ארכיון יומי: 7 באוגוסט 2016


La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc Yigal Bin Nun


La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Marocיגאל בן נון

Yigal Bin Nun
Université de Paris VIII

La fin du  Judaïsme en terres d'Islam, dir. Sh. Trigano, Denoël Médiations, Paris 2009, pp. 303-358.

Les chapitres
Une longue mutation démographique  
Le bilan du protectorat : progrès et déceptions   
La politique du jeune état marocain  
Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté   
La question de l’émigration et l’octroi des passeports   
La rupture des relations postales   
Le dahir de la marocanisation  
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine   
La conversion forcée des jeunes filles juives  
Le tournant décisif de l’année 1961 : le naufrage du Pisces   
« L’accord de compromis » et les pourparlers qui l’ont précédé.   
L’indemnisation et l’évacuation 

L’histoire des Juifs du Maroc après l’indépendance (1956) est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de Juifs en direction d’Israël. Ce transfert de population mit fin à l’histoire d’une des plus importantes et anciennes communautés de la diaspora, qui devint à son arrivée en Israël qui devient à son arrivée en Israël le groupe d’immigrants démographiquement le plus large. À la question cardinale de savoir pourquoi les Juifs ont quitté le Maroc, on peut fournir diverses réponses. Certaines sont substantielles et relèvent de problèmes fondamentaux, d’autres sont circonstancielles et tiennent à la date spécifique de leur départ, au début des années soixante.

Une longue mutation démographique
La mobilité démographique à l’intérieur du pays est l’une des nombreuses raisons ont fait pencher la balance en faveur de ce départ. En effet, l’émigration des Juifs s’est produite au terme d’un processus démographique naturel, qui débuta longtemps auparavant au sein de la société marocaine, et plus longtemps encore, dans la communauté juive, en raison de son statut socio-économique spécifique. Ce processus avait débuté aux 18e et 19e siècles et s’accéléra sous le Protectorat français. La population juive quitta progressivement les campagnes en direction des petites villes voisines, et celle des petites villes migra vers les villes plus grandes. Cette urbanisation rapide réduisit la population juive rurale à près de 15% seulement du total de la communauté en 1957 et se poursuivit avec la croissance démographique jusqu’à arriver à 8%, au début des années soixante. La nouvelle métropole économique, Casablanca, devint rapidement le centre de la vie juive. Parallèlement, dans les grandes villes, le passage de l’ancien « mellah » aux nouveaux quartiers juifs et l’assimilation individuelle dans les quartiers européens se poursuivirent.
Les mouvements démographiques intérieurs constituaient un signe annonciateur et la première étape d’un processus qui devait conduire à l’émigration. Le nouvel essor économique dû à la colonisation ébranla la structure des métiers juifs traditionnels, et porta plus particulièrement atteinte au métier de l’orfèvrerie . Avec l’essor économique de Casablanca, les migrations vers cette ville s’effectuèrent directement depuis les villages éloignés. En janvier 1960 la population rurale juive ne comptait plus que 8,33% de la communauté, soient 30 000 personnes sur une population de 250 000 Juifs environ.
Parallèlement à cette migration interne, avant même la fondation de l’État d’Israël, se développa une émigration, non seulement vers la France et l’Espagne, mais aussi vers le Brésil et le Venezuela, Gibraltar, l’Angleterre, les États-Unis et le Canada. Le départ du Maroc pour des pays plus attrayants, qui promettaient à long terme une qualité de vie meilleure, s’inscrivait dans un processus qui alla en se renforçant. Ces mouvements de population étaient dus surtout à la nouvelle scolarisation et à la promotion culturelle sous l’égide de la France. En peu de temps, la communauté assimila avec avidité la civilisation française, et un fossé se creusa entre elle et son environnement géographique et social arabo-musulman. Le sous-développement relatif de la société marocaine suscita le départ des Juifs qui aspiraient améliorer leur condition sociale et s’inquiétaient de l’avenir professionnel et culturel de leurs enfants. L’ébranlement économique engendré par la migration intérieure, les relations avec les autorités du Protectorat, la remise en cause de l’équilibre social entre Musulmans et Juifs et le passage du statut de dhimmi à un semblant d’égalité avec les Français ne firent qu’accélérer cette mobilité .

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי – חיים ביינארט

 

גירוש ספרד 1גורל הרכוש הציבורי היהודי בטולידו נזכר בצו מן ה־14 באוקטובר 1494, שניתן לרודריגו דל מרקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים בעיר זו ובארכיהגמוניה שלה. מדובר במגרשים במבצר הישן ובמקומות אחרים; במקולין ובאיטליזים של היהודים ובבתים שניתנו בשכירות למגורים ליהודי הקהילה. הבתים הללו נמכרו לתושבים שונים. פילאר ליאון טליו סיכמה בסך של 23,154 מרבדי את שווי הבתים שנמכרו. בין בעלי הרכוש היו 30 יהודים שיצאו בגירוש ושווי נכסיהם הגיע ל־19,604 מרבדי. בין הנכסים נזכר בית שנמצא בשכנות לבית הכנסת החדש ובית שהיה ׳מדרש של הקהילה באלקאנה׳.

ברם תמונה שונה מזו מצטיירת מתעודה אחרת מן ה־ 21 בנובמבר 1494. לפיה קנה חואן ואסקיס די איליון (Ayilón), רחידור במועצת העיר, שורה של נכסי הקהילה שכללו שבעה בתי עסק, מקולין, חלק מחצר, מבוא וקרקע בסך של 80,000 מרבדי. אלה היו בהתחייבויות אלקבלה. הוא הסתמך בקנייה על היתר שיצא מאת הכתר ליהודים למכור את נכסיהם ועל ההוראה שהתירה לקונים לרכוש נכסים אלה. בינתיים יצא צו מאת הכתר ב־6 ביולי 1492 שהקפיא את כל המכירות, והקונים נצטוו להחזיר את הכספים לקהילה. במקרה שלו נדרש לגבות את הכספים מיהודים שלהם היו הנכסים ממושכנים (hypotecados), אלא שאלה כבר יצאו מן המלכות.

נראים הדברים שהוא החזיק בנכסים הללו. אלא שרודריגו די מרקאדו, בתוקף תפקידו כשופט ממונה על נכסי היהודים של תושבי הארכיהגמוניה של טולידו שיצאו בגירוש, הגיע לעיר ומבלי לברר הרבה תפס את הנכסים והכריז בפומבי על מכירתם. תוצאות פניית חואן ואסקיס די איליון למועצה היתה הוראה לרודריגו די מרקאדו להקפיא כל מכירה ל־60 יום ולהעביר את פרטי העסקה למועצה כדי שזו תדון בה ותצווה עליו כיצד לנהוג.

ב־21 בדצמבר 1494 נצטוו רודריגו די מרקאדו ולחילופין הקורחידור, לערוך סקר של כל בעלי juro de por vida שלהם שועבדו מסי השירות והשירות למחצה שהקהילה היתה חייבת בהם, ולמכור את כל נכסי הציבור היהודי לכל המרבה במחיר. בסכום שיקבל עליו לכסות את החובות שהכתר חב לבעלי juros אלה לכל חייהם (מסתבר שהם נבדלים מאלה שיש להם juro לזמן קצוב) ואשר אותו איבדו משיצאו היהודים בגירוש. הסמכות שניתנה לו היתה מלאה.

הוראה זו ניתנה על סמך פנייתו של פרנאן סוארס, קונטינו של הכתר, אשר לו היה משועבד juros בסכום של 25,00 מרבדי לכל ימי חייו.

צעד נוסף לגורל נכסי הקהל עשה הכתר בהעניקו את הכנסות הקהילה (censos) מרכוש בבתים ובמגרשים בבית צביעה ואדמות מזרע, לרודריגו די מנסיליה, מי שהיה  repostero de camas של הכתר, בזכות שירותיו לו בעבר, בהווה ולעתיד לבוא. יריעת הנכסים היא מיוחדת במינה והיא כללה לא רק בתי מגורים כי אם גם בית צביעה, פונדק (meson), מגרשים, בית מחסה, ועשרים פניגות של שטח מזרע ליד בית הקברות של טולידו. בין מחזיקי בתי המגורים 23 יהודים, שככל הנראה יצאו בגירוש, וחמישה לא יהודים, וייתכן שכמה מהם היו אנוסים או צאצאיהם. שווי ההכנסה מן הנכסים שהוענקו הגיע לכדי 22,584 מרבדי. בעלותו של רודריגו די מנסיליה היא לצמיתות והוא היה רשאי לעשות בנכסיו ככל העולה על דעתו, הן במכירה והן במתת ובהעברתם לאישי כנסייה, מנזרים, קבליירוס ואנשי מעמד במדינה ובעיר, בתנאי שאלה לא יהיו אנשים שמחוץ למלכות ספרד ולבעלויות הכתר שם. לשם העברה כזו עליו היה להזדקק להיתר מאת הכתר. אין ספק שגורל מסי הציבור היהודי נקבע על דרך זו לעולמים.

ועתה ברצוני להצביע כאן על גורל הנכסים הציבוריים היהודיים בעיירות ובמקומות יישוב בסמוך לטולידו, שגם שם חוסל הרכוש, בין על־ידי מכירה ובין על־ידי מתת.

לראש הכמורה ולחבר שלה בכנסיית סן סלבדור שבאווילה מענק עולמים עוד מימי המלך אנריקי השני בסכום של 3,000 מרבדי מן המס הקרוי ׳מרטיניאגה׳ (,(martiniega כתמורה לבתים שנלקחו מן הכנסייה לצורך בניית כיכר בשכונה אחת באווילה. הכמרים התחייבו להתפלל לעילוי נשמתו של המלך אלפונסו(אביו של המלך אנריקי) ובריאותה של המלכה דמיה חואנה (אשתו) ויורש העצר, כאמור בפריבילגיה שהוענקה להם. לאחר מכן אישר זאת המלך דון חואן, אביו של אביו זקנו(bisabuelo) ; ואז הועברו התפילות לזכר דון אנריקי למנזר סנטה קלארה שבטורדיסיליאס. צעד זה הביא לכך שהם הפסידו את אשר קיבלו מן המס השנתי של היהודים (cabeca de pecho). לכן ביקשו שהכתר יצווה לשחרר למענם תשלום תמורת ההפסד.

הכתר נענה להם וציווה על לופי די וירה ב־6 בדצמבר 1494 לדאוג לכך שסכום זה יוענק לצמיתות י־כנסיית סן סלבדור. אם לא ניתן להשיג את הסכום, על הממונה על נכסי היהודים למכור א1 הנכסים הציבוריים של היהודים ששרדו ושוויים הוא 15,000 מרבדי ששוערכו לפי שווי שלי45,000 מרבדי. עוד הוסיף הכתר והעניק לכנסייה סכום של 9,000 מרבדי מנכסי דניידי של היזודים שהושארו באווילה.

ב 20 בדצמבר 1494 נצטווה הקורחידור של וליאדוליד, אלונסו רמירס די ויליאאסקוסה (Villaescica), לטפל בפנייתה של אינס אלווארס, אשתו של האואידור הדוקטור גארסיה די קא1טרו.58 לבעלה היתה הכנסה בסך של 3,000 מרבדי ממסי היהודים. כיון שהללו גורשו ליולמים (destierro perpetuo) היא הפסידה הכנסה זו. לכן ביקשה מאת הכתר שסכום זה ישולם יה מנכסי הציבור של הקהילה או מכל מקור אחר לחלופין מדי שנה מאז יצאו היהודים בגירוש. כיוון שפנייה זו נראתה בעיני הכתר, נצטווה אלונסו רמירס לברר אלו נכסים והכנסה נשארו מן היהודים שיצאו בגירוש מווליאדוליד ואלו הם הנכסים שלא שועבדו לחובות אחרים שם. אם יש כאלה יש לשלם את הסכום הנ״ל, כלומר, אם נשארו נכסי ציבור, שלא נמכרו בגין חובות אחרים. אם לא יימצאו נכסי ציבור על הקורחידור לשלם לה במזומנים מן הכספים שיש בידו ממכירת נכסי הציבור היהודי לפי ערך של 36,000 מרבדי, לפי ריבית של 12% לכל אלף מרבדי. כך תקבל בעד שלוש השנים שחלפו מאז הגירוש (לשנים 1494-1492) סכום של 9,000 מרבדי, או שיימסרו לה נכסים שנשארו, שהם של יהודים.

ב־19 בינואר 1495 העניק הכתר לבצ׳ילייר אנטוניו די קאסטרו, שירש מאמו(שמתה בשנת 1478) שעבוד על סך 1,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו כאשר היהודים יצאו בגירוש, משום שההכנסה היתה משועבדת למס השנתי. אף כאן נצטווה הקורחידור למצוא כיסוי לחוב ממכירת נכסי הציבור היהודי ששועבדו להם מסיהם. כדרכו הבטיח הכתר חופש קנייה והגנה לכל מי שירכוש נכסים אלה.

ב־22 בפברואר 1495 הצליחה דוניה אינם די לה סרנה (Serna), אשת גוטיארי פאנטוחה Pantoja)), תושבת בוניליה די לה סיארה, לקבל צו מאת הכתר, ולפיו נצטווה הקורחידור של אווילה, לברר אילו נכסי קהל נשארו במקום זה, הסמוך לאווילה, כדי לכסות ,juros de por vida שהיו משועבדים להם הכנסות ממסי היהודים (המס השנתי, מס השירות ומחצית השירות: מסי הבשר הכשר והיין). הוטל עליו למכור את הנכסים לכל המרבה במחיר ולהעביר נכסים אלה אל הקונים. אלה יהיו בעלים לצמיתות על הנכסים שייקנו ורשאים הם לעשות בהם ככל העולה על דעתם. איננו יודעים מה היה גודלה של קהילה כפרית זו ואלו היו נכסיה, אך מסתבר שהיו שם נכסי ציבור כלשהם וגם הכנסה כלשהי היתה מצויה מן המס על הבשר והיין הכשרים.

ולסיכום ייאמר: אם מעיינים אנו בפרטים מדויקים אלה נראה בהם ניסיון מצד הכתר להיפטר משעבוד חובות בעזרת נכסי היהודים ומאלה הציבוריים בעיקר. הפניות לעיל מלמדות שבדרך כלל לא היו סכומי השעבודים גדולים במיוחד. מעניינת רשימת רוכשי המלוות — השעבודים: מוסדות כנסייה, שבדרך זו ביקשו להבטיח לעצמם הכנסה שנתית קבועה; אצולה (והדעת נותנת שרכישת המלוות מצדה היתה גדולה בהרבה); אנשים שהמקורות הכספיים שעמדו לרשותם היו בינוניים לרוב. נראים הדברים שעם הגירוש נתעוררו ספקות אצל בעלי השעבודים על אפשרות גביית השעבוד בכלל. מסתבר אפוא למה לא היו פניות לכתר מיד עם צאת היהודים בגירוש. ברי שההכנסות ממסי היהודים אבדו לכתר, והמדובר הן במסים שבמישרין והן באלו שבעקיפין. בנדיבות לב העניק הכתר מנכסי הציבור היהודיים לכנסיות, למנזרים ולמועצות ערים, כפי שהעניק גם לאצילים שביקש את טובתם והיה חייב להם תמורת שירותים וטובות הנאה. רק ממה שנשאר מנכסי הציבור לאחר שהוענקו יכול היה הכתר להיענות לפניות לכיסוי חובות שנבעו מרכישת מלוות ששועבדו למסי היהודים. אם היו בין רוכשי המלוות יהודים אין לומר אלא שאלה ירדו לטמיון עם הגירוש והם נוספו על הפסדיה של היהדות שיצאה לגירוש.

אברהם אלקיים – היכן נולד שבתאי צבי ?

אברהם אלקיים – היכן נולד שבתאי צבי ?

פעמים 120קיץ תשס"טשבתאי צבי - הבית

 

דרכם של משיחים, נביאים וצדיקים בשעה שמסתלקים מהעולם, מסתלקים הם לפחות משני אתרים בעת ובעונה אחת; מה בהסתלקותם מהעולם כך, ביציאתם מרחם אמם על אחת כמה וכמה. וכך מצינו למשל ששני אתרים טוענים לכתר מקום הולדתו של הומרוס, משוררן העיוור האגדי של ה׳איליאדה׳ וה׳אודיסאה׳ – האי כיוס(Chios), וסמירנה, לימים איזמיר, שבאסיה הקטנה.

מחלוקת מעין זו עלתה בגורלו של משיח אלוהי יעקב וישראל, שבתי צבי (1676-1626), שכונה בפי המאמינים בו ׳האהוב׳, ובפי יהודי איזמיר דוברי הלדינו הוא מכונה עד היום ׳שבתי צבי מזל באשו׳(מזלו ביש) או באופן חריף יותר ׳קה אל גוארקו קה סה לו יבה׳(שהשטן ייקח אותו). שבתי צבי התבקש בישיבה דרקיעא בנעילת יום הכיפורים שנת תל״ז(17 בספטמבר 1676).

הערת המחבר : שלום העיר כי בשנים האחרונות נהגו לכנות את שבתי צבי בחוג המאמינים האינטימי ׳האהוב׳ סתם. הוא הוסיף וכתב כי הכינוי 'האהוב' היה מצוי מאוד בקרב הנוצרים הקדומים לישו הנוצרי. ראו: שלום, שבתי צבי, ב, עמי 760. אוסיף על דבריו ואומר כי בשירת האהבה המיסטית הצופית נהוג לכנות את האל בשם 'האהוב׳ ואת הנביא מחמד בשם ׳הנאהב׳. ואולי בכינוי זה יש רמז לאמננה באלוהותו של שבתי צבי. במאמר זה אייחד את הכינוי ׳האהוב׳ לשבתי צבי בלבד.

היכן הסתלק, או שמא מוטב לומר התעלם, שבתי צבי? נחלקו גדולי החוקרים בסוגיה זו: יצחק בן־צבי סבר כי המשיח התעלם לבית עולמו מהעיר ביראט  (Berat) אשר באלבניה; ואילו גרשם שלום, הביוגרף הדגול מרבבה של שבתי צבי, חלק עליו וסבר כי במונטנגרו (Montenegro) התעלם האהוב לבית עולמו, מהמבצר השוכן בדולצ׳יניו (Dulcigno)  בשם האיטלקי, או בשם התורכי אולכון(Ülgün)  ובפי המאמינים – אלקום. מאיר בניהו שקל בשנית על כפות המאזניים את כל הראיות בסוגיה זו אך לא הכריע בדבר, ועד עכשיו המאזניים מעוין; יוסף ינון-פנטון ערך מסע אישי אל קברו של משיח ישמעאל וסבר להביא ראיות מכריעות כדי לאשש סופית את קביעתו של שלום כי המשיח אכן קבור בדולצ׳יניו.

אמנם נחלקו החוקרים ביניהם, אך אני עצמי אין לי כל קושי לטעון ששבתי צבי הסתלק משני מקומות, גם מדולצ׳יניו וגם מביראט, בעת ובעונה אחת. אמנם יודע אני כי להולכים בתמים לפי חוק השלישי הנמנע מבית מדרשו של אריסטו – ׳כל דבר מן ההכרח שיהא או שלא יהא׳ – קשים דבריי, כי מצייתים הם בניתוחם, בלי משים או אולי במשים, לכללי הלוגוס האריסטוטלי, למה שמכונה בניסוחו של ברטרנד ראסל שלושת ׳חוקי המחשבה׳:

 (א) חוק הזהות: ׳כל שהוא – הוא׳;

(ב) חוק הסתירה: ׳שום דבר אינו יכול גם להיות וגם לא להיות׳;

 (ג) חוק השלישי הנמנע: ׳כל דבר מן ההכרח שיהא או שלא יהא׳.

ביסוד מחקריהם עומדת אפוא ההנחה כי רק ממקום אחד ויחיד הסתלק האהוב, וכל מחלוקתם היא מהיכן: זה אומר ככה, וזה אומר ככה.

אני עצמי הולך בעקבות חשיבתו הגרמטולוגית של הפילוסוף היהודי־הצרפתי זיק דרידה. לפי שיטת הדקונסטרוקצייה מבית מדרשו של דרידה, פרדוקסים, סתירות ואפוריזמים הם המנוע הפרשני המרכזי בהבנת החשיבה האנושית. על כן אין בדעתי לסלק את הסתירות או הפרדוקסים, או להסתפק באי הכרעה בסוגיה העומדת על הפרק, אלא גדולה מזו אני מבקש – לאמץ את הקביעה ששתי התזות הסותרות מתקיימות בעת ובעונה אחת. לשון אחר, החוק השלישי הנמנע אינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, ומכאן מקובל עליי כי המשיח הסתלק משני המקומות גם יחד בעת ובעונה אחת.

שבתי צבי נולד בק״ק איזמיר יע״א

והיכן נולד שבתי צבי ? לכאורה קלים הדברים ופשוטים. שלום קבע כי שבתי צבי נולד, כמוהו כהומרוס, בעיר איזמיר.״ הוא הסתמך בין היתר על הכומר הקלוויניסטי ההולנדי תומס קונן, שהגיע לאיזמיר בשנת 1662 כומר זה כתב בכרוניקה שלו על פרשת שבתי צבי, שהיא לדעת ההיסטוריון יוסף קפלן ׳מהימנה הרבה יותר מכל הכרוניקות שנכתבו בידי מחברים נוצרים ששהו בלבאנט באותם ימים,  כי שבתי צבי הוא ׳בנו של יהודי ממוריאה (Morea) אשר ישב בשעתו באיזמיר… ונוסף על ילדים אחרים הוליד גם את גיבור ישראל זה וקרא שמו שבתי צבי׳.

גם ר׳ ליב בן עוזר, שמש הקהילה האשכנזית של אמסטרדם, בן דורו של שבתי צבי, כתב, בשנים תע״א-תע״ח (1718-1711), את סיפור מעשה שבתי צבי, ׳בשרייבונג פון שבתי צבי׳. וכך כתב: ׳תחילה נכתוב מהיכן בא שבתי צבי ואיך התרחש כל זה: שבתי צבי זה נולד בשנת שפ״ד לאלף הששי בטוריקה בק״ק איזמיר הקרויה גם בשם שמירנא. אביו מרדכי צבי ממדינת מוריאה היה סוחר בתרנגולות וביצים ולאחר זמן נעשה סרסור לסוחרים בכל מיני סחורות׳.

אך לא נחה דעתי עד שערכתי מסע אישי לביתו של שבתי צבי באיזמיר, המכונה בלדינו בפי המאמינים קורטיג׳ו דה שבתי צבי. ביוני שנת 1996 התפרסמה במגזין התורכי ׳אטלס׳ כתבה ובה נאמר כי בביתו של שבתי צבי באיזמיר פועל בית חרושת לנעליים. רעד אחזני וצער גדול מילא את לבי למקרא הכתבה על שפלות מצבו של בית המשיח ועוררני לפעילות נמרצת למען הצל את ביתו של שבתי צבי.

ובכן היכן נמצא ביתו של שבתי צבי? בית זה נמצא, לפי עדויות שאספתי באותה נסיעה מפי מאמינים שבתאים באסתאנבול ומפי זקני איזמיר, בג׳ודריה (שכונת היהודים) שבמרכז העיר, סמוך לאגורה (Agora)  היוונית־הרומית, שהייתה בשימוש עד התקופה הביזנטית, ברחוב מסרליק באשי  Mesarlik Basi מול בית הכנסת ׳ביקור חולים׳. עמיתי ההיסטוריון ג׳נגיז שישמן ציין במאמר שכתב לאחרונה, בסיוע המאמין הנאמן ב׳ קפאנג׳י, כי בית זה היה מקום הולדתו של המשיח ועמד על הפעילות השבתאית שהתקיימה בו עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים. מן הראוי לציין כי רק לאחרונה נשאו מאמצינו פרי, ובין היתר בסיוע השגריר התורכי בארץ סרה אימת הבולדוזרים מהריסת בית הולדתו של שבתי צבי, וזכינו לכך שעיריית איזמיר גמרה אומר בשנת 2009 לשמר את בית הולדתו המשיח.

כללו של דבר, על סמך כל העדויות הקיימות העומדות לעיני החוקרים, כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ניתן לומר במידה רבה של ודאות כי מרדכי צבי, אביו של שבתי, הגיע לאיזמיר ממוריאה, כלומר מחצי האי הפלופונסי, כנראה מהעיר פטרס (Patras) כפי ששיער שלום, ששם הייתה הגדולה שבקהילות היהודים בפלופונסוס. מעיר זו היגר לעיר איזמיר, בירת הים האגאי, ובה נולד, כנראה בשנת 1626, משיח אלוהי יעקב וישראל שבתי צבי.

דוד סַנַנֶס 1996- מואיז בן הראש, משורר סופר ומתרגם

  • למה כל-כך מלוכלך כאן, האם אלה היהודים שלנו, אבא?
  • אנחנו הולכים לבית-מלון.

–           יופי, אנחנו הולכים לבית-מלון, איזה כיף!

  • דיברתי כבר שמונה פעמים עם מנהל מלון המעבר הזה, והוא לא עושה כלום. לא איכפת לו שכל השירותים סתומים ומלאים צואה, אנחנו הולכים לבית־מלון.
  • ביום, בשבת?
  • בשבת.
  • ניקח מונית ונסע,
  • ניקח מונית בשבת בדרך לארץ ישראל,
  • מה ? בתטואן לא נסענו בשבת?
  • נסענו לים, אבל לא לישראל,
  • בוא ילד, בוא נלך מפה, לפני שנהיה חולים מן הביוב הזה, ונגיע חולים לישראל.

– אני אוהב בתי-מלון.

דוד סַנַנֶס 1996

אני מאוד מודה לך על כל השאלות שאתה שואל אותי, אך איני יודע איך להתייחס אליהן, איני יודע אם זו הזדמנות בלתי רגילה להתמודד עם שלושים ושבע שנות חיי, או האם מדובר בפח שאתה טומן לי על מנת לכתוב עליי. השאלה הזאת תישאר כנראה פתוחה כי אני הולך לענות לך. אני רק מבקש שאם אתה משתמש בעניין הזה למען יצירותיך הספרותיות, שתעשה את הכול בעדינות, ובצורה כזאת שלא יזהו אותי. בכל זאת, אני מתחיל להיות דמות די חשובה במדריד והדבר יפריע לי מאוד.

נתחיל מן הילדות, מה אני זוכר, מה אני לא זוכר, מאחר ונולדנו באותה שנה ובאותו גיל גם עזבנו את תטואן היינו יכולים לצפות שזיכרונותינו יהיו דומים. אך לפי השיחות שהיו לנו לפני חודש בירושלים, ולפני כשנה, נראה שאין דבר יותר רחוק מאשר זיכרונותינו מתטואן. כפי שאמרתי לך אז, וגם הופתעת והופתעתי מן הדברים שכתבת בספרך ובשיריך, תמיד חשבתי שתטואן זה מקום שבו הילדים גדלים לבד. בלי הורים ובלי מבוגרים. אחרי שיחתי אתך בנושא אני מבין שזה היה עניין פרטי של הוריי, והוריי במקרה זה יותר אמי מאשר אבי, שהיה טרוד או בצורה זו או אחרת ברח אל תוך עבודתו וכמעט שאינו נראה בבית. אמי שהייתה ציירת בצעירותה גילתה שאין מה לפחד מאנרכיה טוטלית בבית, ורק העוזרת הספרדייה הנמוכה עם העין הפוזלת, פפיטה, שאתה בטח זוכר, הייתה נותנת לנו צורה כלשהי של סדר וגבולות. לכך התנגדה אמי בכל תוקף והריבים, עד כמה שזה נשמע לי מוזר היום, אמי ביקשה פחות גבולות. תמיד סיפרה על קשיחות אביה ובמיוחד על איך היא לא יכלה לזוז ליד השולחן. כל אחד והחוויות שלו, אתה מספר כל הזמן שהייתה לך ילדות קשה, אך אולי העניין הוא איך כל אחד מאתנו התייחס לאותו מצב, ואולי במרחק שמונה בתים המצב שלך היה מאוד שונה משלי. אני זוכר שכל יום רביעי הייתי בא אליך ואימא שלך הייתה הרבה פעמים עושה לכולנו אמבטיה ואחר-כך קוצצת את ציפורנינו, אני זוכר את זה כי פעם אחת היא הוציאה לי בטעות ציפורן שאחר-כך כאבה לי משך שבועות, בכל זאת גם זה לא נראה לי מצב טראומתי.

אבל על איזה טראומות אני מדבר, הרי עד שלא קראתי את שיריך ועד שלא דיברתי אתך לא הבנתי שהיה לי משבר בלתי רגיל כשעברתי מתטואן למדריד, חשבתי שהכול היה בסדר אבל נתקעתי כאן לפני ימים ולא ידעתי איך להמשיך, אתה יודע עד כמה קשה לי לכתוב מכתבים, אני דוחה אותם לסוף. אני זוכר את גיל חמש-עשרה כשאתה היית כותב לי עשרה מכתבים ואני הייתי עונה לך אחד. זה לא היה מפני שלא היה לי עניין בכל המוסיקה שעליה כתבת, אלא מפני שתמיד דחיתי את העניינים.

אז אולי נלך לשנה האחרונה. קודם כל הנסיעה לירושלים, לבר-המצווה של האחיין שלי. באתי לשם כמי שחייבו אותו, ואחר-כך דחיתי את חזרתי יום ועוד יום ועוד יום, ולא רציתי לזוז מירושלים, לא רציתי לנסוע עם כולם לאילת. זה היה הגילוי של ירושלים. אני לא זוכר בכלל שאמרתי לך בגיל שמונה-עשרה כפי שאתה אומר באחד מכתביך, שלהיות יהודי זה להתחתן עם יהודייה כדי שאבי לא ינשל אותי מן הירושה. אבל עצם הזיכרון שלך כבר אומר משהו על המצב היהודי שלי אז. אז והיום. השנה אבי נפטר גם, זה היה במידה מסוימת צפוי אבל זה תמיד קשה, הוא נפטר חודש אחרי חגיגת הבר־מצווה. וזה משאיר אותי עם הירושה, על אף שהרוב הלך לאמי, אבל אמי לא תנשל אותי ממנה גם אם אתחתן עם גויה. אבל לא רק שלא התחתנתי עם גויה אלא שעזבתי את הנוצרייה שאתה הייתי חבר משך שנתיים. זה היה בטח המפגש עם ירושלים, שם בבית-הכנסת עם התפילין, שם אמרתי לעצמי, הלו! דוד! דוד סַנַנֶס, זה אני, אני בית-הכנסת, בית-הכנסת אליו הייתי הולך בתטואן, קראו לו בית-הכנסת הצבוע, לה תפילה פִּינְטֵדָה, אני נכדו של דוד סננס הגדול, הנכד הראשון הנושא את שמו.

הייתי שם בבית-הכנסת יוחנן בן זכאי בירושלים, והייתי שוב הילד עם אביו הולך לחוּדֶרִיָה בשבת לבית-הכנסת הישן ומולי יושבים כל היהודים שלי, הנה בן שימול, וההוא הצולע משיח, וזה שתמיד היה רב כדי להיות מפטיר, שכולם קראו לו רבי מפטיר, כי בבית-הכנסת הצבוע היה אסור למכור את המקומות, זה היה הכלל של בית-כנסת זה, אחד משישה-עשר בתי-הכנסת, שכפי שידוע לך היה אסור להקים יותר בתי-כנסת בתטואן, זה היה פסק הלכה שיהיו רק 16, כי אם לא, היו גומרים עם בית-כנסת לכל יהודי, כל הזמן הריבים של שחרית של שבת, ואחר-כך הסיפורים של זה אמר כך וזה אמר כך, ללא סוף…

אז עם יוחנן בן זכאי חזרתי אל שורשיי, אל עצמי, וחודש מאוחר יותר כשאבי נפטר חיי השתנו. התחלתי ללכת לבית-הכנסת כל שבת, וכמעט כל יום, לומר קדיש, לקרוא את פרשת השבוע, להתחבר לאינטרנט לכל אתר שכתוב עליו יהדות, בצרפתית, בספרדית, ואפילו קצת באנגלית. שם גיליתי את הרמב״ם, וחיפשתי אחר-כך בתורה, קראתי שוב ושוב את התורה, חיפשתי את כל המצוות, ואני אומר לך לאיזו מסקנה הגעתי.

אני בעצם חוזר על הדברים שדיברנו בקיצור בירושלים לפני חודש, הגעתי למסקנה שהדבר הכי חשוב זה לבנות את בית-המקדש, מחצית המצוות שבתורה הרי קשורות בבית-המקדש. הגעתי למסקנה שבית-הכנסת זה לא בשבילי. הפתעתי אותך כשסיפרתי לך את זה. אני גם הופתעתי לשמוע שהגעת למסקנות דומות. האם אנחנו משוגעים, או האם זה נובע מכך שגדלנו באותה עיר, נולדנו באותה שנה, ועברנו תהליכים דומים? עניין אסטרולוגי?

הפסקתי כאן לפני יומיים וזה יכול להימשך כך שנים, אז אני שולח לך את המכתב וזהו. אני מקווה שלפחות עניתי על חלק מן השאלות. לי זה היה מעניין, אני רק לא בטוח שהצלחתי להעביר את הדברים. אני מאחל לך שנה טובה, ואני מקווה שילדיך ואשתך מרגישים טוב.

בברכה

דוד

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר