״מימונה״ מלשון ״אמונה״ !!!!!!!!!!!
אהרן ממן
מרקם הלשונות היהודים
בצפון אפריקה.
מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג
עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:
״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.
הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים – עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.
מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.
ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.