ארכיון יומי: 9 באוגוסט 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו – Temoignges de L'A.I.U David Bensoussan – Edmond Elbaz

Temoignges – Souvenirs et reflexions sur l'oeuvre de L'Allince Israelite Universelle

David Bensoussan – Edmond Elbaz

 "Un diction arabe dit que celui qui m'apprend une lettre me possede comme esclave, "man allamani harfan malakani abdan". 
L'ecole de l'Alliance m'a appris la premiere lettre de chacune de mes langues. Elle m'a appris a etre l'enfant de mon pays, d'ou les circonstances historiques et politiques m'ont chasse ; elle m'a incite et m'incite encore a tenter d'etre digne de mes ancetres talmudistes, a accueillir Shakespeare dans sa langue et a m'alimenter a toutes les richesses de la France. Les premieres lettres auraient suffi pour me remplir de gratitude, mais toutes les autres ont suivi et je ne cesse de les dechiffrer et d'essayer de les inscrire jour apres jour." 

Préface

Bientôt un siècle et demi d'activités qui ont fait rayonner la langue française de par le monde. Le mandat de l'Alliance israélite universelle (AIU) a donné aux Juifs de la diaspora l'occasion d'avoir une ouverture sur le monde moderne depuis la seconde moitié du XIXe siècle. Pour la plupart, les Juifs des pays musulmans étaient prisonniers d'un statut de dhimmi (toléré) dans des pays islamiques, et leurs droits y étaient inférieurs par rapport à ceux de la population islamique majoritaire. L'Alliance n'a pas seulement apporté une nouvelle dimension culturelle, mais elle a aussi contribué à faire connaître au monde le sort difficile des Israélites et à insuffler à ces derniers un goût de liberté et d'affranchissement. En rapportant les excès envers les Israélites, l'Alliance a contribué au fait que les oppresseurs durent rendre des comptes parce que l'opinion internationale en fut saisie. L'on a souvent tendance à oublier cette contribution de l'AIU, car les puissances coloniales ont fini par faire régner l'ordre et la paix, mettant fin à une insécurité séculaire.

L'Alliance est plus qu'une institution de scolarisation. Tout celui qui est passé par son moule a pu bénéficier de l'apport du corps enseignant tout dévoué à sa tâche. Les professeurs ne voulaient pas seulement que diffuser un enseignement, mais visaient l'excellence. Ils avaient pour leurs étudiants les ambitions les plus nobles. Ils tenaient tellement à ce qu'ils réussissent que cela transparaissait au quotidien. C'est dans une atmosphère familiale et privilégiée que les élèves reçurent une éducation et des enseignements de la vie.

Doit-on rappeler la réussite des finissants de l'Alliance ? L'Alliance a permis d'ouvrir tout grand la voie vers des carrières professionnelles tant dans la science que dans les arts. L'énumération non seulement des cas de réussite mais aussi des statistiques portant sur les dizaines de milliers d'autres élèves qui sont passés par ses établissements serait fastidieuse. Mais il y a plus encore : Où que l'on soit sur le continent, l'on rencontre des anciens amoureux et nostalgiques qui ont conservé un merveilleux souvenir de leur séjour, de leurs professeurs et des copains farceurs.

La présence de l'A.I.U sur les bords du St Laurent s'est faite tout naturellement avec l'arrivée des Juifs d'Afrique du Nord et du Moyen Orient. Cette présence bien qu'étant un phénomène récent, a pris en quelques années une importance indéniable. Importance due, certes, au fait français au Québec, mais aussi à une volonté de mettre en commun des expériences pédagogiques qui ont fait leurs preuves dans les établissements de l'Alliance de par le monde. Les écoles juives de Montréal, anglophones et francophones sont toutes aujourd'hui affiliées à l'AIU, et près de 7000 élèves bénéficient de cette association. Nombreux sont les professeurs qui sont des anciens de l'Alliance et qui ont reçu eux-mêmes de leurs aînés des valeurs qu'ils retransmettent au Canada avec la même ferveur, dans le respect d'autrui et dans la fierté du patrimoine juif. Dans le contexte canadien, les établissements affiliés à l'Alliance couvrent l'ensemble des tendances religieuses fort différentes, allant du mouvement libéral à l'ultra orthodoxie.

Avec le recul du temps, on commence à réaliser la dimension du défi titanesque relevé par l'Alliance tant su rie plan des efforts pédagogiques et organisationnels que sur le plan financier. L'AIU nous donne ici une leçon d'histoire exemplaire qui aura marqué l'histoire du peuple juif en diaspora. Fasse que l'œuvre passée de l'Alliance puisse nous inspirer pour pouvoir continuer et persévérer dans la foulée de son idéal.

David Bensoussan – Edmond Elbaz

Quinzaine sépharade 2002

ועידת מדריד, 1880

ועידת מדריד, 1880

מקומות מושבותיהם של היהודים

מקומות מושבותיהם של היהודים

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופיות וארצות־הברית, כדי לדון בנושא החסות. המניע לוועידה היה תחרות בין המדינות על הענקת החסות, ותביעתו של הסולטאן חסן הראשון לצמצמה. גיוהן דרומונד האי תבע לבטל את החסות לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים.

החלטות הוועידה ב־3 ביולי החמירו את תנאי קבלת החסות, לעומת התנאים הקודמים. אחת ההחלטות היתה, שגם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים, וחלות עליו כל ההגבלות החלות על הדמים. בכך נענתה הוועידה לתביעת הסולטאן, ומספרם של בעלי החסות צומצם.

ביוזמת הוותיקן, שיוצג על ידי נציג אוסטריה בוועידה, עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע מידע בדבר פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, המובטחת ב'תנאי עומר'. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה, שבו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, הוקרא מכתבו של הסולטאן, שבו נאמר שבני כל הדתות יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק – ייענש. חמש שנים לאחר מכן חזר הסולטאן על הצהרה זו, ובין השאר הצהיר, שאין לאלץ יהודים לעבוד בשבת. לאחר מכן התברר שההבטחות לא קוימו.

ב־1888 הציע קונסול ארצות־הברית לפתור את בעיית היהודים במרוקו על ידי הענקת חסות בינלאומית לכל היהודים. לפיה היהודים ישלמו מסים לממשל המרוקאי, והמדינות שהעניקו חסות יאבדו את המונופול לניצולם של המעוניינים להיות תחת חסותן. אבל ההצעה לא התקבלה.

מיכאל אביטבול 

לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.

לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.

על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.

יוזמות להרחבת המלאחים

שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי, ולפיכך היתה בו צפיפות. במלאח לא היו תנאי תברואה מתאימים, ומדי פעם פרצו בו מחלות ומגפות. לפי נתונים מ־1875 על המלאח במוגדור, הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4־5 נפשות לחדר. היו בתים שבהם גרו 18־20 נפשות בחדר. לפי דיווח של מנהל בית הספר של כי״ח בפאס גרו כ־30 נפש בבית אחד.

בשליש האחרון של המאה ה־19 ואילך החלה פעילות ארגונית מקומית, בסיוע גורמים פילנטרופיים יהודיים באירופה, שפעלו אצל השלטונות לאפשר את הרחבת המלאחים בפאס, מוגדור ומראכש. דבר זה היה כרוך בקשיים ובתשלום שלמונים.

ב־1888 העניק הסולטאן שטח בפאס הגובל עם המלאח ונבנו עליו 500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מהם נשרף ב־1896. בעיית הדיור עלתה גם בפגישה בין א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח, לבין הקונסול של צרפת בפאס. במכנאס ב־1889 החכיר הסולטאן ליהודי אמיד שטח להרחבת המלאח, וגם הלווה לו כסף לביצוע הבנייה, אבל היהודי מעל בכסף. באותה שנה נענה הסולטאן לבקשת הרב הראשי של תיטואן שמואל נהון לקבל שטח להגדלת המלאח.

ב־1886 פנה לסולטאן שגריר צרפת במרוקו שרל פרו בעניין הרחבת המלאח במראכש. אבל היהודים העשירים בעיר התנגדו, כי כך ירד מחיר הדירות שהשכירו. לפי מידע מאפריל 1891, העניק הסולטאן שטח נוסף למלאח בתנאים אלה: הוצאות הבנייה של החומה ישולמו על ידי הסולטאן, והוצאות הבתים ישולמו על ידי היהודים, והבתים יוחזרו לבעלות הסולטאן אם הם יעזבו את העיר או ילכו לעולמם. (עוד על המלאח במוגדור ראו בפרק ט.)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר