השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

נשיאים ורוח

ושוב התרגשה שנת בצורת על הארץ. תפילות ותחנונים לא כיסו את פני השמיים בעבים, ובצר להם פנו היהודים אל הרב חיים פינטו, כדי שיעשה למענם.

משנכנסו לביתו, החלו לומר פרקי תהילים. והנה, בעוד הם אומרים את המיזמורים החל הרב לנמנם. היו בין המתפללים שתמהו על מעשה זה של הרב, דווקא בזמן שבו הם עומדים ושופכים את ליבם לאביהם שבשמיים, אך הם המשיכו לומר פרק אחר פרק, ולא אמרו על כך דבר.

הרב נרדם. והנה בחלומו, ראה כיצד אחד מאנשי העיר מתייחד באיסור עם אשת איש. החלום הקשה העיר את הרב משנתו, והוא שאל את האנשים שבביתו אם פלוני אלמוני, שאותו ראה בחלום, נמצא איתם.

הנוכחים השיבו בשלילה. ביקש הרב מהם כי יחפשו אותו, ולא יחסכו מאמצים כדי למוצאו. עברו האנשים מבית לבית, משכונה לשכונה, והאיש איננו. חזרו וסיפרו לרב, אך הוא בשלו: ״להמשיך ולחפש, בכל מחיר״.

והנה, בעוד הם ממשיכים לחפש, עבר האיש המבוקש ברחוב. מייד אחזו בו שניים מהאנשים ומיהרו להחיש אותו אל בית הרב.

״היכן היית עד עתה?״ – שאל אותו הרב. ״מדוע לא הצטרפת אל הקהל הקדוש בתפילות ובתחנונים?״

התחיל האיש לשקר ולהסביר מדוע פרש מהציבור, והרב התרגז והרעים עליו בקולו: ״אמור את האמת, עכשיו, וחזור בתשובה, כי הגיע זמנך להיפטר מן העולם הזה״.

רק יצאו מילים אלה מפי הרב והאיש כרע נפל ארצה, והחל גוסס. מייד אמרו הנוכחים עליו את התפילה ליציאת נשמה וביקשו רחמים על נשמתו החוטאת. משסיימו, נפח את נשמתו.

לא יצאה שעה קלה וארובות השמיים נפתחו, וגשם הישקה את האדמה הצמאה. זמן קצר לאחר מכן שלח הרב את שמשו לאשה, שהיתה בחלומו עם אותו גבר, וגזר עליה: ״ספרי לי את האמת״. כשהיא שופכת דמעות כמיים החלה האשה לספר בקול בוכים את מה שקרה. ״בזמן שהלכו האנשים אל בית הרב להתפלל על עצירת הגשמים, בא אלי אותו האיש ואנס אותי. צעקתי, אך אין שומע. אוי לי ואבוי לי״.

שמע הרב את דבריה, וניענע בראשו לאות כי כנים דבריה. בו במקום נתן לה תיקון על האונס, ואסר אותה על בעלה. וכל העם רואים, כי רוח הקודש היתה על הרב.

קפיצת הדרך

המשורר הידוע רבי דוד חסין זכה לביקורו בהקיץ של הר"ח פינטו זצ״ל. בפיו של הר"ח היתה הצעה: ״בוא איתי למוגאדור״, אמר לו. ״רבי ישראל נגארה מחכה לנו שם״.

רבי דוד חסין התלבט מעט. מקום מגוריו, מאקנס, היה רחוק מאוד ממוגאדור, והדרך לשם ארכה שעות אחדות. ״כיצד אוכל ללכת״, אמר רבי חסין, ״ואשתי עלולה להתעורר באמצע הלילה ולראות כי אינני לידה, והיא תפחד ותינוק״.

״בעזרת השם״, ענה לו הר״ח, ״נצא לדרכנו ונחזור במהירות, מבלי שאשתך אף תספיק להתעורר״.

רבי דוד המשיך להסס. ״זכות גדולה היא לי שאתה ניגלה עלי בהקיץ, אולם לא זכיתי להכירך בחייך ואיני יודע אם אכן בכוחך להביאני למקום בקפיצת הדרך״.

הר״ח זצ״ל המשיך לשכנעו. ״אני מבטיחך נאמנה כי נצא ונחזור בטרם אשתך תדע מימינה ומשמאלה״.

וכך היה. יצאו שניהם יחדיו, והיתה להם קפיצת דרך גדולה למוגאדור ובחזרה, ושם ירד אליהם רבי ישראל נגארה מעולם האמת, והבטיח להם כי בכל ראש חודש ישוב ויתגלה אליהם. וכך היה. ומדי חודש בחודשו פקד הר"ח את רבי חסין ושניהם הגיעו בקפיצת הדרך אל רבי ישראל נגארה. על מעשה זה סיפר רבי אהרון חסין, נכדו של המשורר זצ״ל.

סוס ורוכבו

במות המלך סידי מוחמר (1873) ניסתה קבוצת מורדים לתפוס את השלטון. פלוגה אחת של כוחות המורדים היתה ליד העיר מוגאדור, ואלה פתחו בהסתערות על חומותיה, שרפו את שעריה והתכוננו להיכנס לתוכה כדי לשלול שלל ולהרוג בתושבים.

מייד שלח מושל העיר רץ למתפללים בבית הכנסת של הר״ח פינטו זצ״ל, וביקשם כי ישטחו את תחינתם לפני בורא עולם כדי שלא תיכנס הרעה אל תוך העיר פנימה. התכנסו היהודים בבית הכנסת, ופתחו בתפילה ובתחנונים כדי להעביר את רוע הגזירה ולמנוע מכת חרב והרג.

שמע הקב״ה את צעקתם, ״ויושע ה׳ ביום ההוא״. שומרי החומות סיפרו, כי מייד בתום התפילה נראו רוכבים בבגדים לבנים דוהרים על סוסים לבנים, כשהם יוצאים ממקום הסמוך לקברו של הר״ח זצ״ל, ומגמת פניהם היא חומות העיר.

שם נלחמו עם המורדים האכזריים, והניסו אותם כל עוד נפשם בם, כשהם מותירים מאחור את הרוגיהם.

לאחר התשועה הגדולה וקידוש השם הגדול עוד יותר בא מושל העיר אל בנו של הר״ח, הרב הדאן, וביקשו כי מעתה והלאה יערוך תפילה לשלום המלכות. וכהוקרה על תפילת היהודים ועל הרווח וההצלה שעמדו לכל יושבי העיר קיבל על עצמו המושל להגן על היהודים, ושיחרר רבים מהיהודים שנכלאו על לא עוול בכפם. וגם הנחה במיסים עשה להם, ומאז ידע: בכל עת צרה – יש לו למי לפנות וממי לבקש סייעתא דשמייא.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

חרב דרכו רשעים לטבוח ישרי דרו

לא רק על תלמידי החכמים שבעיר המבינים בתורת ה' היה נערץ, אלא על כל העיר. כל הקהל קטון כגדול קראו אחריו מקודש, חרדו לכל מוצא פיו, והביטו אחריו כאיש קדוש עליון לא מעלמא הדין.

מורה צדק בעירם, הרבו בני קהילת מרקש לשחר לפתחו, למען יורה להם את חוקי האלקים ותורותיו.

אל ביתו הדל ששכן בין סמטאות ה״מלאח״(גיטו), ברחוב ״דרב רובן״, נהרו המוני ב. מי ללמוד תורה, ומי להדרכה בעבודת ה׳, מי לעצה, ומי לסתם עידוד או ברכה. שמו החל להתפרסם בכל הארץ, ותהלתו נישאה בפי כל, לא רק בקרב ברית, אלא גם בקרב שאינם בני ברית, אשר העריצוהו וחרדו מפניו.

מעשה מענין סביב הערצה זו, נשתמר ביד בני משפחת פינטו, וכה מסופר:

כדרכו של עולם, היו יחידים אשר לא יכלו לסבול הערצה זו, בדמיונם העלו זו באה על חשבונם.

במקרה של ר׳ יעקב, היה זה מושל העיר, אשר הערצת בני העיר לר׳ יעקב בערה בו. בבערותו הבין, כי על הסובלים מקנאה וכבוד להוציא את הגורמים לכך םן העולם…

אי לכך, בהיותו מוטבע במטבע הבטחת המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכלי החליט לצעוד בדרך אבותיו, אשר ידם שלטה בנפש העומדים בדרכם.

לבצוע מזימתו, בחר לשלוח את אחד מעבדיו השפלים, שיפריד את נפשו של יעקב מגופו הדל בכח החרב.

אותו כסיל לא הבין, שדוקא את אותו קשר חלוש שיש בין נפשו וגופו של רבי יעקב, לא יהיה קל לנתק…

יום שלישי מימי חול המועד סוכות, נקבע על ידו לעת ביצוע המזימה. באותה עת ישב ר׳ יעקב בסוכתו, מוקף בענני הכבוד, ועסק בלימוד התורה כדרכו. ראשו ורובו וכל מעייניו היו נתונים בספר שלפניו, אור מקיף, ואור עליון של קדושת החג והסוכה, הקיפו אותו סביב סביב. אשתו, הרבנית שרה, ישבה בשקט לצידו והאזינה בהנאה לקול בעלה בעת לימודו.

לפתע קלטו אוזניה רחש מוזר.

הרבנית הרימה את ראשה, וסקרה את דפנות הסוכה סביב סביב, לחרדתה הבחינה בצל מאיים של אדם המתקרב חרש לסוכה, וחרב שלופה בידו.

בבהלה עוררה את ר׳ יעקב מתלמודו, והצביע בידה על הצל המתקרב.

–         ״בודאי שכיר חרב של אחד משונאיך המבקשים ליטול את נפשך״, לחשה ברעד.

אל תפחדי, ישועת ה׳ כהרף עין״, השיב ר׳ יעקב בשלוה.

רבי יעקב עצם את עיניו, והחל להתפלל מעומק לבו לאלוקיו, שיושיעו מצרתו. כשסיים את תפילתו פקח את עיניו, ויצא עם אשתו מחוץ לסוכה.

לעיניהם  הנדהמות נתגלה מחזה מפחיד, על אחד מענפי העץ הסמוך לסוכתם, התנופפה גופתו המגושמת של הרוצח נטולת רוח חיים.

יהודי העיר מוסיפים ומספרים, כי משראה זאת ר׳ יעקב, תמה ואמר: מה אעשה ואדם תלוי בביתי ?

כשסיים להתלונן על כך, התמוססה גופת הגוי וחלפה מן העולם, ועל העץ נותרה גולגלתו בלבד. גולגולת זו נותרה על מקומה שנים מספר עד שנקברה.

מושל העיר שישב וציפה בכליון עינים לשלוחו, נאלץ להמתין שעות רבות לריק. משחלף זמן רב החל לחשוש שמא ארעה תקלה בתכניתו, ולאחר בירור קצר נודע לו על הנס המדהים שארע לרבם של היהודים, וכי הגולגולת של שכירו מתנוססת לתפארה מעל סוכתו.

אימה גדולה נפלה עליו, ומרוב פחד החל למשש האם גולגלתו עדין קבועה במקומה משמצא אותה מחוברת, חש בזריזות לסוכתו של ר׳ יעקב, השתטח בפניו וביקש מחילה על מחשבתו הרעה.

רבי יעקב סירב למחול בחינם, והודיע למושל כי גורלו וגורל אנשי ביתו יהיה דומה. המושל החל להתחנן על נפשו, ובקול רועד הבטיח לבטל את מס החסות, ועוד כמה גזירות שגזר על היהודים. לאחר שקיבל הבטחה זו, החליט ר׳ יעקב כי די בכך ונאות לסלוח לו.

תורת אמך ◆ פרשת תולדות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'25◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה תולדות יצחק אברהם אברהם הוליד את יצחק(כה, יט).

רש"י ז"ל פרש: לפי שהיו ליצני הדור אומרים (תנחומא  תולדות א), מאבימלך נתעברה הימנו. והקשה אור החיים, בספר מאור חיים, כי היה לו לומר רשעים שבדור אומרים ולא ליצנים, ואין לך רשעות גדולה מזו וקרא אותם ליצנים ויש לומר, שמה שכתב רש"י ז"ל שהיו ליצני הדור וכו', רצה לומר שהיו אומרים בליצנות, אומרים העולם מאבימלך נתעברה שרה, אבל אנו לא כך, אלא העולם אומרים וזהו ליצנות.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה (כה, כא, כב).

הגאון רבי יהודה בן דנאן זצ"ל בספר קול יהודה. נראה לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא צב), כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. שנאמר (בראשית כ, יז), ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. וסמוך לו "וה' פקד את שרה", שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך. לפיכך, ויעתר לו ה', תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר, כי "הוא" כתיב שגם הוא עקר, וכל המבקש רחמים על חבירו וכו' הוא נענה תחילה. "לו" ולא לה, אלא עד לאחר שנתרפא הוא, ואז "ותהר רבקה אשתו".

כתב הגאון רבי דוד סקלי זצ"ל בספרו לך דוד, יש להקשות מדוע בסוף הפסוק הוצרך להודיע ששמה רבקה ולא הסתפק  באמירת "אשתו" בתחילת הפסוק. ועוד התחיל מיד "ויתרוצצו הבנים", שהיה לו להודיע תחילה שהרתה בשני ילדים תאומים, אחר כך יאמר ויתרוצצו הבנים. ונראה, כי שאלה אחת מתרצת חברתה, ומשום כך אמר "ותהר רבקה אשתו", כאילו אמר הפסוק: ותהר רבקה ותהר אשתו, שיתור הפסוק בא להודיע ששני הריונים היו בבטנה, דהיינו שני ילדים בהריונה. ולכך טוב שאמר הכתוב מיד אחרי זה, "ויתרוצצו הבנים בקרבה בה"א הידיעה.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'(כה, כב).

כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל, בספרו שבות יהודה. הנה לפי שהוולדות היו מצערים אותה ולא נהגו בה כבוד, לכן הצדקת תמהה ואמרה, אם כן שאין כבוד אב ואם "למה זה אנכי", ירמוז לאנכי ה' אלהיך. אם כן, עדיין יאמרו הגויים לכבוד עצמו הוא דורש ולא יודו לדברות הראשונות. לכן "ותלך לדרוש את ה'", לבית המדרש  שם ועבר לראות מה ישיבו לה על תמיהתה.

כתב הגאון רבי דוד צאבח זצ"ל בספר משכיל לדוד, יש מי שפרש מאמר רז"ל (יבמות סד), מפני מה אמותינו היו עקרות, משום שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, ואמרו רז"ל (שמו"ר א, כ), אמותינו לא היו בפתקה של חוה שלא היה להם צער הלידה, וכן כל הנשים שהן צדקניות. וזהו שאמר "ויתרוצצו הבנים" ומזה ידעה שיש לה צער עיבור. וזהו "ותאמר אם כן למה זה אנכי", זאת אמרת – אם כן שהייתי בפתקה של חוה ואיני מנשים צדקניות, "למה זה אנכי", עקרה ולמה התאוותי לילד כיון שאין אני צדקת. ועוד אין לומר הטעם משום שמתאווה, כי הרי איני צדקת עד כי גדל הכאב מאד יותר מסתם נשים. ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך", כלומר השיבה ה' יתברך שהיא כשאר צדקניות ולכן היתה עקרה. ומה שהיא בצער העיבור, אין זה כצער העיבור של שאר נשים, אלא "שני גוים בבטנך", ולכך כל אחד מפרכס לצאת שכל אחד אומר אני אמלוך ולא מטעם חבלי לידה.

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיר עדשים ויאכל ויש ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (כה, לד).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים (ח"א), הכתוב קש, למה לא אמר ויעקב הלעיט לעשו, כמו שאמר עשו הלעטני נא? החכם תירץ, שהתבשיל היה חכם וחס עליו שלא יחמרו בני מעיו עכ"ל. ונראה לעניות דעתי, שלא קשה מידי, כי אם עשו מחמת רעבונו שאל שלא כהוגן,  יעקב הצדיק לא רצה לעשות עמו שלא כהוגן לשחוק עליו להלעיטו כבהמה. ורק עוד הוסיף ליתן לו לחם אשר לא שאל, למען יאכל בישוב ובדרך ארץ לאט לאט, כדרך בני אדם המלפתים את פתם בתבשיל או במרק לאט לאט.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם (כו, א).

כתב הרב משה אביטן זצ"ל כתב יד, המובא בספר הנפלא אור שרגא {פרשת שבוע למעלה 150 חכמי מרוקו ה"ח}. איתא במדרש(קהלת רבה ט, א), וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, מה כתוב (בראשית כה, לד), ויבז את הבכורה, לכך ויהי רעב בארץ. והוא תמוה. אבל אפשר לפרש על דרך מה שאמרו חז"ל (קידושין מ:), לעולם יחשוב האדם עצמו כאילו מחצה עונות ומחצה זכויות, ואם יעשה עבירה אחת יכריע עצמו לכף זכות חובה, ואם יעשה מצוה אחת יכריע עצמו לכף זכות. וכן העיר וכן העולם יחשוב האדם, כי העולם כולו מחצה עבירות ומחצה זכויות. ואם יעשה מצוה אחת יכריע את עצמו ואת העיר ואת העולם כולו לכף זכות, ואם יעשה עבירה אחת יכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. והנה דרשינן סמוכין, מי גרם "ויהי רעב בארץ", משום ויבז עשו את הבכורה, כיון שביזה קדושת הבכורה הרי הכריע את כל העולם כולו ל כף חובה, לכך ויהי רעב בארץ. וזהו וחוטא אחד יאבד טובה הרבה שהיה יורד לעולם, ולכך ויהי רעב בארץ.

ויזרע יצחק בארץ וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'(כו, יב).

כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, "ויזרע יצחק בארץ", לפי שמדד, אע"פ שההגבלה המדידה והמניה מונע הברכה, כמובא בדברי חכמנו ז"ל (תענית ח:), שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ויצטרך לעשות נס גלוי ומפורסם, לא כן כאשר הוא בלי השער. אבל הגבלה שהיא לצורך מצוה לא תזיק, וזה היה כדי להוציא מעשר מכון ומדוקדק. וידוע שהמעשר יפטר אם מצד המקום שהוא חוץ לארץ, אם מצד הזמן בשנה השביעית. לזה אמר "בארץ ההיא" שהוא ארץ ישראל, גם בשנה שנת המעשר לא שביעית. גם יורה "בשנה ההיא", כי קודם לא היה עושה יישוב לעצמו, כי פחד על דבר אשתו, אבל בשנה ההיא, כי צוה המלך עליו זרע.

ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד(כו, כ).

כתב החסיד הגאון רבי יוסף גבאי זצ"ל בספרו בגדי שש, ארבעה במסורה, הלוך וגדל. הלוך וחסור (בראשית ח, ה), הלוך ונסוע (שם יב, ט),הלוך ושוב (שם ה, ג), ואפשר זוהי כוונת המסורה, על פי הזוהר (פרשת חיי שרה), הלוך וגדל הלוך וחסור, פירוש אם האדם לא עשה תשובה עד שגדל ונעשה זקן, "הלוך וחסור", דהיינו תשובתו חסרה וגרועה משל ימי הבחרות. אבל אם "הלוך ונסוע, הלוך ושוב", דהיינו כשהאדם עודנו בכוחו וגבורתו כאדם חזק בעל כח הנוסע מעיר לעיר ומכפר לכפר, באותו זמן שהוא עדיין ברתיחת דמו עליו עשה תשובה, אזי "הלוך וגדל", דהיינו תשובתו גדולה ומעולה. 

ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש(כז, כח).

כתב הגאון רבי יוסף דאבילה זצ"ל בספרו ויבא יוסף מכתב יד המובא בספר הנפלא אור שרגא. רבותינו ז"ל (ב"ר סו, ג), "ויתן לך האלהים מטל השמים", זה מקרא. "ורב דגן", זה תלמוד. "ותירוש" זו אגדה. וקשה מנין להם לשנות המקרא ממשמעותו ולדרוש דרשה זו? ויובן ע"פ הכתוב בספר פליאה על פסוק זה, על מי שאינו נוטל שכר לימוד ומרביץ תורה בישראל, אז שמים וארץ שניהם מעידים פה אחד: "ויתן לך אלהים". ונראה שלא שינו רבותינו ז"ל את משמעות הפסוק, אלא שבזכות המשנה שאדם מלמד לאחרים, זוכה לו "משמני הארץ" וכן כולם.

קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך(כח, ב).

רבנו חיים בן עטר זצ"ל, מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים. יש להקשות מה באה התורה ללמדנו, וכי אין אנו יודעים שבתואל הוא אבי אמו של יעקב ולבן אחי אמו? אלא כשאמר יצחק ליעקב "קום לך פדנה ארם" ואע"פ שהיה רשע, ראה שהוא "אבי אמך" והיא צדקת וכשרה. ושמא תאמר, רוב הבנים דומים לאחי האם ובניך ח"ו לא יהיו כשרים, "קח לך אשה מבנות לבן  אחי אמך", וכשם שאתה לא יצאת כאחי אמך כך יהיה עם בניך. וגם לקמן אמר "אחי רבקה אם יעקב ועשו" (כח, ו), רמז לו מהטוב יצא טוב ורע, ואע"פ  שבתואל ולבן היו רשעים יצאה רבקה אמך כשרה.  

ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים(כח, ג).

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו, מובא בדברי חכמנו (כתובות קי:), הטעם שאמרו כל הגר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, משום שחוץ לארץ השפעתה והנהגתה מי"ב מזלות וז' כוכבי לכת, שנותן ה' יתברך לכל האומות השפעתם ע"י אמצעי שהם המזלות. לא כן ארץ ישראל השפעתה ממנו יתברך שלא על ידי אמצעי, כמו שנאמר (דברים יא, יב), "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה", לפיכך הגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. לכך אמר "ואל שדי יברך אותך", שתהיה ברכתך על ידו יתברך שמו, וממנו יתברך תהא השפעתך טובה שלא על ידי אמצעי אף שתהיה בחו"ל. "ויפרך וירבך" בבנים ובממון, "והיתה לקהל עמים" שממנו יצאו י"ב שבטים.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

מכתב מהאדון מונט אל האדון הנסיך ממירודי

שבתאי צבי

תרגום מכתב שנכתב בסאלי אשר בברבריה מיום 6 באוגוסט 1665 , בנוגע לצעידתם המוזרה והעצומה של עשרת שבטי ישראל תחת הנהגתו של משיחם החדש.

מכל צד מאשרים לנו את הידיעה מיום 15 ביולי בנוגע לצעידת האחים של עשרת שבטי ישראל, וכמה שהדבר נראה בלתי רגיל ומוזר, עד שהיה לנו קשה להאמין, יש לנו ידיעות מסוס, הנקראת סנטה קרוטה, שהמון רב הופיע באופן פתאומי באזורים ההם, מצד המדבר, ומכסים שטח גדול במדינה הזאת, ומהווים – כפי שמשערים – שמונת אלפים גדודים. וכל גדוד בן מאה עד אלף איש. אלה שהלכו על מנת לעמוד על טיבם של האנשים מצאו שהעם הזה אינו ידוע לחלוטין, שפתם אינה מובנת וחמושים בחרב, בקשת ובחצים וברומח. מפקדם הוא איש קדוש שהולך לפניהם ועושה אותות ומופתים. אנשים שהבטיחו שראו אנשים אלה סיפרו לנו עוד הרבה דברים מוזרים שאעבור עליהם בשתיקה כדי לקצר את מכתבי.

החדשות הללו היו כאן נפוצות אבל אנחנו לא האמנו באמיתותן, ואולם היום הגיעו שתי שיירות (אורחות) האחת ממרוקו, השניה מלוב ומישיבאס. באותה דרך הגיעו אל העיר יהודים רבים ידועים ונאמנים. הם הודיעו ששמעו אותה ידיעה בעת שעברו במקומות הנ׳׳ל, ועוד יותר מזה כי העם הנז' הבלתי ידוע הגיע אל הרי הארץ הנ״ל ממדבר הנקרא תפיליטה (תפיללת) והתקרבו למישיבאם. ביניהם היה יהודי מהעיר סוס שאמר בביטחה שבמו עיניו ראה את האנשים, שהוא עצמו שהה במחיצתם, שמספרם גדול מאוד, ושאין הוא שומע את שפתם, אך שמע מיהדים אחרים שרבים מהעם הזה מדברים בלשון הקודש, ושכל מי שרוצה להלחם באנשים הללו ניגף מפניהם. ואכן הם כבשו כבר בכוח ערים רבות והרגו את תושביהן, פרט ליהודים. אנשים אלה הם בעלי קומה בינונית, די שמנים, וגוון פניהם טוב. הוא לא ראה נשים ביניהם, ולא שום נשק, זולת מה שציינתי לעיל. הם מובילים עמם סוסים רבים עטופים מרבדים כחולים ואהליהם מבד שחור. אפשר היה לראות בצורה ברורה את רוב צבאותיהם ולהבחין לאורך הדרך אש ונרות ועשן יוצא מאוהלי­­הם אך ביום השבת לא נראו לא זה ולא זה.

היהודי הנזכר עוד סיפר שהרבה מן האנשים הללו עלו על הר חול גבוה והגיעו עד הפסגה וחפרו וחיפשו עמוק באדמה כדי לגלות שופר מנחושת אשר בו עליהם לתקוע שלוש פעמים. בתקיעה השלישית של אותו שופר כל העולם כולו יבוא ויכנע לפניהם. מפקדם ומנהיגם כפי שכבר אמרתי, הוא איש קדוש השומע כל מיני לשונות ואך יסתכל במישהו ומיד יאמר לו את כל אשר בלבו, והיות וליהודי הנזכר שהביא את החדשות הללו היה קשה לשכנע את בני דתו ואת שאר היהודים באמת הזאת, נטל ספר תורת משה בידיו ונשבע שבועה חגיגית שכל אשר סיפר הוא אמת לאמתה, באחלו לעצמו שאם הדיווח שמסר הוא שקר, שאלוהים יפרע ממנו, ואני בעצמי הכותב את המכתב הזה, שמעתי את הדו״ח מפי האנשים הללו אשר בנוכחותם היהודי הנז' נשבע חגיגית ואני מאמין שהוא אמת, אם כי הדבר נראה מוזר ודורש הוכחה בזמן הקרוב. בלי ספק עוד תשמעו יותר על כך, ויבואו דברים על אשורם.

אין לדעת אל נכון אם היתה אמת הסטורית בשמועות שנפוצו, אך השמועות על הופעת עשרת השבטים תרמו את תרומתם והוסיפו שמן על מדורת הציפיות המשיחיות העומדת להתלקח בבל רגע. עכשו כולם מוכנים ומזומנים ודרוש רק מי שיבשר את בוא המשיח, מי שיצית את אש הגאולה והלהבה – להבת האש המשיחית תתלקח ותאחז בכל.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ודאי שלא היה הכבוד שוה בכל מקום ובכל זמן ולגבי כל שליח. בדרך־כלל היה כבוד השליח גדול בארצות המזרח מאשר באירופה, וגדול באיטליה ובדרום צרפת יותר מבארצות אשכנז. בארצות המזרח היתה אהבת ארץ־ישראל גדולה תמימה וישרה, ובשלוחי ארץ־ישראל ראו לא רק אנשים חשובים אלא גם קדושים שבידם לחולל נפלאות בכוח קדושתה של ארץ־ישראל.

על הכבוד שנהגו יהודי תורכיה ומצרים בשלוחי ארץ־ישראל ועל העזרה שהושיטו להם ביד נדיבה לא״י במאה השבע־עשרה, מספר ר׳ משה חאגיז בדברים ציוריים אלה! ״כי באמת תמיד היו [יהודי תורכיה ומצרים] לנו לעינים… היו עושים ומעשים בנפשם גופם ומאדם, והיו עוזרים לכוללות העיר בשופע הנצרך ובכבוד גדול, כי השליח היה מחזר עליהם כאדם המחזר תוך שדהו והגורן שבתוכו, והיה מקובל תוך הבית בבית מלא ספרים, מוכן ומזומן לו ולהנלוה עמו, מטה ושולחן כסא ומנורה, הכל בשמחה ובטוב לבב ובפנים צהובות, והיה מרויח הנאת הגוף והנפש בבת אחת. ראשון לכל דבר, שהוא היה מתכבד עם החכמים חכמי העיר וגביריה, וגם חכמי וגבירי העיר היו מתכבדים בו, ועולין אותו בתורה ראשון, ופותח ראשון לכל דבר שבקדושה. וכשם שבא להראות, כך בא לראות את ערות הארץ, ואם היה מוצא בתוך העיר איזה דבר שאינו הגון,יהיה מתקנו, ולא היו אומרים לו! הרי בכאן היו אצלינו חכמים שקדמו לך שהנהיגו כך… ואדרבה, אם השליח, או החכם האורח [כלומר, שליח לעצמו מא״י] היה מוכיח לאותן שהיו צריכין תוכחת, היו נשמעין אליו וסרים אל משמעתו, ואם היה צריך להחזיק בידו, היו מחזיקין, להעניש ולקנוס, הכל כפי הנידון וצורך השעה, ומתקן להם תקנות טובות. וכשהיו שואלין ממנו איזו שאלה, היתה מדין אחד, מדיני ממונות וקנסות, והתרת עגונות, וכיוצא מכמה ספקות שמתחדשים בהלכות. וסוף דבר, היו פוטרין אותו בידים מלאות כל טוב, ומעניקין אותו הענקה שהיתה עומדת לו לכל ימי חייו, ולכוללות שליחותו היו שולחין העזר והסיוע, מלבד הקצוב, בתורת מוקדם בעד שלשה וארבעה שנים. ובזה היה השליח מוצא קורת רוח בגלותו, והיה לו חשק ללכת בשליחות מצוה.״.

את כבוד השליח בתורכיה באמצע המאה התשע־עשרה מתאר ר׳ יצחק פרחי שליח ירו­שלים בדברים אלה! ״ואשריהם ישראל בכל מקום אשר תדרוך כף רגל השד״ר מקבלין אותו בסבר פגים יפות, ומכבדין אותו ומביאים נדבתם ופרי צדקתם באהבה רבה ובחיבה יתירה ומקבלין דבריו כמשה מפי הגבורה, ועוד זאת חיבה יתירה נודעת להם, שאם ח״ו איזה איש רע ובליעל פותח פיו לדבר דבר וחצי דבר נגד כבוד א״י או נגד מעל׳ השד״ר, או שמדבר איזה דברים לכפור בנדבות וקצבות הנהוגות לתת לא״י, כל איש הירא את דבר ה׳ מחשב את זה האיש כערל וכעובד עבודה זרה על אשר מילא את לבו לדבר דבר נגד ארץ הקדושה״. אולם בזמנו כבר התחילו מתרבים מערערים באלה אף בתורכיה, ונגדם הוכרח לכתוב את ספרו.

כיצד קיבלו פני שלוחי א״י בכורדיסתאן מתאר הנוסע בנימין השני! ״היהודים יושבי קורדיסטאן… כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים, אז יצאו כלם לקדם פניו ומנשקים את כתפותיו, זקנו גם רגליו לפי ערך האיש וכבודו, אח״כ ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא, ואז חולצים נעליו ורוחצים את רגליו, את מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מזה ברגש קודש. נכבדי העדה ישתו ראשונה, והנותר יתנו-לנשים וילדים לשתות, כי חזקה עליהם יד האמונה, אשר המים האלה יגנו על שותיהם בעד כל מחלה ופגע רע. גם אנוכי, בכל עמלי שעמלתי להראות סכלותם נגד פניהם, לא יכלתי מלט נפשי מני משא מנהג ההבל הזה אשר עשו גם עמדי [כי בא מירושלים וראוהו כשליח א׳׳י]״,

על יחסם של יהודי מרוקו לשלוחי א״י אומר חוקר תולדות יהודי מרוקו ר׳ יעקב משה טולידאנו! ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בן יוחאי, והשד״ר הבא מא״י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות קרה כי יבאו שד״רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל זאת גם אז לא חדלו מלשום לב אל השד״רים ולהעניק להם די מחסורם״

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

כברק במאה השמונה עשרה מתפרסמים ספרי דקדוק, שנכתבו בידי אשכנזים, וכן ספרי לימוד של השפה העברית. זרם זה מתחזק והופך לנחשול במאה התשע עשרה וכולם מבוססים על ההברה הספרדית : בספר לימוד משנת 1825, למשל, המיועד לבתי הספר האשכנזים, לא מוזכרת ההברה האשכנזית כלל !

ומענייני הלשון לענייני תרגום. בסוף המאה השבע עשרה הופיעו באמסטרדם, ובאותה שנה עצמה, שני תרגומים של התנ"ך ליידיש. באותם ימים הייתה עדיין במזרח אירופה התנגדות עזה לתרגומי ספרי קודש לשפת הארץ או ליידיש, אולם באמסטרדם כבר יצאו לאור תרגומים של ספרי קודש לפורטוגאלית, והמחנכים האשכנזים ראו בהם כלי עזר חשובים לחינוך הדור.

רבי משה פראנקפורט, למשל, תוקף בהקדמתו לתרגום ליידיש של ספר " חובת הלבבות " ( 1722 ) את הרבנים המתנגדים לתרגומים כאלה. הוא מוכיח, שכל הספרים המקודשים על היהודים – תלמוד בבלי וירושלמי, המדרשים והזוהר – נתחברו בלשון שבה היו משׂיחים בבבל, ועל כן טוב הוא לתרגם את ספרי הקודש לשפת הדיבור של בני הדור.

רחבת אופקים זו אופיינית לחברה באמסטרדם, אשר ראתה לפניה את הפעילות הקדחתנית של תרגומים משלון ללשון והיא היא שדירבנה שני מו"לים ספרדים להוציא את תרגומי התנ"ך ביידיש לשם הפצתם במזרח אירופה.

תחום אחר, שגם בו בולטת ההשפעה הספרדית, היא החזנות. הפורטוגזים ראו בחזניהם אמנים מוסיקאים וגדולה הייתה הערצתם למעולים שביניהם. בחירת חזן ראשי חדש הייתה מאורע מרכזי בחיי הקהילה. לפי התיאורים שנשארו בידינו מן הטקסים, החגיגות, והשירים, וכן אודות ההשתתפות ההמונית בתפילות המבחן נראה בעליל, שהפופולאריות של החזנים עלתה בהרבה על זו של הרב הראשי או החכם.

דוד פראנקו מנדס העתיק לנו תיאור מפורט על בחירות כאלו והוא מספר – בהסתייגות ברורה – איך פרץ הקהל האשכנזי לתוך בית הכנסת הספרדי כדי להאזין לחזן האהוב ביותר ואיך מנעו מהסדרנים להשליט סדר בזמן התפילה, רבי משה חזן מגלאגאו – 1786, והחגיגות שנעשו לכבודו לא נפלו מטקסי הספרדים, כולל תאורת הרחובות ברובע היהודי.

אולם הפעילות האמנותית חרגה מן המסגרת הליטורגיות. יש בידינו ידיעות, שבסוף המאה השבע עשרה ובמאה השמונה עשרה התחרו ביניהם ספרדים ואשכנזים בהצגות תיאטרון. בשנת 1707 מודיעים שלושה אשכנזים, שהם רגילים לקיים הצגות במחסן לקראת פורים והריהם מבקשים את אישור שלטונות העיר להמשיך בהצגות אלו.

לפי כתב ההתנגדות שהגישה הנהלת בית היתומים באמסטרדם – אשר קיבל הכנסות הנטו מן ההצגות שבתיאטרון העירוני – מקיימים היהודים הצגות שלו שפעמים בשבוע, במקביל להצגות בתיאטרון העירוני, ומבקרים שם בים מאתיים לשלוש מאות איש, ביניהם נוצרים ( אלו היו ההצגות הרשמיות הראשונות ביידיש שהועלו בעולם.

במקביל להצגות ביידיש הועלו הצגות בספרדית בידי קבוצת שחקנים פורטוגזים, הטוענים בשנת 1708, שהם מקיימים את ההצגות מזה תשע שנים אחת לשבוע.

לפנינו, אפוא, הצגות מקבילות של ספרדים ואשכנזים, בטרם התקיימו הצגות כאלה במקומות אחרים, והמסקנה המחייבת היא, שהאשכנזים הלכו בעניין זה בעקבות הספרדים, שאצלם לא היה בהצגות כאלה משום חידוש. 

  1 -קהילת ג'יברטלר  – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

עזרתם לישיבות.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

רבי משה בן יצחק אדרעי יליד אגאדיר, 1774, שנדד ברחבי מרוקו, הפליג ללונדון ב-1790 משם לאמסטרדם ולאחר 25 שנים חזר ללונדון מכאן עלה לארץ ונפטר לאחר 1841 כותב שיהודי ג'יברלטר תרמו לקיומן של ישיבות במרוקו.

יהודי עשיר בשם בן עולייל בן המאה ה-19 שחי בג'יברלטר ייסד ישיבה בתיטואן בשם " יגדיל תורה ". בתו של יצחק בן עולייל הייתה נשואה לרבי יהודה הלוי ראש הישיבה שם.

בתחילת המאה ה-20 הוקמה בתיטואן ישיבה בשם " חשק שלמה " הודות תרומתו של שלמה הלוי מג'יברלטר.

תרומתם להדפסת ספרים.

יהודי ג'יברלטר גילו נדיבות בתמיכתם בהדפסת ספרים. מהם חיבורים של שלוחי ארץ ישראל שהגיעו לשם וחכמי המקום הצליחו לתרום למטרה זו. בהקדמת רבי שמואל בן משה הכהן, לספרו של יצחק קוריאט, " משעה רקם ", הכולל פירוש לקידושין על ידי הרא"ש בשם " שמחה לצדיק ", פירושו לקידושין בשם " פחד יצחק " ופירושו על בבא מציעא בשם " מעשה נסים " נאמר : וברכה משולשת לנדיבי לב אשר בקהילת קודש ג'יברלטר.

בעקבות בקשתו של רבי דוד אהרן הכהן להדפיס את ספר הדרושים של זקנו רבי יעקב דוד יקותיאל הכהן, " בן הא הא " ליוורנו תקפ"ו, המליץ רבי יוסף אלמליח, בפני נדיבי ג'יברלטר לתרום להוצאות ההדפסה. הראשון יהודה בן עולייל, וארבעה ממשפחת אבודרהם, דוד, שלמה בן אברהם, שמואל, שלמה בן יצחק וכן משה הלוי, דוד בוג'נאח ושלמה הכהן בקרי.

יעקב בן זקן ואברהם ביטון " אנשי צורה הזלים זהב מכיס " תרמו להדפסת ספרו של שליח ארץ ישראל רבי יהודה שמואל אשכנזי, " ישא ברכה " על הלכות רבנו ירוחם, ליוורנו תקפ"ו.

חיבורו של רבי יעקב בירדוגו, " קול יעקב ", לונדון תר"ד הודפס הודות לתרומות מקהל לונדון ומג'יברלטר. רבי אברהם בן החכם יוסף בן משה בן אברהם חלואה שכתב לספר, שיבח את קהל ג'יברלטר.

להדפסת חיבורו של רבי יצחק אבן ואליד, " ואמר יצחק " תרם יהודה הלוי " למנוחת אשתו הגברת אסתר בת הגביר יצחק בן עולייל ".

ספרו של שליח ארץ ישראל יוסף ארוואץ " הוד יוסף ", הודפס הודות לתרומות של אלמנת הגביר יום טוב אבירג'יל ובניה, הגביר יהודה הלוי ובניו, יוסף בן עטר, אליהו בן עולייל ובניו סאלואדור לוי, ממשפחת אמזלג לעילוי נשמת יצחק ויוסף אמזלאג, על ידי רודף צדקה ליאון אמזלאג, ושאר יחידי סגולה, שניאותו לכך בהמלצת רבי משה בו נאים.

רבי יצחק שוקרון תרם להדפסת הספר של רבי יוסף בן הרוש מתפילאלת " אהל יוסף ", פירוש על התורה, תונס תרפ"ו. 

הקשרים עם ארץ ישראל.

שלוחי ארץ ישראל ": השלוחים שנשלחו למרוקו כללו בדרך כלל את גיברלטר במסלול שליחותם, הם התאכסנו אצל חכמי המקום או אצל הגבירים שראו כזכות מיוחדת לארחם. היו שליחים שנשאלו שאלות בהלכה על ידי חכמי המקום, והיו שנשארו לכהן בגיברלטר.

בשנת 1479 נשלחה אגרת מטבריה לראשי קהל גיברלטר באמצעות השליח יונה אשכנזי, אחריו נשלח רבי שמריהו קאטאריואס שחתם על כתב השליחות הנ"ל. לפי יומן באנגלית שהתפרסם בגיברלטר בשם Gibraltar diary of occurances נאמר ב-23 ביוני 1777 כי שני יהודים ירושלמים קיבלו רשות לצאת מגיברלטר לגינואה, אלה היו כנראה שלוחי ארץ ישראל.

בחודש אב שנת 1779 נשלחה אגרת לגביר יוסף אבוהב בגיברלטר, עליה חתומים עשרה חכמים מירושלים, בה תיארו את המצוקה של יהודי העיר בגלל החובות והריבית, ועליהם לשחד את אילי הארץ. כל זה מעיק עליהם ומבקשים תרומתה של קהלות גיברלטר.

למטרה יצאו כשלוש שנים לאחר מכן שני השלוחים רבי יונה סעדיה נבון ורבי יונה משה נבון לגיברלטר. הראשון נאלץ להפסיק את שליחותו.

רבי יוסף מצליח שליח ירושלים העיר בשנת 1821 בפני בית הדין בגיברלטר שבדרך שליחותו במלטה שמע מפי הרב שם שיהודי מאנשי תיטואן מת בכפר סמוך לתוניס.

1 -קהילת ג'יברטלר  – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

רבי מרדכי אשיאו מחכמי שלוניקי שעלה לארץ נשלח מצפת לגיברלטר, וכמה מתשו

בותיו נכתבו בין השנים 1824 – 1831, בין השאר בגיברלטר. בספרו " הגיד מרדכי ", הוא דן בשנת 1826 בכשרות הגבינות המיבאות מאמסטרדם, " השתא דאתינא העירה גיברלטר הבאים מעיר אמסטרדם ונהגו בהם היתא לאכלן לכתחילה כי בעוד הקיבה דהיינו שמיבשים את עור הקיבה ומעמידים בה הגבינה, ואומרים שיש לאוסרם משום בשר בחלב והצנועים משכו ידיהם ואינם אוכלים מהגבינות ושלחו מהכא להתם לחקור "

החכם הגיע למסקנה שהגבינה כשרה. גם רבי יצחק אבן ואליד דן בנושא זה.

בהיותו שם התבקש רבי מרדכי אשיאו על ידי משה הלוי לסדר גט שחרור לעבד ושפחה שלו, שכבר קבלו עול תורה ומצוות בשמחה רבה וטבלו. הסכים עמו בשנת 1827 רבי יצחק טייב מתוניס.

רבי יהודה זרחיה אזולאי יליד כפר ליד מראכש, נשלח בשנת 1830 למרוקו וגיברלטר על ידי חכמי ירושלים. על תנאי השליחות חתומים שמונה חכמים. החלוקה של ההכנסות 11 חלקים לירושלים, 7 לצפת 6 לחברון ו-4 לטבריה. הוא נשאר במרוקו עד שנת 1836 ובשנה 1848 שוב ביקר בגיברלטר בשליחות ירושלים, ונפטר בשנת 1871.

מירושלים נשלח באלול 1836 רבי רפאל אברהם מכלוף לגיברלטר ולליסבון. כשנתיים לאחר מכן נשלח מירושלים רבי חיים משה פיזאנטי, שביקר גם במלטה.

בשנת 1865 נשלחו מטבריה חביב חיים דוד סתהון ורבי אברהם צבאח. הראשון נשלח שנית בשנת 1873. שליח טבריה רבי יהודה בן יוסף בירדוגו יליד מכנאס, שהה בגיברלטר בשנת 1867.

רבי יוסף ארוואץ שליח חברון ביקר שם בשנות ה-80 של המאה ה-19. בשנת 1883, פה גיברלטר נשאלתי מאת אהוב אחד בקשר לשאלת לימוד אנגלית בתלמוד תורה, שכן הוא נימוס המלכות אצלם להושיב מלמדים בכל ערי מלכותו שילמדו להילדים כתיבה ולשון המדינה.

וכיוון שמספר הילדים גדל והחדר המיוחד בו למדו אנגלית אינו מספיק, וין ידם משגת לבנות חדרים נוספים, מלמדים בחדר בו לומדים תנ"ך וש"ס. השאלה אם אין בזה, חשש איסור מטעם תשמיש של חול ויקרא דבר הרשות, תשובתו שאין בזה איסור.

בשנת תרמ"ד דרש בשבת : " דרוש אשר דרשתי בגיברלטר בשבת הגדול שנת תרמ"ד בית הכנסת הגדולה וקצתו על מעלת ארץ ישראל ובפרט עיר הקודש חברון בהיותי שם בשליחותייהו דרבנן קדישי וגאוני עיר הקדש חברון ת"ו…ונמצאו שם כל גדולי ויחידי העיר.

רבי שלמה סוזין שליח ירושלים בשנת 1889 בהיותו בגיברלטר חלה במחלה קשה ונדר נדר שאם יקום מחוליו יעסוק באיסוף כסף לבנין בתים על חלקת השדה של שמעון הצדיק בירושלים. שליח ארץ ישראל שהתמנה כרב גיברלטר היה רבי רפאל חיים משה בן נאים.

בשנים 1921 – 1924 פעל הרב אברהם פינטו מטעם ועד עדת הספרדים בירושלים בשליחות במרוקו וביקר גם בגיברלטר. שם קיבץ את התרומות שנאספו בקופות בארבעה בתי כנסת ובשני בתים פרטיים, כפי שדיווח בסיון תרפ"ב. הוא ביקר פעמיים בגיברלטר, בשנייה בחשון תרפ"ב.

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

אנשי ספרד נזכרים כמי שזנחו את מנהג התרגום: ״ונשאל מרבינו האיי גאון ׳נהגו אנשי ספרד להניח התרגום כלל, ואנו מוצאין בכמה מקומות מהתלמוד שהיא מצוה׳. והשיב: ׳הדבר ברור שלא בתלמוד לבד מצאנו מצות התרגום וחוקותיו אלא אפילו במשנתינו… וכמה דברים במשנתינו וביאורן בתלמוד. אטו כל אלה דברי תוהו הן ח״ו והלא כל אלה תיקנו הנביאים לישראל. ואנו לא היינו יודעים שבספרד מניחין התרגום עד עכשיו׳״. וכתב [ר׳ שמואל] הנגיד: ״הכי אמר שמואל הלוי, אית מרבנן דאמרי חלילה חלילה לבני ספרד שיניחו את התרגום, כמו שאמרו שואלין הללו שבספרד מקום ריבוץ תורה היה מזמן בית ראשון מגלות ירושלים עד עכשיו, והנחת התרגום דרך מינות היא ולא נמצאת בהם מינות מעולם, אלא במקצת כפרים הסמוכים לארץ אדום, שמרננין עליהם שיש בהם צד מינות בסתר והן כופרין בכך. וקדמונינו הלקו מהן אנשים שאמרום למלקיות ומתו מתוך הלקאה, והאיך יניחו התרגום כלל, והלא כולן משלימין פרשיותיהן בצבור בכל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום, ומעולם לא הניחו התרגום…״(סימן קעט).

וכבר שידר רב מתתיה: ת״ח אע״פ שהוא חושק לדרוש בתלמוד אל יפשע מלהשלים פרשיותיו אע״פ דלענין ס״ת רב ששת מהדר אפיה וגריס והן נוהגין בכך עד עכשיו והן הקלו מעליהן תרגום של ספר ונביא ברוב עתים שהרי אמרו מקום שאין מתרגמין דאלמא איכא דוכתא דליכא מתורגמין…

והרי נשאל ממר רב האיי: המפטיר בכל שבת, למה אין מתרגמין עליו כקורא בתורה ? והשיב: לא ידענו את המנהג הזה בבבל אלא מתרגמין על המפטיר בין שקורא בתורה בין שקורא בנביא… ושמא נהגו קדמונינו בדבר זה לדבר תקנה שהיה שם אלמא בכה״ג מתקן ולבסוף אמר ולא נאה לתרגם על התורה ולשתוק בנביא או דבר אחר ובמקום דאיכא חתן וביום טוב בנביא של ימים טובים וביום הסיום הרבה עומדין ומתרגמין משום הידור. והאיך יאמר אדם שיניחו התרגום, אבל שאין מתרגמין תדיר תקנה היתה… אבל האומר בשבילם הניחו תרגום כל עיקר שלא כהוגן אמר ובאיסור עומד אלו דברי הנגיד. ואנן לעניות דעתן חזי לן דהאידנא ברוב מקומות שהם פושעים לגמרי ואין מתרגמין כלל בציבור עד ששכחו רוב העם וע״ה שבהן מצות תרגום, מצוה להוכיחם על כך וגם ראוי לתקן להם אם הם מניחין מפני טורח צבור להניח שאר דברים… ומצוה להניח כל אותן הדברים שמאריכין בהן כדי שיעסקו בתרגום ולא תשכח מצותו כי מצות התרגום בעונתו יותר חמור היא מן העוסק בתורה ואין לזלזל האידנא בתרגום. וכל מי שיחמיר בדבר להסיר את ישראל ממנהג משונה ולהחזיר הדבר ליושנו, שכרו שמור לפני המקום״(סימן קעט, עמי 268-267).

סידור רש״י(המאה ה-י״א) מצטט את תשובת רב נטרונאי גאון בדבר החובה לתרגם את הפרשה(סימן תקב).

מחזור ויטרי(לר׳ שמחה מויטרי צרפת, המאה ה-י״ב) ״וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרות או׳ המפטיר ג׳ פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות… ומתרגם אותם ג׳ פסוקים הראשונים שקרא מפטיר ומיכן ואילך המפטיר קורא אחר והמתרגם מתרגם אחר״(עמי 158). ״תרגום הפטרות של פסח… יום שביעי של פסח… ליום אחרון… יום ראשון של שבועות… סליקו תרגום של הפטרות״(עמי 171-165).

ר׳ יצחק גיאת (ספרד, המאה ה-י״א): ״ואצלינו כל הצבור קורין שובה ישראל שנים מקרא ואחד תרגום ועומד שליח צבור וקורא פסוק והן קורין אחריו עד אהיה כטל לישראל וקורין אהיה כטל לישראל ואין מתרגמיך. (הלכות תשעה באב, עמי לב)

• לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

פרק ראשון

הזירה האסלאמית בימינו – עמוד 13

הרי כורדיסטן, המצטיינים בגובהם ובפראותם, מסובכים על קבוצה מוסלמית-סונית גדולה, בת למעלה מ-30 מיליון נפש , הנבדלת מן הערבים ונדחית
מפניהם, והמחולקת בין תורכיה (15 מיליון), עיראק ואיראן (5 מיליון כל אחת) והשאר בסוריה ובקווקז. סמוך להם הקווקז המוסלמי- נוצרי שהיה עד לא מזמן חלק מברית-המועצות והפך מאז 1990 לאיזור מחלוקת בין ארמניה וגרוזיה הנוצריות לרפובליקות האסלאמיות המהוות חלק מן הפדרציה הרוסית (דגסטן, צ׳צ׳ניה) ואזרבייג׳ן העצמאית. באיזור הזה אנו בשערים ההרריים של מרכז אסיה המשתרע מזרחה משם, ובהמשכו של העולם התורכי-מוסלמי שהחל מרמת אנטוליה התורכית ובנותיו מאכלסות את ערבות אסיה המרכזית. זהו גם איזור הספר שבין הסונה לבין מדינת השיעה הגדולה – איראן, שגם לה שלוחה אתנית בטגייקיסטן – אחת מחמש מדינות מרכז אסיה המוסלמית שהיו לעצמאיות. שלוחות אתנו-דתיות יש לאיראן גם במדינה הסמוכה ומוכת הסבל – אפגניסטאן, שהסונים שוב שולטים בה בכיפה. מאפיינת איזור זה פלגנות רבה, על אף המטריה האסלאמית המחברת, דבר המוסבר במידה ידועה על-ידי קשיי המעבר באיזור ההררי שהתנועה בו מוגבלת למעברים צרים, שבתקופת השלגים מנתקים בפועל בין איזור לאיזור ומקילים על אילי-מלחמה לייסד בהם את אחוזותיהם הפרטיות, להחזיק בהם כוחות צבא פרטיים, ולנהל שלטון אוטונומי וגם לטפח סיעות מיעוט דתיות.

ואנו כבר בגבול תת-היבשת ההודית, הנחלקת כיום לשלוש ישויות מדיניות נפרדות – שתיים מהן מוסלמיות (פקיסטן ובנגלה-דש), ומשם מזרחה ודרום מזרחה אנו כבר בשעריו של האסלאם המלאיי, ובו האיים האינדונסיים, המהווים את המדינה האסלאמית רבת האוכלוסין ביותר, ומלזיה, שבה הרוב מוסלמי. אך בשני המרחבים הללו, ההודי והמלאיי, וגם מעבר להם צפונה מתת־היבשת וממזרח לה, נפתח לפנינו עולם עצום ורחב ידיים של מיעוטים מוסלמיים בארצות לא-מוסלמיות: מהודו עצמה, שבה למעלה מ- 120 מיליון מוסלמים מהווים מיעוט של 12% באוכלוסיית המיליארד, ועד למיעוטים מוסלמיים אחרים, פחות או יותר גדולים, גם בארצות בודהיסטיות מוצהרות כתאילנד, בורמה ונפאל, גם בארצות שבהן הנצרות שולטת בכיפה, כרוסיה וכפיליפינים, וגם בשארית הארצות הקומוניסטיות למראית עין, כסין ופחות בווייטנאם ובחצי-האי ההודו-סיני בכלל. זה כמובן מעורר את השאלה המרתקת בפני עצמה בדבר אורח התנהגותו של האסלאם הרובני, בארצות הנחשבות כמכורה אסלאמית המהוות חלק בלתי נפרד מן הקהילה האוניברסאלית של האסלאם ומאוגדות בארגון הוועידה האסלאמית בן 57 החברות; שם בדרך הטבע האסלאם השליט הנו בעל ביטחון עצמי של בעל בית, חוקי האסלאם מוצהרים בפרהסיה ולעיתים יש להם עדיפות ואף נסיה לכפייה על לא-מוסלמים. לארצות אלו גם מדיניות חוץ אסלאמית, המתבטאת גם באו״ם וגם בוועידה האסלאמית, כפי שראו עינינו ושמעו אוזנינו בעת השתלחותו של ראש ממשלת מלזיה מחאתיר בישראל וביהודים זה לא כבר, לקול תרועותיהם של ראשי מדינות האסלאם, לרבות אלה שכרתו שלום עם ישראל.

גם במזרח התיכון ובאפריקה, במדינות הרוב האסלאמיות ובתוכן כל מדינות ערב וגם תורכיה ואיראן, וכן כמה ארצות באפריקה השחורה, קיימת לעיתים בעיה חריפה של אכיפת חוקי האסלאם על הלא-מוסלמים, כבסודאן ובניגריה, או רדיפה של מיעוטים נוצרים כבמצרים ובניגריה, בהאים ויהודים ודרוזים באיראן ובארצות ערב וכיוצא באלה. אולם התמונה לעיתים מתהפכת בארצות שבשולי העולם המוסלמי, שבהן הרוב או השלטון המוסלמי אבד, כבהודו, בספרד ובישראל, או שמעולם לא נתהווה, אך האסלאם חדר והתפשט לתוכן בדורות האחרונים. בקטגוריה הראשונה השאיפה נותרה, לעיתים חבויה, לעיתים מתפרצת, להחזיר עטרה ליושנה, כמו בסיכסוך הישראלי-ערבי, ואילו בקטגוריות האחרות הולכת ומתחוורת תמונה מורכבת שאין המוסלמים בני המיעוט יודעים כיצד לטפל בה. מצד אחד, מוסלמים אמורים להישמר מפני חיים תחת שלטון לא-אסלאמי, מחשש שייאלצו להסכין עם הצרת צעדיהם_; אך מאידך, אילוצי הפרנסה והעודפים הדמוגרפיים בארצותיהם דחפום בדורות האחרונים לחפש את מזלם מעבר לים, ומדרך הטבע היו אלה ארצות המערב שהציעו להם אפשרויות קליטה, הן מפאת שפעת מקומות העבודה הזמינים, והן משום שהניחו להם לעשות כחפצם בטיפוח חיי קהילה ודת אסלאמיים בארצות גלותם. כך הלכו והתבססו קהילות מוסלמיות ניכרות בכל רחבי תבל, ובכמה ממקומות מושבם הם גם הגיעו לעמדות השפעה המעצבות את מדיניות ארצות חסותם. אלו אינם חלק ממפת העולם האסלאמי, לפחות לפי שעה, אך התגברות השפעתן של הקהילות הללו, וקולן הנשמע ברמה גם בענייני פנים, הכוללים התנכלות ליהודים המקומיים, וגם בענייני חוץ, ובהם הכתבת סדר היום הפרו-ערבי והאנטי-ישראלי של ארצות מושבן, יש בהן כדי להדאיג את הקורא הישראלי.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

עדויות הרבה מספרות שכל אותם ימים היו יהודים רגילים לבוא ולשהות בסיאודד ריאל. חשיבותם של מגעים אלה מסתברת גם מענין נוסף לקיום מצוות בצוותא, והוא גורם מלכד בעדת האנוסים עצמה. כשיא באותם ביקורים ומגעים הדוקים נראה לנו מעשה שאירע בשנת 1462. אותה שנה הגיע לסיאודד ריאל סוחר־בדים יהודי מן העיר קאסיריס ( עיר במערב ספרד ) ומל אנוסים. חואן גונסאליס פינטאדו, המוסר בהודעתו

לפני בית־דין האינקויזיציה על המעשה, מונה עשרה אנוסים שנימולו באותו זמן, והם: גונסאלו פרנאנדים, סנדלר! שני בניו של אלואר אלונסו בַרנירו ; מאיסטדי אלונסו! אלונסו, בנו של רואי גארסיה! חואן אחיו! פרנאנדו דיאס, בנו של סנצ׳ו דיאס! פרנאנדו פאנפאן! דיֶגו די סאלאמיאה! פרנאנדו די טולוםה. לגבי כל אלה לא מצאנו שנידונו, חוץ מפרנאנדו דיאס (שגם לגביו אין כל דבר ודאי). הדעת נותנת שהיו סיבות לאינקויזיציה שלא תתן דעתה עליהם, או אולי לא הגיעו לידנו תיקיהם. אד בעינה עומדת השאלה כלפי שאר אנוסי סיאודד ריאל שלומי אמוני ישראל. כלום הללו לא נימולים היו? נראה איפוא שהללו היו אנוסים של דור ראשון לשמד, או שנימולו בהזדמנויות אחרות, כדרך חואן דיאס, למשל, שנימול בהיותו כבן 70 שנה! על סנצ׳ו די סיאודד אמר עד אחד שמצא אותו בשנת 1463 חולה, ואמרו לו שהוא נימול. אף־על־פי־כן ייתכן שכל חבורת־נימולים זו אינה מעידה אלא על מעשה-שיבה אחד שאירע בסיאודד ריאל, כדוגמת מעשה־השיבה שאירע בשנת 1465 בעיר הואסקה.

הערת המחבר : עיין בפרק חדן באורח־חייהם היהודי של אנוסי סיאודד ריאל. אציין במיוחד את בואו שלר׳ שמואל בשנת 1457 מגבול פורטוגל, הוא שלימד לאנוסים מצוות (משפט הואן דיאס, 143 n2 189 foi 4r) ; ואת השחיטה כדין ששחט מאיסטרי אנחיל בשנת 1453 בחצרו של חואן די פיס (148 n2 267 foi 8v), ועיין י׳ בער, תעודות 2, עמוד 518. גם במשפט המובא: שם נזכר איש בשם מאיסטרי אנחיל.

יסוריהם של אנוסי סיאודד ריאל הגיעו לשיא במעשי שכניהם בשנת 1474. אבל נמצא רמזים שבשנות־מלכותו האחרונות של אנריקי הרביעי נפגעו כנראה אנוסי סיאודד ריאל בפרעות שפרעו בהם. מסתבר שהיקפם של אלו לא היה גדול. חואנה מרטינס מספרת במשפט חואן די צ׳ינצ׳יליה  על פרעות ביום סן-מדטין של שגת.1464 אף אירעו פרעות בשנת,1467 ואין אנו יודעים תאריכן המדויק. אך ייתכן שיש לקשור פרעות אלה בידיעות המתקבלות מכמה משפטי־אינקויזיציה. פרנאן פאלקון מוסר בעדותו על הצורף האנוס חואן גונסאליס שישב במֶדֶליין ונזקק למקולין היהודי שם. אבל הליכה זו אמורה כנראה לשנת 1469, ואין לדעת אם הכוונה להליכה לאחד פרעות 1467 ושהייתם של חואן גונסאליס ואשתו ביאטריס באותו מקום שנתים ימים עד לפטירתו, או שהמדובר הוא בהליכה לאחר פרעות שנתרחשו בשנת 1469. אותה שנה אף יצא מן העיר חואן פאלקון הזקן, אך איננו יודעים לאן הלך, מכל־מקום שב כעבור זמן לסיאודד ריאל עירו. סיוע לתיאור ימים אלה ייתכן שנמצא בעדות אחת שניתנה במשפט סנצ׳ו די סיאודד. פרנאנדו די מולידו מספר כיצד שהה סנצ׳ו די סיאודד בביתו ונהג בו כיהודי לכל דבר. רמזים אלה אמנם אין בהם כדי להוסיף ולקבוע את אפין של הפרעות, אבל הם מלמדים אותנו על תוצאתן לגבי בטחון חייהם של האנוסים בסביבה זו.

הערת המחבר : יש לזכור שבין 19 ביולי ל־9 באוגוסט אירעו פרעות בטולידו (פרעות אלה נודעו בשםe1 robo de 1a Madalena שכתוצאה מהן עלו באש בתים רבים, וייתכן שמשם עברו לסיאודד ריאל. ועיין לעיל, וכן דלגאדו מרציאן, עמוד 179. על טולידו עיין א׳ בניטו רואנו, טולידו במאה הט״ו, עמוד 93 ואילך.

כבר צוין לעיל ששנת 1474 היתה שנת שיא ביסוריהם של אנוסי סיאודד ריאל. אותם ימים הם ימי סוף מלכותו המעורערת של אנריקי הרביעי. ב־6 באוקטובר התחילו פורעים באנוסי העיר, ולא נמצא מי שיעמוד להם. כדברי המסמך שממנו לומדים אנו על הפרעות פרצו אלה ״בהיות [האנוסים] בטוחים בבתיהם ובעסקיהם, בלי דעת על שום מה אירע להם דבר זה״. אותו יום יצאו הפורעים מבתים מסוימים ומנזרים שבעיר, שם נתאספו אנשים רבים שבאו ממקומות שונים מתוך כוונות רעות שונות! ״באותו יום לפרעות נהרגו 15 איש ונשדד כל רכושם, שכלל רהיטים ומיטלטלים, תכשיטים וחפצי־בית וסחורות שנמצאו בבתיהם ובחנויותיהם. ולא נשארו בית וחנות שלא נשדדו. ונגזלו מהם עדריהם שבשדות־המרעה ובגבולות העיר ובמקומות אחרים״.

תיאור קצר זה של הפרעות והאופן שבו פרצו ונערכו מלמדנו שהיתה כאן פעולה מאורגנת מצד תושבי המקום! היתה יד מארגנת ונמצאו בתים ומנזרים, מאותם מעטים שהיו בסיאודד ריאל, שנתנו מחסה לפורעים. היקף הפרעות היה גדול, והם הצריכו, כמובן, הכנה כלשהי! מכאן שהפתעתם הגמורה של האנוסים אינה מובנת.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

רשימת 30 המשפחות שעלו במנין הראשון לעזה עד סוף 1890.

23 – זיליג רבינוביץ, מוכר משקאות.

24 – רפאל ארווץ, חלפן, מלווה ברבית.

25 – אברהם יאיר, חלפן, מלווה ברבית.

26 – שלמה יאיר, סוחר, מלווה ברבית.

27 – רפאל יאיר, סוחר.

28 – בנימין כהן, מזרנאי, יצרן מזרנים ושמיכות מנג'ד (בערבית)

29 – פניז'ל, מזרונאי, יצרן מזרנים ושמיכות מנג'ד (בערבית)

30 – יוסף אלדהאן, מזרנאי, יצרן מזרנים ושמיכות מנג'ד (בערבית)

סוף פרק שני

פרק ששי  1243 – 1490

הרב יעקב משה טולידאנו

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

תנו מכם אחד לילך עמו אל המלך כי המלך לא יסכים לזה כי כן לא יעשה, אז\ אמר לו אדם אחד ושמו בן בודיה מאת אני אלך עמך  והלך עמו וקודם שנכנסו שניהם לבית המלך מצאו משה אביטאס שנכנס כבר לבית המלך והגיד לו דברים אשר לא היו ונתמלא המלך חימה על התלמיד בנזכר, כי כן הגידו לו היהודים שיצאו מבית המלך.

ראה כי כלתה אליך הרעה מאת המלך. עודם מדברים עמו והנה צולאי מסעוד אחי המלך ( בן אחי המלך, כפי שכתוב למעלה  ) בא לבקר למלך כמנהגו והתלמיד הנזכר יודע היה למולאי מסעוד הנזכר, ורגיל בביתו היה ומשמשו ופגע בו ואמר לו מה לך פה, וסיפר לו הדברים.

אז נכנס משה בן בודיהמאת פעם אחרת עם אחי המלך וכשראו המלך שהיה שרוי בכעס על דברי משה אבוטאס, ועל התלמיד, השיבוהו ואמרו לו שכל מה שאמר לו משה אבוטאס היה הדבר בהיפך, והגידו לו על זה נתייסדה זאת המחלוקת בין משה אבוטאס ויעקב שעיקר המחלוקת היה על הנפיחה. וכששמע המלך דבריהם שיעקב עלוב צוה המלך ואסר במשמר למשה אבוטאס בבית המלך עצמו וביד סריסיו שלח המלך מיד לאחר יעקב שקיבץ לוכל מה שהיה בקשר עם משה אבוטאס באותו הלילה ומי הם שעמדו עליו ומי הם החכמים המחזיקים במחלוקת.

והשיב התלמיד שהוא אינו מכיר מהם שבאו עם משה אבוטאס לפי שלא פגע בהם בעת שבאו לתצרו, אז דחקוהו לאמר גזירת המלך היא שתראה לנו הכחמים שנפל ביניהם המחלוקת בזה העניין, שבכל יום הייתה מהומה רבה בכאן אלמללאח על עניין הנפיחה, אז הלך עמהם יעקב והוציא לו קצת מכל החכמים מכל בתי כנסיות וקבצום בבית הנגיד.

אז באו סריסי המלך לאמר שהמלך גזר שיתנו הקהלות מאתיים אוקיות בקנס ונתנו אותו הקהלות ( המגורשים ), והתושבים עדיים הם מחזיקים במנהגם ולא שוא להם להמגורשים כל מה שעשו.

אחר כך יום א' עמד אחד מהתושבים בהפר ברית וקנה בשר מהמגורשים ונתעוררו התושבים והלכו ואמרו לו מה זאת עשית ויצאה אמו שלומית ודברה דברים גדולים נגדם וחרפה אותם ולנגיד רבי שאול אז הכוה ופצעוה עד שהיה דמה שותת ולבקר הוגד הדבר למלך ונתנו על כך היהודים אלפים אוקיות בקנס ובעודם מקבצים אותו קנס, נתיעצו להם החכמים ונתנו שוחד לסריס אחד מדולי סריסי המלך שהיה גובה המס, לאסור לתלמיד בבית הסוהר ואסרו שלא ברשות המלך והלך מי שהלך מהמגורשים והגיד למלך כך וכך יש לו ועל כך וכך יש להענישו ותגבה ממנו כל ממונו קנס.

ומפר מחשבות ערומים הציל אותו מידו על ידי מולאי מסעוד ויצא לשלום, ולערב הסוכות הוסר המלך ממלכותו ומלך בן אחיו שהיה מלך בן מלך שהיה למיתת אביו תשעה חודשים והעבירו הנגיד עמי שם טוב ומינו תחתיו לנגיד רבי שאול ברכה , רבי שם טוב ברכה, רבי שלום בן רמוך, ושנת הרפ"ז ביום א' י"ח תמוז היינו בסכנה גדולה כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו מפני שבני המלך מולאי בוחסן שהיה כלוא בבית האסורים בבית המלך נתקשרו עם רוב המדינה קשר אמיץ ונכנסו פתע פתאום עד פתח חצר המלך התיכונה.

והמלך והטפסר לא היו שם במדינה מפני שהלכו למלחמה על מראכיש וסוגרו הדלתים של המדינה ותפשום חיים מהם הרגו בחרב ומהם נתלו שהאל ברחמיו ריחם עלינו גדול הרועה מצילנו. ובשנת רפ"ח שבוע אחד קודם פורים לא היה לקצבים של התושבים בשר ובאו ואמרו לנו תנו לנו בשר ונאכל ואם לאו אנו הולכים ולוקחים ממקולין של המגורשים ועברו על הסכמתם במזיד או באונס ולא זכרו מה שקרה לנו במדבר באמרנו בשבתנו על סיר הבשר.

ויצאתי מביתי והלכתי לבית הכנסת של התושבים יום שבת שלפני פורים והוכחתים על הדבר הרע הזה… הרע הזה….וכששמעו הדבר הקסטיליאנים ובפרט החכמים הנ"ל שהם רבי יהודה ורבי נחמן באו באף בחימה ובקצף גדול אל הנגיד שיתן להם רשות לעשות עמי רעה, והנגיד דחה אותם וגער בהם והלכו ונועדו כלם והתירו דמי ואמרו כל הקודם זכה וכמה פעמים עשו כך והשם יתברך לא נתנן להרע לי.

ובשנת רפ"ט בתחילת השנה במרחשון היו מפתים המגורשים להתושבים ובפרט החכמים לומר שהסכמתי וסברתי אינה דין עד שכתבתי הפסקים ושלחתי לבית דין של התושבים וזה תורף הפתקא, ידוע למעלתכם שההסכמה שקיבלתם עליכם אין לה התרה…ובשנת רצ"ה זאת השנה שאנו בה אירע….