אבל לתוך המסגרת הזאת של נוסחאות והשקפות מסורתיות נכנסת וחו­דרת רוח אחרת, רוח של השכלה חילונית ומידה ניכרת של ביקורת אמפירית־קאוזאלית. ר׳ שלמה בן וירגה לא רצה לספר רק את המעשים כמו שהיו, אלא הוא רצה לפרשם בשיטתו החדשה. הוא גמר בדעתו לחקור את הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, לשנאת ישראל. ״מה השנאה הגדולה הזאת שהנוצרים שונאים ליהודים?״ כל עוד שהוא מחפש את המום באנשי עדתו הוא, הרי הוא הולך בעקבות המוכיחים הגדולים שקמו ליהדות הספרדית מבין החסידים והמקובלים.

 אך הוא אינו מסתפק בהגידו לבני עמו את פשעם, אלא חטאות ישראל נחשבים אצלו רק כאחת הסיבות הטבעיות למפלתם בין גורמים היסטוריים שונים. הוא הולך ומונה וקובע את יחסם השונה של המעמדות הנוצריים לשאלה היהודית ומתברר לו. כי המלכים והשרים והמשכילים אוהבים את היהודים, והשנאה יוצאת רק מן הכומרים אכולי אדיקות דתית ומן השכבות הנמוכות של האוכלוסיה הנוצרית אשר מצוקתם הכלכלית מביאה אותם להעליל עלילות טפלות על היהודים ולדרוש את גירושם מן הארץ.

ומן הניתוח הסוציולוגי של תופעות הגלות יוצא המחבר ומפליג את דעתו למרחקי ההיסטוריה. הוא מבקש למדוד את ההיסטוריה הישראלית בכללה על־פי חוקי הטבע. סימנים לגישה זו נמצאו בכמה מקומות של ספרו. בייחוד, בשיחה הארוכה שבין אלפונסו המלך ובין טומאש החכם(בסיפור ז׳), בה מנסה המחבר לבדוק את הסיבות הפוליטיות הריאליות לחורבן המדינה היהודית בזמן הבית הראשון והשני. בין שאר הדברים נזכרת גם הדת כגורם פוליטי שלילי.

״היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל, היה לוחם מלחמותם… ולכן לא למדו תחבולות המלחמה, כי לא הוצרכו…, וכאשר חטאו, הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתם לא היו יודעים, ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים והיו נופלים כצאן בלי רועה״(עמי מד). 

הבטחון בעזרה האלהית מנע את היהודים מלדאוג לעזרה עצמית. למרות הצורה הקלה שבה הוסברו הדברים, מפתיע ניתוח ראציונאליסטי זה של הסיבות הטבעיות הפועלות בהיסטוריה. ולא במקדה ולא על דעת עצמו נקט ר׳ שלמה בשיטתו. בתחילת המאה הט״ז התחילה נפוצה תורתם החדשה של חכמי המדינה וההיסטוריונים האיטלקיים הגדולים שהשתחררו לחלוטין מכבלי ההשקפה התיאולוגית של ימי־הביניים והעמידו את דבריהם על המחקר האמפירי, בלא משוא פנים להרגשות ואמונות מקובלות. שמא שמע רי׳ש בן וירגה מדבריהם או קרא בספריהם?

הספד ״שבט יהודה״ הוא, לפי צורתו החיצונית, אוסף של סיפורים קט­נים. כמה מהם העתיק המחבר כמו שהגיעו לידו, או שהכניס רק פה ושם הערה אופיינית משלו, ורבים בדה לגמרי מלבו, ורק עין בוחנת תוכל להבחין בין הישן והחדש, בין סיפורי חסידים ומאמינים תמימים ובין דעות חיצוניות.

המחבר מצא את הצורה הספרותית הנאותה לדרכו מוכנת לפניו בנובילה (Novella) האיטלקית. התחלותיה של הנובילה נמצאות באותם הסיפורים הקטנים, על מעשי צדיקים, בעלי מגמות דתיות ומוסריות, השכיחים כבר בספרות התלמודית, והדרשנים של ימי הבעיה, יהודים ונוצרים, הלכו בעקבותיהם. ספר חסידים האשכנזי שלנו הוא בחלק גדול אוסף של דרשות ומעשיות כאלה, אלא שהמגמה הדתית מרובה אצלו על התוכן הסיפורי.

בספרד נתחברו אוספים כאלה ע״י מלכים ושרים נוצריים, מתוך מגמה והצ­לחה דידאקטית וספרותית גם יחד. באיטליה התחילו כבר מסוף המאה הי״ג סופרים מחוגי המשכילים הבורגנים והחצרנים להשתמש במסורת ספרות זו ולהפוך אותה לתכליתם החילונית ולליצנות ואפיקורסות, ספרי נובילות כאלה הכילו מעשיות היסטוריות ובדיות אלו על־יד אלו ויש שנצטרף להם ה״מוסר־השכל״ בשביל חיי הפרט והכלל.

אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה קרא בספרים ממין זה ולמד מהם פרק בשי­טתו הספרותית בכלל ובכמה פרטים. הראיה החותכת ביותר היא באותו המשל המפורסם לסבלנות דתית, הידוע למשכיל המודרני ע״י המחזה ״נתן החכם״ של ג. א. לסינג. המשל הובא תחילה בשני מאספים של נובילות איטלקיות מימי־הביניים ומופיע גם בספר שבט יהודה.

שלוש הדתות המונותיאמטיות הגדולות נמשלו לשלוש אבנים יקרות שהנחיל האב לשלושה בניו, ואין איש יודע ביד מי האמתית. רק אבינו שבשמים יודע את האמת.כך הוא הפירוש ההומאני־הטולרנטי של המאה הי״ח. בימי־הביניים נמסר המשל בלחישה ובכוונה של אפיקורסות מחוצפת במקצת.

כל אומה מבין שלוש האומות הגדולות (ישראל, אדום וישמעאל) ירשה את דתה, כאילו היא האמיתית היחידה, ורואה את עצמה מחוייבת לקיים את מצוותיה, אבל לא הוכרע ביד מי האמת, ועדיין השאלה במקומה עומדת. האיש שסיפר את המשל לראשונה התכוונן להורות אמונה פילוסופית שווה לכל נפש חכמה וכפר בעיקרן של תורות ומצוות פוזיטיביות.

בצורתו הקרובה לכוונה זו נמצא המשל באוסף הנובילות  Decamerone למשורר הפלורנטיני Giovanni Boccacio ובצורה מטושטשת יותר באוסף הקודם לו במאה הי״ג של Le Cento Novelle Antiche בשני הספרים, נראה, לא הלקח הפילוסופי של המשל הוא העיקר, אלא המעשה בסולטאן, שמתכוון להכשיל את היהודי ע״י שאלתו ולמצוא אמתלה לקחת את רכושו, והיהודי משיב תשובה פקחית ונמלט מן הפח שטמנו לו.

זה הצד השווה לשני המחברים האיטלקיים, אם כי המשורר בוקאג׳יו המתיק קצת את הנוסח הגס של המספר הראשון. אין ספק שר׳ שלמה בן וירגה לקח את סיפורו מן המקורות האיטלקיים הנזכרים או מצנורות מתווכים אחרים. גם אצלו הובא המשל בצורה מטושטשת וכדוגמה ל״פקחות היהודים״ ודחיה בקש.

נסים ליד הקדוש 

סיפורים רבים מתהלכים על זרימת־מים פתאומית מקבר הקדוש. מים אלה היו מבוקשים ביותר ושימשו לתרופות־פלא.

הקדוש היה מגן על יהודי המקום ולזכותו זקפו את השקט היחסי ששרר בינם למוסלמים. כאשר עלו ארצה נפרדו יהודים הכפריים האלה מן הקדוש.

מן הראוי לציין את נסיונם של המוסלמים לספח לעצמם את הקדוש. כן יש להזכיר, כי המוסלמים חיללו את מצבות הקבורה בבית העלמין הסמוך לקבר הצדיק. העובדה עצמה שעסקו בעבודה חקלאית ליד הקבר הקדוש רק מאשרת, שהם מודעים לכך, שבית־הקברות, וכנראה גם קבר הצדיק, שייכים ליהודים, כי לולא כן לא היו מרשים לעצמם לעבד את הקרקע במקום.

אין ספק, שעם דלדול האוכלוסייה היהודית במארוקו והתרוקנותם של אזורים שלימים מיהודים יוכלו המוסלמים לחדש את מאמציהם כדי לספח את הקדושים או לחסל את בתי־הקברות. כדאי לציין, שנסיונות אלו נעשו תמיד, ובכל המרחב המוסלמי, ורק מעשי נסים שחוללו קדושים הללו הרתיעו את כל אלה שביקשו לדחוק את רגלי היהודים. כן מצויה בכל מקום ההזדקקות לאבנים שבבית־הקברות לשם בנייה.

כאן כדאי לציין מעשה מופלא שאינו זקוק לפירושים. וכך היה הדבר. בקיץ 1971 נזדמן לארץ מר ד״ח היושב, כאמור, במארוקו ונושא שם בתפקיד רשמי. ביקשתיו שיתעניין בקבר הצדיק וישלח לי תמונות, אם הדבר אפשרי. ב־28.2.72 קיבלתי מכתב שנשלח ממאראקש ב־1.11.71 ובו כתב: ״מספרים לי שלפני שלשה חדשים בערך, אדם בשם מ׳ ח׳, איש עסקים הנמצא בחו״ל, חלם שמצבת הצדיק חוללה.

הוא כתב למר ב׳ ממרקש ובקש ממנו שילך לבדוק את המצבה ובאם החלום התגשם, לערוך את התיקונים על חשבונו. ומיד הלכו מר ב׳, כ׳ וז׳ לקדוש. הכל שם חולל: המצבות נהרסו, זו של הקדוש נהרסה לגמרי, החדרים נהרסו… בשעה זו מצבה חדשה, בציון שם הקדוש מוכנה ותבוא במקום זו שנהרסה, וכל זה ביוזמתו של מר ז׳ שהתנדב לכסות את כל ההוצאות הכרוכות בתקון זה…״

ד. שירים וקינות לכבוד ר׳ דניאל השומר.

 פייטנים רבים נוהגים לחבר שירים או קינות לכבוד הקדושים. שירים אלה מתפרסמים אם בדפים בודדים ואם בחוברות. במקרה של ר׳ דניאל אשומר יש לנו שיר, מודפס על דף, שנכתב על־ידי אברהם אמסללם (להלן שיר מסי 2) ועוד אחד בספר ישמ״ח צדיק (מס׳ 1). השיר השלישי (מס׳ 3) הוקלט על ידינו. את הפיוטים רגילים לשיר בזמן מכירת ה״כוסות״ לכבוד הצדיק.

לכבוד הרב כמוהר״ר דניאל אשכנז

 הנקרא השומר זיע״א

אשיר ואודה לאל יקרב ביאת הגואל

 לעם אשר בחר ישראל. בזכות הרב א

שכנז דניאל השומר שמו נקרא אבן

פטדה מאירה. רבנן.

שרי האד אלכאס ענדך לא תחדאז

בללדא וננסמא שרב ואתפזזאז

 רבח ענדאך פחאל ילא ציבתי כנאז

 תרבה בזכות רבי דניאל השומר אשכנז

 זכותו תגין עלינו

ועל ישראל אחינו הודו…

תרגום

קנה כוס זו שתהיה אצלך ולא תצטרך

 בטעם ובריח שתה ותתענג

השכר אצלך כאילו מצאת אוצר

הצליח בזכות רבי דניאל השומר אשכנז

 זכותו תגן עלינו ועל ישראל אחינו

 הודו…

[1] נערך על־ידי שלמה אוחאנא והופיע בשנת 1945. בספר יש פיוטים של עשרים צדיקים. ר׳ דוד חסין מן הפייטנים המפורסמים שביהודי מארוקו (המאה הי״ח) כתב שירים לכבודם של שישה שליחים מארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיוואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד בן מרגי, ור׳ יעקב עייאש) שהתפרסמו בספרו תהלה לדוד, אמשטרדם 1787. גם ר׳ יעקב ברונו פרסם פיוטים לכבוד שני שליחים מן הארץ (ר׳ יוסף מצליח ור׳ רפאל פנאנקי) שהופיע בספרו קול יעקב, לונדון 1844.

הקשר המרוקני – שמואל שגב

המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו

נדפס בישראל תשס"ח – 2008

מערכת היחסים בין ישראל למרוקו משתרעת על פני עשרות שנים. יחסים אלה, עוהחלו ב- 1956, ונמשכים עד ימינו, ידעו עליות ומורדות, אך נותרו ברובם חסויים. עלייתם ארצה של רבבות יהודי מרוקו היא פרשייה מופלאה בתולדות המדינה והתנועה הציונית, אך למרבה הפלא, היא לא זכתה עדיין לחשיפה מלאה. אחד הדברים שמחבר הספר, שמואל שגב, מומחה לבעיות המזרח התיכון, מבהיר בספר זה הוא הסתירה לכאורה שעומדת בין חשאיותה של עלייה זו למערכת הקשרים המדינית בין ישראל למרוקו, מדינה מוסלמית החברה בליגה הערבית.

אחד האישים החשובים במסכת הקשרים הזאת הוא חסן השני מלך מרוקו, אישיות יוצאת דופן ודמות מפתח במאמץ לעצב מערכת יחסים של אחווה ורעות בין יהודים למוסלמים לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. לאורך השנים קשרו עמו ראשי המוסד קשרים ייחודיים, והמחבר מסביר כאן מה חיפש ומצא המלך בקרבתו אליהם. הספר חושף לראשונה שפע של סיפורים, פרשיות ופרקי היסטוריה שרבים לא היו מודעים להם כלל.

 התפקיד החשוב שמילאו דמויות מפתח בקהילה היהודית בפתיחת ערוצי תקשורת עם בית המלוכה 

כיצד ניסה מלך מרוקו לנצל קשריו עם יהודי ארצו כדי להתערב במדיניות הפנים והחוץ־ של ישראל

הצצה נדירה אל תוך העשייה המבצעית של המוסד

 כיצד הרחיבו הקשרים עם מרוקו את אופקיה המדיניים של ישראל בראשית שנות המדינה

מבט אל אחורי הקלעים של המדינאות הישראלית בחמישים השנים הראשונות לקיומה

מי חיסל את מהדי בן־ברקה ומה חלקו של המוסד

ספר רב־חשיבות זה הוא הראשון בסדרת"ענייני דיומא" בעריכת ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. הספר החושף פרק רווי דרמה והישגים בתולדות מדינת ישראל, אשר מביאה בחשאי את בניה אל חוף מבטחים ומעצבת מדיניות שלום אותנטית בתעוזה, במקוריות ובהצלחה.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ארגונים ותנועות נוער יהודיים במרוקו.

בין הארגונים ותנועות הנוער היהודיים, שפעלו במרוקו החל באמצע שנות הארבעים ושהו קשורים ישירות או בעקיפין לסוכנות היהודית ולמוסד העלייה, נמנו " הבונים " – איחוד הקבוצות והקיבוצים ; " דרור " – הקיבוץ המאוחד ; " השומר הצעיר " – הקיבוץ הארצי ; " הנוער הציני " ; " בני עקיבא ", בח"ד – הפועל המזרחי ; בית"ר – חירות.

כן פעלו בקרב הנוער המחלקה לענייני יהודים במזרח התיכון ומחלקת עליית הנוער – שתיהן מחלקות של הסוכנות היהודית. ארגונים אלו הקיפו כמה אלפי בני נוער והתמקדו בחיי החברה והתרבות, לימוד השפה העברית, הכשרת הנוער לעלייה, הפצת הציונות המודרנית ותרבות ישראל.

חניכי תנועת הנוער של " הבונים " היו בעיקר תלמידי בתי הספר התיכוניים של הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר בני מעמד הבינוני המבוסס.

תנועת הנוער " דרור " שיוותה לפעילותה אופי אידיאולוגי יותר מאשר " הבונים " כדי לקרב את הנוער לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

תנועות הנוער הציוניות החילוניות לא הצליחו למשוך אליהן המונים, ומכמה סיבות : מצד אחד הן סבלו מתחרות ומחוסר תיאום ביניהן, ומצד אחר התנגדו לפעילותן חוגים דתיים שונים, מחשש להפקרות הנוער הדתי.

לעומתן זכו להצלחה רבה תנועות המנוער הציוניות הדתיות, כך, למשל, ל " בני עקיבא " היו בשנת 1950 17 סניפים, ובהם 1333 חניכים פעילים, ובבח"ד ( הפועל המזרחי ) היו 604 חניכים. בשנת 1953 היו לבית"ר ( : חירות " ) סניפים בקזבלנקה וברבאט, ובהם 840 חניכים. 

כל תנועות הנוער נתמכו כספית על ידי מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות, אך בית"ר טענה להפליה מכוונת מצדה. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, ירדה פעילות תנועות הנוער הציוניות למחתרת.

פרעות אוג'ה וג'יראדה

הסכסוך הישראלי הערבי על ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל במאי 1948 הביאו להתפרצות של פרעות ביהודים ביום 7 ביוני 1948, הן נערכו בעיר אוג'דה והתפשטו לג'יראדה הסמוכה, ובסיכומו של יום הדמים נמנו 42 הרוגים ( צרפתי אחד ו-41 יהודים ), מהם ערה ילדים ועשרים נשים, נפצעו עשרות.

חיים סעדון מונה שלושה גורמים להתפרצות האלימה :

1 – ההגירה היהודית החשאית ממרוקו לאלג'יריה בדרך לארץ ישראל. לשם כך עברו יהודי מרוקו לאלג'יריה דרך אוג'דה.

2 – לא פעם גרם הסכסוך הישראלי עברי בארץ ישראל לתגובות מסיתות כנגד היהודים, ואף להחרמת המסחר היהודי.

3 – נאום סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי, ב-23 במאי 1948, הוא הביע בו הזדהות עם המאבק הערבי כנגד התוקפנית הלא צודקת של הציונים בפלשתינה, ואף קרא ליהודי מרוקו להימנע מכל צעד, העלול להתפרש כתמיכה או אהדה לתוקפנות הציונית שם.

בנאומו ציין הסולטאן, כי יהודי מרוקו נאמנים לו, ולכן אין לזהותם כציונים הנמצאים בפלשתינה

פרעות אוג'דה וג'ראדה היו אפוא תגובה ישירה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת העצמאות, שזה עתה פרצה. כל אשר אירע בערים אלה ומצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו היה ידוע לממשלת ישראל ולהנהלה הציונית – ובכל זאת ניתנה להם עדיפות נמוכה לעלייה.

היהודים במרקו הספרדית

בסוף שנת 1948, חיו במרוקו הספרדית כ- 10.000יהודים. בינואר 1956 פורסם סקר של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ולפיו היו אז שם 8800 יהודים : כמחצית בעיר תיטואן – 4500 יהודים, באלקסר – 900, סוק לארבע – 900, ארסולה – 300, וילה נדור – 200, סן חורחי – 200, מליה – 1500, סאוטה – 200.

מצבן הכלכלי של קהילות אלה היה בכי רע : יותר ממחצית מהיהודים קיבלו תמיכה מוועד הקהילות, ובמיוחד מהג'וינט.

מרבית המפרנסים היהודיים היו שכירים, וכמחצית מבעלי המעמד הבינוני היו סוחרים. הייתה גם שכבה קטנה של בעלי אמצעים, שעיקר הונם היה מושקע בנדל"ן ובמסחר.

בתחילת שנות החמישים נוצר שכבה חדשה של בעלי מקצועות חופשיים : רופאים, רוקחים, עורכי דין ועוד.

על פי החוק לא הייתה הפליה כלפי היהודים, אך בפועל היה הדבר שונה. עד שנת 1954 חייב היה המועמד לקבלת משרה ממשלתית להיות מרוקני, ומשנת 1955 – גם מוסלמי.

לכ-100 משפחות יהודיות ( כחמש מאות נפש  הייתה נתינות ספרדית. בחלק מהקהילות היהודיות, כגון באלקסר, נדונו משפטים בין יהודים למוסלמים בפני ה " פחה " ; אך היו עלילות שווא רבות כנגד היהודים, בעיקר בפגיעה באסלאם.

בכל עיר היה ועד קהילה. הוא כלל את נכבדי הקהילות ודאג לאינטרס הקהילה כלפי השלטונות הספרדיים והמרוקניים, וכן תיאם את פעילות הסיוע של הג'וינט. בכל קהילה היו כמה בתי כנסת, אך לא כולם מלאו מתפללים בימי חול.

מעוטי האמצעים ובני המעמד הבינוני רצו לעלות לישראל, אולם חרדו מפני הבלתי נודע בארץ. הרישום לעלייה נפסק בשנת 1955 לפי הוראת משרד העלייה בטנג'יר.

כמעט לא היה אפשר למכור את הרכוש היהודי, משום שהחוק הספרדי הקשוח אסר על העברת הון לחוץ לארץ. המצב הפוליטי החדש, שנוצר עם החזרת הסולטאן למרוקו, לא הקל על כך, והערבים לא רצו לקנות את הרכוש היהודי. הם אמרו זאת בגלוי, שכן האמינו שבקרוב יקבלוהו אף ללא תשלום.

למרות זאת ניתן בחלק מהמקומות למכור את הרכוש בהפסד ריאלי של כ עשרים וחמישה אחוז, ולהעביר את ההון לטנג;יר תמורת עמלות של 1% – 3%.

בספטמבר 1948 מערך פוגרום בעיירה אלקסר רלכביר, ונהרגו בו חמישה יהודים. אולם עד סוף דצמבר 1955 שמרו השלטונות הספרדיים על ביטחון היהודים בצורה סבירה.

למעשה היה מצבם הביטחוני של היהודים שונה מקהילה לקהילה ותלוי ישירות במצב הדמוגרפי במקום מגוריהם, כך, למשל, היו היהודים בטוחים יותר כאשר היה רוב ספרדי במקום מגוריהם, כגון בעיר סאוטה.

התגוררו שם כ -200 יהודים בקרב 68.000 תושבים, ומהם רק 5000 – 6000 ערבים. חמור יותר היה המצב בעיר אלקסר אלכביר ; שם התגוררו 900 יהודים בעיר בת 35.000 תושבים, שרובם – 31.000 – ערבים.

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות ה״מגרב״ עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה-עובדה היא שיהדות מרוקו נותרה עד כה ״מנושלת״ מעברה המפואר.

בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהי­לות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.

הודות לעידוד זה יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אוד נגוהות על תרבותה של היהדות הצפון־אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.

על־פי מסורות בעל־פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה עם העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגיעו ל״מגרב״ עוד לפגי חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 לפני הספירה.

בבית־כנסת עתיק בעיר ג׳רבה שבתוניסיה מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה לשם על־ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית.

נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ־ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופות הוונדאלים והביזנטים.

אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן־ נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח־אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי־אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري; ‎622–683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662–664 וכן בין השנים 681–683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערביםבטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג'בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב..

כושר ניידותם הקנה ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים-הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש הכוחות המשותפים של היהודים והברברים ״כוהנת״ יהודייה בשם דהייה אל־כאהנה (דהייה הכוהנת) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.

בקרב המכריע העדיפה דהייה להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהשתייכו ל״אהל אל כתאב״ (עם הספר), זכו למעמד של ״בני־חסות״ (ד׳מים).

מעמדם של בני־החסות במדינה המוסלמית החל להתגבש במאה השביעית, בימי הח׳ליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. על־פי תקנות המדינה המוסלמית יכלו הנוצרים והיהודים לשמור על דתם ועל נכסיהם, אך הם חייבים היו במסים שונים שמהם היה פטור המוסלמי. 

כך, למשל, היו בני־החסות חייבים במס גולגולת (ג׳זייה) ובמס מקרקעין (ח׳ראג׳), הם השתתפו בעול החזקת הצבא, הרימו תרומות מיוחדות לנותני חסותם וזכויותיהם המדיניות היו מוגבלות למדי. חכם האסלאם אל־מוארדי הביא כתריסר תקנות שקבעו את מעמדו של בן־החסות (ד׳מי): « אסור לבן־חסות לגעת בקוראן מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו.

• אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר.
• אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה מתוך יחס של בוז וזלזול.
• הנישואין בין מוסלמי ליהודייה מותרים, אך נאסר על בן־חסות לשאת נשים מוסלמיות.
• לא ינסה בן־חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמונותיו.
• נאסר על בן־חסות לסייע לאויבי האסלאם.
• בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט (זונאר) ולקשור לזרועו פיסת אריג (גיאר) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
• לעולם לא יבנה בן־החסות בית־כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
• בני־החסות לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
• את מתיהם יקברו בני־החסות בצנעה ולא יספידו אותם בפומבי.
• בני־החסות לעולם לא ישתו שכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם, פסליהם או… חזיריהם.
• לבסוף, נאסר על בן־החסות להחזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל־חיים אציל, וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרדה או בחמור.
•  

חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים, הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכד את מעמדם הנחות של בני־החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית היתה, שבועתו של בן־החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל־כן גם הוכחות חפותו היתד, קשה יותר.

מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני־חסותו, ומכאן שמטעמי בטחון גרידא חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.

ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קרבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות ערבית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח־אירופה האחרות.

רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו. אפרים חזן ואנדרה אלבאז

בתקופת הגאונים, סוף המאה השישית ועד אמצע המאה האחד עשרה, בטרם צמח המרכז התרבותי של תור הזהב בספרד, פרח ושגשג המרכז היהודי בצפון אפריקה בכלל ובעיר פאס בפרט. במרכז זה הונחו היסודות לפרשנות התלמוד ולספרות ההלכה, לחקר הלשון העברית ולדקדוקה. כאן גדלו ופעלו גם ראשוני מפתחיה של השירה העברית.

המרכז בצפון אפריקה תרם להתפתחותה של תקופת תור הזהב בספרד, על ידי הקרבה והקשר ההדדי באמצעות חכמים שעברו מכאן לשם, דוגמת דונש בן לבראט, מחברו של השיר " דרור יקרא ", רבי יצחק אלפסי בני העיר פאס, רבי יצחק אבן כלפון ואחרים.

בעקבות פרעות אלמוואחידון בסמוך למחצית המאה הי"ב, נדם קולו של מרכז זה לתקופה ממשוכת, והוא קם לתחייה הודות לקליטתם במקום של יהודים שנמלטו מספרד בפרעות של שנת קנ"א ורנ"ב. על הנקלטים במקום נמנו חכמים גדולים בתורה וביראה ובעולם העשייה, אנשי תלמוד והלכה, הגות, מוסר, קבלה ושירה.

בהם אחרוני המשוררים בספרד, דוגמת רבי סעדיה אבן דנאן, רבי אברהם אבן זמרא, רבי אברהם גבישון ועוד. וכולם כאחד תרמו תרומה אדירה לשגשוג רוחני בקרב יהדות צפון אפריקה.

השפעתם של המשוררים הספרדים הביאה לפריחתם של השירה והפיוט צפון אפריקה, מהמאה הט"ז ואילך, עד למאה העשרים, וידועים משוררים בעלי שם שפעלו באלג'יריה, במרוקו, בתוניס ובלוב. שירתם יונקת ממסורת השירה הספרדית ובמידה מסוימת היא גם ממשיכה אותה.

מרבית המשוררים היו גם גדולי תורה והוראה, והשאירו ספרים בתחומים שונים. מתקופה זו הגיעו לידינו דיוואנים של משוררים רבים, אשר רק מעטים מהם זכו לראות אור הדפוס, מעט מהמעט למהדורה שנייה, ובודדים זכו למהדורות מדעיות. משום כך השפעתם אינה ניכרת מחוץ לקהילותיהם של משוררי צפון אפריקה. יוצא מכלל זה הוא הרה"ג רבי דוד בן חסין, בן העיר מכנאס שחי בשנים תפ"ז – תקנ"ב 1727 – 1792, אשר שמו כפייטן יצא לפניו לשם ולתהילה ברחבי מרוקו ומחוצה לה.

יחס דבדו החדש.

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה.

זה בדיוק עניינו של החיבור שלפנינו : תיעוד ורישום תולדות משפחות קהילת דבדו ובנותיה. עלה בידינו בעזרת השם לרשום בממוצע תולדות המשפחות עד לראשית המאה התשע עשרה, סביב שנת ת"ר ולמעלה מזה.

בנוגע לעשרה משפחות הצלחנו לרשום סדר דוקות עד לסוף המאה המשונה עשרה היינו סביב שנת תק"ן, ולגבי שלושה או ארבעה משפחות הגענו עד לאמצע המאה השמונה עשרה היינו לשנת תק"י – תק"כ, ובאשר למשפחה הקדושה כהן צבאן – זאת בהסתמך על תיאור תולדות המשפחה כפי שתיאר רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל בקונטרס " יחס דובדו.

ולמשפחת מרציאנו בן עקו, הגענו עד לסוף המאה השש עשרה – כהן צבאן – ועד לאמצע המאה השבע עשרה – מרציאנו בן עקו. לא נראה שיצאנו ידי חובה כחי המקורות בכתב שמהם יכולנו ללמוד ולשאוב ידיעות יותר מפליגות אבדו לנו.

לא נשאר בידנו, או כמעט כלום, משטרות משפחתיים שבעבר הלא רחוק עדיין היו שמורים וארוזים אצל ראשי המשפחות. היכן הן הכתובות הקדומות ? פנקסי בית דין של הקהילה לא קיימים עוד, כמו כן פנקסי זכירה משפחתיים נעלמו.

מי יתן וחיבור צנוע זה יעצור, ולו במידה הקטנה, טשטוש עקבות אבות ראשונים ; ולבני הדור הצעיר שבוודאי ירצו, ביום מן הימים, לדעת משהו על מוצאם וצור מחצבתם יש לפנות בקריאה : השלימו אתם את המלאכה ! ויהי ה' עמכם !

המקורות בכתב מהם בכל זאת הסתייענו הם ספרי רבנו דוד הכהן סקאלי ז"ל, ספרי רבינו שלמה הכהן צבאן ז"ל , ספר ויקץ שלמה להרב שלמה הכהן זאגורי ז"ל, ספר ויען שמואל להרב שמואל מרציאנו ז"ל, וכן פנקס בית הדין האחרון של הקהילה שרשם מר זקני הרב שמואל מרציאנו ז"ל, כתובות ושטרות בודדים, וכן מצאתי ידיעות נוספות מהכתוב על מצבות בית העלמין החדש בדבדו.

עיקרו של החיבור מבוסס על מה ששמעתי ממגידי אמת של הקהילה : הדיין מורינו הרב משה בן רחמים מרציאנו ז"ל, הרב יהודה בן סוסאן ז"ל, המנוח אברהם ז"ל בן רבי שמעון מרציאנו ז"ל – ראש חברה קדישא בדבדו – חלקם אינם בחיים ותנצב"ה אמן.

 ויבדלו לחיים טובים, ור אבי מורינו הרבה מאיר מרדכי מרציאנו הי"ו, היקר אבקהם ענקונינא – באר שבע -, רבי יוסף בן גיגי – באר שבע, הרב יצחק מרציאנו – באר שבע , בן הרב רחמים מרציאנו ז"ל, הרב משה הכהן די ברמליל – ירושלים, היקר שמואל בן חמו דסבאטא – לוד.

הרב ציון ענקונינא – ירושלים, היקר משה די שלמה מרציאנו להרהאר – פריז, היקר יוסף מרציאנו להרהאר – קזבלנקבה, הרב מסעוד אמסלם הי"ו בן המקובל האלוהי החכם רבינו שלמה אמסלם זיע"ט רבה של העיר מידלת, דודי מר משה מרציאנו – בן מ"ז רבי יוסף ציון ז"ל, וכן גב' סליטנא כהן – לבית בן סוסאן, גב'  מרים מרעלי – לבית בן חמו, יתברכו במיטב הברכות מן השמים אמן.

 הצב"י אליהו רפאל מרציאנו. 

רבי יוסך משאש

והנה ! אף אשר כל דור ראה, מעשה הדור אשר שמשו באה, כי יגיעם היה לריק וכנשר דאה. לא לקחו מוסר לתקן מעשיהם, ואף אשר בעצמם נכשלו גם הם, ומה שכתבו נאבד מהם בחייהם. לא עמדה נגדם חטאתם, לתקן משובתם, ולהכניס לקיום פרי חכמתם.

ואם תשיבני קורא נכבד ורם, כי הדבר אשר זאת להם גרם, הוא טרדות הזמן ותלאותיו שהיו בעכרם ! לא בחכמה דברת, רק נמהרת , ונחפזת והשבת. כי בזמן הקודם לא היו טרדות, כי המותרות עדיין לא היו נולדות, וגם התלאות לא היו מתמידות, ומה גם ! בחידושיהם היו מוצאות, תעלות ורפואות, מכל התלאות, ועוד מה תשיב אמרו, על הניירות, הקטנטנות הצעירות ?

ואם עוד תאמר, כי לבם גמר, לבלתי התאמר. לעלות במעלות, ולהלוך בגדולות, להיות דבריהם כחכמי לב נגלות. גם זה הבל, שאם כל חכמי תבל, היה דעתם סובל. זאת המחשבה הזרה, אבדה מהעולם אורה, ולא היה נמצא רק ספר התורה. ומי יגלה תעלומותיו, וכל נסתרותיו, לפרש חקותיו ומשפטיו ותורותיו ?

ואם תוסיף עוד אמרים, כי בראותם רוב ספרים, אשא בעולם פזורים. אמרו תתקיים העולם בהם, ולא יוסיפו עוד עליהם, חידושיהם ופלפוליהם. גם אלה הדברים בשקר יסודם, כי עובר בזה כבודם, על פקודת  החכם מכל אדם. עשות ספרים הרבה אין קץ, ושאר חלילה דבריו ישקץ, עונש מר יהיה לו עוקץ.

וגם רז"ל מאוד על זה הזהירו, והטיבו כל אשר דברו, ועיניך קורא נעים ישורו. בספר פלא יועץ הבהיר, באות כ' כתיבה עיניך תזהיר, ותראה כמה על זה הזהיר. והרבה מאלה הדברים, בעונשים מרים, בכמה ספרים אצורים.

אמנם התשובה הנצחת, שאר בלבי צומחת, ואת כל ונוכחת. היא חסרון הכרת ערך הדברים, אשר היא תביא לידי רפיון אברים, לבלתי עשות האדם סדרים. לעבודתו ומלאכתו, להעמיד כח דבר על מתכונתו, ומשטרו ותכונתו. כי הרצון הוא צור חלמיש, חזק מאוד ואמיץ, וכל טרדה ותלאה אותו לא תמיש.

וחיי רצון תלויים, בהכרת ערך הדברים הרוחניים, או הגשמיים. ובהבטל הכרת ערכם מבני אדם, ישכב הרצון וירדם, וכל אשר יצא מתחת ידם. יהיה מקולקל, וגם מעוקל, בלתי מדה ובלי משקל.

והנה ! גם אני הגבר, הצעיר המחבר, כוס זה היה עלי עובר. כי בילדותי ובנערותי, ומה גם בגדולתי, והרבה כתבתי. על ניירות קטנות ומחוקות, ועל לוחות בספרים דבוקו. והרבה תשובות לא הנחתי העתקות. ואל עליון השוכן בציון, מאשפות הרים אביון. כי יום אחד עיני צפה, גליון מושלך באשפה וכאשר הניפותיהו תנופה.

והנה מעשה ידי הוא, אשר כתבתיו, על כתוב אחר אשר דרשתיהו, ולא הכרתיהו. כי נאכל חצי בשרו, וחשך משחור תארו, ונשבת מטהרו. ואז נפעמתי ואמרתי, אמנם אנוכי חטאתי, ועל פרי רעיוני ופועל ידי לא חסתי. להיות ידי חרוצות, לשמרו תוך מחיצות, עד אשר נתגולל בחוצות.

ואחר הוידוי על משובותי, גמרתי לגזול בכל יום מעתותי, להכניס לקיום ילדי עשתונותי. על ספר מכורך, להיות בו הכל נערך, ובמועד טוב מבורך. ראש חודש ניסן תער"ב רינתי, התחלתי לעבוד עבודתי, וכל הנשאר לפלטה לקיום הכנסתי, ועוד נזהרתי בכל מאודי, לבל אוציא מתחת ידי, שום דבר בלי להעתיקו עמדי.

ואף שהכל הכנסתי לחדר, בלי סדר, קיבלתי עוד בלי נדר. להאיר עוד אורם, לתקנם ולסדרם, על מכונם ומשטרם. ובעזרת אל בקודש נאדר, בחודש שנים עשר הוא חודש אדר, התרפ"ד הנהדר. מארץ מולדתי יצאתי, ולעיר תלמסאן באתי, לשרת בה בקודש נתקבלתי. ובמוצאי חג האביב, האהוב והחביב, אשר הניח לנו ה' מסביב.

התשוקה עלי גברה, לכבוד תבואתי בכברה, להעמיד כל מין למינו בקרן אורה. ואף אשר מיום ליום העבודה פרה ורבה, תורה חובה, ותורת נדבה, להשיב שאולי דבר תשובה מאהבה. לא רפתה רוחי מהישנות, להניחם שאננות, צפונות וטמונות. בלי סדרים, רק גזלתי מעתותי שיעורים, לעשות להם משטרים.

ועלה ברעיוני בעזר אל בקדשו, לסדרם כל דבר בזמנו אשר בראשו, על סדר החודשים מידי חודש בחודשו. ואלקי ישועתי, היה בעזרתי, ותקנתי וסידרתי. בדרך ישרה, הפליטה אשר בידי נשארה מחשון התרס,ח ליצירה. זולת איזה מחברות, אחרות, נזכרות. בהקדמת ספרי מים חיים, שם שמותם גלויים, והם כתקנן עשויים.

בכתיבה יפה, בצחות השפה, מנופים בנפה, אינם חסרים רק בהדפסה. אל רם ונישא, ימהר יחישה, למלא ידינו ברכה, בכל טוב ערוכה, להוציאם לאורה מחשכה. הם וחבריהם, ואשר נוסיף עוד עליהם, לשמוח ולשמח בהם, רעים אהובים, ישרים וטובים, אשר יהיו עליהם ערבים, אמן.

זאת החוברת, המפוארת, ונהדרת, היא מלאה כמה עניינים, מינים ממינים שונים, שבע מאות וחמישים ואחד נמנים, בא רעיוני סימנם נשא"ת חן בעיני, המקום בחסדו, יפתח לנו את ידו, ועד מזבח הדפוס להעמידו, הנה בשער האוצר למינים ניצבים, כאשר המה בכתובים, כוללים בת"ק מכתבים, ויען בתוכו אגורים טופסי המכתבים, אשר שלחי לידידים אהובים, רחוקים וקרובים, על כן קראתיו בשם " אוצר המכתבים ".

נא קורא נעים, רעיונך לא יהיו מביעים, כי אלה נטעים, לשם כבוד נטעתים, יצרתים, אף עשיתים, חלילה לך מחשוב זאת, ואות להבזות, ומים הזדונים כאלה עלי להזות, כי עלת העלות וסיבת הסיבות, חוקר כליות ולבבות, ויודע כל מחשבות, לפניו נגלו כל תעלומותי, שכל טרחותי ויגיעותי, בזה ובכיוצא בו רק במחשבה זכה וטהורה, לשם קדשו הגדול והנורא, וכל תערובת מחשבה זרה, בטלה כעפרא, ומה גם !

שכל הרואה בזה הזמן בעין חודרת, תהיה דעתו מבררת, כי גלה כבוד מכל בעל מחברת, רק תוספת שונאים, הקנאים הפראים, החושבים אפס בלעדם, המקום יצילנו מידם, ונפשנו אל תבוא בסודם, רק בסוד קדושים, אשר רק זכות ויושר רוחשים, ולאחיהם טוב תמיד דורשים, ולמען אלהי הצבאות, יעשה עמנו לטובה אות, ויקבץ נפוצותינו מארבע הפאות, תוככי ירושלים עיר תהלה, ונשמחה ונגילה, במהרה ובעגלא, אמן.

אודך אלהי המלך בכל לבבי, אשר עד הלום חסדך אותי הביא, לקחת חבל בתורתך בחלד הרץ כצבי, כן עוד אותי תהיה ותפרי ותרבי, בתורתך שחרי וערבי, ותאיר נרי ותיישר נתיבי, לחבר עוד ספרים הרבה בדעתי וניבי. ואחריתי בכל טוב תטיבי, ותזכני ליום הבשורה על ידי אליהו הנביא.

פי המדבר, אני הגבר, הצעיר המחבר, לחסדך תמיד סובר, החו"פ עוב"י תלמסאן, האל ירים ניסן, ויראם נפלאות כבחודש ניסן, ולעיר קדשו יכניסן, וישביעם ששונים והונים ואונים, ובנים ובני בנים, והיה זה בירח האיתנים, שנה טובה ומבורכת ומלא ברכת ה'.

קש וחשש, עבד אל דוק וחוג אשש.

יוסף משאש ס"ט.

סוף ההקדמה.

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהתלך.

יגיד

ויספר

סדר

פרידתנו

ממרוקו

שב

אל

שביתנו

חיינו

זכנו

קיימנו

אמן.

אהבת ארץ ישראל.

אני הגבר, מיום עמדי על דעתי, עמד לנגדי המאמר ת"ר, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, שכל הדר בארץ ישראל, דומה כמו שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה ( כתובות ק"י ע"ב ) והקושי בולט, דפירוש דומה, ואין הדבר כן, ואם כן הדר בחו"ל עדיף ? שהדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אבל האמת אין לו, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אבל האמת יש לו, ואם כן הוא עדיף? ומוכרים לומר שהתנאים בעלי המאמר, מיירי בצדיק ורשע. דהיינו, רשע גמור, או אפילו גוי שאין לו אלוה, הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, מאחר שבחר לדור בארץ החביבה לפני המקום ברוך הוא, שעיקר השראת השכינה בעולם, היא בארץ ישראל כמו שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה  ( דברים י"א, י"ב ). וממנה מתפשט האור לכל העולם כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו, כנר המונח אצל פנה וממנו יוצא אור לכל הבית, ואך צדיק הדר בחו"ל אף אשר באמת יש לו אלוה, דומה כמי שאין לו, מאחר שלא רצה לדור בארץ שבחר בה ה', הראת לדעת שרשע או גוי הדר בארץ ישראל עדיף מצדיק הדר בחוץ לארץ.

ועד פעם חת נרתעתי מאד, בהתבונני בפרשת שלח, בעונש המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה, אשר מתו במגפה לפני ה'. וראה זה פלא, ישראל כפרו בעיקר ועשו את העגל, ועמד משה בתפילה עליהם, וינחם ה' על הרעה, ובמרגלים לא הועילה תפלתו. שהמקום ב"ה, אוהב את הארץ יותר מכבודו כביכול, ובזה אנו רואים אף אהבת הדומם של הארץ למעלה כאהבת מבחר המדבר, שהם הנביאים. כמדש"ה בעניין ירבעם שאף שחטא והחטיא את ישראל בע"ז, לא בא עליו שום עונש, וכאשר הרים ידו על הנביא עדו, לאמר תפשוהו, ותיבש ידו.

ובזה מפורש מאמר רז"ל כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור בחיקן של צדיקים. לפי שאבני המקום ועפרו חביבין כצדיקים, ונקראים גם הם בשם צדיקים, וזה מש"ה, כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו. שכל מין אוהב את מינו, כמו עבדיך הצדיקים, כמו אבניה ועפרה. וכמ"ש, רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו, רבי חייא בר גמדא הוא מגנדר ( מתגולל ) בעפרה, שנאמר כי רצו עבדיך וכו'..וכן כתיב בישראל אבינו, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, מפני עוצם חבתן.

כל אלה הדברים, ועוד כהנה וכהנה כתובים ומאמרים, היו רצוא ושוב ברעיוני, ופעמים חבת הארץ עלתה בלבי כלבת אש, ועלה ברעיוני, לעזוב את ארץ מולדתי וכל טובה ולעלות אל הארץ\ ומה גם במוצאי כל חג שאומרים בלהב קדש, השיר הידוע לספרדים : " לשנה הבאה בירושלים ", אז השלהבת הייתה עולה בתקפה, וגלי מחשבות מתרוצצים בעורקי דמי. ומה גם ! ומה גם ! בהיותי מזומן לפעמים לקשר של איזה זוג או שותפים, לקשרם ולחייבם בקנין סודר ובקנס, בתנאים, נאים, שקיבלו עליהם לעלות אל הארץ, בהיותי סופר מומחה, הייתי מתקנא מאוד מהם, עד שהיו זולגות מעיני דמעות.

ומה גם עוד, בעת הייתה השיירה יוצאת מן העיר לנסוע אל הארץ, פלגי מים ירדו עיני, ואומר מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, על אדמת הקדש. פעם אחת, נמצא אתי בן דודי כמהר"ר יעקב משאש זצ"ל, בן אחי אבא הרב הגאון כמוהר"ר דוד זצ"ל וראה אותי בעצם תשוקתי, וינחמני תנחומות של הבל, וכן אמר, דבר זה מגע ה' ממשפחתנו הצעירה, כי גם אבותינו ואבות אבותינו, בערה בם תמיד אש הקדש לעלות אל הארץ. ומכרו כל רכושם, וארזו את הכל, חבילות חבילות, ויש מהם נזעו עד קרוב להגיע, וחזרו על עקב בשתם בידים ריקות ועוד הדברים בפיו הלך אל ביתו והשיג לפני ספר מלוקט מכמה עניינים כתב ידו של מר אביו הקדוש הנ"ל, זיע"א, ושם נאמר בזה הלשון :

אבינו הראשון הידוע לנו בשם כהר"ר זכרי בן משאש ז"ל, בשנת ה' תע"ג לבית עולמו 1713. עלה בדעתו לעלות לארץ הקודש כי באותו זמן היה מצב המרוק רע מאוד, מפני הפלשתים הברברים, יושבי האהלים, שנתגברו במלחמתם על יושבי הערים, ומשלו בהם ממשלת זדון. ואז כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר, לשכון כבוד בארצנו, ומר זקני הנ"ל, גם הוא כאחד מהם, מכר כל נכסיו, וסידר כל חפציו, והיה מוכן לעלות אחר חג הפסח. אך בריש ירחא דאייר נתלקחה מלחמה בין הערביים, אודות ריבה אחת בת שר גדול, שנמצאת שחוטה חוץ לחומת העיר, והביאה סימנים שנתעללו בה תחלה, ואחר החקירה נתפשו עושי רשעה, ועשה השר בהם נקמות באכזריות נוראה. וכאשר פצו קרוביהם ואוהביהם פה על זה, תפש גם אותם והרגם, ותלה אותם ברוחבה של העיר, קרוב למאתיים נפש אנשים ונשים וטף. ועל זה קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים.

אז מר זקני הנ"ל התיר את החבלים, וישב משמים עם כל בני העיר, עד שעלה למרום זקן ושבע ימים ושבע רוגז בשנת ה' ת"ק לב"ע. ובעת מותו בצוואתו, מוה תחלה, הגדול שבבניו מו"ז כהה"ר מזעוד ז"ל לקיים מצווה זו לעת מצוא, ובשנת ה' תק"ל לב"ע. התעורר לעלות והכין את הכל, ונסע עד עיר טנזיר, על חוף הים, חנסוע משם באניה, וישב שם שנה ומחצה, ולא יכול לנסוע, מפני שודדי הים אשר רבו באותו זמן, מפני מלחמות רבות בים וביבשה שהיו בין מלכי אדום. ואז חזר למקומו בנפש עגומה, ואחר שלש שנים בשנת ה' תקל"ג, בחודש תמוז, בא הרב השד"ר כמוהר"ר עמרם בן דיוואן זצ"ל, שליח כולל מעיה"ק חברון תובב"א ונתאכסן אצל מו"ז הקדוש, כמוהר"ר זכרי זלה"ה, בנו של מר זקני מסעוד הנזכר, שהוא היה בעל הבית קבוע לכל כולל הבא מארץ הקודש. ובבא רב עמרם חסידא, לא נמצא בביתו, כי נסע לעיר פאס בשביל עסקיו, ונתאכסן אצל בנו הנזכר. ובשבת שלך לך, דרש רב עמרם בבית הכנסת הגדולה של אדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל, דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות אל הארץ, והייתה התעוררות גדולה לזה, ונשמעו הדברים לשר העיר. ושל אחריו לבא לפניו עם הרבנים, ועם הנגיד כה"ר שלמה מאיימראן ז"ל, ופחדו מאד מאיזה עלילה, ושוחד בחיק כפה חמה עזה, ולא יצא החודש עד שנתעוררו מלחמות גדולות בין שבטי הפלשתים, אודות שר אחד גדול שנמצא הרוג הוא ושני עבדיו, בפרשת דרכים.

מתוך הקדמת המחבר עמוד 2 

דברי ימי דבדו

המתיישבים הראשונים בדבדו והסביבה התגוררו קרוב לוודי, בראש ההר המשקיף על בקעת דבדו. המערות הטבעיות הקבות הקיימות עד היום שימשו מגורים לאנשי המקום ומקלט בשמן מלחמה, ובימי שקט.

החיים במערות אפשרה לפקוח עין על המתרחש בעמק. עדות לחיים בתוך המערות מצאנו באחת המערות הנמצאת במורד ההר בין מעיין תאפרננת ושכונת אלקצבא, בפנים המערה חצוב באבן, פיל, מעשה ידי אדם, ומכאן השם " מערת הפיל ".

מלכי פאס במאה השלוש עשרה גילו עניין בחיזוקה של העיירה דבדו, וההיסטוריון איבן סעיד גארנאתי מזכיר בכתביו " מערבה לתלמסאן נמצאת אוג'דה וכן העיר דבדו.

גדול היסטוריוני צפון אפריקה איבן ח'אלדון מספר איך הוא עצמו מצא מקלט בדבדו " כמה מהאנשים שהצליחו להימלט מידי האורבים ומצאו מקלט בהר דבדו, והנותרים, ואני הייתי אחד מהם, ברחו ברגל, חפצינו נלקחו והלכנו אל מדבר קשה משם הצלחתי להשיג חבירי בדבדו "

HISTOIRES DES BERBERES, PAR IBN KHALDOUN

אבן ח'אלדון מזכיר שמו של השליט בדבדו : " בשנת 1964 – 1365 אבו חחמו פלש למרוקו גרם להרס בדבדו ובסביבתה ומשום כך שליט האזור מוחמד איבן זיגדאן המריני הקים עיר עצמאית.

בתקופה ההיא יזם שליט דבדו מעשה תוקפנות נגד תושבי העיר תאזה וגם עלה בידו להכניעם " מלך פאס הכיר בעצמאות דבדו והמחוז….שליטי דבדו תקפו העיר תאזא ושמו מצור עליה, מוחמד אש-שיך ניסה להרחיקם ונכשל. המלך מסר שני בנותיו לשני בניו של מושל דבדו, וכך הושג השקט באזור. זאת הייתה שעתה הגדולה של ממלכת דבדו. 

שליט מריני במאה החמש עשרה, מוחמד השלישי, ביצר היישוב דבדו, כי הוא בנה שכונה אלקצבא והמסגד הגדול. שכונת אלקצבא היא סימן דרך ושלב ביניים בין המגורים הטבעיים שראשי ההרים של האדם הקדמון, מגורים שהתקיימו, כן יש להניח עד לימי הביניים, ובין היישוב מעשה ידי אדם הנמצא בעמק, באזור הנהר, אשר ראשיתו מסוף המאה הארבע עשרה למניינם.

שרידו חומה מהתקופה המרינית קיימים עד היום בשכונת אלקצבא, כמו כן על השביל העולה מאזור קבר סידי יוסף בואכה " כאף למאה " – מערת מים – הנקראת כך משום שבפנים המערה ישנו מאגר מים תת קרקעי, ועד לשכונת אלקצבא, ראינו סימנים של כביש מרוצף להפליא באבנים גדולות ומסותתות, אנשי המקום קוראים לו " כביש רומאי.

מעיין תאפרננת בראש ההר, " נערת המים " כאף למא – תאף למא – באמצע ההר, עין סביליה לרגלי ההר במרכז העיירה, נהר בורוואד החוצה את העיירה. אלה הם נקודות המים של העיירה.

" כאף למא " היה מאז ומתמיד מוקד הטיול של בני הקהילה בעיקר בימי חול המועד פסח וסוכות. ידוע בעיירה המקרה של אדם שנכנס לבד אל תוך " כאף למא " וכאשר יצא איבד כושר וכוח הדיבור, מרז התנהלו הביקורים במערת המים אך ורק בקבוצות והיו נכנסים ויוצאים ובפיהם פזמון " אדון עולם אשר מלך ".

התפתחות היישוב בעמק, סמוך לנהר דבדו, קשור לבואם של אבותינו הראשונים לדבדו. מתי הגיעו ראשוני היהודים ? השליט מוחמד השלישי, ששלט באזור דבדו בין השנים 1485 – 1513, הוא שתרם תרומה גדולה להתפתחות דבדו, ביצר שכונת אלקצבא, הוא גם הזמין יהודים לבוא להתיישב במקום, זאת כתב ההיסטוריון הצרפתי ה. טיראס :

, השלטון השלישי של הכת מוחמד בנה קאסבה והמסגד הגדול והזמין זרים ובעיקר יהודים אנדלוסים ". יש להניח שהשליטי הזמין יהודים אנדלוסים לדבדו, יהודים אנדלוסים שנקלטו זה עשרות שנים בפאס ובתלסאן והסביבה, הוגלו כבר לתנאים החדשים באדמת צפון אפריקה. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה 

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים 

אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.

עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !.

נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.

תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.

המחבר. 

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו-דוד קורקוס

יהודי מארוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים, הן מבחינה פיסית הן מבחינה רוחנית. מארוקו היא ארץ של ניגודים: הרי האטלאס המושלגים, החולשים על מישורים פוריים להפליא, מזה, ומדבריות צחיחים, מזה.

יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה, ובין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו, שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העילית, עמדה מול כל הפיתויים וההשפלות של האיסלאם בארץ שלא נותר בה זכר לנצרות זה יותר מאלף שנה.

הכובשים הפונים, הרומאים והערבים, שבאו למארוקו וחרבם שלופה, נטמעו בקרב ילידי הארץ הברברים, שלמדו שיטות חקלאיות מן הללו, וקלטו את דתם של הללו, תוך התאמתה לאמונותיהם העתיקות. היהודים, לעומת זה, שהגיעו למארוקו לפני אלפיים שנה, נשארו כפי שהיו. לפני בוא האיסלאם אף עשו נפשות לאמונתם בקרב אחדים משבטי הילידים, ומותר להניח, שרבים מהם מעולם לא זנחו את דת משה.

בשלהי המאה הז׳ מצאו במארוקו מקלט יהודי ספרד, שנרדפו על־ידי הוויסיגוטים. כמה שנים לאחר־מכן נחרבה ממלכת הוויסיגוטים בידי הברברים המוסלמים, שהסתייעו באותם פליטי־החרב היהודים. בין היהודים ובין השליטים המוס­למים היו אפוא יחסים מצוינים. אולם בשלהי המאה הח׳ הופיע נסיך ערבי, השריף אידריס, שהכריז מלחמה על הלא־מוסלמים, ורבים מקרב הברברים־ הפאגאנים, הנוצרים והיהודים נפלו בחרב.

יורשו של אידריס, לעומת זה, אידריס הבי, בן לאישה ברברית, הושיב יהודים רבים בבירתו החדשה פאס — אל־נכון בשל התועלת שבהם, שכן שלטו, בין היתר, על הסחר הבינלאומי. עם זאת זכו היהודים גם באהדת התושבים, כפי שמעיד הסיפור על נינו של אידריס הבי, שניסה להיכנס לבית-מרחץ שבו היתה אותה שעה יפהפייה יהודייה, חנינה — וכל העיר התקוממה נגדו.

הרבה מאורעות אחרים — אולי מרגשים פחות, אך בעלי משמעות לא פחותה — מעידים, כי מעמדם של ה״דהימי״ (בני־חסות יהודים משלמי מס־גולגולת) לא היה כה רופף ובלתי־נסבל כפי שתואר תכופות מתוך חוסר־ידיעה או מתוך מגמתיות.

 בהיותם ״בחסות אללה ושליחו״ נהנו מביטחון מלא, הן באשר לגופם הן באשר לרכושם, ובהכרה בזכויותיהם הציבוריות והפרטיות כל עוד שילמו מס־גולגולת (״ג׳זיה״) וקיבלו את מרות המוסלמים. יש חוקרים הסבורים, כי ה״דהימי״ הם תושבי־קבע בארץ מוסלמית, אך האמת היא, כי מכוח ההגדרה עצמה הם אזרחים מדרגה שנייה, ללא זכויות פוליטיות: מאחר שאינם מאמינים, אינם יכולים להיות אלא כת בזויה.

 המחוקקים אמנם אישרו את זכותם להגנה מפני התקפה מבחוץ או מבפנים, אך עם זאת נקטו נגדם צעדים מפלים וחוקקו חוקים שהעיקו מאיד על האוכלוסייה היהודית בעת משבר דתי או פוליטי. ראוי לציין, כי בשוך המשבר תכופות המשיך האספסוף המוסלמי להציק להמוני היהודים, אלא שבארץ אוטוקראטית כמארוקו הייתה לכל עיר, לכל קבוצה ולכל קהילה יהודית הנהגה, בין ישירה בין עקיפה — לפחות עד 1912 — של עילית יהודית משכילה ובעלת השפעה, שהייתה קשורה לשליט והתערבה בשעת הצורך לטובת המוני היהודים.

במרוצת הזמן נקשרו קשרי־ידידות אמיצים בין בני שתי הדתות. יתירה מזו: תכופות בחרו השליטים לעצמם יועצים, רופאים, לבלרים-תורגמנים, דיפלומאטים ובנקאים מקרב היהודים, הן בשל נטייתם לקידמה הן בשל כישוריהם. אנשים אלה היו פתוחים לרעיונות שבאו מן החוץ, בייחוד למן המאה הט״ז, כאשר היתה תרבותה של אירופה המערבית במלוא התפתחותה.

בהיותם בקשר מתמיד עם אירופה, מזה, ועם אזוריה המרוחקים של מארוקו, מזה, פיתחו הסוחרים היהודים הגדולים פעילות כלכלית ענפה, שהביאה ברכה למארוקו כולה. מאחר שהמכסים ששילמו לאוצר היו ממקורות־ההכנסה העיקריים של המדינה, נהגו השלטונות לשחרר סוחרים אלה ומשפחותיהם מתשלום יתר המסים, לרבות ה״דהימי״. עם זאת נהגו רבים מהם לשלם את היטליהם של אחיהם העניים.

מחוג זה יצאו מרבית המנהיגים הרוחניים, שנשאו בתפקיד הקשה לקיים את חוקי התורה בקרב הקהילות, ובזכות כתביהם והדוגמה האישית שנתנו שמרו את הדת בכל טהרתה. מלומדים בכל התחומים (קבלה, חוק ולשון), פייטנים, ולעתים פילוסופים — רבים מהם היו אילי הון או ספנות, ולעתים גם דיפלומאטים. בני משפחות אבן־עטאר, דה־אבילה, קורקוס, דלמאר, מיימרן, רוטי, סונבאל, טולדנו ורבים אחרים — כל אלה הביאו כבוד ליהדות מארוקו. הם נשארו נאמנים ליהדות, אף־על־פי שבשאר התחומים התבוללו לחלוטין.

דו־קיום זה של מוסלמים ויהודים במארוקו בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כך, למשל, השלימו זה את זה עיסוקיהם של בעלי־המלאכה היהודים והמוסלמים, ופועלים מוסלמים עבדו במפעלים יהודיים, כשם שפועלים ופקידים יהודים הועסקו במוסדות מוסלמיים.

אפשר היה למצוא משרתים מוסלמים בבתים יהודיים, או תופרות, רוקמות ואפילו מיניקות יהודיות בבתים מוסלמיים. בחבל־ ארץ הברברים היה היהודי חלק בלתי־נפרד מן השבט שבקרבו חי, עד כי שבט היה יוצא למלחמה, לעתים עקובה־מדם, נגד שבט יריב משום ששדד יהודי בדרך, או הרג יהודי כדי לגנוב את רכושו.

מעשי־טבח ביהודים היו דבר יוצא דופן במארוקו. מכל־מקום, מעשים מעין אלה מעולם לא פגעו ביהודים בלבד ולא נהפכו לשואה כללית, פרט לשלושה או ארבעה מקרים במשך אלף ושלוש מאות שנות היסטוריה יהודית־מוסלמית. עם זאת קרה לעתים, כי יהודי עיר אחת נרדפו, בעוד שיהודי עיר קרובה נהנו משלווה גמורה. 

הלכנו שנינו מרחק של כ – 15קילומטר דרך הרים וגבעות, עברנו ברגל דרכים לא דרכים עקלקלות ומפותלות אשר רק בהמות יכולות לעבור בהן. הגעתי לכפר בעיצומו שלחג שמחת תורה. אנשי הכפר קיבלו אותי בהתלהבות ובשמחה רבה בניגוד לחששותיו של אלקיים.

על אף עייפותי הרבה התחלתי בעבודתי  לרשום מועמדים לעלייה. רשמתי בינתיים חמש עשרה משפחות כי אחדים מתושבי הכפר היו בשדה לרעות את צאנם ובקרם. שמחנו ביחד בשמחת החג. אכלנו ושתינו כהלכה ושוחחנו על דא ועל הא, כלומר כל ענייני החג וענייני העלייה.

לא יכולתי שלא להתרשם עמוקות מגברים חסונים אלה, מחייהם הקשורים לטבע ולאדמה, מתום לבם ומיהדותם. על כל ההתפעלות וההתרשמות הזאת ניקרה במוחי השאלה המסתורית : איך הגיעו לכאן יהודים אלה ?.

שאלתי הראשונה אליהם הייתה אם ידוע להם על כפרים אחרים. מה התפלאתי לקבל בו במקום, לא פחות ולא יותר, רשימה של עשרים ושישה כפרים של יהודים עובדי אדמה כמוהם. כמו כן ציינו לי בערך את מספר המשפחות והנפשות שיש בכל כפר.

הכפר הקרוב ביותר נמצא במרחק של כעשרים קילומטר. ביקשתי מהם שימצאו דרך להודיע לאנשי הכפר על דבר בואי לשם למחרת. שלחו מיד רץ. הרץ חזר בשעות הלילה לאחר שמילא את שליחותו בנאמנות.

למחרת על אף החג – יום טוב שני של גלויות – העידו לרשותי שתי פרדות ומלווים, והתחלתי בדרכי לכפר " איסיריס "

הגעתי לכפר ופניתי לבית הכנסת בהדרכת מלווי, כי יום חג הוא וידעתי שכל היהודים יימצאו בבית הכנסת. מצאתי אותם באמצע " מוסף ". בראותם אותי יצאו כולם מבית הכנסת עטופים בטליותיהם, וקיבלו את פני בשמחה ובהתלהבות.

בית הכנסת היה כעין " חושה " – כך נקראים בארץ בתי מגורים הקדומים של הפלחים , אשר לא ראתי כדוגמתה אפילו אצל שכנינו הערבים בישראל. לא היה בו ארון קודש, ספרי התורה עמדו באחת הפינות, פני המתפללים תוהים ובוהים למראה אורח משונה זה המשרך דרכו בין הרים וגבעות, בדרכים לא דרכים, בכדי להגיע אליהם, ודווקא ביום חג. ולא סתם אורח אלא אורח מירושלים.

אין כל ספק בלבי שבאותם רגעים של תהיה והשתוממות אחזה בהם איזו תחושה משיחית מסטית.

המלאכה מרובה והזמן קצר.

הזדרזתי במלאכתי בגלל החשש שאם לא אעשה זאת עלול הביקור בכפרים אחרים להידחות עד לאביב הבא, כי בחלק מהרי האטלס כבר ירד השלג הראשון. והרי נותרו עוד כפרים אשר נמצאים בהם יהודים בכלל ועובדי אדמה בפרט. וכפרים אלה רובם ככולם שוכנים באזור השלג.

ככל שסיירתי בכפרים אלה והכרתי מקרוב את יהודיהם השתכנעתי יותר ויותר כי יהודים אלה מהווים החומר האנושי הטוב והמתאים ביותר להתיישבות במושבי עולים. יתרונות רבים מצאתי בהם, קודם כל הם יודעים את המלאכה ומעברם לעבודת אדמה בארץ לא יהיה כרוך בקשיים לא גופניים ולא נפשיים, הם מסתפקים במועט, דבר שיקל עליהם את הבעיות הכלכליות הראשוניות בארץ.

אפשר לישבם בהר, בנגב ובכל מקום בארץ, אמנם יהיו אתם קשיים מסוג אחר " ללמדם כיצד להשתמש באביזרים השונים הממלאים את חיינו המודרניים.

כפרי האטלס.

כל זמן שהותי בכפרים אלה לא הרפתה ממני השאלה : מתי ואיך הגיעו יהודים אלה למקומות כה מרוחקים, להרים שגובהם הממוצע3670 מטרמעל פני הים ?

ככל שניסיתי לקבוע תאריך יסודו של כפר זה או אחר לא הצלחתי. היהודים עצמם אינם יודעים לענות על שאלה זו. הם רק יודעים שאבות אבותיהם היו כאן מקדמת דנא, וכל אחד מהם זוכר את שושלת היוחסין של משפחתו לפחות עד לאבי הסבא.

ידוע גם שבזמן שהערבים כבשו את אזור החוף של צפון אפריקה בשנים 708 – 711, נמצאו אז יהודים רבים באזורי האטלס שלחמו לצד הברברים נגד הערבים תחת פיקודה של דהיא אל-כהינא, ברברית שהתייהדה.

ברור רק כי לפני עשרות בשנים, כשעוד לא היו אמצעי תקשורת עם כפרים מרוחקים אלה, וכלי רכב ממונעים טרם הגיעו לסביבה, היו כפרים אלה מנותקים מן הקיבוצים היהודיים הגדולים כמו מראכש, פאס, מכנאס, וכדומה, ובכדי לנסוע לאחת מערים אלה הייתה הנסיעה – ברכיבה על בהמות – נמשכת כשבוע ימים, והדבר היה גם בחזקת סכנת נפשות מחמת שודדי הדרכים.

עובדה זו גרמה כנראה לנישואים פנימיים אזוריים שהביאו לגידול המשפחות, קרי החמולות, אשר פילגו את האזור לכפרים ולקבוצות משפחתיות.

היהודים בכפרי האטלס מרוכזים באזורים כמו אזור תל – וואד, איית בולי וכדומה. אזור כזה מנה מארבעה עד שישה כפרים. היהודים שחיו באטלס הגבוה הצפוני היו ברובם עובדי אדמה ממש. ואלה שחיו במורדות האטלס הדרומי ולרגליו חלקם היו עובדי אדמה וחלקם עסקו במלאכות יד לצורכי שכניהם הערבים. 

החיים בכפר.

המגורים

הכפר כולו בנוי חצרות חצרות, כשחצר אחת נוגעת בחברתה ודבוקה אליה. בחצר שגודלה עשרה על עשרה מטרים מרובעים יש ארבעה בתי מגורים. בית מגורים פירושו חדר אחד גדול שבו מתרכזת כל המשפחה שמספר הנפשות הממוצע שבה משמונה עד עשר.

הב נין עצמו אם אפשר לכנותו כך, אינו אלא חושה. הפתח צר ונמוך עד מטר אחד וקצת למעלה מזה. כמובן שכדי להכנס פנימה צריך להתכופף, גם תקרת החדר נמוכה וקשה לעמוד בפנים בקומה זקופה, הראש מגיע לתקרה וכאילו היא מונחת עליו. מעטים מאוד הכלים או הרהיטים לשימוש הדיירים.

החדר ריק מכל ריהוט ראוי לשמו, ואין צורך בכך כי הכל נעשה בישיבה על הרצפה. הכל פירושו אכילה, שתיה ושינה. ולכן בכל החדרים הרצפה מוצעת במרבדים. מרבד גדול ויקר או שטיח קטן וזול. סמוך לקיר עומדת כמעין ספה שגובהה כ –10 ס"מהמשמשת במקום מיטה.

היא נועדה גם להכיל את כלי השינה, וגם כמקום ישיבה בשעת קריאה ועיון או סתם שיחת חולין עם אורחים ושכנים. באחת מפינות החדר עומד מין דרגש בצורת שולחן בעל שלוש רגליים בגובה של 30 ס"מוהמשמש בעיקר לשתיית תה.

בחצר ליד כל פתח, עומד מיכל מים. ברוב המקרים עשוי חרס, אך יש גם מפח ואפילו מעור. הדבר הבולט היותר בחצר הוא התנור שבו משתמשים כל הדיירים לבישול ולאפיה. 

הלבוש.

הגברים לובשים מכנסיים קצרים בצורת תחתונים וכותונת לבשרם, שמחליפים אותה או מחדשים אותה, כמה פעמים בשנה. הבגד העליון היא הגלינה ( ג'לבייה בלשון המקום ) העשויה צמר, והיא מכסה את כל הגוף. את הגלימה לובשים גם בקיץ וגם בחורף. בחורף כדי להתחמם, ובקיץ לקיים מה שנאמר : " הבלה מפיק הבלה " – חום מפיק חום. רובם לבשו הגלימה גם ביום וגם בלילה כי לרוב נוהגים לישון בלבושם כנגד הקור.

לראשם חובשים כובע שחור כעין כיפה ( גם הג'לביה שחורה להבדילם מהערבים שלובשים אותה לבנה. ). לשאלתי מדוע היהודים לובשים כולם שחור ענו שלפני הרבה שנים גזר אחד הסולטאנים על היהודים ללבוש שחור כי " אפילו השד אוהב צבע זה ".

גם לבושם שלך הנשים דל ופשוט. בהרבה מקומות מצאתי נשים לבושות ג'לבייה גם הן, אך צורתה היא יותר עדינה ויותר נשית מזו של הגברים. את ראשן כיסו במטפחת ומעליה צעיף שחור שכיסה את הקדקוד ואת המצח. כיסוי המצח מטעמי צניעות. ככל שהאשה מכסה יותר את המצח היא נראית צנועה יותר. והיו גם שהורידו את הצעיף עד לגובה העיניים.

גם הילדים לובשים ג'לבייה והיא הלבוש העיקרי שעל גופם. בגיל צעיר הם מסתפקים בה בלבד, ילדים כילדות. מעת שהם גדלים ומשרתים את עצמם בצרכיהם הגופניים מתחילים גם הם ללבוש כעין תחתונים מתחת לגלימה.