ארכיון יומי: 9 באוגוסט 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו – Temoignges de L'A.I.U David Bensoussan – Edmond Elbaz

Temoignges – Souvenirs et reflexions sur l'oeuvre de L'Allince Israelite Universelle

David Bensoussan – Edmond Elbaz

 "Un diction arabe dit que celui qui m'apprend une lettre me possede comme esclave, "man allamani harfan malakani abdan". 
L'ecole de l'Alliance m'a appris la premiere lettre de chacune de mes langues. Elle m'a appris a etre l'enfant de mon pays, d'ou les circonstances historiques et politiques m'ont chasse ; elle m'a incite et m'incite encore a tenter d'etre digne de mes ancetres talmudistes, a accueillir Shakespeare dans sa langue et a m'alimenter a toutes les richesses de la France. Les premieres lettres auraient suffi pour me remplir de gratitude, mais toutes les autres ont suivi et je ne cesse de les dechiffrer et d'essayer de les inscrire jour apres jour." 

Préface

Bientôt un siècle et demi d'activités qui ont fait rayonner la langue française de par le monde. Le mandat de l'Alliance israélite universelle (AIU) a donné aux Juifs de la diaspora l'occasion d'avoir une ouverture sur le monde moderne depuis la seconde moitié du XIXe siècle. Pour la plupart, les Juifs des pays musulmans étaient prisonniers d'un statut de dhimmi (toléré) dans des pays islamiques, et leurs droits y étaient inférieurs par rapport à ceux de la population islamique majoritaire. L'Alliance n'a pas seulement apporté une nouvelle dimension culturelle, mais elle a aussi contribué à faire connaître au monde le sort difficile des Israélites et à insuffler à ces derniers un goût de liberté et d'affranchissement. En rapportant les excès envers les Israélites, l'Alliance a contribué au fait que les oppresseurs durent rendre des comptes parce que l'opinion internationale en fut saisie. L'on a souvent tendance à oublier cette contribution de l'AIU, car les puissances coloniales ont fini par faire régner l'ordre et la paix, mettant fin à une insécurité séculaire.

L'Alliance est plus qu'une institution de scolarisation. Tout celui qui est passé par son moule a pu bénéficier de l'apport du corps enseignant tout dévoué à sa tâche. Les professeurs ne voulaient pas seulement que diffuser un enseignement, mais visaient l'excellence. Ils avaient pour leurs étudiants les ambitions les plus nobles. Ils tenaient tellement à ce qu'ils réussissent que cela transparaissait au quotidien. C'est dans une atmosphère familiale et privilégiée que les élèves reçurent une éducation et des enseignements de la vie.

Doit-on rappeler la réussite des finissants de l'Alliance ? L'Alliance a permis d'ouvrir tout grand la voie vers des carrières professionnelles tant dans la science que dans les arts. L'énumération non seulement des cas de réussite mais aussi des statistiques portant sur les dizaines de milliers d'autres élèves qui sont passés par ses établissements serait fastidieuse. Mais il y a plus encore : Où que l'on soit sur le continent, l'on rencontre des anciens amoureux et nostalgiques qui ont conservé un merveilleux souvenir de leur séjour, de leurs professeurs et des copains farceurs.

La présence de l'A.I.U sur les bords du St Laurent s'est faite tout naturellement avec l'arrivée des Juifs d'Afrique du Nord et du Moyen Orient. Cette présence bien qu'étant un phénomène récent, a pris en quelques années une importance indéniable. Importance due, certes, au fait français au Québec, mais aussi à une volonté de mettre en commun des expériences pédagogiques qui ont fait leurs preuves dans les établissements de l'Alliance de par le monde. Les écoles juives de Montréal, anglophones et francophones sont toutes aujourd'hui affiliées à l'AIU, et près de 7000 élèves bénéficient de cette association. Nombreux sont les professeurs qui sont des anciens de l'Alliance et qui ont reçu eux-mêmes de leurs aînés des valeurs qu'ils retransmettent au Canada avec la même ferveur, dans le respect d'autrui et dans la fierté du patrimoine juif. Dans le contexte canadien, les établissements affiliés à l'Alliance couvrent l'ensemble des tendances religieuses fort différentes, allant du mouvement libéral à l'ultra orthodoxie.

Avec le recul du temps, on commence à réaliser la dimension du défi titanesque relevé par l'Alliance tant su rie plan des efforts pédagogiques et organisationnels que sur le plan financier. L'AIU nous donne ici une leçon d'histoire exemplaire qui aura marqué l'histoire du peuple juif en diaspora. Fasse que l'œuvre passée de l'Alliance puisse nous inspirer pour pouvoir continuer et persévérer dans la foulée de son idéal.

David Bensoussan – Edmond Elbaz

Quinzaine sépharade 2002

טללי אורות.ספר דברים – פרשת "דברים" ו"שבת חזון".הרב משה א. שמיר

 

ספר דברים פרשת "דברים" ו"שבת חזון".Asilah

מאת: הרב משה א. שמיר

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א, א -ג).

מי כתב את ספר "דברים"?

הקב"ה – "אשר צוה ה'", או משה – "אשר דיבר משה"?

 

הפסוק הראשון  הפותח את ספר דברים: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", שונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר ה' אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים". כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון – "ואצווה אתכם בעת ההיא", ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם", "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" וכו'. מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". מכל זה עולה השאלה, מי כתב את ספר דברים, הקב"ה, משה, או ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה". (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה נאמרה מפי הגבורה.

 

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבינו "מפי עצמו". שאר החומשים בראשית- במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (בחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה.  והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).  וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – אשר דיבר משה – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמין, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 בהמשך, אומר רבנו אוה"ח הק': "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

רבי חיים בן עטר

לאור דברי רבנו האוה"ח הק', ניתן לשאול, מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים ניתן לומר, שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים בסיפור של טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 תופעה דומה, היא התורה שבעל פה המפרשת את התורה שבכתב, ובלעדיה לא ניתן להבין את התורה האלוקית.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה. רבי אבא התבקש ע"י רשב"י לכתוב את הזוהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י. כנ"ל אצל רבי חיים ויטאל שהתבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים. הדברים מופיעים גם אצל האדמו"ר מליובביץ כדלהלן.

 

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, על פי ה'. חומש דברים מהווה גשר לתורה שבכתב לארבעת החומשים, כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר כך שנוכל להבין אותה. (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

 

"אלה הדברים".

 "דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש, אבל מצד שני, יש להן עוקץ.

"על הדבש ועל העוקץ" {שיר}.

 מצוות = דבש.   עבירות = עוקץ.

 

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים". (רבנו אוה"ח הק' דברים א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו נטמן ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריא של המלה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים ונואם בחסד עליון, היודע לדבר בפני עם ישראל ככתוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דברים רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה, ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

על הביטוי "אל כל ישראל" אומרים חז"ל: שדיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מדרש רבה, שמות ה, ט).

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה על פי הפסוק (בתהלים כט', ד) "קול ה' בכוח", ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.  כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל , כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח'). כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים. למשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי אל חיי המעשה. לעומת זאת כאשר הוא זכה  בתורה, נתרפאה לשונו ואז יכול היה לקשר בין העולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

 

תשע המידות הטובות אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר, ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 

 רבנו "אור החיים" הק', אומר ששמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

א."בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד והוא בעבר השני, ולכן נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים {מ.ש.א}.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'.

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענווה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א), וכן (בנדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר – התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפסוק "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל…" (במדבר כא, יט-כ).

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.  
  2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם ואדם, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "… ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – היום האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות, ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד שמא עבר על רצון הקב"ה כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן"- שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לב…". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן – לובן הלב" בבחינת "בר לבב".

ח.  "וחצרות"- רומז לחצרות בית ה' שהם בתי מדרש ובתי כנסת, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

ט. ודי זהב" – רומז שעלינו לומר: די לזהב"להסתפק בהכרחי". וכדברי קודשו: "ודי זהב – שיאמר לזהב די". רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'. ראה גם בראש פרשת "כי תבוא" שם נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך…" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,  ואת העיר החרב והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה… כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבוא ככתוב:

ואני אהיה לה נאם ה', חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב)

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'. נצייר לעצמנו שהערבים מציעים לנו לבוא ולבנות את בית המקדש כרצוננו. זה יהיה בלתי אפשרי, היות וקיימות שיטות שונות, וכל אחד "חרד" לשיטתו.

להלן הדעות המרכזיות בנושא:

  • הזוהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א)
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם.
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך".(סוכה מא סוף ע"א)
  • הרמב"ם: פוסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי. כלומר, המקדש יבנה בידי בני אדם.

תהליך הגאולה

כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).   "ברכת השנים": – "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין , איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 "תקע בשופר": – קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  לאדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו": אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל. ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים נותנים את דעתם בפסיקתם על המקורות מהמשפט העברי. הדרך ארוכה, אבל אנחנו צועדים במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה. כנ"ל לגבי הברכות הבאות.

"למינים ולמלשינים", – דין ברשעים. "על הצדיקים". רוממות קרן הצדיקים.

"בונה ירושלים": אכן ירושלים חוברה לה יחדיו, ורבבות של יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים  הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים". לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם. הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ. לנגד עינינו מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד – מהרה תצמיח": משיח בן דוד דומה לצמח הצומח לאיטו. עם טיפול מתאים, יצמח מהר.

 "שמע קולנו" – התגשמות התפילה העיקרית שלנו עם בוא המשיח כדברי המאירי.

"רצה… והשב העבודה לדביר בתיך" – בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות, לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?. התשובה לכך היא: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר וכו' בתורה ובמשה רבנו". מלשון הרמב"ם מוכח שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לחכות ולצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

ב"שבת חזון", יכול לזכות כל יהודי, לחזות בחזון נבואי  איך יראה בית המקדש השלישי העומד להבנות במהרה בימינו לאחר 1948 {תשע"ו} שנות חורבן (רבי לוי יצחק מברדיטשוב).

{אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם –

כנראה שהגאולה תתחדש עוד השנה תשע"ו – במקביל להופעת "אברהם העברי" !}

 תפילה על גאולת השכינה מאת:

 רבנו "אור החיים" הקדוש.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוקינו, ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו, למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך, זכור אהבתינו וחיבתנו – והשב שכינתך לבית קודשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם, כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו. הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה. הושיעה ה' שכינתך ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכליה". אמן סלה.

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם {רבי עקיבא}: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מדרומה בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה (ג, יב), הנ"ל, רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לתל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר. אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה, ואין מוכיח.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – אמן סלה ועד.

משה אסולין שמיר  0523240298.   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה – ט תמוז. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה. יששכר בן נז'י ע"ה.


ועידת מדריד, 1880

ועידת מדריד, 1880

מקומות מושבותיהם של היהודים

מקומות מושבותיהם של היהודים

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופיות וארצות־הברית, כדי לדון בנושא החסות. המניע לוועידה היה תחרות בין המדינות על הענקת החסות, ותביעתו של הסולטאן חסן הראשון לצמצמה. גיוהן דרומונד האי תבע לבטל את החסות לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים.

החלטות הוועידה ב־3 ביולי החמירו את תנאי קבלת החסות, לעומת התנאים הקודמים. אחת ההחלטות היתה, שגם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים, וחלות עליו כל ההגבלות החלות על הדמים. בכך נענתה הוועידה לתביעת הסולטאן, ומספרם של בעלי החסות צומצם.

ביוזמת הוותיקן, שיוצג על ידי נציג אוסטריה בוועידה, עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע מידע בדבר פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, המובטחת ב'תנאי עומר'. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה, שבו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, הוקרא מכתבו של הסולטאן, שבו נאמר שבני כל הדתות יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק – ייענש. חמש שנים לאחר מכן חזר הסולטאן על הצהרה זו, ובין השאר הצהיר, שאין לאלץ יהודים לעבוד בשבת. לאחר מכן התברר שההבטחות לא קוימו.

ב־1888 הציע קונסול ארצות־הברית לפתור את בעיית היהודים במרוקו על ידי הענקת חסות בינלאומית לכל היהודים. לפיה היהודים ישלמו מסים לממשל המרוקאי, והמדינות שהעניקו חסות יאבדו את המונופול לניצולם של המעוניינים להיות תחת חסותן. אבל ההצעה לא התקבלה.

מיכאל אביטבול 

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

יוזמות להרחבת המלאחים

שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי, ולפיכך היתה בו צפיפות. במלאח לא היו תנאי תברואה מתאימים, ומדי פעם פרצו בו מחלות ומגפות. לפי נתונים מ־1875 על המלאח במוגדור, הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4־5 נפשות לחדר. היו בתים שבהם גרו 18־20 נפשות בחדר. לפי דיווח של מנהל בית הספר של כי״ח בפאס גרו כ־30 נפש בבית אחד.

בשליש האחרון של המאה ה־19 ואילך החלה פעילות ארגונית מקומית, בסיוע גורמים פילנטרופיים יהודיים באירופה, שפעלו אצל השלטונות לאפשר את הרחבת המלאחים בפאס, מוגדור ומראכש. דבר זה היה כרוך בקשיים ובתשלום שלמונים.

ב־1888 העניק הסולטאן שטח בפאס הגובל עם המלאח ונבנו עליו 500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מהם נשרף ב־1896. בעיית הדיור עלתה גם בפגישה בין א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח, לבין הקונסול של צרפת בפאס. במכנאס ב־1889 החכיר הסולטאן ליהודי אמיד שטח להרחבת המלאח, וגם הלווה לו כסף לביצוע הבנייה, אבל היהודי מעל בכסף. באותה שנה נענה הסולטאן לבקשת הרב הראשי של תיטואן שמואל נהון לקבל שטח להגדלת המלאח.

ב־1886 פנה לסולטאן שגריר צרפת במרוקו שרל פרו בעניין הרחבת המלאח במראכש. אבל היהודים העשירים בעיר התנגדו, כי כך ירד מחיר הדירות שהשכירו. לפי מידע מאפריל 1891, העניק הסולטאן שטח נוסף למלאח בתנאים אלה: הוצאות הבנייה של החומה ישולמו על ידי הסולטאן, והוצאות הבתים ישולמו על ידי היהודים, והבתים יוחזרו לבעלות הסולטאן אם הם יעזבו את העיר או ילכו לעולמם. (עוד על המלאח במוגדור ראו בפרק ט.)

תפארת אבות – פרשת דברים

תפארת אבות – לחיזוק מורשת יהדות מרוקו בארץ הקודש

פרשת דברים | גליון מס' 4 | אב ה'תשע"ותפילה בכותל

דבר המערכת

"מתנומה עורי עדה טהורה / ודעי כי מעל ראשך נפלה העטרה / ואת גולה וסורה /

 כצפור נודדת מקן מלונה / ונהו נהי וקינה / על גלות שכינה"

 (קינת "עדת אל נא" לרבי משה בן אדהאן ממכנאס)

     מנהג עתיק יומין בכל קהילות ישראל לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ככתוב: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" (איכה א, ב). מנהג תיקון חצות ידוע עוד מימי הגאונים. היו שקמו באשמורת הראשונה ואחרים בשנייה. הראשונים קבעו שעה זו ללימוד תורה, ואילו השניים התפלשו באפר וקוננו על חורבן ציון וירושלים. מהרח״ו (ר׳ חיים ויטאל זצ״ל), תלמידו של האר״י הקדוש, בספרו ״עץ חיים״ חילק את תיקון חצות לשניים: תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל בו מקוננים על גלות השכינה שהלכה בגולה, ותיקון לאה בו לומדים תורה בחצות.

     אולם, קיים גם תיקון חצות אחר, שהיה מתקיים בצהרי־יום  החל מיום י״ז בתמוז עד יום תשעה באב. בשעת הצהרים,  השכונה היהודית, המללאח, הייתה הומה אדם. האנשים אצים רצים לבתי הכנסת לאמירת תיקון חצות שקריאתו נמשכה למעלה משעה, בו השתתפו צעירים ומבוגרים כאחד. גם תינוקות של בית רבן היו באים עם הוריהם להשתתף. אוירה של עצבות הייתה שורה במללאח בעת קריאת תיקון חצות. במכנאס נהגו לערוך את תיקון חצות בבית הכנסת שעל שם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל, שהיה הומה אז בקהל רב ומכל הגוונים: זקנים, תלמידי חכמים, פשוטי עם וילדים עם הוריהם.

     כילד, השתתפתי גם אני יום יום ובאופן קבוע בתיקון חצות. עדיין זכור לי הרב הישיש ר׳ יוסף אלקובי זצ״ל איך היה פותח את תיקון חצות בווידוי ולאחריו בקול בוכים, את המזמורים מתהלים: "א-להים באו גוים בנחלתך", "על נהרות בבל", "זכור ה׳ מה היה לנו" (סוף איכה), וכשהיה מגיע לפסוק האחרון ״נפלה עטרת ראשנו״, כל הקהל היה גועה בבכי מר. התמונה הייתה נוראה ומלאה חרדת קודש, ניגון הקינות היה מאוד עצוב וחודר אל מעמקי הלב והנפש: "עד אנה ה׳ תשכחנו נצח! עד אנה תסתיר את פניך ממנו!" היה צועק ר׳ יוסף אלקובי, זקן מופלג ומקובל כשהדמעות יורדות על זקנו הצחור, במיוחד כאשר היה מגיע לקינה הידועה: "אוי לי על גלות השכינה! אוי לי על חורבן בית המקדש! אוי לי על שריפת התורה! אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!" (מתוך עדותו של ר' רפאל בן שמחון בספרו "יהדות מרוקו – הווי ומסורת").

     היום, כשהכל חדש, מודרני ומהיר, כשכולם רצים אנה ואנה… איה פשטות ותמימות? איה הרגשת הלב? איה הימים שהכל ידעו כאשר הגיעו שבת ומועד? עלינו מוטלת החובה לשוב לשורשנו האמיתי, ומסורת בית אבא לא תסור מליבנו לעד. אכי"ר.

פרפראות מחכמינו

בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף (דברים א, א)

רבינו ה"אביר יעקב" אביחצירא זצ"ל פירש את דברי התוכחה כרמז לאדם: הן "במדבר", היינו בדיבורו, והן "בערבה", בכל דבר ערב שהתאווה בו קורצת, כאכילה ושתיה, ראיות אסורות והרהורים רעים וכדומה, הרי בכולם – "מוֹל סוּף", עמוד והתבונן לסופם: משחרר אתה את לשונך, האם אין סופך להצטער על דבריך? הולך אתה אחר תאוותך, האם לא תנהם באחריתך? "הוה מחשב שכר עבירה [הנאתך הרגעית] כנגד הפסדה" הנצחי, ואז תפרוש ממנה לנצח!

רבי יעקב אביחצירא, מצדיקי תאפילאלת, 'מחשוף הלבן'

הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א, ה)

     אמרו רבותינו ז"ל באבות: "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו'", ולמה אמרו גופו ולא אמרו בפשטות הוא מכובד על הבריות?

      אלא יבואר ע"פ הזוה"ק (בהעלותך) ווי למי שאומר שהתורה באה לספר סיפורים בלבד וכו', אורייתא יש לה גוף ומצוות התורה נקראין גופי תורה וטיפשים בעולם מסתכלים רק על המלבוש שהם סיפורי התורה וכו'. ובכן, כל המכבד את התורה היינו שמאמין אמונה שלמה שהתורה, מלבד הפשט שהוא המלבוש, יש לה גוף הן הן גופי תורה, לכך גם הוא גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה שעושה דבריה חולין באמרו שיש בה רק פשטים ואין גוף, גם הוא גופו מחולל מדה כנגד מדה.

רבי אברהם קוריאט, רמו"צ במוגאדור, 'ברית אבות'

רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה (דברים א, ו)

       שאל הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל ממקנס: הלא העם היה הולך אחר עמוד הענן, ומה צריך היה לומר להם: "רַב-לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ"?

ותירץ, שהעם נקשר בנפשו להר סיני בו קיבלו את התורה, והצטערו להפרד ממנו. אמר להם הקב"ה: אל ירע לבבכם – דעו, כי ארץ ישראל קדושה וטהורה כהר סיני! אין כמוה מסוגלת לתורה ולקניינים רוחניים! ארץ הקודש היא כהר סיני ממש! פנו וסעו מהר סיני אל ארץ ישראל.

רבי רפאל בירדוגו, ראב"ד מכנאס, 'מי מנוחות'

רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה (דברים ב, ג)

       יש לפרש הפסוק על פי מה שאמרו במדרש שלעתיד לבוא הקב"ה מראה את היצר הרע לצדיקים ולרשעים. לצדיקים נדמה כהר גבוה ולרשעים נדמה כחוט השערה. וכאן ה' אומר לעם ישראל "רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר", היינו אם אתם מרגישים שההר שהוא מרמז ליצר הרע וכנ"ל הוא רב לכם יותר מכוחכם ומכדי יכולתכם, אל תדאגו אלא "פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה" והיינו תשימו פניכם ובקשתכם כלפי האבות והצדיקים הצפונים וקבורים וזכותם היא תעזור לכם לנצח אותו (וכתב מו"ר וזה לשונו: פירוש זה נגלה לי בחלום בהיותי בגיל שישים ושש. זכותו תגן עלינו אמן).

רבי יצחק חזן, רב העיר אלמנצורייא , 'ליצחק ריח'

כיהן גם כרב העיר אגדיר,  כדיין בביה"ד הגדול בקזבלנקה, ולימים כראב"ד בחיפה

 וחבר ביה"ד הגדול בי-ם

 

סדר הדורות – קורות אבותינו בארץ המערב

פריחה רוחנית בארץ המערב

ממזרח ועד למערב תחת שלטון ערב

       בעלון הקודם עסקנו בתחילת שלטון האידריסים במרוקו (780), שהיה חלק מהכיבוש הערבי (622–1099). החיים במרוקו תחת שלטונם של בני שושלת האידריסים, עברו על היהודים בשקט יחסי שהביא בכנפיו פריחה רוחנית גדולה.

     בשל הכיבוש הערבי, הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד מצאו עצמן יחד עם יהדות בבל וגאוניה תחת שלטון מדיני ודתי אחד. בימים ההם נרקמו קשרים הדוקים בין מרוקו וארצות נוספות בצפון אפריקה, לבין מרכזי תורה בארצות אחרות ובפרט המרכז הגדול שבבבל. שאלות הורצו ממרוקו אל גאוני בבל ורבות מתשובות הגאונים לשאלות חכמי מרוקו שרדו עד לימינו. צפון אפריקה היה האזור שעמד בקשר ההדוק ביותר עם בבל, יותר מכל קהילה אחרת בעולם. בנוסף, עמדו יהודי מרוקו בקשר הדוק גם עם גדולי ספרד.

דור דור ודורשיו

       על מנת להבין את חשיבות הקשר שבין גאוני בבל לבין קהילות צפון-אפריקה, מן הראוי להקדים מספר ידיעות חשובות אודות השתלשלות ההלכה בעם ישראל עד לתקופת הגאונים.    

     התנאים הם החכמים שפעלו כמאתיים שנה, בתקופה שראשיתה בתלמידי הלל ושמאי וסופה בימיו של רבי יהודה הנשיא, שחתם את המשנה (שנת 200 למניינם). התנאים לימדו את העם תורה, פירשו את ההלכה ותיקנו תקנות.

     לאחר חתימת המשנה נסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים. עיקר פועלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. תמצית דברי האמוראים מרוכזים בשני התלמודים: הירושלמי והבבלי. האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. אמוראי ארץ ישראל קיבלו את התואר רבי,  ואמוראי בבל את התואר רב. תקופת האמוראים מסתיימת בבבל בשנת 500 למניינם, עם פטירת רבינא בריה דרב הונא, שהיה אחרון האמוראים. כפי שכתוב במסכת בבא מציעא (פו.): רבי ורבי נתן סוף משנה (רשי: "סוף תנאים, עד ימיהן אמרו איש את דבריו בבית המדרש, והיו תלמידים גורסים שמועה שמועה לבדה, ולא היו מסכתות סדורות…"), רב אשי ורבינא סוף הוראה (רש"י: "סוף כל האמוראים, עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר… ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות… וקבעו הכל בגמרא…). וסימנך: 'עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם' (רש"י: 'מקדשי' – סימנא דרב אשֵׁי, 'אבינה' – סימנא דרבינא, 'לאחריתם' – סימן סוף הוראה).

"סברא גאונית"

     לאחר חתימת התלמוד הבבלי מתחילה תקופת הסבוראים שנמשכה עד לשנת 540 (או 650). כשמם, כך היה תפקידם, היו הסבוראים בעלי סברא (הבנה) ולא בעלי גמרא (לימוד) או הוראה, כי הגמרא וההוראה נחתמה בזמנם, ולא נוספו עוד שמועות והלכות על מה שנמצא בתלמוד. הם השתמשו בסברא להבין ההוראות וההלכות הנמצאות בתלמוד, ולהסבירן הלכה למעשה.

בתום תקופת הסבוראים מתחילה תקופת הגאונים שנמשכה קרוב ל-500 שנה, עד לפטירתו של אחרון הגאונים – רב האי גאון, בשנת 1038. הגאונים ישבו על כסאות האמוראים והסבוראים בישיבות סורא ופומפדיתא שבבבל וישיבת ארץ ישראל, ושימשו כרבנים ראשיים לכל עם ישראל בכל פזוריו.

בפרקים הבאים נרחיב על הקשר שבין גאוני בבל לבין קהילות צפון-אפריקה, ונראה כיצד קשר זה מהווה גורם חשוב להתגבשות יסודות ההלכה בארץ המערב.

(בכתיבת מדור זה נעזרנו בספרים 'הרי"ף – בין ספרד לאשכנז', 'באור החיים – תולדות ר' חיים בן עטר זי"ע')

פרקי אבות  – נחלת אבות 

משה קיבל תורה מסיני (אבות א, א)

       מורי ורבותי בשבת זה בס"ד אמרתי להיכנס לטרקלין, להתחיל בפירוש המסכתא. ואמנם, צריכים לדעת מדוע תלו הדבר בסיני, היה להם לומר: "משה קבל תורה מפי הגבורה", כמ"ש רבי יוחנן: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה" (יבמות עב).

     ואפשר לומר שהמקום ב"ה עשה גבורה בשני דברים כדי להשמיעם את דבריו מאהבתו אותם, והם: (א) צמצם כביכול את קולו, למען יוכלו לשמוע. (ב) נתן בהם כוח לסבול ולשמוע ולחיות, ועם כל זה מהיעדר הקדושה הראויה בהם, לא יכלו לשמוע יותר מ"אנכי ה'", ו"לא יהיה לך". והנה כל זה היה רק לגבי ישראל, אבל לגבי משה שהיה קדוש כשרפי קודש, שאמר עליו המקום ב"ה: "בכל ביתי נאמן הוא", לא הוצרך לגבורה זו, לא לצמצום הקול, ולא לתת בו גבורה, כי עוצם בחירתו בקדושה היה רב לו לשמוע. ולכן רבינו הקדוש [ר' יהודה הנשיא] בחכמתו, לא רצה לומר "משה קבל תורה מפי הגבורה", כי יהיה בזה חסרון כבוד למשה, שמשמע, שגם הוא היה צריך לגבורה מ-2 הסיבות הנ"ל כשאר העם.

מעשה עם הגר"א על גבורת הצמצום

       ובדרך אגב אמרתי, הואיל ודיברנו על ענין גבורת כוח הצמצום במקום ב"ה, אספר לכם גם הנוגע לאדם בזה כאשר ראיתי על ספר, זה ימים שיש בהם שנים, מעשה היה בימי הגר"א זיע"א, בעיר פראג, הקימו הקהל ישיבה גדולה של תלמידים מ-11 שנה ולמעלה, והיו שני גאונים גדולים ופקחים עצומים מועמדים לנהל את הישיבה ע"פ בחירת הועד המייסד שיבחרו את האחד. ויתייעצו עם הגר"א זיע"א במי יבחרו, ויאמר להם: "יום החינוך יוכיח את הראוי, ושאינו ראוי יסלק ידו מאליו בכבוד, ואז יהיה שלום לכולנו משנאת הבריות ומחשד של איזה פניה חלילה". וישאלוהו: "רבי! איך יהיה הדבר?", ויאמר להם: "עתה תראו", ויסמכו על גאוניותו, וילכו להם.

     ויהי ביום החינוך, הזמינו את הגר"א ושני המועמדים ועוד רבנים וגדולים, והתלמידים יושבים ב-3 שורות. אז אמר הגר"א לאחד מהמועמדים שידע בו שאינו ראוי להיות ראש ישיבה לנהל התלמידים: "ידידי! עמוד ועשה לפנינו ניסיון קטן בהנהלת התלמידים". וישמח ויאמר "טוב". וישנס מתניו ויעמוד לנוכח התלמידים, וישנה לפניהם משנה אחת במסכת 'בבא מציעא'. ואף שהיה גאון גדול, היה חסר בו גבורת כוח הצמצום להתגבר על כוחות גאוניותו, ולצמצם כוחותיו נגד ידיעת התלמידים הדלה ונגד קטנות מוחם, ויהי כנחל שוטף כגודל גאוניותו ובקיאותו. וכאשר שאלוהו שניים-שלושה תלמידים: "מה היא מציעא?", נתרגז ואמר להם: "סכלים, אין פה שאלות של הבל", והוסיף בסגנונו: "דבר זה ידוע בירושלמי מסכת פלונית הפרק וההלכה, ובזה יתיישבו דברי התוספות", ועוד, ועוד מבול של פלפולים ובלבולים וחורפות חדים, משך שעה בלי הרף. עד שנתייגע ועמד, ושאל לתלמידים: "הבנתם בטוב?",  "לא הבנו כלום" ענו כולם!, והוא תמה: "מה זה?! כלום לא הבנתם?", "כן רבי!" ענו עוד כולם. אז אמר לו הגר"א: "אנו הבנו הכל, ובכן שב ידידי לנוח".

     ויאמר הגר"א למועמד השני: "קום בני ותן שיעור לתלמידים". אז עמד בשקט ובנחת, כי אף שהיה גאון, היה גיבור בסוד הצמצום, והסביר תחלה לתלמידים, מה היא מסכת "מציעא", ועוד הסביר להם דברים אחדים הנוגעים לפירוש המשנה, הכל בנחת מלה במלה, ואז אמר להם: "עתה תוכלו לפרש המשנה מעצמכם?", ויאמרו: "כן רבי", ויפרשוה בטוב. אז המועמד הראשון עמד ונשק על ראשו, ואמר לו: "לך נאה לנהל, אשריך שזכית לכך לעשות בגאוניותך כרצונך, ממידת קונך יש בך", והוא יצא בכבוד מאליו. אז הכירו כל אנשי ועד הישיבה בחכמת הגר"א שאמר להם: "יום החינוך יוכיח", ע"כ.

     והנה סוד הצמצום הזה הוא צריך לכל אדם לכל ענייניו, עם ביתו ועם כל אדם, ובכן צריך השתדלות גדולה והתגברות על כחות החומריות להשיגו, זהו מה שיכולתי להגיד לכבודכם עתה מעוצם החום, המקום ב"ה יחננו ויברכנו, יאר פניו אתנו סלה, ויגאלנו שלמה גאולה בתפארת וגדולה, במהרה ובעגלא, בימנו, אמן.

(מתוך 'נחלת אבות' לרבי יוסף משאש זצ"ל)

חדד ותימא – מדור ההלכה

האם מנהגנו לומר 'נחם ה' את אבלי ציון' בכל תפילות תשעה באב או רק במנחה?

המקור לאמירת נחם

     המקור היחיד להלכה זו נמצא בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ד הלכה ג): "אמר ר' אחא בר יצחק בשם ר' חייא דציפורין, יחיד בתשעה באב צריך להזכיר (בתפילתו) מעין המאורע, מה הוא אומר? "רחם ה' אלוקינו וכו'". והרי"ף (תענית י') והרא"ש (שם סימן לד) כתבו לומר נחם במקום רחם, וכ"כ הטור והשו"ע (סימן תקנז).

באיזו תפילה מוסיפים "נחם"?

       בירושלמי הנ"ל לא נזכר מתי לאומרה, ונחלקו רבותינו בדבר: רב עמרם גאון (ח"ב סימן צח) כתב לאומרה ערבית, שחרית ומנחה. וכ"כ בספר המנהיג (תשעה באב, ס' כה), וארחות חיים (תפילות תשעה באב, ס' טז). 

     האור זרוע (ח"א, ס' קצט) כתב שמנהגם בערבית ושחרית שאינו עת נחמה לומר "רחם" שהיא תפילת תחנונים (שהוא דומה כמי שמתו מוטל לפניו, ואינו ראוי לקבל תנחומים), ובמנחה שהיא שעת נחמה אומרים "נחם" (לפי שדומה כמו שנסתם הגולל וראוי לקבל תנחומין מכאן ואילך). וכ"כ הכלבו (תשעה באב, ס' סב) והשבולי הלקט (ס' רסז, רסט).

     הרא"ש (תענית, פרק ד, ס' לד) כתב: "כל ימי תמהתי למה נהגו שאין אומרים "נחם" אלא בתפילת המנחה, כיוון דקאמר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, מסתמא בכל התפילות קאמר, ערבית, שחרית ומנחה, כמו ר"ח, פורים ותענית", ע"כ). הרי שהרא"ש מעיד שבמקומו אמרו "נחם" רק במנחה. והקרבן נתנאל על הרא"ש (שם, אות ק) נתן טעם למנהגא דעלמא: "…נ"ל קבעו בתפילת מנחה ("נחם"), להודיע לעם שלא יאכלו בשר ויין עד חצות העשירי, כמו שאמר רבי יוחנן אילו הוית התם קבעי בעשירי", ע"כ. [פירוש: אילו הייתי שם עם החכמים שקבעו את יום הצום, הייתי קובעו בעשירי, מפני שרובו של היכל נשרף בו]. כי בזה שאומרים "נחם" דווקא במנחה מתעורר הציבור ע"י אותו שינוי ומבין שיום עשירי הוא ג"כ יום צרה.

     רבינו סעדיה (ע' שיח) כתב לומר "נחם" במנחה בלבד, והביאו רבי דוד אבודרהם (הלכות תשעה באב) שכתב דכבר פשט המנהג כדברי רבינו סעדיה2). וכ"כ רבי יצחק אבן גיאת (מאה שערים, ח"א ע' כד), הרוקח (ס' שי, ושיב) בשם רבינו קלונימוס ש"נחם" אומרים רק במנחה, מחזור ויטרי (רסח סע' ט), וכן בשו"ת מהרי"ל החדשות (ס' נד) כתב דאין מנהגנו כרב עמרם ולא כאור זרוע, אלא אומרים "נחם" רק במנחה לבד, שאומרים נחמות (היינו שהוא זמן מנחה).

דעת מרן הש"ע

       הנה בבית יוסף (סי' תקנז) לאחר הביאו דברי הראשונים הנ"ל סיים: "והעולם נוהגים עכשיו שלא לאמרו (את "נחם") אלא במנחה". ומשמע דכן היה המנהג פשוט בזמנו.     ברם בשו"ע (שם) סתם הדברים בכתבו "בתשעה באב אומר בבונה ירושלים נחם ה'…ועננו בשומע תפילה, ואם לא אמר לא זה ולא זה אין מחזירין אותו". ויתרה מזאת שמתוך שכתב "נחם" ו"עננו" בחדא מחטא (וידוע שלדעת מרן השו"ע (תקסה, ג) היחיד אומר "עננו" בכל תפילותיו בארבע צומות) אותו דין יש להם. וכ"כ החיד"א (ברכ"י, תקנז), מאמ"ר (שם), וכ"כ יחוה דעת להגרע"י (ח"א, מד) דלמרן צריך לומר "נחם" בכל תפילות ט' באב.

על מה נשען מנהגנו?

       כתב בשו"ת מנהגי עלמא (ס' מג) שהרי בב"י (שם) כתב שמנהג העולם לומר רק במנחה, וגם הביא כמה ראשונים שאומרים כן, וכן הטעים הדברים כנזכר, ואם באמת הוא לא מסכים לעניין (היינו לומר רק במנחה), היה צריך לכתוב בפירוש שצריך לומר "נחם" בשלושת התפילות כמו שכתב ב"עננו". ואם נאמר שמתוך שכלל את אמירת "נחם" עם "עננו" מזה נלמד שצריך לאומרו בשלושת התפילות ולא היה צריך להזכיר זאת מפורשות, י"ל שכל מה שכללו עם "עננו" זה לא לעניין אמירתו בשלושת התפילות, אלא לענין שאם לא אמרו אין צריך לחזור, לכן חייבים לומר שהשו"ע סָתַם הדברים ונתן למנהג לקבוע הלכתא, כלומר שכל אחד ינהג כמנהגו3). וכן כתב הגרע"י (יחו"ד, שם) "ונהרא נהרא ופשטיה".

     ועוד, עינינו הרואות שזמן אמירת "נחם" הינה מחלוקת ראשונים ואף אם נאמר שלמרן השו"ע צריך לומר בשלושת תפילות ת"ב, מ"מ מנהגנו קדם למרן, וידועים ומפורסמים דבריו בהקדמתו לב"י שלא בא לבטל מנהגים קדומים וא"כ גם למרן אתי שפיר להמשיך במנהגנו הקדמון, וכ"כ הב"ח (תקנז): "לפי עניות דעתי דהקדמונים היתה קבלה בידם שלא תיקנוה אלא במנחה… דערבית ושחרית אינו בנחמה". ע"ש. וכן בצפת אתריה דמרן נהגו לומר "נחם" רק במנחה כמ"ש ארץ חיים סתהון (תקנז), וכן רבינו שמואל ויטאל בספרו "חיים שנים ישלם" (תקנז) כתב דאביו רבינו חיים ויטאל נהג לומר בכל התפילות, וסיים דנהרא נהרא ופשטיה ואין בזה קפידא, וכן העיד על מנהג ירושלים תובב"א בכה"ח (תקנז, א) וז"ל: "אמנם עתה נתרבו האוכלוסין (בירושלים) וכל קהל עושה כמנהג מקומו".               

מסקנא דמילתא

     המנהג ברוב אתרי העולם לומר תפילת "נחם" ביום תשעה באב דווקא במנחה, ואין לשנות המנהג כי הוא קדום לפחות מזמן הגאונים וכן העידו עליו גדולי הראשונים. וכן נהגו בתוניס (ברית כהונה, או"ח מערכת ת), אזמיר [טורקיה] (מועד לכל חי ס' י אות פב), ובמרוקו  כמ"ש 'מנהגי ק"ק דבדו' (עמ' 84), 'זוכר ברית אבות' (עמ' 121).

—- מים חיים – תוספת עיון —-

1) ובשו"ת מנהגי עלמא (סימן מג) כתב דאף שהרא"ש תמה על המנהג, לא כתב לבטלו וגם משמע דהוא גופיה כך היה עושה (היינו מזכיר "נחם" רק במנחה).

2) כתב הב"י (סי' תקנז) "ונראה לי שטעם רבינו סעדיה משום שלעת ערב הציתו בו אש (בהיכל) הילכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואבליה ומתפללין על תנחומיה", ע"כ.

3) ואפשר להביא סיעתא דלמרן אמרינן "נחם" רק במנחה, דבשו"ע (סי' תקנה, א) כתב: "נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית…ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם", ע"כ. והטעם שבמנחה כן מניחים, כתב הכה"ח (סי' תקנה, ו) בשם הפרי מגדים דמה שמניחין תפילין (במנחה) יש לומר שקצת פסק האבלות ויש שמחה קצת כיון שנולד בן דוד במוצאי ת"ב…וכן המשנ"ב (סי' תקנה, ס"ק ג) כתב כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום שסמוכים ובטוחים אנו שיהפוך אבלנו לששון ולשמחה (דהרי ערבית ושחרית הינם זמני תוקף האבלות ולכן אין שייך לומר "נחם" דאין זה זמן נחמה).

(מלוקט מתוך  'שו"ת מנהגי עלמ"א' ו'עטרת אבות')

מלכי רבנן – חכמי המערב

רבי רפאל אנקאווא – המלאך רפאל

וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה

     הרב הגאון רבי רפאל אנקאווא היה ראש רבני מרוקו בדור שלפני כמאה שנה. רבינו הוא נצר למשפחת רבנים גדולי וגאוני עולם מגולי ספרד שהתיישבו בצפון אפריקה, אשר מהידועים והמפורסמים שבהם היו: רבינו ישראל אנקאווא בעל 'מנורת המאור' שנהרג על קידוש ה' בטוליטולה (ספרד), ובנו המלומד בניסים רבי אפרים אנקאווא שניצל ממלתעות האינקוויזיציה והשתקע בתחילה במרוקו, ולאחר מכן עבר לתלמסן (אלג'יריה) שם כיהן כראש הרבנים וכרופא המלך.

     רבינו נולד לאביו רבי מרדכי אנקאווא ולאמו הצדקנית ביידה בת הגאון הקדוש רבי רפאל ביבאס, ביום ב' טבת בשנת תר"ח (1848), בעיר המהוללה סאלי שבמרוקו. רבו המובהק היה ראש אבות בתי הדין רבי יששכר אצראף, שהתפעל מקדושת רבינו ומאהבתו לתורה, ולימים לקחו כחתן לבתו הרבנית סעדה. רבו הנוסף היה דודו רבי מסעוד אנקאווא זצ"ל.

על כס הדיינות

     לאחר שגמר בהצטיינות מרובה את חק לימודיו בישיבות שבסאלי וברבאט, התחיל רבינו לעסוק גם במסחר. והנה באה שנת תר"מ (1880) וסימנה: "אעלה בתמ"ר", וקיים רבי יששכר אצראף את חלומו לעלות לירושלים תובב"א, בה התכבד בכבוד מלכים ומונה לראש רבני עדת המערבים ולאב בית הדין בירושלים. לפני שעזב רבי יששכר את גולת המערב, הוא צירף את רבינו להיות חבר בית הדין בסאלי (והוא עדיין צעיר כבן 30), יחד עם דודו רבי מסעוד אנקאווא ורבי יצחק אמזאלג זי"ע. רבינו קיים את "לא תגורו מפני איש", וכמו שהיה מקובל אצל ה"אור החיים" הקדוש, נהג לכסות את ראשו בשעת הדין לבל יראה את הנידונים.

יושב בישיבה

     בשנת תר"ס (1900) רבינו הקים ישיבה, אליה נהרו תלמידים רבים. על אהבתו לתלמידיו ושיטתו החינוכית לעודדם וללמדם ולתת להם הרגשה נפלאה שהם עצמם זכו להיות גדולי תורה, תעיד עדותו של אחד מתלמידיו, הנהו רבי דוד צאבח: "ומאשר נתלמדתי ממה שהיה מסיב לי… גאון עוזנו נר המערב ראב"ד הגדול ראש הרבנים לבני מערבא… תהילות לאל יתברך אשר הייתי חביב בעיניו כבנו, וכל דבר קשה הצגתיו לפניו… וכמה טובות גמלני, ומתורתו למדני, וכאב את בן ירצני, ובאורח מישור הנחני, אשריו ואשרי חלקו" (מספרו 'שושנים לדוד'). חלק מתלמידיו המובהקים הם: רבי אברהם רווח, רבי אפרים שלום אנקאווא, ורבי מיכאל יששכר אנקאווא – בנו יחידו של רבינו.

הרב הראשי הראשון למרוקו

     בשנת תרע"ח (1918), לאחר שכבשה ממשלת צרפת את מרוקו, נקרא רבינו, שהשפעתו וגדולתו היו מפורסמות למדי בכל צפון-אפריקה, להתמנות לרב הראשי למרוקו. רבינו סרב לקבל את המינוי באומרו שיש גדולים ממנו, והציע במקומו את הגאון רבי שלמה אבן דנאן (מפאס). הנציב העליון של צרפת סירב, ואיים לבטל את הקמת בית הדין. לבסוף רבינו התרצה לכהן כהרב הראשי, ומינה את רבי שלמה אבן דנאן רשמית כסגנו. אך למעשה רבינו נהג בו כנשיא ובכל מסמך חתם אחריו, ואף את משכורתו חלק עמו, חצי-חצי מדי חודש בחודשו.

     בתור הרב הראשי, רבינו שירת באמונה ובמסירות גם את עמו וגם את ממשלת צרפת, שנציבה העליון במרוקו היה ממעריציו וממוקירי שמו. הודות לאישיותו, נבראו יחסים חדשים בין היהודים לשלטון, ורבינו היה בעל השפעה רבה עליהם. ממשלת צרפת העניקה לו את אות הכבוד הגבוה ביותר: "לגיון הכבוד". יחד עם עבודותיו המרובות כנשיא הרבנות הראשית, ועל אף חולשתו הגופנית וטרדותיו המרובות, מלא רבינו את חובתו גם כראב"ד ברבאט-סאלי. יום יום היה יושב עם חבריו לבית הדין, והשתתף באופן פעיל בכל דבר ציבורי קטן או גדול.

פוסק ומנהיג

     מדי יום ביומו היה רבינו גומר את תפלתו בבוקר השכם, ויושב מיד לצד שולחן כתיבתו לפני ספרי הש"ס הפתוחים לפניו ולומד, ומגיה את הגהותיו בשולי הגליונות, כותב את פסקי דינו ועונה על השאלות המוצגות לפניו. במקצוע ההלכה, נחשב רבינו לאחד מגדולי ההוראה בישראל בדורו. רבני הדור היו מביטים עליו כעל מורה הוראה העומד מעל לדורו, בקיא עצום בש"ס ובפוסקים, שגם ספרי מחקר ומדע נהירין לו. פופולריותו של הרב בכל צפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט, היתה עצומה וכבירה מאוד, ואת השטח העצום הזה כבש הודות לגאוניותו האמתית שעל ידה דמה לאחד מגדולי-הרוח שביהדות.

     רבינו לא הצטמצם רק באהלה של תורה, ולא פרש לקרן זוית הרחק מן החיים ומן הסביבה, אלא דעתו היתה מעורבת עם הבריות ועינו היתה פקוחה על כל אשר מסביב לו. כל חייו חרד רבינו למצב הרוחני של בני עירו, ובאהבתו הגדולה לעם-ישראל, היה רבינו מדבר דברים חוצבי להבות נגד פורצי הגדר שבעמו.

במקום גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו

     הענווה – זו היתה אחת ממידותיו התרומיות בה היה מצטיין, ואותה הרימו על נס בכל מרוקו כל יודעיו ומכיריו. אדיבותו, טוב-לבו, עדינות נפשו, וביחוד ענוותנותו – הפליאו את כל שומעי שמעו. דוגמא לענווה זו ניתן לראות בהקדמתו לספרו 'קרני ראם': "כי לא הלך לבי בגדולות ובנפלאות לעלות ולראות למען ספר שמי לעיני בני עמי… כי אין במחברת זו דברים נפלאים לקחת בהם שם כשם הגדולים. ועד בשחק נאמן, שכל כוונתי להועיל לי ולבני גילי קטן האיכות כמדת משקלי ושכלי הראוי להם מדת פעלי, ולא לעשות כנפים לעלות לשמים…".

חיבוריו

     רבינו לא מש כל ימיו מאהלה של תורה. ספריו רכשו להם שם גדול בעולם הרבנים, כי מחברם היה מחדש ועמקן וכוחו זה לא סר מעליו גם בשנות זקנותו המופלגת. רבינו הראה את גאונותו הגדולה בספריו: 'קרני ראם' (שו"ת), 'תועפות ראם' (שו"ת), 'פעמוני זהב' ו'פעמון ורימון' (נימוקים על חושן משפט) ו'חדד ותימא' (חידושים על הש"ס). ספריו חולקו חינם אין כסף לתלמידי חכמים ולבני עניים וגם לבתי כנסת ובתי מדרשות.

המלאך רפאל

     מידותיו המצוינות ואהבתו לעמו ולארץ-ישראל הביאו את כל שרידי תופשי-התורה והמוני העם להביט על רבינו כעל מלאך-אלקים, ורבים היו נותנים לו את התואר "המלאך רפאל". על גדולתו העיד רבי מרדכי אדהאן באגרתו המופיעה ב'תועפות ראם': "כתבתי מה שראיתי וידעתי ידיעה נאמנה. ונתעוררתי להסיר המכשלה מבני עמי, אשר תמיד על לשונם כי אין בדורנו איש אשר ידמה לראשונים. אך ברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל, דין הוא הדר גאון עוזנו הרב המחבר המלאך רפאל הי"ו, לב מי לא יוקר את השם היקר הזה, לב מי לא ירחש כבוד להאדם הגדול והנכבד המזהיר כאחד המאורות הגדולים בשמי עם ישראל… הרב הגאון הזה עולה על כל, גם במידותיו ובמעלותיו הנשגבות וכל מעשיו מלאים הדר וגאון… כי הוא קיים מה שקיימו קמאי דקמאי, שלוש מידות שמנו חז"ל: שונא מתנות, מעביר על המדות, ומעולם לא נהנה מתורתו".

חיבתו לציון

     רעיון חיבת-ציון בלט בכל חיבוריו של רבינו. בכל נאומיו ודרשותיו במרוקו התאמץ לטעת את האהבה לישוב ארץ-ישראל. תמיד עמד לימין כל שליח שבא בשם הישוב הישן ורבני ארץ ישראל, משום שכל מחשבותיו היו שקועות בתחיית עמנו בארצנו. אפשר להגיד על רבינו שכל ימיו היו שרשרת ארוכה ובלתי-פוסקת של עסקנות ציבורית לטובת ארץ-ישראל ומוסדותיה, מתוך הכרה מיוחדת בתפקידו.

פטירתו

     רבינו נפטר בליל שבת קודש ד' מנחם אב תרצ"ה (1935) ונקבר בעירו סאלי. עם הסתלקותו של רבי רפאל אנקאווא, נחסר עם ישראל את אחד מגאוני הדור המפורסמים שישב על כסא ההוראה יותר משישים שנה רצופות. רבנים ומורי הוראה, תלמידים וחברים, שרים ושופטים נהרו מכל קצות מרוקו לחלוק לו את כבודו האחרון וללוות למקום מנוחתו הנצחית את מנהיגה של יהדות מרוקו. זיע"א.

נוהג בחכמה – קובץ מנהגים

א. בנוסח חתימת "נחם" מנהגנו לומר:  "ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים".

ב. בתפילת העמידה במקום "שים שלום" אומרים: " עושה השלום ברכנו ברוב עז ושלום כי אתה אדון השלום, ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום, אמן".                        

ג. מנהגנו שלא לומר קדיש "תתקבל" בתשעה באב, הן בתפילת ערבית והן בשחרית ואומרים במקומו קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא".

ד. מנהגנו להניח טלית ותפילין ביום תשעה באב רק במנחה כדעת מרן השו"ע.                            

 — קופת הרוכלים – מקורות וטעמים —

א. כתב רב עמרם גאון (דף קלח ע"ב) שנוסח חתימת ברכה זו: "מנחם ציון ובונה ירושלים". וכ"כ במחזור ויטרי (כסט), וכן נהגו בתוניס ('עלי הדס' פרק יד) ובמרוקו כמ"ש ב'זוכר ברית אבות' (עמ' 121), 'נתיבות המערב' (תשעה באב אות מח), 'משולחן אבותינו' (עמ' 291).

ב. כן כתב נוסח זה רבי דוד אבודרהם (עמ' רפה) וכ"כ בספר 'מצוות זמניות' (עמ' תסב) לרבינו ישראל מטוליטולה, וב'פתח הדביר' (ס' קכב) כתב שאפילו לנוהגים לומר בכל השנה את הנוסח הארוך בתשעה באב עצמו לכו"ע יודו לומר הנוסח הקצר, ע"ש. וכן ב'כתר שם טוב' (ח"א, עמ' 82) כתב שבארץ ישראל, סוריה, תורכיה ובמצרים נוהגים לומר הנוסח הקצר. וכן נהגו בתוניס ('עלי הדס', שם) ובמרוקו כמ"ש ב'מגן אבות' (עמ' שלט) ושכן ראה נוהגים אצל רבינו הגדול רבי שלום משאש זצ"ל, וכ"כ 'זוכר ברית אבות' (עמ' 117).

ג. 'הרוקח' (ס' שיב) כתב שאין אומרים "תתקבל" לא בערבית ולא בשחרית, וכ"כ ב'שבלי הלקט' (ס' רסז) והוסיף שהטעם לפי שנאמר (באיכה) "גם כי אזעק שתם תפילתי". וכן נהגו בתוניס ('עלי הדס', שם) ובמרוקו כמ"ש ב'שמש ומגן' (ח"ד, ס' ע) והוסיף דרק בתפילת המנחה אומרים אותו. וכ"כ 'נהגו העם' (צומות ותעניות אות כא), ומה שנוהגים לומר קדיש "דהוא עתיד…" כן הזכיר רבי דוד אבודרהם (ע' רנו), וכ"כ ב'מגן אבות' (עמ' שמב).                    

ד. ה'מרדכי' (תענית, ס' תרלז) ו'הגהות מיימוני' כתבו שכן נהג מהר"ם, וכ"כ ה'אגודה' (סוף תענית), וכן פסק מרן בשו"ע (סי' תקנה, א). וכן נהגו בלוב ('נחלת אבות', מנהגי ת"ב, אות יב),  ובתוניס ('עלי הדס' פרק יד), וכן נהגו אבותינו במרוקו כמ"ש מוהר"ר שלום משאש זצ"ל ('שמש ומגן' ח"ב, או"ח ו), 'נהגו העם' (צומות ותעניות יג), 'מנהגי ק"ק דבדו' (עמ' 83).

מלוקט מתוך 'עטרת אבות'

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר