יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בית אביו של שלוש היה מקום מפגש מרכזי לכל גדולי ושועי התקופה ובסיס לתכנון ויציאה להתיישבות ובניין הארץ

בשנת 1903 זוכר אני ביקורם בבית אבי המנוח בנווה צדק של מר מ׳ אוסישקין, זאב גלוסקין, שבאו אז מרוסיה לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ־ישראל מכל העדות מהערים והמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסייה הגדולה הזאת בזכרון־יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה לפני פתיחת הכנסייה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ׳ אוסישקין.

אבי המנוח שהיה-כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – ״חובב ציון״ לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל־ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ־ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקת טובה תצמח טובה רבה לבניין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים, וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ־ישראל זו.

מפני הרבה סיבות שונות שלא פה המקום לפרטן לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים והשדים התפוררה, אבל הרעיון של איחוד כללי של כל יהודי ארץ־ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בניין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ־ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של איחוד אמיתי של יהודי ארץ־ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכיתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

מאורעות הדמים בשנת 1921 בהראשון למאי זיעזעו את הישוב העברי בנוראותם ובאכזריותם של הפורעים. הפועלים היהודים חגגו כנהוג את האחד למאי.

הערבים שהיו מוסתים ומורגזים עם שנאה כבושה ליהודים לרגל הצהרת בלפור התנפלו בפראות על הפועלים היהודים והתחילו להכותם ולירות בהם. הדבר נודע בעיר, והובאו פצועים ומתים מדי רגע לתל־אביב. הגימנסיה נהפכה לבית־חולים. מיד התנדבו רופאים ואחיות לטפל בפצועים.

לפלא היה הדבר בעיני, כיצד העזו הערבים שחיינו אתם מאות בשנים בשלום להתנפל על ישוב שלם, שכל משאת נפשו היא יצירה ובניין, ולהכותו נפש. הייתי כאובד עצות ולא ידעתי לאן אפנה ואלך. החלטנו, דיזנגוף ואני, לנסוע העירה למושל סטרלינג. כשבאנו העירה מצאנוהו מתהלך ברחוב בלוויית צבא. ביקשנוהו להביא קץ לשפיכת הדמים ותשובתו היתה שהוא ביקש כוחות צבא נוספים מסרפנד. חזרנו לתל־אביב. ובינתיים הובאו פצועים והרוגים חדשים. הגימנסיה נתמלאה קרבנות, על־פי בקשתנו מהמושל הושם משמר על־יד בתי היהודים בשכונות הערביות.

ביום השני להמאורעות עבר על־יד ביתי מר נ׳ סוקולוב וראה אותי על הגזוזטרה שקוע עצוב. שאל את דעתי על המאורעות וביקשני ללכת אתו לבית הא׳ דיזנגוף ומשם שלחנו לקרוא את שמעון רוקח המנוח, א׳ בריל, פרנק ורוטנברג לאספה. כולם באו.

בפתיחת האספה פגה נ׳ סוקולוב אלי ושאלני: אתה בתור בן הארץ, חווה לנו דעתך על דבר המצב.

טרם עניתיו דבר שאלתי אותו, בתור בא־כוח האקזקוטיבה הציונית, שיגיד לנו איזה דבר על עמדת הממשלה להמאורעות.

ג׳ סוקולוב ענה: הממשלה המקומית נגדנו, חוטי הטלפונים קרועים ואי־אפשר לבוא בקשר עם הממשלה.

אז עניתיו ישר, כי לפי דעתי אין דרך אחרת מאשר לעשות שלום עם הערבים. אז-אמר סוקולוב-אם כן, מי מאתנו ילך לנהל משא־ומתן עם הערבים. הצעתי את עצמי ואמרתי שהנני מוכן לרדת מיד העירה אף שזה בחזקת סכנה. וכששאלני מר נ׳ סוקולוב כיצד תרד העירה הלא יש חשש לחייך. עניתיו: איך אוכל לשבת כאן במנוחה ובשלווה בשעה שדם אחי נשפך כמים.

מיד ירדתי העירה, בלי להיכנס הביתה להודיעם על זה, כי ודאי שלא היו מרשים לעשות דבר מסוכן זה, והלכתי ברגל.

הרחובות היו אבלים מאוד. אספסוף של ערבים התהלך ברחוב עם נבוטים בידיהם. כשהגעתי בפינות רחוב בוטרוס והמלך ג׳ורג, ניסה להתנפל עלי ערבי, זה היה בן הכפר שלא הכירני. ברם, לאושרי נמצא לי גואל ערבי אחד שצעק בכל כוחותיו: הרף מן האיש הזה כי בן הארץ הוא. ביקשתיו שילווה אותי לעיריית יפו. חפצתי להיפגש עם שלושה אפנדים בהיות והמה השלושה ראשי שבטים, שכל אחד מהם במה מיוחדת לעצמו ולהאינטרסים שלו וכל אחד בפנימיות מתנגד להשני, וחפצו לעלות הראשון בשלטון על ההמונים, והשפעתם על קהל הערבים עצומה.

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הפנייה למשה מונטיפיורי

באותו יום (26 במאי 1845) כתב דודו של דרמון מכתב למשה מונטיפיורי באותו הנושא. הוא פתח את המכתב באמירה שמונטיפיורי והוא אינם מכירים זה את זה. הדוד עוד כתב שבתור בני אותה דת הוא מבקש בשם אחותו הגברת דרמון, שנולדה וגרה במארסי, את תמיכתו האמיצה של מונטיפיורי. למכתב הוא צירף מכתב של כמה אנשים ״מכובדים״ בקהילת פריס, כנראה את המכתב מן ה־18 בדצמבר 1844 הנזכר לעיל, שחתם עליו כרמייה, כדי ליידע את הנמען על משפחתו. הוא אף צירף את המכתב ההוא, שכתב לשר החוץ, וביקשו שאם הדבר טוב בעיניו, יעבורו לתעודתו. הוא ביקש ממונטיפיורי לקרוא בתשומת לב את המכתב המצורף המופנה לשר החוץ. הוא כתב שעל פי תוכן המכתב הוא יווכח שגברת דרמון היא אם משפחה אומללה, ובנה, שהיה התומך הבלעדי שלה, נרצח באכזריות, וגופתו הושלכה לכלבים בלי שקדמה להריגה הזאת כל חקירה. הקונסולים שהיו אמורים להגן עליו בגדו בו בגידה מחפירה משום שהיה יהודי. רק אחרי שמת, מחו חמישה קונסולים מטנג׳יר על המעשה.

הכותב כתב בסיום המכתב שהוא, מונטיפיורי, ידוע בתור איש שנרתם בכל עתות צרח ׳להגן על אחיך שבצרה, ובך מצאו בני דת משה מגן: לא תהיה שווה נפש נוכח זעקה של משפחה אומללה, הבאה לדרוש את הגנתך החזקה, והשמה את מבטחה ואת גורלה בידיך. מעמדך הרם באנגליה הביא אותי להחלטה לפנות אליך, ואני מעז לקוות שאם קיימת דרך לעשות צדק עם אחותי האומללה, רק אתה תוכל להשיג זאת בסיום המכתב הדוד מביע את רחשי הכבוד כלפי מונטיפיורי (תעודה מס׳ 18 )

לא מצאנו את תגובתו של מונטיפיורי, אבל נמצאה בארכיון טיוטה של מכתב התשובה שנשלח לדוד ממשרד החוץ מ־3 ביולי 1845. במכתב נכתב שהמכתב שכתב הדוד ב-30 בחודש הגיע לשר החוץ, הרוזן מאברדין, ושלמחרת אותו היום קיבל השר את העתק מכתבו של מ׳ דרמון, שמונטיפיורי שלח לשר. כבר ב־14 בחודש הקודם ( יוני )  הורה שר החוץ לכתוב מכתב למר דרמון ולהביע בו את צערו שאין לו  כסף למסור לאם, שיוכל להקל על חיי אמו של דרמון שממרוקו(תעודה מם׳ 19).^״

היו עוד מקרים בשנים שלאחר מכן, שלמשרד החוץ של בריטניה פנו אלמנות של יהודים ששירתו את הקונסולים הבריטיים במרוקו, והתשובות היו שליליות.

הערת המחבר : מרים היא אלמנתו של חיים בן דוד סיקסו, שכיהן במשך 35 שנים בתפקיד תורגמן בשגרירות בריטניה בטנג'יר משנת 1856. בן סיקסו נפטר בשנת 1894. אלמנתו פנתה ב-3 בספטמבר לשגריר בריטניה כדי לקבל סיוע לבנותיה היתומות….השגריר הפנה את בקשתה לשר החוץ, והתשובה הייתה שלילית.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט בשנת 1845

הימים היו ימי שלטונו של הסלטאן עבד אלרחמאן השני (שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859). ממשלו של הסלטאן סבל ממרידות של שבטים שונים, בהם אלו שבפאס. בימי שלטונו ניכרה החולשה של הממשל המרוקאי מול מדינות אירופה. בדוגמאות האלה הדבר מתבטא: בשנת 1828 הטיל הצי של בריטניה מצור על העיר טנג׳יר, מכיוון שהסלטאן סירב להפסיק את פעולות הפיראטים (לפי תעודות מ 24 בנובמבר ומה־27 בנובמבר 1828: 52/30 F0). בשנת 1829 הפגיז הצי של אוסטריה את הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט בתגובה להתקפות של פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שדרש הסלטאן פיצויים על הנזק שנגרם מההפגזות, נשלחה משלחת מאוסטריה כדי לשאת ולתת על הסכם שלום, והוא נחתם בשנת 1810 . חתם עליו יהודה בן עוליל מגיברלטר, שכיהן בגיברלטר בתור הקונסול של הסלטאן הקודם, סלימאן השני (שלט בשנים 1822-1792). בן עוליל חתם בשם הסלטאן על הסכמים מסחריים עם פורטוגל בשנת 1823, עם בריטניה בשנת 1824, עם צרפת, עם ספרד ועם סרדיניה בשנת 1825, עם אוסטריה בשנת 1830, עם ארה״ב בשנת 1836, עם שוודיה ועם דנמרק בשנת 1844. בשנת 1846 נשא ונתן על הסכם מסחרי בין מרוקו ובין בלגיה.

בספטמבר 1836 הוציא הסלטאן פקודה שאוסרת להעסיק יהודים בתור סוכנים קונסולריים של מדינות זרות. שר החוץ של בריטניה, לורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, שסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1824. הסלטאן ענה ב־14 במאי 1837 שמאחר שגורמים זרים העסיקו יהודים, נעשו היהודים גסים כלפי המוסלמים. הסלטאן חזר על האיסור בשנת 1855, אף על פי כן הועסקו יהודים בתור תורגמנים וסוכנים קונסולריים. בשנת 1836 פנו יהודי פאס לסלטאן בבקשה לקבל רשות לבנות בית מרחץ ציבורי, הואיל ואין הם מורשים לרחוץ בבית המרחץ של המוסלמים. בעקבות חוות דעתם של חכמי האסלאם הייתה תשובת הסלטאן שלילית.

הרקע למלחמה של צרפת במרוקו בשנת 1844

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג׳יריה לאחר שלחמו זו בזו במשך שלוש שנים. בנובמבר 1839 נחתם הסכם בין צרפת ובין עבד אלקאדר (1883-1808), שהוא יהיה המושל במערבה של אלג׳יריה. ההסכם הופר, ובשל כך ארגן עבד אלקאדר מרד בממשל הצרפתי. בעקבות המרד גברה המתיחות בין צרפת ובין מרוקו. לכן שלח עבד אלקאדר מכתב לעלמא [=חכמי הדת] שבפאס שיוציאו פסק הלכה שקורא לג׳האד נגד צרפת. לסלטאן לא הייתה ברירה, אלא להצטרף לג׳האד. הוא שלח למורדים נשק, לוחמים, בגדים ומזון. לפי השריעה, על המוסלמים לעזוב את ארצם לאחר שכופרים כבשו אותה מהם, ולכן היו אלג׳יראים שברחו למרוקו, בייחוד לתיטואן. בעקבות הצלחה זמנית של המורדים פתח צבא צרפת בהתקפה נגדית, ועבד אלקאדר ולוחמים ממחנהו מצאו מקלט במרוקו. המאורעות הללו העיבו על הקשרים של מרוקו עם צרפת, שמלך בה לואי פילים הראשון(בשנים 1848-1830). בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של צרפת, אך לא התערבה. בריטניה הידקה את קשריה עם מרוקו מתוך אינטרס כלכלי. קונסול בריטניה בטנג׳יר, אדוארד ויליאם אוריאול האי (Edward William Auriol Hay) (חי בשנים 1845-1785. החל לשמש קונסול בשנת 1829 עד למותו.) התקבל בכבוד אצל מושל העיר, וביקר גם אצל הסלטאן.

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

ב. כשאין כהנים בבית הכנסת והש״ץ אומר פרשת ברכת כהנים, היו הצבור עונים כיה״ר אחרי כל פסוק ועיין בספר יכין ובועז סי׳ כ״ה שהביא מהגאון שלא היה אומר ומי שאומר אמן אין מונעין אותו, ועי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ קכ׳׳ז דמצד הדין אסור לענות אמן.

ג. כשאין כהנים הש״ץ היה ממשיך פרשת ברכת כהנים עם הפסוק ושמו את שמי וגו׳ עד ואני אברכם כדעת הש״ע או״ח סי׳ קכ״ז ס״ב והרמב״ם והסמ״ג והרוק״ח ורבינו סעדיה ה״ד הרב שערי תפלה דל״ד ע״א.

ד. כשיש שני כהנים או יותר מתחילין הכהנים במלת יברכך גם בלי שיקרא אותה הש״ץ, כדעת הש״ע סי׳ קכ״ה סי״ג, ורק כשיש כהן אחד הש״ץ מקריא גם יברכך כדעת מהר״ם מינץ סי׳ י״ב והר״ז אות כ״א. ועיין בספר נתיבי עם שם, וע״ע בס׳ כף החיים שם ס״ק פ״ג.

ה.   כהן רוק לא היה נושא כפיו, ומתחיל לישא כפיו רק ביום הראשון לחתונתו כסברת הרמ״א בסי׳ קכ״ח סמ״ד והוא מנהג בני בבל ועיין ביש״ש סוף בב״ק בקונט׳ לקוטי

מנהגים. ועיי׳ בזוה״ק במדבר קמ״ה ע״ב שכתב שאין השכינה שורה על רוק ועיי׳ בשו׳׳ת הרשב״א ח׳׳א סי׳ פ״ה שב׳ שחומרא זו אין לה מקום בתלמוד.

ו. הכהנים היו נושאים כפיהם גם במקום שאין ס״ת כשהיו מתפללין בבית ביום הברית וביום החופה בבית החתן לפני סידור הקדושין, ודלא כמו שנסתפק בשיירי כנה״ג סי׳ אות א׳ אלא כמ״ש הא״ר אות ב׳ והפר״ח אות יו״ד ועיין להכפ״א בסי׳ קכ״ח אות ב׳.

תחנון ונפילת אפים

א. חסידים ואנשי מעשה היו מטים עצמן על צד שמאל בנפילת אפים כמנהג שהזכיר מרן בסי׳ קל״א ס״א ועיין כה״ח שם סק״ל ונתיבי עם שם.

ב. אחרי התקופה — כששים יום אחרי חג הסוכות ביום שמתחילין ברד עלינו כמנהג חו״ל לא היינו אומרים תחנון, וכן היה מנהג עיר ג׳ירבא. וע״ש שכתב הטעם ע״פ מ״ש במס׳ תענית דף ח ע״ב גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות.

ג. נהגו שלא להגיד תחנון בביהכ״ן כשיש בר מצוה ועיי׳ בספר ציץ אליעזר חי׳׳א סי׳ י״ז שהביא מה שכתב בספר משפטי עוזיאל חאו״ח מהדו״ת סי׳ י״א שדבר זה שלא לומר תחנון ביום בר מצוה, אין לו יסוד בדברי הפוס׳ הראשונים והאחרונים וכו׳ ובס׳ נהר מצרים כתב שמנהג עיה״ק ירושלים שאין נופלים ביום שיש בו בר מצוה וכתב, על זה מנהג ישראל תורה, ועיי׳ בס׳ מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ כ״ב שהשוה הבר מצוה לחתנים וברית מילה שהביא מור״ם בסי׳ קל״ה ס״א. וכתב וז״ל דה״ה בר מצוד. נמי דמאי שנא וכן נתפשט המנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנון לכבוד בר מצוה כמו לכבוד החתן ובעל ברית יעו׳׳ש, והרב ציץ אליעזר שם כתב דאין לאדם לנטוש מנהג אבותיו בזה. ואחרי כן מצאתי בזוהר חדש פ׳ בראשית שחובה על הצדיקים לשמוח ביום בר מצוד, כיום כניסה לחופה.

ד. בענין תחנון בחדש סיון לא היו אומרים עד י״ד בסיון וי״ד בכלל דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ובחו״ל שיש ספיקא דיומא גם יום י״ד בכלל, עי׳ בספר אליה רבה סי׳ תצ״ד ובס׳ עיקרי הד״ט או״ח סי׳ ד׳ אות מ״ד, ועיי׳ בספר ויאמר יצחק בלקו״ד הלכות תפילה אות כ״ה ואות כ״ו.

ה.   נהגו שלא ליפול על פניהם מיום שאחרי כפור עד ר״ח מרחשון ועי׳ לג״ע החיד״א בספרו חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה שאלה ב׳ שכ׳ שכן מנהג ירושלים ואין לתמוה על מנהג זה באתריה דמה ז״ל וזה שלא כדעתו יעו״ש שהאריך.

קריאת התורה

א. מנהגינו מי שמכניס ספר תורה לבית הכנסת מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, וכל שלא כתב התנאי בעדים איהו אפסד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבית הכנסת ולא מצי הוא עצמו וכ״ש יורשיו להוציאה מאותה בית הכנסת אבני שיש ח״א סי׳ נייד.

ב. נהגו לצרף למנין ג׳ בעלית ס״ת בשני וחמישי ביום שמתחנן־למצות תפלין, גם אם לא הגיע לי״ג שנה (רוב המתחנכים היו פחות מי״ג שנה) ובספר מנחת העומר או״ח סי׳ ז׳ הדפסתי מה ששמעתי משמו של הרב עמור אביטבול ז״ל שהביא סמוכות למנהג זה ומ״ש הוא עצמו מן הצד בספר ערך השולחן משם שו"ת מהר״ם ב״ב, והרשב״ץ בספר חוט המשולש, והיא דעת הרמב״ם ז״ל, יעו״ש, וכעת יצא לאור הספר ״לפי ספרי״ לאחד מרבני דורו של הרעמ״א ז״ל וכתב במערכת ב׳ אות כ״ח וז״ל נהירנא כד הוינא טליא כשהיה השד״ר הרב כמוהר״ר רפאל הלוי זצוק״ל, ואירע ביום ב׳ היה שנתחנך בן קטן למצות תפילין, ועלה לס״ת שלישי כאשר המנהג עד השתא, וקרא תגר על המנהג שהוא הפך דעת מרן ז״ל ולא ענו אותו דבר, ומרן מלכא כמוהר״ר עמור אביטבול זצוק״ל, חפש ומצא תשובת כמהר״א טואה זצוק״ל שהביא דעת הרשב״ץ ז״ל דס״ל דקטן עולה לכל מנין, וז״ל בספר חו״ה שאלה ל״א, ועל מה ששאלת אם קטן עולה למנין ג' או אינו עולה רק למנין ז', גם כאן אירע מעשה בקטן פחות מי״ג וכוי, ועוד שהרמב״ם ז״ל כתב, קטן היודע לקרות עולה ממנין הקרואים הוא עולה למנין בין שהם ז׳ או ג׳, וכן כתבו הגמ״י בפירוש דקטן עולה למנין ג׳. אח״ך מצאתי לא״ז הרשב״ץ ז״ל שכתב בתיקון החזנים שעשה וז״ל קטן עולה בין למנין ז׳ בין למנין ג' ואמרתי זה לאותם שגמגמו ולא ענו עוד עכ״ד ע״ש, וכן משמע בשו"ת מהר״ם ב״ב ז״ל סי׳ ק״ה וז״ל ופירש רבעו שמחה זצ״ל לאו דוקא למנין ז׳ אלא אפילו למנין ג׳ וכו׳ ע״ש עכ״ל.

ג. העולה בתורה לא היה הופך פניו מהס״ת בשעת הברכה, עיין להב״ח בסי׳ קל״ט שכתב וז״ל ולפי ענ״ד הגון שיהיה פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך היא דעת הפוס׳ והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג. ושכן היה נוהג השכנה״ג הגהב״י אות יו״ד ועיין הבאה׳׳ט סי׳ קל״ט סק״ז, וכמ״ש מהריק״ש סי׳ ק״ל, וע״ע להרב דרך ישרה שכתב כי הכל יודעים שאין ברכות כתובות בתורה.

אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר

ואפילו ממדת חסידות ליכא לאפרושי מהאי, שכן מצעו שהר״ן ז״ל בריש

פ״ק דע״ז אחר שהביא כל הטעמים ללמד דעכשו מותר לשאת ולתת עמהם, אמר ולפי ענ״ד בעל נפש ימעט, וכן כתב הרמב״ם״ ומייתי ראיה דכל היכא דאיכא [לאישתמוטי] לא שרינן. ואחר זה כתב ומיהו להלוותם ברבית כתב ר״ת דמותר אפי׳ לדינה דגמי דלעולם מצר הוא ולא אזיל ומודי, ע״כ. הא לך דאמר דלשאת ולתת עמהם דבעל נפש ימעט, הוציא מזה ההלואה ברבית ואמר ומיהו להלוותם ברבית מותר. ואין צריך לבעל נפש למעט כיון דהוא מצר לו. והרב הפוסק כיון שלחצתהו הסכמת הפוסקים כולם לדברי ר׳׳ת, בקש צדדים להפריד להרי״ף ולהרמב״ם מהם בטעמים חלושים. דברישא א׳ דכיון דלא חלקו בחלוקת ההלואה אלא כתבו המשנה בצורתה, ודאי סברי דבכל אופן אסור להלוותם. ולחזק זה אמר אחר דהרי״ף הביא חלוק ברישא דמתני׳ בחלוקת אסור לשאת ולתת עמהן, ובסיפא דמתני׳ באסור הפרעון, ולא חלק באמצעיתם באסור ההלואה, דבודאי סברי דבהאי חלוקה אין לחלק, אלו תורף דבריו. ואף אלו מודינא ליה בהא, אין זה אלא ביום האיד בלבד או לפניו ג׳ ימים בארץ ישראל דבהא איירי התנא. אבל כל השנה כולה אליבא דכ״ע מותר כדא׳ לעיל.

אמנם במעט העיון יראה דגם בהא לא צדק משום דהאי קושיא אינה קושיא, לפי שסתם ההלואה בלא לווי אינה אלא הלואה דג״ח ^, דאם היא ברבית לא תקרא הלואה סתם אלא בלווי ברבית. ואם כן פשיטא דמתני׳ [איירי] אלא בהלוואת חסד בחנם, דומיא דלהשאילן ולישאל מהם שאין בכאן רבית. וראה כי גם בחלוקת לפרוע או ליפרע מהם דאמרו בגמ׳  אמר ריב״ל מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם. אמר הרא״ש״ על זה: פי׳ כי דהאידנא דבר ידוע הוא דאפי׳ מלוה בשטר כספק מלוה הוא דידם תקיפא ובקל מעלילים להפקיע אפילו מלוה בשטר. ועוד אני או׳ דכל פרעון והלוואות דמתני׳ איי׳  בלא רבית אלא בהלואה דג״ח, הילכך מלוה בשטר לא חשיב כמציל מידם. אבל מלוה בשטר ברבית כל מחשבותם להפקיע הכל כמציל מפי ארי חשיב׳, ע״כ ״. הא לך בהדיא דאמר סתם הלואר. דמתני׳ אינה ברבית. ואם כן להכי לא אצטריך תלמודא לפרש, והרי״ף והרמב״ם אזלי בשטתו. ואני מוסיף בזה ואומר דבמלת לשאת ולתת עמהם, ששם משותף הוא לכל מיני משא ומתן בין בדבר המתקיים ובין בדבר שאינו מתקיים, הוצרכו לחלוק ביניהם מה שחוייב להם כפי הטעם. וכן בענין

הפרעון דגם הוא מלה משותפת בין למלוה בשטר ובין למלוה ע׳׳פ הוצרך לחלוק ביניהם. אבל בהלואה דסתם הלואה היא הלואת חן לא הוצרך לחלוק ביניהם, דסתם הלואה אינה ברבית. וזה דבר מוכרח דלזה לא חש ר״ת למאי דחלק תלמודא ברישא ובסיפא דמתני׳ ולא חלק באמצעיתה, דבודאי אין זה אלא מהאי טעמא דאמרינן. ואם כן היוצא לנו מזה דבהלואה אין צריך לחלק דסתמו כפירושו.

ואחד זה פלפל הרב פלפול חריף, ואמר דמאחר דהרמב״ם» סבירא ליה שאסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים, וטעמא דמלתא משום דאע״ג דהמוכר עצב עכ״ז ישמח ביום אידו מפאת המעות אשר בידו ומודה עליהם, ולא חש הדמב״ם לעצימת הנולד לו מפאת המכירה, גם בעציבות הרבית לא יחוש דכיון דהמעות מצויין בידו אזיל ומודי, אלו תורף דבריו. ובודאי דאגב חורפא שבשתא כי הקיש הקש במה שאין דומה לו, דהתם אם הוא עצב על המכירה יש לו נחמה במעות שבידו, ואלו עציבותו אינו אלא על החפץ בלבד כי דמי החפץ בידו הם ולא הפסיד דבר, אמנם ברבית שהוא מפסיד מעותיו ברבית שצריך ליתן, אין לו במה להתנחם על הפסד זה כי לא ישוב עוד לידו אדרבא כל העצבון הולך ומתמעט. וזה אבל גדול אליו שכל זמן ההלואה הרבית נושך בו, ומה זה אשר ינחמהו על זה עד שנחוש שיודה לאלהיו. וראה דהאי טעמא דמצר לו אמרה ר׳ יהודה במתני׳ דאמר דנפרעים מהם מפני שמצר לו. ולא דחו רבנן טעמא אלא משום דהאי צרה אינה תמידית, כי כן אמרו לו אעפ״י שמצר עכשו שמח הוא לאחר זמן. וא׳ רש״י ז״ל לאחד זמן, למחר. לומר שאין עצבונו מת™ כלל, אבל ברבית שצרתו עליו תמידית מצד הפסד מעותיו, לא יספיק המצאת המעות בידו להתנחם על זה ולא יודה על זה. ובודאי דבזה (דברי) הרמב״ם גם הוא יודה דמותר להלוותם ברבית גם ביום אידם. משום שהוא מצר ואינו שמח, כיון שהמעות שבידו באו לו על ידי הפסד.

וגם מה שאמר שאסור משום דאנו מחזיקים בידי עע״ז», גם בזה לא דק, דגם אם אנו נותנים להם מעות כתבו התוספות בסוף דבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמד,ם״, וזה לשונו: ולפי פי׳ ר״ח אין לתמוה על מנהגנו שהרי אין עושים שום תקרובת אלא במעות ובזה לא שייך הדוחה דהרבה מעות מצוי להם לאותו דבר, ע״כ. ועוד שמה שאנו נותנים לגלחים ולכומרים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם. [ועוד] כתבו התוספות באותו דבור כי גם שיאמר הגוי הלויני מעות לשקר״י שקורין אופרי״ר שר׳ אלחנן אמר שאין שום איסור במה שאנו נותנים להם לגלחים ולכומרים, כי אינו ממש לצורך ע״ז אלא לצורך הנאתם. [וגם] מה שאמר שאנו מעלים אותם במעות שאנו נותנים להם, כי בזה אנו נותנים להם החיים, ודינא הוי [דהמינים] מורידים אותם ומונעים מהם סבות החיים, ע״ב. בודאי שכל העם יודעים שאין חיותם תלוי במעותינו, כי גם אם נמנע מליתן אותם להם לא מפני זה ימותו, שיש להם מקומות רבים אשר יתנו להם [כל] מה שהם צריכים ונהיר. ביוקר יותר אינם מקפידים בזה, כי לא יעזבו עצמם למות ברעב בשביל [זה]. אם כן אין אנו מחיים אותם במעותינו וגם לא נסיר חיותם כאשד לא נלוה אותם. וגם מה שאמר [שכל] שמדות שאירעו לאבותינו היו בשביל איסור הלואתם לגויים ברבית. ח״ו כי לא היה מפאת לקיחת [רבית] מהם, כי אדרבה מצוד, להלוותם ולחסר ממונם. ואם אינה מצוד., התורה התירה אותו לאמרה [לנכרי] תשיך. וגם איסור מדרבנן משום שמא ילמדו, ליתא כמו שאמרנו לעיל. אבל כל רעתם לא בא להם כי אם גרמה אותה ההלואה אלא משום קנאה מהם, שהמה היו הולכים ודלים ובני עמנו הולכים ומתעשרים [ומראים] עשרם לכל, כמו שהוא ידוע ואין לנו להאריך בזה.

אם כן בהא סלקינן ובהא נחתינן ולא אשכחנא שום צד איסור בהלואה לגר ברבית, לא משום רבית ולא משום לתא דע״ז. ולמה נאסור אנחנו מד, שהתירו רבותינו הגאונים מטעמים נכונים וישרים לבקש [מבני] ישראל המעונים ומדובים בגלות, אשר אין להם שדות וכרמים להחיות עצמם ולהתפרנס מהם וכ״ש [בי] תשלים תוב״ב שהפרנסה בדוחק, ותו לא מידי.

וזה נראה לי זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים

הועתק אות באות מגוף פסק הח׳ השלם המורה הנז' ולראיה חתמנו שמותינו פה אחד בשבת חמשה עשר לחדש סיון, שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים תוב״ב. — 

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

מכתב מספר 13 

מוסא אבן אחמד מבקש מהאחים קורקוס לשלוח לבית המלוכה את המכתבה שהמלך הזמיו מאירופה באמצעותם.

15.1.1859

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

1 – من عبد ربه تعلي موسى بن احمد لطف الله به الى خديم سيدنا التاجر قلقوز نسال

מאת עבד רבונו יתעלה, מוסא אבן אחמד, יעניק לו האל חסד, אל משרת אדוננו הסוחר קלקוז ( כך מובא במקור ) אנו דורשים בשלומך

הערת המחבר : מוסא בן אחמד מהאישים החשובים ביותר במרוקו במאה התשע עשרה. הוא צאצא של משפחה שמוצאה מחיל העבדים ה " עביד אל בוח'ארי " ששירתו את המלכים המרוקאים מסוף המאה השבע עשרה. בתור " שומר הסף " של מולאי עבד אלחמאן ומאוחר יותר בתור וזיר גדול של בנו של מולאי מחמד הוא צבר כוח רב. בתקופת כהונתו הוא נימנה עם מחנה ה " שמרנים " שהתנגדו לפתיחת מרוקו להשפעת אירופה

2 – عنك وعن تعلقاتك بوجود مولانا بالله وبعد فقد تخبرنا بوصول المكتب

ובשלום קרוביך בנוכחות אדוננו, נצחונו באל. לעצם העניין : התבשרנו שהגיעה המכתבה

3 – التي كلفك مولنا بجلبها من بلاد النصاري علمه الشريف بوصولها

אשר אדוננו ביקש ממך להביא מארץ הנוצרים. הודענו להוד מלכותו כי הגיעה

4 – اليك فامر اعزه الله بدفعها للقائد الحاج محمد بن زاكور وكلفه بحملها واصلة

אליך, והוא – יפארנו האל – מצווה להעביר אותה לידי הקאיד אל חאג' מחמד בו זאכור אשר נצטווה להביאה אל

הערת המחבר : מוחמד ן' עבד אלסלאם זאכור ממשפחה של מלומדים ופקידי המח'זן מפאס. הוא שימש בתפקיד עאמל, מושל על נמל מוגאדור בין השנים 1857 – 1859

5 – لحضرته الشريف محفوظة من الافات فبوصوله اليك ادفعها له ولا بد والتمام

הוד מלכותו במצב תקין. מסור לו אותה לכשיגיע אליך. זו פקודה. סוף.

6 – في 10 جمده الثاني 1275

10 ג'מדה אלת'אני, שנת 1275

ממזרח וממערב כרך שני

בעריכת אליעזר בשן, אברהם רובינשטיין, שמעון שווצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן ….תש"מ…..1980

תוכן העניינים
י. א. וידה: מבנה גוף האדם לפי פירוש ״ספר יצירה״ לדבי דונש

בן תמים מקירואן 9

מ. ע. פרידמן: גירושין ביזמת האשד. בארץ ישראל, מצרים

וצפון אפריקה על פי תעודות הגניזה 19

א. בשן: עמדותיהם של חכמי שאלוניקי במאות ה־ט״ז—י״ח בעימות

על רקע משקלו של מיעוט עשירים בהכרעות ציבוריות 27

מ. ליטמן: תשובה אחת משו״ת ר׳ חיים כפוסי 53

י. טובי: פיוטי מעמדות לנפטר לרבי שלום שבזי 67

י. רצהבי: שליחות ר׳ אברהם אלנדאף זצ״ל לתימן 87

א. הטל: על הדפוס העברי במגרב 121

ח. בנטוב: משפחת הלוי אבן יולי 131

א. שטאל: שבחי רבי יעקב אביחצירא — דמות הצדיק

ומשמעותה החינוכית 159

א. חיים: שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו 171

מ. חלמיש: המקובלים במארוקו 205

תקצירים באנגלית

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

ש׳ התרס׳׳ט לב״ע. תחל ש׳ וברכותיה

רבי יוסך משאש

פב

פ׳ האזינו. להנ״ל.

ידידי, ביום ר״ה בעלות המנחה, בא לידי ספר א, נקרא בשם תפלת ישרים, כולל תפלות כ­ל השנה, ושם מצאתי הגירסא, ואין אפוד ומניפים ופי׳ בגליון בכת״י, הם הכהנים שהיו מניפים. הקרבנות, עכ״ל. ולדעתי גירסא מוטעת היא, כי כל החרוזים, מסיימים בקמץ וחיריק, מוספים, נגפים, לשרפים, נאספים, ודומה להם ותרפים, לא ומניפים שהם שני הריקים דבוקים, ועוד שהוא לישנא דקרא כמו שכתבתי לך, ושלום.

אני היו״ם ס״פ

פג

פ׳ הנז׳. לחכם א׳.

ידידי. אתמול בלילה עיינתי היטב בהשם דיקרנוס״א איך הוא יוצא מפי והריקותי לכם ברכה עד בלי די, ומפי נסה עלינו אור פניך ה׳, ובעזר האל נ״ל שיגעתי ומצאתי, והוא, השם הקדוש הזה, יוצא מהאותיות שלפני אותיות שניות של תיבות הכתוב, על סדר זה:

והריקותי, אות שניה ״ה״ לפניה אות                  ד

לכם, אות שניה ״כ״ לפניה אות                         י

ברכה, אות שניה ״ר״ לפניה אות                      ק

צרף ק׳ עם ר׳ של ברכה יעלה ש׳, לפניה            ר

וכן תמצא זה הסדר במלת ברכה ומפרע,

הרי ד׳ אותיות מפי זה, ועוד ד׳ אותיות מפ

נסה עלינו אור, אות ב׳ של נסה, ״ס״, לפניה        נ

וחזרו ולקחו האותיות של בין תיבות נסה

ועלינו, אחר ה׳ של נסה, היא אות                      ו

ולפני ע׳ של עלינו, היא אות                             ם

ואות ראשונה של אוד, היא                              א

הרי לפניך השם שלם. ואך דע אחי, כי לדעתי המעט נראה פשוט, כי עיקר השם הקדוש הזה, הוא בידם קבלה מדור לדור, ואך בחרו לרמוז אותו בשני פסוקים אלו של פרנסה, זהו מה שעלה בידי לעשות רצונך ידידי שאתה מתעסק בתפלות בעלי השמות, אבל אני, העני, קשיא לי טובא על זה, שאם זה השם, הוא שם איזה מלאך, איך יצדק לומר עליו, ולמען השם הגדול והקדוש? וכי העיקר הוא השם? העיקר הוא המלאך? והו״ל לומר, ולמען המלאך הגדול והקדוש? דבשלמא לגבי המקום ב״ה, שייך לומר עשה למען שמך, דהיינו שנקראת אדון, והאדון מרחם על עבדיו, גם אתה בעל ההויה כלה וראוי שתרחם על מעשיך, או על דרך מה שהראיתני בער״ה בההוא פזמון של כמוהרי״ץ ן׳ גיאת זיע״א, המתחיל יסוד הסוד, שכתב שם בבית ראשון, שמו עצמו, ועצמו שמו, ע״ש, ובמפרש שם, שכתב, שהוא כמו, אתה אחד ושמך אחד, אבל לגבי המלאך לא שייך כל זה ח״ו, ועוד קשה לי, וכי זה המלאך הוא הגדול והקדוש של המלאכים? הלא מיכאל גדול ממנו, כי הוא העומד בראש מחנות ה׳ שבשמים, כמ״ש בפזמון ״שנאנים שאננים״ של שחרית יוה״כ, והוא שר ישראל בנו בכורו של מקום. ואם המלאך הזה ממונה על הפרנסה, כאשר כבודך חושב, וכן אמרת בפירוש, ונעזרת, כי מצאת, שהוא בגימטריא חת״ך עם ג׳ אותיותיו, גם זה אינו, כי אין שום מלאך ממונה על הפרנסה, בלתי ה׳ לבדו, כמ״ש במס׳ תענית דף ב׳ ע״א, אמר רבי יוחנן ג׳ מפתחות בידו של הקב״ה שלא נמסרו ביד שליח, של גשמים, של חיה, של תחיית המתים, ובמערבא מוסיפין של פרנסה, ור׳ יוחנן אמר לך גשמים היינו פרנסה, ע״ש. ואם זה השם הוא של הקב״ה, איך נאמר עליו שהוא גדול וקדוש, והוא לא נזכר עם השמות שאינם נמחקי׳, כמ״ש ביו״ד סי׳ רע״ו ? ובכן ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, שאני איני מזכיר ואיני מכוון בשום שם מאותם השמות, בלתי ה׳ לבדו, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

על עצמו אמר רבינו הגר״א, שבתורה מרומז שמו בפסוק (סוף פרשת כי תצא) ״אבן שלמה, וצדק יהיה לך״, אב״ן שלמה ראשי תיבות אליהו בן שלמה. נם בהפטרה של אותה פרשה (כי תצא) ראה את שמו ייעודו, בפסוק ״ברחמים גדולים אקבצך״ העולה בגימטריא ־606- ושמו אליהו בן שלמה זלמן בגימטריא ג״כ ־606״.

האר״י הקדוש, בספר הגילגולים (פרק נ״ט) אומר, כי שם האדם הוא השם הכתוב בכסא הכבוד, ממנו נחצבה נשמתו של האדם:

 כי השם שקוראים לו אביו ואמו, הוא נכתב למעלה בכסא הכבוד. וכך הוא נקרא למעלה, כי אין הדברים באקראי, כי הקב״ה, מזמין אותו השם, בפי אביו ואמו, שיקראוהו כך ולכן ר׳ מאיר ור׳ יהושע הוו בדקי בשמא, וכאומרו, אל ו וקרי ׳שמות (שין בפתח) אלא ׳שמות (שין בצירא). הם היו יודעים לשקול מספר יסודי אותיות שמו של האדם, שידעו כמה חלקים יש בו מיסודות האש או מרוח מים ועפר.

זאת היתה חכמת אדם הראשון שקרא שמות לכל בריה כפי חלקי היסודות אומר רבנו בחיי שאדם הראשון השכיל בחכמת האותיות לקרא השמות כפי טבעי הבריות, בגבורה, קלות ואכזריות וכו׳ דכל המרות והכחות שבבריות באים ויוצאים מן היסודות שבהם.

ובעטרת צבי ח״א הביאו ליקוטי אוה״ח וזה לשונו: והאדם  ראה וידע כח כל נפש באיזה צירוף אותיות נברא ונוצר ונעשה והמשיך לו חיות האותיות, ובספרו בית ישראל כתב:

וקבלנו מרבותינו היות שם האדם הוא שורש נשמתו באותיות שמו. ואומר אוה״ח במדבר כ׳׳ה י״ד, כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקת הרע, לכן ר׳ מאיר היה בודק בשמות.

נמצא כי השם שקוראים לו אביו ואמו, הוא השם של נשמת האדם הקדושה.

קריאת שם לרך הנולד על שמו של הצדיק  משפיעה אח״כ על מדרגתו הרוחנית של האדם. דהיינו אם הוריו יחנכו אותו על ברכי התורה והיראה ילד זה ישיג בקלות יתירה תורה וקדושה מנשמת אותו צדיק.

וכן אומר הנועם אלימלך (במדבר פרשת נשא): מחמת שהשם יתברך גזר בבריאת העולם, שיהיה כך וכך שמות ראובן. כך וכך שמות שמעון. ונותן לו שם בשם צדיק אחד, שהיה כבר בעולם, זה גורם גם כן להיות צדיק מחמת שנתעורר האור של הצדיק שהוא בעולם העליון.

להלן מקרה לדוגמא, שגזירת שמים חלה על שמו של האדם, ומשפיע גם כן על מי שנקרא באותו שם:

מובא מדרש אגדה בדברי רש״י (שמואל א׳ פרק א׳ פסוק כ״ג) על שמואל הנביא שיצאה בת קול שהכריזה שבקרוב יעמוד צדיק אחד בשם שמואל מיד קראו הרבה אמהות לבניהם שמואל, ולבסוף זכו כולם לנבואה, והם היו אותן חבל נביאין שנתנבאו.

מכאן ששם שוה של אנשים מראה שהינם מאותו שורש, המציין סגולה מיוחדת, הקשורה בספירה עליונה.

גם כאן, אנו רואים בסיפורים בספר זה, שהצדיק ביקש מאותה משפחה שהביאה רק בנות וביקש שלבת הבאה יקראו לה ״פאדינה״, אשר פירושה ״גמרנו״, ואכן שם זה השפיע על היולדת מללדת בנות והתחילה ללדת רק בני. (עיין לעיל בעמוד 35).

כמו כן לקמן אנו רואים שמשפחת אלבז בצפרו קראו לבנם עמרם ע״ש הצדיק ואותו הבן גדל ונתעלה בתורה עד שהשיג מדרגת ״צדיק״ ונהיה גם אח״כ לאחד הפוסקים  הגדולים בדורו.

ידוע גם שכל משפחה מבני קהילת וואזן מקום קבורתו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, קראה בן ע״ש הצדיק, כי שם הצדיק משפיע עליהם שפע טוב וברכה ומביא אותם להיות עמ־רם וחשוב, וכל אחד נושא שם זה לגאון ולתפארת המשפחה.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

הערת המחבר : הבחירה היא משמעותית ומזכירה שלושה־עשר קדושים מפורסמים. אין ספק שיש כמה קדושים ידועים שיכלו להיכנס ל״נבחרת״ הזו. מכל מקום מתמיהה מאוד העובדה שצדיק כה מפורסם כמו מולאי איגגי אינו מופיע וכן ר׳ דוד בן־ברוך.

פזמון: יא רבבי תשמח פללי דאז

 יא רבבי תכממל אלמחדאז

 יא רבבי סעדדנא מה יעואז

 זיכות צדיקים לעזאז

בדית נתכללם בזזהר

וצדיק לעזיז נדכּר

 וללי טלבנא לו יחדר

 ישמו עאלי ומזההר

לעזיז רבי יחייא לכצ׳ר

יא ללאה נמסיוו יא לעבאד

 אנדרבו טרקאן לבעאד

ונטלבו טליבאת אזדאד

מזורו צדיקים דלבלאד

לעזאז סיאדנא מואלין צ׳אצ׳

צדיק יכון לינא סנידא

 ונזיווה מן טריק בעידא

 ונזורוה זיארא זדידא

 ויזעל ייאמנא סעידא

רבי אליהו מול צ׳אר לביצ׳א

יא חבאבי לוכאן ריטו

עזאייב צדיק פי חייאתו

כללא אלעזז אלפאמילתו

אבייאצ׳ אללי חצ׳ר פי תפינתו

 לעזיז רבי חיים פינטו

רדד באלך יא כאיי מא תמסיס

 פי להלולא מא תרכיס

 ונדר עליך מא תכלליס

יקבל זיארך בלא תעכיס

לעזיז רבי אברהם מול נס

יא ללאה נמסיוו יא לכוא

תקבלו לעדאב בלחלאוא

 ונזורו צדיק בצפאוא

 וללי פיה סי צ׳רר ידאוא

 זיכות רבי רפאל אנקאוא

מאזלת אנזיד פלגנאוי

ונפררח קלבי לכאוי

 אונטלב אללי נאוי

וצדיק הווא ידאווי

 לעזיז רבי שלום זזאוי

מסית אנזור יא לכואן

לצדיק סכית בללי כאן

ורזעת בקלבי פרחאן

 קבל זיארתי מול ואזזאן

 לעזיז רבי עמרם בן דיואן

יא לחבאב סריוו סמע

באם תגפרו דנוב אולכדע

וזיארתנא דימא תנפע

 וצדיק ליהא יסמע

לעזיז רבי דוד דרע

יא כאי סמח פי כולסי

 ראה דנייא מה תדומסי

 גיר צדיקים מא תנאסאסי

 ולהאד צדיק תמסי

לעזיז רבי דוד ומשה

ואחד צדיק יא נאס

 כללא זיכותו עלא לסאס

 וללי יטלבלו פלכאס

ידאויה דגיא מן כול באס

 סידי לעזיז רבי פנחס

בסחאל אללי מרצ׳ו והבלו

מסאוו לצדיק ונזלו

 אלכיסאן וסמע סעלו

 דאואהום צדיק מן פצ׳לו

 לעזיז רבי שלמה לחלו

אנטלבוך יא רכבי מולאי

תקבלינא האד רראי

בזהדך נמסיוו לעאם זאיי

ונעמלו להילולא יא כאיי

 די רבי שמעון בר־יוחאי.

המשך…….

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

כך עשו, למשל, בעיר השלישית בגודלה במצרים, אסיוט בת 200,000 התושבים, שהייתה למעוז של תנזים אל־ג׳יהאד. משמרות מטעם הארגון כפו הפרדה מינית ברחובות: גברים רווקים נדרשו ללכת במדרכה אחת, ונשים רווקות – בזו הנגדית. אנשי הארגון הציקו לנשים שלבושן לא נראה להם צנוע די הצורך, ואם הללו התווכחו הן הותקפו פיזית. מוכרי אלכוהול שלא סגרו את חנויותיהם הוכו למוות. בעליה של חנות נעליים שנהג להשמיע מוזיקה קולנית ברדיו, והקפיד להחליש אותו בעת התפילות, נאסר ל־40 יום; המשטרה הסבירה שזה היה מאסר מגן, כדי שכנופיות הג׳יהאד לא ירצחוהו. בשנת 1981 הייתה לארגון הג׳יהאד באסיוט השפעה רבה יותר מזו שהייתה שם למשטרה ולעירייה. כפי שהעיד מפקד משטרה מקומי לאחר מכן, סאדאת עצמו הוא שאפשר את הכפילות של מוקדי הכוח. ״פקודות מטעם הממשלה הורו לנו לא לעצור אותם ולא להתערב במעשיהם״.

אסיוט הוסיפה להיות מעוז של טרור איסלאמיסטי גם בימי חוסני מובארכ, יורשו של סאדאת. בקרבות שהשתוללו בעיר בשנת 1992 בין איסלאמיסטים ובין כוחות הביטחון נהרגו לא רק 84 שוטרים, אלא גם 14 אזרחים מן המיעוט הנוצרי הקופטי. הקופטים נרצחו מסיבה אחת ויחידה: הם נכנסו לתפקיד שדפוס החשיבה האנטישמי שומר בדרך כלל ליהודים. קופטים רבים השתלבו במעמדות הביניים בזכות ההשכלה שהעניקה להם מערכת החינוך הנוצרית המפותחת. האיסלאמיסטים ראו בכך שערורייה: נוצרים, שאמורים לחיות בצנעה ובראש מורכן, משגשגים כלכלית בגלוי, בעוד מוסלמים רבים חיים בעוני. עלונים איסלאמיסטיים ציירו אפוא את ״הנוצרי כיצור פרברטי, המנצל ללא בושה את עליונותו החברתית הבלתי־ מוצדקת״. בפרסומים נוספים הם הוקעו כ״סוכנים זרים או בצלבנים, השואפים דרך קבע להשחית את המוסלמים״. התקפות הטרור נגד הקופטים תכפו והלכו. ״שבירת עצמות על מנת להטיל מום, התקפות על בתי ספר קופטיים כדי שייאלצו לחסות בהגנת המשטרה, והטלות מצור על הכנסיות שקופטים רבים ברחו אליהן – אלו היו שיטות הפעולה החביבות על הטרוריסטים שם. המטרה הייתה לאלץ את הקופטים לעזוב את הארץ תיכף ומיד״. באסיוט שולב הפיקוח הטרוריסטי על חיי המוסלמים ה״כופרים״ ב״שנאה השלכתית״ כלפי הקופטים: תשוקות שאנשי הג׳יהאד הכחישו שיש להם יוחסו לקופטים, ואלו נאלצו כמובן גם להיענש על כך. קהילה שהמאחד אותה הוא טרור, זקוקה תמיד להדרתם של אלו המתויגים כ״אחרים״.

דוגמה נוספת, הממחישה היטב את הקשר בין עוני לאינדוקטרינציה איסלאמיסטית, נקבל אם נביט מקרוב על מיזם שצמח בשנות השמונים ברובע אמבאבה בקהיר. ארגון אל־גמאעה אל־איסלאמייה(הקהילה האיסלאמית)ניצל את העלייה המהירה בצפיפותו של רובע זה בעל מיליון התושבים כדי לאסלמו. באזור הסלמס הגדול הזה שבפרברי קהיר שררו תנאים פיזיים וחברתיים בלתי נסבלים: לא הייתה תשתית חשמל סבירה, תנאי התברואה היו הרי אסון, שיעור האנאלפביתיות הגיע ל־42 אחוזים בקרב הגברים, ל־57 אחוזים בקרב הנשים ול־49 אחוזים בקרב הילדים בני עשר ומעלה, 21 אחוזים מהילדים עד גיל 14 עבדו כפועלים בלתי מקצועיים, ושיעור תמותת הילדים הגיע ל־75 אחוזים. קרקע פורייה אפוא להתססה מצד האיסלאמיסטים. הללו הקימו ברובע רשת אמינה של שירותים חברתיים שממשלת מצרים לא רצתה או לא יכלה לספק. אלא שגם כאן נלווה לגזר החברתי מקל ג׳יהאדי. שעה שהגמאעה סיפקה לילדים יתומים בגדים וציוד לבית הספר, היא מנעה מהתושבים לבלות בתיאטרון ובהאזנה למוזיקה. בעוד היא מייסדת מרכזי ייעוץ בתחום חוקי המשפחה, איימו אנשיה בעונשים גופניים אכזריים על נשים שלא עטו רעלה. ובמקביל להקמת בתי עסק איסלאמיסטיים, היא אסרה לחלוטין מכירת סרטי וידאו, וחנויות קטנות שלא הסכינו לאיסור הוחרבו עד היסוד. הקופטים, שבאמבאבה החזיקו ב־ 21 כנסיות, הוכו נמרצות גם פה. זעמם הקונפורמיסטי של האיסלאמיסטים תועל כלפיהם, כיוון שיהודים לא היו שם. חנויות בבעלות קופטית נבזזו, וכנסיות הועלו באש.

סופה של פרשת אמבאבה הגיע בדצמבר 1992, לאחר שהגמאעה הודיעה לסוכנות ידיעות בינלאומית שהקימה ברובע מדינה איסלאמית שחוקתה היא השריעה. כאן פקעה סבלנותה של ממשלת מצרים. 14,000 שוטרים השתלטו על הרובע למשך שבוע ועצרו 5,000 איש. הממשלה הקצתה סכומים ניכרים לשיקום הרובע, ובכלל זה להקמת תשתית חברתית־פוליטית. אולם כפי שנראה בסעיף הבא, אפילו צעדים אלו לא יכלו לעצור את התקדמותו של מצעד האיסלאמיזם.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

כל פרשן או חוקר אשר ניסה אי־פעם לפענח את מסתורי חלומו של מוחמד בהסתמך על כל הוריאציות השונות שהתפרסמו, הגיע בסופו של דבר למסקנה שאין כל אמת בתכנים השונים של חלומו וכי מוחמד בדה את חלומו לשם סיפוק יצר הגדלות שפיעם בקרבו ולא ידע אין לפרוץ את החומות שחסמו את דרכו מלבד הדרך הנבואית שבחר ומצא אותה נכונה.

על פי המקורות ובהתאם לעדויות בני השבטים המקומיים, אחת התופעות הנפוצות המתרחשות לעתים קרובות על ׳ג׳בל נור׳ מתמקדת בהתקפותיהם של הבדווים בקבוצות או ביחידים למטרות שוד וביזה של אנשים אמידים ובעלי אמצעים שהצטיידו לשהייה ארוכה על ההר.

ונשאלות השאלות:

♦           האם יתכן שמוחמד, שהיה מודע מעל לכל ספק, להתקפות התכופות של הבדויים על רכושם של אנשים עשירים על ג׳בל נור יישאר לבדו וירדם שם ללא השגחה?

♦           האם יתכן שמוחמד יפקיר את כל רכושו על ההר ללא פחד מפני הבוזזים?

ההר ׳חירא׳ נועד, על פי המסורת הפגנית, לקיום מצוות בחודש רמדאן בצוותא עם בני משפחה או יחד עם קבוצות חברים אך לא לבד, לשם הסתגפות.

הפלא ופלא, איך קרה שמוחמד נשאר לבדו בתוך המערה ללא ליווי משרתו הנאמן זיית אבן-תאבת. האם השאיר מוחמד את משרתו הנאמן בבית עם חדיג׳ה?

כשיצאה חדיג׳ה מהבית לבשר את בשורת השליחות של בעלה לבן־דודה ורקה אבן-נפול, האם לא היה זה בשעת לילה מאוחרת?

לפנינו אחת הוואריאציות המתארות את חלומו של מוחמד בספר " חיי מוחמד "׳ מאת אִבן-הישאם, כמצוטט:

מוחמד הקיץ מחלומו ויצא מן המערה. לפתע שמע קול הקורא לו, ״מוחמד, אתה שליח ה׳ ואני המלאך גבריאל״.

סוף ציטוט

בוואריאציה אחרת מתואר חלומו של מוחמד, כמצוטט:

בהיות מוחמד כבן ארבעים, ניגלה דבר אלוהים אליו בראשונה. תחילה חשש שהשטן משטה בו אך אט אט השתכנע שאכן אלוהים מדבר אליו והוא בחר בו להביא את בשורתו לבני האדם.

סוף ציטוט

בואריאציה אחרת מתואר חלומו של מוחמד, כמצוטט:

מוחמד התקדש בהתגלות חזותית על ידי הופעת מלאך. מוחמד נפעם וסירב תחילה להעמיס על עצמו נטל של נבואה אך במרוצת הזמן השלים עם ייעודו.

סוף ציטוט

אך הגרסה המעניינת ביותר היא, כמצוטט:

בהיותו על ההר ניגלה אליו בחלומו המלאך גבריאל וציווה עליו לקרוא בקול, בתגובה לתמיהתו של מוחמד. הוא לימד אותו קטע מתוך הפרק ה-96 של הקוראן.

סוף ציטוט

אין להתעלם אף מתוכן חלומו של מוחמד כפי שמתואר בספרו של הותיאולוג המוסלמי אִבן-הישאם ׳חיי מוחמד׳ עם חמשת הצווים.

כל אשר נאמר אודות חלומו של מוחמד בגרסאות שונות אינו אלא ניחוש של חוקרים שהתבססו האחד על כתבי משנהו במשך דורותללא כל הסתמכות על מקור מהימן וללא הצגת תיעוד בר סמכא כלשהו.

כל הגרסאות המתארות את מצבו הנפשי של מוחמד שחש לפתע שהוא משוגע או משורר, או קורבן לרוח רעה או שהשטן בכבודו ובעצמו משטה בו באות להסתיר את השקר שבדה מליבו וחיפש תימוכין.

כותבי החדית׳ים מתארים את רגעי הגאולה של מוחמד מסיוטיו, כמצוטט:

מוחמד הגיע למסקנה שהוא משורר או משוגע וללא ספק נפל קורבן לרוח רעה, אולם נוצרי מתושבי המקום הבחין שניסיונו של מוחמד דומה לזה של משה וקבע שהוא נביא עמו. מוחמד עדיין לא היה בטוח בדבריו אך חדיג׳ה אשתו ערכה ניסוי זהיר אשר הוכיח שאורחו אכן מלאך ולא שטן.

סוף ציטוט

האם גם חדיג׳ה בין הנביאים?

חדיג׳ה מציינת בדבריה שראתה נוצרי מתושבי המקום, דהיינו, היא הכירה את אותו נוצרי לפנים, אולם בסוף דבריה היא טוענת שהנוצרי היה יצור על-טבעי, מלאך ולא שטן.

האם גם חדיג׳ה נפלה קורבן לרוח רעה?

מעבר לאי ההתאמות בכתובים, חובה להדגיש שכל נושא או כל אמירה בדת האיסלאם אשר מנסים לפענח ולהגיע לחקר האמת נתקלים בחומה בצורה של חוסר שילוב גרסאות וחוסר התאמה בנתונים. לא ברור מדוע כל החוקרים וכל הפרשנים לא העזו עד עצם היום הזה להדגיששאין יסוד איתן לדת האיסלאם וכי כל הסיפורים המסופרים אודות המאורעות הם דו־משמעותיים וחסרי אחיזה במציאות.

בהיוודע דבר חלומו של מוחמד, הצטרפו אליו מעטים מבני משפחתו, זייד אבן־תאבת משרתו, עלי אבן-טאלב בן דודו וחתנו, וחדיג׳ה אשתו שזיכתה אותו בברכת דרך צלחה מפי בן דודה ורקה אבן־נפול.

ישנם הטוענים שמוחמד לא פצה את פיו ושמר בסתר את סיפור חלומו ואת מהות שליחותו הנבואית במשך מספר שנים, אולם ישנם המאמינים שמוחמד יצא בהצהרותיו מיד לאחר חלומו והחל להטיף בשווקים ובחוצות העיר על זעם אללה ועל יום הדין.

מוחמד לא זכה להיענות חיובית מצד תושבי מכה שקידמו את פניותיו בבוז ובלעג והפכוהו במהרה לנושא מליצי וגיחכו על חשבונו בחוצות העיר ובשווקים.

מנהיגי שבט קורייש ניסו לשכנעו לסור מדרכו והיו מוכנים לדאוג למצבו הנפשי ולהעניק לו טיפול רפואי הולם, אולם כשמוחמד סירב להישמע להפצרותיהם כינו אותו חולה רוח ההוזה הזיות וכינו אותו משוגע חסר תקנה.

מנהיגי משפחת קורייש בהנהגת אבו־להב, דודו של מוחמד, האשימו אותו בחתרנות תחת אושיות המשטר ולכן נידו אותו ואת קומץ נאמניו מהחברה ומכל פעילות מסחרית או עסקית עם תושבי מכה.

תקופת הנידוי קשתה על חיי מוחמד, במיוחד לאחר מותה של חדיג׳ה אשתו שנפטרה משברון לב.

עלי אבן־טאלב שנשא את פטימה בתו לאישה הפך לנושא כליו של מוחמד והיה צמוד אליו בכל אשר פנה.

מנהיגי מכה אסרו על מוחמד, לאחר מותה של חדיג׳ה, לבוא בברית הנישואין עם בנות העיר ועקב הנסיבות שהחמירו עם הזמן נאלץ מוחמד לעזוב את מכה והיה נע ונד בין השבטים הפגנים שסרבו להקשיב להטפותיו על זעמו של אללה ועל יום הדין, כי הם היו מודעים לאמירות אלו עוד לפניו.

מגוחך ששני המושגים האלה היוו בסיס לבשורה שכביכול התבשר לה מוחמר מפי המלאך גבריאל.