Epreuves et liberation. Joseph Toledano
A Fès, où avait été esquissé, dès 1934, un rapprochement entre intellectuels juifs et Musulmans nationalistes, un groupe de 32 intellectuels, 16 Juifs et 16 Musulmans, adressèrent le 8 août 1937 un télégramme de protestation contre le projet de la Commission d'enquête Peel de partage de la Palestine, accepté par l'Organisation Sioniste Mondiale et rejeté par le Grand Mufti de Jérusalem :
« Nous avons l'honneur de vous présenter, au nom de tous les Marocains, musulmans et Israélites, nos énergiques protestations contre le rapport du Comité Royal britannique pour le partage de la Palestine, partage qui place les ־Lieux Saints sous la double autorité religieuse et civile de la nation britannique. Nous tenons absolument à vous prévenir des conséquences désastreuses qui en résulteraient par des troubles indésirables entre les deux éléments : arabe et israélite. Le monde ne serait pas étonné de voir revivre l'époque des Croisades. C'est pourquoi, Arabes et Israélites du Maroc unis, nous élevons notre voix énergique et souhaitons vivement l'abrogation totale de ce rapport que nous considérons funeste pour les deux peuples.
Nous sommes donc fondés à espérer que vous voudriez vous associer à nos vœux légitimes pour la réalisation d'un Etat palestinien indépendant, régi par des institutions démocratiques et parlementaires, seul régime à nos jeux, capable d'assurer aux deux éléments palestiniens, juif et arabe, des droits égaux dans leur cher pays... »
D'autres dirigeants nationalistes de la zone espagnole se laissèrent aller à des excès similaires dans leur presse, adoptant les clichés de l'antisémitisme européen et les thèmes de la propagande allemande et italienne et se servant des événements du Moyen-Orient pour mobiliser leurs troupes. L'année suivante, en juin 1938, à l'occasion de la commémoration de l'anniversaire du dahir berbère, le chef du PUM, Parti de l'Union Marocaine, Mekki Naciri, appelait ses compatriotes à " chasser la France du Maroc comme Hitler a chassé les Juifs d'Allemagne ".
Opposé comme lui à l'accueil au Maroc des réfugiés d'Allemagne, son rival, le chef du Parti National des Réformes, Abdelhaq Torres, accusait la France de vouloir " assimiler à la race marocaine pure et libre un groupe ethnique français mêlé de sang juif odieux. " (hebdomadaire Diffâa, 12 février 1938) Voix encore plus discordante, celle de l'hebdomadaire La Voix Nationale, fondé par le nationaliste de Salé, Abdel Latif Sbihi, qui reprenait à son compte les clichés les plus virulents de l'antisémitisme européen. Il accusait les Juifs de "parasitisme ", " d'accaparement massif des professions libérales et des meilleurs postes ". Ce journal considérait qu'ils privaient ainsi de débouchés les Musulmans instruits et acculaient " à la misère les masses musulmanes par la prolifération d'Israélites dans les services, leur mainmise sur les circuits commerciaux et leur putréfiant pullulement dans toutes les branches d'activités de notre pays ".
Il concluait que c'était une bien « mauvaise politique de vouloir bâtir un pays musulman avec l'aide d'une minorité juive ».
Le journal pro-sioniste de Casablanca, L'Avenir Illustré., qui engageait souvent la polémique avec lui, répondit en ces termes, dans son éditorial du 30 juillet 1938 :
« Sous des titres sensationnels comme L 'impérialisme sanglant, La terreur juive en Palestine, la Tragédie du Levant, La Voix Nationale, le journal réformiste de M Abedlataif Sbihi, a entrepris de traiter pour ses lecteurs musulmans la question palestinienne. Il serait plus exact de dire, qu'il a entrepris, à propos de la Palestine, de monter les esprits des Musulmans marocains contre les Juifs… C'est une bien mauvaise politique, écrivait l'autre jourLa Voix Nationale, " que de vouloir bâtir un pays musulman avec l'aide d'une minorité juive ". Nous reprendrons cette proposition et nous dirons ? Même, et surtout en pays musulman, c'est une bien mauvaise politique que de vouloir bâtir contre une minorité juive. Tout le problème Juif au Maroc a été transformé par la politique française. Nous comprenons que M. Sbihi et quelques-uns de ses amis réagissent contre ce qu'ils considèrent comme un avantage massif donné au judaïsme marocain par l'introduction de l'esprit français au Maroc. Mais, outre que les Musulmans ont bénéficié de cet esprit dans une mesure égale et même supérieure, l'ensemble des Marocains a vu sans regret et sans envie, s'améliorer le sort matériel et moral des Juifs. Quand M Sbihi répète : " Nous ne sommes pas antisémites ", nous entendons bien que, pour lui, le Juif est de droit voué à un état social inférieur. S'insurger contre le Juif quand celui-ci se croit libre et égal au Musulman et veut agir comme tel, c'est, selon lui, remettre la question au point. Non M. Sbihi, ce n 'est pas remettre la question au point… »
En privé, Abdelatif Sbihi laissait encore plus libre cours à ses sentiments antijuifs comme le rapporte le journaliste de L'Avenir Illustré, Jacob Ohayon auquel il confiait ?
׳ Les Juifs ont ruiné les Arabes ; ils se sont enrichis à nos dépens grâce à leur connaissance du français. Ils n'ont jamais été pressés pour apprendre l'arabe, la langue du pays qui les a vus naître, et ils affectent même pour nous narguer de ne parler d'autre langue que le français. Nous allons bientôt les tenir et nous nous vengerons. En tout cas, soyez certains, nous ne leur laisserons pas leur chemise sur le dos. »
De son côté, le journal des Alliancistes favorables à l'assimilation à la culture française, 'L'Union Marocaine, s'insurgeait également, dans son éditorial du 31 août 1938, demandant aux autorités des mesures contre ce déchaînement de haine :
« Ce n'est pas sans une profonde surprise que nous avons parcouru le dernier numéro de La Voix Nationale. C'est une véritable édition marocaine du fameux torchon incendiaire nazi Der Stürmer. Son cas, selon nous, relève des autorités supérieures du pays qui ne peuvent rester indifférentes devant de telles provocations à la haine et à la discorde entre éléments qui ont vécu jusqu'ici en parfaite harmonie. »
Mais ce renouveau de la ferveur religieuse identifiée au nationalisme panarabe, aboutit indirectement, pour les Juifs marocains, à un résultat inattendu : le rappel de l'ambiguïté de leur statut. Si dans la conception laïque du Protectorat, sa seule institution en avait fait des sujets égaux du sultan, pour le Makhzen théocratique, ils restaient des sujets à part, des protégés soumis au statut de dhimmis
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
בעת שהותנו בבית הקברות עסקו פועלים בסיוד הקברים ובניקוים כאילו התקינו את המקום לקראת אורחים נשואי־פנים. ובין הקברים ראינו גם שתיים־ שלוש נשים מבנות עמנו, שרידים קשישים מן הקהילה היהודית שנתחסלה, מסובבות בין קברי יקיריהן, וגוררות רגליהן מעבר לנדרש לביקור קברו של נפטר שבע ימים ושנים. על כן התבקש כי ניגש אליהן, נשאל לשלומן ונאמר מנין באנו ולאן מועדות פנינו. הן הראו סימני ריגוש עצור, היות שרעדו בעת דיבורן אלינו, הביטו מעבר לכתפן שמא אוזניים לכותלי בית החיים, אך לבסוף נתרצו לשים נפשן בכפן ולשאול אותנו על העניינים ״שם״ ועל מסלול תיורנו במרוקו.
בתנועות ידיים עצבניות ובלחישות מהוססות סימנו לנו כי ״הכול כאן נגמר!״, כלומר אין פאס עם 500 יהודיה הנותרים כפאס של 30,000 יהודים שלא נשאר ממנה זכר, ואין עוד תוחלת לקהילה היהודית הכלה והולכת. הן הראו לנו את קברו הטרי של אלי גוזלן, יהודי עתיר נכסים, שנרצח בביתו בידי ערבים ״מטעמים בלתי ידועים״ שנראו נהירים להן היטב. ובעוד אנו שרויים במחבואיה של השיחה המקוטעת שספק אמרה ספק בלעה, ניתך על ראשינו מטר אבנים מעבר לחומת האבן הגבוהה המפרידה בינינו לרשות הרבים.
נרתענו לאחור ומיד מלאנו לבנו הישראלי לרוץ אחר הפורעים ולהיפרע מהם, אך הנשים היהודיות שגם צלה של גאווה לא נשתייר בהן, כי כולה נחמסה מהן על ידי מדכאיהן, הסבירו ש״זה תמיד כך״, גזרת גורל שאין להתקומם נגדה. והרי זכרתי כי בילדותי ליווה אותנו תמיד מטר אבנים כשיצאנו לטיולי נוער, לעלייה לרגל לבית הקברות או בלכתם של אבי וסבי זקני עליהם השלום לעבודת יומם. השלכת אבנים על יהודים, כמו שמיידים חלוקי נחל בכלבים, היא ההתייחסות שהם ראויים לה, והנשים היהודיות שבאו היום בשערי בית הקברות לא יצאו מכלל זה. אלא שהיום היינו, אנו הישראלים, מנוערים מעכבות העבר, ולולא עצרו בנו היינו דולקים בעקבות החוליגנים החצופים.
אך הגבירות העלובות שרטטו מפחד, התחננו שלא נעשה דבר, כדי שלא יחמיר מצבן בימים הבאים אם מישהו יעז פנים וישיב להן כגמולן. והרי גם מארגני הטיול התרו בנו לא לבוא לידי התכתשות עם בני המקום ולא להבליט את זהותנו הישראלית, לא לנקוט עמדות פוליטיות בפומבי כדי שלא להכביר מבוכה על מארחינו. יצאנו אפוא מבית הקברות כשדבריהן מעוררי הרחמים של הגבירות האומללות מהדהדים באוזנינו: ״ילדינו בישראל, כל משפחתנו כבר נטשה ורק הנכים נותרו. הכול מת כאן, ובעוד כמה שנים איש לא יבחין כי היו כאן אי־פעם חיים יהודיים״.
ניחמנו על הקלילות האגבית שבה נכנסנו לבית הקברות כדי לבטל זמן טרם המפגש עם לב המלאח, ולכן לא נשאבנו לתוך דפי הכרוניקה שסיפרו המצבות ובאנו לגעת במציאות החיים המקוממת של היהודים שנשתיירו, ובמיוחד מתחושת הביזוי שליוותה אותנו ביציאה משם. כי היה הפרש עצום בין הגאווה שעוררו בנו סיפורי הקברים וייחוסם לבין רגשי הריק והאבדן, האין אונים והעליבות שהיו מרוכזים בנשים המסכנות, שכאילו נשחקו בין גלגלי הענק של ההיסטוריה ושל מציאות ימינו.
בילדותי ובנערותי הייתה הכניסה לבית הקברות פולחן בפני עצמו, שאתה מזמן לעצמך דרך השער הראשי שמתוך הפלת רק בהזדמנויות נדירות ובמועדים קבועים, ובכל כניסה ויציאה אחזה בנו סערת רגשות ועולם דמיונותינו של עלמים מתבגרים ניצת וגעש. באירועים משפחתיים נהגנו כולנו על טפנו וזקנינו לבוא ולהשתטח על קברות צדיקים, מקום מנוחתם של רבנים דגולים, מהם מבני שבטנו, או מי שנאמר עליו כי מת על קידוש השם.
על צדיקים ורבנים שמענו סיפורים רבי־עלילות כולל מעשי נסים שחוללו, כי אותם צדיקים ורבנים היו מצויים בעולם היולי בלתי מושג, אך תמיד נכונים להציל ולהושיע. לולא כן לא היו כה רבים מבני הקהילה מטריחים עצמם אליהם, מחלקים צדקה, מדליקים נרות ומצפים לישועתם משאפסו שאר תקוות וכלו כל הקצין. אבל תמיד תמהתי: אם היו כל־יכולים, מדוע אנו יוצאים כל שנה לווזאן ולשאר קברי קדושים לבקש הצלה ורחמים עלינו ועל כל ישראל? האם איננו מבזים בכך את הצדיקים המקומיים, שאם ידם כה רבה להם, למה זה אנו פונים לזולתם? תיקו. נאמר לנו כי אלה טובים וגם מאלה אל תנח ידיך. בין כך ובין כך, העלייה לקבר צדיק, אם בן עירך או מחוצה לה, מעשים רבים בצדה, שלא יעלה על הדעת לצאת למסע רוחני רב־משמעות שכזה בלי שהוכשרו לו הלבבות ונתקנו לו המזונות ונעשו לו שאר הכנות.
נקנו בגדים וצידה לדרך, כאילו ביציאת מצרים עסקינן. הוזמנו בני משפחה וידידים, לכאורה בשמחה מדובר, והתכונה הרבה הורתה על רצינות המעשה וכוונתו. ובכל עת צרה וצוקה, ורק בורא כל העולמים יודע כמה צרות וצוקות באו עלינו, זה היה המעשה הדרוש כי אי־אפשר היה לשבת באפס מעשה. פעולה ממשית לתיקון המצב רק נס יכול היה לחולל, אך התערבותם של הצדיקים לא בנס נתלתה, אלא בעליית המאמינים התמימים לקברותיהם כדי להשתטח ולהתחנן כי ייאותו לעשות למעננו.
למסתורין של בית הקברות נלוו גם מעשיות מצמררות שהיו משתלטות על מחשבתנו ועל חלומותינו בלילות. אף שהמקום היה למין גרסה מקברית של מרכז קהילתי, היות ואנשים באו ויצאו ללא הפסק – כל משפחה במועדה ולצרכיה, זו להתפלל, זו לבקש חסד וזו לזכור את מתיה – בלילה שררה דממה בממלכת השדים ההיא שאיש לא העז להפר.
כילדים, תמיד הקפדנו לשמור מרחק בטוח משער בית הקברות ומחומתו לאחר רדת החשכה, וכאשר נאלצנו להתהלך או לחלוף לאורך החומה, התנהלנו בצעד קליל ומהיר כשאנו מביטים בחרדה גלויה מעבר לכתפנו לראות אם אחד השדים הללו הבחין בנו, מביט לכיווננו, זומם נגדנו או אף דולק אחרינו. ותמיד באנחת רווחה נכנסנו למעבה המלח, ששם יהודינו הטובים יגנו עלינו מפני מריעין בישין שאולי רדפו אחרינו להתאנות לנו; או השדים שכה הטילו עלינו אימה יכלו לצאת מבית הקברות או לבוא כשלוחיהם של המוסלמים שששו להתנכל לנו.
אחת הייתה לנו אם הם כאלה או כאלה, ובלבד שנחמוק מהם ונגיע לחוף מבטחים. תכופות, כשראיתי את סבי זקני ז״ל שב מוכה וחבול הביתה מעמל יומו, כי דרכו הוליכה אותו ברובעי המוסלמים ולא פעם התקיפוהו באבנים ולפעמים באגרופים – הייתי שואל את עצמי אם היה זה המון פרוע בלתי מזוהה, או אחד השדים הללו שיצאו ממחבואם ופרקו את חרונם על קשיש יהודי חסר ישע. לילה אחד שב אבא הביתה מדמם וסיפר כי בלכתו התנפל עליו מישהו שלא יכול היה לתארו, וכשאבא השיב מלחמה שערה הוא הגיח לו ונעלם. חשבתי לי: אם אי־אפשר לתארו והוא נעלם, הוא ודאי שייך לעולם השדים הנוראים הללו, מה עוד שהאירוע התרחש לא רחוק מבית הקברות. מן המקום המפחיד והמסתורי הזה שנשא שלט מאיר עיניים ״בית החיים״, לבטח כדי להטעות את השדים, צמחו עוד סיפורים, למשל: האיש שבא לבקר את קבר קרובו באישון לילה, וכאשר עמד לשוב על עקביו אחזו בו כל יורדי דומה עד כי יצאה נשמתו והוא נקבר למחרת בו־במקום. והיו שסיפרו על מתים שקמו בלילה מקברם להתרועע ואף לרקוד, ואפילו, הס מלהזכיר, לשוב אל בין החיים עד שמלאך המוות שב ואספם אליו. וכיוצא באלה מעשיות שהיו מלבבות, לולא הצמיתו את השומעים והכניסו מורא בלבם.
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
תורתו ההיסטורית והחברתית.
תכליתה והצדקתה של ההיסטוריה כענף מדע בעולם התרבות האסלאמי היא בכך, שיש בה כדי לתת בידי המאמינים ידיעות על חיי הנביא ומעשיו ועל עליית האסלאם וממלכותיו, ובייחוד – שהיא אוצר של תקדימים בתחום ההלכה הדתית והמעשה הדתי.
מטרת העיסוק בהיסטוריה אצל ההיסטוריונים הערביים היא בעיקר – ללמוד מתוכה כיצד להתנהג, להפיק מתוכה לקחים מעשיים. וכן הדבר גם אצל אבן ח'לדון, על כך כבר מעיד שמו של ספר ההיסטוריה הגדול שלו ( אשר ה " אקדמות להיסטוריה, הן חלקו הראשון ) : " ספר הלקחים " ( כּיתאב אל-עיבר ) : " לקח " הוא מושג קוֹראני : אכן היה בסיפוריהם , כלומר בסיפורים על אודות הנביאים, לקח לבני הדעת.
כדי שאפשר יהיה ללמוד לקח מן ההיסטוריה דרושה ודאות באמיתותה. אבן ח'לדון מונה כפגם בהיסטוריונים שקדמו לו, שהם לא נתנו דעתם די הצורך לצד זה של דבריהם, שכן מסרו ידיעות היסטוריות מבלי לבדוק את אמתיותן, ואף רשמו סיפורי מעשיות ואגדות דמיוניות מבלי להבדיל בבירור בינן לבין עובדות היסטוריות בדוקות.
וכיצד בודקים ? מדעי האסלאם מכירים ענף מדע מיוחד של בדיקת מהימנותן של מסורת ה " חדית ", כלומר התורה שבעל פה על דבריו ומעשיו של הנביא מוחמד. ענף מדע זה – הקרוי " תעדיל ותג'ריח' – הכרזת קטע מסורת כשלם או כפגום, עוסק בבדיקת טיבה של שלשלת המוסרים של כל קטע. אם המוסרים כולם הם אישים ידועים ומהימנים, ואם השלשלת נמצאה רצופה – הרי קטע המסורת עמד במבחן והוא כשר, ואין בודקין אותו לעצמו.
אבן ח'לדון אינו מסתפק בבדיקה זו בשביל ידיעות היסטוריות, לפי שהיא בעיניו רק חיצונית, מסגרתית. ידיעות היסטוריות יש לבחון לגופן, לא כדי לברר אם נמסרו כדבעי אלא כדי לדעת אם נכונות הן כשלעצמן.
אבן הבוחן לכך היא סבירותן : האם אפשרי הדבר הנמסר ? אם הוא אפשרי, יש להמשיך ולבדוק את מקור הידיעה, את דרכי מסירתה ואת מידת התיישבותה עם ידיעות אחרות אם המסופר בידיעה אינו סביר, אין כלל צורך להמשיך בחקר הידיעה, הסבירות היא המבחן הראשון והמכריע.
וכיצד קובעים את סבירותה של ידיעה היסטורית ? אבן ח'לדון מאמין קודם כול בשכל הישר, שהוא מכשיר העזר בידי ההיסטוריון. בייחוד שומה עלינו להיזהר ולהשתמש בשכל הישר, כל אימת שעוסקים אנו במספרים – במספרי אנשים, בסכומי כסף, במספרי חיילים וכבוּדת מלחמה.
אבן ח'לדון מנתח בהרחבה ידיעות מספריו כאלה, שבהן נכשלו היסטוריונים דגולים מפני שלא השתמשו במבחן זה. וזה כלל שני הנקוט בידי אבן ח'לדון : " יש לבחון כל ידיעה היסטורית לפי יסודות קבע מסויימים בתולדות המין האנושי, שאינם משתנים. אם ידיעה היסטורית פלונית אינה מתיישבת עם יסודות קבע אלה הפועלים גם בימינו, לא ייתכן שהיא התיישבה עמהם בעבר, כי " העבר והעתיד דומים זה לזה כשתי טיפות מים "
כלל שלישי : חוקר ההיסטוריה חייב לדעת את " מצבי התרבות " ולשקול כל ידיעה היסטורית לפי מסיבות הזמן.שהרי התנאים והמסיבות משתנים, ומה שנכון ואפשרי בימינו יכול להיות בלתי אפשרי, ולכן בלתי נכון, לגבי תקופה היסטורית אחרת, השונה משלנו במקום או בזמן. כלל זה נראה אולי כסותר את הכלל בדבר יסודות הקבע בהיסטוריה, אך אין הדבר כן. להפך, הוא משלים אותו " המצב ההיסטורי מורכב תמיד מיסודות קבע, שאינם משתנים, וממסיבות ארעיות, המשתנות לפי המקום והזמן, וכל ידיעה היסטורית צריכה להתיישב גם עם אלה וגם עם אלה, שאם לא כן היא אינה יכולה להיות נכונה.
אך גם המסיבות הארעיות אינן מתחלפות ומשתנות דרך מקרה. גם הן כפופות לכללים מסוימים, לחוקים היסטוריים, והשפעות גומלין, לתגובות שרשרת. אפשר לחקור אותן, ולהתחקות על שורשיהן, לקבוע אותן, להכיר את חוקיותן ומחזוריותן – כמעט להתנבא להתפתחותן בעתיד. והיסטוריון המבקש לוודא את הידיעות ההיסטוריות שהוא מביא, חייב ללמוד כללים אלה.
להעלות על הכתב גם את מכלול הקבע של המצבים ההיסטוריים וגם את מכלול המסיבות המתחלפות והכללים הקובעים אותן – זוהי מטרתה של ה " מוקדימה ". ה " מוקדימה " איינה מבוא או הקדמה לספר היסטוריה של אבן ח'לדון. היסטוריונים ערביים רבים הקדימו לספריהם דברי מבוא קצרים, שבהם תיארו את התועלתיות של היסטוריה מבחינה מדעית, דתית ומעשית, ואף הסבירו והצדיקו את השיטה שבה הלכו לאיסופן והצגתן של הידיעות המובאות בספריהם. ספר ה " האקדמות " של אבן ח'לדון איינו מסוג זה : הוא ספר בפני עצמו – החלק הראשון של יצירה גדולה בת שלושה ספרים – שבו ביקש המחבר לנתח את מהלך ההיסטוריה ולהניח את יסודותיו של מדע חדש, הוא תורת התרבות האנושית.
נושאו של " המדע החדש " הזה הוא, כדברי אבן ח'לדון – " ידיעות על ההתאגדות החברתית של בני המין האנושי, התאגדות שהיא יישובו של עולם, ועל המצבים השונים שיכולים לחול ביישובו של עולם, כגון פראוּת וחברתיוּת, תודעה קיבוצית, והסוגים השונים של התגברות בני אדם אלה על אלה.
על המסגרות המדיניות הנובעות מזה, כגול המלוכה והמדיניות והתפקידים הרמים שבהן. על עיסוקיהם של בני אדם, עבודותיהם ומאמציהם למציאת רווח ופרנסה. על המדעים והמלאכות. ועל כל שאר החזיונות שבטיבו של היישוב.
יסודות קבע הם אלה הנתונים על ידי הטבע : תנאים אקלימיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים. לפיכך נותן אבן ח'לדון בפתח ספרו תמצית של תורות הקוסמולוגיה, הגיאוגרפיה והאקלים, כפי שהתגבשו בעולם המדע באסלאמי על יסוד מקורות שונים, וכפי שהיו מקובלות בימיו. בייחוד השתמש בספר הגיאוגרפיה הגדול של אל-אידריסי, שנכתב בשנת 1154 בשביל המלך הנורמאני רוֹג'ר השני של סיציליה, שבחצרו הגיעה התרבות האסלאמית ערבית לאחד משיאי שגשוגה ולאחת מנקודות המגע המעטות שבינה לבין תרבותה של אירופה.
מוחמד אל-אדריסי (בערבית: محمد الإدريسي, 1100 –1166 1165 היה קרטוגרף, גאוגרף ונוסע ערביתושב סיציליה בחצרו של המלך רוג'ר השני.
אל-אדריסי נולד בסאוטה שבצפון אפריקה (כיום טריטוריה של ספרד), שהייתה תחת שלטון מוסלמי, למשפחה של צאצאי מוחמד. התחנך בקורדובה ולאחר מכן בפלרמו.
בשנת 1154 ערך מפה הידועה בשם טבולה רוג'ריאנה וספר נלווה בשם "גאוגרפיה". לבקשת המלך רוג'ר השני ערך מפה של העולם אשר עותקים וגרסאות שלה שימשו במשך מאות שנים ימאים, כולל אתכריסטופר קולומבוס.
תוכנה גאוגרפית של מעבדות קלארק בארצות הברית נקראת על שמו של אל-אדריסי.
עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-1956-אבי פיקאר
לדימוי השלילי במיוחד של יהודי צפון אפריקה ערב עלייתם לישראל ניתנו כמה הסברים. מכיוון שיהודי מרוקו היו הרוב בקרב עולי המגרב ודימוים הקרין על שאר יהודי צפון אפריקה, מתייחסים הסברים אלו בעיקר ליהודי מרוקו, ואפשר במידה מסוימת להחילם גם על יהודי תוניסיה. על פי אחד מהם יש לתלות את הדימוי ואת ההתנהגות המיוחדת של יהודי מרוקו בהיותם נתונים בחברה שעלתה לארץ בעיצומם של תהליכי המודרניזציה והמעבר מהכפר לעיר, תהליכים שלוו במשברים של התפרקות הקהילה והמשפחה. העלייה לישראל והציפיות הגבוהות של יהודי מרוקו לשיפור מצבם החריפו את המשבר משנכזבו ציפיותיהם. הסבר זה מייחס את התהוות הסטראוטיפ לתכונות ולהיסטוריה של יהודי מרוקו עצמם ולא לעמדותיהם של הקולטים.
הסבר אחר תולה את היווצרות הסטראוטיפ השלילי לא רק במבנה החברה היהודית במרוקו אלא בעיקר בהרכב העלייה משם. העולים שהגיעו לארץ בשנים 1949-1947 היו בני המעמדות הנמוכים ביותר, כולל לא מעט עבריינים, וחלקו של המגזר המתמערב בהם היה דל.
הערת המחבר : מצוטט אצל הנ״ל, אימת הקרנבל, עמי 133. ברוח דומה התבטא אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון וסגן ראש הממשלה, ששמע שמוציאים אנשים מבתי סוהר ושולחים אותם לארץ (המוסד לתיאום, 11.7.1951, ג״מ/43/ג/3029/4). לוי אשכול הרחיק לכת ואמר שעולי מרוקו הם ׳פסולת אדם. מפני שבארצות אלו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו׳(המוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5).
ראש הפדרציה הציונית במרוקו פול קלמרו (בעצמו בן המגזר המתמערב), דיבר על כך שלעלייה נהרו ׳אנשים הרפתקנים בלתי רצויים בהחלט ואנשים בגיל מבוגר, שאינם יכולים להוות לישראל אלא משא כבד ביותר׳. המפגש של הקולטים דווקא עם קבוצה זו והדמות שסרטטו על פי מאפייניה עמדו ביסוד התהוותו של הסטראוטיפ השלילי של יהודי מרוקו. לפי הסבר זה, לא הרכב החברה היהודית במרוקו והתהליכים שהיא עברה הביאו להתגבשות הסטראוטיפ השלילי אלא הרכבה האנושי של הקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ.
הסבר שלישי להתגבשות הסטראוטיפ, הסבר שעיקרו ׳ישראלי׳, מתמקד בסולם היוקרה והחשיבות שהחברה הישראלית הוותיקה ייחסה לקבוצות אוכלוסייה שונות. הקרבה לתרבות המערב דורגה אמנם במרומיו של סולם זה, אך גם מלאכת הכפיים ועבודת האדמה הקנו לעוסקים בהן יוקרה, וגם יהודים שלא עברו תהליכי מודרניזציה ונחשבו על כן קרובים יותר לטבע ולמקורות זכו להערכה רבה. יהודי צפון אפריקה, בהיותם מערביים למחצה, עסקו במסחר. עבודת כפיים ובייחוד החקלאות היו בעיניהם מוקצות מחמת הביזיון. לדידם הן נועדו לערבים ממעמד נמוך בלבד. כיוון שלא היו אותנטים דיים הם גם לא חסו בצל היוקרה וההילה הרומנטית שנקשרו לאותנטיות. מאידך גיסא הם לא היו מערביים דיים.
הערת המחבר : אילו הקריטריון של קרבה לתרבות המערבית היה היחיד (כפי שטוענת עזיזה כזום, למשל) היו המרוקנים במיקום גבוה יותר מהתימנים או מהקורדים
כך קרה שיהודי תימן או יהודי קורדיסטן, שכמעט לא נחשפו לתרבות המערב, זכו ליוקרה רבה יותר מזו שזכו לה יהודי צפון אפריקה.
ההתמערבות החלקית השפיעה על דימוים של יהודי צפון אפריקה גם מבחינת יחסיהם עם מוסדות השלטון. בניגוד לעולים שלא נחשפו לתהליכי מודרניזציה, למשל התימנים, שקיבלו גילויי אי־שוויון כמובנים מאליהם, הכירו יהודי מרוקו את השלטון הצרפתי, שנהג בליברליות ולא אילץ את הפונים למוסדותיו להיות כנועים בפניהם. משום כך הם התקשו להשלים עם אי־השוויון בינם, העולים החדשים, לבין התושבים הוותיקים. הם מחו בתוקף נגד עוולות שנגרמו להם ויצרו לעצמם דימוי של אנשים אלימים. כך טוען ברגינסקי, מראשי מחלקת הקליטה ומי שלחם למען העלייה מצפון אפריקה.
הערת המחבר : ברגינסקי, גולה במצוקתה, עמי 29. משה שוקד (דפוסי התוקפנות, עמי 397) נותן הסבר אחר. איתן כהן(המרוקאים, עמי 11-10) מציג את יחסם של יהודי מרוקו לסמכות ולשלטון כמבוסס על יסוד אישי, ספונטני ובלתי פורמלי, לעומת הממסד הקולט, שהיה בעל אופי פורמלי ובירוקרטי. המחלוקת ביחס לסמכות ולאופן השימוש בכוח הקנה למתקנים דימוי של פראים ואלימים.
מבחינה זו, מיקומם של עולי מרוקו בתווך, בין אירופאים לילידים, גרם להם לרצות להשתייך לרובד העליון ולהתקומם על כל גילוי של קיפוח. הדברים האלה נכונים כאמור בעיקר באשר למגזר הילידי והמתמערב בערים. לעומת זאת תושבי הכפרים בדרום נתפסו באור חיובי יותר מדרי המלאח. בשלבים מאוחרים יותר הם אף היו למושא התעניינות של פעילי העלייה.
הדימוי השלילי של יהודי צפון אפריקה לא היה הגורם היחיד בקביעת מדיניות העלייה הסלקטיבית ובעיתוי קבלת ההחלטה בעניינה. פרט להיבט הכלכלי שנידון לעיל הושפע עיתוי ההחלטה גם מההתפתחויות הפוליטיות במדינה. ההחלטה על עלייה סלקטיבית הייתה צריכה אפוא להתקבל זמן רב קודם לכן. אולם במערכת הבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ביולי 1951, שלטו בשיח הציבורי הרטוריקה והאידאולוגיה של שערים פתוחים, וכך נמנעה מראש כל אפשרות לקבל החלטות בדבר הגבלת העלייה, ואפילו דיבורים פומביים בעניין זה נפסלו מכול וכול. רק לאחר הבחירות התאפשרו הכרעות בדבר הגבלת העלייה בלי לחשוש שיריבים פוליטיים ינצלו זאת.
קשה לדעת אם לדימוי ולסטראוטיפים היה משקל רב יותר מלשיקולים הכלכליים והפוליטיים בעת שהוחלט על הגבלת העלייה מצפון אפריקה. סביר להניח ששתי מערכות השיקולים שימשו בערבוביה. אולם אי־אפשר להתעלם מהשפעתו של הדימוי הקיבוצי של עולי צפון אפריקה. הוא בא לידי ביטוי במהלך שנות יישומה של מדיניות הסלקציה בעת הדיונים על ביטולה או על הגמשת כלליה. בכל הדיונים הללו, נוסף על השיקולים הכלכליים של קליטת העולים כארץ, עלתה גם השאלה מה תהיה דמות החברה הישראלית אם יגדל שיעורם של עולי צפון אפריקה בה.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
החשק לנישואין
שאווק אל־עגּרייא, וזוואג׳ אל־באיירא.
חשק העקרה לבנים, בחשק בתולה זקנה לנישואים.
אורילי ביתי, ונורי־לךּ נייתי.
הראה לי את ביתי, אראה לן את כוונתי.
אש כ׳סך יא עריאן? כ'אתם, יא מולאי!
מה חסר לך אתה הערום? טבעת, אדוני!
מרהון פ־תחפיפא, ג׳אב אל־עדול – יתזווג׳.
אין לו במה לשלם התספורת, והביא הסופרים – להתחתן.
הצב לך יד בחיים, אחר כך ולקחת לך אשה. (משלי אגוד)
נושא אשה טרם יבנה בית, ריחים ועול היא על צוארו. (משלי אגוד סאי)
תחילה מלא הקופה, אחר כך תיכנס לחופה. (זה לעומת זה 1763)
פנטזיה(התרברבות) והכיס ריק.refranero) (230
ג׳וחא קנה ערישה,בטרם ישא אשה.(פניני ספרד
לא חסר לערום אלא חינא על האצבעות.
גירושין ואלמנות
א־דרצא ול־מרא, מא ענדהום בּרא,
מן גיר אל־כּללּאב ול־איברא.
אין תרופה אחרת ידועה, גט לאשה רעה, צבת וזריקה לשן רעועה.
אין רפואה לאשה רעה. (שלש הלצות 31)
האשה הרעה אין לה תקנה, (ספר המוסר, פרק ו׳ עגי)
אשה רעה ־ רקב העצמות. (שלש הלצות 26)
אשה רעה ־ צרעת לבעלה. מהי תקנתה? יגרשנה ויתרפא מצרעתו.(יבמות סג׳)
336 – אלי טלקתהא, מא תורי־להא באב א־דאר.
אשה שגירשת, אל תראה לה פתח הבית.
337 – אלי טלקתהא, מא תורילהא דאר בוהא.
אשה שגרשת, אל תראה לה בית אביה.
338 – כ׳בזי וזיתוני, חתא ל־דאר בו יא תבעוני.
לחמי והזיתים שלי, עד לבית אבי ליווני.
339 – אל־עזרי קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.
הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.