ארכיון חודשי: יולי 2012


Une histoire de familles-Abettan

une-histoire-fe-famillesAbettan

Nom patronymique d'origine hebraique, semble –t-il deformation de Batal qui signifie annuler,surnom donne selon la tradition rabbinique marocaine a une ancienne famille Cohen dite " Halal ", ayant perdu les prerogatives de la pretrise.

D'apres cette tradition, les trois familles de Halalim sont celles de Kessous, Abettan et Nejar, repondant aux initiales de Kaben . C'est ainsi que rabbi Shlomo Berdugo rapporte dans son livre " De Hahcheb " qu'un Cohen de Meknes avait pris pour epouse une femme de cette famille et quand il decouvrit qu'elle etait Halala, il fut constraint de la divorcer bien qu'il ait eu des enfants avec elle'la Torahinterdisant au Cohen de prendre pue epouse une femme Halal ou prostituee.

Mais on ne peut avancer avec certitude que toutes les familles portent ce patronime sont des Halalim. On a donc avance d'autres hypotheses sur l'origine du patronyme. La premiere, se basant sur la meme origine hebraique, y voit une alteration du prenom biblique feminine Abital, une des epouses du roi David.

David Corcos y decede plutot une origine arameenne, ethnique de la ville de Betan dans le voisinage de Haran en Mesopotamie, tout en soulignant que le nom etait egalement porte par les musulmans – voir les deux freres Idriss et Atya Ben Bettan, chefs guerriers du Haut Atlas qui s'opposerent aux conquetes du reformateur religieux Abdel Moumen, le fondateur de la dynastie des Almohades.

La phonetique pourrait egalement suggerer une origine espagnole, peut etre deformation de Bitton, derive de vita, sans emporter pour autant la conviction.

Quoi qu'il en soit, sous cette forme, procedee du prefixe A, ce ptronyme n'existait qu'au sud du Maroc. Par contre sous la forme de Bittan, Bettan, qui semble etre identique mais qui serai egalement etudiee separement, il etait aussi porte dans les deux autres pays du Maghreb.

Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte au Maroc – Marrakech, Mogador, Province de Ouarzazate, Ouezane, Fes, Sefrou, El Jadida, Debdou, Casablanca. En Algerie – Oranais, Algerois, Constantinois, Sahara et en Tunisie –Tunis,Sousse, Djerba.

            Autre source   

ABETTAN ou ABITTAN ou ABTTAN : son sens est incertain; mais on peut penser a une forme judeo-espagnole issu du latin vita (la vie).

Rabbi Itshak Abettan

Rabbin ayant vecu vers le XVIeme siecle dont le tombeau dans le Draa, au sud du Maroc, etait jusqu'a nos jours un centre de pelerinage local

Rabbi Itshak Abettan

Rabbin ne a Mogador, il monta a tiberiade a la fin du siecle dernier, cite dans ses aouvres par l’emissaire celebre de Tiberiade, rabbi Raphel Ohana.

Rabbi Abrahm Abettan

Celebre rabbin et guerisseur a Djerba au debut du XIXeme siecle. Bien que possedant a fond les regles dela Shehite, abattage rituel, il refusa par modestie et par crainte de ne pas bien les tranmettre, de les enseigner.

Rabbi Nissim Abettan

1810 – 1896. Fils de moche. Commercant en articles religieux. Il presiada le tribunal rabbinique de Djerba pendant vingt ans de1874 a1894.

Rabbi Sion Abettan

1860 – 1956. Fils de Haim. Rabbin ne a Djerba en 186. Apres des etudes dans l'ile, il fut appele a servir de rabbin de la communaute de Trablous, Tripoli, en Tripolitaine. Il mourut presque centenaire a Tunis.

Rabbi Yaacob Abettan

Fils de rabbi Mordekhay. Grand rabbin de marrakech, seconde moitie du XIXeme siecle, mort en 1873. Auteur de commentaires talmudiques repris par son maitre rabbi Moche Roslio dans son livre " Kol hamebasser ". En concluant sa visite au Maroc, l’emissire de Tree Sainte rabbi Baroukh Pinto, ecrit qu'il avait rencontre au cours de sa mission deux grandes lumieres, rabbi Yaacob Abettan de Marrakech et rabbi Shaul Abendanan de Fes.

Il קtait repute pour son ascetisme et sa ferveur de l'etude, il ne se mettait au lit que le vendredi, passant toute les autres nuits a etudie. Son fils, Hayim, fut egalement

Rabbi Makhlouf Abettan

Fils de Moche. Rasbbin a Cacablanca dans les annees vingt et trente, celebre pour ses idees sociales tres avancees. Il fut un des fondateurs de l'association " Maghen David " favorable aux idees dela Haslakaeuropeenne et a la diffusion de l'etude de l'hebreu moderne.

Auteur d'un livre d'une tres grande originalite, Asher Adam ( Casablanca 1945 ) proposant, pour  mettre fin aux affrotements sanglants comme ceux de la seconde Guere Mondiale, la creation d'un gouvernement mondial unique.

Il publia egalement deux ouvrages dela Halakha: " Bunyan olam " et " Briat Haolam "  Casablanca 1947.

Armand Abettan

Indistruel et dirtigeant communautaire a Casablanca. Membre du Comite dela Communaute, il eut la respontabilite des cimetieres et lieux saints jusqu' a sa mort en 1996

Jo Avitan Abettan

Militant de Herout a Achdod. Il re[resenta son parti dans les annees soixante dix au Conseil Municipal de la ville et devint maire adjoint. Retire de la politique active, il a fonde une imprimerie a Achdod.

Shlomo Avitan

Syndicaliste israelien d'origine marocaine. Membre de l'Executif dela Histradout.Anciensecretaire general du syndicat des gens de mer, il presuda dans les annees quatr vingt le Comite des 13, representant les 13 plus grands comites d'entreprise d'Israel.

Rabbi Shmouel Avitain

Rabbin ne a Bnei Brak, auteur du livre de commenyaires " Shaare Shemouel ". 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז סקירה היסטורית ותרבותית משה חלמיש

 

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז

סקירה היסטורית ותרבותית

משה חלמיש

הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית " הילל בן-חיים " 

2001

הספר סוקר את תולדות הקבלה בארצות צפון אפריקה למן המאה השש-עשרה ועד ימינו. תשומת הלב ניתנת לתיאורים קצרים של ״הנפשות הפועלות״ כאנשי קבלה, ולמרקם התרבותי המיוחד שנוצר כאן ברבות הימים המתבטא בתהליך חדירתה של הקבלה לאורח החיים היומיומי, ובהתהוות יצירה קבלית, שברובה משולבת בפרשנות מקרא, זוהר, קבלת האר"י, סידורי תפילה ותיקונים, אך גם נותנת חילה בשירה.

דומה שזו המונוגרפיה הראשונה בתחום זה בהציעה הבט כולל שעשויה לסייע להמשך המחקר.

פרופסור משה חלמיש מכהן כפרופסור מן המנין באוניברסיטת בר־אילן, בעל הקתדרה לחקר הקבלה ע"ש הרב ד"ר אלכסנדר שפרן ועורך את  " דעת ", כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה. כן כתב וערך ספרים ומאמרים רבים בתחומי ההגות היהודית ובמיוחד בקבלה ובחסידות.

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון-חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל

מאת ד"ר יגאל בן נון

פורסם במוסף לספרות של הארץ 8-4-2007

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה מלכתחילה לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה כל מרכיבים דתיים. אולי משום כך נשכח בישראל מוצאה הפגאני ונוספו לה משמעויות חדשות

המימונה של יהודי מרוקו היא חגיגה משפחתית ואירוע ציבורי המושך אליו פוליטיקאים רבים, וכך היתה לתופעה ישראלית לגיטימית. ההסבר הנפוץ בשאלת מקורותיה קשור למדרשי שמות המנסים לעגנה בהקשרים יהודיים דתיים. בישראל נקשרה המימונה ליום הולדתו של רבי מימון, אבי הרמב"ם. לעתים היא גם מוזכרת גם כחג האמונה, על פי הקירבה הצלילית של המלים. המימונה קשורה כמובן בגאולה וביציאת מצרים מפני שהיא נחוגה באסרו חג של פסח. אבל למעשה, כל הפרשנויות הללו בטעות יסודן.

שולחן המימונה נותן רמז למקורו האמיתי של המנהג. הוא אינו ערוך לארוחה משפחתית חגיגית, כמקובל, אלא נועד למטרה אחרת: להציג לצופה בו אוסף של סמלים המתחברים לדבר אחד. אין מקום בשולחן הזה לתבשילי המטבח המרוקאי.

אין בו בשר ואין בו שפע סלטים. לעומת זאת בולטים בו מרכיבים שסמליותם מצדיקה את נוכחותם: דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק בבצק, חמישה תמרים, חמישה צמידי זהב בתוך קערת בצק, חמש טביעות אצבעות עמוקות באותו בצק, חמש מטבעות כסף, חמישה תכשיטי זהב או כסף, תכשיט בצורת כף יד, דברי מתיקה, חלב וחמאה, קמח לבן, שמרים, דבש, מיני ריבה, גוש סוכר, שיבולי חיטה, צמחים ירוקים, עלי תאנה, פרחים וירק מן השדה. כל אחד ממרכיבים אלה אמור לסמל שפע, פוריות, מזל, ברכה ואושר. אף הברכה המסורתית מותאמת לסמלים אלה: "תרבחו ותסעדו", שמשמעותה: "תצליחו ושיתמזל מזלכם".

לאיזו מטרה עורכים את השולחן התשובה מצויה גם בשמה של החגיגה וגם בשירים המושרים בה. השם מימונה הוא הצורה הנקבית של מימון. מימון בערבית משמעותו מזל או הגורל הטוב. באירוע זה שרים שירים לכבודה של "לאלה מימונה / מברכה מסעודה", שתרגומו: "מימונה הגבירה / מבורכת בת מזל". הרי לנו אם כן טקס המיועד להגיש לגבירת המזל שולחן ערוך בתקרובות, המסמלות שפע, בריאות הצלחה ומזל.

השולחן הערוך לכבודה של גבירת המזל אינו זר למי שמתחקה אחר מנהגים ומסורות עממיות מדורי דורות. אנו מוצאים אותו כבר בדברי הנביא ישעיהו: "ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". גד אינו אלא האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או הגורל הטוב, והפנייה אליו באמצעות שולחן ערוך נועדה לפייסו בדרכי נועם. את המנהג הזה, כמו אמונות טפלות רבות אחרות, גינו נביאי ישראל וגם התלמוד: "והעורך לפניה (=לפני היולדת) שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת, ז).

כבר במאה ה-15 מוזכר בכתובים השד מימון, בן זוגה של השדה מימונה. ב"ספר מפתח שלמה", שמקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה-15, מוזכר שד או מלך או אל בשם "מימון השחור בארץ המערב". המערב אינו אלא צפון אפריקה, ומרוקו בפרט. מימון ובת זוגו מופיעים בכתבי יד רבים החל מן המאה ה-16. אבל מתי החלו לערוך לכבודם שולחן באסרו חג של פסח במרוקו בכתביהם של נוסעים יהודים שהשאירו לנו עדויות ממראה עיניהם בערי מרוקו טמונה התשובה. הנוסע האיטלקי שמואל רומנילי, שסייר במרוקו בסוף המאה ה-18, הבחין במנהג ואף נתן לו פירוש ברור: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן". רומנילי לא התקשה לקשר בין שולחן המימונה לתופעה המקראית.

גם הנוסע בנימין השני, שהגיע למרוקו ב-1852 לערך, מזכיר את ליל אלמימון. שני נוסעים נוספים – החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) ב-1772 ואלקנה בר ירוחם – מציינים את אסרו חג פסח כיום מועד לפגיעת עין רעה, ולכן יש לערוך בו סעודה כדי להרחיק את המזל הרע. וכך מובן כיצד פייסו את שדי המזל מימון ומימונה דווקא באסרו חג.

מקור נוסף לחג הם טקסי שבטי הגנאווה המרוקאיים, שנגינתם השפיעה על מוסיקאים רבים במערב. הגנאווה עורכים טקסים פולחניים אחת לשנה, והם מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים אקסטטיים. שיריהם אף כוללים פנייה לאלה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. והרי שיר אחד מתורגם לדוגמה: "הנה היא באה מימונה הגבירה / הנה היא באה מבורכת בת-מזל. / ישמח בה גדול וקטן. / מימונה מביאה שפע רב / הנה ממתקים, הנה סופגניות / הנה כוסות רבים / הנה הכוח ואורך ימים / הנה השמחה והעונג / הו מימונה הגבירה היקרה / שמשך בהירה ומרפאה / בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת / בואי אלינו כל שנה, הביאי ברכה".

למרות המרחק הרב בין מנהגי היהודים במרוקו לבין שבטי הגנאווה, נראה שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירת המזל. אבל דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חוכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה רק דמותה של בת זוגו.

מנהג נוסף קשור ליום המימונה. ביום זה נהגו יהודי מרוקו ללכת למקור מים כדי לטבול בו את רגליהם. בקזבלנקה נקרא המנהג "בו הראס": החוגג נכנס למים, מפנה את גבו לים, מוציא מכיסו חלוקי אבנים ומשליך אותם מאחורי גבו באומרו: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (=לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים). פעולה טקסית זו של שימוש במים להסרת פגעים מוכרת בקהילות אשכנז בשם "תשליך", מנהג שמקורו לא לפני ראשית המאה ה-15. ב"תשליך" נאמר פסוק מסוף ספר מיכה: "ותשליך במצלות ים כל חטאותם".

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה איפוא לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה מרכיבים דתיים, ואולי משום כך התעלמו בישראל ממקורותיה הפגניים. כך קרה גם למנהג התשליך, ושניהם עברו ברבות השנים לגיטימציה דתית. אבל אין פסול בכך שהדורות הבאים יוסיפו משמעויות חדשות-ישנות לחגים ישנים. ראוי במיוחד לתת את הדעת לכך שהמימונה היתה במשך דורות ליל חג לצעירים ולאוהבים וסמל לאחווה יהודית-מוסלמית. שהרי מאחר שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, נתנו להם המוסלמים אז קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואלה יכולים לשוות לחג כוח משיכה נוסף, בלי להכחיש את האופי הדמונולוגי של המנהג.

8-4-2007

 
Yigal Bin-Nun
Universite de Paris VIII

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

ברשותכם רבותי, אעשה כאן אתנחתא קטנה ממאמרו של יששכר בן עמי, ואביא כאן את דעתו של ד"ר יגאל בן-נון, חשוב מאוד לקרוא את הכתבה עד הסוף, מרתקת, משכילה ואני סבור שכמעט אין עליה עוררין. 

חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל

מאת ד"ר יגאל בן נון

פורסם במוסף לספרות של הארץ 8-4-2007

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה מלכתחילה לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה כל מרכיבים דתיים. אולי משום כך נשכח בישראל מוצאה הפגאני ונוספו לה משמעויות חדשות

המימונה של יהודי מרוקו היא חגיגה משפחתית ואירוע ציבורי המושך אליו פוליטיקאים רבים, וכך היתה לתופעה ישראלית לגיטימית. ההסבר הנפוץ בשאלת מקורותיה קשור למדרשי שמות המנסים לעגנה בהקשרים יהודיים דתיים. בישראל נקשרה המימונה ליום הולדתו של רבי מימון, אבי הרמב"ם. לעתים היא גם מוזכרת גם כחג האמונה, על פי הקירבה הצלילית של המלים. המימונה קשורה כמובן בגאולה וביציאת מצרים מפני שהיא נחוגה באסרו חג של פסח. אבל למעשה, כל הפרשנויות הללו בטעות יסודן.

שולחן המימונה נותן רמז למקורו האמיתי של המנהג. הוא אינו ערוך לארוחה משפחתית חגיגית, כמקובל, אלא נועד למטרה אחרת: להציג לצופה בו אוסף של סמלים המתחברים לדבר אחד. אין מקום בשולחן הזה לתבשילי המטבח המרוקאי.

אין בו בשר ואין בו שפע סלטים. לעומת זאת בולטים בו מרכיבים שסמליותם מצדיקה את נוכחותם: דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק בבצק, חמישה תמרים, חמישה צמידי זהב בתוך קערת בצק, חמש טביעות אצבעות עמוקות באותו בצק, חמש מטבעות כסף, חמישה תכשיטי זהב או כסף, תכשיט בצורת כף יד, דברי מתיקה, חלב וחמאה, קמח לבן, שמרים, דבש, מיני ריבה, גוש סוכר, שיבולי חיטה, צמחים ירוקים, עלי תאנה, פרחים וירק מן השדה. כל אחד ממרכיבים אלה אמור לסמל שפע, פוריות, מזל, ברכה ואושר. אף הברכה המסורתית מותאמת לסמלים אלה: "תרבחו ותסעדו", שמשמעותה: "תצליחו ושיתמזל מזלכם".

לאיזו מטרה עורכים את השולחן התשובה מצויה גם בשמה של החגיגה וגם בשירים המושרים בה. השם מימונה הוא הצורה הנקבית של מימון. מימון בערבית משמעותו מזל או הגורל הטוב. באירוע זה שרים שירים לכבודה של "לאלה מימונה / מברכה מסעודה", שתרגומו: "מימונה הגבירה / מבורכת בת מזל". הרי לנו אם כן טקס המיועד להגיש לגבירת המזל שולחן ערוך בתקרובות, המסמלות שפע, בריאות הצלחה ומזל.

השולחן הערוך לכבודה של גבירת המזל אינו זר למי שמתחקה אחר מנהגים ומסורות עממיות מדורי דורות. אנו מוצאים אותו כבר בדברי הנביא ישעיהו: "ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". גד אינו אלא האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או הגורל הטוב, והפנייה אליו באמצעות שולחן ערוך נועדה לפייסו בדרכי נועם. את המנהג הזה, כמו אמונות טפלות רבות אחרות, גינו נביאי ישראל וגם התלמוד: "והעורך לפניה (=לפני היולדת) שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת, ז).

כבר במאה ה-15 מוזכר בכתובים השד מימון, בן זוגה של השדה מימונה. ב"ספר מפתח שלמה", שמקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה-15, מוזכר שד או מלך או אל בשם "מימון השחור בארץ המערב". המערב אינו אלא צפון אפריקה, ומרוקו בפרט. מימון ובת זוגו מופיעים בכתבי יד רבים החל מן המאה ה-16. אבל מתי החלו לערוך לכבודם שולחן באסרו חג של פסח במרוקו בכתביהם של נוסעים יהודים שהשאירו לנו עדויות ממראה עיניהם בערי מרוקו טמונה התשובה. הנוסע האיטלקי שמואל רומנילי, שסייר במרוקו בסוף המאה ה-18, הבחין במנהג ואף נתן לו פירוש ברור: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן". רומנילי לא התקשה לקשר בין שולחן המימונה לתופעה המקראית.

גם הנוסע בנימין השני, שהגיע למרוקו ב-1852 לערך, מזכיר את ליל אלמימון. שני נוסעים נוספים – החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) ב-1772 ואלקנה בר ירוחם – מציינים את אסרו חג פסח כיום מועד לפגיעת עין רעה, ולכן יש לערוך בו סעודה כדי להרחיק את המזל הרע. וכך מובן כיצד פייסו את שדי המזל מימון ומימונה דווקא באסרו חג.

מקור נוסף לחג הם טקסי שבטי הגנאווה המרוקאיים, שנגינתם השפיעה על מוסיקאים רבים במערב. הגנאווה עורכים טקסים פולחניים אחת לשנה, והם מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים אקסטטיים. שיריהם אף כוללים פנייה לאלה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. והרי שיר אחד מתורגם לדוגמה: "הנה היא באה מימונה הגבירה / הנה היא באה מבורכת בת-מזל. / ישמח בה גדול וקטן. / מימונה מביאה שפע רב / הנה ממתקים, הנה סופגניות / הנה כוסות רבים / הנה הכוח ואורך ימים / הנה השמחה והעונג / הו מימונה הגבירה היקרה / שמשך בהירה ומרפאה / בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת / בואי אלינו כל שנה, הביאי ברכה".

למרות המרחק הרב בין מנהגי היהודים במרוקו לבין שבטי הגנאווה, נראה שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירת המזל. אבל דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חוכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה רק דמותה של בת זוגו.

מנהג נוסף קשור ליום המימונה. ביום זה נהגו יהודי מרוקו ללכת למקור מים כדי לטבול בו את רגליהם. בקזבלנקה נקרא המנהג "בו הראס": החוגג נכנס למים, מפנה את גבו לים, מוציא מכיסו חלוקי אבנים ומשליך אותם מאחורי גבו באומרו: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (=לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים). פעולה טקסית זו של שימוש במים להסרת פגעים מוכרת בקהילות אשכנז בשם "תשליך", מנהג שמקורו לא לפני ראשית המאה ה-15. ב"תשליך" נאמר פסוק מסוף ספר מיכה: "ותשליך במצלות ים כל חטאותם".

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה איפוא לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה מרכיבים דתיים, ואולי משום כך התעלמו בישראל ממקורותיה הפגניים. כך קרה גם למנהג התשליך, ושניהם עברו ברבות השנים לגיטימציה דתית. אבל אין פסול בכך שהדורות הבאים יוסיפו משמעויות חדשות-ישנות לחגים ישנים. ראוי במיוחד לתת את הדעת לכך שהמימונה היתה במשך דורות ליל חג לצעירים ולאוהבים וסמל לאחווה יהודית-מוסלמית. שהרי מאחר שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, נתנו להם המוסלמים אז קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואלה יכולים לשוות לחג כוח משיכה נוסף, בלי להכחיש את האופי הדמונולוגי של המנהג.

8-4-2007
Yigal Bin-Nun
Universite de Paris VIII

Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון-על מקורותיה הראשוניים של המימונה

על מקורותיה הראשוניים של המימונה

ד"ר יגאל בן-נון

אנו יכולים לשחזר במידה רבה את מקורם והתפתחותם של חגים ומועדים המוזכרים במקרא. אין כך הדבר לגבי אירוע דוגמת המימונה, שנחוג רק בקרב יהדות צפון-אפריקה, ושמקורותיו נשכחו לחלוטין. הבלשן אהרון ממן ערך בזמנו סקירה מפורטת של כל הגירסאות הנפוצות לגבי מקורותיו של אירוע זה, ניתח אספקטים לשוניים הקשורים בשמו ואף נקט עמדה אישית לגבי מהותו. רוב המחקר בנושא זה התמקד באספקטים הפולקלוריים והאתנולוגיים של החג ובצורות שונות של קיומו בקהילות יהודיות אחדות. ח"ז הירשברג ויששכר בן-עמי היו מחלוצי המחקר בתחום. בשנת תשל"ב (1972) פירסם החוקר יצחק איינהורן מאמר ב"תרביץ" בו הציע לראשונה גירסה לגבי מקורותיו בספרות הרבנית על סמך כתבי יד שהיו ברשותו. המאמר כמעט ולא זכה להתייחסות, אך יש לציין שח"ז הירשברג שינה את עמדתו בעניין, כנראה בעקבות פירסום המאמר. מאמר זה מסתמך על מחקרו של איינהורן ומרחיב את היריעה לגבי מקורותיו על פי ניתוח אספקטים אחדים בדרך חגיגתו, ומשווה אותו לתופעות אוניברסליות דומות לו במקרא, ביהדות ובתרבויות זרות, עתיקות וחדשות. מחקרו של איינהורן אינו עוסק בכל האספקטים הפולקלוריים והאנתרופולוגיים של החג שאינם רלוונטיים למקורותיו הראשוניים. הוא חוקר רק את מקורותיו על פי התייחסות דיאכרונית של מהותו, כתופעה אנושית, אוניברסלית ואת היקרויותיו בספרות הדורות.

על מנת להתחקות אחר המימונה ומקורותיה, עומדים בפנינו מספר מרכיבים שעלינו לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. הכוונה בראש ובראשונה לשם החג, לברכות ולשירים הקשורים אליו, לשולחן הערוך בליל החג ולהליכה למקור מים ביום שלמחרת. ניתוח שיטתי של נתונים אלה יוביל אותנו למסקנה שלמסורת זו מקורות עתיקים המתחברים לקטגוריה אחת של אמונות עממיות אוניברסליות, עליהן אעמוד בהמשך. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמקור זה נתווספו עם הזמן אספקטים חדשים, לא פחות חשובים, שבחלקם קשורים לסמיכותו של האירוע לחג הפסח. אספקטים נלווים אלה שימשו בידי חוקרים אחדים מקור מוטעה לקביעת מהותו של המנהג ולשוות לו מקור המעוגן במסורות יהודיות נורמטיביות.

אתחיל במנהג שהיה מקובל בקהילות היהודיות במרוקו באסרו חג פסח. ביום זה, יום המימונה, נהגו ללכת למקור מים (חוף הים, מעיין, נחל, או באר). לפי עדויות רבות, משפחות שלמות נהגו ללכת בשעות הבוקר לים וטבלו בו את רגליהן. מנהג זה היה מקובל בקרב קהילות אחדות בשם "בו הראס", מונח המכיל משמעות של שבירה. הטובלים במים היו מפנים את גבם לים, ממלאים ידיהם מים וזורקים את המים מאחורי גבם ואומרים "סיר א בו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל". משפט שניתן לתרגמו: "לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים". אחדים היו נוטלים חלוקי אבן ששמו בכיסיהם וזרקו אותם מאחורי גבם לים. במרכש המשפחות הגיעו למעיין אל מזודי, הגברים טבלו את רגליהם במי המעיין והנשים היכו באופן טכסי שבע פעמים במים. לדברי י' בןעמי, באותו יום, היהודים נהגו לשאוב מים מן הבאר ושפכו אותם על רגליהם על סף ביתם. יהודי מחוז תפיללת ליוו את טכס שפיכת המים במילים "דפענה לבאס אולעכאס" (אנו דוחים את הרוע ואת הכישלון). לפי עדות אחרת שמקורה במרכש, כדי להרחיק את המזל הרע, הגיעו משפחות לאגם מנרה, שם טבלו במים ושפכו על רגליהם ארבעה ספלי מים ולא נגבו את רגליהם. בקהילות אחרות שאבו מים מן הנהר שפכו אותם לאורך הדרך. י' בןעמי מציין בצדק ש"הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראייה". הוא מציין עוד פעולה טכסית הקשורה למים שלדבריו לא מצא לה הסבר: "ביום המימונה נוטלים עצמות ומשליכים אותן למים". ברור אם כך שהטבילה הטכסית במים ביום המימונה נועדה לגרש מזיקים, סכנות ומפגעים על ידי הטבעתם הסמלית במים. האתנוגרף דב נוי שהתמחה בחקר סיפורי עם יהודיםמרוקאים קושר אף הוא את נושא המים עם היום השביעי של פסח: "אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסויים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות ים, היינו נוכחים לדעת כי היום האחרון של פסח הוא 'יום הים' המסויים הזה".

על מנהג שפיכת מים אצל יהודי מרוקו בחג השבועות מוסר יעקב משה טולידנו, איש העדה המערבית בטבריה: "בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש איש על מכרו כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפסקא האחרונה יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו, אם בעל כורחו". קרוב לוודאי שהשימוש במים בחג השבועות הוא כדינו של "התשליך" ומטרתו להרחיק מפגעים רעים ואת המזל הרע עלידי שטיפתם במים. מנהגים דומים מצויים באוכלוסייה דוברת ברברית. לדברי הרב יוסף משאש (1974-1892), בשנת 1870 תקנו חכמי מכנס תקנה לבטל את מנהג התזת המים ומחו נגדו מדי שנה, אך למרות תקנתם המשיך המנהג להתקיים.

פעולה טכסית של שימוש במים להסרת מפגעים והאמירות המתלוות אליה מזכירה פעולות דומות בקהילות יהודיות אחרות, ומעידות על כך שהכוונה למנהג כלל אנושי עתיק יומין. המוכר שבהם הוא "התשליך" שמקורו באשכנז. העדויות לקיומו של מנהג זה לא קודמות לראשית המאה ה15. על פי עדויותיהם של הרב משה איסרליש (1572-1520) ור' יעקב עמדן (1776-1698) המנהג התפשט כנראה באשכנז ובתימן רק במאה ה16. הספר הקבלי האנונימי "חמדת ימים" שחובר במאה ה18 מספק לקורא (בפרק ז') תיאור של הפעולה הטכסית המבוצעת במסורת "התשליך". כמו המימונה, "התשליך" מתקיים בסיומו של חג או מועד, במקרה זה, לא בפסח אלא בראש השנה. בשני המקרים הטכס מתקיים ליד מקור מים: "יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר". בשני המקרים משליכים בפעולה טכסיתסמלית דבר שלילי מעל הגוף ומטביעים אותו במים: "ויגביה שני צדי הגלימה מחציה וכשיגיע ל'ותשליך למצולות ים' אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". טכס התשליך מלווה באמירת משפט מסוף ספרו של הנביא מיכה המורשתי ביהודה (מאה שמינית לפני הספירה): "ותשליך במצלות ים כלחטאותם" (פרק ז' פסוק י"ט). אפשר לקשור בין פסוק זה לבין פעולה טכסית אחרת המוזכרת בשמואל א': "וישאבומים וישפכו לפני יהוה" (פרק ז' פסוק ו'). בשלושת המקרים מייחסים למים תכונה המרחיקה מן האדם דבר מזיק.

דוגמה עתיקת יומין לפעולה טכסית להסרת נזק מוכרת לנו מ"כתבי המארות" (הקללות) שנמצאו במצרים (סקרה, מוף, מירגיסה) מימי ססוסטריס ג' (1842-1878 לפני הספירה) מן השושלת ה12. מדובר בכ175 כדים או צלמיות מפוסלות ברישול, עליהן נרשמה כתובת אחידה המורכבת משמו של נסיך זר, מקום מושובו "וכל המוכים יחד אתו". הצלמיות והכדים שימשו לטכס שמטרתו "להכניע בפחד את האנשים ולשעבד את האדמות ואת אנשי כל הארצות הזרות תחת רגלי המלך". להשגת מטרתם שברו המצרים את הכדים והצלמיות וטמנו אותם עמוק באדמה. כוונתה של פעולת שבירה זו היתה לנטרל עלידי פעולה מאגית את אויבי מצרים. שמה של הפעולה המתבצעת במים ביום המימונה "בו הראס" אף היא מזכירה פעולה של שבירה והשלכה. בכל המקרים הנזכרים, מתבצעת פעולה טכסית טעונת סמליות שמטרתה להרחיק חטאים, סכנות או מזל רע על ידי השלכת חפץ, ניעורו במים או הטמנתו באדמה, כדי שלא תהייה לו יותר תקומה ושלא יוכל יותר להזיק. העיקרון הפועל במקרה זה הוא מאבק במזיק על ידי פגיעה ישירה בו. גם בספר "ההתגלות" (אפוקליפסה) מסוף המאה הראשונה יוחנן מפטמוס מתאר טכס דומה שמטרתו להכניע את רומה היא בבל בלשונו: "וישא מלאך נורא אבן גדולה כאבן ריחים וישליכה אלתוך הים ויאמר ככה תשלך בשצף בבל העיר הגדולה ולא תמצא עוד" (חזון יוחנן יח כא)

לעומת מנהגי יום המימונה, ליל החג מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. חשוב לציין שאין זה שולחן שנועד לסעודת חג משפחתית. אין בו מטעמים ומנות המקובלים בארוחות חג. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. קיומם הוא כמעט בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נעדרים משולחן זה תבשילים מורכבים הנהוגים במטבח המרוקאי. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המימונה, עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה.

לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים העורכים ביקורים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא דקות בלבד, הזמן הנחוץ להתכבד בתמר לח טבול בחמאה טרייה ולקבל ברכה מן המארח. נוכחותם על השולחן של דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בעיסת בצק, צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם. מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המימונה. גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תרבחו ותסעדו", שניתן לתרגמו כ"תצליחו ושיתמזל גורלכם". דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל אלא בטכס או בסדרת טכסים בעלי משמעות סמלית כמופולחנית.

נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן זה התשובה מצויה בשתי שורות שיר שנוהגים לשיר לאורך החג: "אה לאלה מימונה / אה מברכה מסעודה", שתרגומם: "הו מימונה הגבירה / הו מבורכת בתמזל". הפנייה מהללת דמות נשית בשם מימונה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו היא ספק אלילה ספק שדה שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג אמורה לשכנעה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן. הקשר שנוצר בין השולחן למזל מוכר לנו היטב ממקורות קדומים. החשוב שבהם מיוחס לנביא ישעיהו בןאמוץ (אך הוא ככל כנראה פרי עטו של "ישעיהו השלישי" מן התקופה הפרסית): "ואתם עזבי יהוה, השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך" (פרק ס"ה פסוק י"א). לפני שהפך לשם של נחלה בעבר הירדן המזרחי ושל השבט האפונימי, גד הוא בראש ובראשונה האל הצידוני "גד שמים" וגם האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או גורל הטוב. במקרא הוא סוג של אורקל או של נביא מבשר, המבצע טכס מאגי באמצעות אורים ותומים. לאה אשת יעקב קוראת לבנה גד כי "בא גד" שמובנו בא המזל (בראשית ל' יא'). בהמשך הפך גד לשם נרדף למזל או לגורל. ברור אם כך שהפנייה לגד, אל המזל, באמצעות שולחן ערוך, מטרתה לפייסו בדרכי נעם כדי למנוע נזקים. פנייה פייסנית זו שונה מן הפעולה הטכסית ביום החג המנסה לפגוע במזיק על-ידי הטבעתו במים.

שיטה זו של פנייה לאל המזל כדי לפייסו, יחד עם הקריאה בכוכבים, גונתה בידי נביאי שיבת ציון ובידי עורכי המקרא המאוחרים מן האסכולה הכהנית, בגלל היותה מושפעת ממנהגי עמים זרים בימי גלות בבל. בספר דברים פרק ל"ב, פסוק ט"ו-ט"ז, המחבר מאשים את ישראל שהוא זובח לשדים חדשים ולא לאלוהים: "יזבחו לשדים לא אלה, אלהים לא ידעום; חדשים מקרב באו", לא שערום אבתיכם". באותה לשון אוסר ספר ויקרא, פרק י"ז פסוק ז', את הזבחים שעורכים בני ישראל לשעירים (שם אחר לשדים): "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זנים אחריהם". אין ספק אם כך שריבוי הגינויים במקרא מעיד על תופעה נפוצה בתקופת המלוכה של עריכת זבחים כדי לפייס שדים. גם הפסוק בתהילים מזמור כ"ג פסוק ה': "תערך לפני שלחן נגד צררי" רומז כנראה לאותו מנהג של עריכת שולחן להרחקת מזיקים. ריבוי הגינויים מהווה הוכחה ברורה למידת תפוצתה של התופעה בקרב העם.

בתקופת המשנה נמשך המאבק במנהג עריכת סעודות לאלים ולשדים לשם שמירה מפני נזיקים. את המנהג הפסול ייחסו ל"אמורי" בהתכוונם לבבלים שעבדו את מאורות השמים (כוכבים ומזלות): "האומר הוסיפו על השולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת י"ז), "האומר שתו והותירו הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ח'), "והעורך לפניה [לפני היולדת] שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ז'), "השופך מים ברשות הרבים [?] הרי זה מדרכי האמורי" (שם, י"ח). במסכת חגיגה (טז, ע"א) מתוארים השדים כייצורי אנוש שאוכלים ושותים ואף פרים כבני אדם, לכן נהגו לפייסם ולשדלם במאכלים. ספר הזוהר מפרש את המילה פתורה בפסוק "וישלח מלאכים אל בלעם בןבער פתורה אשר על הנהר" (במדבר כ"ה, פסוק ה') כשולחן, לפי הארמית. הוא מסיק מכך שהנביא הארמי בלעם היה עורך שם שולחן כל יום על פי הכתוב "הערכים לגד שלחן", כי זהו תיקונם של שדים: "עורכים בפניהם שולחן במאכל ובמשתה ועושים כשפים ומקטרים לפני השולחן ומתכנסים שם כל רוחות הטומאה" (במדבר, בלק, תרגום מארמית).

עריכת שולחן לשד המזל כדי לפייסו מנוגדת לכאורה למאבק בכוחות הרשע כדי להרחיק את נזקיהם. בטכס "התשליך" ובכתבי המארות מתבצעת מלחמה במזיקים הרעים באמצעות פעולות אלימות סמליות כדי להכניעם ולבטל את פגיעתם האפשרית. כך גם בטכס "בו הראס" ביום המימונה בו משליכים למצולות את המזל הרע. לעומת זה, בליל המימונה נוקטים בשיטה הפוכה שמטרתה לפייס ולשדל את השדים או את אלי המזל באמצעות מנעמי השולחן. מוכרת לנו דרך נוספת נפוצה ביהדות מרוקו המרחיקה את פגיעתם של שדים ושדות באמצעות קמעות ובשימוש בנוסחאות מגיות המנטרלות את פגיעתם. ברם, בשלוש השיטות השונות המטרה זהה: המזל הרע מורחק, מנוטרל או מפויס כדי לבטל את פגיעתו הרעה. הטכסים והפעולות יכולים להיות שונים באופיים, אך כולם מובילים למטרה זהה. פיוס השדים בליל המימונה, והרחקת המזל הרע למחרת, יביאו מזל לפרט ולמשפחתו וימנעו מהם נזקים.

החל מן המאה ה15, ספרות המגיה (גרימואר) מספקת לנו מידע על סוגי שדים ועל הדרכים להילחם בהם או לפייסם. היא אף מובילה אותנו לדמות שד הקשורה ישירות למימונה. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במגיה "ספר מפתח שלמה" Clavicul? Salomonis מקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה15, אך מיוחס לשלמה המלך. לפי עדותו של מחבר ספר "שלשלת הקבלה", גדליהו בן יחייא: "שלמה המלך חיבר ספרים והשבעות נגד שטנים ונקראו 'מפתח שלמה'". הוא מכיל תיאורים רבים על מלאכים, שדים וכוכבים בעלי חמישה קדקודים (פנטקל) המשמשים להשבעת שדים. כתב היד המוקדם ביותר שברשותנו מן המאה ה16, נמצא בבריטיש מיוזאום בלונדון. באופן מפתיע, אחד מן השדים המוזכרים בו הוא לא אחר מאשר "מימוןהשחור בארץ המערב" שמציג את עצמו "אני פלוני מימון הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות". ברור אם כך שמקורו של אותו שד גדול ושחור בעל שם ערבי, הגיע לספרד מצפוןאפריקה (מערב=מע'ריב=מגרב). המחבר, ספק יהודי ספק נוצרי, מסביר: "ביום ז' שבתי [מזל שבתאי] מימון מלך ומשרתיו והם משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש. טבעיהם להוליד מחלוקת ושנאה ומחשבות רעות ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד".

אנו למדים מכתב יד נוסף, כנראה ממרוקו מן המאה ה16 לערך, שאת הסעודה ערכו גם למלך מימון וגם לבת זוגו: "אני משביע עליכם [?] שתביאו המלך מימון ותבוא גם המלכה עמו [?] ושיביאו שם שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטום ויפשטום ויבשלום". לראשונה מופיעה לצד השד הגדול מימון גם המלכה מימונה. כך פונים אליה עד היום יהודי מרוקו: "אה לאלה מימונה, אה מברכה מסעודה", (הו מימונה הגבירה, הו מבורכת בתמזל).

דרכי המאבק בשדים, בשידולם ובפיוסם התפתחו והתגוונו במשך הדורות. מקובלים כתבו קמיעות "בדוקות ומנוסות" לאנשים בשעת צרה ומכאוב ו"שמירה ליולדת" אחרי לידת תינוק. הנשים נטלו חלק נכבד במאבק בשדים בגלל החרדות שלאחר הלידה והפחד מתמותת תינוקות (מרבה נשים, מרבה כשפים). בקרב מקובלים ויודעי חכמת הנסתר, ידיעת שמות של שדים והדרך להילחם בנזקיהם היה דבר קריטי כפיקוח נפש. אין להתפלא שדמותו של השד מימון השחור עבר מצפוןאפריקה לפולין ולאשכנז ישירות או דרך ספרד כדי להביא ישועה לחולים בשעת צרה. נציין דוגמאות אחדות שהובאו בחלקם במאמרו י' איינהורן. הספר "תולדות אדם" מאת אליהו בעל שם (פולין 1555 – פראג 1636), מייסד חבורת הצדיקים הנסתרים, ויואל בעל שם מזמשטש תלמידו, חובר אמנם באשכנז אך מעיד על השפעה צפוןאפריקאית בתחום הנסתר והרפואה העממית. מתברר שאף בפולין הרחוקה הכירו את מימון המכונה כאן מימון בן נח. בסימן קל"ד נאמר: "[?] כל רוח ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע [?] הן מכת אשמדאי הזקן [?] הן מכת מימון בן נח, הן מכת לילית [?]". הנה לנו בן זוגה של לאלה מימונה בדמות מימון בן נח, שד נורא כדוגמת אשמדאי ולילית, שהיה כה מפורסם במרוקו בספרות הקבלה והגיע כבר במאה ה16 לקהילות אשכנז והתאזרח בה.

השד מימון השחור מופיע כאלשד בשם מימון בן זנגי בספר "מזלות וקמיעות". שם נאמר: "אלשד מימון בן זנגי אמר לו שהע"ה [שלמה המלך עליו השלום]: יא מימון היכן מקומך ואיך תכה לבני אדם. ואמר לו אדוני המלך מקומי במדבר או בהרים [?] כל איש ואשה רוחצין פניו, ידיו ורגליו במים חמין ולא יזכיר שם השם, אני מכה אותו, כל גופו חלש, עיניו כהות ולשונו יכבד". הרב רפאל אוחנא בספרו "מראה הילדים" שעוסק בסגולות מרפא מציג את דמותו של מימון השחור כאנטי תזה לאליהו הנביא. כאשר אליהו פוגש במימון השחור בדרכו להזיק לאיש פלוני, הנביא משביעו בשם יהוה ובשם המלאכים שלא יזיק לו מעולם ועד עולם.

העיקרון לערוך לגד שולחן כדי לפייסו מקבל משמעות חזותית מובהקת בשולחן ליל המימונה ומצוי גם בקהילות ספרדיות. בשעת מצוקה ומחלה, יוצאי ספרד בישראל היו עורכים "מיז"ה די ראש השנה" (mesa שולחן של ראש השנה), או את טכס האנדולקו endulco במהלכו הגישו לשדים אוכל ומשקה מתוקים על שולחן כדי לפייסם. בנוסף לשולחן המימונה ולטכס "בו הראס", יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשדים בעת צרה ומצוקה. במוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשדים. שלום דנינו בספרו "ממנהגי יהודי מרוקו" מציין: "בליל שני של פסח, לאחר תפילת ערבית, מחלק שמש בית הכנסת למתפללים מלח בתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו". דנינו מסתמך גם על ספרו של הרב ברוך אסבאג, (מחבר "מנחה בלולה" ו"קרבן מנחה") מורו של הרב שלום משאש ממכנס, שכותב בספרו "מנחת משה": "סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר". ניסים סיבוני מעיד שאביו במרכש החזיק בכיסו גוש מלח קטן החל מן היום השני של פסח למשך 49 ימי העומר עד לחג השבועות. מקורו של המנהג בפרשנות עממית של המונח "ברית מלח" (במדבר י"ח, י"ט וגם דבה"י ב' י"ג, ה') כסגולה לאריכות ימים.

עדות רבת חשיבות על מקורו של חג המימונה, מסוף המאה ה18, מספק לנו המשורר והנוסע איש מנטובה, שמואל רומנילי (1814-1754), שסייר בקהילות היהודיות במרוקו משנת 1786 עד 1790. הוא ראה בסיוריו מנהגים זרים לו וניסה למצא להם פירוש. הוא הבחין אמנם במנהג נשיאת המלח מבית הכנסת לבית המשפחה, אך לא הצליח להעניק לו פירוש: "לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויביאהו לביתו אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח". לעומת זה כאשר ביקר בבתי משפחות בליל החג יצר מיד קשר בין שולחן מימונה לבין החטא של עריכת שולחן לגד, אל המזל: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן – הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו"

נוסע נוסף שהבחין במנהגי המימונה הוא בנימין השני (ישראל בן רבי יוסף, מולדביה 1818 – לונדון 1864) שבדרכו לחפש את עשרת השבטים הגיע גם למרוקו בשנת 1852 לערך. חיבורו "ספר מסעי ישראל", שפורסם בשנת 1856, חשף בפני מדינות אירופה את סבלות הקהילה במרוקו. בנימין השני מספר שבליל כ"ג בניסן, עם שובם של החוגגים מביקוריהם בבתים לרגל המימונה הנקרא בפיו "ליל אלמימון", שהוא הגרסה הזכרית של ליל אלמימונה: "קורא אחד הצעירים 'מימון' והשני יעננו 'מיזות' והשלישי פרג' אללה'". לשאלות האורח לפשרן של מילים חוזרות ונשנות אלו משיבים לו: "מימון ומיזות הן שתי דמויות של בעלי הצלחה, ו'פרג' אללה' פירושו 'ייתן אלוהים הצלחה', ועלידי הזכרת שמותיהם מברכים זה את זה בשפע והצלחה". האתנולוג אדוארד ווסטרמרק מכיר את המונח "מיזות", ולדבריו אדם שנפגע עלידי שדים נעשה מיזות. לכן אין לראות במיזות דמות של שד כהנחתו של איינהורן ואף לא כהבנתו של בנימין השני. הבלשן א' ממן רואה במילה misoth שיבוש של המילה מסעוד (המאושר). להערכתי "מזוט" היא מחלה הפוגעת בקרקפת הראש, ולכן היא מהווה אנטי תיזה למימון המביא אתו "פרג' אללה".

החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי ירושלים 1806 – ליוורנו 1724), איש חברון, הגיע אף הוא לצפוןאפריקה בשנת 1772. בספרו "מורה באצבע" מזכיר מנהג של עריכת שולחן באיסרו חג פסח, אך אינו מפרש את טעמו כי יש סוד בדבר: "יום אסרו חג [פסח] ישתדל לעשות סעודה נאה כי יש סוד בדבר וגם ע"פ הפשט הוא מצווה". אלקנה בר ירוחם מחבר ספר "הפליאה" (נקרא גם ספר הקנה) מציין את איסרו חג פסח כיום בו קיימת סכנת פגיעה מעין הרע: "פעולת כ"ה לעין הרע צריך ביום כ"ג לחודש ניסן". עם הזמן השתכחה משמעותו של החג ויעקב משה טולידנו, איש טבריה מן העדה המערבית, מודה לפני תיאורו את החג: "בליל מוצאי חג הפסח נודע אצלם מנהג ה"מימונא", שם בלתי נודע לנו טעמו".

חוץ ממובאות אלה מן הספרות הרבנית, קיימות היקרויות של השמות מימון ומימונה שחוקר אינו יכול להתעלם מהן. היקרות חשובה של שתי דמויות אלה נמצאת במרוקו עצמה. התרבות העממית המוסלמית-מרוקאית, היא לבטח מקורה העיקרי, אם לא הבלעדי, של השדה מימונה. לא צריך לנבור הרבה כדי לגלות שבמסורת של המסדרים המיסטיים הרבים ברחבי מרוקו, שרים ומהללים דמויות כ"עישה קנדישה" וגם סידי מימון ובת זוגתו לאלה מימונה וחוששים מכוחם המגי. אחד המסדרים האלה הוא של בני הגנאווה המאורגנים במסגרת זאויה. הזאויה מהווה מרכז רוחני, מיסטי על פי תורת הסופים (תוואסוף), הסוגדים לקדוש מקומי בשם ואלי. בני כת הגנאווה הם צאצאי עבדים שנשבו עלידי סולטני מרוקו בגינאה (מכאן שמם) אך גם במאוריטניה, בסנגל, במאלי ובניג'ר. הם מתייחסים לאב רוחני שהוא סידנא בילאל, לו מייחסים את מקור טכסיהם. בילאל היה עבד אתיופי יליד מכה, רעו של הנביא מוחמד, ומן הראשונים שאימצו את דת האיסלם. עם הזמן, בני הגנאווה התבוללו באוכלוסיה המקומית ומסדרם שאב את אופיו הייחודי ממקורות אפריקאים, ברבריים וערביים. זאויות רבות של גנאווה נמצאות באסווירה (מוגדור), מרכש, סלה, קזבלנקה, פאס וטנג'ה. בני הגנאווה משמשים לעתים כקוראי עתידות בשם טלעה או בנקבה טלעאת, שמשמעותם להעלות באוב באמצעות הטראנס דמויות של שדים שוכני תחתיות בשם מלוכ בעלי כוח ריפוי.

הגנאווה מקיימים טכס פולחני מורכב מתהלוכות מלוות ריקודים ונמשך מחצות הלילה עד אור הבוקר. המחולות מסתיימים בטכס אקסטטי בשם דרדבה. העלאתם באוב של המלוכ נעשית עלידי קריאה מלודית של טכסטים, בליווי כלי מיתר עממי בשם גנברי וכלי הקשה מתכתי צורמני בשם גראגב (או קראקב). מנהל הטכס (מעאלם) מפזר קטורת וקורא למלוכ להופיע. הטכס ופרקי הקריאה והריקודים מורכבים משבעה שלבים כמספרם של המלוכ, ומתחלקים לקטגוריות שונות, נשים או גברים, מוסלמים או יהודים, כולם מוגדרים על פי צבעי הצעיפים אותם הם נושאים בטכס. למלוכ השמימיים ניתן הצבע הכחול כהה, לימיים כחול בהיר, לחייתיים האדום. הלבן והירוק מסמלים את לוחמי האיסלם. לשוכני היער ניתן הצבע השחור, והם שייכים לחייליו של סידי מימון. קיימים גם מלוכ יהודים אף הם בצבע שחור, והם מופיעים אחרי המלוכ הנשיים. המלוכ, כבמסכת חגיגה (טז, ע"א), הם בעלי תכונות אנוש. הם לא רק אוכלים ושותים אלא גם מתחתנים, מתרבים ומתים. פעילותם מתקיימת בלילה והם נעלמים עם שחר. באחד משלבי הטכס אחד הרוקדים נכנס לטראנס אקסטטי תוך התייחסות לדמותו של סידי מוסה (משה רבנו).

דמויותיהם של סידי מימון ושל לאלה מימונה בטכסי מסדר הגנאווה הן הוכחה ברורה לכך, שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירה זו באמצעות אוכלוסיית האימזיע'ן (הברברית) המקומית כאלת הגורל ואף העבירו אותה לקהילות אשכנז כבר בימי הביניים. דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה דמותה של בת זוגתו בזכות עיסוק היתר של הנשים בטכסים מאגיים. אביא את תרגומו של אחד השירים שהיו מושרים לכבודה במרוקו.

הנה היא באה מימונה הגבירה הנה היא באה מבורכת בתמזל

ישמח בה גדול וקטן מימונה מביאה שפע רב

הנה ממתקים, הנה סופגניות הנה כוסות רבים

הנה הכוח ואורך ימים הנה השמחה והעונג

הו מימונה הגבירה היקרה שמשך בהירה ומרפאה

בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת בואי אלינו כל שנה מביאה ברכה

דמותה של לאלה מימונה ושל בן זוגה סידי מימון מפרנסים סיפורי עם רבים בעולם המוסלמי במרוקו, ושמה ניתן ליישובים אחדים במרוקו. עיירה בשם מימונה קיימת בצפון מרוקו לא רחוק מסידי סלימן. החוקר נחום סלושץ איתר מקום בשם תימימונא במחוז התואת בסחרה האלג'ירית וחשב שמצא את מקורה של המימונה. לדבריו, העיר נחרבה בסוף המאה החמש עשרה, ונמצאו בה מצבות כתובות עברית. תושביה הוגלו מן התואת למחוז תפיללת לעיר סיג'ילמסה, שם נהגו התושבים לומר את הברכה "בשנה הבאה בתימימון". השם מימונה ניתן היום לבנות מוסלמיות במרוקו כשם פרטי, והוא קיים גם כשם משפחה. קיים אף "פסטיבל מימונה" שנתי שאין לו קשר ליהודים, והוא פסטיבל לתאטרון המתקיים זו השנה הרביעית בשרבק בבריסל. בסידי רחאל במחוז מרכש אף עולים לרגל לקברו של ר' מסעוד בר מימונה.

כך מתברר שחגיגת המימונה של יהודי מרוקו אינה אלא טכס עממי אזוטרי שנועד לפייס שדת מזל מקומית, בת זוגתו של מימון השחור מגדולי מלכי השדים. כדוגמת חגים רבים בעולם, משמעותו המקורית ומהותו העיקרית נשתכחו כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. כיוון שלכבודה של שדה זו נערכים טכסים נטולי רקע יהודי מוכר ומעוגן בכתובים, מקורותיו נשכחו, במיוחד לאור העובדה שנביאי ישראל וחכמיה גינו את הנוהל של עריכת שולחן לאל המזל. לעומת זה מנהג התשליך, המבוסס על עיקרון זהה, עוגן היטב בתפילה המצטטת פסוק מספר מיכה, וכתוצאה מכך קיבל לגיטימציה.

חשוב להזכיר שהמרכיב הדמונולוגי במנהגים יהודיים נורמטיביים אינו דבר נדיר. הוא קיים משחר הדורות בטכס החשוב ביותר המבדיל בין יהודי ללא יהודי. הכוונה לברית המילה. הטכס שערכה ציפורה אשת משה לפני צאתה עם בעלה ובנה ממידיין למצרים הוא מנהג דמונולוגי מובהק. מדרשי חז"ל רבים פירשו את סיפור חתן דמים (שמות ד, כד-כו) כטכס דמוני, שמטרתו להרחיק את פגיעתו הרעה של השד התוקף את היוצאים למסע במדבר (תלמוד בבלי, נדרים לא, ע"ב; לב, ע"א). על פי מדרש אגדה, השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאבר מינו (הערלה). כל עוד לא נבלע האדם כולו ניתן להצילו, אולם אם לא היה נימול היה מסכן את חייו. אקט המילה בסיפור חתן דמים שביצעה ציפורה כדי למנוע אסון הצפוי לה ולבעלה בדרך מדברית הוא פעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבות הצידונית ובמסופוטמיה. היא מתוארת בין השאר בקמעות מן המאה השביעית לפני הספירה, שנמצאו בארסלןטאש שבסוריה וגם בכתובות שומריות ובבליות.

הסכנות הצפויות לחוצי מדבריות או ליוצאים למסע ארוך מצד כוחות על-טבעיים עוררו חרדות, והיה צריך להתגונן נגדן על ידי השבעות, קמעות וטכסים. הטכס ההגנתי של ציפורה מפני פגיעתם של שדים אינו שונה במהותו מעריכת שולחן המימונה כדי לפייס שדה או מטכס ה"בו הראס" כדי להטביע את המזל הרע במים. החרדות האופייניות לאסרו חג פסח שאנו מוצאים בספרות הרבנית דומות לחרדות היציאה לדרך בעבר הרחוק ואף היום. מקורו הדמוני של טכס ברית המילה נשתכח לחלוטין בתודעה הלאומית, הוא קיבל משמעויות חדשות, אך מקורו זה אינו פוסל אותו מלהיות מנהג רב חשיבות ביהדות. כך יש להתייחס למקורו הדמוני של חג המימונה.

ההתעלמות מן המקורות המגייםאזוטריים או הדמונולוגיים של המימונה הביאה חוקרים אחדים לחפש אטימולוגיות עממיות המבוססות על מדרשי שמו של החג ולהלביש עליו ועל מרכיביו משמעויות דתיות לגיטימיות. כך הפכה מימונה לאמונה בגאולה, ליום הולדתו של הרמב"ם או של אביו, ולממון שלקחו בני ישראל מן המצרים. ההליכה לים ביום החג הפכה לזכר חציית ים סוף, והשהות ביער לוותה בברכת האילנות. חוקר ספיחי השבתאות במרוקו, אליהו מויאל, הגדיל לעשות והציע לקרוא לחג שחידש שאול בןשמחון בישראל בשם "חג האמונה". החוקר הצרפתי, חיים זעפרני, התייחס בביטול לפרשנויות העממיות שניתנו לשם מימונה ולמנהגיה, שכל מטרתן לשוות לחג אידאולוגיות דתיות (מימונה/אמונה) או יהודיות. לדבריו, הפנייה לגבירה מימונה ואמירת הברכה "תצליחו ושיתמזל גורלכם" אינן מותירות ספק, שמנהג זה קשור למזל הטוב ולפטרונית שלו "גבירת המזל". מימון מלך השדים ומימונה אלת המזל הטוב היו דמויות משותפות למוסלמים וליהודים במרוקו. הסופר אלברט סויסה הוא בין הבודדים שמצא לנכון להתעכב על אספקט זה במאמר על זיכרונותיו מן החג.

אף על פי שמאמרו של איינהורן עמד לרשותם של כל המתעניינים בנושא, חוקרים אחדים העדיפו להתעלם ממנו והפיצו גרסאות משופצות של החג. בחיבור על חג הפסח מטעם משרד החינוך המיועד למחנכים, לובשת המימונה מראה חדש המעניק לה לגיטימיות לצד חגי ישראל המקובלים. לפי גירסה זו, במרכז אירועי ליל המימונה עומדים המתפללים בהתלהבות ודבקות בבית הכנסת. להלן תיאורו של ליל המימונה המחודש: בסיום תפילת ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב. "כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס, וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו. לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר [?] בברכת 'אושר וברכה' נפרדים מן הרב ופונים איש איש לביתו להמשיך את חגיגת המימונה [?] התפילות הפיוטים, הברכות, התקרובות ומיני הירק המעטרים את השולחנות, הם בבחינת 'סימנא מילתא' [סימן לדברים מובנים מאליהם] ואיחולים לשנה ברוכה ופוריה". המחבר היה מעדיף לסיים כאן את תיאורו, אך כיוון שלא יכול היה להתעלם מן המראות המוכרים בציבור, מצא להם פתרונות חדשים וקשר את רובם ליציאת מצרים. נוכחותם על השולחן של הדג בקערת מים ושל מטבעות הכסף בתוך עיסת הקמח הם זכר לטביעת המצרים בים סוף ולביזה שביצעו בני ישראל בבתי המצרים לפני יציאתם. והוא מסביר: "בחג המימונה ממלאים את הכוס [כוס של מנורת זיכרון] במים ובשמן, שמים בה תכשיטים ומדליקים פתיליות. יש מקומות שהטילו מטבעות לתוך המים שבכוס לזכר ביזתמצרים". גם השיבולים והירק, שמביאים הביתה בליל המימונה, הם "שיורת קדומה מטכס הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים".

זיהויו של אירוע זה כחג עדתי מרוקאי, שמו הערבי, אופיו כטכס של מאבק בשדים המבוסס על עריכת שולחן לאל המזל שגונה על ידי נביאי ישראל, לא איפשרו ליצור כלפיו אהדה כלל ישראלית. י' בןעמי, שיחד עם הירשברג הפיץ ברבים את הגרסאות העממיות על מקורות המימונה הנשענות על מדרשי שמות לא יכול היה להתעלם מן ההסבר הבסיסי למקור החג, והוא מציין: "לפי גרסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם 'מימון', שפירושו בערבית אושר ומזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר". כיוון שלא חקר את היקרויות השם מימונה בספרות הרבנית, השאיר את השאלה פתוחה לחוקרים אחרים: "אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה". מחקר זה אכן התפרסם כבר בשנת 1972. אך מסקנותיו של איינהורן לא תאמו את המגמות להופכו לחג לגיטימי כלל יהודי וכלל ישראלי.

כדי להבין את אי הנוחות לקבל את מסקנות המחקר של איינהורן יש להתחקות אחר הנימוקים לפסול אותו. בןעמי פתר את מסקנות איינהורן במילים : "אין לו על מה להסתמך". הוא התאמץ לדחות כל קשר בין המימונה ובין דמותה של גיבורת החג לאלה מימונה: "אין במציאת גיבורה בשם 'לאלה מימונה' כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלה מימונה שהייתה מוסלמיה לבין המסורת היהודית". בןעמי מכיר בעובדה שקיימת קדושה מוסלמית בשם 'לאלה מימונה' המוכרת במקומות רבים במרוקו, אך תוהה: "מה הקשר בינה ובין לאלה מימונה של היהודים" אכן צודק בןעמי: אין קשר לכאורה בין לאלה מימונה לבין מסורת יהודית כלשהיא. הוא שולל כל זיקה בין עריכת השולחן ובין מימונה ומימון מלכי השדים, אך יחד עם זאת מציין : "מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים בין היהודי המרוקני לבין השדים והם מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה [?]". דבריו בהמשך אף תומכים במסקנותיו של איינהורן ומחזקים אותם: "מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל והם באים על ביטויים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת הים וטובל. לפני כן הוא זורק לשד אוכל [?]", והרי שתי פעולות אלה: טבילה במים להסרת נזק והגשת אוכל לשד הם המאפיינים העיקריים של יום המימונה ושל ליל החג.

החוקר א' ממן, בניתוח בלשני מלומד, מצא דרך נאה לעקוף את אופיו הדמונולוגי של החג והציע פירוש משלו למקור החג. לדבריו: "היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה 'לא כשירה'. ברם, לא נותר אפילו זכר כלשהו להתנגדות של חכמים ומנהגים למימונה מטעם זה ואפילו הדוגמאות לעבודת שדים שאיינהורן מתאר שם הוא מביא, שוברן בצדן, כלומר עדויות מפורשות שחז"ל התנגדו להם ואסרו אותם". נכון הדבר שלא מצאנו עד עתה תפילה לא כשרה או התנגדות חכמים לחגיגה זו. הסיבה נעוצה בעובדה שמנהג זה, כמנהגים נפוצים אחרים, נטוע כה עמוק בתחום האמונות העממיות שקשה היה להתנגד לו חזיתית, בדיוק כפי שלא התנגדו למנהגי שמירה ליולדת, להרחקת שדים עלידי נשיאת מלח שמביאים מביתהכנסת או לקמעות נגד לילית ואשמדאי. יחד עם זאת רומנילי, כפי שעשו זאת בעבר מחברי המקרא, לא נרתע מלגנות את האירוע החגיגי כאשר ציין: "הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו" עדות להסתייגות מאופייה הדימוני של המימונה ניתן למצוא אף ביהדות מרוקו עצמה, כדוגמת ההסתייגות ממנהג התזת המים בשבועות. על כך כתב דוד סבג מחבר הספר "שאר ירקות": "אני תוהה מניין יצא להם השם הקלוקל מימונה, בה צועקים שהם זוכים להצלחה אותו שמעתי רק אצל החיצוניים". משמעות הדברים היא שהשם מימונה מקורו בעולם השדים והרוחות. גם בימינו בישראל, רחוק ממרוקו, איש לא מעז להתנגד לחגיגה זו בגלל תפוצתה העממית ואופיה העדתי. הוחלט אפילו להכיר ביום זה כיום בחירה לחופשה מן העבודה. מפרשי מוצאו של החג אף מצאו דרך להתגבר על אופיו הדמונולוגי של החג עלידי ייהוד שמו ומשמעות מרכיביו.

א' ממן לא שבע נחת מן האטימולוגיות העממיות שהודבקו לשם החג וגם מן האספקט הדמונולוגי שגילה איינהורן. הוא נקט בשיטת "הפשרה המכובדת". הוא דחה את הניסיונות המאולצים לקשור אותו למקורות לא רלוונטיים וגם התעלם מן המלחמה בשדים. הוא אימץ כמקור עיקרי את אחד מן המנהגים היפים ביותר של החג. הכוונה למנהג בו צעירות היו לובשות בגדים מסורתיים נאים שלעתים נשאלו אצל שכנים מוסלמים, ואף בגדי כלה, וצעירים נצלו את הביקורים הרבים כדי ליצור קשר אתן ולבקש את ידן. ממן נתלה במנהג נאה זה וביסס עליו תאוריה משלו. לפי הצעתו אין לפרש את מימונה כשם פרטי בנקבה, בת זוגתו של מימון, אלא כשם עצם שמשמעותו בת המזל: "נראה שהמימונה נפתחה בעיקרה סביב קשרי החיתון ברמות השונות שנהגו לרכז במוצאי הפסח". יוצא מכך ש"הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" או הלילה בו הנערה מצאה לה חתן. כך פתר ממן בדרך נאה את בעיית שמו הנקבי של החג תוך הסתמכות על מנהג האירוסין. חולשתה של היפותיזה זו בכך שהיא הופכת אספקט שולי לעיקר ומתעלמת מעריכת השולחן, מסמליו ומן ההליכה למקור מים. היא מתעלמת גם מן ההיקרויות בספרות הדורות של השד מימון ומבת זוגתו מימונה כשדי המזל ומזיקתם הטריטוריאלית למרוקו. אף שלל המנהגים של הרחקת שדים המקובלים באמונות העממיות המוצאים את ביטויים במראות החג, נעלמו מהצעה זו.

ח"ז הירשברג, מחוקריה המודרניים של יהדות צפוןאפריקה, תהה אחר מקורות החג בספרו "מארץ מבא השמש". הוא פנה תחילה לחוקר יוסף בן נאים בעל "מלכי רבנן", שהראה לו מחזור קדום מהעיר חאלב, ובו רשום כי חגיגות מימונה נהוגות ברחבי סוריה. כאשר שאל אותו על מקור המימונה, נתן לו החוקר ארבעה טעמים כולם בתחום מדרשי השמות שאין טעם לחזור עליהם. אך חכמינו מן הדור הישן לא תמיד חטאו בהסתרות שווא ולא חיפשו לייפות דברים. בפגישתו עם הרב הראשי לחיפה, הרב יוסף משאש, בעבר מרבניה הבכירים של מרוקו, שאל ההיסטוריון מה משמעות השם מימונה, ונענה "טעם המימונה באסרו חג פסח משום שרק לאחר החג היתה לבני ישראל הרשות ליהנות מביזת מצריים". שש עשרה שנה לאחר מכן פנה יצחק איינהורן לאותו רב באותה שאלה ונענה: "מימונה הוא מזל". כאשר תהה איינהורן על התשובה השונה שנתן קודם לכן להירשברג, השיב לו הרב: "אמרתי לו רק משום דרוש וקבל שכר, זהו דרוש, אבל באמת מימונה זה מזל". הרב הוסיף דוגמאות ותירגם את "לאלה מימונה מסעודה מברוכה" כ"גברת מזל מוצלחת ומבורכת" ונתן לכך הקבלה "יטיח אלמימונה דיאלו" ותירגמו: "יפול המזל שלו", מברוכ יא מימון" פירשו "ברוך המזל". הרב דאג להשיב לשואליו על פי מה שרצו לשמוע ממנו, כל אחד לפי טעמו. על פי הפשט, מימונה היא מזל ועל פי המדרש אפשר להפליג עד לביזת המצרים.

במאמר שפרסם הירשברג בקיץ 1973 אחרי פרסום מאמרו של איינהורן, הוא דחה את "הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והקשר האסכטולוגי עם אחריתה" והוסיף: "נדמה כי הקשר עם תופעות הטבע הוא הדומיננטי בכל האזור. ואכן, המימונה כחגיגה עממית, שאין לה כשלעצמה כל יסוד בתורה שבכתב ובעלפה, קלטה גם הרבה ממנהגי הסביבה הלאיהודית, הברברית, המוסלמית ואפילו הנוצרית: החל בסמלי הפוריות (הפול), במאכלים המיוחדים ובהימנעות מאכילת בשר בליל המימונה, וכלה בהלקאות בענפים ובטיהור המים. מסתבר כי במנהגים אלה מושקעות אמונות של המזרח הטרוםאיסלמי, הקשורות בתופעות המחזוריות בטבע".

חוסר הנוחות הקיים ממקורותיה של המימונה נובע מחשש להגדרתה כחגיגה פגאנית. אך לא כך הדבר. המימונה היא חג יהודי מן הטעם הפשוט שהיא נחוגה רק אצל היהודים, אף אם לא אצל כל היהודים. ככל החגים היא יכולה לעבור מוטציות וגלגולים ולשנות את אופייה עד בלי הכר. כיוון שהקהילה היהודית במרוקו, שם צמח החג, כבר אינה קיימת כמעט, אין ספק שהמימונה היום היא לא רק חג יהודי אלא גם בראש ובראשונה חג ישראלי, אף אם לא כל הישראלים חוגגים אותו. עצם המעבר ממרוקו וקיומו של המנהג היום בעיקר בישראל גרם לשינויים נוספים באופיו.

אין פסול בכך שדורות מאוחרים יוסיפו משמעויות חדשות, לאומיות או דתיות, לחגים ישנים. כך עשו בעבר לחגי הטבע במקרא, אליהם הוסיפו שביציון מבבל משמעויות היסטוריות חדשות שהתאימו לרוח הזמן. לדוגמה, חג הפסח הפך מחג המצות (תבואת השדה) ומחג קרבן הצאן (חג הפסח) לחג בעל משמעות היסטוריתלאומית רבת משקל: זכר ליציאת מצריים ומעבר משעבוד לחירות. חגים ומועדים אחרים עברו מוטציות מרחיקות לכת שהבולטים בהם הם "חג החודש השביעי" (שכונה מאוחר יותר בשם סוכות), חג "החודש" ואף השבת עצמה. מקורותיהם הראשוניים אינו פוסל אותם מלהיות חגים נורמטיביים. סמיכותה של המימונה לחג הפסח איפשר לה לאמץ אספקטים נאים חדשים דוגמת אלו שציין א' ממן. עם הזמן, לילה זה הפך למין חג לצעירים ולאוהבים וגם סמל לאחווה יהודיתמוסלמית. כיוון שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, סיפקו המוסלמים בלילה זה קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואחרים הם מנהגים חדשים שהתווספו לחג במשך הזמן במרוקו, ומשווים לחג כח משיכה נוסף

לסיכום, חג המימונה הוא חג יהודי וישראלי. מקורותיו נעוצים בטכס אוניברסאלי שנועד לפייס שדת מזל, שבמרוקו כונתה בשם לאלה מימונה, בת זוגתו של של שד גדול ושחור בשם סידי מימון. הפיוס מתבצע בשיטה נפוצה ומוכרת מתקופת המקרא עלידי עריכת שולחן שתפריטיו מסמלים שפע, ברכה ומזל, ובאמצעות שירי הלל וברכות לאלת הגורל. למחרת אין מפייסים את המזל הרע אלא נאבקים בו ומרחיקים אותו עלידי הטבעתו בים או במקור מים כבמנהג התשליך. זיקת המימונה לאיסרו חג פסח קשורה למסורת יהודית עתיקה הרואה בכ"ג בניסן יום פורענות שיש להזהר בו.

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

ובספר דברי הימים למורנו הרב שאול סירירו זיע"א, ובספר סכרון לבני ישראל למהריב"ע השני זצ"ל, ובספר יחס פאס למורנו הרב אבנר הצרפתי זיע"א, ובקונטרס כתב יד למורנו הרב עמנואל מאנסאנו זצ"ל.

וכמה טלטלו עם בני ישראל טלטלא גבר ועינו אותם באבדן קנייניהם ובניהם ובנגעי גופם באופן מחריד מאוד, כגון הגירוש אשר היה בפאס אלבאלי לקהל התושבים לא תקום פעמים צרה, בשנת תקצ"ח ליצירה  וסימן כמפיס קצ"ח כמובן. והגירוש השני היה שהאלמללאח בשנת הרכ|"ה וסימן הרכ"ה בך וענוגה, ומשנת ת"א עד שנת תפ"ב הייתה עצירה גדולה וגלו כל היהודים סבפאס למקומות אחרים ואינן מוצאין עשרה לבל דבר שבקדושה ונתקיים בהם בעוונות ארצכם שממה וכו'…..

וברעב של שנת ח"ץ מתו רוב אנשי המדינה והנשארים הרס נסו ונאלצו לנוד ויעזבו את בתיהם ובית תפלתם שומם ובית מועד לכל חי, ונותרה נחלתם ביד גוים. ובשדנת תה\,ו ליצירה נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שיחרבו פה פאס יע"א, וארח סמוך לשנת תה"ו גזרו על יהודי אזאווייא להסיע דירתם ממנה ונפזרו כל הקהל בכל המערב ובארצות אחרים.

ובתוך הבאים באו לפאס מורנו הרב יעקב בן שמחון זצ"ל ומורנו הרב מימון אפלאלו, ולא מצאו מקום להתפלל עם קהלם שבאו עמהם, ןמכל בתי כנסיות הייתה בית כנסת הנקראת בשם תלמוד תורה, ובהיות בית הכנסת הנזכר בישובה היה שליח ציבור בה הרב הגאון מר קשישא מורנו הרב וידאל הצרפתי זצ"ל הוא ושלוחים אחרים שהיו קבועים עמו.

ואחריו קם בנו כבוד מורנו הרב יצחק זצ"ל ומילא מקומו, והיה בצד בית הכנסת הנזכר עלייה למעלה הנקראת ישיבת תלמוד תורה, והיו הנשים מתקבצות שם להתפלל ולראות ספר תורה דרך חלונות המשקיפות לבית הכנסת הנזכר ופתח הישיבה רחוק מפתח בית הכנסת הנזכר והיו עולות דרך שם ונחרבה גם הישיבה הנזכרת ונשארה כמה שנים בלי תקרה.

וכשבאו החכמים הנזכרים לפאס התחסד עמהם מוהרוי"ה השלישי ונתן להם הישיבה הנזכרת ובנו אותה בית כנסת והיו מתפללים שם עם בני קהלם ה' יגדור פרצותינו אמן כן יהי רצון. ובשנת התפ"ח נשללו היהודים במקנאס כמו שכתב בשנת בשאלות ותשובות משפט וצב"י חלק ראשון סימן קס"א בפסק דין ממו"ה מרדכי בירדוגו זצ"ל, וכן נשללו בשנת התק"ז.

ראה הלאה מורנו הרב יהודה הכהן זצ"ל, ובשנת נת"ק גם כן נתגרשו היהודים ממקנאס ראה הלאה אות ח' מורנו הרב חביב טולידאנו זצ"ל , ובשנה הייא נשללו גם קהל תיטואן נפלו בידי איזה עלים מספר זכרון לבני ישראל למוהריב"ע השני בכתב יד ישן וחסרים לבסוף חבל על דאבדין ושם דבר על שנת נת"ק: וזה לשונו.

בשנת התק"ן ליצירה היא שנת מ"י נתן למסיסה יעקב וישראל לבוזזים לפ"ק בסוף ניסן באה שמועה רעה מעיר רבאט שמת שם המלך סידי מוחמד יר"ה ותהום כל העיר והייתה מהומה גדולה ומבוכה בכל היהודים ובכל הגוים, ופחד ופחת היה לנו כי אמרו כולנו מתים שהמשפחות יבואו על העיר בטח וישללו הכל ויענו נשים והיו כולם בורחים והבריחו ממונם והטמינו תחת הקרקע ובאותו הלילה לא ישן אדם כלל כי היו חופרים ובונים על ממונם.

ויש שהבריח ממונו לבית הגוים בפאס אלבאלי, ולמחר יום ה' נאספו כל הגוים והמליכו לבן המלך הנזכר שהיה שמו מולאי אליאזיד והוא היה בורח בהר מאביו הנזכר שרצה להורגו שהיה מורד בו בחייו, וחשבנו כי נחה שקטה הארץ כי הכריז שיעשו שלום בארץ, ולא עברו ימים מועטים עד שבאה שמועה שיצאה מהר הנזכר והלך לטיתואן ויצאו קהל טיטואן ומנחה בידם, ביום שבת קודש גזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו ומי שיביא לו ראש יהודי יתן לו סך עשרה מתקאלים.

ואמרו תפסום חיים לקהל הנזכר, והעיר ה' את רוח שופט אחד ונפל לרגליו ואמר לו, לא נכון לעשות כך להרוג את כל היהודים כי הפליל שלהם לא אמר כן, אמר לו כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאווס ארור שמם שאהרוג כל היהודים כשאמלוך, והשיב לו זו אינה עצה אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים, ואמר טוב הדבר.

ומיד יצאה הגזרה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואן ושללו אותם ביום שבת קודש והם יושבים שקטים מבלי ידעה כדי שיטמינו ממונם, ואמרו לנו שנטלו ממון וטלטל שלהם ושל תגרי גוים כמו אלף ככרים מ"מ, ואחר כך שלח להאלודאייא שהיו דרים במקנאס לשלול קהל מקנאס, וכן עשו באו ביום י"ד לחודש אייר והכריזו שהמיזי"ד מחל להם כדי שיחזרו הקהל הבריחה ויוציאו ממונם ורובם האמינו לזה אנשים ונשים וטף.

ויכנסו עליהם כולם כאחד והניחו אותם ערומים יחפים ברעב ובצמא ובחוסר כל והיו לבז ולנים ברחוב העיר ואם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר מכח האויבים ששללו שללה ובזזו בזזה, ואם אמרנו נצא השדה הייתה שם מכת חרב והרגו אבדן ונתקיים בנו מק"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ועת צרה הייתה ליעקב אשר לא רו אבותינו ואבות אבותינו מיום היותם על האדמה עד היום הזה אשר נתננו ה' לרחמים.

ולעת ערב ליל ט"ו לחודש הנזכר נכנסו כל בגוים לעיר ושללו אותה ונשתהו כמו ט"ו יום, וחפרו כל הבתים וכל החצרות ונתגלו להם מטמוניות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותם כי הייתה הגזרה מאת ה' ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו שרבו.

המשפט העברי בקהילות מרוקו

התקנות, מתקניהן וסמכותן

התקנות נועדו לפתור בעיות שהתעוררו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, על ידי תקנה חדשה בנוסף להלכה קיימת. בדין מדיני ממונות, בדינים שבין אדם לחבירו ובין הפרט לקהילתו. או על ידי הוספת איסור חדש או מצווה חדשה בדינים שבין אדם למקום.

פעמים שהתקנה באה אף להכניס שינויים ותיקונים בהלכה הקיימת בגלל קשיים שנוצרו בקיומה. קשיים חברתיים,כלכליים ומוסריים . על סמכותם של חכמים לתקן תקנות דנו חכמי התלמוד בבמה מקומות : ״ אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך …. מאי מברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של חנוכה.

והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור . רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך …" הרי מפורש יוצא שיש סמכות בידי חכמים לצוות אף על מצוות חדשות כמו חנוכה. ובמקום אחר נאמר ״ אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין .. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי .

 עשו משמרת למשמרתי.אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאוריתא היא דאוריתא ופירשו רבנן, כל התורה נמי פירשו רבנן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא׳׳ , הרי מפורש שסמכותם של חכמים לגדור גדרים ולאסור את המותר כמו איסור שניות, מעוגנת בתורה, ומה שנאמר "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ הכוונה לומר שהמצוה של ״ושמרתם״ את משמרתי ", היא מצוה כוללנית לגדור גדרות, ואי אפשר להצביע על גדר או איסור מסויים כאילו נכתב במפורש בתורה,

וכן כתב הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשנה: והחלק הרביעי הם הגזירות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צווה הקב״ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי ושמרתם את משמרתי , ובאה בו הקבלה עשו משמרת למשמרתי…

והחלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך החקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע״ה על העובר עליהם ופורץ גדר ישכנו נחש . ואלו התקנות רבות מאוד ונזכרות בתלמוד ובמשנה…״ . עמד יט

לאור האמור לעיל שניתנה הסמכות בידי חכמים לגזור גזירות, להוסיף איסורים ולתקן תקנות, ניתן לשאול והרי נאמר בתורה ״ לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצווה אתכם״ .

 כבר דנו בשאלה זו הראשונים בפרושם למסכת ראש השנה: אמר רבי יצחק …למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומרעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן״. והקשו בתוספות תימא הא קעבר משום בל תוסיף… ויש לומר דאיןשייך בל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו ציבור עצמו׳ או נוטל לולב וחוזר ונוטל.״״

והרשב״א בחידושיו לאחר שמביא קושית התוספות כותב: ומסתברא דלא קשיא כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא״נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף, דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך.

ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצווה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצווה, ואע״ג דבקיאין השתא בקביעא דירחא וה״ה לבל תגרע לצורך כגון י״ט (= יום טוב) של ר״ה (= ראש השנה) שחל להיות בשבת אע״ג דאמרה תורה תקעו, גזרו שלא לתקוע, ובל זה לצורך, וה״נ לצורך ראו לתקוע ולחזור לתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים״ .

 מפורש יוצא מדברי הרשב״א שאיסור ״בל תוסיף״ חל רק על היחיד המוסיף על מצוות התורה או גורע מהן, אבל על חכמים לא רק שלא חל האיסור אלא יש להם סמכות אפילו לעקור דבר מן התורה כשיראו צורך בכך ומצווה לשמוע לדברי חכמים.

 הרמב״ם דן בבעיה זו פעמים בחיבורו ״משנה תורה״ וזה לשונו: הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם (בדבר) שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, כיצד, הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב.

בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר עוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו בעוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת מפני שלא נתפרשה, ויבא אחר לומר אך בשר בהמה מותרת… לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה״ .

 ודבריו אלו מפורשים יותר גם בהקדמתו ל״משנה תורה״. מדברי הרמב״ם ברור שאין קפידה על חכמים להוסיף על מה שכתוב בתורה בתנאי שיהיו מודעים ויודיעו מראש, שהתוספת מותרת מן התורה, ומצאו לנכון לגזור בו איסור, ואיסור ״בל תוסיף״ חל רק במקרה שמוסיפים מצווה אחת לתרי״ג מצוות או גורעים מצוה אחת.

ראשית השימוש בהתקנות תקנות קדום ביותר, מצויות תקנות המיוחסות אפילו לתקופה העתיקה,לדוגמא: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו, תקנת פרוזבול . ועוד.תקנות שנתקנו בבל דור ודור. עד סוף תקופת התלמוד התקנות שנתקנו חייבו את כל ישראל, ובן תקנות שנתקנו בתקופת הגאונים בי עד אז היה מרכז רוחני אחד שסמכותו פרושה על כל ישראל.

בסוף המאה העשירית, עם התדלדלות המרכז הרוחני בבבל וצמיחתם של מרכזים חשובים נוספים בזה אחר זה בצפון אפריקה, בספרד ובאשכנז ועוד, בטלה ההגמוניה של מרכז אחד על כלל ישראל, ומאז כל קהילה תקנה לה תקנות לפי הצרכים המיוחדים לה.

ותקנה שנתקנה בקהילה אחת לא חייבה קהילה אחרת,, ובמקרים מסויימים התקבלו ע״י הקהילות שבאותו האיזור. דוגמת תקנות רבינו גרושם מאור הגולה שפשטו בקהילות אשכנז וצרפת ולא התקבלו בספרד במג׳רב ובמזרח, וכן כתב הריב״ש "… וכ״ש שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרין מדין התלמוד…״

סאלי וחכמיה-חכמי סאלי

כך היתה העיר סאלי, עיר קודש של השראת שכינה. עיר שהיו בה תלמידי חכמים רבים, והמפורסם שבהם אור החיים הקדוש, אשר בפירושו לפרשת בלק בפסוק ״ מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל״ כתב – שתי כתות יש בישראל. האחת כנגד ״אוהליך יעקב״ – יהודים הקובעים עיתים לתורה, אך לא באים אליה בכל עת.

 הכת השנייה ־ ״משכנותיך ישראל״ ־ כת הקבועה כמשכן, כת יתד התקועה, הלומדים תורה בכל עת. ניתן לומר כי העיר סאלי הייתה עיר של כת יתד התקועה ומה שמח ליבי בראותי ״פירוש הזוהר הקדוש לפסוק ״לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה״:

אומר רשב״י על פסוק זה, שבכל מקום גלותם של ישראל, השכינה גלתה עימהם ואימתי באה ישועת ה׳ להוציאם מן הגלות, כאשר ישראל שרויים במדרגה של ״על עמך ברכתך סלה״ כלומר, כאשר הקב״ה משגיח בברכות של ישראל, להוציאם מן הגלות (הזוה״ק ויקרא צ:).

רמז לשני המאורות הגדולים המפורסמים בסאלי – אור החיים הקדוש ורבי רפאל אלנקאוה ניתן למצוא בסידור התפילה: ״ועל מאורי אור שיצרת המה יפארוך סלה״, ״אור״ ־ זהו אור החיים הקדוש, ״יפארוך״ ־ רומז לרבי רפאל, ״סלה״ רומז לעיר סאלי. בתחילת השלטון הצרפתי, לפני כמאה שנה היו במלאח של סאלי כמאתיים בתים, כעשרים חנויות ושתי טחנות קמח.

המלאח היה שדרה מרכזית, לאורכה היו חנויות, בתים, בתי כנסת וישיבות וממנה נסתעפו תשע סמטאות. את המלאח תחמו שני שערים:

באב למלאח – שער המלאח.

אע למלאח – (השער הפנימי של המלאח).

בגלל המבנה שלה היה שגור בפי יהודי מרוקו פתגם בערבית ובתרגומו:

" זאת סאלי, אלו חנויותיה ".

בני הקהילה חשו מאוחדים באמונתם ובאורח חייהם וכעדות זקן מאותה תקופה:

"אנו היהודים חתרנו לדבר אחד בלכה לקייס את מעוות ה' ותורתו, אנו קיימנו בקפידה את המצוות״.

חכמי סאלי

רבי אברהס כן סוסא

רבי אברהם בן מוסא בר שלמה חי במאה החמישית לאלף השישי. רב מקובל, חיבר הגהות על ספרי האריז"ל, שיטות על מסכתות, פירוש על ההגדה ועל פירוש רש״י על התורה, שירים וקינות. ידוע ומפורסם שירו הנפלא " נרדי נתן ריחו ".

ב ״שם הגדולים״ נכתב עליו ״רב מובהק, מקובל גדול, אחד מרבני מערב הפנימי״. רבי אברהם נולד בתיטואן והיה גר בסאלי כמצוין בשאלות ותשובות ״משפט וצדקה ביעקב״ – ״רבי אברהם בן מוסא דמיתטואן ודר בסאלי יע״א, תלמידו של רבי מנחם עטייא״.

בשאלת חכמי סאלי לרבי יעקב בן צור בפז, חתום רבי אברהם בראש שישה מחכמי העיר לפני שנת התע״ג. שהה תקופת מה במראקש ולמד עם רבי אברהם אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דילויה.

את תורת הקבלה למד אצל רבי יעקב מארגי ( בתיטואן ) שנודע בפירושו לזוה״ק ״אמת ליעקב׳ ). מורו ורבו אף ביקרו בעיר סאלי ״ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד… רב הכולל כבוד מורינו הרב יעקב מאראגי ז״ל… וכאשר בא יעקב מעיר טיטוואן יע״א לעיר האלקים סלה (סאלי) יע״א בהיותו מתאכסן בביתי ובחומותיי׳(מנחת סוטה תלד׳).

שם מבאר רבי אברהם על פי  דברי מו״ר את עניין גלות השכינה, על פי דברי האריז״ל.

מאוחר יותר נמלט רבי אברהם ממרוקו לתוניס, ב״מעשה הצדיקים״ מסופר שלאחר שעשה מעשה בקבלה מעשית נגד אשת המלך שהציקה ליהודים, נתקנאו בו הגויים וחייו היו בסכנה ולכן נמלט.

בתוניס העמיד תלמידים בתורת הקבלה ויש האומרים שהוא יסד את תשתית לימוד הקבלה בתוניס, לימוד שיתפרסם רבות מאוחר יותר ועדות לו נמצא בהתכתבויות חכמי תוניס עם הרש״ש ובדברי הרחיד״א. בתקופה זו פעל בתוניס חכם נוסף מחכמי מרוקו, רבי מסעוד רפאל אלפסי הטמון גם הוא בתוניס העיר.

מתלמידיו של רבי אברהם נודעו, שני בניו ־ רבי שלמה ורבי משה, רבי מרדכי ברוך קארבאליו ־ אב בית דין תוניס ורבי יעקב לומברזו ־ ממקובלי תוניס.

רבי אברהם זצוק"ל, נפטר בעיר תוניס ב-כ״א באדר התצ״ג בבית העלמין הישן ופלא גדול היה שרצו לפנות את קברו בתקופת השלטון הצרפתי ולא הצליחו. יהודים רבים מתונים נהגו להשטח על קברו ולספר סיפורי נפלאות. אני המחבר זכיתי להשתטח על קברו, לאחר חיפושים רבים בהם איתרתי את קברו במוסך בעיר.

בעל המוסך – ערבי, סיפר לי שהוא שומר בקנאות על המקום, ביודעו את גדולתו של הרב הטמון בחדר הסמוך למשרדו.

זה המקום לפנות אל היהודים בתוניס ולבקשם לפעול לשיקום האתר. יש בכך גם משום הכרת הטוב וגם זכות להתעסק בקברו של צדיק גדול.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים. בידי בנימין בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בידי בנימין בר-תקוה

משגב ירושלים – המכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח תשמ "ח

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

המקום.

ההיסטוריה של תושבי מרוקו ובהם של יהודיה, מושפעת מן הגיאוגרפיה המיוחדת המאפיינת ארץ זו. מבחינה גיאוגרפית הפיזית נוכל להבחין בשלושה מרכיבים. חבל ארך של שפלה ורמות, נמוך יחסית, סמוך לים התיכון ולאוקיאנוס האטלנטי, חבל ארץ הררי הכולל את הרי האטלס הגבוהים ואת הרי הריף, וחבל ארץ הכולל רמות ומישורים היורדים את הסהרה.

במקביל נוכל להבחין בשלושה מרכבים גיאופוליטיים שהשפיעו על תולדות יהודי מרוקו, רצועת הארץ לאורך הים התיכון עליה לוטשים עיניהם ספרד אנגליה, רצועה אשר בה נודע תפקיד חשוב ליהודים בחיי המסחר, והוא הדין לערי החוף הסמוכות לאוקיאנוס האטלנטי.

אזור הארץ המרכזי שם נמצאות ערי השלטון המסורתיות ובראשן פאס. לאזור מרכזי זה הגיעו רבים מן המגורשים, ובתוכם משפחת אבן צור, שהתיישבו בערי השלטון מטעמים שיוסברו להלן. אזור דרום מרוקו שהרים גבוהים מפרידים בינו לבין שאר חבלי הארץ, ואשר עמקיו יורדים אל הסהרה.

בחבל ארץ זה נתפתח קשר הדוק ביותר בין היהודים הכפריים ובין שבטי הברברים המקומיים. ואולם דומה כי כדי לספוג מעט ממגוון הנופים המיוחדים של הארץ עלינו להטות אוזן לרישומיהם של נוסעים שביקרו במרוקו, התרשמו ורשמו זיכרונות מסעותיהם.

שני ספרי מסע יוזכרו כאן : הראשון, " משא בערב ", שנכתב לפני כמאתיים שנה על ידי שמואל רומאנילי ( שממנו אביא בהמשך בע"ה קטעים נבחרים, ככל שיאפשר הזמן ) . והשני " מארץ מבוא השמש " שנכתב לפני כשלושים שנה על ידי פרופסור הירשברג ( שממנו כבר הבאתי קטעים רבים בכל הפורומים ) .

האחרון מציין כסימן היכר את ריבוי הניגודים במרוקו שבהם נתקל האדם בכול : בטבע הדומם, באקלים, באופי העמים והאנשים ללא יוצר מן הכלל. מבחינת הנוף בולט הניגוד בין המדבר הלוהט להרים המושלגים, בין יערות העד של הארזים לערבות הצחיחות, ואף שתיאורו נכתב במאה העשרים על חידושיה, הנה מציאות היסוד של נופי מרוקו ניכרת היטב מתוך הדברים.

" הרי לפניך פאס היושבת על מים רבים שקול שקשוקם בברזים הפתוחים יומם ולילה מלווה אותך בכל אשר תפנה. והנה מראכש אף היא במרכז מרוקו, שאקלימה יבש ומידות החום מגיעות בה בקיץ לחמישים מעלות צלזיוס.

מצפון מקיף אותה יער דקלי תמרים, ומדרום נשקפות עליה פסגות האטלס הגבוה.ומראה שלגיו מצנן את להט השמש הבוערת. אורחות גמלים המתכוננות לחצות את הסהרה מכאן, ותחנות החורף לגלישה בשלג. העוטף במכסה צחור את מדרונות ההרים ואת פני האגמים הקפואים, מכאן.

אותה שעה שרוי החוף האטלנטי באוויר ממוזג של אביב נצחי ויתה יכול להתרחץ במימי האוקיאנוס בתקופת טבת, ולהתענג למראה הביצורים שהקימו כאן הפורטוגזים לפני מאות בשנים, ועל ידם, " קצבות " – בירות ו " קצור , טירות שליטים ברברים אף הן ירושת העבר.

מגוונת ורבת פנים היא אפוא ארץ מרוקו, ומרובים יישוביה ופינותיה בהם ישבו היהודים לדורותיהם, ואשר בהם נהלו על פי התנאים הגיאוגרפים את אורח חייהם המגוון, אך מאחדת את היהודים הדבקות בתורת ישראל.

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

להלן השירים שכתב רבי דוד בן אהרן חסין, פייטנה של מרוקו לכבוד הצדיקים שהוזכרו לעיל

18 – אזיל דמעה

 קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א

 

אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה

חסרא ארעא / דישראל גברא רבא

 

נהי נהיה / תאניה ואניה

בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא  מילות קריאה של צער בארמית )

האניה / להשבר חשבה                                   חסרא

 

ימררון /  בכי עדת ישורון

יעדרון / מהם שמחות ורון

על עיר חברון / איכה בדד ישבה                      חסרא

 

דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה

כי סר צלה / חשך ונעתם הלה

תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא                  חסרא

 

והוא על נ / דיבות יקום יחנה

מאת בני / ישראל צדקות נותני

מצוות קונה / עובד האל מאהבה                      חסרא

 

דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו

ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו

ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא                      חסרא

 

בשליחותו / זריז עומד על משמרתו

ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו

חניתו / לבני הישיבה מקרבא                         חסרא

 

נקי דעת / זכה וברה נובעת

ומכרעת / תבחן אזן שומעת

וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה                 חסרא

 

אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן

ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן

ונעמן / במדבר בערבה                                חסרא

 

היא דינא / נחית לעמקא דדינא

שם טוב קנה / שליחא דרחמנא

באמונה / ידו היד המרבה                            חסרא

 

רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים

חזיה יומי / לבר אלהין דמי

לית ליה טימי / כמרגניתא טבא                   חסרא

 

נפלו אימים / עלי ומעי הומים

צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים

צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה       חסרא

 

עמרם נבחר / נקי כצמר צחר

כבן שחר / אורו נבקע כשחר

טוב ממסחר / דכספא ודהבא                     

חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא

 

זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה

זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה

ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא

ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

 

85 – אערך שיר מהללי

 פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה"ר עמרם דיוואן יצ"ו סימן אני דוד בן חסין חזק

 

אערך שיר מהללי

לפני יוצרי מחוללי

לכבוד חכם, שמחת גילי / אשכול הכופר דודי לי

 

נפלאת אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

ידידותך חושקת

נפשי, ותמיד שוקקת

אדם פטדת וברקת / גם נזם זהב וחלי

 

דומה דודו במקהלים

לצבי ולעפר אילים

אליו אקר נעם חובלים / יקר תפארת כלילי

 

ןאני תפלה לאל

ישימך ראש בישראל

במימיך יבוא גואל / על אדום אשליך נעלי

 

ידידים, רעים, אהובים

לדבריו היו מקשיבים

עטרוהו בזהובים / אעדנו עטרות לי

 

דבש ונפת צופים

רך וטוב במענהו

מאת אשאל ישמרהו / ישמע מהיכלו קולי

 

בורא ארץ ושמים

יוסיף לך שנות חיים

טובים בעדי עדיים / ותרבי ותגדלי

 

נטע יפה, פרח רטב

אחי נעם ואחי טוב

שונאך יקטף קטוב / אלהים ה' חילי

 

חסין קדוש צור עולמים

יתן לך בנים חכמים

בתלמוד מחכמים / בירושלמי ובבבלי

 

חנוטן היה יהיה הווה

חסדיו לך יצוה

ויצילך מכל מדוה / גם מכל מכה וחלי

 

זכות משה ואהרן

תגל תשמח גם תרן

בקרית ארבע היא חברון / עם כל שיראל קהלי

 

קום בתוך עם גדול ורם

אדוני צדק אדוני רם

לקרא דת משה בן עמרם / ברך לצור גואלי

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

 

87 – אפצחח שיר וזמרה

שירים וזמרים לכבוד חכמים מורים כהני שלוחי דרחמנא הבאים מארץ הקודשה, ולכבוד אנשים של צורה, מחזיקים בידי לומדי תורה, כל אחד לפי מעלתו הישרה. וזה יצא ראשונה לכבוד הרב הכולל כל מדות טובות כמהר"ר משה שפירא זלה"ה סימן אני דוד בן חסין.

אפצחה שיר וזמרה

לכבוד מקל תפארה

בעמדו לקראו תורה / צוה לנו משה

 

נחמד ענף עץ עבות

מלא כל מידות טובות

נדיב עושה נדיבות / מוליך לימין משה

 

יפה מראה וצורה

בקי בחדרי תורה

במשנה ובגמרא / הלכה למשה

 

דורש טוב ומישרים

בקלים וחמורים

כל העם עונים ואומרים / " שםיר אמר משה

 

ורצוי לרב אחיו

ציר נאמן לשולחיו

אין די באר שבחיו / אשר עשה משה

 

דולה מים עמוקים

מצוף דבש מתוקים

דגל התורה מקים / לא קם עוד כמשה

 

בגלון עליון אוה

למושב לו בחדוה

לעשות אשר צוה / ה' את משה

 

נצרהו רם ונשא

לראות ארץ קדושה

זכותאבות שלשה / אהרן ומשה

 

חסין יה, מי כמוכה

בתוך עדה נסוכה

תו אתו את הברכה / אשר ברך משה

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הקדמה

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

פולחן הקדושים הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש ליהדות מרוקו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם. יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

המחקר הנוכחי על פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו מתבסס בעיקר על עבודת שדה שנמשכה קרוב לעשר שנים, ומציג רשימה ממצה של שש מאות חמישים וחמישה קדושים, מהם עשרים וחמש נשים קדושות.

 הוא מאיר את מערכת הקשרים בין הקדוש וקהל חסידיו, וחושף את היסודות האידיאולוגיים המזינים את ההתקשרות שביניהם, התקשרות המבטיחה המשך לפולחן זה. ניתן מקום נרחב לתיאור פולחן הקדושים ולניסים הרבים הקשורים בו, ובדרך זו מצטיירים הערכים והקונצפטים הקשורים לתופעה, והשפעתם על הסדר הקהילתי והחברתי, השפעה שהייתה ללא ספק הדדית.

מחקר זה אינו מחקר היסטורי ואינו עוסק בעיקרו בתולדות הקדושים. הוא גם אינו מתיימר להיות מחקר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית או מדע הדתות, אף- על-פי שאפשר למצוא בו אלמנטים ממקצועות אלה וממקצועות אחרים. המחקר הוא פולקלוריסטי-דסקריפטיבי ומנסה להציג תופעה חשובה זו של פולחן הקדושים, הקיימת עד היום הזה בקרב יהודי מרוקו.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו ראשיתה עוד במרוקו עצמה, אך היא לא נפסקה עם עלייתם לארץ. כאן היא ממשיכה לנוע בפסים המסורתיים וגם מוצאת לה ביטויים חדשים.

אין להבין את התופעה וביטוייה הרבים אס לא תוחמים, מצד אחד, את היקפה מבחינת גורמיה, דהיינו, הקדושים, ואם לא מציגים, מצד שני, כל עדות המתייחסת לפולחן של הקדושים. לכן הצגת חומר העדויות כלשונו, על אף חזרות מסוימות, חשובה וחיונית לעצם הבנת התופעה.

מעט מאוד חומר בכתובים קיים על נושא זה, ולכן כל ידיעה, עדות, איזכור וסיפור חשובים ביותר. כל עדות חשובה לא רק בפני עצמה, אלא גם כחוליה בשרשרת מופלאה זו הנפרשת כאן בהרחבה.

במשך כל תקופת המחקר פעלנו בהרגשה של דחיפות ודוחק הזמן בגלל אופיו של החומר ההולך ונעלם במהירות, ובהרגשה של חובה לאומית. שכן עקב עזיבתם הכמעט מלאה של יהודי מרוקו את ארץ מוצאם, נוצרה בפעם הראשונה האפשרות המעשית שמסורות מוסלמיות ביחס לקדושים תדחקנה את המסורות היהודיות, וכך יסופחו למעשה הרבה מן הקדושים היהודים על-ידי המוסלמים וזכרם יאבד לעד.

 מעניין לציין בהקשר זה, שעוד במאה השמונה-עשרה ציינו מבקרים במרוקו – בהפתעת מה, נוכח יחסם המשפיל של המוסלמים כלפי היהודים — הערצה משותפת של קדוש יהודי. תופעה זו דחפה את החוקר הצרפתי וואנו לנסות לקבוע את מימדיה של ההערצה המשותפת בעיקר מבחינה סטטיסטית.

המחקר הנוכחי משקף רעיונות, מושגים, טיפוסים של קדושים היסטוריים ואגדתיים, קיום מנהגים ואמונות סביב הקדושים, טקסים בהילולה ומחוצה לה, מציאות כלכלית, ארגונים ומוסדות המפעילים את מקומות הקבורה של הקדושים, וכן יצירה עממית בצורת אגדות, סיפורים ושירים המשבחים את גדולתם וניסיהם של הקדושים וכוי. האוסף שלפנינו הוא מבחר מתוך למעלה מאלף ומאתיים עדויות שנאספו במסגרת המחקר.

 ניתן לחלקו לחמישה סוגים עיקריים:

א.  סיפורים עממיים, בייחוד אגדות על קדושים הנמסרות מדור לדור.

ב.  תיאורי הניסים, שבחלקם ידועים לרבים מיהודי מרוקו ומבחינה זו מהווים חומר עממי, ובחלקם אלה ניסים אישיים שהם פרי חווייתם של האינפורמנטים.

ג.   חלומות, שבחלקם הגדול והחשוב הם חלומות אישיים, ואחרים, שהם נפוצים בקרב יהודי מרוקו.

ד.  תיאורי הווי הקשורים בעיקר לזיארה ולהילולה של הקדושים, אך גם לצדדים שונים של חיי היוס-יום המבטאים את הקשר לקדוש.

ה.  מסורות היסטוריות מעטות.

בחומר ההגיוגראפי הזה ניתן להבחין לפחות בשני ז׳אנרים, האחד הוא אגדת קדושים והשני הוא אגדת קודש. הסוג הראשון מקיף את כל האגדות המסופרות על הקדושים עצמם, על חייהם וניסיהם, והסוג השני מתייחס לאגדות שהציר שלהן הוא ניסים המתרחשים סביב הקדוש, והחגיגות הקשורות אליו. אין ספק שבדיקה יסודית יותר של חומר זה, יחד עם הספרות ההגיוגראפית של מרחבים אחרים, תוכל להוביל להבחנה שלז׳אנרים נוספים, שהם אולי אופייניים לאגדת הקדושים היהודית. בכל הסיפורים הדתיים מצטלבים היסודות הריאליסטיים והעל-טבעיים.

רשימת הקדושים בקובץ ערוכה לפי סדר אלפביתי של שמות פרטיים. ליד שמו של הקדוש מופיע בסוגריים המקום שבו הוא קבור. על כל קדוש הבאנו פרטים עובדתיים על חייו, עד כמה שהם ידועים, וכן פרטים על סביבת קברו, קרבתו המשפחתית לקדושים אחרים, קרבת הקבר לקברי קדושים אחרים, שמות נוספים שבהם הוא ידוע, יום ההילולה, הערצתו גס על-ידי המוסלמים וכוי, עד כמה שפרטים אלה נמסרו במסגרת המחקר או ידועים מהספרות.

העדויות נבחרו לאור חשיבותן כעדות על אותו קדוש, או כדוגמאות ייצוגיות של ניסים או הווי הקשורים לכלל הערצת הקדושים במרוקו. מספר קדושים, אודותם לא נודעו פרטים מלבד שמם ומקום קבורתם, נכללו רק ברשימת הצדיקים המופיעה בסוף הספר.

העדויות מובאות בשלמותן לפי השיטה הפולקלוריסטית. מבחינת סגנונן וצורתן כדאי להעיר, שעצם הקלטתן ולא רישומן, על אף קשיי העברה מערבית-מרוקאית לעברית – שנעשתה בצורה ליטראלית המקשה לפעמים על הבנת הטקסט – מאפשרת לראשונה לבחון מקרוב את מסורת ההיגוד של יהודי מרוקו על דימויה הציורי, ביטויה הנוסחאי ורציפותה הלשונית, אשר כוללים כל הסממנים המסורתיים של הספרות העממית, כגון שילוש, דיבור ישיר, חזרות, שאלות רטוריות, משחקי מילים, חוקי הקיטוב וכוי.

ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השונים של המבואות, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן.

 הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.

התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא.

כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.

התמונה העולה ממחקרנו מציגה עולם מופלא של יהדות מאמינה, שלדידה הציפייה לימות המשיח ומעשי נסים הם שגרה של יום-יום. התגלמותו של הנס קורמת עור וגידים במסורות על קדושים חיים ומתים שזוכים לקרן השפע האלוהית. ממעשיהם המופלאים שאבו ההמונים עידוד – האמינו בגאולה הקרבה ושכחו את הצרות ואת הרדיפות שהיו לחם חוקם.

שותפים רבים היו לי בהכנת המחקר. ראשונים הם מאות המסרנים ששיתפו עמי

פעולה ומסרו לי ברצון את עדויותיהם. חשתי שהתמזגו כאן לא רק הרצון של כל אחד מהמספרים להנציח את הקדוש עליו הוא סיפר אלא גם הביטוי של יחסו האישי לקדוש, יחס שפשט צורה ולבש צורה בארץ. לא נעלם מעיניהם של המסרנים גם הצורך לשמר מסורות שנעקרו מסביבתן הטבעית ושיני הזמן עלולות לפגוע בהן, ומכאן רצונם לתעדן בכתב. מורשת זו תועדה בבתי-כנסת, בבתים, בחצרות, בשווקים, בשיחות עם טרמפיסטים באזורים שונים בארץ, בהילולות שנתקיימו בארץ ובחוץ לארץ.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר