ארכיון יומי: 27 באוגוסט 2016


Les Juifs du Touats … et … C’était au Mali Par Bernard CH

Les Juifs du Touats … et … C’était au Mali
Par Bernard CHTOUAT
Après le massacre de 400 000 juifs par les romains en Cyrénaïque, les rescapés traversent le Sahara et s'installent dans les oasis … leur empire va durer près de 1 300 ans … aujourd'hui on peut retracer leur histoire
Dans le sud Saharien a existé pendant des centaines d'années un Empire juif, l'Empire Juif du Touat, un Empire sans empereur, ni vie civique, un Empire confectionné par plusieurs villes confédérées établies dans les grandes palmeraies.
Ces juifs, en quête de paix et de repos, après les massacres perpétués par les troupes romaines en Cyrénaïque se sont installés dans des Oasis, lieux de rencontre des caravaniers qui traversent le désert du Nord au sud, de l’est à l’Ouest, lieux privilégiés pour les Marchés, lieux où l’on échange, on vend, on achète, des lieux devenus prospères.
Ces hommes construisent des systèmes d’irrigation sophistiqués les Foggaras, ils creusent des puits. Des le second siècle, les juifs introduisent et domestiquent le dromadaire venu d’Orient, c’est une révolution.
L'ancien empire du GHANA, a été fondé par des hommes blancs (Tarikh es Soudane) vers l'an 300. Or, selon M. Delafosse, ces rois blancs auraient été des Juifs chassés par les persécutions romaines de Cyrénaïque, vers 118. et qui auraient transité par l’Empire du Touat.
Ils venaient en effet de l’Empire du Touat situé au sud du Sahara à la lisère du Mali, du Niger et du Sud de l’Algérie.
La Reine des [Touaregs] Tin-Hinan issue de tribus juives du sud marocain était très proche de cet Empire.
Petit à petit ils se sont mélangé aux autochtones, aux esclaves venus du Sud, Ils ont accueilli les voyageurs, les ont abrité, ont aussi accueilli les premiers musulmans au VIIIème siècle, surpris eux aussi de rencontrer dans un milieu si lointain, entre les fleuves Sénégal et Niger le peuple du Livre et la Torah. Deux géographes arabes en témoignent, il s’agit d’El Bakri et d’Al Idrissi.

Tin Hinan est le nom donné à l'ancêtre originelle des Touaregs nobles du Hoggar. Il s'agit d'une femme que l'on connait aujourd'hui à travers la tradition orale touarègue qui la décrit comme « une femme irrésistiblement belle, grande, au visage sans défaut, au teint lumineux, aux yeux immenses et ardents, au nez fin, l’ensemble évoquant à la fois la beauté et l’autorité ». Son nom veut dire en tamachek, « elle qui se déplace » ou « ou celle qui vient de loin »
Le récit de Eldad le Danite, fait état de leur présence, il rentre à Kairouan en 892 et évoque la présence de l’Empire Juif du Touat.
Les invités et réfugiés deviennent nombreux dans l’Empire et leur présence pressante fait que les juifs devenus minoritaires perdent le pouvoir au profit des musulmans, puis, des communautés entières de juifs sont massacrées, on parle de la destruction et de l’écrasement des juifs de Tamentit et de Gourara.
« Les Indigènes racontent encore aujourd'hui que les ksours de Tamentit furent créés par les Juifs l’année de l’éléphant. C’est ainsi que les Arabes désignent l’année au cours de laquelle eut lieu l’expédition qu’Abraha, prince éthiopien, entreprit contre la Mecque pour renverser la Kaaba ; Abraha montait un éléphant blanc.»
Puis ce fut la découverte de la pierre tombale gravée en hébreu en 1329, en hommage à Mona, fille de Amran par E.F. Gautier en 1903 à Ghormali
Une lettre datée de 1235, trouvée dans la Guenizah du Caire (Lettre d’Is’haq ben Ibrahim al Touaty) fait état de l'intense commerce caravanier qui transite par le Touat, entre Marrakech (safran, lingots d’argent et l’or africain …) et Fustat (Le Caire : perles, des foulards et des tapis d’Orient …
La Stèle de Mimoun ben Shmouel, ben Braham, ben Kouby gravée en hébreu en 1390, a été découverte à Tamentit, elle confirme l’existence, au XIV° siècle, de rabbins érudits et de spécialistes en lithographie.
On assiste à la fin de cet Empire en 1492 incroyable coïncidence avec le sort des juifs d’Espagne. Sous la menace, les juifs se convertissent en masse à l’Islam triomphant, d’autres juifs s’exilent vers le sud, jusqu’au Ghana.
Vers 1496, Mahmoud Kati signale la présence des "Banou Israël" près du lac Fati, dans la région de la boucle du Niger, et précisément à Tendirma, là, vivaient à la fin du XV° siècle des Juifs, qui s'étaient rendus célèbres par leurs techniques d’irrigation qui permettait la culture de fruits et de légumes en milieu hostile.
En 1500, à Gao, l'Askia Mohamed Touré, à la demande du Cheikh Abd el Krim El Meghili, appelé le bourreau des Juifs du Touat, fit arrêter tous les Juifs qui vivaient sur ce territoire; El Meghili voulait venger sur eux la mort de son fils " Comme toujours, on désigne les juifs comme comploteurs. Depuis les juifs de Gao se sont réfugiés dans la clandestinité.
– Valentim Fernandes, raconte à son retour au Portugal sa rencontre avec ces Juifs au XVI° siècle à Oualata,
– L’anglais Mungo Park, se rend vers 1795 à Tombouctou, puis à Sansanding ; il se trouve en présence de quelques juifs qui étaient vêtus et priaient " comme des Musulmans.
Vers 1865, le rabbin Mardochée Aby Serour longe le cours du fleuve Niger, et rencontre des personnes qui lui avouent " Nous sommes des Juifs et nos ancêtres étaient originaires de Tamentit." C'étaient les fameux Daggatoun. Or, ces gens vivaient parmi les Touaregs aouillimidens qui occupent tout le territoire situé au nord du fleuve, de Tombouctou entre l'Adrar et l'Aïr.
Henri Lhôte confirme certains renseignements donnés par Mardochée quand il a affirmé que les Touareg avaient razzié des Juifs du Touat, et en particulier des forgerons; ce qui peut expliquer, d'après lui, l'existence de patronymes tels les Ida Houssaq les fils d'Isaac, les Enaden…
Enfin,Théodore Monod a remarqué dans ses nombreux périples l’existence concordants du symbole de la Magen David (ou Sceau de Salomon) placé au-dessus d'une porte à Ouadane, celle d’une pierre gravée en hébreu à Ghormali.
Des ethnologues font état de la présence de Banou Israël littéralement, les Fils d'Israël à Tendirma, ces derniers ont visité les restes d’un cimetière juif., ils rencontrent des "Al Ihudi", des "Al Kuhin" probablement des Cohen
Seules les vieilles grand mères font état de la présence de juifs dans leurs ascendances, Cinq siècles ont passé, mais cette Mémoire est difficile à effacer.
Il est intéressant d’observer le retour qu’effectuent depuis quarante ans les ingénieurs et les coopérants israéliens dans ces pays, Israël est présent dans l’aide contre la désertification la recherche agronomique, le traitement de l’eau et l’optimisation des ressources. Ce retour n’est probablement pas du au hasard.
Des noms comme Touati, Touitou, Abani, Gourari, Tamesti, Ettouati, Chaouat, Zenati rappellent au sein de la communauté juive l’existence de cet Empire aujourd’hui disparu. On retrouve d'autres patronymes d'origine berbère : Aboukrat – Aflalo (de la tribu des Aït AFELLA) – Auday, Aouday (en berbère: « Juif ») – Azaguri, Zagouri (de Zagora, ville du Dra’) – Azancot (en berbère: « gazelle ») – Bahloul, de la tribu des BAHLOULA – Branes – Médioni (de la tribu des MEDIOUNA, Kahinou, Amran, Ichou, Mimoun etc..…
Et ce que la mémoire ne peut aussi effacer, un chant populaire d’Ahellil (hallelouia)en usage chez les Berbères zénètes du Gourara, qui évoque la destruction (en 587 av. JC ) du Temple de Salomon : il chante la gloire de Salamo (Salomon).
Bibliographie :
Eldad le Danite « Juifs en Afrique » 880 Kairouan El Bakri « Le Royame du Ghana et les Juifs en Afrique occidentale »Al Idrissi évoque, sur le «Territoire des Lamlam deux villes.. Mallal etDaw » 1160Mahmoud Kati Empire du GhanaValentim Fernandes Imprimeur à Lisbonne publie « Description de l’Afrique Occidentale ».Mungo Park « Voyage à l’intérieur de l’Afrique » 1795André Chouraqui « Les Juifs d’Afrique du Nord » PUF 1952Théodore Monod « Voyage dans le Désert » 1980Jacob Oliel « Géophysique au Sahara » « Les Juifs du Sahara » CNRS 1994Maurice Delafosse : Les civilisations négro-africaines Stock – Paris 1924
Discographie communiquée par M. Jacob Oliel: Ahellil vient de l’hébreu "hallélouïa" (glorification) Mouloud Mammeri, L’Ahellil du Gourara, 1985 et disque 3 C 064 – 18079 M (EMI-UNESCO collection)
Remerciements à Monsieur Jacob Oliel qui a fait un travail de recherche sans précédant sur l'histoire de cet Empire.
Pour ne pas effacer l’Histoire
Car comme pour la Tunisie … Rien de tout ce qui est écrit ci-dessus ne figure dans les livres d’Histoire ni dans les musées, aucune trace à l 'Unesco qui pourtant a fourni un très gros travail sur le Sud Sahara … Luttons contre tous les négationnismes !

ועידת אלחזיראס, 1906-פגיעות בנוצרים וביהודים, 1906־1908-אליעזר בשן

ועידת אלחזיראס, 1906מרוקו מפה

ביולי 1905 הוסכם על ידי ממשלות צרפת וגרמניה לקיים ועידה בקשר למעמדה של מרוקו. אותה שנה ביקר הקיסר וילהלם השני במרוקו ובטנג'יר, שבה עגנה אונייתו. היה זה ביטוי לאינטרסים של גרמניה במרוקו. הקיסר התקבל על ידי נכבדים יהודים ובראשם הרב הראשי בטנגייר מרדכי בן ג'ו(1825־1917).

ועידת אלחזיראס ב־1906 סללה את הדרן לחסותן של צרפת וספרד על מרוקו. הוועידה החליטה שמרוקו תהיה תחת חסות בינלאומית וצרפת תפקח על המשטרה, על עבודות ציבוריות ועל המטבע, אבל פורמלית נשמרה עצמאות הסולטאן.

לפי הצעתו של יעקב שיף מניו־יורק, דרש נציג ארצות־הברית להעלות על סדר היום של הוועידה את מצבם המושפל של יהודי מרוקו, בעיקר באזורים הפנימיים, ותבע להגן עליהם, ונציג ספרד הצטרף אליו. יצוין ששנתיים לפני כן הורה שר החוץ של ארצות־הברית לקונסול שלו במרוקו לפעול יחד עם נציג צרפת כדי להבטיח חופש דת ליהודי מרוקו. המוסד המשותף של ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות קיבל הבטחה מרגיעה משר החוץ הבריטי בדבר מצבם של יהודי מרוקו.

נציגי רוב המדינות לא רצו להרגיז את הסולטאן, והיה גם נימוק פורמלי שהנושא אינו עומד על סדר היום של הוועידה. המשלחת של מרוקו הבטיחה שהסולטאן הנוכחי הולך בדרכי קודמיו ביחסו כלפי היהודים, וביטחונם נשמר. הסולטאן אישר את החלטות הוועידה.

פגיעות בנוצרים וביהודים, 1906־1908

האנרכיה נוצלה להתעללות ביהודים חסרי הגנה. בתחילת ספטמבר 1906 פרץ למוגדור ראש שבט מלווה 300 פרשים, גירש את היהודים שגרו מחוץ למלאח ותבע מהם לחזור למלאח, ואם יסרבו יירצחו. כ־200 משפחות נשארו ללא קורת גג, והמלאח נבזז. אוניית מלחמה צרפתית הופיעה מול מוגדור להבטחת האינטרסים של צרפת בעיר.

באותה שנה הותקפה העיר ארזילה על ידי שבט שפרץ את חומותיה והשתלט על מחסני הנשק של הממשל, וחנויות היהודים נבזזו. אמנם היתה תוכנית לפינוי היהודים דרך הים, אבל העיר היתה סגורה, אין יוצא ואין בא.

בעקבות רגשות אנטי־נוצריים הותקפו אירופים ב־1907. במרס נרצח רופא צרפתי במראכש. לאחר מכן היו יהודים ונוצרים קורבנות לזעם של המוסלמים. בתגובה כבש צבא צרפתי את העיר אוג'דה השוכנת קרוב לגבול אלגייריה. בעקבותיה התחוללו הפגנות זעם נגד היהודים ששמחו לכיבוש.

קזבלנקה: ב־30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. בעיר נשדדו חנויות של אירופים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר מ־2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים ואיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על עבודות בנמל קזבלנקה, על מינוי צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילות ברזל על ידי אירופים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציוויליזציה האירופית־נוצרית, שהם לא חפצו בה. הודות לשוחד הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר והפליגו באונייה גרמנית לטנגייר. מכאן עברו לגיברלטר, וחלקם נסעו לספרד.

אונייה צרפתית הרעישה את קזבלנקה וחיילים צרפתים עלו באוגוסט 1907 לחוף כדי להגן על הקונסוליה של צרפת, הנצורה על ידי השבטים המתמרדים, שאליה נמלטו אירופים, ולפי הערכה גם כ־3,000 יהודים. יחיא זאגורי, מתורגמן הקונסוליה, הוביל את כוח הפלישה הצרפתי שבא לשחרר את הקונסוליה בקזלבנקה. כתגובה פרצו מוסלמים לרובע האירופי והיהודי ורצחו כמאה יהודים, ביניהם נשים וילדים, והמלאח נהרס. כ־600 פליטים הגיעו משם לטנגייר, והקהילה נחלצה לעזרתם, וכן שכרה אונייה ושלחה מזון לנותרים בקזבלנקה. כי״ח שלחה 5,000 פרנקים. הרב הראשי של טנגייר הבריק ללונדון בבקשה לסיוע. א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, ביקש מקונסול צרפת סיוע כספי ליהודי קזבלנקה.

סטאט: ב־1908 כבשה צרפת את העיר סטאט. העולמא במראכש תבעו מהסולטאן להכריז על גייהאד נגד הנוצרים, והוא סירב. בוואזאן, מקום מושבו של שריף, צאצא הנביא שהתחרה בסולטאן החוקי, נערכו אותה שנה פרעות ביהודי העיר ובתיהם הוחרמו בעקבות הסתת העולמא. במכתב מ־12 ביולי 1908 לכי״ח מנו מנהיגי הקהילה שורה של מצוקות, ביניהן הסרת המנעלים ביציאה מהמלאח, הריסת בתי כנסת, מאסרם של עשירים, עבודות כפויות ללא שכר ואיסור על תקיעה בשופר.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר-עליית יהודי איית בוגמז…

התפרעות בחג הפורים.ait bpughemez

בחג הפורים הופיע אוטובוס מלא בחורי ישיבה, כנראה מישיבת בני ברק, ונעצר באמצע המחנה. לרוע המזל לא היה במחנה אותה שעה איש מצוות המדריכים, ובחורי הישיבה פשטו על בכל המחנה, נכנסו לצריפים הסגורים של העולים וצעקו בקולי קולות כי חרובית היא מקום טמא, וכי כאן מעבירים יהודים על דתם וכי המדריכים גרועים מכופרים. בחורי הישיבה פרצו גם לכתות ולגן הילדים, חרפו וגדפו את המורות והמטפלות וקראו להן זונות ופרוצות.

השיקים ממשרד הסעד.

מיום קום המדינה השתדל מנהלו, שאול אורן מקירית ענבים, להתקשר עם המוסדות המקומיים של משרד הסעד, כדי לספק צורכי כמה משפחות של אלמנות וחיילים, לרוב משותקים, אשר הגיעו למקום והיו זקוקים לעזרה. דרישותיו של מנהל המחנה הועברו על ידי העובדת הסוציאלית המקומית, הקשורה עם המועצה האיזורית יואב, למשרד הסעד ברחובות. דרישות אלה הועברו כנראה לירושלים, אך עד פסח לא נתקבל ממשרד הסעד כסף עבור האלמנות והחולים. והנה הגיעו לפתע בערב פסח 17 שיקים מלשכתו של הסעד. שיקים אלו היו מיועדים כולם לראשי משפחות מעולי איית בוגמאז, צוות המדריכים התפלה ששיקים אלה הגיעו לאנשים שהנהלת המחנה ומוסדות הסעד במקום לא דרשו עזרה עבורם, כי אנשים אלה עבדו בקרן הקיימת ברציפות וקיומם היה מובטח.

הכנות לעלייה ל " עוצם ".

מושב עוצם – לכיש א' הנמצא ליד משטרת עירק סווידאן, יועד על ידי חבל לכיש לעולי איית בומזאג. לפני העלייה הסבירו בצלאל וחבריו לעולי איית בוגמאז בחרובית כי הם עולים למושב שיכלל במסגרת תנועת המושבים. האנשים אשר ידעו על התנועה מפי יהודה גרניקר עוד בהיותם בכפר במרוקו, הסכימו לכך. לפני העלייה ביקרו האנשים במקום וראו את צריפי המגורים והמוסדות בבנייתם. לפני העלייה ביקשו המדריכים בשם עולי איית בוגמאז את חבל לכיש לספר כמה מהדרישות הדתיות של המתיישבים וכולן נתמלאו.

בעליה ל " עוצם " ביום ראשון, ראש חודש סיון, עלו 65 משפחות, רובן ממחנה חרובית. לעולים הוכנו צריפי מגורים מסודרים וצבועים, אספקת מים ליד כל צריף. מוסדות הכפר, כולם זמניים בצריפים, כגון צרכניה, בית כנסת, בתי ספר ומועדון הותקנו כולם ליום העלייה….למחרת  23.5.55 יצאו כל האנשים לעבודה והמצב היה תקין. עם העולים יצא מחרובית גם בצלאל נהוראי ואליו צירפו ב " עוצם " מא"ז, חובשת, מדריך מתרגם ממושב ישרש, ונהג. גם ביום השלישי 24.5.55 יצאו כל האנשים לעבודה, אך ביום השלישי בערב הופיע בכפר משה רביבו מירושלים, איש הפועל המזרחי, לביקור קרובים במקום.

ביום הרביעי בבוקר התאספו העולים ליד המזכירות והודיעו כי אין הם יוצאים לעבודה. הסיבות לכך היו שונות ומשונות. ראש משפחה אחת התאונן כח העבודה בקק"ל קשה וזאת לאחר שהעולים עבדו יפה בעבודות קק"ל בחרובית במשך שלושה חודשים. משלחת של 15 איש בערך יצאו לכיוון הכביש במקום אשר כנראה חיכו להם " מכוניות " אשר לקחו אותם לתל אביב.

Aït BougmmazAït Bouguammaze ou encore autrefoisAït Bouammass, littéralement ceux du milieu  pour la situation de la vallée en plein cœur des montagnes du Haut Atlas central. Elle est aussi connue sous le nom de la vallée heureuse ou la vallée des gens heureux. Elles est située à la limite est de la province d'Azilal à une altitude entre 1800 et 2300 m au Massif du M'gounculminant à 4068 m.
Elle étire sa verdure sur quelques trentaines de kilomètres et compte 27 villages d'une architecture ancestrale de terre battue et une population d'environ 20.000 habitants. 
La vallée est surplombée de plusieurs sommets dépassants 3000 m d'altitude. De son côté est par leWawgoulzat (3763 m) et l'Igoudamen (3500m) et de l'ouest par l'Azourki (3677 m) et le Tizal (3100 m)

Les Aït Bouguemez ou la vallée heureuse – Haut Altas Marocain

תנועת שרל נטר-הלכה למעשה

בול שרל נטר

הנוער בעלייה 

תנועת " שרל נטר " במרוקו 

יוסף שרביט

תיאור מרנין לב של היציאה למחנות הקיץ מופיע ב " נוער ". ויש בו כדי להעביר את הניתוח המיוחד המצוי ביציאתם של מאות בני נוער לחופשה בטבע ובאווירה יהודית. מאמר זה מעביר את ההתרגשות המחשמלת בקרב בני הנוער, ובד בבד את המורכבות הלוגיסטית הכרוכה בארגון המחנות.

" ה – 7 ביולי 1947 : השעה 20.30. תחנת הרכבת של קזבלנקה מלאה המון ילדים מכל הגילים, במכנסיים קצרים תכולים וחולצה לבנה. זו קבוצת ביל"ו, מתנועת הנוער " שרל נטר ", בדרכה למנות  הקיץ באזור עזרו Azrou. הרבה סדר, הרבה משמעת, אלה הדברים הניכרים, גם אצל הזאטוטים שבהם. הרכבת שורקת, יוצאת לדרכה להרפתקה הגדולה שלה מייחלים כל ימות השנה…..כבכל שנה, " שרל נטר "מוציאה מחנות נוער בחסות " השירות לנוער ולספורט ". במשך שלושה שבועות נשמו ילדינו את האוויר הצח של עין קרזוזה, של טומלילין ובן סמין. אליהם הצטרפו בני הנוער של " שרל נטר " מרחבי מרוקו : צפרו, מראכש, פאס, מכנאס – וחברו יחד למחנה אזורי רווי חברות וידידות, תוך חלוקה למחנות נפרדים של בנים או בנות, בחיק טבע בראשיתי…….השכם בבוקר מתחיל יום בהתעמלות בוקר ושטיפת פנים במעיין מפכה, תפילת בוקר וארוחת בוקר בחיק הטבע סביב שולחנות מעץ. במרוצת שעות הבוקר מתחילה פעילות הבוקר – מלאכת יד, משחקי חברה ; אחר הצהרים – טיולים בחיק היערות ומשחקי " חיפוש מטמון ". הערב – הכול חוזרים עייפים ויגעים למקלחת חמה ושינה עריבה. ראש המחנה לן באוהל לבן, סמוך לסמל " מגן דוד " המעוצב מאבנים לבנות. כל בוקר מניפים את דגל המחנה…….מצויים שבעה מחנות נודדים מסביב למחנה המרכזי. לכל מחנה נודד אוטונומיה משלו ומשותפת לכולם התוכנית החינוכית : הקמת מחנה אוהלים, משחקי אינדיאנים ופרשים ולבסוף לימוד הפולקלור של יהדות מרוקו ושורשיה. קומזיצים ועינוגי שבת משותפים מחזקים את המשותף לכל המחנות…….

גם בשלהי שלטון הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו – 1955 – בעת שהביטחון האישי ליהודים הלך ודעך, ויותר יותר יהודים התדפקו על שערי העלייה לארץ – הוסיפו לקיים במסגרת " שרל נטר", ביוזמתם של אשר אוחיון ואדגר גדג', מחנות נוער. אמנם מספר הילדים המשתתפים פחת בשל צמצום תקציב הג'וינט, אולם מעורבות " שרל נטר " לא פחתה. מספר אשר אוחיון : " החלטתי להתרכז במיוחד במחנה של הצופים, שריכז שבעה גדודים מערים שונות. להתאים את תוכניותיי לתוכנית הכללית שהייתה מלאה וגדושה. הפכתי למדריך צופי והשתתפתי בהנהלת המחנה. פשוט חייתי עם הילדים חיי יומיום, בזמן האוכל, בלימוד קשרים במחנאות, בתפילה, במשחקים. בזמן המנוחה שוחחנו, העלינו בעיות חברה וקיבוץ, יהדות והשקפה דתית, קיום מצוות במחנה ובחברת הצופים. נוצר קשר אינטימי יותר, שלא יכולתי בעיר ליצור בקלות…….עונגי שבת כלליים אורגנו פעמיים וגם תפילות בשבתות.

" התקיימו גם שני כינוסים של ראשי הקבוצות – בני 15 – 18, שבהם הנחיתי שתי פעולות : 1 – דע לפני מי אתה עומד ( בתפילה ) ; 2 – שיחה כללית על דרכינו כתנועה צופית יהודית. 

" נקודה אחרת שנראית חשובה בעיניי היא " ההבטחה הצופית ". אפשר לומר שבתנועות הצופים ההבטחה היא ה " בר מצווה " של הצופה. עד כה לא היה לטקס ההבטחה אופי יהודי מיוחד, ועל זה עמדתי כבר לפני המחנות. כעת נתקבלה החלטה המחייבת את כל הגדודים במרוקו, והחידוש העיקרי היה שהצופה מתעטף בטלית, מברך שהחיינו לפני ההבטחה, וקורא קטע נבחר מספר תהלים. בשתי המדורות שהתקיימו במחנה הדגשתי את חובות המבטיח לשמור על ערכי היהדות ולקיים את המצוות כדי לשמש דוגמה לאחרים. בסיכום, ההבטחה לבשה כיום צורה יהודית והתחייבות יותר דתית מאשר צופית. " עבדתי על משחק גדול שהקיף את כל הילדים, על הנושא " כובשי כנען " עם קריאת פרקים שונים גם מספר דברים ויהושע.

הפעילות החינוכית " בבני עקיבא " ובבח"ד בשנים 1946 – 1956 הייתה מקור השראה לתנועת " שרל נטר ", ולא פעם התקיימה פעילות זו ביוזמת " שרל נטר " וקברניטיה, שפעלו בד בבד ב " הפועל המזרחי ", כאמור לעיל. היעד החינוכי, הכנת החניכים להגשמה חלוצית דתית בארץ ישראל ולקליטתם בה – היווה את הציר המרכזי של העשייה החינוכית ש " בני עקיבא ". יעד זה קיבל משנה חשיבות לרגל העלייה הגדולה ממרוקו, החל משנת 1948. לצורך הגשמת יעדים אלה התקיימה בתנועה פעילות חינוכית מגוונת, שהתקיימה על ידי שליחי " בני עקיבא " שליחי " הפועל המזרחי " במחלקת העלייה ובמחלקה התורנית שבהסתדרות הציונית.

לימוד הלשון העברית : שיחות בתולדות הציונות ובמשנה הציונית הדתית ; העלאת מחזות עבריים ; קיום מקהלה ומניין לצעירים ; טיולים ופעילות ספורטיבית ; מסיבות " שאלו שלום ירושלים " לקהל הרחב – בעיקר בשבתות, שבהן הוקראו ידיעות מעיתונות ארץ ישראל ולעתים נדונו בהן רעיונות " תורה ועבודה ". שיעורים תורניים בשבתות, ולקראת החגים – הרצאות בענייני דיומא ; חגיגות ימי העצמאות לאחר הקמת המדינה, במתכונת חגיגות התנועה הציונית הדתית בארץ ; פעילות הקשורה בהכנתם הרוחנית של הקבוצות העולות לרגל העלייה בשנים 1948 – 1951 ; כינוסי נוער ואירועים בסניפי בני עקיבא בעקבות ביקורי אנשי התנועה מארץ ישראל. מחנות וסמינרים ארציים ובין ארציים, שניתנו בהם הרצאות ושיעורים על ידי רבנים, אנשי רוח ופעילי תנועת הקיבוץ הדתי – כל אלה היו תכנים חינוכיים שהושפעו מתנועת בני עקיבא על " שרל נטר " ולהיפך.

מקורות היניקה של העיתונאים היהודים – הגר הלל

מרבית העיתונים היהודיים נוסדו במוגאדור, בטנג׳יר ובקזבלנקה. ערי נמל אלה, שקישרו בין אירופה לאפריקה, נהנו ממאמצי הפיתוח של השלטונות והיו לתחנות מסחר בין־לאומיות ולמרכזים עירוניים מודרניים.הגר הלל-פרסומים

התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השתקפו בתמורות שחלו בשפת העיתונות היהודית ובמרכזיה הגיאוגרפיים. בראשית המאה העשרים החל תהליך ממושך של דחיקת השפה הערבית־היהודית והשתלטותן של שפות אירופיות. העיתונות של טנג׳יר הושפעה מן השפה והתרבות הספרדית. היהודים נהנו מאופיה הקוסמופוליטי של החברה המקומית וניצלו את החופש הפוליטי היחסי ששרר בה; אולם הם סבלו ממיעוט קוראים בגלל גודלה הקטן יחסית, ומספרם הקטן של יהודים דוברי ספרדית באזור כולו. לעומת זאת, העיתונות של קזבלנקה ניזונה מן התרבות הצרפתית ודבקו בה האפיונים של החברה הצרפתית הקולוניאלית. על עיתונות זו הוטלו מגבלות פוליטיות, אך היא זכתה לקהל קוראים רב יחסית, בגלל הקהילה היהודית הגדולה בעיר וריבוי היהודים דוברי הצרפתית באזור כולו.

התמורות שחלו במפה הגיאוגרפית של מקום הוצאתם לאור של עיתונים יהודיים משקפות את השינויים שחלו במרכזי הכובד של המסחר היהודי. כתוצאה מעליית מעמדה של קזבלנקה נדחקו מוגאדור וטנג׳יר ממעמד הבכורה שהיה להם בעיתונות היהודית במרוקו.

קזבלנקה, קהילה קטנה ושולית בהוויה היהודית במאה התשע־עשרה, הייתה למרכז היהודי של מרוקו באמצע המאה העשרים. היא נבנתה מגרעין קטן של סוחרים ותיקים ומקבוצה גדולה של מהגרים. מטבע עיסוקם היו סוחרים ומהגרים אלה ניידים יותר, כבולים פחות בעבותות המסורת, וחשופים ופתוחים יותר לחידושים. ברם, הניחוח המפתה של המודרניזציה לא הצליח לפצות על הכאב שגרמו חוחיה, והמהגרים נזקקו למורה דרך ומשען בדרך חייהם החדשה. אלא שבקזבלנקה לא הייתה הנהגה מסורתית בעלת שיעור קומה, שהעניקה מגננה הולמת מפני פיתויי המודרניזציה. אל תוך חלל זה פרצה עילית משכילית חדשה, בעלת תודעה ציבורית ואחריות חברתית, שביקשה להדריך את ציבור המהגרים בנבכי העיר המודרנית. אחד האמצעים לכך היה ייסודו של עיתון.

מקורות היניקה של העיתונאים היהודים

תולדות העיתונות קשורה לצמיחתו של מעמד הביניים העירוני המשכיל, שהיה ממוקם בין העילית הכלכלית והפוליטית בקהילות החוף היהודיות לבין שאר בני הקהילה שלא היו ברשותם כלים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, החיוניים ליציאה ממצוקתם. במעמד ביניים זה צמחו מתקנים, שביקשו להשפיע על אופן הקצאת המשאבים של קופת הקהילה לטובת רווחתו וקידומו של רוב הקהילה. ברם, את גישתם לעמדות המפתח חסמה העילית העשירה, שביקשה לשמור בידיה את הנהגת הקהילה. העיתונות הייתה אמצעי לעקוף את המהמורות ששמה בדרכם ההנהגה הרשמית; היא סיפקה להם במה להפיץ את תכניותיהם החדשניות, לגייס תומכים ולהפעיל לחץ חיצוני או ציבורי על ההנהגה.

קו חברתי־פוליטי זה אפיין את רוב העיתונאים היהודים במרוקו; ובכל זאת אפשר להצביע על שלושה דורות עיקריים של עיתונאים יהודים, המובחנים לפי חינוכם (רבני או חילוני), לפי תרבותם ולפי שפת כתיבתם(עברית, ערבית־יהודית, וצרפתית או ספרדית). הדור הראשון כלל קבוצה של משכילים יהודים מערי החוף במרוקו, שקיבלו חינוך רבני או מסורתי וכתבו בשפה העברית. בני הקבוצה קיבלו את ״הכשרתם״ הראשונה כעיתונאים כאשר שלחו את כתבותיהם לעיתונות ההשכלה היהודית באירופה. חשיבותם בתרומתם לחידוש הקשר בין יהדות מרוקו למרכזים התוססים בפזורה היהודית, ובהוצאתם אותה מבדידותה דוגמה מובהקת לסוג זה של עיתונאים היה יצחק בן יעיש הלוי ממוגאדור.

הדור השני כלל משכילים שכתבו בשפה הערבית־היהודית וייסדו בכוחות עצמם עיתונים יהודיים שנועדו לתושבי המלאח. הם הבינו כי כדי לקדם את בני קהילותיהם עליהם לתרגם את ערכי ההשכלה והמודרניזציה — שמקורם בשפה זרה ובסביבה תרבותית אירופית – ולהתאימם ללשון היהודית המקומית ולתרבותם. תופעה זו החלה בטנג׳יר והגיעה לבשלותה בקזבלנקה, עם הוצאתו לאור של אור המערב.

בני הדור השלישי היו משכילים שהתחנכו על ברכי התרבות האירופית במוסדות החינוך המודרניים, והחלו לייסד עיתונים יהודיים מקומיים בשפות אירופיות. הם ניסו לחזק את הזהות היהודית של בני קהילתם, למרות תהליכי המודרניזציה ובעזרתם. כך, למשל, הם נטלו אמונות ומנהגים מסורתיים, ניסחו אותם מחדש והעניקו להם משמעות מודרנית. קבוצות שאימצו את ערכי כי״ח והאמינו בתהליך האמנציפציה הדגישו ערכים כגון ״כל ישראל ערבים זה בזה״, ״ואהבת לרעך כמוך״, ״וגר זאב עם כבש״. דוגמה לעיתון של קבוצה כזו הוא L'Union Marocaine (להלן: ״האיחוד המרוקאי״). קבוצות לאומיות וציוניות טיפחו ערכים אחרים, כגון הזיקה לשפה העברית, לארץ האבות ולמצוות העלייה לרגל.,L'Avenir Illustré (להלן: ״העתיד המצויר״) היה עיתון של קבוצה כזו. ביטוי מובהק למאבק בין שתי קבוצות אלה הוא התחרות בין שני העיתונים הנ״ל, שיצאו לאור בקזבלנקה.

יצחק בן יעיש הלוי (נפטר ב־1895)

 משכיל יהודי שחי במוגאדור ועסק במכירת ספרים. דמותו נשמרה בזיכרון ההיסטורי של יהודי מרוקו בזכות מאמרים ששלח משנת 1891 ועד יום מותו להצפירה. מאמריו חשפו בפני קהל הקוראים את מאבקיה של קבוצתו לשיפור המצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של בני קהילתו.

הצפירה

שבועון עברי, מעיתוני תנועת ההשכלה, שייסד ברוסיה חיים זליג סלונימסקי בשנת 1862, ויצא לאור כמה חודשים. בשנת 1873 חידש העיתון את הופעתו, תחילה בברלין ואחר כך בוורשה, ובשנת 1886 היה ליומון, בעריכתו של נחום סוקולוב, שפעל להפצת המדע, חדשות ומאמרים בשאלות הזמן בעברית. בשנת 1903 נסגר העיתון. בשנת 1920 חודשה הופעתו כעיתון יומי, שמטרתו ״להקנות לקוראים את ידיעת שפת עבר וספרותה ולהרבות במאמרים ובדברי מדע״. בסוף שנת 1921 חדל לצאת לאור.

ראשית השליחות במכה – עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמד

ראשית השליחות במכה

עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמדחצי אי ערב בימי קדם

נביאי ישראל נותנים עדות מפורטת על תחילת שליחותם. אנו קוראים בהושע (פרק א׳, ב): ״תחילת דבר ה׳ בהושע, ויאמר ה׳ אל הושע לך״. עמוס (פרק ז׳, טו) אומר: ״ויקחני ה׳ מאחרי הצאן ויאמר: לך״. הכל זוכרים את העדות של ישעיהו (פרק ר), ירמיהו (פרק א׳), יחזקאל (פרק א׳) והעדות של משה (שמות, פרק גי). גם מתקופה יותר מאוחרת — כגון על שאול מתרסוס, יש סיפור חוויה מסויימת, מה שאירע בדרך לדמשק. גם אצל קדושי האסלאם, המיסטיקאים של האסלאם, תמיד אנו קוראים על ה״תוּבָּה״ (מלה ארמית — תשובה) שלהם, הפותחת את הביוגראפיות הרוחניות שלהם. והנה, בין החוקרים יש דין ודברים אין קץ אם השאיר לנו מוחמד עדות כזאת. אין כל ספק שהשאיר, והשאיר עדות ברורה מאד, אלא שדרכו של מוחמד בכל מקום לדבר חציו בבהירות רבה וחציו במעורפל. העובדה שבקוראן הדברים מעורפלים יותר — סיבות לה: הנביאים הקדומים של —ישראל חיו בתקופה שחזון היה נפרץ, כלומר, שהנבואה היתה מעשה יום יום, והנביא צריך היה לענות — כשביקש שיאמינו לחזון השליחות — על השאלה: מתי נשלחת ? מתי התחלת ? ולהיפך, גם באופן סובייקטיבי ידע כל אחד שהנביא צריך לקבל דחיפה להתחלת השליחות. אך מוחמד חי בתקופה, שלא רק אנשי מכה ועובדי האלילים לא הבינו מהי נבואה, אלא שהדתות הרשמיות — היהדות והנצרות — התנגדו לאפשרות של נבואה בזמן ההוא. על כן, עצם הענין של הנבואה היה רופף בידו ומסתמא היה מוחמד צריך להיות מאוד זהיר. אף על פי כן נמצא בקוראן עדויות ברורות לראשית שליחותו.

ראשית, ברור שתחילת הנבואה היתה מאורע חד־פעמי. על כך יש עדות מפורשת בסורה 2, 185, כשמוחמד מדבר על קביעת חודש רמדאן, שהורד בו הקוראן להדרכת בני אדם. מה הקשר בין שליחות לבין חודש הצום? המוסלמים מספרים שמוחמד הנהיג בראשונה את יום הכיפור היהודי כיום צום ה״עאשורא״ (העשור). מד. היה ביום זה? לפי המסורת שלנו היה יום הכיפורים יום הורדת הלוחות השניים. אחרי שהלוחות הראשונים נשברו, ירד משה ביום הכיפורים ובידו לוחות שניים והביא בהם סליחה, כפרה ומחילה. על כן, גם קביעת חודש הצום על — מוחמד קשורה בחווית־בראשית זו של תחילת דבר אללה אליו. מאורע זה חל לדבריו בלילה — סורה 44, פסוק 2: ״הנה הורדתי אותו בליל מבורך״. לילה זה :מתואר בסורה 97: ״הנה הורדנו אותו בלילת אלקדר״, שאפשר לתארו כליל־ גזרה או ליל־גבורה. אולם יש לנו עדות ברורה יותר על חווית־בראשית זו, והיא ניתנת לנו בשתי סורות — בסורה 81 ובסורה 53. סורה 81, פסוק 15 עד הסוף:

(15) אכן נשבעתי בכוכבים הנסוגים

 הרצים הנאספים

ובלילה כאשר יפנה

ובשחר כאשד יפוח.

 

(19) הנה זהו דבר השליח הנכבד,

רב כוח אצל אדון הכסא נשוא הפנים

 נשמע שם ונאמן.

 

(22) ואין ריעכם משוגע,

כי אכן ראהו באופק ברור,

ואין הוא חוסך מאחרים את הנסתר.

כמעט בכל פסוק יש חילופי גירסאות. בדרך כלל חילופי גירסאות אלה אינם חשובים, אך כאן חילופי הגירסאות חשובים מאוד, כי בפסוק 22 יש קוראים ״דנין״ שפירושו: אין הוא (מוחמד) חוסך מאחרים את הנסתר, אין מוחמד מונע מאחרים את אשר נגלה לו. אך אם אנו קוראים ״ט׳נין פירושו: אין הוא חשוד על הנסתר. כלומר, שיאמר על הנסתר מה שלא נגלה לו.

. 25) אין זה דבר שטן ארור

 אנה תלכו ?

 אין זאת כי אם

 אזהרה .לבאי העולם

 למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה

(29) ולא תרצו אלא אם כן ירצה אללה רבון העולמים.

הפסוקים 15—18 הם שבועות, כדרך שמוחמד נוהג בתקופה זו לפתוח את דבריו. בדרך כלל אין רואים את הקשר בין השבועות לבין תוכן הנבואה. אולם נראה לי, שאין אנו רחוקים מן האמת אם אנו מניחים שהשבועות הללו בכוכבים הנסוגים הרצים והנאספים, כלומר: הכוכבים הנעלמים לפנות בוקר, והשבועה בלילה כאשר יפנה ובשחר כאשר יפוח — שהשבועות הללו יש להן זיקה וקשר לעצם הנבואה. כלומר: מציינים את הזמן, את השעה, שעת השחר המוקדמת ביותר, כשעדיין אור וחושך משמשים בערבוביה, שבה היה המחזה הזה.

ומהו המחזה? מפסוק 19 ואילך: ״זהו דבר השליח הנכבד״. שליח פירושו המלאך (השורש ״לאב״ פירושו ״ללכת״ בחבשית). איך מתואר המלאך ? רב כוח (השוו: ברכו את ה׳ מלאכיו גבורי כוח, תהילים ק״ג, כ). אין זה מקרה שמוחמד קורא למלאך אשר נגלה לו ״גיבור כוח״, ״אצל אדון הכסא נשוא הפנים״. כולנו זוכרים את הנבואה בישעיהו ר: ״יושב על כסא רם ונשא…״, ״ויעף אלי אחד מן השרפים״, או נבואת מיכיהו בן ימלה (מלכים א׳ פרק כ״ב, יט ואילך). הוא רואה את ה׳ וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו והשליח ההולך שם הוא הרוח.

אם כן, מופיע בדמדומי בוקר מלאך גיבור כוח, כפי שמתואר בספר תהילים, שהוא בעל השפעה אצל אדון הכסא, כי אדון הכסא הוא השולח את השליחים. באופק ברור, בשחר, ראה מוחמד את השליח הזה, ומוחמד מוסיף: מה שאני אומר — אין זה דבר ששם בפי איזה שטן ארור, אלא זוהי אזהרה לבאי עולם, למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה.

ברור עוד יותר סיפור החוויה המובא בסורה 53, סורת הכוכב (כך היא נקראת על שם הפסוק הראשון שלה). ואלה הם הדברים:

נשבעתי בכוכב כאשר יבוא

 לא טעה ריעכם ולא שגה

ואין הוא מדבר מתוך זדון

 אין זה אלא גילוי אשר נגלה,

אשר לימדהו החזק בכוח (שוב אותו ביטוי למלאך)

בעל גבורה והנה התיצב

והוא באופק העליון

אכן קרב וניגש

והיה כמטווחי קשת או קרוב מזה

וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה.

לא כיזב הלב את אשר ראה.

התריבו עמו על מה שהוא ראה ?

אין פה כמעט שום הבדל, אלא שהיה קרוב אליו כמטווחי קשת. לפי המסורת המוסלמית, המלאך שהופיע למוחמד היה גבריאל, שהרי גבריאל הוא המלאך הממונה על תפקיד זה כבר בספר דניאל (פרק טי, כא): ״והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב ויבך (לימד את דניאל).

נסכם איפוא: סורות אלו — 53 ו־81 — אינן הסודות הקדומות ביותר, אלא מביאות הן את זכר קבלת הדיבר הראשון כתשובה לטענות שמוחמד היה ״מג׳נון״, חיינו אחוז ג׳ן או שטן, או שבדה את דבריו מלבו, כלומר: היה נביא שקר.

את מי ראה ? מאחר שכתוב ״וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה״, היו מי שהיו סבורים — גם מוסלמים וגם חוקרים מודרניים — שהכוונה לאללה עצמו, שראה אותו בדמות אדם. אולם דומני, כי נעלה מכל ספק הוא, כשאנו משווים את שני הדיבורים פה ושם, שהכוונה היא לשליח, למלאך שמסר לו את דבר אלהים. ומוחמד עומד על כך שכל מה שהוא אומר כנבואה הרי היא באמת נבואה שהושמה בפיו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר