הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

לאומיות

בתחילת המאה ה־20 באה התחרות בין התנועות לשוויון מדיני של היהודים מזה ושל הנוצרים דוברי־הערבית מזה והרעילה עוד יותר יחסים שממילא היו מורכבים מאד. תנועות אלו, שאחת מהן התבטאה בציונות וצרתה בפן ערבאות, נתונות היו שתיהן בסכנה מצד הפן־אסלאם.

הזרם הנוצרי בלאומנות הערבית, שפעל למן המחצית השניה למאה הי״ט, נזון משני מקורות: האימפריאליזם הצרפתי, ושאיפתם של הד׳ימים הנוצרים לשיווי־זכויות. בהתייצבה כנושאת־דגלה של הערבאוּת חתרה צרפת להקים קיסרות קולוניאלית על הריסותיה של תורכיה כמו גם להחליש את עצמתה הכלכלית של בריטניה־הגדולה. בתמיכה הרעיונית והאסטרטגית שנתנה לאוטונומיה של הפרובינציות העות׳מאניות הערביות לא נבדלה כמעט כלל במניעיה ובדרכיה משאר מעצמות אימפריאליסטיות של אותה תקופה. היא הסתייעה בשאיפת האמאנציפאציה של הנוצרים דוברי־הערבית על־מנת להבאיש את ריחם של העות׳מאנים ולהחלישם — ממש כמו שהצדיקה רוסיה את השתלטותה על חבלים מחבלי תורכיה ופרס ברדיפות על היוונים־האורתודוקסים, וממש כמו שתמכה אנגליה בציונות כדי לשלוט בארץ־ישראל.

מצד שני, נבטה והתפתחה תנועת־האמאנציפאציה של הנוצרים, הדתית בעיקרה, בחוגים קלריקאליים ובמוסדות של מיסיון. לאחר השחיטות בנוצרים של סוריה, ארץ־ישראל ולבנון ב־1856-60 חתרה תנועה זו להמיר את המושג הדתי של האומה במושג של אומה ערבית חילונית בעלת תרבות משותפת. תפיסה זו לא היה בה שמץ של מקוריות. היא היתה שווה־הערך הערבי לתנועה העות׳מאנית, שקמה במאה ה־19 וביקשה לבלום את התפוררותה של הממלכה התורכית על־ידי שילובם של הקיבוצים האתניים השונים המשועבדים לתורכיה במסגרת של לאומיות עות׳מאנית. לשון אחר: האימפריאליזם הדתי של הג׳ראד השתדל לקיים בידו את הישגיו על־ידי שיסתגל לתקופה החדשה וילבש צורה חילונית של לאומנות עות׳מאנית. אולם האידיאולוגיה של התנועה העות׳מאנית, ששאבה השראתה ממושגים חילוניים של המערב והטיפה לשוויונם של כל הנתינים העות׳מאניים, ניצבה אפוא בהכרח כנגד ערכי האומה שהצדיקו את הפלייתם של עמי־הכופרים הכבושים. אך העות׳מאניות התעלמה מנקודה אחת יסודית במרידותיהם של הרעאיא: התנועות לאמנציפציה דתית היו בעיקרן מאבקים לשיחרור לאומי. היווני, הארמני, הסרבי, הרומני, הבולגרי והיהודי נלחמו לאדמתם, ללשונם, לתרבותם ולהיסטוריה שלהם יותר משלחמו לדתם, שממילא היתה נסבלת באופן רשמי.

הערבאות אף היא נאחזה(ומאותם טעמים) באותו אימפריאליזם טריטוריאלי ותרבותי כעות׳מאניות, שהרי ממלכת הערבים קמה מתוך כיבוש שטחים לא־ערביים ודיכוי התרבויות והקיבוצים האתניים המקומיים.

הד׳ימים הנוצרים, שביקשו להשתחרר בעזרתה של צרפת ובאמצעות הלאומנות הערבית, נקלעו אפוא לדילמה: הערכים הערביים הקשורים לאסלאם מצדיקים היו אותם כללים של הד׳ימה שמהם ביקשו להשתחרר על־ידי הערבאות, ותנועת התחייה הערבית שבה פעלו הנוצרים הבשילה גם את התחייה המוסלמית וגם את התנערות הד׳ימים מן המערב — הוא דאר־אל־חרב על ערכיו ועל חילוניותו — והסתמן חידוש מעמדם של ד׳ימים לגבי יהודים ונוצרים כאחד.

ההתפוצצות בלבנון של ימינו היא פרי אותה סתירה שבמהותה של הלאומנות הערבית: שיחרור הנוצרים, או מצב ד׳ימי בכבשונה של הערכאות. המארונים ושאר הכנסיות המזרחיות, הואיל ומעולם לא רצו או לא יכלו להצהיר בבירור על התנאים לעצמאותם, נקלעו למאבק תרבותי עם האומה, המופיעה בלבוש מחודש של ערבאות. דומה כאילו מאבקם של הנוצרים המזרחיים לשיחרורם סוגר מעגל טראגי המקיף כמה וכמה דורות של תלאות ושחיטות, וחוזר אל נקודת־המוצא שלו: חידושה של הד׳ימה במושגים מודרניים. כך אפוא האנטי־ציונות הארסית של האגף הנוצרי בלאומנות הערבית, ובפרט של אי־אלה יוונים־אורתודוקסים, מסתברת מתוך מקורותיה הדתיים לא פחות מאשר מתוך היסטוריה המצטיינת בחולשה וטיכסוס הנובעים ממעמדו של הד׳ימי.

בטרם נסיים סקירה חטופה זו על היחסים בין העדות במאה הי״ט והכי ראוי לעמוד על שלוש נקודות מעניינות. הראשונה נוגעת במצבם של היהודים כלאום בלי ארץ, גולה ומפוזר כתוצאה מכיבוש אדמתו, שממילא נדון להיות קרבן למאבקים שבין האסלאם לנצרות. הנקודה השניה היא התהליך שבו השיג העם היהודי את עצמאותו הלאומית, בהשוואה לזוועות הקנאות שנתלוו למלחמות־העצמאות של הספרדים, היוונים ועמי הבלקאנים, ובזמן האחרון—של הערבים. הנקודה השלישית קשורה בהקבלה היסטורית: האפשרות שרצח־העם שנעשה בארמנים בראשית המאה הנוכחית שימש דגם לזה שנעשה כעבור כשלושים שנה ביהודים. הגרמנים, בעלי־ברית לתורכים, חזו בנסיון חיסולו של עם שלם השואף לחירותו. הם ראו איך פורקו אזרחים מנשקם, נכלאו בכנסיות והועלו באש, או קובצו במחנות, עונו עד מוות ונשרפו לאפר, או שהובלו בשיירות אין־קץ למקום המתתם, אולצו לחפור להם קברים במו־ידיהם, או הושלכו במדבר, או נמכרו לעבדות לשבטים ערביים ונאנסו להמיר את דתם. משעה שהושמעה ב-1בנובמבר 1914 הקריאה לג׳האד, ראו גרמניה ואוסטרו־הונגריה איך לקחו התושבים באנאטוליה, בארמניה, בעיראק ובסוריה חלק פעיל בהגשמת ״פתרון סופי״ לעם הארמני. הן ראו את השיתוק שתקף את ממשלות אירופה נוכח טבח שעליו סופר בעתוני העולם כולו וידוע היה לכּל. לקח זה של ההיסטוריה נשמר בזכרון כעבור ימי דור אחד, כאשר תיכנן היטלר רצח־עם שהסתייע בשיכלולי הקידמה וביעילותה הטכנולוגית. יכולים אנו גם לחשוף לא מעט צדדים של דמיון בין התנהגותם של הקרבנות, של התליינים, ושל העמים הצופים בחיבוק־ידיים. כדאי להזכיר את שיירות הארמנים הצייתנים — שהוליכום שולל וסיפרו להם שמעבירים אותם זמנית ליישוב אחר שעה שלמעשה לקחום למקום מיתתם, למקום ניפוים וסיווגם של הקרבנות לצרכים שונים — ואת ההרג בילדים שנעשו כמין מטרות במיטווחים. כל זה מעיד, אם עדיין יש צורך בדבר, על הדמיון בהתנהגותם הקיבוצית של עמים שעה שמאורעות היסטוריים חוזרים־ונשנים.