פורים קטן בפאס.

 הסולטאן מולאי מוחמד שעלה על כס המלוכה תחת אביו עבד-אללאה, היה מלך אכזר, עריץ ורע לבב, ושנאתו ליהודים לא ידעה גבול. אמנם

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

לא החזיק מעמד, כי טרם הספיק ליהנות מכס המלוכה, כבר קמו עליו שני אחיו. אחד מהם, עבד אל-מאליך שמצא לו מקלט באלג'יר, שכנע התורקים ששלטו אז בארץ זו, לסייע לו לתפוס את השלטון, ובשנת " שלו"ה בארמונותיך " ליצירה 1576, התורקים ועבד אל-מאליך באו וכבשו את העיר פאס, אף על פי שחילו ונשקו של מולאי מוחמד היה עצום ורב.

אולם כדי לממן את המשך המלחמה, הטיל עבד אל-מאליך מס עצום על יהודי פאס, אשר החלק הארי מהמס הוטל על הנגיד של המגורשים אברהם רותי.

מולאי מוחמד נמלט על נפשו והסתתר בהרים שבדרום, מדלג על ההרים, עבד אל-מאליך רודף אחריו לדרום וכבש את מראכש, אולם טרם הספיק עבד אל-מאליך לחזור לפאס ומולאי מוחמד הצליח להסתנן למראכש ולהיאחז בה אחד עשר יום בחודש אדר אשר במשך זמן זה הספיק לעשות נקמות ביהודים.

" ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האויבים לאלקצבה, ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה ונתנו סימן " אחד עשר יום בחורב "

לאחר שגורש ממראכש, הצליח מולאי מוחמד למצוא מקלט בליסבון, בירת פורטוגל, שם הוא משכנע את המלך דון סבסטיאן לסייע לו לכבוש שוב את השלטון. האחרון הסכים ובקרב המכריע שהתחולל על יד " אל קצר  לכביר ", ב-4 לאוגוסט 1578, מצאו את מותם שלושה מלכים : עבד אל מאליך אשר נעריו מקורביו הסתירו את מותו והכריזו שהוא עדיין חי, היו גם שסיפרו כי דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב, לבסוף הובאה גופתו לפאס ונקברה.

השני מולאי מוחמד, צורר היהודים, " נעשה לו ביזיון גדול על ידי מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אל מאליק, שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו חי וקיים. יש אומרים כי מולאי מוחמד ברח משדה הקרב וטבע בנהר. השלישי דון סבסטיאן מלך פורטוגל מת מפצעיו.

לגבי היהודים זאת הייתה התשועה הגדולה, על שום שניצלו מידי המלך העריץ וכמו שכותב מחבר " דברי הימים ". והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ה – 1578 -, יום ב' לראש חודש אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן.

היהודים יצאו אז מאפלה לאור גדול, ולזכר המאורע נקבע פורים לדורות עם קריאת המגילה.

בתיטואן שבצפון מרוקו הספרדית , קוראים לפורים זה " פורים דה לוס כריסטיאנוס "  – פורום של הנוצרים -, ואילו בעיר טנג'יר " פורים דה לאס בומבאס " – פורים של פצצות, זכרו של פורים זה נמחק בפאס ונשכח כמעט, אך בבית הכנסת של התושבים בפאס, הנקראת " סלאת אלפאסיין " שמרו על המנהג וכינו אותו בשם פורים קטן, וכל המעשה הובא בסידור התפילה " אהבת הקמונים " שך קהילת התושבים בפאס. בתיטואן ובטנג'יר המנהג של פורים קטן עודנו קיים. בפי אנשי פאס כונה פורים זה גם " פורים דנסאראה " 

פורים דל כור.

טרם נחו היהודים מתלאות הרעב שעבר על המדינה ומעוד צרות רבות אחרות, והנה בשנת התקצ"א – 1831 – מרדו בני שבט ה " לודאייא " במלך מולאי עבד א-רחמן אשר נאלץ לברוח למכנאס.

שבט ה " לודאייא " הוא שבט ברברי אשר אנשיו התיישבו בפאס עוד מימ המלך מולאי אל יזיד שר"י – שם רשעים ירקב. במכנאס הצליח המלך עבד א-רחמן לאסוף סביבו חיל רב, בעזרתו הטיל מצור על העיר פאס. שבט הלודאייא שהיו שונאי ישראל גרו אז סמוך לשכונה היהודית המללאח והמלך עבד א-רחמן חשב שה " לודאייא " התבצרו במללאח, אז כיוון את חיציו ומקלעיו לשכונת היהודים, התוצאה בתים רבים הפכו לעיי חרבות והרבה נפשות מישראל, בתיהם נעשו קבריהם.

בכסלו תקצ"ג – 1893 – באה התשועה. ה " לודאייא " מוגרו וניגפו על ידי המלך עבד א-רחמן ביום כ"ב לחודש כסלו תקצ"ג, אשר פיזר אותם לכל ברוחות.

לזכר מאורע זה נקבע יום כ"ב בכסלו ליום פורים בפאס, שבו נחו היהודים מאויביהם המושבעים ה "לודאייא ". פורים זה נקרא בפי קהילות יהודי פאס בשם " פורים דל-כור " – פורים של יריות ומקלעים. על ההרס והסבל הרב שהיו מנת חלקם של בני קהילת פאס, חוברו שירים ונתחברה קצידה בערבית יהודית בשם " לקצידה דל-כור " בספרו של שטרית, מציין הכותב כי הקצידה פורסמה על ידי חיים זעפרני ומוסיף כי המשורר החתום ב " קצידה הוא כנראה שמעון רודאני אשר תיאר בשיר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המללאח בפאס א-ג'דידי – פאס החדשה.

310 – משא יכ׳טבה אל־בנו,עשקהא ל־ראסו.

הלן לבקש אותה לבנו, חשק בה למענו.

311 –  אל מרא כבירא, נסאת אש עמלת

 מן די כּאנת סגירא.

אשה, ברבות ימיה, שוכחת מה שעשתה בנעוריה.

לא יזכור התיש שהיה תחילה גדי (זה לעומת זה 193)

כל פרה זקנה סבורה שמעולם לא הייתה לה עגלה (יוחנן טברסקי)

הרבי שוכח שאף הוא היה פעם תלמיד( זה לעומת זה 1798)

312 – שארף אידא עבא בנת סגר מנו,

 אכ׳רתו יציבהא מעא אכ׳ור סגר מנו.

זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו,

סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו

עלמה לאיש זקן – אגוד קשה לשן רעועה ( ספר המידות )

אל תחלל ביתך להזנותה . זה המשיא בתו לזקו ( סנהדרין עו' )

המשיא בתו לזקן, עליו הכתוב אומר " לא יאבה ה' סלח לו ( שם )

313 – אלי עבאת ראג׳ל שארף,

אכ׳רתהא טריקהא  תב׳אלף.

הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה.

אכזבה בנישואין.

 314 – קוואהא מנחום גיר בל־בוס.

מנחוס מרבה רק בנשיקות.

אהבתו מעוטה ונשיקותיו מרובות. (פתגם עממי)

315- כּסבתךּ ב־נקרא,וכ׳רג׳ מנךּ א־נחאס.

רכשתי אותך בכסף, ויצאה ממך נחושת.

נוסח אחר:

316 – חסבתך ד־נקרא,

ומא אנתי גיר נחאס.

חשבתי אותך לכסף, ואילו את רק נחושת.

317 – חסבתךּ כּרמא דל־כּרמוס,

וציבת פיךּ גיר א־נאמוס

חשבתי אותך לעץ תאנים, ומצאתי בך רק תולעים.

318 אל־וויל על א־ראג׳ל,

אלי מראתו גאלבא עליה.

 אוי לגבר שאשתו גוברת עליו

קלון לגבר היות אשת אשתו. (משלי יהושוע)

כבוד לגבר שרת אשתו, וקלון נמרץ היות עבד שלה. (משלי אגור מוי)

אומלל הוא הבית, בו התרנגולות קוראות, והתרנגול שותק. (פתגם איטלקי)

אשה המדברת כמו גבר, ותרנגולת הקוראה במו תרנגול, לא טוב להחזיקן.(92 j. pineaux)

אין שלום בבית אשר הקוראה דוגרת, והקורא כאילם לא יפתח פיו. (ספר המידות ה׳ א׳)

התרנגולת אינה צריכה לקרוא לפני התרנגול., (moliere)

חג המימונה בטנגיר

מפי פרלה כהן.

ההכנות לערב המימונה:

את חג המימונה התחלנו יום קודם, במשלוח מגשים לשכנים הערבים. על המגשים היו מצות, תבשילי פסח, פשטידות, ופירות. ביום המימונה, בדיוק אחר הצהריים, השכנים הערבים החזירו לנו את המגשים הגדולים, ועליהם היה דג הכי גדול שהיה להם, ודבש, חמאה, ולחם שהם אפו.

ובערב המימונה ערכנו את השולחן. קודם כל הנחנו על השולחן את הדג, ומגש מלא קמח. על המגש הזה סדרנו חמש ביצים, וחמישה פולים ירוקים. באמצע המגש שמנו כוס שמן, ועוד על השולחן סדרנו את החלב. בעזרת החיטה (שיבולי חיטה) כיסינו את הדגים, וצלחת מלאה חסה, ארטישוק ופרחים ירוקים כיסו את השולחן, והכל ירוק, ועוד מיני ריבה. כל עונה והפרי שלה, ובטנג׳ר נהגנו משך כל השנה להכין ריבה מפרי העונה. ריבת חצילים, ריבת תפוזים, והריבה הזו נשמרה לערב המימונה, והשולחן היה מלא מיני ריבות. בנוסף לכל אלה שמנו על השולחן את החמאה הטרייה והדבש ושתיה. בשעה מאוחרת הכנו את ה״טרית״(״מופלטה״).

הלבוש, ערב המימונה, היום שלמדת, והלחם החדש.

הלבוש היה משהו מיוחד, האישה כבר בשעה ארבע אחר הצהריים הייתה לבושה, יפה מכלה, עם החלוק הארוך, ונעלי הבית היפות. הילדים חיכו בהתלהבות לתחילת החג.

בעל הבית הגיע מהתפילה, טובל את החסה בדבש ובירך. אח״כ ביקרנו בבתי המשפחה. בכל בית ובית, ובכל בית לא מעט שכנים, אצל כולם ביקרנו, ואי־אפשר היה בלי לטעום אגוז אחד או משהו. כך, הביקורים נמשכו עד לבוקר.

בבוקר מוקדם היינו בשוק, וקנינו ארטישוק, ובשר ופירות. כל המשפחה עם מוזמנים יצאנו לחוות המשפחה, וכך היינו בחיק הטבע כל אותו היום.

הקמח שהיה על המגש, בגמר ליל המימונה (אחר חצות), ממנו עשינו את השמרים. ערבבנו את הקמח עם השמן, מעט מים. ובתוך התערובת הזו הכנסנו את טבעת הנישואין. בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש, עליו היה מברך בעל הבית.

משפחות רבות אפו את הלחם באותו הלילה, והשתמשו בשמרים, שהערבים הביאו או מכרו.

אליעזר בשן

שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים

דבקותם של יהודי המגרב בכלל, ומארוקו בפרט באמונה, ומסירות הנפש שגילו לקיים המצוות, היא מן המפורסמות. אחד הביטויים לכך הוא שמירת השבת, תופעה שעוררת תשומת לבם של הנוכרים שביקרו במגרב.הם היו מודעים להווי המיוחד של השבת אצל היהודים, יום שהוא שונה מימי השבתון של הנוצרים והמוסלמים, בעיקר בהתחשב באיסורים שחלים על היהודים, והקרבנות בדמים, תרתי משמע, שהיהודים מוכנים להקריב לשם שמירתה. יש מהם הכותבים על כך בהערכה חיובית, ואחרים מלגלגים. במאמר זה נתאר כמה נושאים העולים בכתביהם בתחום זה.

צרפתי בשם מואט (1652—1691) שנפל בשביים של קורסארים ברברים, תיאר רשמיו במארוקו בשנים 1670—1681. הוא מציין, כי על מנת שמנוחת היהודים לא תופרע בשבתות ובמועדים, ננעלים שערי הרובע היהודי המוקפים חומה, והנשמרים על־ידי חיל המלך.

מידע דומה נמסר במקורות של המאה ה־19. ברוק  Brooke(בשליש הראשון של המאה) כותב כי בפאס, בתיטואן, ובערים אחרות במארוקו ננעלים שערי הרובעים היהודיים בכל שבת, במטרה למנוע מהמוסלמים שיכנסו לרובע ויציקו ליהודים.

שערי המלאח היו ננעלים גם בלילות החול, מאותה הסיבה . המגע של היהודים עם החברה המוסלמית התבטא בעיקר בתחום הכלכלי, ואילו חיי החברה התנהלו בתוך העדה. בשבת לא היה אפוא צורך במעבר חופשי בין המלאח היהודי ובין העיר המוסלמית.

תיאור מפורט ביותר בנושא זה ניתן על ידי ל. אדיסון (1632—1703), כומר שכתב ספר על יהודי בrבריה. נביא מעיקרי דבריו:

השבת היא אחד המאפינים, בו היהודים נבדלים מעמים אחרים. לכן הם נוטעים בלב ילדיהם יחס מיוחד כלפי יום זה, וקוראים לו ״מלכת החגים״. הוא כותב על מנהגים ואיסורים שונים כמו קריאה ליד נר שמא יטה הנר, איסור חליבה , ריצה, נשיאת כסף ונשק, ניקוי נעליים, נקישה בדלת בכלי מתכת, טיפוס על עצים. אין להאכיל עופות מעל המכסה הנאכלת בשבת, שמא ינבטו הזרעים, אין להרוג זבובים ויתושים״, כתיבה על נייר, חול, ומחיקה, חייט לא ילך עם סכות התקועות בשרוולו , רק לחולה מותר ללכת עם קביים אבל לא לעוור.

הוא מקדיש תשומת לב רבה ביותר לאיסור הליכה מעל תחום שבת, ויהודי ההולך בדרך ארוכה חונה ביער או במדבר, אף במחיר סיכון חייו על ידי ליסטים או חיות רעות. מובא על ידו סיפור בשתי גירסאות, שעיקרו הוא כדלקמן: מעשה ביהודי שפרש מחבריו שהמשיכו דרכם בשבת. ואילו הוא חנה עם כניסת השבת ובטח בה׳ אשר צווה לשמור השבת, ישמור גם על חייו. לאחר התפלה בליל שבת הופיע מולו דב, וזה שמר עליו מפני שודדים. חבריו שחיללו השבת הוצגו ככלי ריק על־ידי גזלנים, ולאחר מכן נטרפו על ידי הדב. לשאלת הגזלנים אמר להם היהודי כי הדב נשלח על ידי המלך כדי לשומרו. הם נתנו לו כל כספם כדי שישמור עליהם. מסיפור זה מסיקים היהודים, לדברי אדיסון, כי עליהם לשמור שבת בכל התנאים ובכל מקום, ועליהם לבטוח בהגנת הקב״ה. אדיסון מצטט אמרות של חכמים ופייטנים על השכר הצפון לשומרים השבת — ומעל הכל ישתחררו משיעבוד מלכיות. אבל כיוון שלא שמרו שבת

כהלכתה, לא ניצחו את אויביהם הנוצריים.

תיאולוג ומזרחן בריטי בשם שמעון אוקלי (1678—1720), שכיהן בתור פרופסור לערבית בקמברידג׳, שהה במארוקו בסוף המאה ה־17 בהיותו שבוי, כותב כי היהודים מבלים את רוב שעות לפני הצהרים בשבתות בקריאת התורה ובאמירת תהילים. הוא מתפעל משביתת המסחר המוחלטת שלהם בשבתות, כולל איסור על קבלת כסף, ומסיים בנימה כי הלואי והנוצרים היו לומדים מהיהודים כיצד לשמור שבת. בתעודות על תולדות מארוקו מראשית המאה ה־18, בתיאור העיר סאלי נאמר, כי עקב שליטתם של יהודים במארוקו על המסחר, אין מסחר מתנהל בשבתות, כי היהודים מקפידים על שמירת יום זה.

על שמירת שבת קפדנית על ידי יהודי מארוקו, בצירוף כמה איסורים, נמסר במקור נוצרי משנות ה־60 של המאה ה־18. גיאורג הוסט, שכיהן בתור קונסול של דנמרק בטאנג׳יר בשנים 1760—1768, כותב כי יהודי מארוקו אינם מדליקים אש, אינם נוגעים בכסף, לא פותחים מכתב ואין רוכבים בשבת. פרטים אלה ואחרים המופיעים בכתבי נוצרים מעוררים תשומת לבם, ביחוד נוכח הניגוד ליום הראשון שלהם ״. העדויות במאה ה־19 רבות יותר, ונדון עליהן לפי הנושאים הנדונים על ידן:

אירוח: יהודים אמידים ואפילו עניים היו נכונים לארח זרים בבתיהם לסעודות השבת, והודות לכך נשארו תיאורים מפורטים על הטכסים, המזון ועוד. בצורה מאלפת מתאר את סעודת ליל השבת ג׳ימס ריילי, אמריקאי, יליד 1777 שהיה במארוקו בשנים 1815—1816, לאחר שספינתו נטרפה בחוף ארץ זו, והוא נשבה ונקנה ע״י מוסלם. בנסיעתו לטאנג׳יר בחברת שני יהודים, עשו את השבת בעיר סאפי. שלשתם הוזמנו לביתו של יהודי, שסביב שלחנו הסבו כעשרים נפש. הוא כותב על נטילת ידים לפני הסעודה ובסיומה, הקידוש על היין העשוי מצימוקים, מיני המזון שהוגשו, הזמירות והסיפורים שמספרים בתום הארוחה. מרגש ביותר בעיני האירופאים, כי גם יהודים עניים במגרב מוכנים לארח זרים, וביניהם את הנוכרי הנודד. כך מספר למשל, הגרמני אוטו ארטבאור שהיה במארוקו בראשית המאה ה־20, התארח כמה פעמים בבתי משפחות עניות בלילות שבת, וזכה לכבוד שהתבטא בין השאר בכך, כי לאחר שבעל הבית קידש הקדימו בטעימה מן הפת הטבול במלח, אחר כך נתן לילדיו, ורק לבסוף לאשתו.

                     יחסי המוסלמים והיהודים במגרב

עובדה אחת היא בחזקת וודאי, אין למצוא בהיסטוריה או במחשבה של המוסלמים המוגרבים שום סימן לאנטישמיות שניתן להשוותה, ולו במעט, לצורות המעוותות שלבשה שנאת היהודים באירופה מימי הביניים ועד לעת החדשה. הרגש האנטי יהודי של המוסלמים הועלה לדרגת כבוד של דוגמא על ידי משקיפים אירופים שלא הטיבו להכיר את המציאות המזרחית לעומקה, והוא נוצל במרץ על ידי התעמולה האנטי יהודית, שלא הייתה מוסלמית דווקא, אלא נבעה בעיקר מחוגים של אירופים, שהיו מעוניינים ביותר בהפצת סיסמה זו.

בסיכומו של דבר שפרה מנת חלקם של היהודים על אדמת האסלאם יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, מקום ששימשו באמת מטרה לשנאה שאינה יודעת שובע. אין ספק שאנטישמיות כזו לא נודעה במגרב בצורותיה הקיצוניות.

הבוז שהביעו זה לזה המאמינים בדתות שונות, בין בדבר שפתיים, בין בפועל ממש, מעולם לא השכיח כליל מן הלב את הקשרים העמוקים יותר שנרקמו מתוך אינטימיות של חיים משותפים ומוצא משותף. השליט המוסלמי הגדול ביותר לא היסס להודות כי אח הוא לרוכל היהודי הדל, ובכך ביטא את האמת העמוקה של היהדות המוגרבית ושל האסלאם המוגרבי, שהורכבו שינהם על הגזע הברברי העתיק.

אין טעם לנסות ולצייר תמונה אידילית של היחסים בין הערבים ליהודים בארץ שהייתה מופקרת לאנרכיה של מלחמות מבית. אך להוציא את הבוז המסורתי, שבמהותו פולחני היה, אם נעז לומר כך, יותר משהיה רגשי ויצרי, ואם ניתן דעתנו על המאבקים המרים שניטשו בין שבטים אויבים שהעם כולו היה קורבנם תדיר, נוכל לקבוע כי בחשבון סופי לא היה גורל היהודים ביש יותר מזה של המעמדות הנמוכות בחברה המוסלמית, שגם הם נוצלו קשה על ידי השליטים הפיאודלים.

נביא בזה שתי דוגמאות רבות משמעות הלקוחות מן ההיסטוריה של אלג'יר, ברוַח זמן של מאתיים שנה. ב 23 באוקטובר 1541 וב 8 ביולי 1775 ניסו הספרדים להשתלט על אלג'יר, בראשונה בפיקודו של המלך קארלוס החמישי, ובשנייה בפיקודו של הרוזן אורילי.

הם נדחפו ונוצחו על ידי המוסלמים. בשני המקרים עמדו היהודים כאיש אחד לצד האחרונים. הם חגגו את ניצחונם כישועה, חיברו מזמורי הודיה לזכר המאורעות האלה, הנהיגו יום תענית ויום שמחה לזכר מלחמותיהם וניצחונם של המוסלמים על הספרדים. עד ימינו אלה חוגגים היו היהודים באלג'יר את זכר המאורעות האלה מדי שנה בשנה ב " פורים קטן " בד' בחשוון ובי""א בתמוז. גם ליהודי מרוקו היה " פורים קטן " לציון ניצחונם של המוסלמים על הספרדים בקרב שלושת המלכים.

אם לפעמים יכלה מידת העריצות להוסיף על חומרת התקנות שנכללו ב " מגילת עומר " עד כדי שהופר העיקרון שביסודן, יחס כבוד לחייהם ולנכסיהם של ד'מים, הרי באותה מידה גם יכולה הייתה להקהות את עוקצן. על הרוב נחשב היהודי לא זר ואויב אלא בן חסות מבוזה, הממלא בכל זאת תפקידים חיוניים בקריה המוסלמית. וודאי שעסק במלאכה זעירה, אף בעיקר מילא תפקיד מכריע בחיי המסחר.

בחברה המוסלמית היה היהודי איש הביניים הדרוש והמצוי בכל מקום. הוא שקישר בין העיר לכפרים, שאליהם בא לרגל מסחרו. הוא שהשביר לערים ולכפרים ואפילו לנאות המדבר הנידחות ביותר. בזכויותיו לו למגרב מאז ומתמיד קשרי מסחר ומגע סדיר עם אירופה. מחיקו נושרים היו מוצרים שאי אפשר בלעדיהם וחידושים מצודדי לב, לבני העם נצטייר גם כקוסם ועושה נפלאות.

יוסי בֶנֶש, משקיף ממולח על ההווי היהודי במרוקו, ציין זאת בדעה בדוחה. חייב היה היהודי לרכוש, לפעמים על חשבון כבודו העצמי, את אמונם של יושבי הארץ, שעל הרוב לא יכלו לוותר על שירותו, ופחיתות כבוד כשלעצמה לא נחשבה הרבה, שהרי מעבר לפירוד הדתי היו הבריות יודעים וחשים כי אחים הם.

עד כדי כך שהעלבונות שבמעמדו של בן החסות, הסטירה השנתית שנתלוותה להעלאת מס הג'יזיה לקאיד, הגידופים הרגילים, המהלומות שספג אדם בדרכו, הדחיפות והחרפה מתקבלים היו כחלק ממציאות שכמעט אינך סובל ממנה. צריך היה אדם לעבוד במסירות נפש, לנסות להתגבר על המצב הביש, ולהשתדל להתקיים בכל זאת. היו שהגיעו בדרך זו לעשירות, אחרים זכו לחסדי מושלים, ועתים קרובות היו סולטאנים, פחוות וקאדים דואגים במיוחד להגנתם של היהודים שהשכילו להיות להם ליועצים, אך מעולם לא זכה אף אחד מהם ליטול חלק כלשהו בשלטון.

במאה האחת-עשרה הגדיר מווארדי בקפידה את תנאי קבלתם של ד'מים למשרות ממלכתיות. רק וזיר הממונה על ההוצאה לפועל יכול היה להתמנות אצל שליט מוסלמי מבין היהודים או הנוצרים. וזיר זה לא הייתה לו כל סמכות שיפוטית, ולא היה רשאי למַנות שום פקיד, כשם שלא היה יכול לצוות על הכוחות המזוינים או לנהל במישרים את האוצר. לכן לא היה זה חשוב כלל אם בן חורין הוא או עבד, מוסלמי או ד'מי, אם יודע הוא את המשפט הדתי ואם אינו יודע, אם יש או אין לו בקיאות מיוחדת בענייני מלחמה ומסים.

חרף מידה זו של ליברליות שבחוק המוסלמי הרי, ככל שידיעתנו מגעת, רק במקרים נדירים בהיסטוריה של המגרב מילא ד'מי תפקידים נכבדים בשלטון. במאה השלוש-עשרה, למל, כשעלה אבן יעקוב יוסף לכס המלוכה ב 1286, הביא עמו את איש משק ביתו היהודי, ח'ליפה בן-וגאזה, שאותו הפקיד על האמון ואולי אפילו מינהו שר החצר – חג'יב -. למעשה שימש ראש הוזירים. האצילים המוסלמים נרעשו כל כך עד שב 1302 ראה הסולטאן הכרח לעצמו להמית את ידידו בן-וגאזה עם כל בני ביתו.

פרשה זו חזרה כעבור ארבע מאות שנה במקרה של מרדכי דייקי, שר הכספים של סיידי מוחמד ב-1792. כל עלתה גם לווזיר הגדול של הסולטאן האחרון מבני מרין, עבד אל-חג, 1465, היהודי הארון בן בוטוס.

מגילת אסתר בנוסח מרוקאי פרק א'

הרב דוד מרציאהו די ביהו

מכתב מרגש אשר נושא עמו כמוהר'ר אברהם מרסייאנו הי"ו שליל כול ירושלים הקדושה אל עדת המערבים במערבה הפנימי אשר במגרב, דהיינו מרוקו.

המכתב מתובל בשפות שונות שהיו שגורות בפי יהודי מרוקו, הערבית היהודית הידועה, שפת העבריץ וגם מילה אחת בערבית ספרותית כמובן באותיו עבריות. דבר זה מעיד על השכלות וידיעתו של הכותב או הכותבים, יען כי אין אנו יודעים מי כתב ומתי נכתבה האגרת הזו.

האגרת, כמו כל בקשת עזרה מהזולת, היא בגדר תחנונים, ומעידה כאלפי עדים על מצבם של יהודי עדת המערבים בירושלים שכידוע היה בכי רע . אין הכותב בוחל בשום אמצעי לעורר את לבם של התורמיפ הפוטנציאלים, תיאור מצבם המדוייק של היהודים, אלמנות ויתומים, אפילו הלעג בעיני הגויים, הטוענים שיהודים נזנחו בידי אחיהם ואין הם מושיטים להם עזרה, ומקצין הכותב בתיאור מחסניהם המלאים בחיטה וכול טוב של הגויים לעומת רעבונם שלהיהודים, אשר כל היום מקבצים נדבות ותרים אחר קיום מינימלי

התרגום הכמעט חופשי הוא שלי- אלי פילו- אשמח לקבל הערות או הארות בנושא התרגום

ידידי ה' וידידנו!

מן ג'יר מה נפ׳ייקו קלביך׳ לעזיז עלא למחבה ד׳ ארץ לקדושה, כיף׳ אלי משהוד …… קדאמנה, באין כול וואחד­…….. אברהם, יצחק ויעקב, דימא למחבא פיי קלבו די לארץ׳ די זדודנא, הייא לארץ׳ למקדשא, לארץ די הייא עזיזה פ׳עינין זמיע לעולם כולהא, ובפרט פעניין לקאוים די ישראל, ואש כון הייא האדה די מה יטלע סי עלא באלו ויתפ׳כר מן לקדושים די כאנו פ׳ארץ הקדושה, ויירמאווי רואחהום וכבו דמהום פ׳חאל למא עליהא, עלא האדה זינא אחנה באש נרג'בו אנאס די הומא שאב׳יין באש יחנו וירחמו עלא כ׳וואנהום די שאכנין פ׳זבל ציון,

מאחר ונעורר את לבך היקר אודות אהבת ארץ הקדושה, כפי שאנו מעידים על כך….שכול אחד….אברהם יצחק ויעקב, תמיד אהבת ארצם של אבותינו בלבו היא הארץ הקדושה, הארץ שהיא יקרה  בעיני כול העולם כולו ובפרט בעיני צאצאי ישראל, ואיך ייתכן שלא יעלה על דעתו ויזכור מי היו הקדושים בארץ הקדושה, וישליכו את נשמתם ויזילו את דמם בכל מה שקשור אליה. מסיבה זו אנו מבקשים מהאנשים אשר איכפת להם, שירחוננו וירחמו על אחיהם הדרים בהר ציון.

די בעונות מחמלין בלמעאיירה דזוע ומן קלת סי, ופ׳חאל די וואער בזאף האד לחזאה לזמיע די הוויא יהודי באש ירא בעינו לכסרא די כ׳וואנו פ׳י ירושלם לקדושה, עליהא זינא באש נפ׳ייקו קלוב כ׳וואננא ה' עליהם יחיו, אחנא די כ׳אתמין לתאחת די וואקפ׳ין ומוכלין כבאר עלא זמאעת ספרדים הי״ו פ׳י ירושלם לקדושה.

אשר בעוונות נושאים בקללת הרעב ומה שפחות, וכיוון שהדבר קשה מנשוא לכל אחד אשר הוא יהודי שיראה בעיניו הצרה של אחינו בירושלים הקדושה, ועל כך באנו נעורר לבותיהם של אחינו ה'עליהם יחיו , אנו החתומים מטה הנשואים באחריות גדולה על עדת הספרדים הי"ו בירושלים הקדושה

 ענדנא צער כביר באש נטופ׳ו סי חאזה די תנפ׳אע באש נכ׳פ׳פ׳ו לעניות מן כ׳וואננא די לחסאב דייאלהום כתיר, די ראהום יטלבו מנניא נעאווינוהים, ומה פ׳ידנא באש נג״יתוהום, עמל פ׳י באליך׳ יא סיניור, בםחאל נהוויא וואער עלינא בס נראיו דמוע כ׳וואננא למקטועין אולאד שם יתברך, די הומא אולאד נאש לכברא, וליום בעונות מעתאזין, חתא די הוויא כלבו קאשי יחב פ׳האד סמאע מן לעייאט דיל לעניים,

יש לנו צער וקושי גדול שנתור אחר דבר שיועיל על מנת להקל לעניות אחינו אשר להם חשבון ארוך, והנה הם מבקשים מאתנו שנעזור ואין בידינו להשיב להם, חשוב על כך הו סניור – אדוני – כמה הוא קשה לנו שנראה דמעות אחינו ברואי שם יתברך, אשר הם ילדי אנשים גדולים, וכיום בעונות מרודים, אפילו זה שלבו קשה לא יישאר אדיש לקריאות העניים הללו.

ופייהום זקנים ורי מהדודין זהד, להזאלאת וליתאמה 'מתרוכין ועדייאנין וחפ׳ייאנין, בלא מעאוונא, ובלא מזון, ובסחאל ענדנא האד לחאזה וואערא פ׳חאל למות, מן די כא נראווי לגוים…. לים די שאכנין מעאנא פ׳יירושלם, דימה מטרחין, בלמעאוונא די כ׳וואנהום די הומא.פ׳לאמונה דייאלהום,פ׳חאל די ר ראוונה  חתאחד מנהום, מסא כא ימשי ידור פלכאלא באס יטלב צדקה,

וביניהם זקנים מיעוטי כוח, אלמנות ויתומים עזובים, נטושים ויחפים, בלא עזרה ובלא מזון, והדבר הזה קשה לנו כמו מוות, כשאר אנו רואים את הגויים אלה שדרים אתנו בירושליםתמיד נעזרים המה באחיהם אשר שייכים לאמונתם, ולא ראינו אחד מהם שהולך לקבץ נדבות בניכר.

לאיין הומא למכ׳אזין דייאלהום מעמרין בזרע ובכול מאן הייא חאזה, עאטיינהום לביות פאש ישכנו, ואחנא אולאד ישראל בעונות בסחאל די כא ימשיווי ידורו פילבאלד דטלבו למעאוונא באש יעישו, קדאש האד לחאזה ביזוי ענדנא מן לגוים די קא יקולו, נדרו האד נאש די אולאד ישראל־די מה כא יחנוסי עלא לעניים דייאלהום,

כיוון שהמחסנים שלהם מלאים בחיטה ובכל המצרכים, נתנו להם בתים שיגורו בהם, ואנו בני ישראל בעונות כמה שמסתובבים המה בעיר לקבץ ולבקש עזרה לקיומם, כמה הדבר הוא ביזוי אצלנו כאשר אומרים לנו, ראו נא בני ישראל אשר אינם חסים על העניים שלהם.

האדו מה ינחסאבו סי מעא נאש, ואחנא כבאר זמאעא אש נקדרו נוואזביהום, ליין מנאיין יזינא ומין יעאווננא באש נגייתו האד לקאווים לכתיר עלא האדא מה נחבוסי נוזועו קלבין׳ בהאד סי, מה חבנאס נטווילו עליך׳ כתר מן האד סי, ונרגבוך׳ באש תחזם כוואסריך, ותעמל כול זהדיך באש תוכף מעא שליח לכולל נהוא דייאלנא מעלת הרב השלם המזר״ק – המזרע הקודש – הטהור המתחסד עם קונו שייף עייל שייף נפיק כמוהר"ר אברהם מרסייאנו יצ״ו,

ואלה מה שנשתך עם האנשים, ואנו מנהגי העדה לא נוכל להענות להם, כיוון מהיכן נביא ומי יושיט לנו עזרה, שנוכל להשמיע תלונות רבות על מנת שלא נקשה על לבבות בהדבר הזה. לא נאירל יותר מזה, ונבקשך שתאזור אומץ, ותעשה כל שביכולתך על מנת שתעמוד לצידו של שליח הכולל שהוא משלנו, מעלת הרב השלם המזר"ק – המזרע הקודש – הטהור המתחסד עם קונו שייף על שייף נפיק כמוהר"ר אברהם מרסיאנו יצ"ו

ד אחנא אוכלנאה באש יטוף למעאוונא מן ג׳מיע כ׳וואננא די פ׳מערב הפנימי ה׳ עליהם יהיו, ובפרט תוקף מעאה חתא ירסם ויעמיל קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כיף די בייננא למנפיעא דייאלהום פלברא לכבירא די עטינא פ׳יד הרב השריר הי״ו הנז׳, ענדנא הבטחה באיין שליח כולל דיילנא ילאקי נאש די ישמעו כלאמנא וירפדוה עלא כפ׳וף ידיהם, לאיין הוויא מרסול מן לארץ לקדושה, ותעמל מעאה כ׳יר בזאף פ׳וזה לעניים די פ׳ארץ הקדושה ופ׳וזה ירושלם לקדושה, ובהאד זכות די תעמל שם יתברך די שאכן פ׳י ירושלם יטוויל עמריך׳ ועמר אולאדיך׳, ופ׳אש מה תעמיל ינזליך׳ פייה לברכה, ויזכיך׳ באש תזי לירושלם פ^–לפ׳רחא,אמן.

אנו מינינו אותו שיחפש עזרה מעדת אחינו אשר במערב הפנימי ה' עליהם יהיו, ובפרט שתעמוד אתו איתן עד שירשום ויסדיר קופת תמחוי ותמיכת יתומים ואלמנות כשאר תיארנו את מצבם במכתב הארוך אשר הפקדנו בידי הרב השריר הי"ו הנז', יש בידינו הבטחה ששליח הכולל שלנו יפגוש אנשים אשר יטו אוזן לדברינו וישיאו אותו על כפיים, כיוון שהוא שליח מהארץ הקדושה, ועשו עמו טובה גדולה בשל העניים בארץ הקדושה ובשם ירושלים הקדושה, ובזכות הזו אשר תעשו , ה' יתברך השוכן בירושלים יאריך ימיך וימי ילדיך, וכל אשר תעשה תראה בו ברכה, ותזכה לבוא – לעלות לירושלים בשמחה, אמן

הגיליון הראשון 11-05-1909

׳החרות׳ (כ׳ אייר תרס״ט – י״ד ניסן תרע״ז) היה עיתון עברי לאומי לידיעות ולפובליציסטיקה, בבעלות ובעריכה של ספרדים, ובהשתתפות בני כל העדות מהיישוב הישן ומהיישוב החדש. תדירותו התפתחה מפעמיים בשבוע ליומון. ׳החרות׳ הוא התרומה החשובה ביותר של הספרדים לעיתונות, ודאי עד הופעתו. השתתפו בו רבים ממשכיליהם וממנהיגיהם בעוד שבעיתוני הספרדים שקדמו לו, פרט ל׳המאסף׳, השתתפו מעטים. תדמיתו היתה עכורה ופורסמו בגנותו דברי ביקורת קשים. הדיון ב׳החרות׳ כולל את: הרקע להופעתו, תולדותיו, תפעולו, מאפייניו כעיתון, קשריו היישוביים והמוסדיים, עדתיותו, עמדותיו בענייני ציבור והתגובות עליו.

• ייסוד ׳החרות׳ ותולדותיו

הרקע היישובי, העדתי והעיתונאי

מהפכת התורכים הצעירים (יולי 1908), שכוננה ממשל ייצוגי נבחר, ציינה שלב חדש בהתפתחות עיתונות הספרדים בארץ. בעלי זכות הבחירה היהודים בארץ היו רובם ספרדים, ואפשר שלכן העימות בין אלברט ענתבי לד״ר יצחק לוי על מועמדות לבית־הנבחרים תואר כאחד הגורמים לייסוד ׳החרות׳. זיקת ׳החרות׳ אל התפתחויות יישוביות אחרות באותן שנים – העלייה השנייה, ראשיתן של תנועת פועלים ושל פעילות ההסתדרות הציונית בארץ – היתה מצומצמת אך היה קשר מוקדם בין מייסדיו ועורכיו לאגודת צעירי ירושלים, שדגלה בציונות ובעברית.

הערות המחבר :       להשוואה עם עיתוני הספרדים קודם ׳החרות׳ ראו הפרק השביעי. מכמה בחינות, השגי ׳המאסף׳ רבים יותר, כמו משך הזמן של הופעתו ובהיותו כנראה הטוב בעיתונים מסוגו בזמנו.

          מייסדי ׳החרות׳ הכירו כמה אישים יהודים בתורכיה שהיו קשורים עם המהפכה, כמו החכם באשי ח׳ נחום וא׳ גלאנטי – ראו בהמשך. ׳החרות׳ היה גם כינוי לחוקה שניתנה עקב המהפכה. על התפתחות עיתוני הספרדים עקב המהפכה .

          מפלגת ׳הפועל הצעיר׳ טיפחה קשרים עם התימנים במושבות אך לא עם היישוב הספרדי, ואילו ׳פועלי ציון׳ ניסתה לפעול בקרב הספרדים אך בהצלחה מוגבלת, ושקלה שותפות עם ׳החרות׳, כמפורט בהמשך. עם המשרד הארץ־ישראלי ביפו קיים ׳החרות׳ קשרים אך לא נתמך על־ידו בכסף. עד כאן הערות המחבר.

העדה הספרדית באותה תקופה היתה מדולדלת, איבדה את הרוב שהיה לה ביישוב והרבנות הראשית שלה היתה במשבר משנת 1906 עד סוף התקופה העות׳מאנית. בשנים אלו בלטו כמה מנהיגים חילוניים בעדה, ביותר אלברט ענתבי ויריבו הפוליטי והיישובי ד״ר יצחק לוי, והתפתחה לראשונה אינטליגנציה צעירה מעורבת בענייני העדה והיישוב.

ערב המהפכה הופיעו בארץ שלושה עיתונים בעברית: ׳חבצלת׳, שבשנת ה־39 להופעתו הזדהה זה כבר עם היישוב הישן האשכנזי ואיבד מערכו כעיתון; ׳השקפה׳ של משפחת בן-יהודה שבתרס׳׳ט נקרא שוב ׳הצבי׳ והיה יומון: ׳הפועל הצעיר׳, בכור עיתוני הפועלים בארץ, שבתרס״ט הופיע אחת לשבועיים. לאחר המהפכה הוגשו כעשר בקשות לקבלת רשיון לעיתונים חדשים אך נוספו רק ׳הפרדס׳ ו׳החרות׳ ומקביליהם בלאדינו ובעברית. לא היתה זו עת גאות לעיתונות העברית. עיתוני ירושלים היו מושא לביקורת נוקבת ובלתי פוסקת, וביותר מצד הסופרים והעסקנים הציונים ביפו שנקטו יוזמות מרובות להוציא ׳עתון הגון׳ משלהם, כמפורט להלן.

׳החרות׳ ומייסדיו

על ייסוד ׳החרות׳ נכתבו גרסות שונות עם פערים, סתירות וטעויות. א׳ אלמאליח היה היחיד בין מייסדי ׳החרות׳ שכתב על ייסודו, אך בגרסות שונות ואף סותרות. הוא העיד, ליום השלושים למות המו״ל משה עזריאל (תרע׳׳ו), על עצמו כמי שיזם מיד לאחר המהפכה בתורכיה ייסוד ׳עתון עברי יומי הגון׳, עסק בהכנות העיתונאיות, פנה אל כל הסופרים העברים בארץ להשתתף בו והציע לעזריאל שותפות: ׳אתה תקדיש את דפוסך, אני את עתותי, ההפסד יהיה בינינו׳. כגורמים לייסוד ׳החרות׳ ציין אלמאליח: את המשטר העות׳מאני העריץ קודם המהפכה, השפל בחיים הציבוריים בירושלים שיחידים אַלָמים השתלטו עליהם, משבר הרבנות הראשית ׳שהטריד את הכוחות הרעננים שבעדות הספרדים והאשכנזים׳ ואת העיתונות  המקומית ש׳נאלמה־דום ותחנק מאימת הבקורת׳. הוא ציין את פועלו של עזריאל כמו״ל של ספרים ולוח שנתי בלאדינו וכסופר העיתון הקאהירי ׳לה ביארה׳, שבו פירסם מאמרי ביקורת חריפים על הנעשה בירושלים, אך לא את חלקו בייסוד ׳החרות׳.

חצי יובל שנים אחר־כך, תיאר אלמאליח רקע שונה לגמרי להופעת ׳החרות׳, שעיקרו פעילותו היישובית של אלברט ענתבי ו׳המלחמה העזה׳ של כמה עסקנים נגדו בסדרת המאמרים ׳הנרגנות הגדולה׳ מאת איתמר בן־אב״י ב׳הצבי׳. לדברי אלמאליח:

 " אי אפשר היה להשאיר את דעת הקהל בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ תחת הרושם המוטעה של מאמרי ׳הצבי׳ [״.] אז נוצר הרעיון ליסד עתון יומי בלתי תלוי, בתמיכתו המוסרית של אברהם ענתבי והרב נחום בקושטא ובעזרתם החשובה של סופרים ועסקנים מפורסמים [״.]. בעזרת המדפיס משה עזריאל שקבל עליו להיות המוציא לאור, יסד כותב הטורים האלה את העתון ׳החרות׳. [.״] בו יכלו לבוא לידי בטוי רגשי ההערצה שרחשו ראשי היישוב ומנהיגיו לענתבי [״].

בשני המאמרים תיאר אלמאליח את ייסוד ׳החרות׳ על רקע כלל יישובי, אפילו ריב הרבנות והיריבות בין ענתבי למתנגדיו תוארו לא כאירועים פנים ספרדיים, כרקע עיתונאי הוזכר רק השפל בעיתונות ביישוב: מייסד ׳החרות׳ היה אלמאליח לבדו ואילו עזריאל היה מסייע כלכלי בלבד כבעל בית־דפוס וכמו״ל. אלמאליח לא דייק בפרטים. כך, מופרך הוא תיאור הרקע המתואר במאמרו משנת תש״ב, שכן סדרת המאמרים ב׳הצבי׳ נגד ענתבי החלה בד׳ סיוון תרס״ט על כן היא לא יכולה להיות הגורם לייסוד ׳החרות׳ שהחל להופיע בכי אייר.

תמונה שונה בנידון מתקבלת מצירוף של מקורות אחרים: מאמרים בעיתונים, תעודות ארכיוניות וכתבי זכרונות. ׳החרות׳ נוסד בשנת תרס״ט, שבה החלו להופיע כאמור חמישה עיתונים בידי שני ספרדים. ׳החרות׳ ומוספיו הוא אחד משלושה עיתוני אקטואליה בהוצאת מ׳ עזריאל, האחרים הם ׳איל ליביראל׳ ו׳חיינו׳ (ראו להלן). הקשר בין עיתוניו מתאפיין במידה של המשכיות ובמגמות ציוניות ומשכיליות־ספרותיות, שראשיתן בכתבי־עת בלאדינו בהוצאת עזריאל משנת תרס״ב ואילך והמשכן ב׳איל ליביראל׳ וב׳החרות׳. חוליה חיצונית בשלשלת זו היא העיתון ׳לה ביארה׳ (קאהיר 1908-1905), בעריכת אברהם גלאנטי, אשר מ׳ עזריאל היה סופרו בירושלים. כבר במאמר הפרוגרמתי של ׳איל ליביראל׳ צויינה זיקת מייסדיו ל׳לה ב׳ארה׳ והיותם בין הראשונים שצידדו בו עוד בהיווסדו, הן בעמדותיו הפוליטיות הרדיקליות, שבגללן ישב עזריאל בכלא בירושלים, והן בתפישתו לגבי לשון לאדינו. גלאנטי מכונה האב הרוחני של ׳איל ליביראל׳. עזריאל שאף קודם לכן להוציא עיתון משלו, לשם כך נפגש עם גלאנטי בקאהיר וביקש את עזרתו לקבל פרמאן לעיתון. מידע נוסף מצוי במכתב מאת ח׳ בן־עטר לאביו(י׳ אלול תרס׳ה), שלפיו עזריאל מתכוון להעביר את בית הדפוס שלו למצרים ולייסד שם עיתון בלאדינו ומציע לחיים להיות שותפו.

׳איל ליביראל׳ (שבט תרס״ט – י״ג כסליו תר״ע, 52 גליונות) אכן היה עיתון רדיקלי בתפישותיו הפוליטיות (תמיכה במהפכה התורכית ובפעילות גלאנטי במצרים), החברתיות (נגד אי־צדק חברתי, בין הכותבים בו היה סוציאליסט), הציוניות (ציפייה למדינה יהודית, קריאה ליהדות העות׳מאנית כולה להתאחד תחת דגל הציונות ועוד), היישוביות (בשבח ההתיישבות החדשה בארץ, קריאה להאבק נגד ׳הצוררים׳ הערבים האנטי יהודים) והעבריות( תמיכה בבתי־ספר עבריים). לבד מלשונו, המאפיין העדתי העיקרי בו הוא עמדתו בריב הרבנות הספרדית והתנגדותו התוקפנית למחנה הרב פאניז׳יל וממשיכיו, המבוטאת במאמרים רבים, הזרויים לא אחת השמצות. ל׳איל ליביראל׳ היה מוסף שבועי ׳מדעי ספרותי והיתולי׳ בשם ׳ירושלים׳(אייר-אב תרס״ט, 13 גליונות), שייחד מקום רב לדיון בלשון העברית ובספרותה. מוסף נוסף שלו, היתולי, ׳איל דיסקאראדו׳ (המחוצף), יצא פעם אחת, בפורים תרס״ט. שני המוספים נערכו בידי ח׳ בן־עטר. ׳איל ליביראל׳ מתייחד גם במאפיינים עיתונאיים. מכמה בחינות, הוא עולה על כל העיתונים וכתבי־העת בלאדינו בארץ שקדמו לו: במספר גליונותיו, במספר משתתפיו החתומים בשמם, במוספיו, בתפוצתו, בסוכניו בארצות אחרות, בשיעור הגבוה של מודעות מסחריות בו, בתכני מאמריו וברמתו הלשונית והטכנית.

הופעת העיתונים בלאדינו עוררה ביקורת נגדם. א׳ בן-יהודה כתב נגד היומרה של עורכי ׳איל ליביראל׳ אשר ׳איש לא ידעם מתמול, משלשום, איש לא הבין מאיפה באה להם תפארת העריכה׳ והמשיך בעקיצות, במיוחד נגד א׳ אלמאליח, מעורכי ׳השקפה׳, שהיה קודם לכן דובר עברית בביתו ונשבע שלעולם לא ישתתף בעריכת עיתון ז׳רגוני. על כך השיב א׳ אלמאליח: ׳גם אני […] אוהב את שפתי [העברית], שוטם משטמה נוראה את שפת הגלות׳, אולם התפוצה הספרדית אינה קוראת עברית, שקועה בתרדמה ואדישות וב׳חורבן לאומי׳, ואם לא נמהר לפעול בקרבם יתבוללו גם הם. על כן ׳אם רוצה אני לעבוד ולפעול לטובת עמי, שפתי וארצי, עלי לבא אל עמי ולדבר אליו באותה השפה שלדאבוני עודנה שפתו׳. לדבריו, ׳איל ליביראל׳ מיועד לספרדים בתפוצות ופועל להתעוררות לאומית בקרבם. בהתדיינות זו נכרכו נימות עדתיות, כגון הלגלוג על העורכים ללא ׳תפארת העריכה׳ אשר ׳איש לא ידעם׳, שצוין לעיל, וכגון הביקורת הבוטה של ק״ל סילמן על ׳שי״ש הספרדי׳ (ש׳׳י שריזלי) שהוציא מהדורה של עיתונו ביידיש, ׳דער פארדעס׳, אשר לדברי סילמן זהו ׳דבר שלא העיזו לעשותו אשכנזים׳. הוא כינה את שי״ש: ׳אדם מגואל, מזוהם׳, ל׳מוללו כפשפש, ׳הנבלה הזו׳, ׳בוגד מנוול׳ – ואלה רק כמה מחרפותיו, והקורא תוהה האם רק הקנאות לעברית הרתיחה אותן נגד ׳ש״י הספרדי׳.

הקשר עם ׳החרות׳ נזכר כבר בגיליון הראשון של ׳איל ליביראל׳ (ז׳ שבט תרס״ט), המודיע שהעיתון העברי עומד להופיע ׳תחת הנהלתו של חברנו המצוין מר אברהם אלמאליח […] שהינו הספרדי הראשון שנקט יוזמה לערוך עיתון בעברית׳. ואילו ממכתב מאת בן־עטר, חודשיים וחצי לפני כן, מתקבלת תמונה שונה:

עתון ספרדי־יהודי היה נחוץ פה מאד בעירנו והאדון משה עזריאל הציע לפני להשתתף אתו בתור שותף ובתור עורך. עריכת והנהלת העתון תהיה תחת רשותי והרווח לחצאין. כבר כתבנו לקושטא ונקוה בעוד ימים אחדים לקבל הרשיון לזה. שם העתון יהיה ׳איל ליביראל׳ (החפשי). השפה תהיה איספניולית ולפעמים גם בעברית.

יוזם ׳איל ליביראל׳ היה אפוא מ׳ עזריאל, שתכנן להוציא לאור עיתון בלאדינו ובעברית בשותפות עם בן־עטר. ב׳איל ליביראל׳ צויינו בהתחלה (מז׳ שבט תרס״ט) בתור מנהלים ועורכים: מ׳ עזריאל וח׳ בן־עטר. אלמאליח החליף את בן־עטר כעורך במשך כארבעה חודשים, מכ״ה אדר תרס״ט, ובמשך כחודשיים וחצי מהם ערך גם את ׳החרות׳. בכ״ז תמוז חזר בן־עטר לערוך את ׳איל ליביראל׳ עד שפסקה הופעתו.

העתקת ספרים

במקרים רבים, כאשר חכמי פאם לא יכלו לקנות ספרים יקרי המציאות, העתיקום במו ידם או ביקשו מסופר מקצועי להעתיקם תמורת תשלום. תלמידו של ר׳ יהודה בן עטר העתיק את ספר דברי חכמים לר׳ יהודה ליב בשנת.1734 בשנת 1688, כשהיה בן 15, העתיק ר׳ יעקב אבן צור במו ידיו את כתב היד של ספר מנחת יהודה שחיבר רבו, ר׳ יהודה בן עטר. הוא העתיק גם את כתב יד ספר התקנות של פאם, וחלק מכתב יד ספר ירח יקר לר׳ אברהם גלאנטי, שהביא למרוקו השד״ר ר׳ אלישע אשכנזי, אביו של נתן העזתי. כתב יד ספר אוצרות חיים הועתק לבקשת יעב׳׳ץ בעיר תיטואן. יעב׳׳ץ ביקש מר׳ משה ישראל, שליח צפת, לבדוק את מחיר ההעתקה של מספר כתבי היד הנמצאים בעיר תוניס, ביניהם ספר עץ חיים לאריז״ל ופירוש הזוהר לר׳ משה זכות. כ״י מס׳ 11 באוסף קלגסבלד מכיל רשימה מפורטת של כתבי היד שהעתיק ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של יעב״ץ. כתוצאה מריבוי העתקת ספרים בדפוס ובכתב יד, הרבה כתבי יד ממרוקו אינם חיבורים מקוריים, אלא העתקות של ספרי דפוס. מצד שני, מתוך אהבתם העזה לספרי קודש הצילו תלמידי חכמים מפאס וממרוקו בכלל, שהקפידו להעתיק מחדש כל ״כתב יד ישן נושן״ שנפל לידם, יצירות חשובות ששרדו עד ימינו.

לפיכך, על אף כל הקשיים, הצליחו חכמי פאס, ובמיוחד משפחות אבן צור, הצרפתי, מונסונייגו, אבן דנאן וסירירו, להקים במשך הדורות ספריות עשירות (ששרדו עד ימינו), אשר כללו בין היתר אוספים של מאות ספרים נדירים וכתבי יד. על כך מעידים בכתביהם הציטוטים הרבים מן הספרים שלמדו בהם.

לפעמים גרמה אהבת הספר העמוקה הזאת לקנאת סופרים ולרוח של תחרות בין תלמידי חכמים. כל אחד מהם רצה להיות הראשון שרוכש או קורא כל ספר חדש המופיע בעיר. כבר ראינו שר׳ יעקב אבן צור עצמו ביקש שיביאו לו ספר חדש בסודיות גמורה, כי הוא לא היה מוכן להשאיל ספרים יקרי ערך לכל דורש פן יתבלו וייקרעו. תעודה חדשה שנמצאת תחת ידי מציינת סיבה נוספת לסודיות הזאת: הרצון למנוע מחלוקת בקהילה. באיגרת לא ידועה לר׳ יהודה בן עטר יעב״ץ מבקש למעשה מעמיתו שלא לפרסם ברבים שהוא מחזיק בביתו כמה עותקים של ספר כתר תורה, השנוי במחלוקת. בספר הזה ר׳ שמואל דאבילה טוען בתקיפות שתלמידי חכמים כמוהו ״שתורתם קבע״, ושאר משרתים בקודש פטורים מתשלום מסים, ״אפילו הם מוחזקים לעשירים״, ״מן הדין ומן המנהג״. בעיה זו הטרידה את כל חכמי מרוקו בתקופות שונות, ובמיוחד בשעת דחק, כמו לדוגמה בשנת 1701, כאשר המלך מולאי איסמאעיל הטיל מס של מאה כיכרי כסף על הקהילה היהודית. רבני פאס, וביניהם ר׳ יהודה בן עטר, חידשו את תקנת ירושלים משנת 1509, במגמה לאשר את פטורם של תלמידי חכמים ממסים. בין 1701 ל־ 1731 חתמו יעב״ץ ור׳ יהודה בן עטר על מספר פסקי דינים המקיימים את זכותם של תלמידי חכמים להיות פטורים ממם. הם תמכו במיוחד בעמדת ר׳ שמואל דאבילה נגד קהילת מכנאס. באווירה הסוערת ששררה אז בקרב חכמי מרוקו בגלל הבעיה הזאת כתב ר׳ יעקב אבן צור לר׳ יהודה בן עטר שהופעת ספר בתר תורה גרמה לשערוריה בעיר מכנאס, וביקש ממנו שלא להפיץ בפאס את העותקים שהיו בידו: ״ואם ישאלו ממנו לקבץ הספרים ולשלחם לכאן אל יטה אוזנו לדבר הזה, אל יקבץ הספרים ויקחם אצלו לעת הזאת להשקיט״ את הרוחות. יעב״ץ הציע לר׳ יהודה בן עטר לטעון שקיבל ״רק ספר א׳ או ב׳ ושכבר נגנזו, ושהם בטוחים שלא יתפשטו עוד״. במילים אחרות הוא הציע לו להסתיר את האמת, ולהעלים את חיבורו של ר׳ שמואל דאבילה בגלל אופיו הפולמוסי המובהק, כדי ״לכבות את המחלוקת שלא תבער״ ולא תתפשט גם בעיר פאם.

לסיכום, למרות התקופה הקשה, ועל אף עניות הקהילות היהודיות והיעדר בתי הדפוס במרוקו במאה ה־18, נהגו משכילים בפאם ובערים אחרות לקנות, להחליף ולהעתיק ספרים, בדפוס ובכתב יד, והקימו ספריות נכבדות. הם הרבו לכתוב ספרים, ובכמה מקרים אף הצליחו להדפיס אותם בארצות אירופה. אהבתם הנפלאה לספר הביאה בעקבותיה פריחה רוחנית שלא הייתה כמוה במרוקו בתקופות אחרות. מאות כתבי היד של חכמי פאס וחלק מספריותיהם ששרדו עד ימינו מעידים על התסיסה הרוחנית בקהילת פאס, שהייתה המרכז התרבותי של יהדות מרוקו.

סוף המאמר אנדרה אלבאז

בנדודין הגיע מדרעה למצרים, לצפת, ונציה, לקושטא ולדריאנופול. לפיכך דבריו על אודות דרעה כעיר גדולה של סופרים וחכמים ראויים לתשומת מעבר לשגרת המליצה. שכן סביר להניח שבתוקף נדודיו היה לו קנה מידה להעריך מרכזי חוכמה ותורה. גם אוצר כתבי היד ברשותו שהביא מדרעה, מאשש את דבריו על מציאות סופרים וחכמים בעיר זו. עדותו הולמת אפוא עדויות אחרות בדבר קיום מרכז קבלי באזור זה.

בין המקובלים תושבי דרום המגרב, שבעמקי הרי האטלס, בתקופה זו יש למנות את : רבי משה בן מימון אלבאז מתארודאנת בעל " היכל הקודש " ו " פרח שושן ", רבי מרדכי בן דו הסבעוני, רבי יצחק הכהן בעל " גינת ביתן ", ורבי יעקב איפרגאן בעל " מנחה חדשה ".

לבד מהמקובלים המוגדרים במפורש כאנשי דרעה, יש מקובלים שמוצאם משם הוא על דרך ההשערה, והם : רבי אברהם הלוי ברוכים, היודע כאברהם הלוי מגרבי ורבי יוסף בן טבול, אשר לדברי גרשום שלום יתכן שמוצאו מדרעה.

לשני אלה אולי אפשר עוד להוסיף את רבי עלאל בן אלחאק מתלמסאן, שאליו שלח רבי אברהם סבע את פירושו על עשר הספירות.

ראו לשוב ולהדגיש, כי המקובלים בדרעה ובדרום המגרב פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שנמנו עם קהל גולי ספרד והתושבים הותיקים.

בין המקובלים שהגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ונותרו בה פרקי זמן שונים היו : אברהם אדרוטיאל בעל, אבני זכרון ", שמעון בן לביא בעל " כתם פז ", יוסף בן משה אלשאקר בעל " צפנת פענח " ו, רפואת הנפש ", אברהם סבע בעל " צרור המור " ו " צרור הכסף ", אפרים אלנקאוה מתלתסאן בעל " שער כבוד ה' ", יהודה חייט בעל " מנחת יהודה ואחרים.

קרוב לודאי שפעולת המקובלים בדרום אף קדמה לבוא המגורשים מספרד לצפון אפריקה. במאה ה-16נתקיימו מסורות קבליות מקבילות בצפון המגרב ובדרומו, שהיו בלתי תלויות זו בזו ועיצבו דמות רוחנית וצביון מיסטי ייחודי בכל מרכז ומרכז. עם זאת לא מן הנמנע שהיו קשרים בין מקובלים בודדים מקהל המגורשים למקובלי דרעה.

דומה שאחד המאפיינים העיקריים של הקבלה בדרום המגרב הוא אי היחשפותה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס. מפגש זה אשר התפתחות הקבלה במאות ה-14 וה-15 עמדה בסימנו בכל אירופה מספרד עד תורכיה, פירותיו הובאו למגרב בידי מגורשי ספרד.

הוא השפיע לאיטו על הקבלה בצפון המגרב אולם כמעט שלא הגיע עד דרעה, ששימרה את נוסח הקבלה מם המאות ה-13 וה-14, בצביונה הקדום מחד גיסא, ופתחה עניין מיוחד בקבלת הצירופים ובקבלה חזיונית מאידך גיסא.

הראשון רב משקלו של היסוד המיסטי חזיוני והממד האוקולטי, בעוד שהמכלול השני מצטיין בדפוסיו השמרניים והמסורתיים ובעירוב של עובדות היסטוריות עם מסורות אנונימיים פסיאודואפיגראפיות.

כתבי היד המיוחסים למקובלי דרעה מתחלקים לשתי קבוצות :

בקבוצה אחת – כתבי היד שנכתבו בדרעה, או שמצויים בזיקה אליה, המלמדים על מציאותן של מסורות קבליות קדומות מן המאה ה-13 והמאה ה-14, שהיו בידי מקובליה. אין זה מן הנמנע שיושבי דרעא, שעמדו בקשר עם ספרד במאה ה-11 וה-12, כפי שצויין לעיל, שמרו על רציפות הקשר אף בתקופת התפשטות הקבלה, והביאו עימם בשובם לדרעה את מסורת הקבלה בספרד.

בואו של יצחק דמן עכו בראשית המאה ה-14 מספרד לדרום המגרב מאשר את סבירותה של הנחה זו בדבר אפשרות הקשר בין המרכזים של יצירת הקבלה בספרד לחוגי המקובלים בצפון אפריקה. שמות נוספים בעלי אופי ספרדי מובהק, כגון רבי יום טוב אשבילי ( מסביליה ) ורבי אברהם שליח עדת בורגוש הנזכרים כבעלי מסורות קבליות שהובאו לדרעה, מניחים מקום לחיזוק ההנחה בדברי קיום קשר בין שני מקומות אלה בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.

בראש השנה של אחת השנים, כשהייתי בן 10, וכולם גומרים בבית הסבא כל חמשה ספרי תהלים, ואני נכנס לבית הסבתא והיא פונה אלי ״יצחק, טרם גמרת את התהלים שלך״, ואני תמה ושואל אותה, למה? אני בקושי התחלתי את ספר החומש. וכך, בתוך שיחתי על ברכי הסבתא ע״ה מסעודה עמאר בת הצדיק והחכם הרה״ג והדיין הצעיר ר׳ שלום עמאר זלה״ה. וכך, באחד הימים, והיא מספרת לפי תומה על אודות האבא הצעיר שלהם שהשאיר את כולם יתומים קטנים ואחות הגדולה היא הסבתא ע״ה ואחותה הצעירה היא רחל אשת מורינו הצדיק והחסיד הרה׳׳ג ר׳ רפאל ברוך טולדאנו זצוק״ל, והאחים הם: ר׳ מרדכי זצ״ל אחד מפוסקי עירנו, ואחיו השני שמואל, ואליהו וברוך — כולם נ״ע. ושאלתי אותה איך נהיה אביה דיין בעודו צעיר לימים, כי כשהיה בן 27 שנה כבר נתמנה לדיין? וכך המשיכה וסיפרה, שהסבא שלה היה בין הדיינים הדגולים בעיר מקנם ושמו ר׳ שמואל זלה״ה, רצה שבנו הצעיר בעודו בחייו יתמנה לדיין. היה זה כשאביו התפטר מן הדיינות בעוד שהיה עתיר נכסים ולא רצה ליהנות מקופת הקהל, אבל לא היו חסרים מתנגדים, כשראו גדולי החכמים שבעיר מקנם יתמנה אברך בן 27 לדיין. וראש הקהילה שקרו לו יעקב אוחנא ז״ל היה הראשון ממתנגדיו בעוד שאחרים הלכו אתו. קמה אז מחלוקת בין רבני אתרא ובין מעריציו של האברך הדגול, עד שהמחלוקת התפשטה בעיר באין פתרון, עד שהגיעו לאוזני המלך סכסוך כה חמור שבעיר מקנס על נושא דתי מובהק, ושייכת רק לאנשי המקום, אז המלך בקש מרבני פאס שיבדקו את המצב ויראו אם האברך מתאים למשרה הק^׳. בפקודת המלך נסעו רבני פאס לעיר מקנס, ובדקו שהרב הצעיר בעל עוצמה ואישיות יוצאת דופן, לבסוף השלימו כשהצעיר בידו על העליונה. ושאלתי איך השלימו ואמרה לי שבתו של ראש הקהילה ושמה זמילה אוחנא ע״ה בקשה ידו של אחד הבנים של ר׳ שלום ושמו שמואל ע״ה ועשו חיל.

ואני הצעיר ליוויתי את אמא ע״ה, נכדת הצדיק הנז', עד עיר רבאט להספדו של הדוד שמואל עמאר ע״ה בערך בחורף של שנת 1942. ואביו הרה״ג הדיין הצעיר נפטר בשנת 1900 ושמו קץ לסכסוך הנ״ל.

מר זקני הרה״ג ר׳ אהרן סודרי זצ״ל חיבר למעלה משלושים שירים, רוב השירים נדפסו בספר ״ישמח ישראל״, ויתר השירים מודפסים כאן לראשונה.

שיר לשבת — סי׳ אהרון אסודרי, (לחן אדיר לא ינום)

אמרו שירה כל קהלי, יום זה צור אלי, נח וציוה לי,

 יה צור גואלי, יום הוא קדוש לי, לשמור את השבת.

הודו לאל ברוב שמחה, שירו שבחה, מחו אנחה,

אכלו ארוחה, קראו מנוחה, בו אל חי שבת.

ראשון לכל מועדים הוא, אל קידשהו, ויברכהו,

 ויגדלהו, נורא ברוך הוא, בו נטש שבת.

נצרו מדבר לשונכם, דברי צרביכם, וכל מסחרבם,

עדות הוא לכם, לצור יוצרבם, מדבור שבת.

אשרי דרכיו שמרו, חיל אזרו, לשמו נהרו

אור רב האירו, מאד נזהרו, בנר של שבת.

סומך ה׳ עוזר הוא, למענגהו, יעטרהו, טוב ינהילהו,

בעולמהו, שכולו שבת.

דרשו רבותינו מקרא, גם עובד זרה, כאנוש המרה,

יאמר צור נורא, תהיה כפרה, לשומר שבת.

רוצה ה׳ פעלו, העד העיד לו, תבל ועל לו,

כל יצור כולו, בשש פעלו, ושביעי שבת.

יחד נברך כולנו, שם אלוהינו, שבחר בנו,

וקדשנו, נשיר נודנו, מזמור בשבת.