אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

די בהם משליט יצר הרע עלא בנאדם וכאי גויה עלא לעברה. רחמנא לצלן. לעינין יכזר ביהום לחואייז לקבאח די מא כא יחבסי שי"ת. ולודנין ישמע ביהום דברים בטלים. והומא די כא יסבאקו ינכואו בנאר די גהינום פוקת ימשי בנאדם יתשארע פהאדיך דניא.

ולחוטם כא ישם ביה לחואייז לקבאח די כא יעמלו לפגם לשכינה חס ושלום. לאיין פלחוטם מעללקא פחאל מא קאל לפסוק ויפח באפיו נשמת חיים. ולפם יהדר ביה לשון הרע ודברים בטלים. גם כן לעין ולקלב הומא כא יסבכו לבנאדם יעמל לעברה.

לעין תסוף ולקלב יסתהא פחאל מא קאל לפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. עליהא בנאדם יפיק בראצו מנאיין ידכל לרבאיטאעץ לעאם די תחייב בלמצות דתורה. וזאת יצר הטוב יעארף באיין הווא מרכבה לשכינה.

פחא מא קאל לפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם. ויתבעעד מן יצר הרע מכל וכל. והבא להיטהר מסיעין אותו. ויקדדש רוחו לאברים דיאלובאס יתסככר להקב"ה בלמצוות לעזא די כא יתסככר ביהום הווא כ'ב יכול דהיינו ציצית ותפלין ולמזוזה וסאייר למצות דתורה כאמלין מרמוזין פיהם לישאמי לעזאז דייאלו.

מלזום יכון פיה לכוף ורעדא מנאיין ילבשהום ןידכל לצלא ומא יהדרסי דברי חול כלל. וכולסי דייאלו באמת ובאמונה לשמו לעזיז. וביהא יזי לפסוק די קולנא נשבע ביום הללתץיך. דהיינו שבע מצות די הומא ציצית ותפלין ולמזוזה מקאבלת שבעה נקבים די קולנא.

נית שבע ביום הללתיך על, ר"ת שבעה. דהיינו שבע נקבים די קולנא יתסככר ביהום גיר בתורה ולמצות ומעשים טובים. והאדא הווא על משפטי צדקך. היינו תורה ולמצות די תשממאו משפטי צדקך. ובהאדסי יטוול לעמר ויורת לכיר פעולם הזה ופעולם הבא . וינהזמו מן קדדאמו למשטינים ולמקטרגים די לפוק ודי לספל.

במעאנות השם יתברך. ובהאדסי נזיבו סאין קאל לפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודראשו סייאדנא עליהם השלום פלגמרא כי שם ה' נקרא עליך האדו תפלין די פראץ. וקאלו סייאדנא לחכמים עליהם השלום לאיין שם יטלע פחסאבהא הוי"ה שד"י.

פלכתבא שם הוי"ה. ושד"י פלבתים דרראץ ולדלייד. זיאדה שם ה' נקרא ר"ת שי'ן מלאה. ש' בת שלש. נית שם ה' יטלע פחסאבהא שי"ן מלאה. נית ו' מקאבלת רזל רבאע די שי"ן בת ארבע. ונית ש' בת שלש וש' בת ארבע פיהם שבעא מקאבלתשבע מצות תפלים דרראץ ודלייד ורבעא פתילים דציצית ולמזוזה.

ובאס יעמל תקון לשבעא דנקבים די פלוזה סאיין פגם ביהום. לעינים ביהום יקרא תורה. ויכזר ביהום למצות די יתבת. ויבדק לפתילים ופחאל מא יסבא פסאייר למצות. די יליק ביהום לכזיר, ןבזכותהום יצואו עיניה.

פחאל די קאל לפסוק מצות ה' ברה מאירת עינים. ולודנין ישמע ביהום כלאם תורה פחאל מא קאל לפסוק ואזני כל העם אל ספר התורה. ופחאל מא יסבה, ומא יסמעסי ביהום דברים בטלים. ולכתרא פלוקת די יכון יצללי, מא יכלטסי חאזא אוכרא. רהט כלאם לחול מעאהא חס ושלום באס תטלע צלאתו מעא לקהל קדדאם השם יתברך. 

ולחוטם נית ילאק נקולו פיה תורת ה' תמימה משיבת נפש. לאיין נפש די בנאדם הנאך הייא. גם כן יכון יססם ביה גיר לבשמים דלמצוה. פחאל להדס פכרוז שבת. וסאאיר לבשמים די ילאק יבארך עליהום. לאיין נשמה כא תשנפע מן ריחא די למצוה.

ולפם גם כן מא כלאק גיר יקרא תורה. פחאל מא קאל לפסוק תורת אמת הייתה בפיהו. וכתיב ודברת בם, די לאייס יכון עיקר הדרת בנאדם גיר פכלאם תורה. ומאוסי יהדר ביה דברים בטלים כל שכן נבלות הפה ולשון הרע חס ושלום.

לאיים זמיע לאיברים מעללקין פלפם די בנאדם פחאל מא קאל לפסוק כל עמל האדם לפיהו. תיקון דיאלו ולקלקול מעללק פלפם. ילא חטא פמו ינחטאיו לאיברים כאמלין. לאיים כאמלין לאיברים מרמוזין פיהום ליאסמי די הקב"ה.

פחאל מא קלנא. במאדם מרכבה לשכינה כביכול. ולכתרא ברית הקדש די מרמוז פיה שם הוי"ה ושם שד"י מן בררא. עליהא יחטי פממו וברית הקודש מא יפגמהומשי באס ינחטאיו לאיברים כאמלין. פחאל מא קאל לפסוק שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

וביהא יזינא לפסוק די קולנא שויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט. ר"ת די שויתי לנגדי, ה' ייטלע פחאשבהום תלת מייא ורבעין חסאב הווי"ה שד"י די מרמוזין פברית הקדש. והווא נית מקאבלת בנאדם. לפם מןם לפוק' וברית בקדש מקאבלתו מן לתחת, והומא לביבאן דלגוף מעא לאיברים דיאלו. עליהא ילאק יחטיהום יאסר באס מא יפגמהום חתא בחאזא קביחא חס ושלום.

גיר פשאעא די למצוה באס יחטיה שם יתברך מן כל מא הייא חאזא קביחא די תקררבלו מן לפוק ומן לספל. האדא הווא שויתי ה' לנגדי תמיד מנאין יחטי האד לאיברים קאר הווא יחטיה שם יתברך והאדא הווא כ' ממני בל אמוט וביהא יזינא לפסוק די קולנא לפוק וראו כל עמי הארץ די הומא למקטרגים ולמשטינים ואומות העולם.

מנאיין בנאדם יתבעעד מן לעבירות מכלח וכל ויתבת למצות לשם שמים והאדא הווא כי שם ה'. שם די פיהא לחסאב הוי"ה שד"י די מרמוזין פי ברית הקדש ותפלין ולמזוזה והוי"ה די מרמוזא נקרא עליך. דהיינו שמות הקודש די מרמוזין פהאד למצוות כא יציו עלא ראצך בזז מנהום כא ינהזמו ויכאפו מננך והאדא הווא ויראו ממך ומא יכפאסי די מא יקדרו סי יקטרגו אלא יעלממו זכות עלא בנאדם.

מנאיין יכון מליח מעא די כלקו. פחאל מא קאל פלגמרא אפילו מלאך רע כא יואזב בזז מנו אמן. וביהא יזינא מליח וראו כל עמי הארץ ראץ לכלאם יטלע פיהום מייא וואחד. ומיכאל ילא תחשבו יטלע פיה מייא וואחד.

ומיכאל הווא די כא יקררב זכות די ישראל קדדאם שם יתברך. ולא יכונו מלאח וצאפיין. וםחאל מא כא יעללם עליהום זכות חתא ס"ם ורבאעתו יעללמו עליהום זכות. חתא בנאדם ולא יגלב עלא יצר הרע ומאי שמעל. בראצו ירזעלו פחאל יצר הטוב פחאל מא זברנא פאברהם אבינו עליו השלום די כאן יעבד הקב"ה ביהום בזוז ביצר הטוב וביצר הרע.

פחאל מא קאל לפסוק ומצאת את לבבו נאמן לפניך. חתא אולאדו די נזבאדו מננו יחבבלהום יכונו פחאלו. וחנא הומא די תסממינא אולאדו די הקב"ה אולאד אברהם יצחק ויעקב עליהא נחאדזו נפיקו ברוצנא ונרזעו ונצלליו צלאואת די תקנו הומא.

שחרית מנחה וערבית ובזכותהום תנקבל צלאתנא פחאל מ אנקולו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, לאיים הומא מללסקין פשם יתברך ןהןמא מרכבה לשכינה. יהי רצון מלפ]ניו יתברך. יחן וירחם עלינא פוזה זכוץ דיילהום. ויתבת פינה שאיין קאל לפסוק ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כולכם היום. 

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של הסולטאנים סייד מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790, ומולאי סולימאן 1792 – 1822 וכן של ווזיריהם אל משפחת קורקוס : נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למחז,ן ולסולטאן מולאי עבד אל רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במרוקו.

כיום יש בידנו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלה, יחד עם כמה מסמכים מן המאה הי"ח והמאה הי"ט בנוסף למכתבים השריפים מן השנים 1840 – 1890 מהווים את שרידי אוסף משפחת קורקוס.

האוסף שבידי משפחת קורקוס מורכב מ – 220 תעודות בערך מהם הבאנו אך ורק את המכתבים שנשלחו לבני משפחת קורקוס מבית המלוכה, משרים ומבעלי תפקידים בכירים אחרים. אכן " מכתבים השריפים " מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בים השלטון ובין הבורגנות היהודית המקומית וכן כמה היבטים הכלכליים של מרוקו בתקופה כה קריטית בתולדותיה עת היא נאלצה לפתוח את שעריה לסחר עם אירופה. ערי נמל עתיקים כמו טנג'יר, אל עראייאש ואספי שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן יציאת הספרדים והפורטוגלים מהממלכה חזרו לחיים וערי נמל חדשות כמו אל צווירא, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה נבנו בחיפזון כדי לעמוד בפני דרישותיהם ולחציהם של הסוחרים מעבר לים.

מיקומה של מרוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן עושרה הטבעי הגבירו את ההתעניינות בהתפתחותה הפנימית מצד המעצמות – אנגליה, צרפת ובעיקר ספרד – אשר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך התחרו ביניהן על השליטה באגן הים התיכון.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

פתחת דבר

בקובץ זה מכונסים רוב מאמריי העוסקים בענייני לשון בצפון־אפריקה ובתרגומי המקרא וספרות אחרת בערבית יהודית מגרבית. הללו באים בארבעה שערים: השער הראשון יש בו שבעה מאמרים המוקדשים לשרח שבעל־פה במסורות תאפילאלת וגם במסורות אחרות ולחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. המאמר השביעי נתפרסם תחילה בצרפתית, וכאן הוא מובא בנוסח עברי. השער השני כולל מחקר אחד (מאמר ח) העוסק בתיאור מקיף של נושא אחד בדקדוק הערבית המדוברת: דרכי ההקטנה בלהגי היהודים בתאפילאלת. זו הרחבה של סעיף אחד שנרמז בפרסום קודם (הית ובר־אשר 1982, עמי 51). גם מאמר זה נתפרסם בראשונה בצרפתית. בשער ג כלולים שמונה מאמרים המוקדשים לחקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפוךאפריקה; מהם מאמרים בעלי אופי פרוגרמטי ובהם דיונים עקרוניים ותיאורים מקיפים של הממצאים הלשוניים, ומהם בעלי היבט מצומצם יותר. בשער ד החותם את האסופה באים שני מאמרים העוסקים במסורות הלשון העברית ובדרכי מסירתה וגלגוליה. אולי מיותר להעיר, שעניינים רבים במסורות העברית באו גם במאמרים הכלולים בשער ג.

אף שמדובר באסופת מאמרים שכל אחד מהם נכתב בשעתו כמחקר נפרד העומד לעצמו, נדמה לי שהמאמרים הכלולים בשערים א ו־ג מצטרפים למעשה לפרקי מבוא נרחבים הן לספרות השרח הן לעיון במרכיב העברי ובמה שמסתעף ממנו. כל הבירורים הללו לא יכלו לצאת אל הפועל לולא האינפורמנטים הידענים וטובי העין שהיה לי העונג לעבוד במחיצתם; רבים מהם מתפרשים בשמם במקומותיהם והובאו במרוכז במפתח שמות האישים בסוף הספר. מבקש אני להזכיר בהבלטה רבה כמה מהם, ראשונה אלו שהלכו לעולמם: רבי אברהם (בן רבי משה) לעסרי האחרון, שהיה רבה של קהילת קצר א־סוק בתאפילאלת בשנים תרצ״ג-תשכ״ב, ורבי דוד אבן-כליפא, רבה האחרון של קהילת תימושנת באלג׳יריה עד חיסולה בשנת תשכ״ב. כמו כן אני מעלה את זכרם של הרב פריג׳א זוארץ יליד טריפולי ומר יעקב גויטע יוצא בנגזי; משניהם למדתי רבות על קהילות יהודי לוב. ואחרונה תוזכר מרת מרים בן־הרוש (לאלא מרימא אשת יחיא [בן יצחק] בן־הרוש) יוצאת בני־תזית שבמחוז תאפילאלת. ולהבדיל בין חיים לחיים ייזכרו כאן על טוב ידידיי הדגולים רבי מאיר (בן רבי מרדכי) עמאר יוצא מכנאס שבמרוקו היושב כיום בפריס ורבי נסים בן־הרון יוצא קונסטנטין שבאלג׳יריה היושב בנתניה, וכן מרת אסתר עקנין יוצאת תלמסאן היושבת כיום בפריס.

ועל כולם יבורכו הוריי היקרים אבי מורי רבי אברהם (בן אהרן בן דוד בן אברהם בן יצחק) בן-הרוש נר״ו ומרת אמי שרה לבית עטייא מב״ת. מיום עמדי על דעתי סופג אני מהם את מסורות מקומותינו ואת לשונותיהן. הרבה למדתי מהם בשיחם לפי תומם, מחומר רב שהקלטתי מפיהם ומשיח מתמיד שאני מנהל עמם עשרות בשנים לשם בירורם של אלפי פרטים בענייני לשון ובעניינים אחרים. הגדיל לעשות אבא מארי במסירת מסורות השרח ובביאורן. רבים מחבריו ראו ורואים בו מסרן נאמן ודייקן של כלל מסורות תאפילאלת לשרח ולמסורות העברית. רואה אני חובה גדולה להודות לעשרות המידענים הנאמנים שמפיהם למדתי את המסורות ואת הלשונות. פרסום האסופה הזאת יש בו ביטוי נוסף להכרת טובה שאני חב לציבור המידענים המופלא.

במחקרי על לשון לימודים ריכזתי כעשרים כתבי־יד של החיבור, שישה־עשר מהם כוללים את השרח לתורה (ראה להלן במיוחד מאמרים ד-ה). חלק מכתבי־היד נמצאים בספריות מוכרות (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ספריית מכון בן־צבי וספריית בית המדרש לרבנים באמריקה בניו־יורק) וחלקם באוספים פרטיים (אוספיהם של האישים הללו: פרופ׳ מאיר בניהו בירושלים, הרב מסעוד אמסלם ברמלה, פרופי אנדרי אלבז באוטאוה שבקנדה וד״ר גד עמאר במילהוז שבצרפת). בעת שקבעתי את סימניהם השתדלתי לרמוז במשהו למעתיקי כתבי־היד או למחזיקיהם (ראה ברשימת הקיצורים להלן). תודתי נתונה לספריות ולבעלי האוספים על שהרשוני להשתמש בכתבי־היד שברשותם במחקרים שבאסופה זו (וברצות ה׳ גם במחקרים נוספים).

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאטיר המציץ

כל שנה צומחות פה יותר ויותר נשים, ותמיד יותר פורחות, יותר ריחניות, יותר צוחקות, יותר תמימות כמו התותים והדובדבנים באביב ובלי אודם ופודרה. הגברים, חיוורים וחלושים, לובשי ג׳לאבה וטרבוש, נטשו את הכפר לחפש פרנסה בהרים הרחוקים, נשארו פה רק זקנים וילדים ועיר מלאה נשים וחלומות על לילה שהיה וחתונה שתהיה, העיירה קטנה, סיבוב אחד וגמרת אותה, קיימת אולי אלפיים שנה אבל באותו גודל, נולדים מהר ומתים מהר, לא מספיקים לשנות כלום מסביב, עד שנעלמים וחדשים באים להתחיל את הסיבוב, משנה לשנה הקירות מתפוררים יותר, בית המרחץ טחוב יותר, בתי הכנסת יותר חרבים, הציציות יותר מטולאות, התפילין משופשפים, רק הנשים יותר ויותר יפות ואדומות וריחניות, שלא כמו הערביות הן מסתובבות בחוץ, משחקות, צוחקות מכבסות על גדת הנחל, מיבשות כביסה עלהגגות, מתרוצצות בין הבית למאפייה, עולות עם כמון וחוזרות עם זעתר, הנשים הערביות נעולות בין חומות הבית, לבושות רעלה, והגברים, בקרבת מקום, קוטפים את הזיתים, הוורדים והרימונים ובערב אחרי הטג׳ין והקוסקוס מוסקים את החמוקיים שלהן. מפעם לפעם נכנסים למללאח כמה חיילים צרפתים מחיל המצב שחונה סמוך לכפר, מסתובבים בין החנויות הזעירות, קונים קצת גרעינים או בוטנים, מציצים לתוך בתי הכנסת והישיבות ולפעמים משתהים אצל מוכר היין, שותים אצלו כוסית או שתים וזהו.

יש גם כמה מאפיות שמפיצות בסמטאות ריח של לחם טרי והנערות הצחקניות והמפתות, המובילות את הלחם על הראש, מותר להסתכל, אבל אסור לדבר, יש גם סוזאן, ספק משוגעת ספק זונה, שמגישה להם את כוסית היין, מפטפטת ומתבדחת ואחד מהם אף חיבר עליה שיר: אי סוזאן ווי ווי ווי, אי סוזאן נו נו נו, שי סוזאן איל יא דו בון ואן, סודאן היא במקום קולנוע, תיאטרון, כנסיה, בית קפה או מועדון שאין, אפשר לשמוע אצלה סיפורים, בדיחות, רכילות על העירה, אפשר לצחוק, להתלוצץ ולהשתעשע, אבל כל מי שניסה יותר נתקל בחומה. קפיטן מאטיר שונה מחיילים אחרים, מגיע בערב כשכולם כבר הסתלקו, לבוש חליפת צבא מגוהצת ועל ראשו כובע לבן עם מצחיה נוקשה של לגיון הזרים, על כתפו סולם קטן במקום רובה, מסתובב בשקט בסמטאות ובכל מקום שרואה חלון מעמיד את הסולם על הקיר, מטפס, מצמיד את ראשו לתריס ומציץ פנימה, מאטיר אוהב להציץ, מה שגלוי וניתן חופשי לא מעניין אותו, הוא מתחיל להיות סקרן רק באפילה, הוא אוהב לראות רק מה שנשמר בסוד, בחושך או לאור הנר, דרך החלון הוא מציץ עכשיו בסולטנה, נערה צעירה עם בטן של חמאה, מתרחצת בגיגית, שערה השחור נופל עד ברכיה, ואדי המים הרותחים מכסים אותה, בעלה אהב מסיבות ושמחות והבית היה תמיד מלא חברים. יום אחד תפשו אותה השכנים עם חבר, הבעל נאלץ לגרש אותה למרות שאהב אותה, הם רצו לחזור ולהתחתן, אך הרבנים לא הרשו להם,מאטיר סופג את האדים, יורד מהסולם ומעביר אותו לחלון הסמוך, האם הוא יודע מי זאת היפהפיה שם למטה שיושבת בחדר בשעה מאוחרת מול הנול ומציירת על השטיח עצים וציפורים בצבע העיניים שלה? זאת היא יאקות עובדיה, התחתנה לפני שנים, רק נגמרה החתונה, החתן נסע, היא נכנסה להיריון, הילדה כבר בת עשר והוא עוד לא חזר, וזאת בחלון ממול שיושבת שם ובין רגליה קערת קמח וסולת והיא עושה קוסקוס היא באדא אזייני, נערה שנכנסה להיריון מחוץ לנישואין, בחודש החמישי הוריה חיתנו אותה עם זר שהגיע מהדרום, שלושה חודשים אחרי זה נולד ילד, החתן מת מבושה והיא השתגעה, וההיא שכבר ישנה, עיניה עצומות ולידה כלוב מלא יונים לבנות היא אסתר והדה, בעלה נסע רחוק ורווק מבוגר היה עולה אליה דרך החלון, לא ידוע אם הצליח לחדור פנימה או לא, אבל היו עדים ובעלה נאלץ לגרש אותה והיא הסתלקה ללא כתובה. קפיטן מאטיר יורד לאט ובשקט, מקפל את הסולם, שם על הכתף והולך הלאה מחלון לחלון, נשים בחסות החושך, לפני שהולכות לישון לבדן, או עם הילדים הקטנים, יפות, שמנות, רזות, מיייחלות, סוערות, אילמות, חירשות, הן לא רואות אותו שם ליד הסורגים מציץ עליהן, מרוכז, כשהן שם בחדר הבודד בלילה בלי בעל, ישנות, עירות, משוחחות עם הראי, נוגעות בגופן, מסרקות שיער, מפזרות צמה, עושות חינה, היה רוצה לשלם בעד הצפייה, ההנאה, זה הקולנוע שלו, זאת הכנסיה שלו, לא יודע איך ולמי, הוא לא שואל אם זה מותר, איזה אוצר של יופי, מופקר ללא שמירה של נשים קטנות וגדולות, יפות ועניות מחכות לבעלים שנטשו אותן למאטיר, לדמיונו הפרוע. מאטיר עובר מחלון לחלון, כל חלון סיפור, כל חלון ציפור בכלוב, לפעמים הוא לוקח משקפת ומציץ לחלון של סמטה אחרת. אילו היה סופר היה יכול לכתוב על העיר יותר מכל תושב, כל אחד ראה רק את ביתו, או בתי קרוביו ואילו הוא ראה את כל הבתים, את יושביהם ישנים ומתעוררים, נולדים ומתים, השתתף בחתונות ובהלוויות, בבריתות ובחגיגות אירוסין, באהבות ובבגידות, בשעות שמחהוברגעי טירוף, הוא תמיד שם, לא מדבר, לא לוקח כלום, לא מצלם, לא מקליט, לא כותב, לא מצייר, רק סופג לתוכו את המראות, הנה עכשיו הוא בחלון אחר בסמטת העטרין הכחולה גם בלילה, רבקה סיסו לבד, בעלה איננו, יצא לקסר אסוק, היא לבדה בחדר בדירה של הוריו, מסדרת את המיטה לשינה, מתכוננת להתפשט, לפתע מרימה עיניים לחלון ומבחינה בו. מבטיהם נתקלים זה בזה, היא יכולה לצרוח וכל הרחוב יתעורר, יתפוש אותו ויקרע אותו לגזרים, היא לא אומרת לו כלום, הוא לא בורח, מה הוא יעשה? ממשיך להצמיד את פניו לסורגים ולהביט בחמוקיה הגלויים, בשערה המפוזר, היא תצעק? תקרא לעזרה את החותנת? להיפך, היא נועלת את החדר מבפנים וחוזרת לפגוש את מבטו, צרפתית היא לא יודעת, ערבית הוא לא יודע, הם ממשיכים להביט זה בזה, הסורגים ביניהם, האם הוא יוכל להם? הוא ממשיך לעמוד על הסולם ולהסתכל בה, מה הוא יכול להציע לה? לדקלם לה שיר? מה היא יכולה להציע לו? האם היא תטפס על הכיסא ותושיט לו יד חמה? היא מורידה מעליה את השמלה הפרחונית הקרועה, אחר כך את הקומבניזון ונשארת עם החזיה והתחתונים, אחר כך מתירה את כפתורי ההזיה מאחור והשדיים מול עיניו, נשלפים ומזנקים קדימה שועטים כמו שני סוסים רתומים לרכב מלכות, הוא כמעט נשאב פנימה בין הסורגים, כשהיא מסתובבת עם התחתונים לגופה, השיער השחור מתגלגל על כתפיה כמו רעמה, מלטף את גבה ועיניו פעורות כאילו חזה בהתגלות אלוהית.

כנסיה אין במרחק אלפי קילומטרים מפה, והוא אולי רואה בחסיבה הערומה את המדונה, חסיבה מיסו, היא לוחשת לו כשהיא מקריבה את הנר ומחייכת, הוא מדליק פנס קטן ומאיר על פניו: מאטיר רויסו, הוא אומר ומתחיל למלמל תפילה, מוריד את שרוך ההדרכה שלו ומשלשל אליה דרך הסורגים, עם משרוקית בקצהו, היא מצמידה את המשרוקית לפיה ונושפת, שריקה חדה מתגלגלת מסמטה לסמטה ומבית לבית, העיר מתעוררת, המרפסות והגגות הומים, מאטיר מידרדר מהסולם, בורח, הרב עובדיה והחזן בראש ההמוןרודפים אחריו, אך הוא נעלם, בלעה אותו האדמה, דופקים על דלתה של חסיבה, היא ישנה, לא, היא לא שמעה כלום, לא ראתה, למחרת באותה שעה היא מרימה עיניה לחלון ורואה אותו מחייך, מסיר בברכה את כובע הלגיונר שלו ומגלה שיער בוער, כשהיא מסירה את חזיתה ושני שדיה מזנקים החוצה, הוא רואה את המשרוקית שלו, מתנדנדת ביניהם, מושך את המשרוקית החדשה משרוך ההדרכה שלו, שם בין שפתיו ונושף קלות, היא מצמידה את המשרוקית שלה לשפתיה ועונה לו, וצלילים משני צדי הסורגים מנסים לנגוע זה בזה, מלטפים זה את זה, מתמשכים ומתקצרים, נסוגים ומסתערים זה על זה, מעולם לא נשמעה בספרו מנגינה מוזרה וענוגה כל כך, לאט לאט הנשים יוצאות ממיטותיהן, עולות על המרפסות והגגות ומצטרפות בלחש לשיר. על פני המתפללים תפילת שמונה עשרה ב״בית הכנסת הגדול״ נשפך אור מיוחד וקולו של החזן מסתלסל בערגה, תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, מלטף כל מילה, עוטף אותה אהבה, אוחז ומשחרר ויחד עם השיר הוא מתמר ועולה, איבריו מתקשים והוא חש איך הנימים שלו מתרחבות ובגופו הזקן נמסך טעם של יין. הרב עובדיה שנשאר מפוכח בכל מצב שם ליבו אל קולו של החזן ומעיר לו על כך, הוא בטוח ששמע בגרונו את קולו של המואזין וחושב לפנות לקאדי, אך למחרת מגיע אליו הקאדי עם המואזין מתלונן על קולו המיוחם של החזן שמבלבל את שירתו, הרב עובדיה לא נח ולא שקט עד שיום אחד תפש את מאטיר בשעת מעשה ליד חלונה של חסיבה. מאטיר המציץ הידרדר בבהלה למטה ונעלם, כשהוא מפקיר את הסולם שלו טרף לתאוותו של עובדיה שטיפס מיד לחלון וראה מה שלא ראתה שפחה על הים. חסיבה ערומה עם שדיים זקופים ושיערה השחור ממלא את כל החדר, הזעיק מיד את כל העיר לבית הכנסת, הכריז צום ושלח את הנואפת למאסר באורוות הסוסים. מפקד הגדוד שאליו הרב פנה בתלונה ביקש ממנו שלא יקפידו עם מאטיר, זה הרגל שכזה אצל הקפיטן ואי אפשר לרפאו, כברכמה שנים מחוץ לבית, נלחם באלג׳יר, טונים, הודו סין ונפצע בכל גופו, בסופו של דבר הוא רק מציץ, שום דבר מזיק, המפקדים איימו עליו, הענישו אותו, אך זה לא עזר. נאלצו לספק לו סולם צבאי מתקפל ומשקפת, כדי שידעו שהוא מציץ מורשה מטעם הצבא. ביקש מהרב להסגירו לידיו, אך איש לא ידע איפה הוא. כעבור זמן הגדוד נערך לעזוב את האיזור ופלוגה שלימה נכנסה לתוך המללאח לחפש את הבן האובד.

אותה שעה מאטיר התחבא מתחת לטלית בברכת כוהנים, מפיק את אחת המנגינות היפות ביותר שנשמעו אי פעם בבית הכנסת: נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש, המשלשים לך קדושה, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש…

הנשים על החומות והגגות ליוו את הקדושה בהמהום וגם המואזין מחוץ למללאח היה מסלסל בגרונו ולא היה ברור מי חוזר אחרי מי, חבריו של מאטיר איתרו אותו, חיכו עד שתיגמר התפילה, שמו עליו את הסולם שלו וגררו אותו אחריהם.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

פרק ג: עקרה וריבוי נשים

לפי התורה אשה שאינה יולדת שרויה במצב של חרפה. רחל אמנו אמרה לאחר שילדה את יוסף ״אסף אלקים את חרפתי״ (בראשית ל, 23). הדימוי של אשה עקרה הוא של בצורת. במסכת תענית ח, ע״א-ע״ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים(דברים יא, 17) בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה. נאמרה עצירה באשה שנאמר ״כי עצר ה׳ בעד כל רחם״ (בראשית כ, 18), ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ״ועצר את השמים״. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. נאמר לידה באשה דכתיב ״ותהו ותלד בן״ (בראשית ל, 23) ונאמר לידה בגשמים דכתיב ״והולידה והצמיחה״(ישעיה נה, 10).

ר׳ יוסף משאש כתב על החסידים הראשונים, שהיו מתפללים על החולים ועל העקרות ועל הגשמים, והקב״ה היה עושה רצונם תיכף (׳נחלת אבות/ חלק ו, עמי קם, ראו גם עמי רפ-רפו).

עקרות של אשה נחשבה כפגם, והייתה עילה לגירושה או לנישואים עם אשה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים ובתקנות של החכמים, בהקשר לכתובה ותוספת לכתובה, ובתחום העממי באמונות כיצד לפתוח את רחמה של העקרה.

משל עממי במרוקו רואה אשה בלי ילדים כאוהל בלי יתדות(א. שטאל, תשל״ה, עמי 419, מס׳ 2500).

כדי להגיע למיצוי נשיותה של כל אשה, עליה להרות. מעמדה של העקרה היה נחות, ועקרות נמנתה עם הפגעים הקשים, כמו מחלות שניתן לרפא, ולשם כך צריך לבקש רחמים, ואף להשתמש באמצעים מאגיים כדי לגרש את כוחות הרשע, השדים והרוחות הרעות הגורמים למחלה.

כדי להיגאל מעקרותה, העקרה נתבעה לעשות מעשים שונים, כמו: לפנות לנשים זקנות הידועות כ״מגרשות שדים״, להשתמש בסגולות, לפנות לצדיקים יהודים ומוסלמים חיים, או לעלות לקברי צדיקים. בין המוקדים לעלייה היה קברה של סוליכה הקדושה (בפאס), שסירבה להתאסלם וקידשה את שם ה׳ בשנת 1834. נשים שזכו לפרי בטן היו נותנות את שמה לתינוקת שנולדה להן. גם חכמים האמינו באמצעים עממיים כפי שנראה להלן. לפי ר׳ שושן הכהן מג׳רבה, סגולה לאנשים שלא נבנו [חסרי צאצאים], ״מבקשים ביום הושענא רבה מבעלי האתרוגים לתת להם הפטמת והעץ לבולעם לסגולה״ (׳פרח שושן׳, דף שנד).

בזמן החדש היו נשים שפנו לרופאים לקבלת סמים להתעברות. ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב בשנת תרצ״ה (1935) על:

מי שלא זכה להבנות מאשתו ואמרו לו הרופאים או אנשים שניסו שאשתו תתן איזה ימים קודם הזיווג איזה סמים ברחמה שמראיהם אדום ומועיל לה להתעבר(׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד סי׳ עג). אצל יהודים בתוניסיה היתה אמונה כי עקרה היושבת תחת כסאו של הסנדק בעת ברית המילה – תיפקד (ש. מייזליש, תשמ״ח, עמי 108). באלג׳יריה, במרוקו ובטריפולי ראו בבליעת עורלה סגולה לפריון וללידת זכר. היו שנהגו לשמור לצורך זה את עורלת התינוק לאחר ברית המילה, והאמינו שיש בדבר סגולה ללידה, ובייחוד ללידת בן. כך כתב ר׳ שלמה בן שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ש), בן המאה ה־15 באלג׳יר, בתשובותיו, סי׳ תקיח. הוא אסר לעשות זאת, כפי שאסר גם אביו: ״לפי זה איסור למה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד הזכרים״.

למרות האיסור נהגו כך גם במרוקו, כפי שכתב ר׳ משה טולידאנו בן המאה ה־18. הוא ציטט את המקור דלעיל כי ״בשר אדם אסור לאוכלו מהתורה״, כפי שפסק הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות, פרק שני, הלכה ג, וכן חכמים נוספים. החכם ממרוקו הגיע למסקנה ״דלא מצינו היתר בחיים לפי שיש בו משום בשר מן החי״(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ ה, דף טז).

חכם בן המאה ה־19 כתב: ״מה שנוהגים נשים במערב [במגרב] לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים, נראה דאסור״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף י, ע״ב, אות מם).

כך נהגו גם באוראן שבאלג׳יריה, ור׳ דוד סקלי כתב על כך ברוח ביקורתית, תוך סיוע ביסוד קבלי על בשר העורלה, בהנחה שאולי הנימוק המיסטי – שיהודים האמינו בו – עשוי לשכנע להפסיק מנהג זה: עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא [עיר] והראן [אוראן] שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית, ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנין אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור. תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא [מדעה זו] כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה, רוח סערה וענן גדול הם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות… ה׳ הטוב יכפר בעדו ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ יד).

הרב יעקב משה טולידאנו הזכיר מנהג זה: ״מה שאוכלות הנשים ערלת התינוק סגולה להריון״. הוא דן בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם, וציטט את הפוסקים האוסרים (׳ים הגדול/ יור״ד, סי׳ נג).

גם בזמן החדש לא פסק מנהג זה, וראיה לכך כי ר׳ יוסף בן נאיים (׳נוהג בחכמה׳, עמי קלה-קלו), וכן ור׳ יהושע מאמאן, בתשובה שכתב בתשל״ג (1973) (׳עמק יהושע׳, ח״א, סי׳ ל), הצטרפו לשוללים את המנהג. אבל השאיפה לצאצאים גברה על כל הנימוקים ההלכתיים, וחסרי צאצאים נאחזו בכל אמונה עממית זרה ומוזרה, ככל שתהיה.

ר׳ רפאל אוחנא שעלה ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) בילדותו, נשלח כשליח טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887), ובשובו ארצה חיבר את הספר ׳מראה הילדים׳, בו רפואות וסגולות, עצות ותרופות, מהן בקשר לפריון. בין השאר הציע כי כדי להרות ״קח מילה של נער ותמשח בדבש ותבלע אותו״. הוא דן בשאלה אם הדבר מותר לפי הדין, וציטט חכמים שהתירו. לפי עדות בעל פה גם יהודי טריפולי נהגו כך.

סגולות אחרות היו עצמים מעולם הצומח כמו דודאים ועשבים שונים ומעולם החי, ביניהם דגים.

לפי עדותה של אשה בירושלים שעלתה ממרוקו, אחת הסגולות להריון היא שהאשה תשתה כוס מים ממי רחצה שבהם רחצו הכהנים את ידיהם ביום הכיפורים. יהודי טריפולי האמינו שאם עקרה תשתה מן המים שרחצו בהם את המת, היא עשויה להרות.

בעזרת השם

אל מעי"ן העד"ן   

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

רבי חיים בן דיוואן זצ"ל

כאשר חלה ר׳ חיים במחלה קשה עשה אביו תיקון מיוחד וביקש שהוא ימות במקום בנו ואכן ר׳ חיים החלים ממחלתו ולאחר מספר ימים נפטר הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן ליד העיר וואזן.

ר׳ חיים פעל רבות במרוקו בהחדרת אמונה ויראת שמים, עודד ותמך בנזקקים מכל שכבות הצבור, תרומתו והשפעתו על הקהילה היו כה רבות עד כדי כך שסביב ציון קברו מתנהלים כל הארועים בחייו של האדם מבקשה לבנים, הודאה על ברית מילה, בר־מצוה בקשה לזווג ותפילות הודייה על זווג מוצלח וכוי.

החזרת הגניבה

אימי מספרת שהצדיק שומר את הבאים להשתטח על קברו. פעם ניסה שומר הקבר לגנוב אוכל ובשר מאחת המשפחות, בזמן שהיו ישנים, רבי חיים נגלה אל השומר וציוה עליו להחזיר את הגניבה ואף לבקש סליחה מהמשפחה, ואכן עוד בשינתם החזיר להם את הגניבה למחרת בבוקר בקש מהם סליחה וסיפר להם על חלומו.

הבטחת פרנסה לשומר המערה

עוד תושבי המקום מספרים שהשומר הערבי התאונן לפני הצדיק על כך שאין לו כדי פרנסתו לכבוד חג הקורבן הממשמש ובא, בעודו שח את שיחו שמע לפתע פעיה של כבש, השומר הביט אחרי הקול וראה כבש נאחז בקרניו, השומר הערבי נדר נדר שהכבש ישחט במקום קבורת הצדיק ושהוא לא יזוז מהאתר כל עוד נשמתו בו.

    אין כל ספק שהצדיק הטביע את חותמו במרוקו בחייו, ואף סביב מיתתו נקשרו סיפורים רבים, קבלה מפי אבותינו תושבי הכפר שבזמן שירד הצדיק לטבול בנחל בוורגן נבלע בקדושה וטהרה ומלאכים התעסקו בקבורתו.

מקום ציון הקבר

דרומית לעיר מרקש מהלך שעה וחצי נסיעה, ישנה עיירה קטנה הנקראת וורגן. נחל חוצה את העיירה, ובסמוך לנחל מסעדה גדולה, משם יוצאת דרך עפר המוליכה לקברו של הצדיק, אנשי המקום יודעים להדריך את המבקש להגיע למקום, שהוא מהלך נסיעה של 10 דקות מהמסעדה בדרך עפר מגיעים לציון הקבר.

במקום נמצאים חדרי אירוח, בית כנסת, חצר מטופחת  הנשמרת ע״י שני ערבים זקנים, ובסמוך קברו של הצדיק המצוי בתוך חדרון קטן.

הכנסת האורחים במקום לבבית ביותר יונקת ממידותיו של הצדיק הקבור במקום.

זכותם תגן עלינו

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

רבי ישראל נג'ארה נמנה עם שורת הדמויות הגדולות שקמו לשירה העברית בתולדותיה הארוכות. גדוּלה זו עמדה לו בשל רמת יצירתו כשהיא לעצמה, אלא גם בשל מיקומה המיוחד של הציר המתמשך של תולדות השירה העברית בהתפתחותה.

אף שציר זה ארוך מאוד, יש בו מהויות מעטות שניתן לכנותן " אסכולות " : הפייטנות המזרחית, הספרדית, הצרפתית-אשכנזית ואולי האיטלקית. במידה רבה של צדק ניתן לראות את נג'ארה כתחנה נוספת בהיסטוריה הזאת. אולי אחרונה, לפני העת החדשה.

כמו בכל ההתחלות, גם בשירת נג'ארה יש מסורת ויש חידוש. בעצם, אין תופעה תרבותית שיש בה רק חידוש. גם בירת הקודש הספרדית, שף שחידושיה היו ראדיקליים, ניתן למצוא את החוב שחבה לפייטני המזרח .

המרכיב המסתורי הוא הבסיס שעליו נבנים חידושים. כדי להעריך נכונה את חידושה של אסכולה יש לבודד תחילה את המרכיב המסורתי הפעיל ברקמתה החדשה. המוּדעוּת ליסודות אלה יכולה לסייע לזיהוי הכיוונים העיקריים שאליהם שואפת האסכולה החדשה וצרכני שירתה בראשית דרכה.

צריך להקים ולומר, שעם כל ההערכה להיקף יצירתו ולעקרונות האסתטיים החדשים העולים ממנה – רבי ישראל נג'ארה הוא יותר בבחינת שמואל הנגיד בדורו מאשר דונש בדורו. כמה מסימני ההֶכר של האסכולה החדשה בולטים כבר ביצירתם של משוררים שפעלו דור או שניים לפניו.

הם מיוצגים בקבצים שנדפסו או הועתקו באמצע המאה ה-16 במזרח, עוד לפני שנולד רבי ישראל נג'ארה. כדי להעריך אפוא את חידושיו של נג'ארה באופן מובהק, יש לבדוק תחילה את יצרתם של משוררים אלה.

מכל מקום ברור, אפילו מעיון רופס, שבני הדוק ההוא מסורתיים יותר ממנו באופי שירתם. אולם אף שחידושיו של נג'ארה בולטים יותר לעין, והם גם צוינו כך בכמה מחקרים, בבדיקה מעמיקה אנו מוצאים שהמסד של במורשת הספרדית איתן גם בשירתו. 

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

והרי טבעי הדבר שכך יהיה, לפי שלא רק ר׳ ישראל עצמו היה מעריץ גדול של משוררי ספרד, אלא גם הקהל שלו היה אמון על מסורת שירית זו! היא היתה למעשה המסורת השירית של כל יהודי המזרח בעת הזאת ואף קודם לכן. התאמה גמורה זו של שירת נג׳ארה עם הטעם הספרותי של קהלו היא שהבטיחה את התפוצה הגדולה של שיריו ואת ההערצה הגדולה אליהם בדורו ולאחר דורו.

הדברים שלהלן נאמרים על־פי התבוננות בקורפוס עצום בממדיו. מורשתו של נג׳ארה, על־פי מה שעומד לפנינו בדפוס, מקיפה, בקובץ ׳זמירות ישראל׳, כ־350 שירי־קודש. באוסף ׳שארית ישראל׳, שטרם הודפס במלואו, יש למעלה מ־400 שירים נוספים, שמתוכם נדפסו עד כה כשליש. התייחסות מכלילה אל קורפוס גדול כזה פתוחה כמובן לביקורת מוצדקת, כי כל מה שייאמר בה — יימצאו דוגמאות בודדות שיוכיחו את ההפך ממנו. אף־על־פי־כן עבודה שיטתית מאפשרת קביעת עובדות מהימנות המשקפות את אופיו העיקרי של החומר.

קשריה של יצירה שירית אל אסכולה מסוימת ניכרים במספר סימנים ודאיים: הלשון, הצורות, כלומר התבניות ועקרונות השקילה והחריזה, וסוגי השיר. על אלה אפשר להוסיף סימנים נסיבתיים, כגון: תכנים מועדפים, ציורים קבועים, מוטיבים רעיוניים וכיו״ב. את כל אלה אפשר לבדוק על־פי נוכחותם, תכיפות הופעתם ומרכזיותם בשירים הנתונים, לעומת העדרם או הופעתם־בהם של יסודות אחרים. נבדוק אפוא בקצרה את יצירתו של נג׳ארה ביחס אל הקורפוס הספרדי מן הבחינות הללו.

א. ענייני לשון

הלשון בשירת ר׳ ישראל היא בעיקרון אותה לשון מקראית המוכרת לנו היטב מן השירה האנדאלוסית. על נקודה זו עמדו רוב החוקרים שדנו בשירתו. אף שהיו משוררים קודמים לו שניסו ל׳בגוד׳ בלשון השירה הספרדית, כגון: משולם דאפיירה^, או קלונימוס בר קלונימוס," אין ישראל נג׳ארה ממשיך בקו הזה אלא שומר אמונים למסורת הלשונית הקלאסית, שדגלה בעיקרון של שימוש בלעדי בלשון המקרא. אמנם יש בפיוטיו סטיות שבאקראי מאוצר־המילים המקראי, והוא נזקק לעיתים ללשון חז״ל (בדרך־כלל לשם מישחקי מילים), אבל סטיות כאלה אנו מוצאים גם בשירת הספרדים באנדאלוסיה, במיוחד בשירת־הקודש שלהם.

על היסודות הללו מוסיף נג׳ארה לעיתים רחוקות מאוד גם צירופים ארמיים ידועים, שמקור רובם בתורת הסוד שרווחה בזמנו. שימוש במונחים טכניים, בעיקר מתחום הפילוסופיה, על־פי לשון המתרגמים, יש כידוע גם בשירת ספרד המאוחרת. נם העובדה שיש לנג׳ארה מספר שירים בארמיתאינה יוצאת־דופן, שהרי גם פייטני ספרד הקלאסיים כתבו לעת מצוא בארמית.^, הואיל והשירה היא בראש ובראשונה אמנות של לשון, הרי שהמצע המשותף בתחום הזה בין האסכולה החדשה ובין השירה העברית בספרד מעמיד את דרכו של נג׳ארה ושל בני־דורו ביחס של תלות בולטת אל האסכולה הספרדית. נאמנותו של נג׳ארה בתחום הזה למסורת הספרדית ניכרת גם בשימוש התכוף שלו במטבעות לשון שמשוררי ספרד השתמשו בהן במשמעויות יחודיות כגון: ואם (גם אם): גויה (גוף חי); זמן (גורל)

קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו

חכמי קהילת אלג׳יר במאות הט״ז והי״ז חלק ב׳

 הם ישבו בדין, פסקו והשיבו לשאלות בהלכה, אולם נותר לנו רק הלק קטן ביותר מעזבונם הספרותי, והם כמעט ולא הוזכרו בסיכומים שעניינם תולדות החכמים, או בספרות המחקר. לפיכך אף בתיאור מקוטע של החכמים הללו יש להשלים את ידיעותינו על קהילת אלג׳יר וחכמיה, ולסייע ליצור רציפות היסטורית שתמלא את החלל, המצוי היום בידיעותינו על קהילת אלג'יר, בין המאה הט״ו לבין המאה הי״ח.

ר׳ שמעון בר צמח דוראן (השני)

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעל באלג'יר רבי שמעון בר־צמח שהיה נינו של מחבר התשב״ץ. הוא היה המעתיק הראשון של התשב״ץ, הספר הועתק על ידו בחדש טבת שנת רצי"א למען בנו צמח שהיה תלמיד באותה עת. רבי שמעון בן צמח המשיך גם במסורת הפיוט של יהודי ספרד, מיצירתו זו שרדו פיוט לשבועות ותשע קינות.

תשובותיו ופסקיו לא נאספו בספר, לפיכך קשה ביותר לתאר את דמותו ותקופתו. את מעט המידע הננו שואבים מתוספות והערות קצרות שלו ושל בנו, שנדפסו בשולי העמודים בחיבוריהם של בני משפחת דוראן שקדמו לו בזמן.

מאחת ההוספות למדים שאחד מרבותיו היה רבי אהרן דודו מצד אביו, שבפניו תקן ספר־תורה על פי פסק אבין. בהוספות הללו יש גם ידיעות אודות המאה הט״ו על פי מסורות של בני משפחת דוראן. מהן הננו למדים לראשונה על תקנה בעלת חשיבות מרובה שהותקנה כ־100 שנה לפני זמנו על ידי הריב״ש והרשב״ץ, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בעניני הקהל;

 כי עזבון של נפטר שאין לו יורשים עובר לידי הקהל, נוהג זה נתקבל אחר כך בכל קהילות ארצות האיסלם וכי ר׳ שמעון דוראן ובית דינו הכשירו את היהודים הגרים באהלי קידר לבוא בקהל.

לרבי שמעון הייתה השפעה רבה על הקהילה באלג'יר, לפיכך הצליח לבטל את המנהג לקדש על היין בבית־כנסת בלילות שבת. למנהג זה התנגדו כבר בעבר סבו זקנו הרשב״ץ וסבו הרשב״ש, ולא הצליחו לבטלו, אולם את אשר לא עלה בידם, הצליח להשיג נכדם ונינם רבי שמעון.

מן המקורות המועטים מצטיירת לנו דמותו של רבי שמעון כאחד ממורי ההוראה והדיינים התקיפים שקמו באלג'יר. בזכות תקיפותו הצליח להשכין שלום בין בעל לאשתו. האישה מרדה בבעלה, רבי שמעון סירב להישמע לטענותיה לכפות על בעלה לגרשה, וכשראתה כך השלימה עם בעלה.

 הוא היה תקיף גם ביחס לנושאי התפקידים הציבוריים, כאשר נטרפה בהמה, רצה לנדות את השוחט ולבטל את מינויו, אבל לא כל חכמי העיר הסכימו עמו. כן היה מלקה או גוער בכל מי שקנה ״ לבן ״ שהובא ממקום בשם ״ מתיגא ״, מחשש תערובת חלב אסור ״.

 הוא ענש מנאפת בגילוח הראש, החרים אותה ואת הנואף, ומסר את שערה לשמש שיוליכנו בחצרות ובשווקים. במעשה זה נכח אחד מן השרים המושלים באלג'יר אשר שוחד על־ידי רבי שמעון. בנו צמח ציין את הנם שרבי שמעון לא נקנס על מעשהו על־ידי השלטונות, אשר התנגדו לבצוע ענישה מסוג זה על־ידי הקהילה היהודית 

 יחד עם ר׳ שמעון שמשו בהוראה באלג'יר במחצית הראשונה של המאה הט״ז בנים נוספים של מחברי ״ יכין ובוע ז״. אחד מהם היה רבי שלמה בן – שמעון אשר אין לנו ידיעות על כתביו, אולם מצויות בידינו הערותיו, שנוספו לתשב״ץ וליבין שמועה.

ר׳ משה ורבי יוסף אצבי

במחצית הראשונה של המאה הט״ז פעלו באלג'יר שני חכמים אחים, רבי משה ורבי יוסף אצבי. מוצאם היה כנראה מן התושבים הוותיקים באלג'יריה, זאת הננו למדים מעדות של רבי שלמה דוראן, תלמידו של רבי יוסף המכנה את רבו ״ החסיד ״, ומוסר שכל הנהגותיו היו על־פי הרמב"ם, בעוד שיוצאי ספרד באלג'יר נהגו גם על־פי פוסקים אחרים.

לפי פסקי הרמב״ם התיר רבי יוסף אצבי לשתות חלב שחלבו גוי שאין ישראל רואהו, בנימוק שחלב גמלים היה נדיר ויקר באלג'יר לפיכך אין חשש שיערבוהו בחלב כשר ״. גם רבי יוסף הכשיר את היהודים שגרו באהלי קידר לבוא בקהל בלא לחשוש לממזרות.

אף בעניינים אחרים פסק להיתר. רבי יוסף ורבי משה אצבי השתתפו בהתייעצויות של חכמי העיר ביחס לשאלות שהתעוררו בענייני טריפה והובאו בפני מספר חכמים לדיון. רבי משה אצבי היה בן דורו של רבי אברהם אבן טוואה ובין השניים התעוררו חילוקי דעות חריפים במספר עניינים הלכתיים. מרבית ידיעותינו על כך מצויות בכתב יד של ״ ספר נפך  ״. רבי משה חיבר פיוטים המצויים בקרוב״ץ ובמחזורי אלג'יר.

ר׳ צמח בן־שמעון ( רצב״ש ) 19

פעל באלג'יר במחצית השנייה של המאה הט״ז, רצב״ש למד תורה מאביו רבי שמעון ומשאר חכמי תקופתו: רבי אברהם אבן טוואה, רבי משה אצבי ואחיו רבי יוסף אצבי. עזבונו הספרותי מצוי בעשרות הערות והוספות קצרות, רבות עניין וגדושות מידע, שרבי צמח הוסיף לרשב״ש ולשני חלקי הספר יכין ובועז

על אביו ראה לעיל, סבו היה רבי צמח בן הרשב״ש. בהוספה לרשב״ש אמנם מתעורר קשי מסוים בגלל שרבי צמח חתם על הסכמתו לתשובת בנו רבי שלמה בן צמח דוראן, צמח בן שמעון בן הראב״ש. כלומר בן רבי אהרן בן שלמה (רשב״ש), ראה: חוט המשולש, א: ז.

אולם קרוב לודאי שבראשי התיבות ראב״ש האות צ שבכתב היד התחלפה לאות א וצ״ל רצב״ש, וראיה לכד בהקדמתו של ר׳ שלמה בן צמח לספרו חשק שלמה, משם מסתבר בבירור שהוא צאצא ר׳ צמח בן הרשב״ש ועיין בשושלת היוחסין להלן בעמי 49.

חלק מתשובותיו מצוי בסוף חלק שני של יכין ובועז. את פעולתו הספרותית החל בגיל צעיר כאשר פירש שיר של רבי יצחק אבן גיאת.

רצב״ש יצר קשרים עם ר׳ נחמן סונבאל בפאס ופנה אליו בשתי שאלות בשאלה אחרת של איסור והיתר (אכילת חגבים) ערך רצב״ש בירור כיצד נוהגים באזורים אחרים של אפריקה הצפונית. הוא חקר יהודי זקן שבא מנדעא ( דרעא ) ותאפילאלת, וכן פנה אל רבי יהודה הכהן מתוניס שמסר לו ידיעות על מנהג אכילת החגבים בתוניס, ג'רבה ותראבלס ( טריפולי של לוב ) וסביבותיהן.

רצב״ש שימש כמורה הוראה ודיין באלג'יר. בנו, רבי שלמה, סיפר עליו שנהג כמנהג אביו, רבי שמעון, והיה גוער ביהודים שקנו תוצרת חלב שהובאה מחוץ לעיר, ״ואני מעיד שראיתיו ז״ל שהיה משבר להם הכלים ומשליכם ארצה, והיה שולח שליח בית הדין פעם אחר פעם למחות בהם ולהתרות בהם, והיה מענישם וקונסם ממון למאור, עד שראה שהדור דור שווא, ולא היו שומעים לו העלים עיניו מהם…

 מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידיך. בעניינים עקרוניים לא העלים רצב״ש את עיניו וכאשר נראה היה לו שהציבור גרם עוול למורו רבי אברהם אבן טוואה, יצא בפסק ארוך ומנומק נגד מעשי הקהל עד שמסרוהו למלכות בשל כך. בשנותיו האחרונות נחלש גופו וראייתו נחלשה.

 לפיכך מיעט בכתיבת תשובות, ובנו רבי שלמה השיב לשואלים מבסכרא, תלמסאן ונקאווץ, ורצב״ש הסכים לתשובותיו. בנו השני היה רבי שמעון דוראן אשר כתב את אחת מההקדמות לספר עומר השכחה. רצב״ש נפטר בשנת שנ״א 1591 ^.

מבוא מאנציקלופדית " ארזי הלבנון "

נקבצו ונערכו סביעתא דשמיא

לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ארבעה כרכים

הקדמה

ילאה העט יתום דיו הקולמוס, בבואנו לתאר אותם דמויות רבות יחס חכמי ורבני יהדות ספרד, צפון אפריקה, תורכיה והמזרח. בידם ניתנה – על ידי ההשגחה העליונה – המשך העברת התורה שבעל פה כשהיא שמורה מכל משמר, אל במקביל גן עושה בנחלתם ובבית גנזם – פירות ופירי פירות.

דמויות הוד והדר, ענוותנים, חסידים ומעוטרים במידות, יראי ה' ושומרי מצוותיו קלה כבחמורה, גדולים בכל חלקי התורה – ענקי רוח שסוככו בגודלם על בני עמם והנהיגוהו בכל תהפוכות ומהמורות הזמן הבוגד.

למי הכוח לאזור עוז ולגשת למלאכת המבוא שיכניס את הקורא לעולמם של " ארזי הלבנון ". על כן – בהשתחויה, בקידה ובבקשת רשות מכל אותם עובדי ה', ארזים חסונים ונהדרים, ניגש אני לערוך מבוא, מועט הכמות ודל הדפים, אך יש בו להאיר את עיני הקורא הממוצע ולהציע לפניו בקוים כלליים ביותר את המגרות בהן פעלו " ארזי הלבנון "..

נחל בתיאור אותם ארצות וערים מרכזיות בהם חיו ופעלו " ארזי הלבנון ", למעט ארצות שלא שימשו בתקופה בה אנו עוסקים – באלף השנים האחרונות – מרכז לתורה וליצירות הרוח. נמשיך לתאר את תרומתם של " ארזי הלבנון " בתחומי היצירה העיקריים ביותר, למעט תחומי יצירה אחדים ( פיוט ודקדוק ), שעל אף שהיוצרים הגדולים בתחומים אלו היו רק מחכמי " ארזי הלבנון ", הרי שהעיסוק בהם הצטמצם לחכמים בודדים בלבד בכל דור.

ונסיים, ויהיה זה בבחינת " סגירת מעגל " בתיאור זיקתם העמוקה של " ארזי הלבנון " לארץ ישראל, נחלת אבות, אליה השתוקקו בכל לב ושאפו להגיע, התפללו והורידו כנח דמעה לזכּות בטוב ירושלים. רבים מחכמי " אזי הלבנון " זכו להטמן ברגבי ארץ הקודש, אולם אלה שלא זכו – בןןדאי מודים ומשבחים לה' בגן עדנם על שיבת ציון ובניין הארץ. ויהי רצון שזכותם תעמוד לנו ונזכה לראותך בקרוב בבניין אריאל בעיר קדשנו ירושלים ת"ו.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

חיבוריו של רבי יהודה אלעסרי

שער כתב היד

אציג תחילה את שער כתב היד

תענוג ושמחה

מהרב הגדול הדיין המפורסם בתורה ובמצוות החכם השלם והנכבד, כבוד מורינו ורבינו הרב רבי יהודה בן לאדוני אביו החכם השלם כמוהר"ר אברהם, ממשפח רמה אלעסרי ואנוכי הצעיר בישראל מצאתיו ביד הרב רבי אליהו הן – הנקרא – עקיבא ורציתי להעתיק כאן פה קצר אשוק יע"א

רמה אלעסרי – הערת המחבר – אכן מ שחת אלעסרי הייתה משפחה רמה ונכבדה בקצר אשוק. בני המללאח הישן ובני העיירה החדשה של קצר אשוק הרבו בכבודם של בני משפחת אלעסרי בחייהם ולאחר מותם. בבית הקברות הישן של מללאח קצר אשוק הייתה חלקת קבורה שנתכנתה " מערת איית אחעסרי " – בית העלמין של משפחת אלעסרי -, שבה נקברו רק בני המשפחה. נפטרים שהיו מחוץ למשפחה יכלו להקבר בה רק אם הם או צאצאציהם הרימו תרומה נכבדה מאוד לקופת הקהל. פעמים שמרימי התרומה נתנו חבית של שמן זית שהספיק לתקופה ארוכה למאור בבית הכנסת.

הן – הנקרא : הערת המחבר –  מילה זו באה תמיד לפני שם משפחה של האדם המוזכר תחילה בשמו הפרטי, נראה רבי אליהו עקיבא היה חכם שבא מעיר אחרת לקצר אשוק או למללאח בתאפילאלת ( כשרבי אברהם המעתיק למד בישיבה המקומית, שבראשה עמד רבי דוד בן רבי מסעוד בן רבי יעקב אביחצירא, עד שנרצח בידי המושל המקומי בשנת תר"ף – סתיו של שנת 1919 – ומאז נתכנה " עטרת ראשינו ). שם עיקבא לא היה ידוע באיזור מטגרא ולא בכל מחוז תאפילאלת. הכרתי אנשים בשם משפחה זה מהעיר מוגדור וממקומות אחרים בדרום מערב מרוקו.

שנת תקע״ו [כ׳׳ף] לפ״ק בכתיבת התומו״ן אברהם בן משה הן אלעסרי הי״ו יצ״ו נר״ו

התומו״ן = התלמיד ומשכיל ונבון. רבי אברהם, שנולד ככל הנראה בתרס״ב (1902), היה אז נער בן כארבע־עשרה שנה, קרוב לוודאי בימים שלמד בישיבתו של רבי דוד אביחצירא במלאח תאפילאלת. הכרתי היטב את רבי אברהם תמ״ך! הוא היה עניו גדול ולא היה מגדיר את עצמו ״משכיל ונבון״; לפי טעמי, יש כאן שימוש שגור במטבע לשון הנאמר על צעירים, בלי שהכותב חשב להכתיר את עצמו בתארים הכלולים בו.

תיאור קצר של כתב היד

5. בכתב היד יש 62 דפים ממוספרים באותיות עבריות(בעמי א של כל רף) ובספרות ערביות(בעמי ב של הרבה עמודים), כגון מד/44. מידותיו של הדף: 11.6 ס״מ 9 x ס״מ. מספר השורות בעמוד אינו שווה, וגם גודל הכתב אינו שווה. בעמי ב של

הכתם הנזכר בהערה 21 לעיל כיסה חלק מהשם אברהם, אבל נשארו ממנו האותיות אל״ף ומ״ם סופית בשלמותן, והוא מצוי אחר כך פעמים הרבה בכתב היד, בעיקר בחתימות. הי״ו = ה׳ ישמרהו ויחייהו.

יצ״ו נר״ו = ישמרהו צורו ויחייהו, נטריה רחמנא ופרקיה. נראה לי ביותר שמורי ורבי, רבי אברהם אלעסרי, אינו מדבר כאן על עצמו אלא על אביו רבי משה בברכת החיים – הי״ו יצ״ו נר״ו. ואכן רבי משה בן אברהם אלעסרי מילא באופן חלקי ולתקופה קצרה בלבד את מקום אחיו, רבי יהודה, שנפטר בשנת 1905. זמן קצר אחרי פטירת רבי יהודה, בנו רבי יעקב (ראה לעיל הערה 5) הוא שמילא את מקומו. רבי משה נלב״ע באסרו חג פסח בחו״ל (כלומר בכ״ג בניסן) של שנת תרצ״א (1931) בהיותו בקירוב בן שישים וחמש שנה. רבי יעקב עצמו לא האריך ימים ונפטר בשנת תרצ״ג (1933) בהיותו בערך בן חמישים ושלוש שנה, ובמקומו התחיל לשמש כרב הקהילה רבי אברהם – מעתיק כתב היד – בהיותו בן שלושים ואחת – והחזיק בתפקידו זה עד עלותו ארצה בראשית שנת תשכ״ג. אז מילא את מקומו אחיו הצעיר רבי רחמים בשנים תשכ״ג-תשכ״ח. בקיץ תשכ״ח עלה רבי רחמים ארצה, ולמרבה הצער, נפטר פתאום בין כסה לעשור של שנת תשכ׳׳ט בהיותו בן ארבעים ושש או ארבעים ושבע שנה. רבי אברהם עצמו נפטר בל׳ בתשרי תשמ״ט בירושלים. לימים נתחדשה פעילות המשפחה ברבנות בראשית המאה העשרים ואחת, עת נתמנה רבי יוסף בן רבי מכלוף (אחיהם של רבי אברהם ורבי רחמים) אלעסרי לרבה של בית שאן, וכך נמצאת מסורת הרבנות רבת השנים של המשפחה מתחדשת וממשיכה לפעול. אבל לא כל עמודי ב מוספרו.

השער, הנספר כדף א של כתב היד, כתוב שש פעמים הטקסט הזה: ״ע״ה אברהם ן אלעסרי סי״ט״ כחתימה. ובדף ז ע״ב כתוב: ״נשלם ע׳׳י אני הצעיר […] ביום א בש״ק י״א לחו׳ שבט שנת תקע״ו כ״ף לפ״ק והשו״ב וקיים ע״ה אברהם אלעסרי״. וכן הוא בדף יד ע״ב: ״נשלם ספר שמות […] שבעה ועשרים לחודש שבט שנת תקע״ו כ״ף לפ״ק על ידי אני מלחיך עפרא מן תחות רגליהון דצדיקייא זכותם תעמוד עמי לכתוב ספרים אחרים [.״]״. גם כאן מצויה חתימתו של רבי אברהם כנ״ל. וכן בדף יט ע״ב אחרי הדרשות לפרשיות ספר ויקרא באה חתימה פשוטה של רבי אברהם. ובדף כח ע״א: ״נסתיים בניסן תקע״ו כ״ף״, ולאחריהם באה החתימה ארבע פעמים.

6. בדף ב עמי א מתחיל החיבור ״תענוג ושמחה״ ובו דרשות שונות על פרשיות התורה כסדרן מפרשת ״בראשית״ עד פרשת ״וזאת הברכה״ ועד בכלל, ולאחריהן באים דרושים נוספים על פרשיות התורה ונושאים אחרים, כגון התפילה. ובדף לו ע״א שורה 6 כתוב: ״ושלמו סדרי ׳תענוג ושמחה׳, ואתחיל סדר ׳בית החוכמה׳ בעה״ו״. ואחרי זה באה בדף לו ע״א הכותרת ״בית החוכמה״ באמצע השורה. לאחריה מוצעים דרושים על פסוקים מהתורה, ובעיקר מספרי תהלים ומשלי עד דף מז עמי א. לאחריהם בא ״מדרש למתן תורה״(דף מז ע״א – נא ע״ב). לאחר מכן מצויות דרשות נוספות לפרשיות התורה (נג ע״א עד סוף כתב היד). דרושים אלו כתובים על פי רוב בעברית, אך לא מעט מהם כתובים ערבית. לעומת זאת הטקסטים הכלולים ב״תענוג ושמחה״ כתובים עברית. לבסוף, בדף סב ע״א, באות שלוש חתימות ובע״ב תשע חתימות – כולן של המעתיק. כאמור, רוב הטקסטים בשני החיבורים, יש בהם דרשות על פסוקי מקרא ועל קטעי תפילה. להלן נראה כי בקטע אחד לפחות כל מה שמובא הוא ציטטה מחיבורו של חכם אחר, וגם דרשות אחרות מבוססות על דברי אחרים. אביא כאן תחילה שני קטעים מהחיבור ״תענוג ושמחה״.

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

לבד מתשובותיו של רבי אהרן בן חיים (השני) ידוע פירושו על ספר ״עין יעקב״ כולו, והיה לפני החיד״א בשנת התמ״ח (1688) אירעה רעידת אדמה בעיר איזמיר, כדברי עד הראייה ר׳ שלמה הלוי: ״בעברת ה׳ צבאות המרגיז ארץ נעתם ארץ עיר איזמיר ביום צרה ועבדה י״ב לתמוז התמ״ח ותגעש ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלהים ונפלו כמה בתים ומתו כמה נפשות וכולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו בשדות ובכפרים״,, ובה מצא את מותו ר׳ אהרן. על מצבתו חרטו: ״עט״ר מו״ר הדיין המצויין הרב הכולל כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה י״ב תמוז ש׳ התמ״ח, לעת עתה אין בידנו פרטים על צאצאיו.

ב״תולדות חכמי ירושלים״ מזכיר פרומקין את ר׳ אהרן ב״ר דוד אשכנזי אשר עלה מבלגראד ונפטר בירושלים, כנכדו של ר׳ אהרן אבן חיים בעל ״קרבן אהרן׳ כנראה מבתו או מבנות בניו, ולא מציין לזה מקור. בשו״ת ר׳ אליעזר בן ארחא מוזכר ר׳ יעקב בר חיים, מנהל הברת ההסגר בירושלים, והוא היה של רבי יעקב פיליפ אשכנזי . אם ניווכח שרבי יעקב פיליפ היה קרובו של רבי אהרן אשכנזי, סביר לומר שרבי  יעקב בן חיים היה גם כן מצאצאי רבי אהרן בן חיים, ועדיין צריך עיון.

חיבוריו

ר׳ אהרן היה תלמיד־חכם חריף ובקי, והרבה לחקור בדרך לימודו. ידע רב היה לו גם בחכמת הקבלה ובחכמות החיצוניות, בעיקר בחכמת הטבע והפילוסופיה. חיבר הרבה ספרים, ורק חלקם זכו לצאת בדפוס בהשתדלותו. הדפסת ספריו היתה סיבת עזיבתו את מארוקו ובואו לוונציה.

בשנה שבה הגיע לוונציה החל בהדפסת שלושת מחיבוריו, והגיה ספריו בעצמו. מרבית חיבוריו ידועים לנו רק מהאזכורים שלו, ולעת עתה טרם נודע אם אכן השתמרו בכתובים. לפי שעה לא ברור למה לא המשיך בהדפסת יתר חיבוריו, והרי שהה בוונציה לכל הפחות עד שנת שע״ד (1614). ייתכן שסיבות כלכליות היו גרמא. והנה רשימת חיבוריו:

מדות א ה ר ן — ביאור על בריתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. הדפיסו כמבוא לחיבורו ״קרבן אהרן״. כולל לג דפים גדולים.

קרבן א ה ר ן — פירוש על הספרא, ובו תה דפים גדולים ומפתח עניינים בסופו. הוחל בהדפסתו בחודש אלול השס״ט ונסתיים בסוף טבת השע״א. לפי מספור הדפים נראה שהוא תוכנן לשני כרכים.

לב אהרן — ביאור על נביאים ראשונים, נדפס על יהושע ושופטים בוונציה שס״ט. הביאור מחולק לשניים: ״ביאור״ שנועד לפרש את פשט הכתובים, ו ״מדרש״ שנועד לפרש את מאמרי חז״ל הקשורים לעניין: מהתוספתא, ממדרשי הלכה ומשני התל­מודים ; וכן מהמדרשים: ילמדנו, תנחומא, רבה, תדשא, שוחר טוב, פסיקתא, פרקי דרבי אליעזר, תנא דבי אליהו, ילקוט שמעוני והזוהר. בחיבורו זה מתגלה ר׳ אהרן כאיש הגות, דרשן ובעל ידיעות רחבות בקבלה, בפילוסופיה ובשאר המדעים.

דרכו לחלק את הפרק לפסקאות שאותן הוא מכנה סימנים. ביהושע — סה סימנים, ובשופטים — פב סימנים. בסוף הספר מפתחות הן ל״ביאור״ הן ל״מדרש״ של העניי­נים והמאמרים שהתבארו בהם. המפתחות ערוכים לפי הסימנים. בחיבור על יהושע — קכב דפים גדולים, ועל שופטים — קכט דפים.

את ״לב אהרן״ חיבר מדרשות ושיעו­רים שאמר לפני בעלי־בתים,בקבעם עתים לתורה בלילות ובשבתות וימים טובים.

תורת משה—פירוש על התודה, מזכירו ב״קרבן אהרן״ פרשת קדושים»5. יש להניח שהוא בנוי בשיטתו של ״לב אהרן״.

ציץ הזהב — מוזכר בהקדמה ל ״קרבן אהרן״: ״והארכנו בדבריהם ז״ל… בספר ציץ הזהב אשר הוא פירושנו לשיר השירים״^. ואילו רבי אליעזר אשכנזי כותב בהקדמתו ל״ספר הזיכרון״ שהיה הספר בידו, הוא ,ביאור על משלי והתכונן להדפיסו, כדבריו: ״אוסיף להוציא תעלומה… מדרש ציץ הזהב על מדרש משלי להרב ר׳ אהרן אבן חיים בעל קרבן אהרן ולב אהרן.

 וילפת דרכו במדרש זה, דרכו אשר דרך בו בחבורו לב אהרן הנודע לתהלה״^.. נראה שהספר כלל ביאור על שניהם ואולי על עוד ספרים מהנ״ך, ומאחר שהיה גדול בכמות, שהרי רבי אליעזר כותב ששיטתו מעין ״לב אהרן״, כלל כמה כרכים.

 פירוש למכילתא — מוזכר בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״.

 פירוש לספרי — מוזכר בקולופון הנ״ל.

 מצח א ה ר ן — לא ידוע תוכנו ^.

 מצנפת אהרן — פירוש על הגדה של פסח.

פירוש לקהלת — כתב־יד, נמצא בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק חסר קצת בסופו, אולי רק הדף האחרון. בו קלה דפים, 34—36 שורות בעמוד, 14—16 מלים בשורה. לביאור יש הקדמה ארוכה — אחד־עשר דפים. הרי״מ טולידאנו קובע שזה חיבורו של ר׳ אהרן אבן חיים.