קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

ג. המנהג לברך בברכות השחר הנותן ליעף כח, וברכה זו נזכרת בסידורי אשכנז, ומרן בשו״ע או״ת סי׳ מ״ו ס״ו כתב דאין דבריהן נראין, אך הרמ״א בהגה סיים והמנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה עכ״ל, וכן נהגנו לאומרה, וכ׳׳ד רבינו האר״י, וכ״כ משמו הברכ״י, ואלמלא ראה מרן הב״י דעת קדוש האר״י, היה מודה לו, ולפי דברי הכנה״ג הדר ביה מרן בסוף ימיו.

ד. ברכת שעשה לי כל צרכי, כך נקד הרב יעב״ץ בכתב ידו בספר תפלה שלו, הצד״י קמוצה והכף בחיריק.

ה. בנוסח היה״ר שבברכת המעביר חבלי שינה, אומרים בל׳ רבים שתרגילנו ותדבקנו, ולא בלשון יחיד וכוי עולת תמיד סי׳ מ״ו, וכן הגיה מוהריב״ץ ז״ל בסידור תפילה שלו, ועיי׳ בגט׳ ברכות דף כ״ט ע״ב אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא וכוי.

ו. קודם התפלה מתחילין ותתפלל חנה וגו׳ כמ״ש הרב עבודת התמיד דל״ג ע״ב ושהאומרו כורת את החיצונים, ובשבת לא היינו אומרים.

ז. לפני תפלת שחרית היינו נוהגים להתחיל ביהי רצון, ושמעתי שיצאה מתחת ידו של הגאון רבינו סעדיה ז״ל, ונדפסה בספר אהבת הקדמונים נוסח תפלות לתושבים בעיר פאס יע״א: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתניח לנו מכל מגורתינו, ותרפא את כל מכאובינו, ותכונן את כל מעשה ידינו, ותצילנו מיד אויבינו ומכף כל רודפינו ושונאינו, ולא ישמע קול נהי ולא בכי ולא צעקה בבתינו, ולא שוד ושבר בגבולינו, ונהיה אנחנו מיראי שמך ומעושי רצונך, ותשכילנו בשכל טוב מלפניך, למען נשכיל בכל אשר נעשה, ובכל אשר נפנה שם, עד היום אשר תאספנו אליך לאורך ימים ושנים, ותוציאנו משלום לשלום, ומזן לא זן לטובה, ומאפילה לאורה, ונמצא מנוחה לאור באור החיים.

ח. הגירסא אצלנו בתפלה בפסקת ״כי כל מעשינו תוהו״, ולא רוב מעשינו, וזוהי סברת מהרי״ל. והיא גרסת רבינו בר יקר וא״ח, והברכ״י כתב שכן עיקר הנוסחא.

ט. ברוך המקדש שמו ברבים, ולא ׳׳שמך״, כ״כ הרב יעב״ץ בסדורו.

י. בתוך התפלה: אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ, בתוספת מלת ״עליון״ בתוך הפסוק ישעיה ל״ז, שכ״ד הרב מנח״א, והרב סדר היום כתב שאין לחוש להוסיף עליון, שאנו מתפללין ע״ד הפסוק, אבל לא בלשונו, עיין להרב שערי תפלה דף י״ז.

יא. נהגו לומר אביי מסדר הוה, ולא אביי הוה מסדר, להתרחק מחשש הוגה את ה׳ באותיותיו, עיי׳ להרב קמח סולת שכתב שצריך להפסיק בין מלת אביי ל־הוה, ושכך שמע מרבינו האר״י ז״ל, הב״ד הרב שערי תפלה י״ח ע״ב, ועיי׳ להרב פתה״ד ח״א דף ע׳ שכתב משם אביו ז״ל דאין לחוש גם אם יאמר אביי הוה בלי הפסק, כיון שאינו מכווין לשם, וע״צ היותר טוב יפסיק מעט, ולגרסתנו ניחא.

יב. מפורסם בהרבה מקומות שבית המקדש יבנה על יד הב״ה עצמו, ועיי׳ בזוה״ק פרשת פנחס דף רכ״א ע״א והחיד״א ז״ל כתב שם שמטעם זה הרמד״ל כתב שיש לומר יהר׳׳מ שתבנה ביהמ׳׳ק ב״ב, וכך היינו נוהגים לומר, ועיין רש״י ותוס׳ סוכה דף מ״א ע״א ד״ה אי נמי. ותוס׳ שבועות דט״ו ע״ב ד״ה אין בנין ובפירש״י ר״ה דף ל׳ ע״א ד״ה אי נמי.

יג. היינו נוהגים להגיד פרשת קדש לי כל בכור קודם ה׳ מלך, כמ׳׳ש בס׳ אור צדיקים משם הרמב״ן ומהרח״ו, שחייב אדם לומר ד׳׳פ של תפילין בכל יום בעודן עליו, וכו׳ קודם ברוך שאמר וכו׳ ועיין להרב שערי תפלה די״ד ע״ב. ונהגו להגיד פרשת קדש גם במנחה של יום ט׳ באב אחרי שמניחים תפלין ואין זה חשש כלומד תורה אלא אומרם בתורת סדר תפילת מנחה. כן ראיתי בספרי השו׳׳ת.

טו. נהגו לנענע את גופם בתפלה, כ״כ הרב לפי ספרי ערך תפלה אות קי״ג, והכנה״ג או״ח סימן צ״ה הביא מהמדרש ומספר מנורת המאור וספר חסידים שחייב האדם לנענע גופו בשעת התפלה שנא׳ כל עצמותי תאמרנה וגו׳.יד. נוהגים שאחד מסדר כל הזמירות מראש ועד סוף, וכלם עונים אחריו בכדי שישמיע לאזניו, ומה טוב המנהג הזה לפי מה שהובא במדרש הרב דעת קדושים חא׳׳ח אות קוף שבשעה שהשכינה באה לבהכ״ן ורואה אותם אומרים הזמירות, מקצתן מקדימין ומקצתן מאחרין, מיד היא מסתלקת, נמצא כתוב בכתב יד של הרב רפאל אבן צור ז״ל.

טז. לא היינו אומרים מזמור לתודה לא בשבת ולא ביום טוב. והטעם משום שאומרים אותו בחול על קרבן תודה, ולכן בשבת ויו״ט שקרבן תודה שהוא קרבן יחיד ולא קריב בהן אין אומרים אותו, ובערבי פסח ובחוה״מ פסח. לא היה נאמר, מההוא טעמא, שלחמי תודה היו חמץ, ואפילו בערב פסח אסור להקריב, שיבואו לידי נותר שהרי נתמעט זמן אכילתו, ועיין בשערי תפלה דף כ׳׳ג ע״ב.

יז. הש״ץ שהיה מסדר קריאת שמע בשחרית ומעריב, היה אומר בקול רם הפסוקים וחרה אף ה׳, כשאר הפסוקים, ולא בלחש, עיי׳ בספר שערי תפלה דף ל׳ ע״ב שכתב דלאו שפיר עבדי הללו שאומרים בלחש.

יח. נהגו להתפלל תפילת מנחה ומוסף של ר״ח בלי חזרה, והש״ץ היה אומר עם הצבור שלש ברכות וקדושה בקול רם, דהוי כשעה דחוקה שכתב מרן באו׳׳ה סי׳ רל״ב ס״א, וכמו שכתב הכפ״ה בסי׳ רל״ד סק״ה וז״ל אבל הספרדים אין נוהגין לחזור ש״ץ התפילה במנחה וכוי. ע״כ. וכן בתפלת מוסף דר״ח, שהעם יוצאים למלאכתן, לא היה הש״ץ חוזר התפלה, ועיי׳ להרדב״ז ח״ד סי׳ צ״ד ובסי׳ ה׳ מ״ש באורך על המנהג הזה דאומר הש״ץ האמצעיות בלחש, שאינו מדין הגמרא, ולא מתקנת הרמב״ם, שתקן במצרים שלא לחזור על התפילה מהרבה טעמים יעו״ש, ועי׳ בהערה מהרב מוהר״ב טולידאנו ז״ל מ״ש בזה בספרו קצור שו׳׳ע הנד״מ.

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר. 

תורת אמך ◆ פרשת וירא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).

כתב החסיד הרב ברוך סבאג זצ"ל רב ודיין בעיר אספי, בספרו ראשי בשמים, רומז למי שיש לו הדברים הללו ראוי שתשרה עליו שכינה: א. "באלני ממרא" , שיהא תקיף וחזק להמרות פה יצר הרע, כמ"ש (באבות, ד,א), איזהו גיבור הכובש את יצרו, והוא "באלוני ממרא" מלשון אלוני הבשן שהוא לשון חוזק,שתקיף להיות ממרא פה יצה"ר. ב. "והוא יושב פתח האהל", שיושב בקביעות באוהלה של תורה. ג. "כחום היום", שיושב ולומד אפילו הוא דחוק, שיש לו דוחק וצער לא ימיש מתוך האהל, שמצטער כמו האדם מחום היום.
וישא עינו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האל וישתחו ארצה (יח, ב).
כתב הגאון רבי יהודה אבן דאנן זצ"ל (ה'תרצ"ה), בספרו מנחת יהודה. איתא במדרש נעלם, אמר רב יהודה: בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול שהנשמה נפרדת מן הגוף, ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה, כדכתיב (שמות לג, כ), " כי לא יראני האדם וחי". ובאים עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של הצדיק, ונרמז " וירא אליו ה' באלוני ממרא", "וישא עיניו" – הצדיק בשעת המיתה, "וירא והנה שלשה אנשים", שלשה מלאכי השרת הבאים עם השכינה לקבל נשמתו (זוהר ח"א, עט), "נצבים עליו", כדי לקבל נשמתו בשעה שתצא. וכשהגיע זמנה לצאת "וירא", זאת אומרת באותה שעה רואה פני שכינה, וכיון שרואה פני שכינה אי אפשר לחיות, שכתוב "כי לא יראני האדם וחי" (זוהר ח"ג נג), ולכן תיכף "וירץ לקראתם" לקראת השלשה מלאכי השרת המקבלים נשמתו, "מפתח האהל", שהוא בית הבליעה, ששם מתוודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה (זוהר ח"ג לג), ואז נשמת הצדיק שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה, ואז "וישתחו ארצה" לנגד השכינה.
ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך(יח, ג).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו מי מנוחות, "אל נא תעבור מעל עבדך" אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז), הטעם לכך, כי בהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה, כי כשם שה' יתברך זן ומפרנס לכל העולם, כן זה זן ומפרנס לאחרים. והוא יותר מן הצדקה, כי הצדקה בממון ואין מכניסו בצל קורתו, וזה מתוך שמקב הנאתו ומכניסו לבית. ואברהם אבינו עליו השלום, היה גם כן מכניסם תחת כנפי השכינה. לכן לגביו זה יותר מהקבלת פני השכינה, כי בזה גורם לאחרים להקביל פני שכינה, ויותר יתגדל כבודו יתברך בזה מלהקביל פניו.
הקשו המפרשים מנין ידע אברהם אבינו שנלמד מהפסוק ""אל נא תעבור מעל עבדך", שזה סובב על מצוות הכנסת אורחים, והסביר סדנא בבא סאלי זצ"ל, ע"פ רש"י (בראשית יח, א), "ד"ה והוא יושב", ישב כתיב, ביקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב ואני אעמוד. והנה מלשון ביקש לעמוד, משמע שאברהם אבינו ע"ה, התאמץ מאד כדי לעמוד בפני הקב"ה ולא יכל, עד שאמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד. אמנם אח"כ כתוב בפסוק (בראשית יח, ב), והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם, משמע שמיד כאשר ראה אותם קיבל כוחות ורץ, ומזה למד אברהם שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, שהרי בהקבלת פני השכינה התאמץ לעמוד ולא יכל, ובאורחים קיבל כוחות ומיד רץ (סידנא בבא סאלי ח"א).
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, צריך לדעת כי "יוקח" ע"י שליח, יש שדורשים לגנאי ויש דורשים לשבח. ויש לדקדק, מה ראה בלקיחת מים על ידי שליח ובפת ע"י עצמו. וצריך לומר שכוונת אברהם אבינו ע"ה היתה רצויה, ומזריזותו במצות האורחים, לא רצה להשהותן כל כך עד שיעשה כל צורכי הסעודה ע"י עצמו. לכן כל מה שהיה אפשר באחר, היה עושה ע"י עצמו. ולכן המים שאפשר על ידי שליח נתנם לעשות, מה שאין הפת שאם היה שולח ע"י שליח לשרה לעשות, וכל שכן שכוונתו היה לשנות משאר הימים, שהיה רגיל לעשות לאורחים קמח, שבזה מצאה שרה מענה לומר קמח, והיום (כדברי המדרש), אחר שמל ופירושו ממנו לא היו באים אורחים, רצה לעשות להם סולת. ואם היה ע"י שליח אחר, שהאשה עיניה צרה באורחים, שמא תעה קמח, לכן נשתלח הוא על ענין הלחם, ואחר שכוונתו רצויה, לפיכך שילם ה' לבניו בבאר.
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ(יח, ד).
בא להזהיר למי שאינו יכול ללמוד כל היום, שלפחות "יקח נא מעט מים", דהיינו לקבוע עיתים לתורה, ובתנאי שיהרהר בתשובה בלבו לפני כן, וכן "ורחצו רגליכם", שירחץ ויטהר מטינוף מעשיו, כי הטנופת והרגלים הם כנוי לעוונות. ואם לא יכול כן, יחזיק ביד לומדי התורה (ראשי בשמים).
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת(יח, ה).
התורה נקראת לחם, כדכתיב (משלי ט, ד), "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שיקנה התורה בממונו. "וסעדו לבכם", שעל ידי עסק התורה יהיה לו סעד וסיוע נגד היצר שיושב בין מפתי הלב. "אחר תעבורו", שצריך לעבור על מידותיו, כמו שאמר התנא (אבות ו, א), והוה צנוע, וארך רוח {ארך אפים}, ומול על עלבונו {מעביר על מידותיו, מרוב ענוה}. ומגדלו {התורה}, ומרוממתו על כל המעשים {שברא בתבל, ונותנת לו מלכות וממשלה}. (ראשי בשמים).
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל(יח, ט).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זצ"ל רבה שכונת מוסררה בי"ם, מחבר הספר יש מאין, איתא בגמרא(ב"מ פז), יודעים היו מלאכי השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא כדי לחבבה על בעלה. רש"י כתב, להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה, שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר לה כוס של ברכה ע"כ. הקשה לי ת"ח אחד, הרי אין כוס של ברכה שייך אלא אם בירכו ברכת המזון, וכאן כתב רש"י ז"ל, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ולחם לא הביא לפניהם לפי שפירסה שרה נדה ונטמאת העיסה, ולפי זה אין כאן ברכת המזון, ואיך אמר רבי יוסי בר חנינא כדי לשגר כוס של ברכה, והשבתי לו תיכף שאפשר לתרץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות מד), רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות שהיא ברכת המזון, וכן כאן כיון שקבעו סעודתם על חמאה וחלב וכו' וזהו מזונם, אז בודאי בירכו ברכת המזון ומובן למה שגר כוס ברכה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר (יט, טו).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה בספרו אוצר המכתבים (ח"א), " וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח" גם כאן מילת "לאמר", באה להורות על כפל הדברים למהר לקחת את אשתו וכו', ואפשר עוד, כי רצה לומר, כאשר עלה השחר ולוט היה עדיין שוכב על מטתו, "ויאיצו המלאכים בלוט", דהיינו ויציקו, כמו שאמר הראב"ע ז"ל שם. ור"ל שהתחילו להציק לו בידיהם, זה מנענעו מכאן וזה מכאן כדי להקיצו משנתו. גם הוסיפו "לאמר" אליו בפיהם, קום מהר וקח את אשתך ואת שתי בנותיך.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

יוסף סירירו.

י"ד בתשרי תרי"ג – תשרי תרס"ב. מהעיר פאס. חסיד ומקובל.

ארזי הלבנון.

נולד בפאס שבמרוקו ביום י"ד תשרי הת"ג, ונתב"מ כ"ד תשרי תרס"ב – 1902. היה חסיד וקדוש, ויד שם לו גם בקבלה. ממידותיו היקרות הם מידת הענווה והשתיקה, לרוב אהבתו לספרות ישראל, אסף ספרים רבים, לבד מהספריב שהורישו לו אבותיו.

ספרייתו התפרסמה בעושרה ובכתבי יד נדירים, ממנה נדפסו לראשונה תוספות הרא"ש למסכת קידושין, והיו בה הרבה מכתבי יד של רבני המערב. בפרעות שהיו ביהודים בשנת התרע"ב – 1912, נשרפה כליל כל הספריה יחד עם כמה פסקי דין ממנו.

מעולם לא היה רב נזכר מתוך האהל אהלה של תורה, והיה מקדש עצמו במותר לו ומה"ר רבי יוסף בנאיים ז"ל בספר מלכי רבנן בערכו, העיד כי בקטנותו הכיר את הרב זצ"ל והיה מתפלל עמו, וראה את יקר הליכותיו ודרכיו, ושהיראה וקדושה והטהרה היו חופפים עליו.

אף רבי יוסף חיים ילוז זצ"ל מעיר טבריה, כתב בספר תולדות אליהו, כי בשנת התר"ס בהיותו יחד עם אביו מהר"א כשד"ר בעיר פאס ראה את הרב הנזכר והכיר את קדושתו ויראתו המרחפת על פניו הקדושים0. ומהר"ש אבן דנאן מזכירו בהערכה בהקדמת ספרו " אשר לשלמה ".

יעקב אבטאן בן מרדכי.

נפטר ערב ראש חודש אייר תרל"ג. מורה צדק במראכש. תואר כחסידא קדישא ופרישא המקובל האלוהי סבא דמשפטים.

יעקב אלבאז.

מחכמי פאס, והיה מקובל גדול, מצאצאיו רבי שמואל אלבאז. חתום כאחד מראשי הקהילה על תקנה משנת התמ"ח – 1688 והת"ס – 1700

יעקב הלוי.

1600 בערך. מקובל גדול וממורה ההוראה הגדולים.

ארזי הלבנון.

מקובל גדול, חי בטיתואן שבמרוקו בשנת 1600 לערך. והיה מגדולי מורי ההוראות. בשאלות ותשובות " ויאמר יצחק " חלק ב' דף קנ"א יש ממנו פסק דין משנת תע"ו וחתום עמו הגאון הקדוש רבי חסדאי אלמושנינו, וגם רבי יעק חיבר שאלות ותשובות " בית יעקב " עדיין בכתב יד, ויש ממנו קינות ופיוטים שחלקם נדפסו, וחלקם עדיין בכתב יד.

יצחק אביחצירא.

אחיו של דוד

יצחק אלבאז.

מחכמי פאס.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

וכשראו הקהל צרתם כי גדלה וחטאתם כי כבדה מאד נתיעצו ביניהם עם הנגידים לברוח למקנא׳ס יע״א, אולי תהיה להם תעלה ותרופה למחלתם אולי יוכל א׳ מהם להגיע הדברים למלך מסיר׳׳ה, והיו משלחים כתות כתות והיה זה ביום חמישי שבעה ועשרים לח׳ טבת ויתקבצו הכתות הנז׳ כולם ביום א׳ תשעה ימים לחדש שבט סהר רמצ׳אן ונתקיים בנו בעוה״ר ופקדתי בשב״ט פשעם. ויהי היום ויעלו הכתות ללקצב״א למלך מסיר״ה ויצעקו צעקה גדולה ומרה. וישמע המלך קול הצעקה ונבהל ואמר להביאם לפניו והנה רצים מבוהלים ומדחיפים אותם עד שהגיעו לפני המלך. ובתחילה אמרו למלך הנגידים והגבאים שללו אותנו והחריבו בתינו ואת גן המלך. ותכף ומיד גזר המלך שיבואו הנגידים וגובי המס לפניו לתת דין וחשבון על כל מה שגבו מהאלמלא׳ח, וישלח אגרת ע״י הנגיד המעולה ה״ר אברהם מאימראן שילכו הנגידים וגובי המס למקנא׳ס במאמר המלך לתת דו״ח.

וכשמעם נבהלו עד מאד ונשתנו פניהם אוי לנו מיום הדין וחשבון לפני דיין האמת ב״ה. הנגידים וא׳ מן גובי המס וביום החמישי העלו אותם למלך סדר ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, הם מדברים ומתחננים לפני המלך ורמז למשרתים שהיו לפניו להכות היהודים ברצאץ (כדור עופרת) וכן עשו ומתו תכף ב׳ יהודים אחד שמו משה מאמאן ואחד שמו פ׳ מן מניקיס והגי נשפך דמו ולא מת הכתה אותו הרצאצ׳א ועברה בין הקנה והושט ולא מת ועדיין הוא חולה ואה״כ נתרפא ושמו משה בן הנינא.

 והשי״ת ינקום נקמת דם השפוך. כשראה המלך דם ההרוגים נתקצף קצף גדול וחמתו בערה בו לקול הצעקה אשר צעקו לפניו ביום הראשון וגזר על היהודים אשר נשארו בחיים והנגידים לשרוף אותם בתנור הסיד, והוליכו אותם לשורפם ואח״ב אמר להחזירם וכשחזרו שאל להם איה הם הנגדים שבכם ויאמרו לו זה וזה וגזר עליהם לשורפם ויוליכו אותם לבית השריפה ואין חונן ואין מרחם אלא רחמי שמים רבים, ויסב המלך פניו לשר א׳ שהיה לפניו ושמו אלקאייד אלגאזי בוחפרא ע״א ויאמר לו החזר היהודים מכבשן האש והרי הם נתונים בידך הם וכל קהל פא׳ם בכלל עד שתגבה מהם עשרים ככר של כסף שאני נושא בהם פעמים שלש, וכן עשה והביאם לפאיס בש״ק כשגמרו תפילת שחרית בס׳ אם רעה בעיני אדוניה עוה״ר הטו אלה השי״ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. נתקבצו הקהל בחצר הגדולה הנק׳ ע״ש כה״ר שאול ן׳ רמוך ושם חנה אלקאייד (השר) שבא לגבות המס וקבצו כל ת״ח בחצר הנז׳ עם הקהל הנז׳ ובו ביום גזר האלקאיי׳ד על הקהל לפנקס כל א׳ לפי ערכו מה שיכול ליתן ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והוסיף עוד ואמר להם לא תערכו כ״א מחצית מהממון שהוא עשרה ככרים אולי יש תקוה ויתנחם המלך וישוב מחרון אפו.

וג״כ הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן היה מבקש מהמלך ומתחנן לו ובוכה לפניו עד שנתרצה במחצית הסך ליתנו עכשיו והמחצית האחר עד זמן הקציר יתנוהו. והאלקאיי׳ד היה מכה ומענה ביהודים בחכמים ובבעלי תורה עד יום ראשון ס׳ וראה ועשה וכו׳ וקצף קצף רב וראה ולמד את מעשה עמנו שהיו גובים בלי חמלה וחנינה, וג״כ הוא היה מכה ומענה בחכמים כל אחד לבדו ובקהל כל אחד לבדו והיה מענה לעשיר אחד ושמו סלימאן בוטבול ומרוב הענוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יכול לסבול המיר דתו, אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות.

 ומן היום ההוא והלאה גזר האלקאייד על החכמים שיתנו הם לבדם ככר כסף. וג״כ החייטים יתנו ככר כסף הם לבדם. וכן היה הדבר. שנתנו החכמים ככר כסף שלם מלבד האלסוכ׳רא ולעמאלא. ואני הצעיר בעוה״ר נתתי בזה המס שלש מאות אוקיות ונתתי בזה הסך שני נזמי זהב משקלם שנים עשר משקל זהב ועוד כלאכ׳ל  מכ' משקלים דרהים. השי״ת יאמר די לצרותינו, וימלא חסרוננו, ויחשבה לצדקה לנו. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט הכותב.

ומן היום הזה והלאה היה גובה אלקאייד הנז׳ המס לאט לאט עד שהשלים י׳ ככרים. ועוד נתנו לו להאלקאיי׳ד סוכר׳א ה׳ אלפים אוקיום מכ״ט מלבד הדורונות והמנחות שהיו נותנים לו בכל יום ומלבושים וכלים נאים משוה שלשת אלפים אוקיות. ועוד שלח מולאי חפיץ׳ אחר אלקאייד לשאול לו לשלומו ונתן לו האלקאייד מממון שהיה גובה קודם שישלים אותו ה׳ אלפים אוקיות. 

ועוד נתן לו מן המנחות שנתנו לו היהודים. ועוד כל ההוצאות שהיו צריכים להוציא על ביתו של מולאי חפיץ׳ היו מוציאים אותם מן הגביה הנז׳ כמו ה׳ אלפים אוקיות אחרות. נמצא סך ההוצאה כולה שגבה השר כמו שנים עשר ככרים לזכות יר״ה ועוד כתב אלקאייד הנז׳ על הקהל עשרה ככרים לזכות יר״ה לפורעם לימות הקציר. והלך אלקאייד למקנא׳ס ושקל הממון ההוא והחליפו בזהב שכך א״ל המלך לקנות את הממון זהב ונמצאו חסרים ה׳ ככרים של קהל פאס אלפיים אוקיות אחרות והלוו אותם הקהל במקנא׳ס ונתנום. אח״כ אמר להם אלקאייד אלגאזי הזמינו י׳ אנשים גדולים ובני דעה והתקינו מנחה יפה עד מאוד ואני אעמוד אתכם לפני המלך ונדבר עליכם דברים טובים ואקרע לכם השטר חוב שכתבתי עליכם לזמן הקציר. וכן עשו הכינו המנחה יפה והיה בה עשרה זוגות של כא׳מרא פינא – חגורות אומנותיות או חגורות דקות – . והעלה אותם אלקאיי׳ד למלך ומנחתם בידם ודבר עליהם לפני המלך טובות וקבל אותם המלך בספ״י. והיה זה ביום ד׳ לאדר א׳ ש׳ התס״ד.

ויהי בלילה ההוא אור ליום ב׳ והמלך יושב על מטתו בלילה ואמר לעבדיו הביאו את המנחה אשר הביאו היהודים לראותה, והי״ז בהשגחתו ית׳ ויביאו אותה למלך והנה המנחה הסירה פריד׳א של כאמרא הנז׳ א׳ ויאמר המלך להביא את היהודים והקהל היו ישנים על מטתם ומשרתי המלך עמדו עליהם ויוליכו אותם בבהלה גדולה ועינים דומעות והעמידום לפני המלך. ויאמר להם המלך כמה זוגות הבאתים לי אמרו לו י׳ זוגות. אמ״ל אמת שכך הוא אבל יודע אני שא׳ מעבדי גנב פרד׳י אי. זה מה שהיה בלילה הנז׳. ולמחר עוד שלח אחריהם משרתים אחרים שיעלו למלך קהל פאס ויבקשו ולא מצאו כ״א ד׳ יהודים ועמהם הנגיד אברהם מאימראן ויאמר להם המלך אני שקלתי את הממון ההוא ומצאתי י׳ ככרים שלמים הסר מהם ז׳ ככרים ומחצה שאני נושא בכם, נמצא שלא נתתם לי כ״א ככרים ומחצה. והעשרה ככרים שכתבתי עליכם לזמן זה הוא זמן הקציר היום הזה והיה זה בחמשה ימים לח׳ אדר ראשון עכשיו שלא אביתם לתת לי העשרה ככרים, או תנו לי ש׳ מאות אוהלים של פשתן טובים ואני אקרע לכם את השטר חוב. או אתן לכם י׳ ככרים אחרים ותצאו מן האלמלאח שלכם של פאס. ויענו כולם קול א׳ קהל פא׳ס ויאמרו כל אשר יאמר לנו אדוננו נעשה ונשמע, וקבלנו עלינו לצאת מן האלמלא׳ח. ובמצב הזה באה אגרת אחרת מאת מולאי מחמד בנו שמרד בו ומלך בתארודאנ׳ת ויקצוף המלך וישלוף חרבו ויכה לכל השרים אשר היו עומדים שם ואלו הם אלקאייד חמד וחדו אעטא ואלקאייד חמד לעראיישי ואלקאייד מחמד אחרטאן ואל־קאייד עבדאלה ארוצי ונתן עליהם קנס י" ככרים ותכף נתנו אותה. וקהל פא׳ס שהיו שם שלח עמהם ג׳ מן היועצים שלו ואמר להם לכו עם היהודים ובחרו להם מקום שייטב בעיניהם לבנות בו בתים וחצרות לשכון שם במקום הנק׳ אוז'ה ערו׳ס. ואח״ך ניחם המלך ושלח לאמר להם לכו והתיעצו עם קהלכם ואם ייטב בעיניהם לצאת מן האלמלאח אני אתן לכם י׳ ככרים הנז'. ובאו מאת המלך בלב נשבר ונדכה ובנפש מרה מפני שבחרו מות מחיים וקצו בחייהם לצאת מן האלמלאח כמו שא׳׳ל המלך יר״ה ולא לחזור להיות תחת ממשלת מולאי חפיץ׳. וכשחזר המלך מדיבורו שא״ל לכו והתיעצו עם קהלכם ידעו שהדברים הם שלא ברצונו של המלך יר״ה ויתעצבו האנשים מאוד וישבו להם במקנא׳ס יע״א.

ויהי אחר ג׳ ימים ששב המלך מזעפו ומחרון אפו הלך הנגיד המעולה נר ישראל כה״ר אברהם מאימאראן לפני המלך ובקש מלפניו על עמו ישראל על קהל פאס למחול להם. ויאמר לו המלך סלחתי כדבריך אבל יעשו מאתים אוהלים של פשתן לא סגי בלאו הכי וישבו במקומם. וכך היה הדבר תיכף לקחו ברבית מאת אשת המלך שלש ככרים ועשו את האהלים. הי"ת יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל ויאמר די לצרותנו.

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

אולם פער השנים לא הפריע למוחמד בנישואיו לחדיג׳ה ורק היטיב עמו בהמשך דרכו בעתיד.

חדיג׳ה השתקפה בעיני רוחו כאם המגנה על בנה ובחיקה מצא אהבה ואף נחמה על אובדן אמו בילדותו.

נישואיו עם חדיג׳ה חיזקו את מעמדו בקרב החברה השבטית וזיכו אותו לכבוד ולהערצה כאחד מנכבדי שבט קורייש והוא למד לנצל את מעמדו החדש כראוי.

נישואיו לסוחרת האמידה, חדיג׳ה, חיזקו אף את ביטחונו האישי ומעל לכל את ביטחונו הכלכלי וביחד שינו לחלוטין את מהות חייו והעניקו לו שקט נפשי ושמחת חיים שהייתה חסרה לו בכל ימי חייו.

חדיג׳ה ידעה להעניק לו חום ואהבה, עידוד נפשי ותמיכה רוחנית ובד בבד הצליחה להפוך את רגעי המתח והחרדה שפקדו את בעלה לעתים קרובות לרוגע ולחדוות חיים.

מוחמד ידע להעריך את מעלותיה של אשתו חדיג׳ה ולכן הוא שמר לה אמונים ולא נשא על פניה אישה אחרת בכל ימי חייהם המשותפים. חדיג׳ה ילדה למוחמד שבעה ילדים אך מכולם רק בתם פטימה נותרה בחיים והאחרים נפטרו עוד בילדותם.

פטימה, בתו האהובה של מוחמד, נישאה לבן דודו עלי אבן-טאלב וילדה לו שני נכדים ־ חסן וחוסיין.

חדיג׳ה דאגה לשלוח את מוחמד בעלה בשעות הפנאי שלו לבן דודה ורקה אבן-נפול שידע היטב לקרוא בתורת היהודים ובאוונגליון, הלוא היא הברית החדשה.

מוחמד נהג להתייצב לפני ורקה אבן־נפול לעתים קרובות והיה מוקסם מסיפורי התנ״ך שלו שחיזקו את אמונתו באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.

חוקר האיסלאם, מייקל קוק, מציין שמוחמד נפטר בשנת 632, בגיל שישים וחמש אך מדגיש שעובדה זו תלויה במקור שעליו מסתמכים בכתובים. הוא נהג במסעותיו המסחריים להטיף לסוחרים ולמלווי השיירות את עיקרי אמונתו באלוהי השמיים והזהיר את מאזיניו מפני זעם ה׳ נגד הכופרים על פי אמונתו המונותיאיסטית.

הוא התמקד בהרצאותיו בפני מלווי השיירות על חוקי ההלכה היהודית בנושאי יום הדין, בניסוח תפילות ההודיה לאל ובמתן צדקה לאביונים שהשפיעו עמוקות על מערך החשיבה של מאזיניו בדרכים.

אולם, למרות פעילותו הענפה והרצאותיו בתחום האמונה המונותיאיסטית בפני מלווי השיירות, לעולם הוא לא פרט בפני מאזיניו את כוונותיו לייסד תנועה דתית הדוגלת באמונה באלוהי השמיים. מוחמד, למרות אמונתו באל אחד, לא ידע בוודאות לאן פניו מועדות, לאל האחד שבשמיים או לאלה ׳אלאלאת׳ ששכנה ב׳כעבה׳ והייתה אהובה עליו מאוד.

הוא אימץ את מנהגי הפגנים ונהג לבלות חודש בשנה במערה על הר ׳חירא׳ המכונה בפי תושבי האזור בשם ׳ג׳בל נור׳. ההר ממוקם סמוך לעיר מכה והשהייה הממושכת על ההר יסודה במנהג פגני עתיק.

מנהג השהייה על ההר היה חלק מפולחן עבודת האלילים ורבים מבני מכה ובני השבטים הסובבים לה נהגו לשהות על ההר ולקיים את מצוות עבודת האלילים כחלק ממנהגי הפגנים.

מוחמד נהג לבלות על ההר בלוויית בני משפחתו, ובחברת משרתו הנאמן זיית אבן-טאבת, בן דודה של חדיג׳ה ורקה אבן-נפול ועבדאלה אבן־מסעוד, חברו הקרוב.

מוחמד ומלוויו, כאנשים מכובדים ומוכרים ממכה, נהגו להאכיל לעתים את הנזקקים ששהו על ההר כמצווה על פי הפסוק בתורת היהודים: ״צדקה תציל ממוות״.

הוא היה מוכר בקרב מכריו כאיש החלומות, אולם באחד הלילות, על פי סיפורו, הוא נשאר לבדו במערה על הר ׳חירא׳ וחלם חלום שהיה שונה בתכלית מחלומותיו האחרים. על פי דבריו, הוא חלם על המלאך גבריאל שמינה אותו לשליח ה׳.

את תוכן חלומו פירשו חוקרי האיסלאם בעשרות גרסאות שונות. תיאולוגים מוסלמים ראשונים כאבן-אסחאק ואבן-הישאם ועד לאחרון הפרשנים בימינו, לא הצליחו עדיין לפרש אותו בצורה נכונה ולגלות את האמת לאמיתה.

מנקודת מבט היסטורית ידוע כי פרשנים או חוקרים מסתמכים על דברים שמגובים בכתובים, אולם הפלא ופלא. כל חוקרי תולדות האיסלאם לא הטילו ספק באמיתות חלומו של מוחמד ולא ניסו להגיע לחקר האמת אם דבריו אמיתיים הם או רק פרי דמיונו המתעתע.

מוחמד לא סיפר את חלומו לידידיו שהיו בקרבתו בהר ׳חירא׳. הוא מיהר לשוב לביתו ובהגיעו, קרא מיד לחדיג׳ה אשתו וסיפר לה את כל אשר זכר מחלומו.

בשמוע חדיג׳ה את סיפור חלומו הרעיפה עליו שבחים ומיהרה לפגוש את בן־דודה, ורקה אבן-נפול, שנימנה בין חכמי העיר מכה וידע לפרש חלומות על פי ספרי הקודש ועל פי תורת הנסתר שכתבו חכמי היהודים.

מוחמד התעודד מהתלהבותה ומתגובתה החיובית של חדיג׳ה ומהאמון הרב שרחשה לדבריו, אולם בשלב זה הטרידה אותו החוויה והוא התלבט בנסותו להגיע למסקנה אם משורר הוא או משוגע ובכל מקרה הוא חש עצמו קורבן של רוח רעה.

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

פרק ראשון

הזירה האסלאמית בימינו – עמוד 13

עולם עצום ורחב ידיים זה, הנקרא העולם האסלאמי על 57 מדינותיו, וכולל בתוכו את 22 המדינות הערביות, ומשתרע על פני יבשות אסיה ואפריקה, עם אוכלוסית-ענק המתקרבת למיליארד ומחצית נפשות, איננו עומד על עמדו, אלא יודע תמורות מרחיקות לכת המתרחשות במהירות ההולכת וצוברת תאוצה. כי לא זו בלבד שאוכלוסייתו צעירה ופוריותו גבוהה ודוחפת אותו להכפיל את עצמו בכל דור, אלא המודרניזציה הנכפית עליו במגעיו עם העולם החיצון הגלובאלי מחייבת אותו גם להיפתח מצד אחד וגם להילחם על שמירת צביונו המסורתי מצד שני. גם המגוון התרבותי העצום המאפיין עולם זה מוסיף ומעשיר את פניו כלפי העולם הצופה בו. כי הרי יש בו סיעות ופלגים רבים מצד אחד, שהעיקרית שבהם היא ההבחנה בין הרוב המכריע הסוני – למעלה מ-85% או מיליארד נפש ויותר, ובין המיעוט העיקרי השיעי ובו שאר 15% שהם עצמם מתקרבים לרבע מיליארד. אולם גם מתחת למטריה הסונית החובקת עולם, מתחרות ביניהן ארבע אסכולות המכירות זו בזו, אך שונות בדרגת ההקפדה על קלה כחמורה בקיום ההלכות, ממש כמו, להבדיל, דרגות ההקפדה הרווחות אצלנו בין הזרמים השונים ביהדות.

ריבוי הפנים הזה של האסלאם מתאפיין גם בגיוון גזעי, אתני, לשוני ותרבותי רב, כי הרי אין האסלאם האפריקני שעל גבול הסהארה, שעמים נוודים אימצוהו והפכוהו לדרך חייהם, כאסלאם האסיאני שבמעבי יערות- העד של מלאיה או האיים צלוקי הרי־הגעש של בורניאו וסומטרה, או זה שהתאקלם בתת היבשת ההודית או קרובו הנוודי, שסיגלו להם עמי אסיה המרכזית, או זח שהרחיק להתיישב בערי סין העתיקות. אין זה רק שאנו מוצאים גוני עור כה שונים בין המוסלמים דרי אפריקה למזרח התיכון ולמרכז אסיה ודרומה, עד כי מטשטש כל מושג של גזע בדת הרב-גזעית , הרב- לאומית, ואפילו הרב-תרבותית הזאת, אלא שלעיתים גם עינו הבוחנת של המתמצא בנבכי האסלאם שואלת בתדהמה ובהתפעלות כיצד בני תרבויות שונות כל כך, כמעט לבלתי הכר, מסתופפים תחת מטריה ציביליזציונית אחת. כי חזיון נפרץ הוא לצפות בבני הטוארג המוסלמים הנעים בשולי הסהארה ונוהגים כבני מדבר אחרים שאינם מוסלמים, בעוד יושבי הערים ביאווה, שדתם הנומינאלית מוסלמית, אינם בולטים בחיצוניותם מעובדי אלילים בודהיסטים או הינדים בני תרבות המקור של האי. וכך בערבות הודו ובעריה תמצא מוסלמים מוצהרים רבים שהעין הבלתי מאומנת כמעט אינה מבחינה בינם לבין ההינדים. פסיפס אנושי, תרבותי והתנהגותי מרהיב וקשה להבנה ולעיכול.

כאשר אנו מתרוצצים מהכא להתם במרחב האנושי האדיר התוחם את גבול האסלאם, אנו גם נתקלים באזורים אקלימיים שתהום חוצה ביניהם, מקיצוניות צחיחה של מדבריות, עד להרים נישאים ולערבות קרח מקפיאות עצמות בחורפים הסיביריים הממושכים והמשמימים. אזורים אלה יכולים להוות רצף אחד רחב ידיים או מובלעות מוקפות ומאויימות על-ידי תרבויות אחרות. כל מחציתה הצפונית של אפריקה, למשל, מחופה המערבי הנושק לאוקיאנוס האטלנטי ועד לחוף המזרחי בואכה האוקיאנוס ההודי, הנה רצף אסלאמי, בו ישנם ערבים ובני קבוצות אתניות אחרות, כברברים והטוארג והקבילים, אבל גם בני שבטים אפריקניים שהתאסלמו ומאכלסים את כל המרחב האדיר הזה, מסודאן ועד לסנגאל. המזרח התיכון הערבי, ממצרים ועד המפרץ הפרסי(הערבי לדידם של ערבים), הכולל את מרביתן של ארצות ערב ואת ארץ הולדתו וחממת גידולו של האסלאם בחצי-האי ערב, מהווה עוד רצף תרבותי-אתני-לשוני כזה בליבתו של האסלאם. גם בתוך כל רצף כזה רב הגיוון הסביבתי והאקלימי. למשל, אין ערי מרוקו הראשיות, שחלקן נושקות לגבול מדבר הסהארה, כהרי האטלס (הבינוני והגבוה) הנישאים, ואין ערי החוף השוקקות חיים עירוניים וסחר ימי בינלאומי כתרבות אורחות הגמלים המתנהלות במדבריות האינסופיים החוצים את היבשת לכל רוחבה. ממש כשם שאין הישימון הנרחב של חצי-האי ערב כערי הסחר שבשוליו או כנאות המדבר שבתוכם התחוללה הדרמה של הולדת האסלאם במאה השביעית לספירתם. הרי הלבנון ורמת אנטוליה מובילים אותנו לסביבה מוריקה ועתירת מים לעומת מדבר-העד שממזרח ומדרום לארץ ישראל, ובתווך מרחב סוריה הגדולה ועיראק, הנודעים לפעמים בשם הקיבוצי " הסהר הפורה "  על שום חקשת  הפוריה הרחבה שהם מציירים בנוף המדברי, מחופי ישראל והלבנון ועד לעמק הפרת והחידקל.

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.

משפחתו הגיעה מאופראן.

מסופר שפעם אחת ישבה חבורת תלמידי חכמים חשובה בירושלים ועסקה בסוגיה קשה בגמרא אליבא דהלכתא. לחלל בית המדרש נזרקה קושיה עצומה ואף אחד מבני החבורה לא יכול היה לתרצה. אחד החכמים רבי שלמה נחמיאש המערבי אמר לחבריו, רק אחד יכול לענות לכם רבי דוד בן ברוך ממרוקו.

הם שלחו שליח מוסלמי שהגיע אליו כעבור שישה חודשים עם אגרת השאלה. רבי דוד בן ברוך כתב אגרת חשובה ושלחה עם השליח בצירוף כיכר לחם חמה מתנה לחכמים, לתמיהת השליח ענה הרב שלא ידאג, כי היום יגיע אל משלחיו בחזרה.

פלא גדול היה כשהשליח חזק בקפיצת הדרך בהוראת הרב לירושלים עם התשובה בידו. כיכר הלחם הייתה כמובן טריה וחמה כיום הלקיחה.

רבי ברוך הכהן אזוג נכדו של רבי דוד בן ברוך הגדול. הוא אחיו של רבי ימין הקבור לידו ואביו של רבי דודו בן ברוך הצאצא. הילולתו מתקיימת ב-ג' באלול.

בעיר תרודאנת קבור רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן הנכד כינויו המפורסם הוא באבא דודו. הוא נודע כצדיק מלוב"ן. הוא נפטר בכ"ה באדר התשי"ג.

הרמב"ם אלבאז וחוג תלמידיו.

הרמב"ם אלבאז, רבי משה בן מימון אלבאז, חי בעיר תרודאנת. את חיבורו המםורסם " היכל הקודש " החל לכתוב בשנת השל"ה, תקופה המקבילה לתקופת מקובלי צפת ובראשם האר"י ז"ל. הרבמב"מ אלבאז ריכז סביבו חוג מקובלים מצומצם ואיכותי. מתלצידיו החשובים נודעו לנו שלושה :

1 – רבי יצחק הכהן מחבר הספר " גינת ביתן " חיבור קבלה על עשר ספירות, כינוייהן ושמותיהן.

2 – רבי יעקב איפרגאן המכונה " היוצר "

רבי יעקב השתייך למשפחת צדיקים ומקובלים נודעת בחבל זה. בשנת הש"ע גלה רבי יעקב עם שאר יהודי הקהילה לכפר תאמגרת מפאת הרדיפות. גם שם סבל רבי יעקב עת העלילו עליו עלילה ובמאמצים גדולים נחלץ ממאסר שווא, בעקבות זאת גלה לאופראן ומשם לאקקא.

רבי יעקב כתב שני חיבורים : " פרח שושן " בכתב יד פירוש למסכת אבות ע"ד הקבלה, ו " מנחה חדשה " חיבור חשוב והוא פירוש על התורה על דרך הקבלה, הוצא לאור על ידי אורות המערב

3 – רבי יעקב חנין דודו של רבי יעקב איפרגאן המוזכר בחיבוריו.

יעקב אפרגאן ( אלפרגאן הצורף ( היוצר ). בן יצחק המכונה אבן סנה.מאות 16-17. חי בתרודאנת, ממנה יצא בשנת שנ"ח בגלל המגפה. היה תלמידו של רבי משה בן מימון אלבאז, בעל " היכל הקדש ". כם מצטט בהערצה את חברו, רבי יצחק הכהן בעל " גנת ביתן ".

חיבר ספר " פרח שושן ", פירוש על מסכת אבות על פי הקבלה. חיבר גם " מנחה חדשה " בשנת שע"ט והוא ספר פירושים קבליים לתורה. נזכרים בו חיבורים קבליים רבים

הספר " פרח שושן "

רבי יעקב איפרגן, מגדולי תלמידיו של הרמב"ם אלבז, גדל בעמק הסוס בדרום מרוקו. בחבל זה, חבל הסוס, צמח לו חוג של תלמידי חכמים מקובלים המלומדים בפרד"ס, סביב רבם הנערץ רבי משה בן מימון אלבאז, מחבר הספר " היכל הקודש, פירוש לתפילה, לשבת, לראש חודש ולימים טובים על פי הקבלה והזוהר הקדוש ו "פרח שושן "  פירוש ההגדה של פסח על פי הסוד.

כמו כן קרוב לוודאי שרבי יעקב למד אצל רבי יהודה חנין, שמשמעויותיו ומכתביו הוא מרבה להביא בחיבורינו זה. רבי יהודה חיבר את החיבורים הבאים : מנחת יהודה ", " עץ החיים " ו | ספר האור ". כו מזכיר רבי יעקב את מורו – חבירו רבי יצחק הכהן מחבר ספר " גינת ביתן "

בהקמה חמנחה חדשה, מכנה רבי יעקב את עצמו " יעקב צורף בן כבוד מורי יצחק המכונה אבן סנה, וכן " יעקב בן רבי כבוד מור אבי בר סבעון המכונה בו יפרגאן ממדינת תארודאנת ". מכאן אנו למדים שהרב יעקב איפרגאן כונה בשם הצורף, אולי בהיותו עוסק בהצלחה רבה בחכמת הצירוף ?

אחד מאבותיו נקרא בשם סבעון ונתכנה בו יפרגאן. יתכן ורבי יעקב השתייך למשפחת המקובלים הנקראת הסבעוני. במשפחה זו פגשנו כמה חכמים מקובלים: רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישועה מסאלי. הוא אשר הוציא לאור את " היכל הקודש " לרבי מימון בן משה אלבאז, בתמיכת רבו, הרב יעקב סספורטאס ואף כתב עליו הגהות על פי דברי האר"י ז"ל.

רבי אהרן נלחם, לצד רבו, בקיפות בשבתאות. כן חיבר בי אהרן ספר דרשות ".מאבותיו היה קרוב לוודאי, רבי דוד הסבעוני בר אהרן מסאלי, מחבר " טוב רואי " – דרושים. רבי דוד, נכדו של רבי דוד הנזכר, חיבר ספר " נאום דוד " – דרושים וספר פסקי דינים.

רבי ראובן הסבעוני ובנו רבי שלם היו מרבני סאלי, ממנו נותרו כמה קינות " במלכי רבנן " נכתב כי נראש שמו חתום בפסק דין בשנת הת"צ עם הרב המשבי"ר. רבי מרדכי בר דוד בן סבעון מחכמי דרעא, דרש מילי דאגדתא ממאמרי חז"ל וביארם על דרך הסוד.

רבי מרדכי אסבעוני בן רבי יעקב בן רבי משה כתב " פרשת מרדכי " פירושים לתורה על דרך הסוד. ס]פרו הודפס בשנת התרצ"א. באופראן ישב לפני שלוש מאות שנה, המקובל יעיש בר יחיא בר סבעון אשר קיבץ כתבי יד בקבלה וביניהם קטע מחיבור " מאורי אור " לרבי דוד דרעא הלוי.

על גדולתו של רבי יעקב, ניתן ללמוד מתורתו, אך גם קורות חייו יעידו על מעלותיו כתלמיד חכם, מקובל ויוצר דגול. שני חיבוריו " פרח שושן " ו " מנחה חדשה ", חוברו על ידו בתקופה רשה לו ולקהילתו. בתקופה זו נגזרו עליהם גלות, טלטולןים וייסורים רבים. בהדמתו ל " מנחה חדשה " הוא כותב :

אמנם מרוב הצרות התכופות עלי, נדלדלה ידי מרוב העניות ודוחק השעה ומחסורן כיס הקשה מכולם. גם נעדרו סיבות ההכנות, לסיבת האוייבים המורדים אשר באו לארצנו ונחלצנו אנו והקהל יצ"ו בחצר אחת מגדולי הכפר, אשר היינו בו תושבים כמו חמש עשרה שהנ לגלותנו ממדינת תארודנת, לסיבת המגפה בשנת משי"ח לפ"ק – שנת השנ"ח – 1598.

ויהי כאשר ישבנו בכפר אקא והיינו יושבים בהשקט ובטח ושלוה, ימים ושנים ובאו האויבים ולחצונו בחצר הנכרת עשרה ימים והחצר סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ואחר כך גברה ידי אויבנו וישפכו סוללה על החצר ובואו במערות ובמחילות עפר תחת הארץ וישמו גופרית ואש תחת יסודות החצר.

וישלחו אא תחתיה ותבקע האדמה ותפול החצר וימותו כמה וכמה אנשים…ואנחנו נמלטנו בחסד האל יתברך עמנו…ואחר כך עוד הגלונו האוייבים עמהם…והלכנו עמהם בגלות עד כפר תאמגרת…אמנם עוד נתפסתי שם לבדי וענו בכבל רגלי ופדיתי נפשי בממון רב וברחתי…..

ארצה ברבראי וגרתי שם שנה תמימה…ונסעתי משם לכפר אופראן יע"ה…ועוד טמנו לי רשעים פח ללכדני ונסעתי משם עד לכפר אקא ".

תאמגרת היא תאמאנרת, עיירה בחבל הסוס, בה ישב רבי יצחק סוויסא המוציא לאור של " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור, אקקא זהו כפר קדום, אף הוא העמק הסוס, בו נודע הצדיר רבי יששכר בכל המעיין.

כל הגלויות שעבר רבי יעקב, לא נתנו לו מנוח. ספרים רבים בוודאי לא יכול היה לקחת איתו. צריך היה רבי יעקב, לנטוש את בית מדרשו הקבוע ולהיפרד מרבותיו ומחבריו החכמים. דברים קשים אלו היו מפריעים מן הסתם למחבר רגיטל, היו מונעים אותו מלכתוב, או לפחות, היו מאפילים על יצירותיו.

לא כך הדבר אצל רבי יעקב היוצר הדגול. שני חיבוריו, על התורה ועל פרקי אבות, על דרך הפשט והקבלה, הם חיבורים חשובים ומעמיקים ובהם השתמש הרב במקורות רבים, לעתים על פי זכרונו. 

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כך מספר אבן חלדון על מפלתה של הכוהנת :

הברברים נטשו את הכאהנה ונכנעו לחסן. מצביא זה ניצל את המאורע המשמח, וכיוון שהצליח לזרוע פירוד ומדנים בין תומכי הכאהנה, יצא נגד הברברים, שעדיין נשמעו לאישה זו והניסם מנוסת חרב….כאשר ירד הלילה, ערב הקרב, אמרה הכאהנה לשני בניה כי בעיניה כבר היא חשובה כמתה.

שראתה את ראשה כרות ומוגש לשליט הערבי הגדול, שחסן כפוף לו. לשווא הציע לה ח'אלד להפקיר את הארץ לפולש. היא מיחתה ואמרה, שתהיה זו חרפה לעמה.

אין בפי ההיסטוריונים שֵׁם לקרב האחרון הזה. ואולם החשוב הוא מה שבא אחרי כן. נראה כי במותה ציוותה הכאהנה לבניה שהואיל והכל אבוד, הרי עליהם להיכנע לחסן. מפל הכאהנה ומותה שימשו אות לכניעתם של שבטי הברברים.

הכובש הערבי נהג בחוכמה וקיבלם בזרועות פתוחות, אף הסתייע בהם. אבן חלדון מספר לנו, שחסן העניק לבניה של הכוהנת את הפיקוד העליון על בני ג'יראוַה ואת השלטון בהר אַורס. שבט נוסף שהתייהד בזמנו, בני נפוצה, גם הוא נהג בדומה לכך. .

בשנת 695 לספירה, כשרצו צבאות ערבים לפנות מקירואן לטריפולי, ביקשום לתת מעבר לאורך חוף הים, ולוּ גם לא יעלה רוחבו על שיעורו של צניף, בני נפוצה סירבו, ופרץ קרב, בו נפלו הרבה מן הברברים. הנותרים קיבלו עליהם את האסלאם.

כעבור זמן קצר פנו אל הכובש הערבי, שלפניו נכנעו, בבקשה שימַנה יורש למנהיגם שנפטר. כאן שוב אנו רואים איך הכניעה צמודה להמרת הדת. בפעם הראשונה בשלהי המאה השישית, מופיע האסלאם בקרב הילידים בני אפריקה.

גותייה ראה בגל מהיר זה של כניעה והמרה תגובה אופיינית לנפש הברברית : להישאר בחיים – ולהיספח אל המנצח לשם כך – ( הערה אישית שלי : המצב דהיום ברחבי מרוקו, הינו להיפך מזה, והברברים דרשו וקיבלו הכרה בשפתם שלהם, ואף מלמדים אותה בבתי ספר, אולי בעתיד גם יידרשו עצמאות, לבטח לא בדורנו אנו ) להיכנע על מנת להיטיב לנֵצח.

אך זאת הפעם הייתה הכניעה מחייבת התמסרות שלמה יותר. הכובש ניהל מלחמה שונה מכל השאר : מלחמת המצווה – קרי הג'יהאד – נשמות היא תובעת. לא ייתכן להבין את המרתם ההמונית של שבטי הברברים ללא הפעולה המסורתית שפעלה התעמולה היהודית על נשמותיהם.

זה מאות בשנים הפיצו נושאי התנ"ך בארץ הזאת אותם רעיונות יסוד, שבהם דגלה הדת החדשה, הנה כך בעוד שהקהילות האחרונות של הברברים המתנצרים נמחקו מן העולם במאה השתיים עשרה. הנה היהדות שמרה בצפון אפריקה עד ימינו אלה על נאמנותם של המתגיירים ילידי המקום, שכמחצית מיהודי צפון אפריקה כיום הם, לדעת רבים מיוצאי חלציהם.

ראשית שלטונו של האסלאם.

קרבותיו האחרונים של העם היהודי, לפני העת החדשה, לא חלו, אפוא, בעת המאבק נגד רומי, במאה הראשונה לספירה בארץ ישראל; אולי מוטב לומר שניטשו במאה השביעית נגד הערבים על אדמת אפריקה.

מפקד אחד בצבא האלמורבטים, במאה השתים עשרה, עומר אבן דיין, שפיקד על חיל שרובו יהודים, הוא עצמו יהודי היה. בימי שלטונם של בני מרין במרוקו בלטו שם אנשי מלחמה יהודים, ועדיין נמצאו כאלה בהרי האטלס, במאה השש עשרה.

באזור קונסטאנטין החזיקו מעמד עד לכיבוש הצרפתי, ובמרוקו עד ראשית המאה העשרים. רק בעת החדשה חזרו יהודי צפון אפריקה וגילו את סגולותיהם המלחמתיות – בצבאות צרפת במאה הנוכחית, ותחת שמי ארץ ישראל בקרבות נחרצים יותר.

לא למוֹתר הוא לשפוך אור על עובדה נשכחת זו מן ההיסטוריה היהודית, עם שאנו מעלים את צל זכרם של הנוודים היהודים הגדולים האלה, נושאי חנית ורומח, על גבולות המדבר.

דורות האופל.

איש לא יוכל להתיימר לכתוב כיום את ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שעבודם לשלטון המוסלמי. מן המאה השביעית והלאה נחלקה צפון אפריקה בין שלטונות שבאו בזה אחר זה, שתכופות הייתה שׂררתם קצרת ימים ומצומצמת בהיקפה.

חלוקתו של המגרב לשלוש מדינות – תוניסיה, אלג'ירה ומרוקו – רחוקה למדי מן המציאות ההיסטורית. כדי להשתכנע בכך, די לנו שנעיין בעבודותיהם המצוינות של מ. ז'וליין או של אנרי טיראס. השושלות השונות, שבאו בזו אחר זו, התגודדו בלי הרף, ובחרב שלופה פיצלו את ארץ המגרב רחבת הידיים לנסיכויות ריבוניות מרובות, עוינות תמיד זו את זו.

המערב שרגליו נדחקו במאה השביעית, חזר לעתים להתקפה וניסה לקנות לו אחיזה באפריקה. ניסיונותיהם של הספרדים או של הפורטוגזים, החל מן המאה השש עשרה, בנוסף על כיבושן של אלג'יריה ותוניסיה על ידי התורכים, השלימו את התמונה המסוכסכת של ההיסטוריה, אשר משך מאות בשנים התפוררה לאבק של ממלכות, וכיתות שלא חפפו שום צורך פנימי ושום התפתחות הרמונית של עם או רעיון.

החל מן המאה השביעית היו הקהילות היהודיות נקלעות בים של ספקות וחששות. כתיבת תולדותיהן הריהי בראש וראשונה צירוף של פרט לפרט, מעשה פסיפס, שלבטח יהיה עמוס סתירות ומוזר בססגוניותו. אין היסטוריה של היהודים בצפון אפריקה; אלא יש היסטוריות, שמספרן כמספר הקהילות שהיו נתונות, במועדים שונים ובמקומות שונים, לשלטונם של אדונים שונים.

דבר שבתאריך מסוים הוא נכון לגבי היהודים במלכות טלמסן מוכחש, באותה שעה עצמה, לגבי יהודי תוניס, קירואן או מראכש. אם בפרק זמן מסוים נערך טבח בקצה אחר של הארץ, הרי בקצה השני זוהי עת ברכה וחסד, שאין למעלה הימנה.

נגוהות התרבות מעודנת ביותר משמשים בערבוביה עם מצוקת ייאוש, שאין ליצירה בדמיון. הרי זה רצף של ימים – או, מוטב של מצב רוח – שאין בו סדר הגיוני, שאין בו סימנים זולת מאור פניו של החזק או תאוות הבצע שלו. מה טוב היה לוּ אך יכולנו לעקוב אחר ההיסטוריה הזאת בכל חליפותיה ותהפוכותיה, אך על הרוב, החוט נשמט מידינו.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

63 – الضره مره ولو كانت عسل في الجره

א(ל)צ׳רה מֻרה ולו כאנת עסל פי(אל)ג׳רה.

 הצרה מרה גם אם היא דבש בכד.

שנאת האישה לצרתה.

64 – ما عمر مرة ربت عجل وحرث

מא עמר מרה רבת עִגֵ'ל וחרת.

מעולם לא גידלה אישה עגל שחרש.

גינוי לאישה שאינה מסוגלת לחנך ילדה, אם אינה מסוגלת לגדל עגל כיצד תגדל ותחנך ילד.

65 – متى ما امس المسا بتتساوى كل النسا

מתא מא אמסא אלמסא בתתסאוא (אל)ניסא.

כאשר ירד הערב כל הנשים שוות.

את הפתגם אומר תאותן מבחינה מינית, שרואה באשה אוביקט מיני.

66 – المره مره ولو طلع الها شارب

אלמרה מרה ולו טלע אלהא שארב.

האישה נשארת אישה גס אם יצמח לה שפם.

67 – اللى ا بقدرع ـ الاصيله يبعد عن طريقها

אלי מא בקדרע־(א)לאצילה יבעד ען טריקהא.

מי שלא יכול להתחתן עם אצילה יתרחק מדרכה.

 האיש הרוצה להתחתן עט אצילה, צריך להיות לו היכולת למלא דרישותיה.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית

יוסף שיטרית

3.1.3 ההביטום התרבותי הקהילתי כמבנה כלאיים

בעניין החתונה היהודית במרוקו כלל ההביטוס הקהילתי צורות חיים, נהלים, נורמות וערבים שקבעו את דפוסי האירועים והטקסים שכוננו את החתונה, כפי שניתן לעמוד על כך בפרקי התיאור והתיעוד השונים המרכיבים חלק עיקרי בספר זה וכפי שניתן לעמוד עליהם ממקורות רבים נוספים" כמו בכל הקהילות היהודיות הרבניות חלק מסוים מן ההביטוס הקהילתי מונחה על פי צווי ההלכה היהודית ופרשנותה הרחבה והמוסמכת, ובכלל זה מצוות הנישואין עצמה, כללי ההתחברות המשפטית בין בני הזוג דרך הכתובה והקידושין, טבילת הכלה במקווה לפני ההתייחדות עם החתן, וכן אווירת הצניעות והרצינות, וכתוצאה מכן חוסר ההוללות, ששרתה בבל טקסי החתונה המסורתית על אף השתייה של משקאות חריפים שהתלוותה לאירועים אלה. אולם גם מקטעים חשובים אלה של החתונה המטופלים בהלכה אין ההלכה מפורשת במלואה לגביהם, כאמור; מערכים שונים של התנהגויות, עמדות ואסטרטגיות פעולה הקובעים את ניהול הטקסים האלה ואת ביצועם הממשי שייכים להביטוס הקהילתי ושונים משום בך מקהילה לקהילה. יתר על כן, גם ביצועם של המקטעים ההלכתיים עצמם אינו אחיד, אלא תלוי במסורת הקהילתית ובמסורותיהן של קבוצות שונות בקהילה, כגון תנאי הכתובה על פי מסורת קהל התושבים ומסורת קהל המגורשים (מנהג קסטיליה) או הנוהג לרשום ״מדאורייתא״ או ״מדרבנן״ בכתובה.

כך גם בעניין הבתולים של הכלה, שהיה ערך חשוב כל כך בקהילות ישראל מתקופת המקרא עד לעידן המודרני ורשום ומפורש כל כך במקורות ההלכה היהודית מן התורה ועד לשולחן ערוך ולקובצי ההלכה שהתחברו לאחר מכן בקהילות מרוקו עצמן. מרכזיותו של ערך זה במערכת השיקולים והטקסים של החתונה היהודית במרוקו אינה נובעת, כאמור, מכיבוד צווי ההלכה בלבד, אלא גם משום ההשפעה שהיתה לחברה המוסלמית ולחברה הברברית, שבקרבן שכנו הקהילות ואשר הקפידו גם הן על עניין זה.

הקפדה יתרה זו על הצגת הבתולים של הכלה, כמו מנהגים וטקסים רבים אחרים, מצביעה על כך שההביטוס התרבותי של הקהילות היהודיות – במרוקו וברחבי העולם היהודי בכלל – היה מושפע מן התרבויות הלא־יהודיות השכנות. חלק גדול מן הטקסים של החתונה היהודית במרוקו מקורם, כאמור, בתרבות הברברית ובתרבות הערבית־מוסלמית השכנות, החל בטקס החינה, הטקס השני בחשיבותו אחרי טקס החופה והקידושין, שקודם לו ונערך תמיד בבית הכלה, וכלה בנוהג ליווי החתן והכלה בידי השושבינים והשושבינות בשבוע החתונה.

הערת המחבר : על אף הסבריו והשערותיו של מאיר מלול במאמרו באן בעניין מקורו הקדום של מוסד השושבינים וקיומו הרצוף בקרב יהודי מרוקו מאז העת העתיקה קשה מאוד להסכים אתו. סביר יותר להניח שהיהודים שאלו נוהג זה במו פעולות, מנהגים וטקסים רבים נוספים מתוך שכנותם האינטימית עם האוכלוסיות הברבריות של מרוקו. על מוסד השושבין בקרב הברברים ראו גם לאוסט, כלולות

סימן מובהק לכך הם המונחים הערביים או הברבריים הרבים המפנים אל הטקסים השונים שאינם שייכים במקורם למסורת היהודית הקדומה, בה בשעה שהטקסים היהודיים המובהקים שמרו על יסודות עבריים בתוך השמות שלהם, במו טקס שבע ברכות .,siba^ braxut לעיון טקס החופה והקידושין או טבילה  at-tbila וכן מקוה, הנהגה  el-miqwi בתארודאנת ^91-meqva בקהילת מכנאס, לציון הרחצה של הכלה במקווה הטהרה לפני הכנסתה לחופה. מדרך הטבע תרבות אחת הנמצאת בשכנות ובמגע עם תרבות אחרת סופגת ממנה יסודות תרבותיים שונים ומטמיעה אותם בתוך מכלול יסודותיה שלה. הטמעה זו אינה פשוטה ואוטומטית כלל, אלא תלויה היא בגורמים רבים ומפוזרים; היא ברובה לרוב בהסתכלות חדשה על היסוד שנשאל מן התרבות הזרה ובמתן ערכים סמיוטיים חדשים לקיומו במערכת התרבותית הקולטת. כפי שהראיתי במקום אחר" תהליכי הכלאה תרבותית באלה הם חלק מהותי בהתהוותן ובהתפתחותן של כלל התרבויות הבאות במגע, גם כשהמנהיגות האינטלקטואלית והרוחנית מתנגדת להם ועושה כל שבידה כדי למנוע אותם. הטמעתם הסמיוטית של יסודות זרים בהביטוס התרבותי הקולט מטשטשת בהדרגה עבור הפועלים לפיו את מקורם הזר עד כדי כך שלאחר תקופת־מה, בלתי מוגדרת במהותה, אלה אינם מודעים כלל למקורו הזר של יסוד זה או זה בתרבותם, ולעתים אף מסרבים בתוקף לקבל אפשרות כזו כשמעמידים אותם על כך.

תוספת מבבילון : סֶמְיוֹטִיקָה

[מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).

הכלאה טבעית זאת המעצבת את ההביטום התרבותי היא גם המקור להשתנותה ההדרגתית של כל מסורת קהילתית, כך שגם בתרבויות מסורתיות מובהקות היציבות התרבותית מתקיימת לתקופת־מה בלבד, ארוכה או קערה. תרבויות מקומיות, אזוריות, ארעיות ואף בין־לאומיות אינן מתקיימות לעולם בבועות מבודדות, אלא נתונות להשפעות בלתי פוסקות מעדן של תרבויות סמוכות, ובמיוחד אם התרבות שמדובר בה שייכת לקבועת מיעוט. כך התהוו והתפתחו התרבויות הקהילתיות השונות במרוקו; כך גם התהוו והתפתחו טקסי החתונה הרבים שלהן, אלא ששחזור שלביה השונים של התפתחות זו אינו אפשרי כיום מחוסר תיעוד מתאים על חוליות מגע רבות שהתקיימו בין התרבות הקהילתית היהודית לתרבויות השכנות ומשום שגם תרבויות שכנות אלו עצמן לא נשארו יציבות לאורך הזמן אלא ידעו תמורות ושינויים גם הן. עצמתן של התמורות בטקסי החתונה גברה כתוצאה מן המגע של התרבויות הקהילתיות עם התרבות האירופית לאחר השתלטות צרפת וספרד על מרוקו; הן הגיעו לשיאן, עד כדי גרימת מהפכה רבתי בהן, לאחר התפזרות הקהילות ושיבושם המלא של סדרי הקהילות בני מאות השנים. מצב זה הביא במיוחד לביטול תחושת הלכידות הטבעית של ההביטוס הקהילתי ולהשארת רישומו הזיכרוני בלבד, ההולך ומתעמעם גם הוא, במסורת של המשפחות השונות.

עמוד 43

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

צמיד אשר יצר עלי אזרוע

האין לעפרה ממך מרגוע

אולי אני עבד אסיר האהבה

כי הן שנינו תפצענה פצוע

גם הם לעונתה לא חטא חומסים

העת תפזז קרבה לכרוע

תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם

ברוח נשבה ינוע

כה יאמרו רואים בטרם יחזו

דלת שערה פרעה פרוע

בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-

מותי במכתש אהבה תרוע

תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה

מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע

יתנכרו פני בשמעי את נעים

זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……

 בגדי בחורות אלבשה אחרי אשר

בידי זמני נקרעו קרוע

ולמאלפיה אשמעה שמוע

ויט חדרך נעוראים ויהי

גלוי לבינתו וגם ידוע

עוקד עלי דלת נבונים שמעה

רועה כסילים באמת ירוע

מי ממליצים יהיה נדיב ואל

יפגע במשה הגביר פגוע

לאמור הלו יתרון עלי כל מעשים

היות נשמה קרבה לגוע

על כן חסדים כעבדים נכבשו

אליו ואזנם רצעו רצוע

לום לרב משה שפתי אל רע-

בים אל תבונה שבעו שבוע

אלו במותניה למזח קשרה……………….

רבי יצחק בן שעדי

שיר יפה זה רשום עליו, שחיברו רבי יצחק בן שעדי ונדפס ב״שפתי׳ רננות״, מחזור טריפולי, ובכמה מחזורים אחרים!. וראיתיו גם בכמה כתבי יד בצפון אפריקה צונץ, כפי שהובא בשמו ב״כנסת ישראל״ מרש״י פין, עמ׳ 666 , וב״מבחר השירה לעברית" לבראדי, עמ' רמא, סובר, שר״י בן סעדיה זה איננו רבי יצחק ן׳ סעדיה הכהן הנזכר בתשב״ץ, חלק ב׳ סי׳-רא, אף על סי שגם הוא היה משורר, אלא ר"י בן סעדיה אחר, שנראה,-שחי בצרפת, בסוף המאה התשיעית. ומה שכתוב בסוף השיר ״איך שונאי

טהרה ישבו בציון״ המכוון על נוסעי הצלב בתקופת שלטונם בארץ ישראל. ואמנם, במארוקו סיפרו לי, שמקובל אצלם, שר״י בן סעדיה; מחבר שיר זה, חי בצפון־אפריקה וכי את שירו זה חיבר לרגל מקרה שקרה,שהוא היה קולו ערב מאוד ומשורר בבית הכנסת והמוסלימים התקנאו בו והפצירו בו שימיר את דתו כדי לשיר בקולו את שירי תפילתם מעל״ המגדל שעל יד המסגד שלהם. וכשראה שאין מנוס מהם, המיר למראית. העין וכשעלה על המגדל חיבר את שירו זה ושר אותו בקולו הערב מעל המגדל. וכשגמר הפיל את עצמו מעל המגדל ומת על ייחוד ה׳.

בשורה 22 הוא כותב :  " ובכיתי מעול גלות משא ומשמע " נראה שהוא רומז על עיר מכה של המוסלמים. כמו שמפרש רס"ג בביאורו וכן מה שכתב : איך סבוני בני קדר קתרוני דרך ושבא האומרים על הנביא : השקר שניבא וכו' מוכיח גם כן שמדבר על המוסלמים שחי בתוכם.

ואולי מתכוון אל האונס, שאנסוהו להמיר ולשיר שירי תפילתם. גם מלשון־ השיר נראה, שמחםדו אינו צרפתי. לכן יש ליחסו׳ לד״י בן סעדיה הנזכר־ בתשב״ץ, שחי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד. גם המלה שעדי בשין מוכיחה שחי בצפון אפריקה׳ ,שרובם אינם מבדילים במבטאס בין שין לסמך.

הנוסח המוצג לפנינו העתקתי מאחד מכתבי־היד שבמארוקו והקורא יראה, שיש בו שינויים חשובים מהנדפס במחזורים וגם מן הנוסח המתוקן שהדפים בראדי. ורק על זה יש להעיד, שבמחזור ״שפתי רננות״ מיוחס השיר לרבי לצחק בן שנדי, בנו״ן במקום עי״ן. וזה מפני שבשורה 59 כתוב ״והמה נשיאים עשירים״ וכוי, אך בכתב־היד הנוסח ? ״והמה עשירים נשיאים״ וכן'. השם הוא אפוא שעדי ולא שנדי, כי הסימן יצחק בן שעדי חזק נמצא בתיבה השנייה שבששת הבתים האחרונים של השיר.