ארכיון יומי: 6 באוגוסט 2016


תעודות החסות – אליעזר בשן

תעודות החסות

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בעקבות התרחבות המסחר עם מרוקו דאגו מדינות אירופה וארצות־הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הפקידים, ולא יוגבלו על ידיהם, ושאלה לא יסחטו מהם מסים. כל אזרח זר, נוסף לאנשי הסגל הדיפלומטי, זכה לחסותה של נציגות ארצו במרוקו.

לפי ההסכמים היו שני סוגים של בעלי חסות:

(א) נתינים מקומיים שהועסקו על ידי משרדי הקונסוליות.

 (ב) מתווכים מקומיים שהועסקו על ידי הסוחרים הזרים, ולכל סוחר כזה היתה זכות להעסיק שני מתווכים בכל סניף.

הפריווילגיות שתעודות אלה העניקו היו:

(א) שחרור ממסים לשלטונות.

(ב) שחרור משירות צבאי.

(ג) אי כפיפות לשיפוט מוסלמי.

החסות היתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה, פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך כמה דורות בתור מתורגמנים, כפי שהוסכם ב־1863 עם מרוקו.

בפועל נהנו מתעודות החסות גם מקומיים, ביניהם יהודים שלא היו זכאים להן; מהם שעמדו בקשרי מסחר עם הזרים, ואחרים שידם השיגה אותן תמורת תשלום.

ליהודים היה עניין מיוחד בתעודות, כי הודות להן לא חלו עליהם ההגבלות של ׳תנאי עומרי. גם הקונסולים נהנו ממכירת התעודות, ואחרי ההסכם ב־1863 עם צרפת, עלה במידה ניכרת מספרם של בעלי תעודות החסות.

יהודים ונתינים מוסלמים שנסעו לחדל קיבלו אזרחות זרה, ולאחר שובם למרוקו תבעו שחרור ממסים ומשיפוט מקומי. בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 היו חקלאים קונים בעלי חיים תחת שמו של בעל החסות כדי להימנע מתשלום מס, ורבים השתמטו משירות צבאי. ריבוי בעלי תעודות חסות לא היתה לרוחם של הסולטאנים, שכן הדבר גרם נזק כלכלי לאוצר המלכות והחליש את מעמדה. בספטמבר 1873 הורה הסולטאן שגם בעלי תעודות חסות בערים סאפי, מראכש ומאזאגאן חייבים לחלוץ את נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. במרס 1877 כינס מוחמד ברגאש, הווזיר לענייני חוץ, את הקונסולים בטנג׳יר, והגיש את הצעות הסולטאן להגבלת החסות.

הבצורות בשנות ה־70 של המאה ה־19 אילצו את החקלאים לבקש הלוואות מיהודים, שרבים מהם היו עשירים בעלי חסות. לווים שלא היה בכוחם להחזיר את ההלוואות בתוספת ריבית גבוהה, נאסרו, ודבר זה הגביר את המתח בין המוסלמים העניים ובין היהודים.

יהודים בעלי חסות גילו אומץ מול השפלות, איומים ואלימות של מוסלמים, והיו מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים, בהסתמכם על מעמדם ועל הגנת הקונסול. המוסלמים לא היו רגילים לדבר זה, שהרי החזקת נשק ואפילו הרמת יד על מוסלמי להגנה עצמית היו אסורות על יהודים, והם נהגו תמיד בפאסיביות מול עלבונות ופגיעות גופניות. לפיכך, התנהגות היהודים בעלי החסות גרמה לעתים לתגובות חריפות, שקורבנותיהן היו יהודים שלא השיגה ידם לרכוש תעודות אלה. חיים גדליה, שהיה נשוי לבת אחותו של מונטיפיורי וליווהו במסעו למראכש, כתב ספר שפורסם ב־1880, בו מתח ביקורת על בעלי החסות היהודים, על שאינם מעזים להרים קולם נוכח דיכוי אחיהם שאינם בעלי חסות.

גיוהן דרומונד האי, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצרות הסולטאנים, טען, שרק מיעוט קטן ואמיד מבין היהודים, שמספרו אינו עולה על 1,500 איש, נהנה מהחסות, והרוב הוא קורבן שלה. דרומונד האי ייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוקו, והתערב לעתים כשיהודים היו קורבנות של פרעות. ב־1877 הודיע דרומונד האי, שנציגי בריטניה, ספרד, גרמניה ובלגיה במרוקו תומכים בעמדתו, שאין להעניק תעודת חסות למי שאינו זכאי לה, וזאת בניגוד לעמדתו של נציג ארצות־הברית. הוא מתח ביקורת על מלווים יהודים בעלי חסות, הגורמים לשנאה מצד המוסלמים. אך אנשי כי״ח ויאגודת אחים׳, וכן היהודים העשירים בעלי האינטרס תבעו להמשיך בשיטת החסות, הנותנת ביטחון אישי מול התעללות המוסלמים.

הענקת החסות הגבירה את העוינות כלפי היהודים. תעודות החסות היו מסימני ההצלחה הכלכלית של שכבת הסוחרים היהודית. אך הפער הכלכלי בין היהודים התגבר, שכן עול המסים והתשלומים השרירותיים נפל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי התעודות היו פטורים ממסים.

פרעות במראות הספרות – פורענויות במעד לפיוט ולשירה החדשה במזרח היהודי בדורות האחרונים – יוסף הלוי

 

הוא טרף וירפאנו יך, ויחבשנו ( הושע )Asilah

בעולמם של המאמינים בכל מאודם ש " הכל בידי שמים ", אין הפורענויות המתרגשות ובאות על ציבור מישראל באות על חינם. הן מתפרשות כעונש על חטאים ועוונות וכאות אזהרה משמים לאמור, " שובו מדרכיכים הרעים " כך שננו נביאים כמו ירמיהו, יחזקאל ואחרים לבני דורם.

זו גם תפיסת עולם החוזרת ונשנית בפרקי מגילת איכה, ואילו הגורמים ההיסטוריים הריאליים שמאחורי המאורעות הטראומטיים לא נחשבו בדרך כלל בהשקפת עולמם של יראי שמים.

תולדות ישראל רצופות פרעות, אשר הצמיחו ספרות עשירה ביותר של קינות, סליחות או גזירות, שמקצתן נכנס לסדר התפילות במנהגי ארצות שונות. יצירות אלו נולדו מתוך מצוקה נפשית ואמונתית רבה, אך בה בשעה לא הטילו המחברים ספק באלוהי המשפט.

הם מגלגלים ארוכות או קצרות בפרטי הפרעות. אך דומה שאין אלה העיקר, ולא לשם עצמם באו, שכן ליצירה זו היה ייעוד דתי מלכתחילה. היטיב להגדיר יצירה זו בהקשרה ההיסטורי, מבחינת טיבה, מניעיה ומקומה, י"ח ירושלמי

התגובה הדתית הספרותית החשובה במיוחד לאסון היסטורי כלשהו בימי הביניים לא הייתה תיאור המאורע בכרוניקה, אלא חיבור " סליחות " ושילובן בליטורגיה של בית הכנסת, בתפילות כאלה תיאר המשורר את רגשותיה העמוקים ביותר של הקהילה, הביע את חזרתה בתשובה נוכח זעם האלוהים, או את שאלותיה ספקותיה בדבר הצדק האלוהי, התפלל לקץ הייסורים או לנקמה באויב המדכא, ובסופו של דבר " הנציח " את זכר המאורע.

אף שכמה מקביעותיו של ירושלמי לוקות בהכללת יתר, שאלת ההרהור אחרי הצדק האלוהי, הרי הן תופסות לגבי הקינות והסליחות שנתחברו אחרי הפרעות, לרבות אלה שהן עיקר דיוננו.

מגיל איכה היא אבן הפינה לקינות שנתחברו לאחר מאורע טראומטי ומכריע כלשהו בחיי האומה. קינה זו הפכה במרוצת הדורות לתלפיות לפייטני הקינות, והיא משמשת להם מקור לא אכזב מבחינות שונות, אם מצד הלשון ואם מצד האמצעים הספרותיים. מעל לכך, היא מאצילה מרוחה על פיוטי הקינות בשאלת תורת הגמול, כמשתמע מן הפסוק " צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. השקפה זו על המאורעות יש בה גם פתח לתקווה טובה, שכן בידי האדם מישראל להסיר את רוע הגזירה ולזכות שוב בחסדי שמים.

במאמר " הכל בידי שמים " מקופלת השקפת עולם הגורסת כי כל מה שבא על האדם " בגזירת המלך " בא ( על פי רש"י ) בין שמדובר בפרעות מידי אדם, כגון מלחמות שוד והרס, ובין בפורענויות מידי שמים, כגון פגעי טבע למיניהם – שיטפונות, בצורות, רעשים – או בחולאים רעים, על פי בעלי התוספות, אף אם נראים הדברים כמתגלגלים מאליהם, בחינת " עולם כמנהגו נוהג .

בין מסורת לחידוש :

השקת העולם הגורסת " הכל בידי שמים " שמקורה במקרא וגיבושה במקורות שלאחריו, נתגלגלה גם לפיוט, כלומר לשירת הקודש, בין שייעודה היה בית הכנסת ושאר מעמדות שבקדושה ובין שלא. אך בעיקרה מקיימת היא זיקה הדוקה למסורת הפיוט. עם צמיחתה של הספרות העברית החדשה, ובעיקר מתקופת ההשכלה ואילך, הולכות ונשמעות תפיסות ואמונות חדשות, חילוניות, הדוחקות את ההשקפה הקודמות עד שהיא נעשית נחלת מתי מעט. הרבה מן התהליכים הרוחניים־התרבותיים והכלכליים־החברתיים שעברו על יהודי אירופה לפני דורות אחדים היו למנת חלקם, בצורה זו או אחרת, של יהודי ארצות האסלאם בדורות האחרונים. אחד מאלה היא העמידה המורכבת כלפי מאורעות טראומאטיים, כפי שבאו לידי ביטוי בפיוט ובשירה בזמן החדש. אפשר למתוח קו מקביל בין המשבר הרוחני בקרב יהודי מזרח אירופה בשעתו, כפי שהשתקף בספרות החדשה, לבין שבירת הרצף הרוחני בקרב יהודי המזרח שבעידן החדש, כפי שהוא עולה מיצירתם הספרותית החדשה.

כמה מן המאורעות שנחרתו בזכרונן של קהילות ישראל במזרח המוסלמי בדורות האחרונים זכו לביטוי ספרותי כפול, הן על ידי פייטנים והן על ידי משוררים. הראשונים מהלכים במידה זו או אחרת אחרי מסורת הפיוט בת הדורות, לא רק מבחינת התבנית השירית ומה שבתוכה, אלא גם — ובעיקר — מבחינת העמידה כלפי המאורעות והלקח שיש להפיק מהם. לא כן המשוררים החדשים. שירתם של אלה נתונה בסימן של ״שבירת כלים״ בשיעורים שונים, לא רק במה שקשור ל״צורה״, אלא גם לגבי ״התוכן״, ובכלל זה עמידתו של הדובר לנוכח אותם מאורעות קשים. על כן נדון במאמר זה גם בצדדים ספרותיים מובהקים, לרבות הבחינה הלשונית למקורותיה, על מנת שנוכל לראות בעליל את התפנית הרוחנית שפשטה בקרב החדשים, על ביטוייה השונים. ואף זאת: לעתים ניווכח לראות שצבת בצבת עשויה, לאמור, פריצת תבניות שיריות ומה שביניהן קשור עם מה שבתוכן. במרכזו של מאמר זה עומדות פרעות בשלוש גלויות בעולם המוסלמי (עיראק, לוב ותימן), שאירעו החל בשלהי מלחמת העולם הראשונה וכלה בשנת ייסוד מדינת ישראל, שהמאבק על הקמתה אף שימש עילה לכמה מהן.

נפתח בקבוצת יצירות, שנכתבו בעקבות פורענויות על ידי יוצרים מבאי כוחה של הגישה המסורתית, אם כי זו אינה אחידה מכל וכל כפי שנראה. מכל מקום, היוצרים האלה נושאים מספד וקול צעקה מרה על מה שאירע, אך מבין השורות עולים מידת הכנעה כלפי מעלה וצידוק הדין, אם במרומז ואם בגלוי. יוצא שעל הכל לפשפש במעשיהם, ומכאן השם שקראנו לפרק.

The "Residents" Jewish community in Fez from the XVIth century

פאס -שער הקסבהThe "Residents" Jewish community in Fez from  the XVIth century

Haim Bentov

The two catastrophes that befel the community of Fez, in 1438 and 1465, are commonly cited as the cause for the dwindling of the local Jewish population of 'residents' (toshavim) and the weakening of their economic and social position. This development, in turn, has been used to explain the fact that the exiles from Spain, who arrived during the years 1492- 1497, rapidly became the spokesmen for the entire community of Fez, and that the local 'residents' assimilated forthwith into their midst. In this study the author suggests that this assimilation was not quite total, and discusses its stages and limitations.

Two responsa are published here. One was written by Rabbis Yehuda ben Atar and Yaakov ben Zur (1712), and the other — based on a manuscript in the author's possession — by R. Eliyahu Sarfatti (c. 1780- 1790). Both deal with the community of 'residents', its customs and syna­gogue. The second responsum quotes documents that shed light on the history of the community in the 16th—18th centuries.

The author suggests that the halakhic dispute regarding nefihah, the 'inflating' of the lung (1525-1545) was a major turning-point. The 'exiles' emerged victorious in this affair, and continued thereafter to strengthen their position within the community. Conversely, the dispute weakened the position of the 'residents', ultimately causing them to lose their pre­eminence.

Prior to the dispute the Chief Nagid was chosen from among the 'residents', while deputy Negidim from the ranks of the 'exiles' drew their authority from him. Following the dispute there was only one Nagid, usually from among the 'exiles', and he served as a liaison between the authorities and the entire community. According to takkana 23 in the Book of Takkanot, he was also empowered to sign the takkanot of the residents' community. The 'court' of the 'residents' was abolished, and henceforth there was a 'body of sages' for the entire community, with one representative from among the 'residents'. Even legal decisions relating to single members of the 'resident' community were handed down by this body of sages, which as we have noted, had only one repre­sentative for the 'residents'.

There was only one shechita authority, and its control was divided between the 'residents' and the 'exiles'. A similar situation existed re­garding the office of 'court scribes': some were 'residents', others were 'exiles'. The systems of slaughtering and examining were uniform, and among the 'expert slaughterers' were also members of the 'resident' com­munity. Only in the synagogue of the 'residents' do we encounter their total dominance of the administration. At the head of the synagogue there stood 'seven best men of the Kahal, among them the Treasurer of the Kahal, and at their head was the sage of the Kahal — who also headed the special Yeshiva of the 'residents'. This Yeshiva contained an impressive library of printed books and manuscripts, and served exclu­sively the needs of the residents.

The author indicates special customs maintained by the 'residents' and passed down from generation to generation. These related mainly to daily life, including martial affairs, and some were even accepted as legal precedents by the 'exiles', thus rendering them binding on the entire community. The author describes the various sages who stood at the head of the 'resident' community, all from the family of Ibn Danan, and traces their lineage from the days of the Spanish exile to the present. The history of the two synagogues of the 'residents' — the old and the new — is also discussed.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – מרוקו- ד"ר חיים סעדון

מרוקו – חייסם סעדון

הקדמהמרוקו - חיים סעדון

הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה שבקהילות היהודיות בארצות האסלאם. עובדה זו משמשת לעתים מזומנות את החוקרים כדי לנמק, להבהיר או להצדיק פן זה או אחר בחקר יהדות מרוקו. הדברים אכן נכונים, וראוי לשוב ולהדגישם¡ אלא שגודלה של הקהילה הוא פן אחד של ייחודה בין הקהילות היהודיות האחרות בארצות האסלאם ואינו ממצה אותו.

בנוסף לגודלה, התאפיינה קהילה זו במאות התשע־עשרה והעשרים במורכבות של זהויות ובנדידה ביניהן. לזהויות היהודית־הערבית (וכן היהודית־הערבית־האנדלוסית), והיהודית־הברברית שאפיינו את יהודי מרוקו, נוספו שתי זהויות: יהודית־צרפתית ויהודית־ספרדית. יתר על כן, ההגירה הפנימית גרמה לכך שיהודים רבים דיברו שתי שפות או יותר, ויכולים היו לעבור במהירות יחסית מזהות אחת לאחרת. כך, למשל, אדם יכול היה לגור במרוקו הספרדית ולדבר צרפתית, או לגור בקזבלנקה ולדבר צרפתית וגם ערבית־יהודית. וכמו להגביר את המורכבות של הזהויות חדרו אידאולוגיות חדשות, כמו הציונות ובאופן חלקי מאוד גם הקומוניזם, לקבוצות החברתיות וחצו את הזהויות האתניות והתרבותיות. כל קבוצה חברתית תרבותית יכולה הייתה להזדהות עם הציונות, כל קבוצה והבנתה את הציונות. נדידת הזהויות נמשכה גם לאחר הגירת רוב היהודים ממרוקו.

ייחוד זה מביא אותנו אל הנקודה השלישית, והיא שגם לאחר עצמאות מרוקו המשיכה להתקיים בה קהילה יהודית מתוך בחירה, בעידודו של המלך, שראה את היהודים כ״בניו״. דומה שאין עוד קהילה יהודית שבה התקיימה מערכת יחסים כה מיוחדת בין יהודי המדינה לבין השליט. מחד גיסא, מצבם של היהודים במרוקו, בעיקר במאה התשע־ עשרה, היה קשה מאוד, ומאידך גיסא, יחס ההערצה אל המלך גבר עם השנים והתחזק במיוחד במאה העשרים, וזאת דווקא בתקופה שבה הנהייה לעבר התרבות הצרפתית גברה. גם לאחר הגירת היהודים נשמר יחס ההערצה אל המלך וטופחו הגעגועים למרוקו, אך יוצאי מרוקו לא ראו בה עוד מקום לחיות בו. מרכזי התרבות עברו לארץ ישראל ולצרפת. זו תופעה ייחודית שעדיין לא זכתה לתשומת לב מחקרית ראויה.

ספר זה, כמו קודמיו, משקף במידה רבה את מצב המחקר ואת איכותו. היבטים רבים בתולדות יהודי מרוקו טרם נחקרו, ואת אלה שנחקרו יש עדיין להעמיק ולהרחיב. חיי היהודים בסביבה הברברית ובמרוקו הספרדית ממתינים עדיין למחקר יסודי. שומה על החברה לנהל פעולת הצלה של תיעוד תרבותם של היהודים בסביבה הברברית כל עוד חיים בקרבנו יוצאי אזורים אלה. ברוב הפרקים, ובמיוחד באלה המתארים את התרבות החומרית ואת הפולקלור היהודי, לא חשף המחקר האקדמי את רובדיהם השונים ואת התמורות שחלו בהם. בשונה מפרקים אחרים, הפרקים על ״התיאטרון היהודי״ ועל ״היהודים במרוקו העצמאית״ אינם מסכמים מחקרים קודמים אלא חוברו במיוחד לספר זה ויש בהם מידה רבה של ראשוניות. בכל הפרקים הציגו החוקרים את נושאיהם, כל אחד בדרכו הייחודית. לא התערבנו בדרך כתיבתם, שגם בה אנו רואים השתקפות מסוימת של המחקר ושל שימור הזיכרון ההיסטורי של יהודי מרוקו.

חובה נעימה היא לי להודות לחוקרים שתרמו מעושר ידיעותיהם וממחקריהם לספר. ברצוני להודות במיוחד לפרופ׳ יוסף שיטרית, שבטוב לבו תרם מזמנו, משפע מקורותיו ומידיעותיו, ולפרופ׳ אהרן ממן ששימש יועץ לענייני לשון בספר זה, משימה לא קלה שאותה ביצע ביד אמונה. קוראים רבים העירו את הערותיהם על פרקי הספר וראויים הם לכל תודה; ידיעותיהם ורגישותם מנעו טעויות. הצוות המצוין של מכון בן־צבי והצוות העושה במלאכת הסדרה כולה ראוי למלוא ההערכה¡ אני יודע בכמה אהבה ורגישות ביצעו את עבודתם. אחרון וחביב במיוחד, פרופ׳ מאיר בר אשר, ידיד אמת שלא חסך מזמנו וקרא את פרקי הספר בשלבי ההפקה השונים. נשכרתי מאהבתו לנושא, מרגישותו ומחכמתו.

שני דורות לאחר עצמאות המדינה חל שינוי עמוק ביחסה של החברה הישראלית אל יוצאי מרוקו. חג המימונה, כמו שירת הבקשות של יהודי מרוקו, התמזגו במסורת המועדים והתרבות הישראלית; ייצוגם של יוצאי מרוקו במוסדות השלטון התרחב מאוד ושאלת מוצאם התעמעמה¡ תרומתם לכלכלה, לתרבות ולחברה ניכרת. הרושם הוא כי הדימוי של יהודי מרוקו, כפי שהתבטא בעשור הראשון לקיום המדינה, הולך ונמוג.

ספר זה מתקרב אל סיומו בחודש אלול תשס״ג. בימים אלה ביקר שר החוץ הישראלי במרוקו, ושוב צצו תקוות לחידוש הקשרים בין ישראל לבין מרוקו ולפתיחת שעריה לתיירים ישראלים. לעומת זאת, בתקופה האחרונה ממש נרצחו בקזבלנקה שני יהודים. היו מי שמיהרו להציג את הרצח כעניין פלילי מקומי, אך החשש כי תהליכים גלובליים אסלאמיים ובעיות הפנים של המדינה שוב הופכים את היהודים שעיר לעזאזל מקנן בכל מי שמכיר את הארץ והקהילה היהודית שבה. ואולי הראיה לכך היא המהירות שבה התייצבו ראשי הקהילה במרוקו ודובריה לצד השלטונות.

העבודה על ספר זה לא הייתה קלה. אני מקווה שהמחקר יתפתח ובכך יועשרו ידיעותינו על הקיום היהודי במרוקו. מי ייתן וספר זה, כמו שני קודמיו בסדרה, ישרת את מערכת החינוך, את מערכת ההשכלה הגבוהה ואת הציבור הרחב שוחר הדעת.

חיים סעדון ירושלים, ערב ראש השנה תשס״ד

Pedagogie du Heder et de la Yeshibah, du Msid et de la Madrasa

DEMANATPedagogie du Heder et de la Yeshibah, du Msid et de la Madrasa 

Le début des études consiste dans la lecture répétée du Coran, pour parvenir à sa mémorisation. Au sortir du msid (école élémentaire, équi­valent du heder), le jeune maghrébin connaît le texte sacré, et quelques rudiments de grammaire. Son premier soin, quand il se destine à des études prolongées, est d'apprendre toujours par coeur, deux courts poèmes didactiques, deux résumés aide-mémoire de grammaire et de théologie dénommés 'ummahât "oeuvres-mères": l'Ajurrumiyya et le Morshid al-Muin d'Ibn 'Ashir. Grammaire et théologie, ou plutôt langue et religion, sont les deux matières essentielles du cursus destiné à l'ap­prenti savant qui, par ailleurs, est appelé à étudier, dans divers traités, les 'usûl "principes du droit et de la religion"; la science des traditions islamiques (hadith), la rhétorique, la pensée juridique (fiqh), l'"anecdotique" (ilm al-qisas), l"hométilique" ('ilm al-wa'z, comparable à la drashah juive et à la littérature de la prédication), voire la fiction roma­nesque du genre de Kalila et Dimna d'Ibn Al-Muqaffa', etc…. Durant ces années d'apprentissage, le tâlib al-ilm, "l'aspirant à la science", fré­quente la madrasa, puis l'Université (Al-Qarawayyin, à Fès; Al-Yusu- fiyya à Marrakech), il séjourne dans les zawiyya-s, errant de sanctuaire en sanctuaire, vivant de la charité des bonnes gens ou recourant à la protection de notables généreux qui lui confient l'instruction de leurs enfants.

 Dans cette société, l'apprentissage de la science et le magistère vont de pair….. Au terme de ses études, ses professeurs lui donnent

des attestations de scolarité qui pourront constituer de véritables licences d'enseignement 'ijaza  Le voilà maître à son tour, donnant le même enseignement qu'il a reçu lui-même, et de la même façon. Il est sacré savant, titre qui lui assure en même temps que quelques moyens d'existence, l'estime et le respect de ses coréligionnaires. Plus tard, il consacrera quelques pages, voire un volume entier, à l'énumération de ses maîtres et de leurs oeuvres dans une fihrasa, à laquelle sont com­parables ces longues haqdamot qui, en tête des ouvrages hébraïques, reprennent parfois, mais plus modestement, l'autobiographie spirituelle des auteurs, l'associant à la mention des oeuvres. Ces fahrasa concer­nent, dans la plupart des cas, les lettrés et savants qui ont consacré leur vie entière à la science traditionnelle. Le lettré moyen s'arrête d'étudier dès qu'il a passé le cap de la trentaine. Il sollicite alors une fonction offi­cielle ou se dirige vers des professions plus prosaïques, le commerce ou l'agriculture.

LA SCIENCE AU SERVICE DE LA LOI

Disons aussi, sans nous y atttarder, que l'enseignement dispensé au heder, à la yeshibah ou dans d'autres institutions, la science acquise à l'âge mûr, toute la culture du lettré et la production littéraire qui en est le reflet, sont au service de la Loi, loi que son origine divine impose comme objet d'une étude constante et approfondie. La vie intellectuelle est polarisée sur un idéal fait à la fois de légalisme et de spiritualité. La littérature engendrée dans ces conditions et dans un tel environne­ment est, quant à ses intentions ultimes, entièrement religieuse. Sans prétendre délimiter, ce qui serait du reste illusoire, le monde de la léga­lisation par rapport aux autres domaines de la pensée juive, nous avons montré ailleurs le rôle prédominant que l'étude du Talmud et de la halakhah joue dans l'enseignement de la yeshibah et la formation du lettré (talmid hakham) en général, et souligné l'hégémonie du droit juris- prudentiel sur la culture rabbinique, la halakhah devenant, en dernière analyse, la finalité de tous les genres littéraires cultivés par le lettré, parce que c'est elle qui, plus que tout autre mode d'expression de la pensée, est le lieu essentiel de la foi et parce qu'elle est constamment appelée à régler la vie du juif dans le sens voulu par la Torah, à organiser chaque détail de son existence, de façon à le pourvoir, en dernier ressort, d'un instrument de sanctification et du moyen de gagner le salut éternel1S. De là, vient le soin extrême apporte à l'éducation religieuse et à l'instruction à tous les niveaux. Notons un parallélisme significatif avec l'environnement culturel musulman et la formation de Y'adïb maro­cain aux 17è et 18è siècles dans ces remarques de Mohammed Lakhdar, dans sa thèse de doctorat d'Etat es-Lettres, soutenue à Paris "l'en­seignement de l'époque ne pouvait donc que s'appuyer davantage sur le Coran et la Tradition du Prophète …. Ayant reçu une culture essen­tiellement basée sur les préceptes de la foi, le lettré marocain devait nécessairement être un juriste dont les oeuvres, même profanes, étaient fortement empreintes d'un cachet religieux. Cette culture conditionnait toutes les autres, de quelque nature qu'elles fussent, si bien que pour être adib, il fallait être faqih, la réciproque n'étant pas toujours vraie" (il faut évidemment situer ces remarques dans l'ensemble du chapitre sur l'enseignement.)

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר