תולדות היהודים באפ' הצפונית
בקרן זווית
על רקע שנמתח במה שקדם ייעשה הניסיון לתאר את קורות היהודים במגרב האפריקאני, זה קיבוץ גדול ובולט בין תפוצות ישראל, שנתייחד בכמה תכונות אופייניות, השונות מאלה של שאר הקיבוצים בכלל במזרח המוסלמי בפרט.
תפוצה זו נחשבה כ" פינה נידחת " בקורות עמנו. בדרך כלל נתנו המלומדים היהודיים דעתם ומרצם לחקר מרכזי החיים המדיננים והתרבותיים השוקקים, ולא העריכו את חשיבותה של ה " פריפריה " היהודית כראוי לה מבחינה אובייקטיבית.
לא פעם הצבעתי על העובדה, שחוקרינו, רובם ככולם תלמידי האסכולה ההיסטורית של המאה התשע עשרה, הולכים שבי אחר העושר יחסי – והמדומה לעיתים – של מקורות ספרותיים המצויים בשביל הכרת גלויות אחדות, כגון בבל, ספרד, צרפת, אשכנז, פולין.
הילת הזוהר העוטרת את פעילותם ההלכתית של הגאונים ודורות " הראשונים " הכהתה את עיני המלומדים ; מפעלם של בעלי התוספות, למשל, נראה – ובדין – כעין השמך לסוגיות שבגמרא, קשירת קשר חי למשא ומתן שבהן אמוראים, תלמוד לשמו, בחינת יגדיל תורה ויאדיר.
ולעומת זאת הפסיקה ההלכתית, אפילו בתחום המשפט האזרחי, לא משכה לבם של החוקרים בארצות שבהן התפתחו מדעי היהדות המודרניים, ולו מבחינה עיונית בלבד. היצירה הספרותית של ספרד פרטה על נימי הרגש ; והמחקרים הפילוסופיים, שנוצרו קצתם בעקבות דעות שהיו מנסרות בעולם הלא יהודי, עוררו תגובות חיוביות בשל דמיון נושאיהם לבעיות ההווה.
וכך יצא שבדומה לחילוק העז בין תקופות לתקופות הקיים בחיי עמנו ; אחדות בנראות כזרועות אורות ונוגהות ואחרות השקועות בצל ובערפל, חילוק שהועמק יותר על ידי מיעוט ההתעניינות בתקופות העניות במקורות והקשות למחקר – בדומה לכך נתהוותה קבוצה של ארצות שזכו לחקירה מדוקדקת ומעמיקה וקבוצות של ארצות שנדחקו ל " פינות הנידחות ".
בחיי " פינות נידחות " אלה היו פרקי זמן, שבהם נועד להן תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי האי ערב בעת צמיחת האסלאם.
היהדות בספָר הצפוני של בכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית : הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב " עם הארץ " היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.
במחקר היהדות שבארצות ה " פריפריה " האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.
קדמות התפוצה.
ייתכן כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון, בני העם הקדום, שיש בידינו ידיעות להתיישבותו בחופיה של אפריקה, אך לא שרדו תעודות אפיגראפיות ( פענוח כתובות עתיקות ) או אחרות על מתיישבים מישראל ומיהודה באותה תקופה.
אפשר יש לתלות חסרונן בהתבוללותם המהירה בקרב הפניקים, עקב הקירבה הלשונית והתרבותית החומרית שביניהם. אלא גם אם נוציא פרק זמן זה מהחשבון יתייחד לעינינו היישוב היהודי באפריקה הצפונית ברציפות קיומו במשך אלפיים ושלוש מאות שנה בקירוב, כשהוא מפוזר על פני שטחים נרחבים ביותר.
לא נגרע כלל מרציפות זו בשל הפער העמוק שבין התקופה הרומית המאוחדת ובין המאה השנייה של הכיבוש הערבי, שעליו שותקים כמעט כליל המקורות היהודיים והלא יהודיים, כי אפשר להצביע על תופעות דומות גם בארצות אחרות.
יש משקל מסוים להשקפה, המניחה שמוצאם של יהודי המגרב ברובם הגדול הוא מן הברברים. השקפה זו יצאו לה מוניטין בספרי מסעות למיניהם, וניתנה לה מהלכים בכתבי ההיסטוריה החדשים, ולא נמצא מי שניסה להתחקות על שורשיה.
אמם, מי שביקר בפינות הנידחות של האטלאס הגבוה או בעמקי הדרום המארוקאני היורדים אל הצחרה, ב " מללאח " הקטנים שהיו מפוזרים בין הכפרים הברבריים, או בנאות האזור הצבאי הצרפתי של אלג'יריה הגובל בצחרה – עלול היה להאמין לסיפורים אלה, במיוחד לארח קרא בספרים רציניים על " הכאהנה הברברית ", מלכתם היהודית של השבטים, שלחמו בכובשים הערביים במחציתה השנייה של המאה השביעית לספירת הנוצרים.
ולא טרח שום חוקר לבדוק את השתלשלות המעשיה על המלכה המתייהדת והברברים המתייהדים ולהגיע לנוסחו הראשון והקדום של הסיפור שממנו הסתעפו ההוספות והקישוטים, מצב המקורות שונה כאן מאשר בעניין המתייהדים החִמְיַריים בדרום ערב או הכוזרים על גדות הוולגה.
והנה ידוע לנו, כי החמירים המתייהדים רובם ככולם קיבלו את האסלאם בימיו של מוחמד, ובדרום עבר נותרו רק היהודים מזרע אברהם. וכן מפורסם, כי המתייהדים בארץ כַּזר נעלמו ואל נותרו שרידים מהם. האם יש להניח, כי הברברים שבאפריקה הצפונית דווקא הם נשארו נאמנים ליהדות, כשהעדויות על התייהדותם פורחות באוויר ?.
כדי למצות את הבעיה של " ברברים מתייהדים " היה צורך לסקור את אוםי העדות היהודיות וגם את קורות הברברים שבאיזור זה בתקופה העתיקה. יתברר לנו אז, כפי שמדגישים זאת חקרי הברברים, ולאחרונה בוקֶה, פעמים מספר בספרו על האסלאם המגרבי, כי כמעט לא נותרו שום שרידים של השפעות רומיות או נוצריות על הברברים.
והרי הדברים קל וחומר : שבטים אלה, שהתרבות הרומית והתעמולה הנוצרית כאחת לא עשן עליהם רושם מעמיק, שתהלים איסלומם ארך מאות רבות בשנים ועדיים לא ספגו את התרבות הערבית, קיבלו דווקא את היהדות ושמרו עליה בכל הרדיפות הקשות ?
לעומת זאת עשוי מחקר קורות יהודי המגרב בתקופה שבין גזירות המייחדים להתאוששות שבמאה החמש עשרה לתרום רבות לפתרון בעיות מוצאם של היהודים בפנים הארץ.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc«L'AIGLE DE LA SYNAGOGUE» MAIMONIDE A FES..
«L'AIGLE DE LA SYNAGOGUE» MAIMONIDE A FES
Le fléau Almohade effaça presque toute présence juive des territoires qui furent sous sa domination au Maghreb et en Andalousie. Dès que la nouvelle dynastie berbère surgie du sud marocain eût assis son pouvoir en s’emparant de Fès, elle ne laissa d'autre alternative aux dhimmis que le glaive ou la conversion.
Tous les grands centres de culture juive de Marrakech à Tlemcen en passant par Sijilmassa, Fès et Mekhnès, furent détruits. Ainsi le grand poète espagnol rabbi Abraham Ibn Ezra les pleure-t-il dans sa célèbre élégie.
Les persécutions ne devaient pas épargner les communautés d'Andalousie, et contraignirent à l'exil un grand nombre de foyers juifs, dont la famille Maïmon de Cordoue.
Soit que la situation s'y soit stabilisée après la première vague de persécutions, soit, comme le pensent quelques historiens, que cette famille y ait vécu comme convertie de façade à l'Islam, c'est paradoxalement à Fès, la capitale de la dynastie Almohade et pourtant encore considérée comme un grand centre d'études spirituelles, que trouva refuge avec ses deux enfants rabbi Mimoun, prospère négociant en pierres précieuses.
Il s'y installa, soucieux, dans la grande tradition séfarade, de parfaire la formation scientifique et talmudique de son fils cadet, rabbi Moshé.
Rabbi Mimoun prit courageusement, dans sa «lettre de consolation», la défense des milliers de ses frères, qui, pour sauver leur vie, s'étaient convertis de façade mais continuaient dans le secret à pratiquer la religion de leurs pères, s'élevant contre les déclarations de nombre de rabbins qui niaient désormais leur appartenance au peuple juif et perdaient ainsi par leur péché à la fois ce monde et le monde à venir.
Dans leur désespoir, nombre d'anoussim, se disaient que, puisqu'ils n'étaient plus considérés comme Juifs par leurs frères, il n'y avait plus de raison de pratiquer en secret les commandements.
Quatre ans plus tard, en 1164, le fils de rabbi Mimoun, rabbi Moshé développait cette même thèse dans sa célèbre Igueretla Anoussim, Message aux convertis de force, répétant que la conversion de façade était préférable à la mort, car elle n’empêchait pas la sanctification du nom de Dieu.
En effet, l'Islam n'étant pas une religion idolâtre et n'exigeant rien de plus qu'un engagement verbal, sans adoration d'idoles comme le christianisme, la conversion n'était donc pas une profanation du nom de l'Eternel.
Il était enfin possible de pratiquer parallèlement dans le secret les commandements jusqu'à ce que se présente la possibilité de quitter le pays d'intolérance pour un pays où la pratique ouverte de la religion juive serait permise, agissant ainsi sans attendre passivement l'arrivée du Messie.
C'est ce que fit, effectivement, la famille Maïmon l'année suivante en fuyant Fès, où le nouveau Sultan avait renouvelé les édits contre les Juifs, pour l'Orient musulman plus tolérant.
Après un bref séjour à Tibériade, où il devait selon la tradition être enterré après sa mort, Maïmonide s'installa à Fostat, l'ancienne capitale de l'Egypte près du Caire, comme Médecin dela Cour.
Ses ouvrages de philosophie, comme «Le Guide des Egarés», et de compilation de Halakha, comme Michné Torah lui ont valu, chez les Chrétiens le titre de "l'Aigle dela Synagogue", et en Israël, la formule: de Moche Rabenou à Rabénou Moche Ben Maïmon, il n'y a pas eu comme Moche.
Le souvenir du séjour à Fès de Maïmonide, d'une durée de presque six années, est resté très vivace chez les élites; une des maisons dela Médinaavec ses 13 horloges y est connue jusqu'à ce jour pour avoir hébergé sa famille. Le 800ème anniversaire de sa naissance, en 1935, fut commémoré à Fès par un colloque scientifique avec la participation de chercheurs chrétiens et musulmans, et celle toute particulière de l'un des rares rabbins marocains contemporains pénétrés d'esprit historique, rabbi Yossef Benaïm, que nous retrouverons par la suite et qui regrettait l'ignorance du peuple juif marocain des gloires de son passé.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
הרמב"ם בפאס 1204-1135
התקופה הקשה ביותר בתולדות יהודי מרוקו הייתה בזמן שלטון השושלת הברברית, האלמוחיידין הקנאים. על תקופה זו נאמר " כל מבקש ה׳ נחבא׳. גזרות אכזריות נגזרו אז על היהודים, שכמעט נמחה זכרם בארצות האלמוחיידין, מצפון אפריקה עד ספרד המוסלמית. על היהודים נגזר להמיר דתם או למות.
גם על האנוסים נגזרו גזרות, והם נכפו ללבוש בגדי עדים נתעבים, כדי להבדילם מהמוסלמים הוותיקים. מפליא, לפיכך, שבא רבי מימון, אבי המשפחה ושני בניו, משה ודוד, להתגורר וללמוד בלוע הארי, בפאס. רבי מימון היה סוחר אמיד באבנים טובות. נראה שבעיר פאס, בירתה של השושלת הקנאית, היה המצב נסבל, יחסית לשאר האימפריה.
לפי מספר מקורות חיו בני משפחת מימון משך חמש שנות שהותם בפאס כאנוסים, כמוסלמים כלפי חוץ. עדות זו מסבירה את האפשרות שהייתה לרמב״ם, ללמוד רפואה באוניברסיטת הקאראויין הנודעת. באחד הרחובות במדינה העתיקה של פאס עוד עומד הבית בו לפי המסורת, התגוררה משפחת מימון, וסימנו שלוש־עשרה קערות, הנקראות ״השעון של הרמב״ם".
רבי מימון כתב את אגדת הנחמה המפורסמת שלו, בראותו בסבל אחיו היהודים, כדי לעודד את האנוסים להתמיד בשמירת היהדות, בסתר. ארבע שנים לאחר מכן הלך בנו, רבינו משה בן מימון (הרמב״ם) באותה דרך. הרמב׳׳ם כתב את אגרת השמד, להוכיח כי האנוסים, ישראלים גמורים הם, שחלק להם בייעוד ובתקווה, ככלל ישראל.
הרמב״ם כתב אגרת זו לאחר שאחד מגדולי הרבנים מפאס, כנראה הרב יהודה הכהן אבן שושן, שלל את יהדות האנוסים בכנותו אותם ׳עם טמא שפתיים׳, שאין להם חלק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא אם יקדשו שם שמים ברבים. האנוסים סברו, ביאושם, כי היות שאינם עוד נחשבים ליהודים על ידי אחיהם, אין טעם להמשיך ולהסתכן בשמירת המצוות בסתר.
באגרת הנחמה, מסביר הרמב״ם, כי אין לראות באיסלאם עבודה זרה, על כן עדיף לקיים מראית עין של המרת דת, כי לא כל אדם מוסמך לקבוע מהו קידוש השם; והמתיר עצמו למיתה הוא חוטא ומתחייב בנפשו לפי מדרש הכתוב ׳וחי בהם לא שימות בהם׳.
עם זאת מפציר הרמב״ם בכל אדם לשמור אמונים ליהדות בסתר, ולא להישאר בארצות השמד בתקווה לבוא המשיח, אלא להשתדל לצאת בהקדם לארץ בה ניתן לקיים מצוות הדת והתורה. כך עשתה משפחת מימון, עת ברחה ממרוקו ב-65וו, כשהוחמרו הגזירות, לאחר מות המלך מומין אזנאתי, שהיה מתון.
משפחת מימון התיישבה תחילה בטבריה, ולאחר מכן במצרים, בה התפרסם הרמב״ם כרופא, כפילוסוף וכמורה הלכה. במצרים כתב את ספריו שזיכוהו באמירה הידועה ׳ממשה עד משה לא קם כמשה׳. ספרו המפורסם מוקדש לחביבו, תלמידו המובהק ר׳ יוסף עקנין, שנולד בעיר סבתא שבצפון מרוקו.
באמצע המאה ה-13, בנפול שושלת אלמוחיידין הקנאית ועם עליית שושלת בני מרין הסובלנית יותר, החלה התאוששות יהדות מרוקו. במלאת 800 שנה להולדת הרמב״ם, בשנת 1935, ארגנה ממשלת ספרד בקורדובה, עיר הולדתו, קונגרס מדעי בינלאומי המוקדש למשנתו.
במסגרת החגיגות בעיר פאס, בהשתתפות מלומדים נוצרים ומוסלמים, נשא הרב יוסף בנאיים הרצאה על הרמב״ם, והפיצה בכתב בין ׳המוני העם שאין להם חלק בהיסטוריה ולא הודע להם מחיי עולם ומוצאיו ומבואיו.׳
ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו-מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
הקדמה.
אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו.
מעודי שמתי לנגד עיני דברי הזוהר הקדוש שכתב (פרשת תזריע דף מ״ו) וז״ל: ״במה דעונשא דהאי ברנש כגון מילה בישא, כך עונשיה בגוף מלה טבא דאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל״ וכר. ביאורו: כשם שנענש אדם במה שמספר לשון הרע כן נענש על מה שנמנע מלספר מעשים טובים על כן לא נמנעתי אנכי הקטן לספר את מעשיו של מורינו ורבינו זצ׳׳ל את אשר חזו עיני בהיותי מסתופף בצילו כמעט מידי יום ביומו ולעתים מזומנות הן בחו״ל והן בארצנו הקדושה בעיר תהילה בני ברק ת״ו.
וממנו שאבנו מתורתו מקדושתו ומטהרתו וממידותיו הנעלות וכדברי הרמב״ם ב״יד החזקה״ דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כאנשי מדינתו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם״. ואחת מצורות הלימוד מדרכי הצדיקים, היא הסיפור על מעשיהם ותולדות חייהם, שהרי כל שיחם ושיגם, צעדיהם והילוכם, תורה הם, ויש ללמוד מהם…
אלו הם דברי רבינו בחיי ( פרשת וישלח ): נאמר במשלי ״וחקר כבודם כבוד״, הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם — כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח״. וכן מצאנו בתורה פרשיות ארוכות המספרות תולדות מעשי האבות, כדי שנלמד מהם, וחז״ל החשיבו שימוש החכמים עוד יותר מהלימוד אצלם, כי בשימושו רואה התלמיד את רבו כדוגמא חיה.
עוד אמרו בגמרא, מפי רבינו הקדוש שחוכמתו באה לו כי ראה את רבו רבי מאיר מגבו, וכר, הרי שראיית רבו — אפילו לא פנים אל פנים — השפיעה עליו לפתוח לו מעיינות החכמה, ופסוק מפורש הוא: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.
על כן אני תלמיד התלמידים, ראיתי חובה לעצמי להעלות בכתב את אשר חוויתי וראיתי במו עיני ואת אשר שמעו אוזני מפי מגידי אמת מה שסיפרו על מורינו ורבינו זצ״ל.
וכאשר שמעו מפי, בני משפחתי לבית טולידאנו ישצ״ו שיש עמי בכתובים סיפורים על מורינו ורבינו זצ״ל עודדוני והמריצוני לקרב אל המלאכה לזיכוי הרבים, כמבואר בספרים הקדוש ערך ומעלת סיפור ממעשה הצדיקים לעורר את הלבבות לאבינו שבשמים, וכמו שכתב בליקוטי מוהר״ן, וזה לשונו: מה שמספרים מופתים מהצדיקים שבמדינות הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בצדיקים כי על ידי זה נתגלים מופתים״.
בפתח ספרי אוסיף ואומר מה שאמרו חז״ל במס׳ שבת (דף קי״ב עמוד ב׳) ״אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא, ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״.
על כן, בבואינו לתאר ולצייר דמותם של רבותינו נשמתם עדן, מחובתינו לזכור שמלאכים המה, ואין בכוח שכלנו להשכיל ולהעמיק בכוח קדושתם ויראתם, מבלי שיוקדם בהכרתינו שמלאכי אנוש המה, גבוה ורם מעל. ורק כך נוכל לחזות ולטעום טעימה כל שהיא בקצה המטה, ודבר זה הוא אשר נטע בי את האמונה לחקוק עלי ספר תיאור מעשיו וצדקתו וישרותו ומעשיו הנסתרים אשר נודעו לאנשי שלומו של מורינו ורבינו הצדיק הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, יהי רצון שזכותו תעמוד לנו שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם אמן.
ובחתימת סיפרי אודה לרעייתי עזרתי בחיים אשת חיל יראת ה׳ מרת מסודי (מסעודה) בת רבי מרדכי ברדוגו זצ״ל נין ונכד למלאך רפאל בירדוגו זצ״ל.
זכות וחובה היא לי להודות לחתני כבני הרה״ג רבי אשר בן חיים שליט״א מחבר ספר אבן חי, על עזרתו הרבה בעריכת הספר וסידורו לדפוס. יהי רצון שיזכה להוציא לאור את שאר חיבוריו מתוך נחת ואושר, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות מו״ר הצדיק זצ״ל תגן עליו ועל רעיתו ביתי מזל תחי׳ ועל כל יוצאי חלציו אמן.
החותם הצעיר המתאבק בעפר רבנן ותלמידהון.
עי׳ה יצחק טולדאנו ס״ט.
Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון
L’origine des Juifs du Maroc et d’Afrique du Nord
Yigal Bin-Nun, 
Texte d’une conference a Marseille le Mercredi 5 mai 2010 a 19h30, Au Centre Culturel Edmond Fleg JUDAI-CITE, 4 Impasse Dragon 13006 Marseille, diffuse à Radio JM a cette occasio
Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d’abord traiter de l’origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berberes. La conquete arabo-musulmane n’a laisse sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabise. Neanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane reussirent a s’implanter dans les villes, a les arabiser, et a les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restees berberophones jusqu’a ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent a propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berberiste. Je n’utilise le terme de berbere, que pour plus de commodite, a la place du terme plus precis, des Imazighen.
Quand a l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est imperatif d’elucider un mythe assez repandu dans les medias actuels. Est-il necessaire de preciser qu’une presence juive en Afrique du Nord ne peut etre possible avant l’epoque romaine, pour la bonne raison qu’un judaisme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette epoque ? La presence de Sidoniens, de Pheniciens ou de Puniques sur les cotes mediterraneennes n’a rien avoir avec la religion monotheiste juive. Il en est de meme pour les colonies Israelites ou Judeennes aYeb (Elephantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolatrique israelite de l’epoque monarchique pre deuteronomiste. Par contre, avant meme la destruction de Jerusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’independance, une diaspora judeenne florissait deja en Afrique du Nord, surtout a Alexandrie ou fut traduite la Bibletrois cent ans environ avant n. e. et en Cyrenaique. En plus de ces Judeens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les paiens, pour l’antique culte judeen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fetes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion a la religion juive, qui fut aussi renforce par de nombreux paiens, des sebomenoi, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.
L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive.
Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.
Dernierement, Shlomo Sand dans un livre pamphletaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute piece par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimule dans son livre c’est le fait qu’il ne fait que repeter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais pretendu que les origines des Juifs etaient ethniquement, biologiquement ou genetiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israel et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siecles ont efface toute possibilite d’evoquer une definition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des etats-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains geneticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur genetique commun à tous les Juifs du monde actuel.
Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettres juifs à l’epoque voyageaient facilement d’une communaute à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la peninsule iberique, devenue chretienne, emigrerent en partie en Afrique du Nord et composerent une communaute distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulses, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituerent une aristocratie locale, le dialecte judeo-arabe marocain, dans toute sa diversite, est encore truffe d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua meme de traduire à Meknes dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hebreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.
Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l’Alliance Israelite Universelle etablit des ecoles françaises au nord du Maroc. Sa premiere ecole fut construite à Tetouan en 1862. Vinrent apres celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu’avait la communaute juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraina, après la guerre, une emigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est generalement admis que le processus inegal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C’est ainsi que l’on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca.
Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l’association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphael Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno, Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi , Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l’ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l’accord de compromis » pour l’évacuation des Juifs du Maroc, en aout 1961.
מקנס – ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
הקדמה.
אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו.
מעודי שמתי לנגד עיני דברי הזוהר הקדוש שכתב (פרשת תזריע דף מ״ו) וז״ל: ״במה דעונשא דהאי ברנש כגון מילה בישא, כך עונשיה בגוף מלה טבא דאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל״ וכר. ביאורו: כשם שנענש אדם במה שמספר לשון הרע כן נענש על מה שנמנע מלספר מעשים טובים על כן לא נמנעתי אנכי הקטן לספר את מעשיו של מורינו ורבינו זצ׳׳ל את אשר חזו עיני בהיותי מסתופף בצילו כמעט מידי יום ביומו ולעתים מזומנות הן בחו״ל והן בארצנו הקדושה בעיר תהילה בני ברק ת״ו.
וממנו שאבנו מתורתו מקדושתו ומטהרתו וממידותיו הנעלות וכדברי הרמב״ם ב״יד החזקה״ דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כאנשי מדינתו, לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם״. ואחת מצורות הלימוד מדרכי הצדיקים, היא הסיפור על מעשיהם ותולדות חייהם, שהרי כל שיחם ושיגם, צעדיהם והילוכם, תורה הם, ויש ללמוד מהם…
אלו הם דברי רבינו בחיי ( פרשת וישלח ): נאמר במשלי ״וחקר כבודם כבוד״, הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם — כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח״. וכן מצאנו בתורה פרשיות ארוכות המספרות תולדות מעשי האבות, כדי שנלמד מהם, וחז״ל החשיבו שימוש החכמים עוד יותר מהלימוד אצלם, כי בשימושו רואה התלמיד את רבו כדוגמא חיה.
עוד אמרו בגמרא, מפי רבינו הקדוש שחוכמתו באה לו כי ראה את רבו רבי מאיר מגבו, וכר, הרי שראיית רבו — אפילו לא פנים אל פנים — השפיעה עליו לפתוח לו מעיינות החכמה, ופסוק מפורש הוא: ״והיו עיניך רואות את מוריך״.
על כן אני תלמיד התלמידים, ראיתי חובה לעצמי להעלות בכתב את אשר חוויתי וראיתי במו עיני ואת אשר שמעו אוזני מפי מגידי אמת מה שסיפרו על מורינו ורבינו זצ״ל.
וכאשר שמעו מפי, בני משפחתי לבית טולידאנו ישצ״ו שיש עמי בכתובים סיפורים על מורינו ורבינו זצ״ל עודדוני והמריצוני לקרב אל המלאכה לזיכוי הרבים, כמבואר בספרים הקדוש ערך ומעלת סיפור ממעשה הצדיקים לעורר את הלבבות לאבינו שבשמים, וכמו שכתב בליקוטי מוהר״ן, וזה לשונו: מה שמספרים מופתים מהצדיקים שבמדינות הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בצדיקים כי על ידי זה נתגלים מופתים״.
בפתח ספרי אוסיף ואומר מה שאמרו חז״ל במס׳ שבת (דף קי״ב עמוד ב׳) ״אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא, ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״.
על כן, בבואינו לתאר ולצייר דמותם של רבותינו נשמתם עדן, מחובתינו לזכור שמלאכים המה, ואין בכוח שכלנו להשכיל ולהעמיק בכוח קדושתם ויראתם, מבלי שיוקדם בהכרתינו שמלאכי אנוש המה, גבוה ורם מעל. ורק כך נוכל לחזות ולטעום טעימה כל שהיא בקצה המטה, ודבר זה הוא אשר נטע בי את האמונה לחקוק עלי ספר תיאור מעשיו וצדקתו וישרותו ומעשיו הנסתרים אשר נודעו לאנשי שלומו של מורינו ורבינו הצדיק הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, יהי רצון שזכותו תעמוד לנו שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם אמן.
ובחתימת סיפרי אודה לרעייתי עזרתי בחיים אשת חיל יראת ה׳ מרת מסודי (מסעודה) בת רבי מרדכי ברדוגו זצ״ל נין ונכד למלאך רפאל בירדוגו זצ״ל.
זכות וחובה היא לי להודות לחתני כבני הרה״ג רבי אשר בן חיים שליט״א מחבר ספר אבן חי, על עזרתו הרבה בעריכת הספר וסידורו לדפוס. יהי רצון שיזכה להוציא לאור את שאר חיבוריו מתוך נחת ואושר, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות מו״ר הצדיק זצ״ל תגן עליו ועל רעיתו ביתי מזל תחי׳ ועל כל יוצאי חלציו אמן.
החותם הצעיר המתאבק בעפר רבנן ותלמידהון.
עי׳ה יצחק טולדאנו ס״ט.
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו
גירוש ספרד
היהודים בספרד בשנות מלכותם של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה הלך ונעשה גרוע מיום ליום. האינקוויזיציה הארורה הפילה את מוראה על היהודים. רבים מהם קפחו נשמתם הטהורה במרתפי העינוי הנוראים של האינקוויזיציה האיומה. ורבים אחרים קדשו שם שמים בעלותם על המוקד ובפיהם קריאת ״שמע ישראל״.
ראש האינקוויזיציה היה הכומר הצורר טורקמדה, שעיקר רדיפתו כוונה כלפי היהודים האנוסים, אלה אשר קבלו על עצמם למראית עין את הדת הנוצרית, ובסתר שמרו על מצוות התורה. טורקמדה עשה למען הבדלת האנוסים מאחיהם היהודים מעשים אכזרים ביותר, הרחיק קרובים זה מזה, שלח מרגלים לתוך הבתים, וניסה אפילו לעשות את הרבנים למרגלים על ידי שחייב אותם להודיע לשוטרי האינקוויזיציה על כל אנוס הבא לבית הכנסת, אולם כל הגזרות הללו היו לשווא.
הרב מסיבליה — רבי יהודה אבן וירקה — ברח לפורטוגל כדי להפטר ממעשה נבלה זה. ורבים אחרים הלכו בעקבותיו. לא נשאר בידיו של הצורר טורקמדה אלא אמצעי אחד, גירוש היהודים מספרד.
הכומר האכזר רצה להכין את דעת הקהל בספרד וביתר ערי אירופה לקראת גרוש היהודים, וידע שעליו להמציא עלילה מיוחדת, כדי שהפשע מצד המלכות יראה כנקמת צדק, והדבר לא היה קשה כלל וכלל לאינקוויזיציה הארורה.
בקיץ שנת ה־ר״ג תפסו שוטרי האינקוויזיציה את אחד היהודים האנוסים כשיצא מבית הרב, ושמו — בניטו גרסיה. כשבדקו השוטרים בחפציו הכניס אחד השוטרים לתוך כיס מעילו של בניטו, פרוסת לחם שנחתכה ״מלחם הפנים״ של הכנסייה. השוטרים אסרו את בניטו באשמת ״חילול לחם הקודש״.
במרתפי האינקוויזיציה עונה בניטו קשות עד שנאלץ ׳להודות״ בכל הפשעים שהעלילו עליו, ולא עוד אלא שנאלץ למסור את שמות שותפיו ״לעברה׳, על פי רשימה שהגיש החוקר לפניו. אחד עשר יהודים נאסרו אף הם באותה אשמה וכולם קדשו שם שמים ועלו על מוקד כשבפיהם קריאת ״שמע ישראל״.
לאחר מעשה זה נאלצו המלך והמלכה להיכנע לדרישותיו של טורקמדה וחתמו על צו הגירוש של כל יהודי ספרד.
רבה של ספרד — הרב אברהם שניאור, ודון יצחק אברבנאל — יועץ הכספים של המלך — מיהרו לארמון המלוכה והפילו תחנוניהם לפני המלך והמלכה להעביר את רוע הגזרה, דון יצחק אברבנאל, אף הציע למלך כי היהודים יתנו לקופת המלוכה סכום אגדי — שלושים אלף דינרי זהב בתמורה לביטול הגזרה, המלך כבר עמד להיעתר לבקשתם, כשנודע לצורר טורקמדה הופיע בטרקלין קבלת האורחים, ובידו תמונת ״אותו האיש׳ וקרא אל המלך ואמר: יהודה איש קריות מכר את הנוצרי בשלושים כסף, ואתה אדוני המלך מבקש למכרו בשלושים אלף דינרי זהב, ובאומרו זאת הגיש את תמונת ״אותו האיש״ אל מול פני המלך ואמר בלעג, הנהו לפניך קח ותמכרהו.
המלך והמלכה לא יכלו לעמוד מול תוכחתו הנוקבת של הכומר, והגזרה יצאה מלפני המלך.
ביום ט׳ באב שנת ה־רנ״ב, ביום בו קננו היהודים על חורבן בית המקדש והריסת ירושלים עיר הקודש, וגלות ישראל, נוספו עוד קינה ויגון על יהדות ספרד. כשלוש מאות אלף יהודים — זקנים אנשים נשים וטף עזבו את ספרד ויצאו למסע נדודים נורא.
מלכות ספרד אסרה עליהם לקחת עמם את כספם, בעירום ובחוסר כל, עזבו את ארץ מגוריהם כשהם מותירים אחריהם את בתיהם ורכושם, כספם וזהבם, ורק צרור קטן של חפצים אישיים לקחו עימם.
תיקצר היריעה לתאר את התלאות והסבל שמצאו את הגולים בדרכם, הרבה מגולי ספרד מצאו מקלט בארצות אפריקה הצפונית — אלג׳יר לוב ומרוקו, בין הבאים למרוקו היו רבים מגדולי ישראל בספרד, היו כאלה שהשתקעו במרוקו ובנו בו את ביתם ואחרים שהו במרוקו תקופה קצרה, ולאחר מכן שמו פעמיהם לארצות אחרות או לארץ ישראל.
בין המגורשים מהעיר טולדו שבספרד, היה הגאון רבי יוסף ומשפחתו, ובנו הגאון רבי דניאל הידוע כ ״ראש חכמי קסטיליה״. בעזבם קבלו על עצמם ועל זרעם בחרם שלא ישובו עוד לעולם לראות את אדמת טולדו. בדי להנציח את ההחלטה לדורותיהם שינו שם משפחתם דטולידאנו, כלומר טולדו— נו, טולדו — לא.
נר המערב-פרק שני. תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
פרק שני.
תקופת שלטון הערביים – 690 – 794.
וסוף סוף היה כי שתיהם נאלצו להשלים ביניהם, על פי שני תנאים האלה, לתת כסף שנתי סכום ידוע לגנזי אדריס וגם לשלוח עשרים וארבע בתולות יהודיות שנה בשנה לבית נשיו, וחלף זה יוכלו להשאר בדתם באין מפריע.
אמנם אם כי אחרי ברית השלום הזה לא רדף אדריס את היהודים כמאז, אך מצבם בכלל הורע מאד, שבטי הארץ ידעו בלבבם כי אדריס עויין הוא את היהודים ומבקש רעתם, ולכן לא חדלו מאז להציק להם. פעם כפעם ארבו להם לגזול את רכושם.
גם לצוד נפשות בני ביתם לקחת אותם בשבי ולהביאם אחרי כן ליהודי עיר אחרת לקבל דמי פדיונם, מקרי שבי כאלה רבו בערי היהודים לעתים קרובות. ולכן בקהלות אחדות נאלצו לקבץ כסף מאנשי הקהל להיות שמור לחסכון בעד פדיון שבויים ופרעון הכסף הזה הוטל על כל הקהל בכלל בתור מס קבוע.
חשוב חשבו יהודי קהלות רבות במרוקו להקל על ידי המס הזה את מצוקתם ולהציל נפשות אחיהם הנופלים ברשת שודדי אדם, אבל הדבר הזה מגבת כסף פדיון השבויים משך אחריו תוצאות עוד יותר רעות.
בימים ההם נמצאו שני אנשי בליעל ביר שישאווה אשר היה להם ריב עם אנשי הקהלה, וימצאו תואנה בזה ללכת אל דשוור פקיד אדריס בעיר סאפין ( היא סאפי ) וילשינו ביהודי שישאווה כי קובצים הם כסף למען שחד את אחיהם משבטי הארץ להלוות את היהודית ולהלחם יחד באדריס,. דבר השטנה הזאת שלח דשוור לאדריס, וישלח אדריס עד מהרה את שר צבאו ילייא להתנפל עליהם.
אך היהודים ידעו מכל הנעשה ויתכוננו לקדם פני הרעה לעמוד נגד יחייא, כאשר בא יחייא לקראתם מצא כי כבר ערוכים נגדו, ובמקום להתנפל עליהם, נאלץ לערוך אתם מלחמת תנופה, אכן נגף לפניהם וישב אל אדריס, אז נמלא אדריס חימה ויחשוב להכרית הפעם את יהודי מרוקו כולה.
בעם רב ואספסוף גדול בא אדריס בעצמו ויערוך נגד היהודים מלחמה כבדה עד הכניעו אותם, ובשצף קצף עבר עם חילו העצום ויתר את ידם להשחית בעם ישראל ולקצות בהם. תועבות רבות נעשו אז על ידי אנשי החיל ההם במושבות ישראל, ובאכזריות נוראה הרסו וטרפו וישחיתו בנפשם.
בכל מדינת מרוקו וגם בערים אחדות, באלג'יריין, ואחרי כל אלה לא אמר אדריס קץ וישמע כי בעיר בוג'יה נמצאו בנות יפות בבנות ישראל וישלח וידרוש עשר בנות ואחרי כן עוד עשר נשים, אנשי הקהל בראותם כי אין מנוס מפני אדריס, הטילו גורל ביניהם וישלחו לו עשר בנות וגם עשר נשים אשר יצאו על פי הגורל.
והוא, אחרי אשר טמא אותן שלחן לנפשם לעיר בוג'יה. הנשים האלה חפצו לשוב לבעליהן בחשבם כי אנוסות הנה ויכולות להשאר תחת בעליהן. ואולם ראשי הקהל הניאו אותן מעשות זאת בהיות כי הנשים האלה שלחו על פי הגורל ולא נקבו בשמותיהן על פי אדריס להחשב כאנוסות.
והריב הזה כל כך גדול והתרחב עד כי נשמע הדבר לאזני אדריס והוא מבלי לדעת כי הריב הזה נוגע מצד הדת, נחשב בעיניו לעלבון ולחרפה כי רק מפני שאדריס שכב אותן. איש לא חפץ לנגוע בם.
ובכן נוספה לו שנאה על שנאתו וישא את ידו עוד הפעם על שארית יהודי מרוקו ואלג'יריין ויך בהם מכה נמרצת למאיש ועד אשה ועולל ויונק, ורבים אשר חפצו להציל את נפשם ממות בחרו להמיר דתם, ומספר ממירי הדת מקרב היהודים והנוצרים בהשנים המעטות שנות משול אדריס במרוקו, עלה לרבבות.
ועוד עד כה נמצאו בין העקביים תושבי הארץ רבים שממעי יהודה יצאו, ןשהרבה מהם יחשבו לצאצאי היהודים אשר המירו בתגרת יד אדריס זה.
הנה כן זאת הייתה אחרית היהודים בימי אדריס הפאטימי, בתור תשלום גמול חלף הלחמם את מלחמותיו נגד העבסיים, מושבם של יהודי מרוקו בכלל, אשר השתרע בהר ובשפלה לאורך החוף האטלנטי, ערה ערה וישבר לרסיסים, פור התפוררו קהלותיהם הגדולות והחשובות, מספרם הרב, המעט ודל, והמעט מה שנשאר לא היה בו עוד רוח, שאיפתם להתקוממות.
הכרתם העצמית, וחפצם הכביר לדרור ולעמדה חפשית, כל אלה עוממו בקרבם ויאבדו יחד עם אבדן אושרם ומצבם תבוסה נוראה איומה ומשכלת, הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את יהודי ארץ המערב בנשך זמן קצר, זמן של שש שנות מלכותו 788 – 793, תבוסה שלמה, מדכאת נפש ומכאיבה.
תבוסה אשר אחריה לא נראו עוד אותם הרגשות של היהודים האדרסיים הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחסרי אונים.
האמנם בכל עריצותו של אדריס וחפצו לרודד את היהודים בפרט ויתר עמי מרוקו בכלל, עוד נבצר ממנו מקומות אחדים שבם גרו יהודים לא מעט ולא יכול אדריס להכניעם. בשנה השלישית לשנות מלכותו, כאשר הלך להלחם בהערים שבקצה מרוקו מזרחה מסביב לגבולות אורן ויכבוש א תלצסן התגרה – כאשר זכרנו כבר – גם ביהודי הערים ההם וילחם אתם, ושם בין הערים ההם הייתה עיר מבצר אל-אזור אשר טבע המקום והתבצרותו עזרו את יהודי העיר להשתגב בפני אדריס לבלתי הכנע אליו.
ימים רבים צד אדריס עליהם, וסוף סוף שב בפחי נפש ועמלו לריק. כן אל היהודים אשר ישבו בנגב מרוקו בפלגה המערבית של המדבר סאחרא, ששם ישבו מספר לא מעט יהודים במעמד חפשי לא ערב אדריס את לבו להגיע אליהם ולהתגרות בם, שם נמצאה גם מדינה יהודית שמשלה ממשלה נכבדה בכל החבל ההוא ועל ידה ישבו עמים אחרים אשר חסו תחתיה, המדינה ההיא שמקומה היה בחבל וואד-דרעא ושאודותיה יסופר עוד הלאה בפרקים הבאים.
המדינה הזו התקיימה לפי הנראה עוד מימי הרומאים או ימי הוונדלים, וגם הביצנצים, גם אדריס הפאטימי לא חדרו אליה, ותאר למדינה חפשית עומדת ברשות עצמה עוד דורות רבים עד המאה הי"ב למספרם.
ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו-מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
ואלה הם חיבוריו :
1 –מגיד לאדם – גרגרים אחדים ופירוש על הגדה של פסח
2 – תאמרו ליוסף – דרושים לזמנים לצדקה ולהספדים
3 – מלי מעלייתא – פירוש נביאים וכתובים על הדרך פשט ודרש
4 – צאן יוסף – שאלות ותשובות על ד' טורים כבר נדפס בירושלים עיר הקודש ( ההודר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
5 – כל חדש – שאלות ותשובות על עניינים חדשים שנתחדשו בימינו, נדפס והוהדר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
6 יבין לאחריתו – ליקוטי דינים על אבה"א וחו"ם, מערכות על סדר א"ב. הוא כעת על מכבש הדפוס בירושלים עיר הקודש תוב"ב, וכבר נדפס ברביע ממנו, הנהו תחת ידי ( לא נדפס עד היום )
7 – נפלאותך אשיחה – קונטריס שירים ובקשות ותחינות קוינות, וכבר נדפס
8 – מיני מתיקה – ליקוטי הקדמות יקרים ופירושים, שנתחדשו לי על סדר א"ב
9 – הגות לבי – הוא ספר חלוק לד' מרמרים. מאמר א' שמו, דברים היוצאים מן הלב\ על המצאת הנייר והדפוס ועניינים אחרים השייכים לזה. מאמר ב', תרנן לשוני, בגודל שבח השפה העברית. מאמר ג', לשוני ע"ט, לשונות מכתבים. מאמר ד', תולדות יוסף, תולדות וקורות ימי חייו.
10 – נוהג בחכמה – באו בו מנהגי המערב ויסוד כל מנהג ( ההוהדר על ידי משה עמאר.
11 – שירי דוד – פירוש על תהלים שני מהדורות, פשט ורמז ודרש
12 – אבי הנחל – ליקוטים דינים מהראשים נ"ן ומכתבי יד ראשונים שלא ראו אור הדפוס על סדר א"ב, ובסופו קונטריס – רגבי הנחל
13 – ןיקן יוסף – פירושי פסוקי נביאים וכתובים ואיזה מאמרים, ג' מהדורות
14 – אשכלות הגפן – ליקוטי מאמרים מחז"ל ממאות ספרים, וםירושים שחידשתי בעזרת היוצר על סדר א"ב
15 – זכרון דרשותי – רישמות דרשות שדרשתי על הנפטרים
16 – ראשי אבות – פירושים על מסכת אבות
17 – זובחי הזבח – קיצור ספר " זבחי ציון " דיני שחיטה ובדיקה כפי הדין ומנהגי המערב, כמו שסידרם הר"ש אבן צור זצ"ל.
18 – סגולת מלכים – סגולות ורפואות מלוקטים מכתבי הראשנים ומספרים נפרדים
19 – דרכיו לשמה – תולדות הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, וקורות ימי חייו וחיבוריו
20 – זכרון ליום האחרון – מאורעות וקורות תלאות המערב הפנימי, שני כרכים
21 – מלכי רבנן – תולדות רבני המערב וקורותיהם, כבר נדפס
22 – תשלום מלכי רבנן – עדיין בכתב יד
23 – כבוד מלכים – רשימות ספרי חכמי המערב שנדפסו כבר ושעדיין בכתב יד, מה שנודע לי, נדפס
24 – מעשה חרשים – דברי חכמים ז"ל ומוסרים, בדרך קצרה ובדרך חידה, כל דבר מתחיל " אמר החכם "
25 – מעט מעט – חידושי איזה אגדות מכל הש"ס, יש מהם דרך דרש ויש דרך פשט, ובסופו קונטריס מאמרי חז"ל, כמה מאמרים מפוזרים בדרל דרש
26 – רב טובך יביעו – והוא סיפורין נוראים מהצדיקים וזולתן, וכעת יש בו ארבע מאות וחשמים ותשעה סיפורים נפלאים.
27 – כתוב עליו ליוסף – מאמרים ודרושים בשבחי יוסף הצדיק עליו השלום, מערכות על סדר א"ב
28 – הדרת פני זקן – מוסרים ותוכחות ודינים על גילוח הזקן
29 – שארית הצאן – שאלות ותשובות על ארבעה טוראים, ארבע מהדורות, כעת יש בו ארבע מאות וארבע תשובות
30 – נמכר ליוסף – חידושים על התורה, יש מהם דרף פשט ויש דרך דרש. שני מהדורות, ובסופו קונטריס " אחרי נמכר " חידושי תורה
31 – מעשה צדיקים – סיפורי מעשה ידי הצדיקים מרבני המערב נ"ן
32 – מלה בלשוני – קונטריס מכתבים ואגרות, ונוסחי שטרות ואגרות נחומים, נוסחי מצבות, אשר חיברתי אני הכותב כפי עט לשוני
33 – חיות קטנות – קונטריס על טבעי חיות ועופות למיניהם
34 – כלו מחמדים – לקוטי מאמרי חז"ל, ופירושים והקדמות מלוקטים מספרים שונים על סדר א"ב
35 – כלל גדול – כללים בדרכי המקרא ובדברי חז"ל
36 – עולם בטבע – עניינים מלוקטים על חכמת הטבעיים
37 – הרי בשמים – לקוטי מאמרי חז"ל על סדר א"ב, ופירושים לפי דלות שכלי.
רבי יוסף נלב"ע במרוקו בט"ו שבט בשנת תשכ"א – 1961 ליצירה
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל
שלוחי ארץ ישראל באלג'יריה.
מקומה החשוב של ארץ ישראל בתודעתם של יהודי אלג'יריה מחד, ומאידך מעמדם הכלכלי המכובד של הסוחרים היהודים בערי אלג'יריה, הביא לשליחת שלוחים מארץ ישראל לאלג'יריה. ידיעותינו על שלוחי ארץ ישראל במאה הט"ז מעורפלות ביותר, ומצוייה בידינו רק ידיעה אחת באגרתו של חזקיה כבוארה מחברון משנת שע"ה – 1616 – שנכתבה לאוראן אל בניו של רבי יצחק קאנשינו, אשר כבר לא היו בחיים באותה שנה ובה צויין שלמעלה מעשרים שנה קודם לכן, היינו בשנת שנ"ה – 1595, נשלח שליח מצפת לאסוף כספים למען מצות תלמוד תורה, אשר הכותב היה ממונה עליה כפקיד.
רבי יצחק קאנשינו התכבד והתנאה ברבי חזקי כבאורה מצפת, בן משפחתו בארץ ישראל, הודיעו כיצד מתקשרת קרבת המשפחה שביניהם, וברוב נדיבותו הבטיחו לסייעו מבחינה כלכלית.
ביטוי למקומה החשוב של ארץ ישראל נתן הנגיד רבי יצחק קאנשינו הנזכר. הוא הקדיש בעזבונו לירושלים סכום כסף גדול של שמונה מאות דינרים. הדבר נמסר לקהילת צפת על ידי שני העולים מאלג'יריה – קבי משה ששפורטאש ורבי שלמה כ'לאץ.
לפיכך שלחה קהילת צפת בכסלו שס"ד שני שליחים רבי יחיאל אשכנזי ורבי שלמה אבן צור לצפון אפריקה, כדי לגבות את העזבון שהוקדש לירושלים. במכתביהם ציינו השליחים את פריחתה הרוחנית של צפת שמצויים בה " שנים עשר בתי כנסיות ושש עשרה מדרשות, ישיבות ותלמוד תורה לתינוקות ".
ולעומת זאת יהודי ירושלים הם " מתי מספר, ובכל יום קמים עליהם שאפילו בית תפילה לא הניחו להם ". במכתב אחר מציינים " כי אם יעלם עיני השגחתו אין גליל ( צפת ) ככפר נחשבים ". מכאן לדעתם קיומה של קהילת ירושלים וקיום שאר קהילות ארץ ישראל תלוי בקיומה של צפת, ולכן יש למסור את הכסף שהוקדש לירושלים לשני שליחי צפת.
רצונם לשנות יעודו של עזבון רבי יצחק קאנשינו מקהילת ירושלים לקהילת צפת, עורר את חששם של שני השליחים שמא יסרבו היורשים למסור להם את הכסף. לפיכך פנו אל רבני אלג'יר – רבי משה משי, רבי בנימין דוראן ורבי אבא מארי ב"ר של מה דוראן – וביקשו שהם שימליצו בעד מסירת כספי העזבון לקהילת צפת.
שושלת הרבנים, ובראשם רבי משה משיש, נענו לבקשת השד"רים, וציינו במכתבם שאין מקום לעכב יותר את הכספים הללו, כיוון שגאולת עיר הקודש חשובה יותר מפדיון שבויים. נראה ששליחות רבי יחיאל אשכנזי ורבי שלמה אבן צור בשנת שס"ד זכתה להצלחה, כיוון ששנה לאחר מכן, בניסן שס"ה, נשלח השד"ר רבי מאיר מימראן, לךאוראן, אל רבי חיים קאנשינו.
במכתבם ציינו ראשי קהילת צפת כי ראו " את כל מעשה האדון וצדקותיו הנוראות אשר שמענו ממקצת מהנה ". שורת ההגיון אומרת, שלו היו שני השליחים נכשלים בשליחותם, לא היה נשלח שליח נוסף בזמן סמוך כל כך.
במשך תקופה ארוכה של כשישים שנה אין בידינו ידיעות על שד"רים מארץ ישראל באלג'יריה, עד לבואו של רבי אלישע חיים אביו של נתן העזתי שליח ירושלים לסאלי, שם נתאכסן אצל רבי יעקב ששפורטש ששלחו לאחר מכן לאלג'יר.
רבי אלישע חיים נתעכב תרופת מה באלג'יר וחזר משם לאמסטרדם והמבורג. אולם בעוברו יחד עם חברו לשיחות, שלמה נאבארו, באיטליה, הפסיד את כל כספי השליחות בגלל שלמה נאבארו שחשק בגויה אחת והמיר את דתו.
רבי יעקב ששפורטש כותב שהדבר היה שנה אחת קודם השמועות על שבתי, כלומר רבי אלישע חיים שהה באלג'יר בשלהי שנת תכ"ד – 1664 – וראשית שנת תכ"ה – 1665.
במחצית השנייה של המאה הי"ז, סמוך לשנת תל"ח – 1678 -, נהגה קהילת אלג'יר לאסוף ולשלוח ארבעים או חמישים ריאלים לשנה, במטרה לחלקם בין המערביים בירושלים, הן תלמידי חכמים והן בעלי בתים, לפי רשימה, כדרך שנהגו לשלוח את הכספים מערי אירופה.
איסוף ומשלוח הכספים נעשה בקביעות בלא קשר לשליחותו של שד"ר. הכסף, כנהוג באותה תקופה, היה נשלח לקושטא באמצעות סוחרים. אולם בגלל הסכנות בדרכם, לא היה נהוג לשלוח כסף במזומן, אל הסוחר באלג'יר היה שולח לשותפו בקושטא הוראה בכתב לפרוע לפקידי ארץ ישראל שבקושטא סכום כסף מסוים.
Histoire des juifs de Safi-L'origine hébraïque du nom de la ville de Safi
Chapitre I
L'origine hébraïque du nom de la ville de Safi
Tous ceux qui ont parlé de Safi, chroniqueurs et historiens, reconnaissent que les racines de la ville remontent très loin dans les mystères de l'Histoire. Cette situation a suscité de grandes contradictions dans les avis relatifs à la fondation de cette ville et de là, dans la signification et l'origine de son nom : Safi.
Les versions se sont multipliées à ce sujet et les chercheurs ont emprunté différentes voies pour les justifier.
Les récits relatifs à l'appellation de Safi sont nombreux : l'un d'entre eux prétend que Safi est le nom d'une divinité phénicienne appelée « Sofia » ; un autre fait référence au passage des « Égarés » cité par Charif Al Idrissi dans son célèbre ouvrage : « Nuzhat al-Mushtacj fî Ikhirâq al-Âfâq » (« Plaisirs de l'amour à traverser les horizons », éd. complète par A. Bombaci, Naples et Rome, 1970-1984, 9 volumes.
Nous avons relevé entre autres, une anecdote curieuse pour ne pas dire étrange et inconnue de beaucoup, et nous l'avons gardée en attendant l'achèvement de cette étude.
Safi serait dérivé d'un mot hébreu. Armand Antona l'a exposé avec moult détails dans sa célèbre étude des Abda. D'autre part, le professeur Ahmed Bouchareb y a fait allusion dans sa thèse sur la colonisation portugaise aux Doukkala, dans son étendue historique séculaire.
Avant d'exposer les revers de cette appellation hébraïque, je dirai que cette version n'est pas la seule à prendre la voie linguistique pour expliquer le nom de Safi.
Il y en a une autre qui prétend que le nom de Safi est originaire de la langue amazigh. J'estime que cette interprétation est utile pour la méthodologie, parce que l'adopter et la rapprocher de la version amazigh par la comparaison et l'analyse, nous fait toucher du doigt les données historiques et sociales qui ont justifié leur fréquence chez les chroniqueurs.
La version amazigh donne deux explications linguistiques différentes au nom de Safi :
La première prétend que le nom « Safi » est dérivé du mot amazigh « assafou » signifiant lumière, torche, flamme ou fanal.
La seconde relie ce nom à « assif ». En observant ce mot, nous trouvons que « assif » veut dire rivière et que « Asfi » et « Assafi » désignent l’embouchure
Malgré la différence entre les deux mots amazigh et leur sens, on trouve dans l'histoire ancienne de la ville la justification de leur utilisation sous la plume des chercheurs et des historiens :
Relier le nom de la ville au mot « assafou » est dû à une réalité historique incontestée, du fait que celle-ci qui « existe depuis des temps immémoriaux que seul Dieu connaît » (comme le dit Ibn Khaldoun), était un port de commerce important.
De nombreux chercheurs pensent qu'il s'agissait de l'un des cinq ports construits par Hanon le Carthaginois, lors de son voyage le long des côtes atlantiques, au cours de son fameux périple dans le premier quart du cinquième siècle avant J.-C.
Les recherches archéologiques vont dans ce sens pour le démontrer, en raison de la découverte de tessons de poteries puniques (carthaginoises) au Cap Guir et d'un morceau de statue de pierre au Djorf Elyahoudi.
Safi a gardé son importance comme port de commerce durant les siècles suivants. Elle « était le dernier port qui accueillait les bateaux venant de la vier d'Andalousie vers l'est et plus loin, il n'y avait plus de destination possible pour eux ».
Après ce port actif, il n'y avait aucune ville éminente et fortifiée, et plus bas, on trouvait des populations en contact avec l'extrême Souss et jusqu'aux confins de l'Abyssinie (Éthiopie) au-delà du Sahara, ce qui a augmenté cette envergure.
Nul doute que ce port, par sa stature commerciale et par sa situation extrême, a imposé à ses commerçants et sa population de prendre des précautions de vigilance et un mode de gouvernance : entre autres, l'installation de phares et de feux (assafou, en langue berbère des Masmouda).
מבצע יכין – שמואל שגב
כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועוררו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה נעשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות בירושלים., טבריה – קברות רבי מאיר בעל הנס והרמב"ם – צפת וחברון.
מה שאפיין את העלייה היהודית באותה תקופה – 1840 – הייתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי " מקנס דארץ ישראל ". בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו משפחות :
אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן קיקי, זריהן, טולידאנו, סבאג ( הים שגב ) קובי ועוד. כולם חידשו את היישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.
בין קהילות יהודי מרוקו בארץ שיראל, זו שבירושלים הייתה הגדולה והחזקה ביותר וערב מלחמת העולם הראשונה, מנתה קרוב ל – 2.500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונימנו ביו מייסדי תל אביב – משפחות שלוש ומויאל.
גלי עלייה אלה אנים צריכם להפתיע. עוד בראשית המאה ה-18, פסקו שלושה רבנים – רבי יעקב אבן צור, רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי – כי " אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות – כופין אותה לעלות. אם תעמדו בסירובה תצא בלי כתובתה.
במאה ה-19, הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן זכרי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי " האישה וילדיה רשאים לעולת לארץ ישראל למרות סירוב בעלה ". במאמץ לעוד את העלייה, התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים, כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.
כאשר הקים תאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהודי צפון אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו : התגברות האנטישמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב " משפט דרייפוס " והפוגרומים ביהודי מזרח אירופה.
אף על פי כן, יהדות צפון אפריקב יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על ידי מ. אטלי, איש קונסטוטין שבאלג'יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900. כך למשל, הרב ליאון חלפון הקים בתיטואן את אגודת " שיבת ציון ".
במכתב לתאודור הרצל מה-28 בספטמבר 1900, כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלאדינו. שבוע לאחר מכן ב-4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת " שערי ציון " במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו.
במארס 1903, קמה בעיר סאפי אגודת " אהבת ציון " בראשותם של מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו. במכתב בעברית, אך בכתב רש"י – כמנהג רבני צפון אפריקה באותם הימים -, שהיה מופנה אל " הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תאודור הרצל, כותבי השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים " המליץ " ו " היהודי " אך הם הוסיפו :
" עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ישעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו.
והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם " ציוני " ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו ".
בהמשך המכתב, כותבים מאיר בר ששת ויעקב מורסיאנו כי " בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה.
וגם לשלוח לנו את הספר היקר " מדינת היהודים " בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים או על הציונות הכתובים בעברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו ". לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת " אהבת ציון " בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.
כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה-19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר ששת ולמורס יאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להוועד שם עם נציגי יהדות צפון אפריקה.
הם ענו לו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה-19 באוגוסט 1903, יצא מורסיאנו ובר ששת בתקיפות רבה נגד " תוכנית אוגנדה ". הם כתבו כי " אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית, לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד….".
ברם פרט לחילופי מכתבים אלה, לא הייתה השתתפותם של יהודי צפון אפריקה בפעילות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה -4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות במרוקו.
בקונגרס ה – 5, הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטאנג'יר, תיטוארן, פאס, מראכש, מוגאדור, אלג'יר, קונסטנטין וטוניס. אך הייתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא ייחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה ועל כן לא שיתפו זו בהכרעות.
מותו של הרצל בשנת 1904, שיתק לזמן מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב-1908 קמה בפאס אגודת " חיבת ציון " והיא הרחיבה פעילותה גם למכנאס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית, נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והייתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות.
מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת " חיבת ציון " בזרועות פתוחות יען כי " אחינו אתם ".
בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף, בין קלן לפאס. באחד המכתבים, כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוו וולפסון, כי " שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה ".
אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון אפריקה, הציונות במרוקו נתפסה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה, המליצה ההנהלה הציונית לתנועת " חיבת ציון, בשנת 1910, להצטרף לתנועת " המזרחי " העולמית.
מה שחיזק אז את הדימוי הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת " חיבת ציון " בנושא המדיני. כל למשל, בשנת 1910, כתבה תנועת " חיבת ציון " להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו את חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בעניינה הפנימיים של מדינה כלשהי.
מה שהיקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב או ביידיש או בגרמנית – בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לאדינו, עברית וערבית.
כך, למשל, ב-24 באפריל 1913, כתב מזכיר אגודת " בני ציון " לוועד הפועל הציוני, כי " מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי, נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב.
כי מה לנו ולשפות זרות, הן, הן היו בעוכרנו לבולל אותנו לעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית ומה לנו לחבק חיק נוכריה ? אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה, הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון אפריקנית לבין ההנהלה הציונית ועד למחצית שנות העשרים, לא שוגר לצפון אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.
הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ ישראל, עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית משיחית בקרה יהודי מרוקו, הביא להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ ישראל.
כך, למשל, במכנאס קמה אגודת " עץ חיים "; בטנג'יר קמה אגודת " מגן דוד " ובעיר לראש קמה אגודת " בוני ירושלים ". כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הן נחלו ללמד את בניהם עברית.
במקרה אחד, יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במח נפש. בשנת 1921, החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך הייתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.
גם השלטון הצרפתי מצידו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר את הפצתו של העיתון בשפה העברים " העולם " בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן – נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו.
הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפאריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קאסן. השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל – ההגבלות הוסרו רק בחלקן.
בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ה " קרו הקיימת לישראל " הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה " מכבי ". אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ ישראל. הייתה זו אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על כן, מוגבל ביותר.
בתנאים אלה, דחקה הנהלת " אליאנס " את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי " אליאנס " תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית.
אף על פי כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון אפריקה, מבלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של " אליאנס " לחיסול הנחשלות והבערות בקרב יהדות זו.
פעילותה של " אליאנס " במרוקו החלה בשנת 1861. תחילה הוקם בית ספר עממי בתיטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי ספר של " אליאנס " בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6848 תלמידים ב-28 בתי ספר בקזבלנקה לבדה.
הרחבת רשת החינוך של " אליאנס " לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית, הושפעה משכניה המוסלמים ועל כן לא ייחסה חשיבות רבה לחינוך האישה. על פי מסורת אותם הימים, נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף מבלי לשאול את פיה.
הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל " שפחה נאמנה " של בעלה. הנהלת " אליאנס " הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה, גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו.
הנהלת " אליאנס " שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות. פתחה בתי ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת יד וניהול משק בית, במקביל לכך. הקימה " אליאנס " סמינר למורים בקזבלנקה ובית ספר חקלאי במראכש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.
מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו לבין התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ שיראל. קשר זה חודש רק לאחר נחיתת צבאות בנות הברית בחופי צפון אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם.
המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל לבין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.
סוף הפרק " תולדות יהודי מרוקו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-את אחי אני מבקש – שלום פוני כלפון
את אחי אני מבקש – שלום פוני כלפון
הוצאת אופיר ביכורים – 2012
קיבלתי את הספר כמתנה מהמחבר
בכישרון אדיר וברגש אין קץ משרטט המחבר שלום פוני כלפון את תמונת חייו, למן ילדותו האותנטית במרוקו, ועד לפועלו הרם במסגרת תפקידו הבכיר למען הקהילה היהודית ברחבי העולם. כביד אומן, השבוי בקסמי המכחול, כך מצייר פוני כלפון את סיפורו שלו, ומילותיו אשר נטוות הם הצבעים כולם. אומץ ואמונה, ייאוש ותקווה, תסכול ונחישות – כל אלה נוטלים את מקומם, כל אחד בעתו שלו, במסגרת חייו של המחבר, כאשר מעל לכל אלה מנצח בעוז כוח הרצון הבלתי מתפשר של הדובר.
השילוב הקסום של סיפור חיים אמיתי בד בבד עם עלילה סיפורית, הופך את הטקסט האוטוביוגרפי למופע מרתק וכובש המכנס את כל מסעו של המחבר לכדי ספר יחיד ומיוחד.
הקורא נחשף לסיפור שוקק חיים וצבע, הכתוב כמלאכת מחשבת וסוחף בתיאוריו העזים, החיים, היפים להפליא, של המחבר. בשפה מצוחצחת ובלשון עשירה מתואר סיפור חיים יוצא דופן ומיוחד במינו, המלמד על הישרדות אמיתית כנגד כל הסיכויים. אבני נגף רבות עמדו בדרכו של הכותב עד שהגיע למחוז חפצו: גזענות קשה, דרך חתחתים, תחלואה, תנאי מחיה בלתי נסבלים, עוינות וניכור היו רק חלק קטן של המהמורות שנקרו בדרכו. ואולם, חרף כל הקשיים נשא הכותב ראשו אל עבר האופק, ולא אמר נואש עד אשר הגשים את חלומו.
הספר האמור הוא הראיה הטובה ביותר לכוח רצון!נחישותו של אדם, המתמיד בדרכו ללא חת.
ספר זה מהווה השראה בלתי נדלית בעבור כל אדם המעמיד חזון לנגד עיניו ונחוש לממשו בבוא העת.
שלום פוני כלפון פרסם במסגרת תפקידו אינספור מאמרים בכתבי עת שונים, ופעל רבות למען הקהילה היהודית בקנדה. זהו ספרו הראשון הרואה אור בהוצאת אופיר ביכורים.