ארכיון חודשי: יולי 2012


על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל. תש"מ

על הדפוס העברי במגרב – מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך שני – אברהם הטל. תש"מ

אולם התפתחותם של שני בתי הדפוס אלה הייתה מוגבלת למדי והם הסתפקו אך ורק בחיבורים בעלי היקף מצומצם. מאוחר יותר הוקמו בתוניס בתי דפוס נוספים – פרחי, ואריוס, בראמי, כאסטרו ועוד -, אולם גם פעילותם של אלה הייתה צנועה למדי.

הרב דוד עידאן, שעסק בג'רבה במסחר בבדים ובסחורות מן המושבות, החליט זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה לייבא לאי מכבש דפוס ואותיות דפוס עבריות. מבתי דפוסו יצא בשנת תרע"ב הבספר העברי הראשון שנדפס בג'רבה, ושמו " מעיל יעקב ", פירושים לתלמוד, לרב יצחק הכהן מג'רבה.

לעידאן, שקרא לבית דפוסו " הדפוס הציוני ", לא היה כל נסיון במלאכת הדפוס. משום כך הוא הזמין פועל בשם יוסף בן נתנאל הלוי מדמשק, שעבר לתוניס, והיה למעשה למדפיס והמעמד היחידי בבית המלאכה של עידאן. אולם יהודי ג'רבה דבקו באמונה חזקה, שלפיה כל צאצא משבט לוי לא יימלט מן הקללה שקילל עזרא הנביא את יהודי ג'רבה, דהיינו שבן לוי לא יוותר בחיים לאחר שישב שנה שלמה באי.

עידאן חשב לעקוף גורל זה על ידי כך ששלח מדי שנה את הפועל הלוי לארץ מולדתו לחופשה בת חודש, שלאחריה היה שב ומעסיק אותו. ואמנם הוא נהג כל במשך שנים מספר, כפי הנראה. לאחר שלימד את עידאן ואת עוזריו את מלאכת הדפוס ולאחר שהכשיר פועלים המסוגלים להמשיך במלאכה, עזב יוסף בן נתנאל הלוי את ג'רבה לבלי שוב.

בשנת תרפ"ה ניתן למצוא את בן נתנאל כמדפיס ראשי בבתי דפוס רבים בירושלים. עידאן מצטרף לשותפות עם אחרים, ושלושה או ארבעה בתי דפוס מתחילים לפעול באי, כאשר הצעותיהם במחירים עומדת מעל לכל תחרות.

מבתי דפוס של ג'רבה יצאו כ – 700 ספרים בקירוב, שנתחברו לא רק בידי רבנים מקומיים אלא גם בידי רבנים מאלג'יריה וממרוקו. כיום, נותרה ג'רבה המעוז האחרון של הדפוס העברי בצפון אפריקה. כל בתי הדפוס האחרים פסקו מפעילותם, ואילו בג'רבה מוסיפים להדפיס מדי שנה חיבור אחד או שניים בתחום הספרות הרבנית, וכן ספרי קודש אחדים.

בתוניס העמיד צמח הלוי את בית דפוסו למכירה. מכ'לוף נג'אר מסוסה רכש אותו ובשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו האשון העברי הראשון. מכ'לוף נג'אר, סופר, מדפיס ומוכר ספרים נולד בעיר מוקנין אשר בצוניסיה בשנת תרמ"ח. בשנת תרע"ז הוא פותח בית דפוס גדול בעיר סוסה ומחזיקו עד שנת תשכ"ב בקירוב, נג'אר נפטר בסוסה בנשת תשכ"ב. הדפיס גם את הספר " טעם דעת ", על טעמי המקרא לרבי אליהו ג'אנם. ספר זה נשלם בשנת תרע"ח.

חוברת דקה בת שמונים עמודים שכללה שירים ציוניים מאת המשורר אליהו ג'נאם מסוסה. שם החוברת " שיר ציון " והיא כללה שלושה שירים מנוגנים, הראשון מביניהם על פי נעימת " התקוה ", והשני על פי נעימת " המרסלייז ". נג'אר הרחיב בכוחות עצמו את בית הדפוס שלו שגדל בצורה ניכרת. הוא יסד שבועון בשפה ערבית יהודית " אלנג'מה " – הכוכב , שהופיע במשך ארבעים שנה, והפיץ מספר גדול של חיבורים בערבית יהודית, שאותם ערך והדפיס בבית המלאכה שלו. בעקבות המאורעות בביזרתה בשנת תשכ"א, פסק בית הדפוס של נג'אר מפעילותו.

בתחילת המאה היה למכ'לוף עתאלי בית דפוס בעין אלביצ'א אשר באלג'יריה, וכנרה לא הודפס בו שום ספר עברי. בשנת תרע"ב העביר עתאלי את בית הדפוס לקונסטונטין. עתאלי נפטר בשנת תרצ"ח. ועד שנות החמישים לערך הוציא לאור דפוס מספר רב של ספרים וחוברות, וכן את עיקר יצירותיו של הרב יוסף ג'נאסייא מקונסטוטין, שנכתבו בערבית יהודית.

אולם מרבית הספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של עתאלי לא נשאו תאריך. אחדים אף הודפסו בתוניס או בג'רבה, ורק עמוד השער והמבוא הודפו בקונסטוטין. לפיכך נבצר מאתנו לקבוע את תאריך הופעתו של הספר העברי הראשון בקונסטונטין.

גם המידע שמספקים לנו ביבליוגרפים לא סייע בידינו, שהרי לקביעותיהם נתגלו לעתים קרובות כבלתי מדוייקות. במשך כשלושים שנה הוציא לאור צמח צרפתי, בבית דפוסו של מכ'לוף עתאלי לוח שנה בערבית יהודית ובצרפתית. שם הלוח : " שם יוסף " וההכנסות ממכירתו היו קודש לעניים. יש לראות בלוח זה את אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו בקונסטונטין, אם לא הראשון ממש.

בקזבלנקה הצטרפו משה בן שמעון עמאר ואדם בשם אלבאז לשותפות, כדי להקים בעיר זו את בית הדפוס העברי הראשון במרוקו הקולוניאלית. ספרם הראשון הופיע בשנת תרע"ט. הייתה זו חוברת של האגודה הפילונטרופית " מגן דוד ", שנוסדה בקזבלנקה על ידי יעקב בן מכ'לוף לכ'רייף בשנת תרע"ז.

חוברת זו, אשר כללה את טעמי הדת בעברית וביהודית ערבית מרוקאית, נקראה בשם " חמד בחורים ". בשנת תרפ"ט פתח מסעוד בן מרדכי אדהאן בית דפוס נוסף בקזבלנקה והוציא לאור את " תועפות ראם ", שו"ת לרב לרפאל אלנקאווה.

באותה שנה פתחו האחים אלבאז בית דפוס משלהם בעיר זו וספרם הראשון שיצא לאור היה " ויאמר שמואל ", פירושים על התלמוד, לרב שמואל אלבאז.

בית דפוס רביעי נפתח בקזבלנקה על ידי יהודה רזון מאיזמיר, שהוציא לאור שנית בשנת תרצ"א את " תהילה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו, קובץ שירים שהופיע באמסטרדם בשנת תקפ"ז.

בית דפוס חמישי נפתח בעיר זו בשנת תשי"א, על ידי שמעון אדהאן ומרדכי חיות. הספר הראשון שיצא לאור מבית דפוס זה היה " ויזרע יצחק ", פירושים לתורה, לרבי יצחק בן משה סויסה. הספרים שהודפסו בקזבלנקה היו, בדרך כלל, מטופחים יותר, והמדפיסים התרכזו אך ורק בהוצאתן לאור של יצירות רבנים מקומיים.

במראכש פותח אפרים אלכסלסי בשנת תרפ"א בית דפוס עברי, ולבקשת חיים עטר וידידיו הוא מוציא לאור מבית מלאכתו את " שיר ידידות " , קובץ שירים. ספר זה יצא בצורת חוברת בהמשכים.

סאלי וחכמיה

המללאח

השכונה היהודית כסאלי

רבי רפאל בר עליזה אלנקוה

״אני זוכר שהיה לנו אחד – שמעיה סגי גהור. הוא קרא תהילים בעל פה בקול נעים והיה מתקן את הטועים בניקוד או בטעמים. אגו היינו מדקדקים מאד בטעמים״.

(תיאור מרגש של מו״ר אבי רבי חיים מסעוד אלגקאוה זצ"ל, דור שישי בסאלי ודור ראשון בירושלים).

המלאח, זהו כינויו של הרובע היהודי בכל ערי מרוקו. המלאח הראשון הוקם בפז לפני כ – 700 שנה.יש אומרים ששם זה ניתן לרובע, משום שהערבים יישבו את היהודים במקום פחות ערך, ביצת מלח, ״ארץ מליחה״. יתכן שדווקא היהודים נתנו שם זה מלאח בערבית יהודית פירושו טוב, מעין מלח הארץ המקיימה' ומעמידה.

בסאלי נודעו שני מקומות ישוב יהודי,

המלאח הישן – בו התגורר רבי חיים בן עטר הקדמון ושאר חכמי דורו.

המלאח החדש ־ שהוקם לפני כמאתיים שנה בתוך חומות העיר בצד הדרום מזרחי, ״במקום הנמל המרינידי העתיק והמחסנים הימיים של שודדי הים״.

אז מנתה הקהילה היהודית כ – 1500 נפש.

לפי עדותו של החוקר חנניה דהאן ז"ל, יליד מאלי, היה מלאח קדום יותר ״בטאניה״ (ליד סוק לכמיס, שם מצויים שרידי קברים). ליד בית העלמין הישן, ישנו מקום הנקרא גבעת ווטאנא. ישנם שם שרידים ארכיאולוגים, יש הטוענים שאלה הם שרידי בתי הכנסת הקדמונים.

לעיר סאלי קראו היהודים בלשון סלה שמשמעה לעולם ועד כדברי דוד המלך עליו השלום " לה׳ הישועה על עמךברכתך סלה " (תהילים ג', ט.  

ידוע שבשפה הערבית הברות פתוחות רבות הופכות לשוואיות וכך סלה נקראה סלה ובסיומת הארמית וגם המוגרבית סלא שמשמעה תפילה, משכן, בית כנסת ולפי התנא רבי מאיר בעל הנם – ״שמא גרים״ – לשם של אדם, של מקום, יש השלכות עתידיות רבות המשפיעות עליו וכן ידוע הדבר בכלל הפסיכולוגי – " נבואה המגשימה את עצמה ".

כך היתה העיר סאלי, עיר קודש של השראת שכינה. עיר שהיו בה תלמידי חכמים רבים, והמפורסם שבהם אור החיים הקדוש, אשר בפירושו לפרשת בלק בפסוק ״ מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ כתב – שתי כתות יש בישראל. האחת כנגד ״אוהליך יעקב״ – יהודים הקובעים עיתים לתורה, אך לא באים אליה בכל עת.

 הכת השנייה ־ ״משכנותיך ישראל״ ־ כת הקבועה כמשכן, כת יתד התקועה, הלומדים תורה בכל עת. ניתן לומר כי העיר סאלי הייתה עיר של כת יתד התקועה ומה שמח ליבי בראותי ״פירוש הזוהר הקדוש לפסוק ״לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה״:

אומר רשב״י על פסוק זה, שבכל מקום גלותם של ישראל, השכינה גלתה עימהם ואימתי באה ישועת ה׳ להוציאם מן הגלות, כאשר ישראל שרויים במדרגה של ״על עמך ברכתך סלה״ כלומר, כאשר הקב״ה משגיח בברכות של ישראל, להוציאם מן הגלות (הזוה״ק ויקרא צ:).

רמז לשני המאורות הגדולים המפורסמים בסאלי – אור החיים הקדוש ורבי רפאל אלנקאוה ניתן למצוא בסידור התפילה: ״ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה״, ״אור״ ־ זהו אור החיים הקדוש, ״יפארוך״ ־ רומז לרבי רפאל, ״סלה״ רומז לעיר סאלי. בתחילת השלטון הצרפתי, לפני כמאה שנה היו במלאח של סאלי כמאתיים בתים, כעשרים חנויות ושתי טחנות קמח.

המלאח היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי כנסת וישיבות וממנה נסתעפו תשע סמטאות. את המלאח תחמו שני שערים:

באב למלאח – שער המלאח.

אע למלאח – (השער הפנימי של המלאח).

בגלל המבנה שלה היה שגור בפי יהודי מרוקו פתגם בערבית ובתרגומו:

" זאת סאלי, אלו חנויותיה ".

בני הקהילה חשו מאוחדים באמונתם ובאורח חייהם וכעדות זקן מאותה תקופה:

"אנו היהודים חתרנו לדבר אחד בלכה לקייס את מעוות ה' ותורתו, אנו קיימנו בקפידה את המצוות״

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

לא ברור עד כמה נמצאו קוראים לספרו של מינייה ולחיבורים אחרים מסוגו, שכן בדרך כלל לא הצטיינו המתיישבים בקריאה. לעומת זאת, היו זוללים גדולים של עיתונים, ובאלג'יריה של סוף המאה הי"ט הם היו האמצעי היעיל ביותר להפצתם של רעיונות אנטישמיים.

ביטאונו של דרומון, " לה ליבר פרול –La Libre Parole, נחטף מרציפי נמל אלג'יר עוד לפני שהגיע לקיוסקים ; אך בכל ערי אלג'יריה צצו יומנים ושבועונים שהשיסוי ביהודים היה לחם חוקם.

מבין עיתונים אלה נזכיר את שמותיהם של שני הביטאונים " לאנטיזוייף " – L'antijuif ו " לה ראדיקאל " Le Radical באלג'יר " לה רפובליקיין – Le Republicain בקונסטונטין ; לה פטי אפריקיין – Le Petit Africain , " לאווניר דואוראן " L'avenir d'Oran באוראן – שהופצו יחד בעשרות אלפי עותקים יומיים.

צירוף גורמים אלה השפיע במישרין על החיים הפוליטיים של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הי"ט, והשתלב עד מהרה באווירה המשולהבת שנוצרה בעקבות ההדים הראשונים של פרשת דרייפוס.

בכל רחבי אלג'יריה קמו אגודות או ליגות אנטי יהודיות ligues antijuives , שחבריהן נימנו עם כל הזרמים הפוליטיים, לרבות הסוציאליסטים והבונים החופשיים. חוגים אלה שנימנו בצרפת של אותם ימים עם המנגדים לאנטישמיות, לא התביישו לשתף כאן פעולה עם היסודות הימניים הקיצוניים והקלריקליים ביותר. קלריקלי – של הכהונה, של הפקידות הדתית, רבני, לבלרי; תומך בהשתלטות הדת, מחזק את מוסדות הדת מילון אבן שושן.

הדבר מעיד לא רק על העוצמה של האנטישמיות באלג'יריה שהעבירה אנשים על דעתם, אלא גם על אופיים של הפוליטיקאים שם שלא הצטיינו תמיד בעקביות רעיונית ראויה לשמה.

בתוך כך הצליחו האנטישמים לכבוש באמצע שנות התשעים את רוב הרשויות המקומיות. את ניצחונם הגדול הראשון הם רשמו בקונסטנטין, לאחר שרשימתו של אמיל מורינו, " המפלגה הצרפתית " איחדה את כל הגופים האנטי יהודיים שפעלו במחוז וניצחה בבחירות הכלליות והמקומיות בשת 1896.

מורינו, שהי בונה חופשי ועורך העיתון " לה רפובליקיין ", נבחר לנציג המחוז לפרלמנא. כמה מראשי תנועתו נבחרו אף הם לכהונות לא פחות חשובות, כמו ראשות עיריית קונסטנטים. מיד לאחר היבחרם הם נקטו מספר צעדים אנטי יהודיים, כמו פיטוריהם של עובדי עירייה יהודים, הוצאת הנזקקים היהודים מרשימות מקבלי הסעד, סילוק החולים ממחלקות האשפוז העירוניות וכיוצא באלה.

הניצחון בקוסטנטין היה אות עידוד לאנטישמים ברחבי אלג'יריה, ואכן בזו אחר זו נפלו לידיהם רוב העיריות החשובות, ביניהן אוראן, 1897, ואלג'יר 1897, נוסף על ארבעה מתוך שישה מושבים בפרלמנט.

מי שנבחר לייצג את מחוז אלג'יר באסיפה הלאומית היה לא אחר מאשר אדואר דרומון, שזכה לניצחון סוחף עוד בסיבוב הראשון של הבחירות ; הוא קיבל יותר מ-11.000 קולות, בהותירו אחריו את שאר מתחריו בהפרש של 9.000 קולות. 

בד בבד הציף את אלג'יריה גל גואה של מהומות נגד היהודים. הפרעות החלו המארס 1897 בעיר מוסתגנאס שבמחוז אוראן, בעקבות קטטה שבה מעורב היה שוטר יהודי. עשרות בתים וחנויות של יהודים נשדדו, נפרץ בית הכנסת וחוללו כל ספרי התורה שבו.

ממוסתגנאס התפשטו הפרעות לערי המחוז האחרות, לרבות אוראן – 20-22 במאי, שבהן לקחו חלק פעיל התושבים הספרדים והמוסלמים של העיר. רק לאחר שהיה חשש שהמוסלמים ירחיבו את התנכלויותיהם לרבעים האירופים עצמם, הפסיקם המושל.

באלג'יר החלו המהומות נגד היהודים בינואר 1898, לאחר פיזורה של הפגנת סטודנטים נגד אלפרד דרייפוס ואמיל זולה, בראשותו של עיתונאי ממוצא איטלקי, מקס רג'יס, שבחודשים הבאים היה למנהיגם הכריזמטי של האנטישמים המקומיים ואף נבחר לראשות עיריית אלג'יר.

התסיסה נגד היהודים הגיעה למימדים מדהימים ; בשעה שסוחרים ממולחים הפיצו בין לקוחותיהם אניזט – עראק מקומי – " אנטי יהודי ", סיגריות " אנטי יהודיות " או כובעים " אנטי יהודיים, פתחה העיתונות המקומית במסע הטרדה והפחדה נגד כל מי שהיו לו קשרים עם יהודים.

מדי יום פורסמו אזהרות שנקבו בשמותיהם וכתובותיהם של מעסיקים אירו7פים שהמשיכו להעסיק פועלים יהודים, של מועדונים ובתי קפה שקיבלו לקוחות יהודים ואף עוזרות בית לא יהודיות שהמשיכו לשרת בבתים של יהודים.

בצד פעולות אלה ואחרות – כגון תהלוכות לפידים ותערוכות – גיבשו רג'יס ואנשיו את המצע הרעיוני של תנועתם : הם תיארו את המאבק נגד היהודים בתור מאבק " לאומי חברתי " במהותו, והוא נועד להכשיר את הקרקע לקראת המהפכה שתטהר את אלג'יריה ואת צרפת ממשגי העבר להביא לייסודו של סדר חברתי צודק יותר כלפי הפרולטריון והמעמד הבינוני. 

עם כינון סדר חדש זה יצא צו גירוש נגד כל היהודים, אך לא לפני שבית הדין ציבורי יחקור את דרכי התעשרותם של אנשי ההון היהודים. אלה מהם שיימנצאו אשמים בניצול העם יועמדו לפני כיתת יורים. הנותרים יובאו בכוח לארץ ישראל," שם יוכלו לחדש את רצונם בכך את ממלכת ציון "

אולם לרג'יס ולאנשיו היו ספיקות בדבר יכולת החידוש של צרפת ה "מנוונת ". לכן חייבת המהפכה האנטי יהודית, כך סברו, לצאת מאלג'יריה משום שבעורקי תושביה " זורם דם חם יותר " מזה של " הצרפתים של צרפת ".

ברקע אמירה אידיאולוגית זו, שהצביעה על ההבדלים בין צרפת לאלג'יריה הסתתרה למעשה השאיפה להינתק מצרפת ולהקים במושבה מדינה עצמאית דוגמת קובה, שבשנים אלה קיבלה את עצמאותה מספרד.

רעיון הניתוק מארץ האֵם לא היה חדש, שכם מאז ראשית שנות השבעים של המאה הי"ט דגלו בו כמה פוליטיקאים מקומיים ; אך דומה שאיום זה מעולם לא בא לידי ביטוי כה מפורש כמו בעטיה של התנועה האנטישמית.

הוא קיבל משנה תוקף בשל השינויים הדמוגראפיים שחלו באלג'יריה למן שנת 1889, בעקבות הענקת האזרחות הצרפתית לאלפי מהגרים שמוצאם היה ספרדי ואיטלקי, וזיקתם לצרפת הייתה מן הסתם רופפת ביותר.

ואכן, החשש מפני הידרדרות של המהומות נגד היהודים לצנועת מרי נגד המשך השליטה של המטרופולין, היה בין הגורמים המרכזיים שהביאו את שלטונות צרפת לידי הכרה בדבר הצורך הדחוף לדכא את התנועה האנטישמית באלג'יריה, מה גם שבצרפת עצמה החלה פרשת דרייפוס למצוא את פתרונה עם מתן החנינה לקולונל דרייפוס – 1899. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.

כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ?

תרומתה התורנית של קהילת סאלי לעם ישראל היא אדירה ומיוחדת במינה – למעלה ממאה יצירות תורניות נכתבו על ידי בניה, חלקן בהיותם בסאלי וחלקן כשגלו ממנה. כמה מהיצירות התורניות הללו, חוללו מהפכה, תפנית בדור יוצריה.

יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית, כשהיא פורצת את כל הגבולות הגיאוגראפיים, הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים. זוהי יצירתו המופלאה של אור החיים הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק"ל. יצירתו היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם !

מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים בתחומי היצירה התורנית המגוונת, כפי שהיה הדבר בספרד – רבנים, פוסקים, אב"ד, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים. בחיבור הז אשתדל להראות הדברים כהווייתם, ביופיים ובהדרם לאקמא שכינתא מעפרא. אמן כן יהי רצון.

המחבר אורי חנניה אלנקוה. 

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

דוד עמר – 1921 2000

דוד עמר מגלם בדרכו הייחודית את התקוות, הבעיות, הקשיים והאתגרים, שעמדו בפני המנהיגות היהודית לאחר עצמאות מרוקו. עמד נולד בעיר סטאט שליד קזבלנקה, בה היה סבו, השייך דוד, מנהיג הקהילה.

בגיל צעיר מאוד פנה לחיי המסחר בתחום הדגנים. לצורך עסקיו התיישב בעיר הנמל התוססת, פורט ליאוטי, שבנו הצרפתים על שם הנציב העליון הראשון, המרשל ליאוטי. ההצלחה האירה לו פנים והוא נבחר לנשיא הקהילה היהודית הקטנה, שהורכבה  ממהגרים מכל אזורי המדינה.

התפינית בחייו המסחריים (בזכותם נחשב לאחד מעשירי מרוקו ובקנה מידה בינלאומי) והציבוריים, התרחשה עם עצמאות מרוקו. נוצר צורך להחליף את הנהגת מועצת הקהילות, שבהנהגת מזכירה, ז׳ק דהן, הזדהתה עם שלטונות החסות הצרפתיים.

כמנהיג נמרץ של קהילה קטנה, אבל חשובה, היה בין היחידים שתמך בגלוי במאבק לעצמאות וחבר לכמה ממנהיגי העתיד. דוד עמר נבחר, בסוף 1956, כמזכיר הכללי של מועצת הקהילות, ארגון הגג היציג של יהודי מרוקו. שלטונות מרוקו העצמאית, שאפו לשילוב מלא של אזרחיה היהודים, תוך כיבוד דתם, תרבותם ורכושם, והרצון לא לאבד את התרומה של ההון ויכולותיהם של אילי ההון היהודים החיוניים לכלכלת המדינה.

נפתחו בפניהם הזדמנויות תעסוקה ולימודים, שהיו עד אז מנת חלקם, הכמעט בלעדית, של המתיישבים הצרפתים. אולם, עד מהרה החלה אווירת תור־הזהב החדש להתפוגג, בשל המשבר הכלכלי שנוצר, עקב עזיבת הצרפתים וסגירת השערים לעליה חופשית לישראל, בין השאר, מתוך הזדהות עם העניין הפלסטיני.

 בכל אותה תקופה, לא נכנע דוד עמר ללחצים, וסרב לגנות את הציונות ואת ישראל. היה פעיל בעורף הציבורי של ״המסגרת״, דוד עמר סייע ל״מוסד" לאחר טביעת הספינה ״אגוז״, לפתוח במשא ומתן עם ידידו ושותפו לעתיד לעסקים, המלך חסן השני, שפתח תקופה חדשה של עליה המונית במסגרת מבצע ״יכין״.

ההתקפות של המפלגות הלאומניות, בעקבות הליברליזציה, הביאוהו לחדש את הופעתו של ביטאון הקהילה ״קול הקהילות״, שניהל מלחמת חורמה, באומץ רב, נגד התעמולה האנטי־ציונית ואנטי־יהודית. הביטאון פעל נמרצות נגד מפעל חטיפות והמרת־הדת של צעירות יהודיות, עד לסגירתו הסופית באמצע שנות השישים.

לאחר גילוי מחדש של פוטנציאל השפעת היהודים יוצאי מרוקו בעולם, בעקבות שאלת הסהרה, מצא המלך בדוד עמר, שותף נלהב ושגריר של רצון טוב להסברת העמדה המרוקאית ברחבי העולם בכלל ובארה״ב בפרט. ב-1979, התקבלה שוב הקהילה היהודית המרוקנית כחברה מלאה בקונגרס היהודי העולמי. עמר פעל מאחורי הקלעים לקרב בין מרוקו וישראל, ותמך במאמצי המלך להביא פיוס ושלום בין מדינת ישראל ומדינות ערב.

בקונגרס הקהילות שכינס עמר, בראבט ב-1984, הוזמנו, לראשונה, לצד מנהיגים יהודיים מכל העולם, נציגים מישראל. שנה לאחר מכן, קיבל המלך חסן, באיפראן, את ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס. בתיאום עם המלך חסן ועם שמעון פרס, נוסד באוקטובר 1985, בהשתתפות נציגים ממרוקו, אירופה ואמריקה הצפונית והדרומית, ״הכינוס העולמי של יהודי מרוקו״.

הכינוס שם לו למטרה לשמר את התרבות הייחודית, בת מאות השנים, של יהודי מרוקו, להפיצה ולקדם את השלום בין ישראל ומדינות ערב, כאשר הניסיון ההיסטורי, של דו־קיום פורה יהודי מוסלמי במרוקו מוצג כדוגמה ומופת. בעקבות מחלוקת עסקית עם המלך, נאלץ לעזוב את מרוקו. הוא חילק את זמנו בין ספרד לצרפת, בה גם נקבר, לאחר פטירתו הפתאומית, בשנת 2000, בעת ביקור בשוויץ.

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

רבי חיים בן עטר – תודות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.

להערכה מיוחדת זכה בעל אור החיים הקדוש בקרב קהילות אשכנז וספרד גם יחד, ומאז ועד עתה שפתותיו דובבות בפי רבבות שומרי אמונים, השוקדים על ספריו הקדושים, בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, בפירושי התורה והש״ס, בחסידות ובמוסר, ובאורו הזורח השאיר לנו את החיים עד העולם.

העיר סאלי בקצה מרוקו, על חופו של הים האטלנטי, לא העיר גדולה הייתה. הקהילה היהודית בה קטנה היא, אולם רישומה ניכר בתולדות ישראל, בזכותו של רבנו חיים בן עטר, שנולד בה ונתגדל בקרבה, עד אשר נשאו נפשו לעלות לארץ הקודש ובירושלים מנוחתו כבוד.

רבנו נולד למשפחת בן עטר, [שמוצאה מספרו הערבית. עטר פירושו בושם או הכל בשמים] בשנת תנ״ו [1696], וקיבל תורה מפי אבי אביו, שעל שמו נקרא, כדבריו בהקדמתו לספר ״חפץ ה׳״: ״ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, חיים אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גודלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה, על חורבן בית אלהינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו״.

בבית חותנו

מנעוריו עלה רבינו ונתעלה במעלות התורה, וברבות הימים אף יסד בביתו ישיבה שהיה מרביץ בה תורה ברבים ללא קבלת פרס, כי מלאכת שמים שם על שכמו, מימי חרפו ללמוד תורה, וללמד. הדבר ניתן לו בימים ההם בהיותו בעל אמצעים – נוסף על כתר התורה – השתמש בכספו, שהגיע אליו מבית אביו ומחותנו, לשם פעולות צדקה וחסד, כעדותם של רבני אלג׳יר ״שמיום היותו היה מעוז לכל בעלי המשנה והתלמוד, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ידיו רב לו פיזר נתן וכו׳״.

לא ארכו לו ימי שבתו בשלוה על התורה ועל העבודה, כי לאחר שמת עליו חותנו בשנת תפ״ה והשאיר אחריו הון גדול, הוגשו כנגדו תביעות וטענות שונות מצד אגשים פרטיים. הממשלה הטילה עליו עול מסים כבד מנשוא, ואף עיקלה את נכסיו. התחילה מריבה בין היורשים, עד שרבי חיים עצמו נתפס למאסר.

בשנת תצ״ב עוד היה בסאלי, ובשנה ההיא נדפס באמשטרדם ספרו ״חפץ ה״׳, חידושים על מסכתות הש״ס, אולם מחמת הרדיפות נאלץ לעזוב את עיר מולדתו והלך למכנאס, ומשם לפאס. וכך הוא מספר בהקדמתו לספרו ״אור החיים״ על התורה: ״דלקוני בתפיסה במסירה ועלילה, באין מבטח לרגע, מחיי להרגיע, ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסק ממון ועל עסקי נפשות״, אך הוא ממשיך ללמוד וללמד תורה על אף הכל ״ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי״. וגם נאלץ לנדוד מעירו ״ונדדתי מעיר לעיר, ונתקיים בי, הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת׳״.

שנים אחדות ישב על התורה ועל העבודה, בעיר פאס, יחד עם חברים מקשיבים לקולו.

http://www.youtube.com/watch?v=ltHLffwA5i4&feature=youtu.be

הילולת רבי חיים בן עטר אור החיים הקדוש לפי מנהג מרוקו

על משמר חומת היהדות

עודו בגיל צעיר עמד על משמר חומת היהדות והוסיף משמרת למשמרת. משנתקל בפרצה לא חדל מלהתריע, אף עורר את חבריו לבית המדרש, עד שהדבר תוקן, וכך, למשל, נתקבלה תביעתו להחמיר בעניין בדיקת הראה, שנועדה להבטיח כשרות למהדרין.

בתקופת מגוריו במאקנס היו בין החכמים שהתירו כהוראת שעה לאכול סוג מסוים של ארבה, והסתמכו על הוראת היתר שניתנה בשעתה. רבינו בדק את הדבר ונתברר לו כי אותו התר לא ניתן אלא בשעת חירום, כאשר נחילי ארבה פשטו על השדות וכל היבולים הלכו לאיבוד.

 במדינה היה רעב כבד והיו אנשים שמתו ברעב. באותה שעה התירו כמה חכמים סוג מסוים של ארבה, שהם ידעו לקבוע את סימני הכשרות.

בשנים הבאות המשיכו לאכול סוג זה של ארבה, אם כי שעת החרום כבר חלפה, עד שהדבר נעשה להם כהיתר. משהודיע רבינו על האיסור, נתקבלה הוראתו על דעת הציבור, מחוץ לאדם אחד שהמשיך באכילת הארבה, למרות האיסור שהוטל על יד רבנו

. באחד הלילות חלם הלה שהוא אוכל שקצים ורמשים. בבוקר מיהר לביתו של רבינו וסיפר לו על החלום הרע אשר הראוהו, ואמנם הסביר לו רבינו כי הראו לו בחלום שהארבה אסור באכילה כשקצים ורמשים.

תקנתו של רבינו נתקבלה איפוא על דעת הכל, וכן סייעו לו מן השמים. אם כי עד אז היה הארבה מופיע לעתים מזומנות, מדי כמר שנים, הרי במשך עשרות השנים הבאות לא הופיע הארבה, וכך ראו כולם את גדולתו של רבינו

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

עדיין יש להכין רשימה מלאה של קברי צדיקים שהיו במרוקו וכן המסורות שהיו קשורות אליהם. ספרו של וָואנו בהחלט אינו מספיק. אם כי הספר פורסם בשנת 1948 נראה, שהמחבר התחיל לעסוק בנושא משנת 1909 ועד סוף שנות העשרים.

שיבושים רבים חלו בשמות הניתנים על ידי וואנו, שומות רבים גם חסרים. להלן רשימה של צדיקים המוזכרים בספרו של בן נאיים ואינם מוזכרים על ידי וואנו :

חיים פינטו, חנניה הכהן, יהודה זבאלי, יחיאל לכדר, יצחק אבטון, יששכר ישראל, מסעוד נחמיאס, מסעוד בר מימונא, שלמה ב-ברירו, שלמה תמשות, דוד בוסידאן. גם רשימה זו בוודאי אינה שלמה.

בעיה מעניינת כשלעצמה היא ההזדקקות לאותם הקדושים עצמם, הן על ידי היהודים והן על ידי המוסלמים, תופעה שחוזרת בארצות רבות, כולל ארץ ישראל. כדאי לציין, שמוסלמים מזדקקים הרבה יותר לקברי קדושים יהודים מאשר להיפך. ביחס למרוקו, למשל, המספרים הניתנים על ידי וואנו הם כאלה :

31 קברי קדושים שזהותם אינה ברורה ; הן מוסלמים הן יהודים טוענים שהקבר של הקדוש שייך להם ; 14 קברי קדושים מוסלמים שיהודים מבקרים בהם ; 54 קברי קדושים יהודים שמוסלמים מבקרים בהם. נוסף לכך יש עוד 6 קברי קדושים שוואנו טוען לגבם, שבחלקם מבקרים גם מוסלמים.

אם ניקח בחשבון שבתוך 31 קברי הקדושים שוואנו טוען לגבם, כי זהותם אינה ברורה, וכי רובם קדושים יהודים, כגון רבי דניאל אשומר אשכנזי, נראה, שההזדקקות לקבר של קדוש מדת אחרת היא גדולה בהרבה, יחסית, אצל המוסלמים מאשר אצל היהודים. 

בעיה נוספת היא התקדשותו של קבר הצדיק. אין לנו פרטים רבים על כך, אבל יש רבנים שנהפכים לקדושים בחייהם, אחרים במותם ורבים אחרים זמן רב אחרי מותם. במקרים אחרים מתקדש הקבר בעקבות " מעין התגלות ", ונראה שכך נתקדש גם קברו של רבי דניאל אשומר.

מסורת מפי כמה יהודים מאזור קרוב לאזור שבו קבור רבי דניאל מספרת, שלפני זמן רב נתקף אחד התושבים ב " התקפה " ( הכוונה כנראה לאפילפסיה ) ותוך כדי התקפה אמר, שבמקום פלוני קבור הרב דניאל אשומר, והנה כשהגיעו למקום פרצו ממנו מים. זה היה האות. במקרים אחרים גם מופיע הקדוש בחלום, וכך הוא מתוודע לאנשי קהילתו. מרובות העדויות של התגלות מסוג זה.

מן הנעשה בקברו של הצדיק.

מי הלך לבקר את קברו של רבי דניאל אשומר ?

ר׳ דניאל אשומר. מסורת בפי כמה יהודים מאיזור קרוב לאיזור שבו קבור ר׳ דניאל מספרת, שלפני זמן רב נתקף אחד התושבים ב״התקפה״ (הכוונה, כנראה, לאפילפסיה), ותוך כדי התקפה אמר, שבמקום פלוני קבור הרב דניאל אשומר, והנה כשהגיעו למקום פרצו ממנו מים. זה היה האות. במקרים אחרים גם מופיע הקדוש בחלום, וכך הוא מתוודע לאנשי קהילתו. מרובות העדויות על התגלות מסוג זה.

מי הלך לבקר את קברו של ר׳ דניאל אשומר בראש וראשונה תושבי כפרים הסמוכים לו. אלה נהגו ללכת לפחות אחת לשנה, בט״ו באלול, ואת המסורת הזאת הם ממשיכים כאן בארץ.1 מלבד ביום זה יכולים לבוא במשך כל השנה לשם קיום נדר או לרגל ריפוי מופלא או כשרוצים לשטח בקשה מיוחדת בפני הצדיק. במרוצת הזמן, כאשר מתפשט שמעו של הצדיק, באים מכל רחבי הארץ.

 יש מבקרים המזדקקים להתמחות הספציפית של הקדוש. אחד הצדיקים ידוע במיוחד כמרפא עקרות. ר׳ דניאל אשומר ידוע כמרפא ממחלת הנפילה ומשיתוק. באים לקבר הקדוש גם כשהתינוק הוא בן שנה, ושם מספרים אותו לראשונה.

כאשר קבריהם של שני צדיקים סמוכים זה לזה, פוקדים את הראשון אחרי שחוזרים מן הקבר האחר. בדרד־כלל קשורה כל משפחה לקדוש מסוים, אם־כי לא נמנעים מלבקר קברים של קדושים אחרים.

על־פי־רוב מגיעים לקבר הקדוש רכובים על בהמה (חמור, פרד), ולפעמים גם ברגל. רק החל משנות הארבעים אורגנו הסעות מיוחדות ברכב.

לפני שהתחיל משה עמאר לבנות בניין ליד הקבר של ר׳ דניאל אשומר היתה, רק מעין ערימת אבנים בין שני שיחים גדולים. ליד קבר הצדיק היו שרידים של מצבות וכן של כמה מבנים שהעידו שלפני כן עמד שם כפר.

כשאנשים מגיעים לקבר הם מתיישבים בחדרים העומדים לרשותם, ואם התמלא המקום נוטעים אוהלים. הם נכנסים למקום שקבור בו הצדיק, מדליקים נרות, וקוראים תהילים. במקום מתנהלת מכירה של נרות שמדליקים ליד הקבר וכן של כוסות יין.

 הנר הראשון הוא, כמובן, היקר ביותר. ההכנסות מוקדשות לחלוקה לעניים הרבים הפוקדים את הקבר, לתלמידי חכמים וכן לשוחט.

אלפי נרות שדלקו ליד קבר הקדוש היו מצטרפים לפעמים ללהבה גדולה. לא פעם מסרו מבקרים שראו את דיוקנו של הקדוש כאשר הופיע מתוך הלהבות.

אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת הבהמה ליד הקבר. יש שהביאו עמם את הבהמה ויש שקנו -אותה בכפר ליד הקבר. המוסלמים שהכירו היטב את מנהגי היהודים היו מרכזים את הבהמות בימים הסמוכים ליום ההילולא.

בהתחלה נהגו לשחוט בהמות ליד הקבר, לקהת מן הדם ולפזר אותו ליד הקדוש, אבל לאחר־מכן הוקם בית־מטבחיים. בשעת השחיטה נהגו להחזיק את ראש הבהמה בכיוון מצבת הצדיק ולמלמל ברכה אישית הקשורה לנדר או לבקשה כל־שהיא. מן הבשר מכינים סעודה שמחלקים אותה לעניים שם, ואת העור השאירו בדדך־כלל בידי השוחט. אדם שנדר נדר או הביא בהמה חייב לשחוט אותה במקום.

     דברים הרבה הנאמרים כאן על הצדיק יפים גם לצדיקים אחרים.

            שתי משפתות ממושב זנוח עורכים בביתם מדי שנה׳ הילולא של הקדוש בט״ו באלול. משה עמאר קבע את ההילולא דווקא בראש חודש אלול, אך לא היתה לקביעה זו שום סיבה מיוחדת. כדאי לציין, שאנשים רבים ממשיכים במסורת זו בארץ.

העדויות של ריפוי מחלות אנושות ואחרות הן רבות, ובחלקן אושרו על־ידי עדים בלתי חשודים. חומר זה עדיין מצוי רק במסורות שבעל־פה, ואין ספק, שיש ללקט את כל המסורות הללו על־ידי איסוף שיטתי בעבודת שדה מאומצת.

ר׳ דניאל אשומר ריפא, כאמור, ממחלת הנפילה ומשיתוק, אבל גם משבר, מעקרות וממחלות־רוח. את הנגועים במחלה אחרונה זו היו קושרים ומשכיבים בלילה ליד קברו של הצדיק. ובכלל, השינה ליד קברו של הקדוש היא תרופה בדוקה לכל מיני חליים. היו משותקים שהובאו לקדוש, ואחרי שהות של לילה או כמה ימים קמו על רגליהם והלכו.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

הכהינא

מלכת הברברים

עד היום לא נודעה חידת מוצאם של תושביה הראשונים של ארץ מבוא השמש, 'המגרב/ אשר כונו בפי היוונים והרומאים ׳הברברים׳. היהודים התיישבו במגרב בתקופת בית שני ויתכן שעוד בימי בית ראשון. אף שלא נשתמרו על כך עדויות ועקבות רבות, בתחום זה ההשערות, האגדות וסיפורי העם, רבות מהעובדות המדעיות.

 יחד עם זאת, קיימים ממצאים ארכיאולוגיים רלוונטיים, מחפירות העיר הרומאית הקדומה, וולוביליס. וולוביליס, שבין הערים מקנאס ופאס, נחרבה ברעידת אדמה. הממצאים מצביעים על קהילה יהודית מאורגנת, עוד מהמאה השניה לספירה. התנאים והאמוראים, מגלים בתלמוד, התעניינות מרובה בצפון אפריקה ובתושביה היהודיים. במסכת סנהדרין מוזכר, שלשאלה ״לאן הלכו רבים מעשרת השבטים?״ ענה מר זוטרא, ״לאפריקי״.

בסוף המאה הרביעית, לאחר תקופת שגשוג וסבלנות, התנכלה האימפריה הרומית ליהודים, עם הכרזת הנצרות כדת הרשמית בימי הקיסר קוסטנטינוס. כנראה, שעל מנת להצר את התפשטותה של האמונה היהודית בקרב התושבים הברברים.

עידן הסובלנות, ובעקבותיו, יש להניח גם הגיור, שב בנפול האימפריה הרומית ועם כיבוש הארץ על ידי הוונדלים בשנת 430 לספירה. עם כיבוש צפון אפריקה מחדש על ידי הביזנטים, יורשי רומא הנוצרית, התחדשו הגזירות, אף שלא שרשו את האמונה היהודית בקרב המתגיירים הברברים.

האגדה מספרת על ייסודן של ממלכות יהודיות עצמאיות בדרום מרוקו, ועל מלחמות גבורתן. אך יותר מאשר הייתה זו תנועת התגיירות המונית, הייתה זו ככל הנראה, הטמעת רעיונות יהודיים ואמונות מן היהדות באוכלוסיה הפאגאנית.

בסיוע שכנים נוצרים, יצאה מקרבה ההתנגדות העזה לכיבוש הערבי. הדת החדשה, שהגיחה מחצי־האי ערב, כבשה את המגרב, אף שלא בנקל.

לאחר ההצלחה הראשונית, הגיע בדהרה, המצביא המהולל עוקבא בן נאפע, עד החוף האטלנטי, בשנת 670. הפולשים הערבים הונסו לעבר לוב ומצרים. עשרים שנה לאחר מכן התארגנו הערבים מחדש ופלשו שנית.

הפעם, שברו סופית את התנגדות הברברים אוהבי החופש. מפקדם, חסן אל־נועמאן, שאל ״מי הוא גדול מלכי הברברים?״ וענו לו – "הכהינא, מלכת הקונפדרציה של שבטי הברברים המתייהדים, בני הזנאטה״.

לאחר קרבות מרים שנמשכו שנים, הובסה הכהינא מלכת הברברים, ונהרגה בקרב, בשנת 698 לספירה, במקום הנקרא ביר אל־כהינא, בהרי האורס, היום בשטחה של אלג׳יריה. טרם מותה ציוותה הכהינא על בניה ועל בני שבטה להתאסלם. הם התקבלו ברצון, כלוחמים עזי־רוח, וסופחו לגיס הערבי שכבש שנים לאחר מכן את ספרד.

בכך, תם עידן ההתגיירות ההמונית של הברברים, אשר קיבלו על עצמם את הדת החדשה. ברחבי מרוקו שרדו הקהילות היהודיות העתיקות בלבד. קהילות אלה היו במעמד נחות של דהימי, בני חסות, תחת שלטון האיסלאם.

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

Felix elmaghribi – Keftanek me7loul

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית – חיים שירמן

 

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית – חיים שירמן

עדכן והשלים – עזרא פליישר

הוצאת ספרים – מאגנס 

ספר זה, המתפרסם מעזבונו של פרופסור חיים שירמן ז״ל (1981-1904), גדול חוקרי השירה העברית הקדומה בדור שלפנינו ומורה במשך עשרות שנים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מכוון לסקור, בעיון היסטורי מקיף ומדוקדק, את סגולות אופיה ואת התפתחותה של האסכולה הספרדית של השירה העברית, מראשיתה באמצע המאה העשירית ועד סוף תקופתה הקלאסית, באמצע המאה השתים־עשרה.השירה העברית בספרד

מצד היקף הדיון, פירוטו ועומקו — הספר הוא ראשון מסוגו בספרות המחקר העברית. הוא נועד להציע סיכום של הישגי המחקר בתחום הזה מימי חכמת ישראל ועד ימינו, ולשמש (באיחור של מאה שנה, אם לא יותר) מסד לחקרה העתידי של תקופת הזוהר של שירת ימי הביניים העברית, גולת הכותרת של תרבות ישראל בספרד.

פרופסור שירמן היה חוקר ספרות רב פנים, בעל סקרנויות רבות ומפולשות: עיונו המדעי הקיף את מלוא אורכו ורוחבו וקומתו של היכל שירתנו בימי הביניים. הוא תרם תרומות נכבדות ללימוד השירה הפייטנית הקדומה, וחקר לעומק, במהלכים חלוציים מכונפים, את השירה העברית באיטליה ואת הדרמה העברית הקדומה בהתהוותה ובהתפתחותה.

אבל במרכז תשומת לבו עמדה, במשך כל השנים, השירה העברית בספרד. ליצירתה של התקופה הזאת הקדיש את עבודת הדוקטור שלו שהושלמה בשנת 1930 באוניברסיטת ברלין, ובסוגיות שונות בה שב לדון במחקרים מאירי עיניים עד סמוך לסוף חייו.

את הודה והדרה של תקופה זו הציג גם באנתולוגיה הגדולה שלו, ׳השירה העברית בספרד ובפרובאנס׳, ספר שעשה למען הכרתה והערכתה של שירתנו בספרד בקרב השכבות הרחבות של העם יותר מכל מהלך פופולריזטורי שבוצע אצלנו מעולם. השירה העברית הספרדית ידועה אצלנו לקהל הרחב כמעט באופן בלעדי בזכותו.

גולת הכותרת של מאמצי הסינתיזה של פרופסור שירמן בתחום הזה הוא הספר שחלקו הראשון עומד כעת לפני הקורא. החיבור הזה נתגלה בעזבונו של פרופסור שירמן כשנפטר לבית עולמו בי״ב בסיוון תשמ״א. אין אנו יודעים דבר על מועד כתיבתו, אבל מן הרמזים העולים מן החומר הביבליוגרפי הנדון בו ברור שהמחבר עמד לפני סיומו בשנת 1974. שום חיבור, ספר או מאמר, שהופיעו אחרי השנה הזאת אינו נזכר בו עוד. י

ש להניח שפרופסור שירמן החל בכתיבת הספר זמן קצר אחרי 1968, מועד פרישתו מן ההוראה הפעילה באוניברסיטה העברית, והשלים את מלאכתו זמן מועט אחרי 1974, כלומר לפני כעשרים שנה, כשש-שבע שנים לפני פטירתו.

לפי הנראה — הספר נכתב בהעלם אחד: מבחינת תוכנו אין הוא חסר דבר, אבל אין בחומר שום סימן המלמד כי המחבר שב אל הכתוב, ולו פעם אחת, ותיקן או שינה או ערך או השלים. ברור גם כן שהספר נכתב על פי הרצאותיו של פרופסור שירמן על תולדות השירה העברית בספרד ובפרובנס באוניברסיטה העברית. 

פתגמים..אמרות בערבית  כיתוב באותיות לועזיות ותרגום לצרפתית

אמרות בערבית 

כיתוב באותיות לועזיות ותרגום לצרפתית

ايلا أنت بحرأنـا حوتـة فيك ويلا أنت جنان أنا وردة فيك وايلا أنت تحبني أنا نموت عليك

 

ila anti abhar ana houta fik wa il anti adjnen ana warda fik wa ila anta athabni ana anmout aâlik 

Si tu es la mer, moi je suis un poisson qui nage dans ton eau, et si tu est un jardin, moi je suis une fleur plantée dans ta terre et si tu m’aimes, moi je meurs d’amour pour toi

אם את ים, הרי שאני כמו דג בתוך מימיך, 

אם את גינת פרחים, הרי שאני כמו פרח השתול באדמתך

ואם תאהבי אותי   אזי אמות מאהבתי אליך

תולדות היהודים באפ' הצפונית

וכן צמחה גם ספרות היסטורית עשירה, בעיקר בשפה הצרפתית אבל גם בלשון הערבית. בשלוש הארצות שצרפת פרשה עליהן את כנפיה נוסדו כתבי עת חשובים, שהיו מוקדשים רק לחקר המגרב, ובמקום נרחב הוקדש בהם לבעיות מדיניות וחברתיות, שזכו לתשומת לב בכתבי עת כלליים.

הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין : שבת מאות שנה של הגמוניה פניקית פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי לחץ מדיניים ולאחר מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים.

בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסייה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות יישוב רבים מעידים עתה על מציאתם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל עולם זה.

 תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האסלאם – במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת – שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האסלאם.

שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת ההשתייכות של האוכלוסייה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה ; כרחוק מזרח ממערב רחוק אופייה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב – הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד – מזו של האסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. 

גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה ( 23% של האוכלוסייה ) באלג'יריה ( 33% ) ובמרוקו ( 402 % ) – על אף הנחשלות התרבותית ; רק בתוניסיה נעלמה כמעט כליל ( 1% ) אבל אין ספק כי תהליך חדירתה של התודעה הערבית ילך ויגדל במדינות הריבוניות,שקמו בחמש עשרה השנים האחרונות ; ממלכת לוב, תוניסיה, מרוקו ולאחרונה אלג'יריה.

ראוי לציין את התופעה התרבותית הסוציולוגית, כי בשטחי השלטון העותמאני לפנים, שנמשך אף הוא בין שלוש מאות לארבע מאות שנה, לא נשארו שום רישומי השלטון הזה, חוץ מהד'הב החנפי, האסכולה בחכמת הדת והדיון המוסלמי, שהייתה השיטה הרשמית באימפריה העותמאנית, שלפיה דנים עדיין קאדים ספורים באלג'ירה ובתוניסיה, ובנוסחה מתפללים בכמה מסגדים.

האסכולה החנפית, (בערבית: المذهب الحنفي) אלמד'הב אלחנפי היא אחת מארבע האסכולות הפרשניות של האסלאם הסוני. האסכולה קרויה על שמו של האימאם הגדול אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה שחי בכופה שבעיראק בשנים 767699. אבו חניפה היה סוחר בדים במקצועו ולכן שם דגש בפסיקתו על הגינות במסחר ושימוש בשיקול דעת (ראי) ובהיקש (אל-קיאס).

גישת ההיקש עמדה בסתירה לפרושים שמרניים יותר של האסלאם, הרואים במסורת הקוראנית והחדית'ית את המקורות היחידים לפירוש האסלאם. אסכולה זו נחשבת ליברלית ומקלה, ובמידה מסוימת האסכולה החנפית היא המקבילה המוסלמית לבית הלל ביהדות.

לאחר מותו של אבו חניפה ירשו את מקומו כפוסקים העליונים של האסכולה החנפית האמאם אבו יוסוף (798731) והאמאם אלשיבאני (749804) שהעלה את עיקרי הפסיקה החנפית על הכתב. האסכולה החנפית אומצה על ידי רוב הסונים במצרים, בסהר הפורה, בטורקיה, בבלקן ובמרכז ומזרח אסיה. האסכולה החנפית מהווה את בסיסה של המג'לה הטורקית משנת 1869– קובץ החקיקה שהסדיר את דיני הקנין ברחבי האימפריה העות'מאנית.

האסכולה מצויה לרוב בקרב המוסלמים הסונים בפקיסטן ובמצרים הצפונית (שם הייתה השפעתם של העות'מאנים החזקה ביותר). מצרים הצפונית מעורבת בחנפים ושאפעים, ואילו תושבי מצרים העליונה וסודאן הם מאליכים. החנפים רבים גם בטורקיה, בלוונט (סוריה, לבנון) ועיראק הם חנפים ושאפעים. הכורדים בטורקיה, סוריה ועיראק הם שאפעים. בוסניה-הרצגובינה, אלבניה, תת היבשת ההודית, הבלקנים (בולגריה ורומניה לדוגמה), אסיה המרכזית (אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן וכו'), המוסלמים בסין, ברוסיה ובאוקראינה (טטרים וטורקים), הם כולם חנפים. חוקת אפגניסטאן מאפשרת לשופטים האפגאנים להשתמש בהלכה החנפית היכן שיש לקונה בחוק הקיים.

האסכולה החנפית היא הגדולה מבין ארבע האסכולות; בערך 30% מהעולם המוסלמי הם חנפים.

אסכולה זו נחשבת לליברלית ביותר. לדוגמה, תחת החנפים, המדינה אינה רשאית להעניש על קללות, למרות שהיא נחשבת כפשע באסכולות האחרות.

דוגמה חשובה אחרת היא בנושא האלכוהול. האסכולה החנפית מגדירה יין אסור ("ח'מר") רק כיין שנעשה מענבים, ופרשנות זו אינה כוללת משקאות אלכהוליים אחרים (בירה וכדומה) שמוגדרים כ"ע'יר מוסכירה" (לא-משכרים, תעתיק מדויק: ע'יר מסכרה). לפיכך, על פי הפרשנות של החנפים, רק השתייה של יין ענבים (בכל כמות שהיא) ראויה להענש על פי השריעה ב־80 מלקות.

 אולם, גם שאר המשקאות אינם מותרים לשתייה; החנפים אומרים כי אותו העונש ראוי למי ששותה משקה אחר לשוכרה. טענה זו מבוססת על הסיפור על עלי, שבעת שהיה המושל של תימן, הגיש אלכוהול לאורחיו, אך הוא הלקה רק את אלה שהשתכרו. כשנשאל מדוע, הוא אמר ש"העונש הוא על השכרות, ולא על השתייה".

אין לראות את קיומן של ארבע אסכולות באסלאם כקרע, או כקיומן של ארבע דתות נפרדות. אדם יכול אף לנהוג על פי אסכולה אחת בנושא מסוים ולאחוז בדעה של אסכולה אחרת בנושא אחר (לדוגמה השייח המצרי אימאם אל-קראפי היה אימאם באסכולות המאלכית והשאפעית). עד כאן מויקיפדיה.

חיי היהודים במרוקו-הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

מקארטגו לירושלים

מאז ימי קרתאגו כבר ישבו, כנראה, יהודים במרוקו, ועל אדמת ארץ זו ידעו שלטון של רומאים, של ואדאלים ושל ביזנטים. למן המאה הח' חיו היהודים בקרב הערבים.

בכל מקום – בערים, בכפרים, ממרומי הריה של מרוקו ועד קצות הסהארה – היו איתנים בדתם ונשארו נאמנים לתרבותם. באורח פלא קיימו במשך אלפיים שנה מנהגים מימי קדם שמקורם בקדושת התורה. בכל דור ודור היו עיניהם נשואות לשיראל ולירושלים, ובעוז נפש שמרו אמונים למולדתם המשועבדת, לשפתה, לחוקיה ולאמונתה.

ייטיב לעשות המבקר בתערוכת יהודי מרוקו אם ישָווה לנגד עיניו את רבגוניות ההשפעות שהשפיעו תרבויותיהן של המעצמות השונות, ובמיוחד זו של ספרד, על מרחבי המגרב העצומים, ברווים פולקלור ברברי.

אופייה המיוחד של הארץ הוא תולדה של תנאים הגיאוגראפיים, שהפכוה משחר ימיה לצומת דרכים ענקי : בצפון – אל אירופה של הרומאים, הוואנדלאלים, הספרדים והצרפתים ; במערב – אל אמריקה ; בדרום – אל אפריקה השחורה , ומשום כך מרובים בדרום עקבותיהן של השפעות ניגרואידיות, הן בפולקלור הן מבחינה אתנית, ובמזרח – אל העולם הערבי רב הפנים, שעיצבוהו מחדש דת האסלאם ותרבותו.

במרוצת הדורות צברו היהודים אוצרות של אמונה, של מחשבה ושל אמנות, שמשתקפים בהם אורך רוח ותקווה, אוצרות שהעלו את יהדות מרוקו לפסגת היצירה היהודית. מציאות חייהם של היהודים בצפון אפריקה משמשת אספקלריה נאמנה של היהדות על כל גילוייה – למן מורשת התנ"ך והתלמוד ועד הלהט הקבלי, הזוהר נערץ מאוד ונלמד כמו התורה, והחותם שהטביע תור הזהב של ספרד.

במשך אלף ומאתיים שנה חיו יהודי מרוקו בכפיפה אחת עם הפולש הערבי. עתים זכו לשעת רצון, עתים נלחצו עד דכא. גילוי אמריקה עוד החמיר את תוצאות מפלתם של הערבים ושל היהודים בספרד, שכן עתה הועתקו עורקי הסחר העולמי מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלאנטי, ואת כל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון פקדה התרוששות כללית.

במיוחד סבלה מרוקו מן התנופה התעשייתית של אירופה, ובעיקר מזו של בריטניה, אשר מוצריה הציפו את שוקי מרוקו וערערו את מעמדם של בעלי המלאכה המקומיים. יהודי מרוקו כמוהם כאחיהם הספרדים ושאר יהודי המזרח, נפגעו פגיעה חמורה מן המשבר, ולא קמה בהם רוח לשמש מקור השראה וחיוּת בחיי העם כבימים עברו.

בשנת 1912 החלה לחדור למרוקו הכלכלה המודרנית שהביאוה הצרפתים. לשלטון הצרפתי נודעת חשיבות מכרעת בשביל היהודים, שכן הודות לו התרוממו מן המעמד הנחות שהיה לא אחת מנת חלקם בימי שלטון האסלאם.

יהודי צפון אפריקה היו ראשוני היהודים בארצות האסלאם שזכו לאמנציפציה : באלג'יריה – כבר משהת 1830, בתוניסיה – בשנת 1881 ובמרוקו – רק בשנת 1912. תהליך זה התרחש במהירות כה רבה, עד כי הסוציולוג עומד ומשתאה, תוך חמישים שנה עלה בידי יהודי המגרב לנתק את כבלי ימי הביניים של הרע האטלס ולהשתלב מערכת המורכבת של החברה המודרנית.

תרבות המערב, שהתפתחה במשך מאות בשנים, הופיעה לפני יהודי מרוקו בכל עוצמתה, ולנוכח ההלם הגדול שאחזם לא נותרה להם ברירה אלא להתאים את עצמם לסדר החדש של הדברים.

המהפכה הציונית החזירה לארצם את רוב רובם של יהודי מרוקו, הנה הגיעו למגרב ראשוני הפולשים, הצידונים, ואחרי אלפיים וחמש מאות שנה יצאו ממנו עד אחרוני הכובשים, הצרפתים, כדי לשוב אל צור מחצבתם – לארץ ישראל.

תערוכה זו היא ניסיון לקבץ שרידים מעברם הגדול של יהודי מרוקו. אכן, רשאים הם להתגאות בשרידים אלה. מקופל בהם חלקם בתולדות התרבות של העם – אות לחלק שלקחו ולוקחים יהודים יוצאי צפון אפריקה במאבק למען תקומת ישראל.

אנדרי נתן שוראקי. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר