוקים עני ואנחנו עשירים. נרשום את דבריהם, ונרשום כי הרגו את הנביאים בלי צדק ונגיד: טַעֲמו את עונש שרפה [בגיהנום]״(ג, קפא).

الَّذِينَ قَالُواْ إِنَّ اللّهَ عَهِدَ إِلَيْنَا أَلاَّ نُؤْمِنَ لِرَسُولٍ حَتَّىَ يَأْتِيَنَا بِقُرْبَانٍ تَأْكُلُهُ النَّارُ قُلْ قَدْ جَاءكُمْ رُسُلٌ مِّن قَبْلِي بِالْبَيِّنَاتِ وَبِالَّذِي قُلْتُمْ فَلِمَ قَتَلْتُمُوهُمْ إِن كُنتُمْ صَادِقِينَ 183

מה פשר הגדרה תמוהה זו שהשמיעו, לפי הקוראן, יהודי מדינה? הביאור נראה כך: האוונגליון ומוחמד טוענים, שאף־על־פי שהתורה ירדה מן השמים בהר סיני, השאיר ה׳ כמה תיקונים בשמים כדי להורידם כעבור זמן מה על־ידי ישו ומוחמד. אולם לפי היהודים, הוריד ה׳ את התורה כולה על־ידי משה, ולא נשאר בשמים שום תיקון ושינוי: ״עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… כבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת־קול״¡ ״לא בשמים היא… ׳אלה המצוות אשר ציווה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני׳, מלמד, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה״.

יהודי מדינה הציגו את עמדת היהדות בלשון מליצית: ה׳ הוא 'עני׳ – כי התורה כבר לא בשמים, ואנחנו ׳עשירים׳ ־ כי התורה ניתנה לנו, והיא מופקדת בידינו.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

איזה יהודי הוא צדיק בעיני הקוראן?מאחורי הקוראן

הקוראן קובע שיהודי שמקיים את התורה הוא צדיק:

״אילו קיימו את התורה ואת האוונגליון ואת כל אשר הורד אליך מעם ריבונם, כי אז היו אוכלים בשפע מכל אשר מעליהם ולמרגלותיהם״(ה, סו).

وَلَوْ أَنَّهُمْ أَقَامُواْ التَّوْرَاةَ وَالإِنجِيلَ وَمَا أُنزِلَ إِلَيهِم مِّن رَّبِّهِمْ لأكَلُواْ مِن فَوْقِهِمْ وَمِن تَحْتِ أَرْجُلِهِم مِّنْهُمْ أُمَّةٌ مُّقْتَصِدَةٌ وَكَثِيرٌ مِّنْهُمْ سَاء مَا يَعْمَلُونَ 66

ואילו קיימו את התורה ואת אֶנוונגֶליון ואת כל אשר הורד אליהם מעִם רבונם, כי אז היו אוכלים בשפע מכל אשר מעליהם ולמרגלותיהם. יש קבוצה מתפשרת ביניהם, ואולם מרביתם יָרֵעוּ לעשות.

קבוצה מתפשרת : שלא התנגדה נמרצות לאסלאם. ויש מזהים אותם עם קבוצה מיהודי מֶדינה שהאמינו במוחמד. אחרים זיהו אותם עם נוצרים שלא החזיקו לכת עד כדי אמונה באלוהותו של ישוע

התרגום והביאור מאת פרופ רובין

הקוראן מודה שיש יהודים כאלה:

״יש בבני עמו של משה אומה אשר בניה נוהגים על-פי האמת ועל-פיה יעשו צדק״; ״בין בעלי הכתב ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותיות אלוקים במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באלוקים וביום האחרון ומצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים״ (ז, קנט¡ ג, קיג-קיד).

כשכותב הקוראן: ״אילו קיימו את התורה ואת האוונגליון… כי אז היו אוכלים בשפע״, יש לברר אם מדובר רק ביהודים – או גם בנוצרים, שהקוראן מזהה ב׳בעלי הכתב׳. האם יש לקרוא: ״אילו יהודי היה מקיים את התורה ובלי האוונגליון, והנוצרי היה מקיים את מצוות האוונגליון, אז היו אוכלים בשפע…״ – או: ״אילו היה יהודי מקיים גם את התורה וגם את האוונגליון….״? אבל איזה יהודי יכול לקיים את שתיהן? הלוא יהודי הנמשך אחרי הצדוקים אינו מאמין ב׳יום אחרון׳, ואילו זה הנמשך אחרי מסורת חכמי הפרושים אינו מאמין באוונגליון!

הערת המחבר : בהערותיו של רובין לקוראן ז, קנט הוא מביא את דברי המוסלמים, שמציעים כמה אפשרויות: יהודים שקיבלו על עצמם את תורתו של מוחמר: ויייתכן כי מדובר בשבט אחד או שניים מבני ישראל, שפרשו מכלל בני עמם החוטאים והתיישבו מעבר לארץ סין, ושם הם מנהלים חיי אמונה ויושר ברוח רעיונותיו של מוחמר… הכול אפשר, חוץ מלראות את היהודי שחי ביניהם כצדיק.

אנו חייבים לפרש את דברי הקוראן, שלדעתו רק יהודים שמאמינים בישו ובאוונגליון יזכו לשפע. ואכן, האוונגליון מציג את כל דורו של ישו, החכמים ופשוטי העם – פרט לאנשים המעטים שדבקו בישו – כרשעים וכצבועים, וכך מקובל אצל הנוצרים והמוסלמים.

מכל זה נראה שמוחמד, או עורכי הקוראן, קיבלו את המסורת הנוצרית בעניין זה, ולא ידעו ולא הכירו את דעת היהודים. דבר זה איננו מוזר, שהרי מוחמר עצמו, אף שהחשיב עצמו לנביא, הודה שידיעותיו לקויות:

״כבר לפניך שלחנו שליחים. על כמה מהם סיפרנו לך [על־ידי המורה] ועל כמה לא סיפרנו״(מ, עח).

وَلَقَدْ أَرْسَلْنَا رُسُلًا مِّن قَبْلِكَ مِنْهُم مَّن قَصَصْنَا عَلَيْكَ وَمِنْهُم مَّن لَّمْ نَقْصُصْ عَلَيْكَ وَمَا كَانَ لِرَسُولٍ أَنْ يَأْتِيَ بِآيَةٍ إِلَّا بِإِذْنِ اللَّهِ فَإِذَا جَاء أَمْرُ اللَّهِ قُضِيَ بِالْحَقِّ وَخَسِرَ هُنَالِكَ الْمُبْطِلُونَ 78

כבר לפניך שלחנו שליחים. על כמה מהם סיפרנו לך, ועל כמה לא סיפרנו. שום שליח לא יביא אות אלא אם ירשה אלוהים, . וכאשר יקום דבר אלוהים, ייערך משפט צדק, והשוגים בהבל ילכו לאבדון

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים – נביא המנבא מוטעה מהשטן!

נביא המנבא מוטעה מהשטן!%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%9f

יש בקוראן פסוק שממנו משתמע כי מוחמד סובר שכל הנביאים הוטעו בנבואותיהם מחמת השפעת השטן:

״מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר – עם התגבר כיסופיו – יגניב השטן דברים מבעד לכיסופיו; ואולם אלוקים ימחה את אשר יגניב השטן. אזי יאשש אלוקים את אותותיו, ואלוקים יודע וחכם״ (כב, נב).

יש לציין כי היסטוריונים מוסלמים מייחסים למוחמד נפילה שכזו בפח שטמן לו השטן. הדברים מתייחסים לנאמר בקוראן, ומכירים באפשרות אללוֹת (אלוהויות) של שבט קורייש לשמש ישויות אלוהיות המתווכות בין המאמין לאללה. מסורות אלה מספרות, שמוחמד זכה בהתגלות נוספת שהבהירה לו כי קבלת פולחן אלילי שכזה לא היתה אלא מעשה שטן. זו הסיבה שהפסוקים הללו נמחקו מן הקוראן ובמקומם ירדו מן השמים פסוקים אחרים שקבעו, כי שלוש אללוֹת הן פרי דמיונם של הערבים ואין הן ראויות לסגידה. כך או כך, ההלכה המוסלמית גורסת כי התגלות מאוחרת יותר ממילא מפקיעה את תוקפן של התגלויות קודמות ומבטלת אותן.

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

 أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

تِلْكَ إِذًا قِسْمَةٌ ضِيزَى 22

إِنْ هِيَ إِلَّا أَسْمَاء سَمَّيْتُمُوهَا أَنتُمْ وَآبَاؤُكُم مَّا أَنزَلَ اللَّهُ بِهَا مِن سُلْطَانٍ إِن يَتَّبِعُونَ إِلَّا الظَّنَّ وَمَا تَهْوَى الْأَنفُسُ وَلَقَدْ جَاءهُم مِّن رَّبِّهِمُ الْهُدَى 23

 

19 תנו דעתכם על אללאת ואלעז-א, 20 ומנאת, השלישית הנוספת. 21 האם לכם הזכר ולו הנקבה? 22'חלוקה שכזו איננה הוגנת. 23 אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אלוהים לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. רק אחר דמיון שווא ומשוגות לב נוטים הם, אף כי קיבלו מעם ריבונם הדרכה אל דרך הישר.

אללאת ואלעזא: שתי אלילות, שיחד עם מנאת הנזכרת בפסוק הבא, נחשבו בעיני עובדי האלילים בערב לשלוש בנותיו של אללה. עובדי האלילים האמינו שהן כעין מלאכים, ושיש ביכולתן ללמד זכות אצל אלוהים למען הסוגדים להן.

 

הנקבה: לעג לאמונה שאלוהים הוליד בנות.

אין הן אלא שמות: כמה מסורות מספרות שתחילה גרם השטן לנביא להשמיע פסוקים שבהם ניתן אישור לאמונה שיש בכוחן של שלוש האלילות להשתדל למען העובדים אותן. פסוקים אלה ידועים כ״פסוקי השטן". מסורות אלה טוענות שהפסקה שלפנינו היא גרסה מתוקנת שנועדה להחליף את "פסוקי השטן״ שהיו בגרסה הראשונית של סורה זו. אולם מרבית פרשני הקוראן המוסלמים מכחישים את אמיתות סיפור ״פסוקי השטן״, וגורסים שהפסקה שלפנינו היא הגרסה הראשונית של ההתגלות הקוראנית.

ריבלין 2005

המושג הקוראני הזה ־ שנביא אמת ידבר בשם השם דברים שלא באים מהשם אלא מן השטן, ורק אחר כך יתוקנו הדברים – הוא בסתירה מוחלטת למה שנאמר ביהדות כיצד ניתן להבדיל בין מי שהוא נביא אמת לבין מי שהוא מאחז-עיניים על־ידי בחינה אם הוא טועה בנבואותיו אם לאו. כל מי שאינו נביא טועה מדי פעם, אבל נביא אמת לעולם לא טועה בנבואתו.

הלכות יסודי התורה פרק י

א  כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אלייהו ואלישע, שיש בהן שינוי מנהגו של עולם; אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם, וייאמנו דבריו, שנאמר "וכי תאמר, בלבבך:  איכה נדע את הדבר . . (." דברים יח,כא)

ב  לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה', ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע, אלא לעבוד את ה' במצוות התורה–אין אומרין לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו, ואחר כך נאמין בך.  אלא אומרין לו, אם נביא אתה, אמור לנו דברים העתידין להיות; והוא אומר, ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו:  אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר אחד קטן–בידוע שהוא נביא שקר.

ג  ואם באו דבריו כולם, יהיה בעינינו נאמן.  [ב] ובודקין אותו פעמים הרבה.  אם נמצאו דבריו כולם נאמנין, הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל, "ויידע, כל ישראל, מדן, ועד באר שבע:  כי נאמן שמואל, לנביא לה'" (שמואל א ג,כ)

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים – מוחמד נהפך לנביא

החטא לבדות דברים בשם ה׳מאחורי הקוראן

מוחמר מאמין שמי שאומר או כותב בשקר שקבל נבואה מבורא עולם, עובר בזה חטא נורא:

״מנוול מכל הוא הטופל שקרים על אלוקים או הטוען: נגלו לי דברי נבואה, אם כי לא נגלה לו דבר, והאומר: הורד אוריד את אשר הוריד אלוקים״; ״יש בהם [בין היהודים] עמי־ארצות אשר לא ידעו כתב ורק מהרהורי לבם הם רואים בו, ורק משערים. אבוי לכותבים במו־ידיהם את הכתב ואחר אומרים: זאת מעם אלוקים, למען ימכרוהו באפס מחיר. אוי להם על שכתבו ידיהם ואוי להם על פועלם״(ו, צג; ב, עח-עט).

סורה 6 – המקנה , פסוק 93

وَمَنْ أَظْلَمُ مِمَّنِ افْتَرَى عَلَى اللّهِ كَذِبًا أَوْ قَالَ أُوْحِيَ إِلَيَّ وَلَمْ يُوحَ إِلَيْهِ شَيْءٌ وَمَن قَالَ سَأُنزِلُ مِثْلَ مَا أَنَزلَ اللّهُ وَلَوْ تَرَى إِذِ الظَّالِمُونَ فِي غَمَرَاتِ الْمَوْتِ وَالْمَلآئِكَةُ بَاسِطُواْ أَيْدِيهِمْ أَخْرِجُواْ أَنفُسَكُمُ الْيَوْمَ تُجْزَوْنَ عَذَابَ الْهُونِ بِمَا كُنتُمْ تَقُولُونَ عَلَى اللّهِ غَيْرَ الْحَقِّ وَكُنتُمْ عَنْ آيَاتِهِ تَسْتَكْبِرُونَ 93

גם המוסלמים וגם היהודים מאמינים בכך. למעשה מדובר בדיוק במה שהואשם מוחמד בעצמו על־ידי היהודים.

מסורת קבועה ובלתי ניתנת לספק אצל המוסלמים טוענת, שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב. אם כך, הוא לא היה מסוגל לקרוא את התורה בעצמו ולהיווכח מה כתוב בה. הוא לא יכול היה לבדוק אם דבריו סותרים את דברי התורה. כל מה שלמד בא לו מפי מוריו; הוא היה תלוי בהם לגמרי, ומורו במדינה היה דבוק בעמדות הנוצרים נגד היהודים. כאן יש נקודה עיקרית, והכול תלוי בה.

יש להעיר שמצד אחד מודה מוחמד שאינו יודע היכן האמת במחלוקת בין היהודים והנוצרים, והוא מניח לאללה שישפטם ביום הדין:

״היהודים אומרים: אמונת הנוצרים אין בה ממש, והנוצרים אומרים: אמונת היהודים אין בה ממש – בעודם [הנוצרים] קוראים את הכתב [התורה]… וביום תחיית המתים ישפוט אלוקים ביניהם בכל אשר נחלקו״(ב, קיג).

סורה 2- הפרה – פסוק 113

وَقَالَتِ الْيَهُودُ لَيْسَتِ النَّصَارَى عَلَىَ شَيْءٍ وَقَالَتِ النَّصَارَى لَيْسَتِ الْيَهُودُ عَلَى شَيْءٍ وَهُمْ يَتْلُونَ الْكِتَابَ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ مِثْلَ قَوْلِهِمْ فَاللّهُ يَحْكُمُ بَيْنَهُمْ يَوْمَ الْقِيَامَةِ فِيمَا كَانُواْ فِيهِ يَخْتَلِفُونَ 113

אם כן, הסבָרָה המתבקשת שמוחמד לא יחליט להאשים את היהודים שסירבו לקבל את הנצרות, אולם למרבה ההפתעה הוא מבטיח את אש הגיהנום ליהודים על שלא הסכימו עם ההיתרים של ישו. וכאן נקודה עיקרית נוספת שהכול תלוי בה.

כאמור לעיל סביר להניח, כי יש קטעים בקוראן שאינם אותנטיים, אלא הם נכתבו בידי כמה כותבים, וביניהם נוצרים או יהודים מומרים לנצרות או מומרים לאסלאם או נוצרים שהתאסלמו ושימרו מהשקפתם הקודמת נגד היהדות. לכן ייתכן בהחלט שמוחמד לא אמר את כל הדברים המיוחסים לו והמובאים בשמו בקוראן, אלא הם נכתבו בידי אחרים אחרי מותו ונכללו בקוראן.

עד אחד או מיליוני עדים

לדעת הנוצרים  והמוסלמים, צריכה האנושות כולה לקבל דת שיצאה מפיהם של יחידים ישו, פאולוס או מוחמד. המעשים שעל־ידיהם תזכה האנושות כולה לגן עדן – ומנגד המעשים שבעטיים תיענש בגיהנום – יֵרדו משמים באמצעות יחידי סגולה, אף שבתקופה שהם חיו כבר היה העולם מאוכלס במיליוני אנשים. אבל לפי המסורת היהודית ניתנה הדת לכל העולם לאדם, לנח ולמשפחותיהם, בזמן שהיו היחידים בעילם. מאוחר יותר ניתנו הדת עבור עם ישראל וכן החוקים לאומות העולם בפומבי – לפני עם ישראל בהר סיני. הנביא ישעיה מעיד שעם ישראל ראויים להעיד בפני אומות העולם על בורא עולם ועל הדת שנתן להם:

״אתם עֵדַי נאום הי, ועבדַי אשר בחרתי״ (ישעיה מג, י).

לפי פירוש מסוים, הרווח אצל המוסלמים, יש פסוק בקוראן ובו טוען מוחמד שהיהודים שכחו חלק מדת האמת:

״כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המילים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים אשר הזכירו להם״ (ה, יג).

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ لَعنَّاهُمْ وَجَعَلْنَا قُلُوبَهُمْ قَاسِيَةً يُحَرِّفُونَ الْكَلِمَ عَن مَّوَاضِعِهِ وَنَسُواْ حَظًّا مِّمَّا ذُكِّرُواْ بِهِ وَلاَ تَزَالُ تَطَّلِعُ عَلَىَ خَآئِنَةٍ مِّنْهُمْ إِلاَّ قَلِيلاً مِّنْهُمُ فَاعْفُ عَنْهُمْ وَاصْفَحْ إِنَّ اللّهَ يُحِبُّ الْمُحْسِنِينَ 13

לדבריהם, זו הסיבה שהאנושות הוצרכה לקבל את הדת דרך איש אחד: מוחמד. אבל היהודים טוענים שהם מכירים את דתם כפי שקיבלוה בסיני, ולמדוה כמו שנצטוו ממשה ומיהושע. וכבר הבטיחו משה ונביאים שהיהודים לעולם לא ישכחו את התורה:

״כי לא תשכח [השירה, התורה] מפי זרעו [של ישראל]״;״ואני זאת בריתי אותם, אמר ה׳, רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה׳, מעתה ועד עולם " . דברים לא, כא

המשנה מעידה על מסורת התורה, שמאז דורו של משה עברה מדור לדור בלי הפסק: ״משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוהו לאנשי כנסת הגדולה״(אבות א, א).

הבה נשאל: האם מצדיקה ההיסטוריה את ההאשמה, שהיהודים שכחו את תורתם? עדויות רבות מעידות על אדיקותם הרבה לדתם. הבה ונביא מדברי פלביוס:

״אפילו עתה אין בנמצא איש מן העברים אשר אינו מתנהג כאילו היה משה נוכח, ומוכן להענישו באם יעשה מעשה לא הגון כלשהו… הם מעדיפים להיכנע לדיני משה מאשר לממש את מאווייהם האישיים, אפילו כאשר אין הם יראים כי מאן דהו יכול להטיל עליהם עונש, אלא רק מתוך כבוד למצפונם האישי… עד ימינו יש לכתובים שהותיר משה השפעה כה רבה, עד כי אפילו שונאינו מודים כי אלוקים הוא אשר תיקן שיטה זו, וכי האמצעי היה משה ואישיותו הנעלה״; ״ידוע היטב לכול באמצעות מעשינו כי רבים מבני עמנו הסכימו פעמים רבות באומץ לב לעבור כל סבל ובלבד שלא לומר מילה אחת נגד חוקינו״; ״כאשר השתנה גורלם [של היוונים], שכחו כמעט את כל אותם חוקים [חוקיהם], בעוד אנו, שעברנו אלפי תמורות בגורלנו כתוצאה מהתחלפות מלכי אסיה, לא בגדנו בחוקינו תחת הלחצים הכבדים ביותר בהם היינו נתונים! גם לא הזנחנו אותם לא מתוך עצלות ולא לצורך פרנסה״.

עדותו – שגם שונאי ישראל מודים באדיקות היהודים בדתם – מוצאת סימוכין בהיסטוריה. וכבר עמדו חוקרים רבים בעולם על העובדה בת אלפי שנה, שהתנהגות היהודים בשמירת דתם השפיעה לטוב על האומות שסבבו אותם. מחשבת ישראל עזרה גם להתפתחות הפילוסופיה, המחשבה המדינית, המשפט, החברה, מדעי הטבע, ואפילו הכלכלה, מן העת העתיקה ועד ימינו.

מצד אחד נכון שהמסרים הדתיים והמוסריים, שהאוונגליון והקוראן מוסרים, מבוססים בעיקר על גילויי הר סיני; אבל מהצד האחר הם מאשימים את היהודים

בכפירה, בפריקת עול אלוקים ובסילוף כתבי הקודש. שני הספרים האלה מחלישים בזה את תוקף עדותם של מיליוני העדים של גילוי השכינה במתן תורה. לנוצרים נראה כאילו רק ישו ופאולוס וחבריו נשארו כעדים נאמנים; למוסלמים נשארה עדות מוחמד, ולשיטתם יש שלושה עדים; אבל ליהודים יש מיליוני עדים, והם שמסרו את הדת מדור לדור מאז קיבלו את התורה בסיני.

מוחמד מאמץ את ׳דת אברהם׳

יש לשמוע את מוסר אללה גם ממי שלא מחולל נסיםמאחורי הקוראן

מוחמד טוען שאף־על־פי שהוא לא מחולל נסים, חייבים לשמוע לדבריו ולהטפותיו. הלא גם בזמנים קדומים היו חייבים לשמוע בקול הצדיקים, אף אם לא חוללו נסים: ״האם לא שמעתם את אשר אירע לבני הדורות שהיו לפניכם בני עמו של נח… השליחים אשר נשלחו אליהם הביאו להם אותות נהירים, ואולם הם נשכו את כפות ידיהם ואמרו: כופרים אנו באשר נשלחתם למסור, ויש בלבנו ספק וחשד בדבר אשר תקראו לנו להאמין בו… אתם אינכם אלא בשר ודם כמותנו… אמרו להם השליחים: אומנם בשר ודם כמותכם הננו… ולעולם לא נוכל להביא לכם אסמכתא, אלא ברשות אלוקים״ (יד, ט-יא).

בעצם מסכימים היהודים לטענה הזאת. כל מי שמוכיח את אנשי דורו שלא יזלזלו בכבוד השם ודבריו, שיתנהגו במוסר הרצוי כפי שציווה ה׳ את נח, לא לגנוב ולא לרצוח ולא לנאוף, אינו חייב לעשות נסים ונפלאות כדי שישמעו לו. ואכן, כל זמן שמוחמד דרש והטיף לערבים דברים אלו, כפי הנראה שמחו היהודים לדבר:

״הן הוא אשר הוריד אליכם את הכתב אשר אותותיו מוצגים אחד אחד. אלה אשר נתנו להם את הכתב יודעים כי גם זה הורד מעם ריבונך״(ו, קיד)

אולם ברגע שסטה מוחמד מהשמעת המוסר האוניברסלי של אלוקים והחל להזכיר בדבריו את ישו ואת האוונגליון ודגל בשינוי דת משה, היתה ההתנגשות עם יהודי מדינה ועם היהדות בכלל בלתי נמנעת.

מוחמד מאמץ את ׳דת אברהם׳

לדעת מוחמד חייבות כל האומות לקבל על עצמן את דת אברהם, שלדבריו בנויה על אמונה בא-ל אחד, והיא כוללת חובה לקיום חיי מוסר תקינים, עשיית חסד ועשיית משפט. היהדות מסכימה לכך, ומוחמד מנסה לשכנע את היהודים ואת הנוצרים את הכלל שקבע – שדתו ודתם הם אחת:

״הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו [דברי מוחמד] למען יאשר את אשר עמכם בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור… או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת״; ״אתם אלה אשר עד כה התפלמסתם רק על אשר תדעו, ומה לכם כי תתפלמסו עתה על אשר לא תדעו? אלוקים יודע ואתם אינכם יודעים: אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי, אם כי חניף ומתמסר [לעבודת א-ל אחד], ולא היה במשתפים. הראויים מכול להיות יורשי אברהם הם אשר הלכו בדרכו, והנביא הזה [מוחמד] והמאמינים״; ״הם לא נצטוו בלתי אם לעבוד את אלוקים, בייחהם לו את דתם כחניפים, ולקיים את התפילה ולתת זכאת [צדקה]. זאת היא הדת הנכונה״.

חניף (בערביתحنيف, רבים: حنفاء, חנפאא') הוא מונח ערבי המתייחס למונותאיסט מן התקופה הקדם-אסלאמית שאינו יהודי או נוצרי.

המילה חניף נזכרת בקוראן 12 פעמים, 8 מתוכן ביחס לאברהם. כך, למשל, בסורה 3, סורת אל עִמְראן / איה (פסוק) 95: "אמור, אמת אמר אלוהים, לכן לכו בעקבות דת אברהם אשר נהג כחניף ולא היה בין עובדי האלילים".  قُلْ صَدَقَ اللّهُ فَاتَّبِعُواْ مِلَّةَ إِبْرَاهِيمَ حَنِيفًا وَمَا كَانَ مِنَ الْمُشْرِكِينَ 95על סמך פסוק זה ואחרים התקבעה דמותו של אברהם כמודל המונותאיסטי האולטימטיבי. במסורת המוסלמית "דת אברהם" (בערבית: ملة إبراهيم) מכונה לעתים "חניפיה". ההבדל בין חניף לבין יהודים ונוצרים משתקף בסורה 3, סורת אל עִמְראן / איה (פסוק( 67: "אברהם לא היה יהודי ולא נוצרי, אלא היה חניף מוסלמי, ולא היה בין עובדי האלילים". مَا كَانَ إِبْرَاهِيمُ يَهُودِيًّا وَلاَ نَصْرَانِيًّا وَلَكِن كَانَ حَنِيفًا مُّسْلِمًا وَمَا كَانَ مِنَ الْمُشْرِكِينَ 67 המילה "מוסלמי" בפסוק זה (مسلم), פירושה מי שמתמסר לעבודת האל לבדו, ולא בהכרח מי שמשתייך לדת האסלאם של מוחמד, שטרם הופיעה בזמנו של אברהם.

הקוראן מפציר במוחמד לנהוג כחניף, שכן זוהי הצורה הטבעית (בערבית: فطرة, בתעתיק מדויק: פִטְרה) בה ברא אלוהים את האדם (סורה 30, סורת א-רוּם / איה 30). גם שאר בני האדם נקראים לנהוג כחניפים (סורה 22, סורת אל-חג' / איה 31; סורה 98, אלבינה / איה 55)

כשרואה מוחמד שאין היהודים הולכים אחריו, הוא מבקש מהם שלכל הפחות יסכימו שהוא – מוחמד – וחבריו מתנהגים כראוי:

״הוי בעלי הספר, בואו ונאמר דבר בינינו אשר עליו נשתווה: רק את אלוקים נעבוד, ולא נצרף לו כל שותף, ולא ניקח אנשים מקרבנו כאדונים לנו זולת אלוקים. אם יפנו עורף, אמרו: אתם עדים כי מתמסרים אנו. הוי בעלי הספר, מדוע תתפלמסו על אודות אברהם? הן אחריו הורדו התורה והאוונגליון! האם לא תשכילו להבין? אתם אלה אשר עד כה התפלמסתם רק על אשר תדעו, ומה לכם כי תתפלמסו עתה על אשר לא תדעו?… בני עדה אחת מבעלי הכתב אמרו: הכריזו בבוקר כי מאמינים אתם באשר הורד אל המאמינים [חסידי מוחמד] , וכפרו בו עם ערב, למען יחזרו בהם [הערבים מהלוך בדת], אבל אל תאמינו לאיש כי אם להולכים בדתכם שלכם… כי ינגחו אתכם בפני ריבונכם, אמור: הברכה ביד אלוקים היא, ואותה ירעיף על אשר יחפוץ, ואלוקים רב אמצעים ויודע״! ״הם [היהודים והנוצרים] אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך דת אברהם אשר נהג כחניף ולא היה במשתפים. אמרו מאמינים אנו באלוקים ובאשר הורד לנו, ובכל אשר הורד לאברהם, לישמעאל, ליצחק ליעקב ולשבטים, ובאשר ניתן למשה ולישו, ובאשר ניתן לנביאים מעם ריבונם. לא נפלה איש דרכם, ואולם אם יפנו עורף ייקלעו למחלוקת״(ג, סד-עד; ב, קלה-קלז).

63 قُلْ يَا أَهْلَ الْكِتَابِ تَعَالَوْاْ إِلَى كَلَمَةٍ سَوَاء بَيْنَنَا وَبَيْنَكُمْ أَلاَّ نَعْبُدَ إِلاَّ اللّهَ وَلاَ نُشْرِكَ بِهِ شَيْئًا وَلاَ يَتَّخِذَ بَعْضُنَا بَعْضاً أَرْبَابًا مِّن دُونِ اللّهِ فَإِن تَوَلَّوْاْ فَقُولُواْ اشْهَدُواْ بِأَنَّا مُسْلِمُونَ 64 يَا أَهْلَ الْكِتَابِ لِمَ تُحَآجُّونَ فِي إِبْرَاهِيمَ وَمَا أُنزِلَتِ التَّورَاةُ وَالإنجِيلُ إِلاَّ مِن بَعْدِهِ أَفَلاَ تَعْقِلُونَ

[1]      היהודים והנוצרים.

הערת המחבר : ד, מז! ג, סו-סח! צח, ה. לפי המסורת, היו בתקופה הטרומ-אסלאמית חניפים, הוגים דתיים ערבים, אשר הטיפו לאמונה מונותיאיסטית ועבודת א-ל אחד. הללו הושפעו מאמונות יהודיות ונוצריות, שרווחו בהצי-האי ערב והקלו על הערבים להקל את רעיונותיו של מוהמד. ראו י׳ פרידמן, ״התקופה הטרום-אסלאמית״, בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 21-20. המוסלמים קבעו שהצדקה (זכאת, מלשון זכות) היא אחת מחמשת מצוות היסוד. השאר הן לדידם: עדות כי אין אלוה מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו! הצום בחודש הרמדאן! התפילה! העלייה לרגל (האג׳). ראו לצרוס-יפה, ״הקוראן ומצוות היסוד באסלאם״, עמי 98-97.

מוחמד אינו יודע – או עושה עצמו כלא יודע ־ שגם המסורת היהודית מחייבת את כל אומות העולם לקיים את דת אברהם; אלא שהיהודים סבורים שהוא, מוחמד, משנה אותה. הוא נוטל הלכות ומנהגים מן הדת היהודית, מוסיף עליהם ממנהגי הנצרות או מחדש דברים מעצמו או מרבותיו, ומציג הכול בתור אמת שבאה מכוח נבואה. קל לשער שיהודי מדינה, כמו כל שאר היהודים, בוודאי לא רצו למונעו מלהאמין בדת אברהם. הם רק רצו שלא ישנה את דברי הדת, ובזה התנהגו כמו חכמי הפרושים והעם שנהה אחריהם, שמנעו מישו וחסידיו לשנות את הדת. התנגדותם מבצבצת ועולה בפסוק זה:

״בפוגשם את המאמינים [חסידי מוחמד], הם [היהודים] אומרים: מאמינים אנו, ואולם בהתייחדם זה עם זה יגידו: התעזו לספר להם את אשר גילה אלוקים בפניכם? הן כך יוכלו לנגח אתכם בפני ריבונכם!״(ב, עה).

75 وَإِذَا لَقُواْ الَّذِينَ آمَنُواْ قَالُواْ آمَنَّا وَإِذَا خَلاَ بَعْضُهُمْ إِلَىَ بَعْضٍ قَالُواْ أَتُحَدِّثُونَهُم بِمَا فَتَحَ اللّهُ عَلَيْكُمْ لِيُحَآجُّوكُم بِهِ عِندَ رَبِّكُمْ أَفَلاَ تَعْقِلُونَ

התחפצו כי יאמינו לכם ? הן יש וחבורה מהם תשמע את דבר אלוהים ואז תטה אותו ביודעין לאַחַר שעמדו על פשרו. פרופסור רובין

 תשמע את דבר אלוהים ואז תטה אותו: נהוג לפרש שהכוונה ליהודים שסילפו את דברי התורה שנתן להם משה, וזאת כדי להסוות את דברי השבח לנביא מוחמד שהיו כלולים בנוסח התורה המקורי

מאחורי הקוראן-חי בר זאב-מוחמד – ׳חותם הנביאים׳

מוחמד אינו יודע על קיומן של שתי דתות של אביהם

מוחמד מטיף שוב ושוב את הרעיון של ׳דת׳ אברהם. מכך נראה שאינו מכיר את המסורת היהודית, לפיה היו שתי דתות בידי אברהם: אחת לכל העולם, ואחת, רחבה יותר, לבנו יצחק. נסביר ונפרש. לאחר שעזב את ארץ מולדתו התיישב אברהם בחרן ולימד את תושביה את הדת. כשעזב את העיר עם בן ־אחיו לוט, ליווהו חלק מאנשי חרן, והוא ממשיך לחנכם. לאחר שנולד לו בנו ישמעאל, הוא מחנך גם אותו. לאיזו דת הוא מחנכם? ניתן ללמוד זאת מן הסיפור של הפיכת סדום. לפני שהעיר נתהפכה, גילה בורא עולם לאברהם על תוכניתו, וזאת כדי שיוכל להתפלל לביטול הגזרה:

״וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דיבר עליו״ (בראשית יח, יח-יט).

דת זו מיוסדת על שמירה של ׳דרך ה,, שפירושה אמונה בבורא עולם והתנהגות במידות טובות וישרות ועשיית ׳צדקה ומשפט׳. התלמוד מפרט בדת זו שבע מצוות וכן מצוות-לוואי הנלוות ונספהות להן, ומכנה אותן ׳שבע מצוות בני נח׳ ו׳אביזריהן, (סנהדרין נו א; עד, ב). זו היא דת הראשונה של אברהם; זאת היא בעצם הדת שראוי לו למוחמד לאמץ; נראה שעיקר הדת שמוחמד אימץ היא דת זאת.

אבל לאברהם נתגלו מצוות נוספות, הוא התנהג לפיהן, ואותן ציווה גם לבנו יצחק. דבר זה נלמד מן הפרשה המספרת שה׳ הבטיח לאברהם שייתן לו בן, את יצחק, ועמו, עם הבן הזה, יכרות לו ולזרעו ברית עולם:

״ויאמר אלוקים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו״, (בראשית יז, יט).

ברית זו נכרתת אתו בזכות המצוות הנוספות שהוטלו עליו, ובזכות זאת ירשו עם ישראל את הארץ:

״גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותיי׳.

לפי המסורת שבידי חכמי התלמוד, ׳מצוותיי חוקותיי ותורותיי׳ הן המצוות שנצטווה עם ישראל בסיני – התורה שבכתב והתורה שבעל־פה – כלומר מצוות היהדות(קידושין פב; יומא כח, ב). זאת היא הדת השנייה של אברהם, שאותה כאמור לימד רק את יצחק בנו; אבל מוחמד, ואחריו מחוקקי האסלאם, אימצו לעצמם חלקים שונים ממנה בצורה לא מדוייקת .

מוחמד – ׳חותם הנביאים׳

הראינו לעיל, כי בהיותו במכה לא הציג מוחמד עצמו בתור מחדש דת. שליחותו היתה רק לשכנע את ערביי מכה להאמין בבורא עולם ולחיות חיי מוסר תקינים, והוא נסמך רק על נביאי ישראל ועל כתבי הקודש שבידי היהודים. לעומת זאת, במדינה הוא מציג עצמו כנביא, ולמעשה אחרון הנביאים:

״מוחמד אינו אב לאיש מכם, כי אם שליח אלוקים וחותם הנביאים״(לג, מ).

הערת המחבר : השם ׳מוחמר׳ מוזכר בפסוק הזה, דיבר זה נדיר בקוראן: ארבע פעמים בלבד מופיע שמו: ג, קמד: לג, מ: מז, ב! מח, כט.

ייתכן שהמשפט האומר, כי מוחמד הוא ׳חותם הנביאים׳, לא יצא מפיו של מוחמד, אלא נתווסף אחרי מותו בעת כתיבת הקוראן על-ידי הח׳ליף עות׳מאן או אחד מסופריו. בחומש בא הביטוי ׳נביא׳ בדרך כלל כדי לציין את נביאי הי: ״ולא קם נביא עוד בישראל

כמשה״; ״ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן״. שורש הביטוי ׳נביא׳ הוא 'נב׳ ובא לציין השמעת דברי תוכחה לעם:

״כל לשון ׳נבואה׳: אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזירת 'ניב שפתים׳, ׳ינוב חכמה׳, ׳ויכל מהתנבאות דשמואל׳״.

גם נביאי שקר נקראים בחומש ובתנ׳׳ך ׳נביאים׳:

״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום…״; ״ועתה כל נביאי הבעל״ (דברים יג, ב; מלכים ב י, יט).

מדוע הם קרויים ׳נביאים׳? ייתכן משום שהציגו עצמם ככאלה, או משום שהשמיעו דברי תוכחה חמורים, או שהשמיעום בצורה משונה, כאילו מסתתר תחת לשונם כוח מיסטי. במצב טרנס יכול הנביא להיות בריא בשכלו, כמו שאול; או משובש-דעת, כמו זה המוצג בהושע.

כששמעו אנשים מסוימים את תלמידי ישו דורשים, הם התרשמו מאוד מדבריהם והתחילו לדבר בצורה משונה ובלתי מובנת. האוונגליון מסיק מכך שהם מושפעים מרוח  הקודש. איש המדבר בצורה משונה מכונה בעולם הערבי ׳מַגְ׳נון׳. בדורות שעברו נחשב לעתים ה׳מג׳דוב׳ כאיש קדוש. לפי דברי המוסלמים פעלו בתקופה הטרום־אסלאמית במכה מתנבאים, שנקראו ׳כָּאהִן׳ ו׳עָאִיף׳. הם עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית, טרנסים או חלומות, וכן במעשי ניחוש וקסם. ייתכן שמוחמד אימץ בשלבים מסוימים את דרכי הפעולה שלהם – דבר שהקל עליו לקבל לגיטימציה בראשית פעילותו.

לפי האמור אפשר לתת טעם לכך, שמורו השני החשיב את מוחמד לנביא. היה זה מכיוון שמוחמד השמיע דברי תוכחה בצורה חמורה ביותר; או מכיוון שסיפר על חלומותיו בהאמינו שהם באו לו על־ידי רוח הקודש; או מכיוון שדיבר לפעמים בצורה משונה ביותר, כמו מג׳דוב או כּאהן. מהקוראן נשמע כי מתנגדיו של מוחמד משבט קורייש העלו טענות שכאלה, וכי הקוראן נדרש להתגונן בפניהם.

فَذَكِّرْ فَمَا أَنتَ بِنِعْمَتِ رَبِّكَ بِكَاهِنٍ وَلَا مَجْنُونٍ 29

הוכֵחַ, כי הודות לרבונךָ, אינךָ מתנבא ואינךָ אחוז שֵׁד

כאמור, טוען הקוראן כי מוחמד הוא חותם הנביאים, ומייחס לישו את הנבואה על כך: ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אַחמַד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״, (סא, ו)

הפרשנות המוסלמית מזהה את אחמד כשם נרדף למוחמד, אבל באוונגליון לא נמצא כל אזכור לכך שישו בישר את בואו של אחמד, והרבה דְיו מוסלמי נשפך כדי למצוא פסוק זה. כשהאוונגליון מבשר את בואו של ׳הנביא האחרון׳, הוא מציין את ישו.

הערת המחבר: המסורת המוסלמית גורסת, כי ישו דרש את בואו של נביא שיבטל חלק מהתורה בהסתמכו על דברים יח, יח-יט, כמו שכבר קדמוהו פאולוס (מעשי השליחים, ג, כב-כג).

ניתן לפרש את בשורת בואו של אחמד כך: בכתבי נביאי ישראל מוזכר פעמים רבות כי באחרית הימים, לאחר שמלכויות שונות שמלכו בעולם יפסיקו למלוך, יבוא המשיח וימלוך על העולם. בספר דניאל (ז, יג), הכתוב בארמית, מכונה המשיח ׳בר־אנש׳, שפירושו ׳בן־האדם׳. האוונגליון, שנכתב אף הוא בארמית – הלשון הנפוצה אז בקרב יהודי ארץ־ישראל ־ מציג את ישו בתור המשיח, והוא אימץ כינוי זה, ׳בר־אנש׳. תרגומו העברי, ׳בן־האדם׳, קרוב בצלילו לשם ׳אחמד׳, כי בשניהם מופיעות האותיות דל״ת ומ״ם, ואות ה׳ דומה לאות ח. מורו השני של מוחמר, או סופרי הנוצרים סביב מוחמר, ביודעם שישו אינו המשיח המיוחל, מקווים כנראה שמוחמד הוא המשיח, שעליו רמז ישו באומרו שיבוא נביא אחריו, דהיינו חותם הנביאים. עד היום מאמינים המוסלמים, כי דניאל ושאר נביאי התנ׳׳ך חזו את בואו של מוחמר ועלייתו לגדולה. רעיון זה אימצו המוסלמים לעצמם מן הנוצרים, אשר לשיטתם אותם נביאים חזו את בואו של ישו ועלייתו לגדולה. אכן, במהלך ההיסטוריה הופיעו מועמדים רבים שהתיימרו למלא את תפקיד המשיח. כל אחד מהם אסף סביבו חסידים ומאמינים, שהיו בטוחים כי הוא־הוא המשיח אשר עליו דיברו הנביאים.

מוחמר למד יהדות במשך עשרות שנים אצל מורה יהודי, ולבסוף הגיע למסקנה: אני המשיח! לדעתו יהודים שלא מאמינים בקביעה זו הם אבודים:

״הוי המאמינים, היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל [היהודים המתנצרים] האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם והם [המאמינים בישו] ניצחו״ (סא, יד).

הערת המחבר: ראו לדוגמה דניאל פרק ב ופרק ז: ״חזה הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא, ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי. ולה יהב שלטן ויקר ומלכו, וכל עממיא אמיא ולשניא לה יפלחון, שלטנה שלטן עלם די לא יעדה, ומלכותה די לא תתחבל״. תרגום:

ראתי בחזיון לילה, והוא בא עם ענני שמים, כמו בן אדם הוא בא, והגיע עד זקן הימים [בורא עולם], ולו ניתן השלטון והכבוד והמלכות, וכל העמים והלשונות ישרתהו, שלטונו שלטון עולם שלא יעבור, ומלכותו לא תיפגע (דניאל ז, יג-יד).

עמוד 4 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
« יונ    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031