ארכיון יומי: 17 באוגוסט 2016


משפחת סירירו – חיים בנטוב

רבי יהושע סירירואלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

בנו יחידו של הרב מנחם והוא מן החכמים הרשומים של פאס. חידש הרבה בתחום המדרשים, ביאורם והרצאתם בציבור. המלקטים, ששקדו ללקט ביאורי מדרשים של חכמים שונים מביאים בליקוטיהם דרשות וביאורי פסוקים של ר׳ יהושע. הוא היה אפוא דרשן טוב, וחידש הרבה בתחום זה, וגם חיבר כמה שירים המושרים עד היום בקהילות מרוקו, ולא שאף כנראה לדיינות. מקומה של משפחת סירירו נשאר פנוי בבית דין. אולי היו מספיק דיינים בקהילה בימים אלה, ור׳ יהושע שמר אולי את המקום לבנו החכם השלם ר׳ מנחם השני החריף ובקי בספרות ההלכה. אבל ר׳ מנחם הצעיר נקרא לבית עולמו בשנת תע״ט(1717). אמנם לר׳ יהושע נולד בן בשנת תס״א, וקראו עמנואל, כשם ר׳ עמנואל הראשון.

ר׳ עמנואל השני, משגדל הילד והיה לנער למד בישיבת ר׳ יהודה בן עטר ועשה חיל בלימודיו, ונתגלה כשקדן בתורה, ובשנת תצ״ג, בהיותו כבן ל״ב שנה, למדו הוא ועמיתו רבי שמואל בן זקן, אף הוא תלמיד מובהק של מהריב׳ע, את מסכת בבא קמא וכתבו עליה חידושים כל אחד בנפרד, ומזכירים זה את זה בחיבוריהם.

ר׳ עמנואל עסק גם בנושאים אחרים וקיצר את פירוש ר״ד אבודרהם על הגדה של פסח וקרא לו בית היין, עסק הרבה בהגות יהודית וקיצר את חובת הלבבות של ר׳ בחיי בן פקודה, אף הוא ביאר מדרשים, מזמורי תהלים ומסכת אבות בעקבות אביו ר׳ יהושע. היה משורר עצום, חיבר שירים ופיוטים רבים, אבל היות והימים היו קשים לא מונו חכמים בבית דין. הימים היו ימי הרעב של שנת תצ״ח-תצ״ט ומתו אז הרבה מאוכלוסיית היהודים. יעב״ץ לקח את כל משפחתו ועבר לתיטוואן. בין הנוסעים אתו היו בנו ובן בתו. ר׳ יהושע ומשפחתו נשארו בפאס וכנראה לא שרדו את הרעב. אחת מבנותיו נישאה וילדה את ר׳ יוסף בן סאמון בעל עדות ביהוסף (ליווינו תק״ס).

משפחת רבי יהושע העמידה מתוכה שלושה חכמים גדולים, שיכלו להיות מאורי הדור, רבי מנחם נפטר צעיר, ר׳ עמנואל נפטר ברעב, ר׳ יוסף בן סאמון עזב את פאס.

בשנת תק״י(1750), כשרבי יעקב בן צור חזר לפאס ומינה את בית הדין של חמישה לא היו אלא בנו ר׳ רפאל בן צור ובן בתו, ר׳ מתתיה סירירו בלבד, ולכן מינהו במקום השמור למשפחת סירירו.

רבי מתתיהו סירירו הראשון

כאמור, הרב יעב״ץ מינה אותו בשנת תק״י כדיין בבית דין של חמישה, והוא אז כבן ל״ג שנה, שכן אביו, ר׳ מנחם סירירו בן ר׳ יהושע, נפטר בשנת תע״ט והשאיר את מתתיהו תינוק. אם כן הוא נולד בשנת תע״ח או תע״ז. קודם שנתמנה כדיין החזיק כנראה ישיבה, ולימד את בניו הגדולים, ובין תלמידיו היה ר׳ יהושע בן זכרי הראשון בן ר׳ אהרן רבה של צפרו. רבי מתתיה נשא לאישה את אחותו של ר׳ אברהם מנסאנו בן ר׳ יהונתן, שכן ר׳ חיים דוד בנו קרא לר׳ אברהם מנסאנו ״חמי ומסרפי״.

ר׳ מתתיהו נפטר בשנת תקמ״ו(1786) בחודש אדר, ור׳ אליהו הצרפתי הספידו. בהספדו הדגיש שהיה ״דינו ומשפטו ישר, והיה משפטו זך כדין אמת לאמתו״.25 כך ניתן להסיק גם מתוך אותן תשובות שנשארו ממנו, שהוא כותב לעניין ובקצרה.26

לר׳ מתתיהו נולדו שבעה בנים וכולם חכמים גדולים, ושתי בנות שעליהן נדבר להלן. הבנים מהם היו דיינים ומהם חכמים גדולים וצדיקים, באו במגע עם אנשי הקהילה והשפיעו עליהם רבות וודאי עיצבו את אופי הקהילה.

ממכתב של ר׳ יהושע בן זכרי הנ״ל למדנו את סדר לידתם. במכתב פונה אל ר׳ מתתיהו ומכנהו ״עטרת ראשי הודי והדרי אדוני מו״ר החכם השלם הדיין המצויין הרב המובהק… כמוהרר מתתיהו״. בתחילת המכתב אומר ״אחרי נשיקת… רגלי משי״ח, ואחד״ש אחי ורעי ידי״ן החכם השלם הה״ר מנחם נר״י, ואחיהוד החכם… כהה״ר שאול, ואו״ע יהושע נ״י, וכהה״ר דוד נ״י״. ממכתב זה למדנו שהיה ר׳ מתתיהו מורו ורבו, וכן את סדרם של הבנים הגדולים, קודם ר׳ מנחם, אחריו ר׳ שאול, ואחריו ר׳ יהושע ואחריו כהה״ר דוד. את האחרים אינו מזכיר, שהיו כנראה עוד קטנים.

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט-ראשיתו של המשפט

ב. ראשיתו של המשפטאנוסים בדין האינקויזיציה

רק כתום תקופת החסד נפתחו שערי בית־הדין בסיאודד ריאל. הדעת נותנת שידע בית הדין להכריע במשפטו של מי יש לפתוח את פעולת האינקויזיציה במקום, את דינו של מי יש לדחות למועד מאוחר יותר, ומעשיו של מי להשכיח בכלל ולהסתייע בו לשם פעולה נגד אנוסים אחרים.

הרכבו של בית־הדין היה קבוע. ישבו בו שני שופטים, ואליהם היה מסופח מעריך (asesor), שהעריך את טיבה של האשמה, והוא כנראה שכיון את התובע בתביעתו! תובע! חוקרי עדים שפעלו כפי שהסברנו לעיל, אך נועד להם גם מקום בישיבות בית־הדין. בזמן המשפט נתחלקו חוקרים אלה לשתי קבוצות של חוקרי עדי־הסניגוריה וחוקרי עדי־התביעה, וכל עד משתי קבוצות־העדים הובא לפגי השופטים במעמדות משפטיים נפרדים. על־פי רוב פעלו כמה נוטריונים בכל משפט,״ לידם פעלו עוד כמה פונקציונרים מטעם האינקויזיציה: האלגואסיל, שהוא המוציא לפועל מטעם האינקויזיציה! מחרים הנכסים; ראש בית־הכלא של האינקויזיציה! כרוז, שומרים ופמיליארים, ששימשו על־פי רוב עדים לפעולות נוטריוניות ופרוצידורליות שונות, כגון הכרזה בפומבי, הדבקת צוי־הזמנה על שערי ביתו של הנאשם, וכיוצא בהם. אבל עלינו להבדיל בין פונקציונרים אלה, הקשורים אמנם בפעולתה של האינקויזיציה בכלל ולעתים בפעולתו של בית־הדין, לבין מסגרת בית־הדין עצמו הדן את הנאשם ומכריע בגורלו של האנוס שהובא לפניו לדין. למסגרת זו של בית־הדין עלינו לצרף את מערכת הסניגוריה שהיתה מורכבת מפרוקוראדור ולֶטראדו אחד. ויש להדגיש שלכל תקופה של פעולות בית־הדין מסגרת־סניגורים מיוחדת, שממנה נבחרו אלה על־ידי שולחיהם, הנתבעים לדין או קרובי משפחתו של הנתבע, שיצאו להגן על שמו של קרובם. עליהם יש להוסיף את היושבים בהתיעצות ״יוריסטים, תיאולוגים ואנשים מהוגנים בעלי מצפון ואנשי־מדע״ לקביעת פסק־הדין. נראה לי שגם הללו השתייכו למסגרת האינקויזיציה במקום; הם נבחרו במקום מושבו של בית־הדין, והאינקויזיציה נתנה את אמונה בהם! הם פעלו בשלב מסוים במערך המשפט, לאחר שהצדדים סיימו טיעונם וקודם שהוחלט על פסק־הדין. נמצאנו למדים שמסגרת בית־הדין היתה רחבה למדי, והיא הפעילה מסביבה קבוצות ניכרות ביותר של פמיליארים מלווים ומשרתים.

השנאת דרכו של בית־הדין בסיאודד ריאל להוראות שניתנו מטעם הסופרימה מראה, שלא היתה כוונתן של ההוראות הראשונות אלא לאשר את דרך פעולתם של בתי־הדין בסביליה, קורדובה וסיאודד ריאל. כינוסי האינקויזיטוריט וחברי הסופרימה לא חידשו הלכות בדין, ודאי לא בימים הראשונים. למעשה אישרו את דרך הפעולה האינקויזיטורית ואת הפרוצידורה המשפטית שהועברה למסגרת האינקויזיציה מן המערכת המשפטית הכללית. בכינוסים ביקשה הסופרימה לשמוע על נסיונם של האינקויזיטורים, והיא הפכה על־ידי הוראותיה תקדימים פרוצידורליים לחוקים במערכת המשפטית שלה והוסיפה עליהם כל מיני שכלולים. אין בשיטה משום חידוש, וזו מן המוסכמות בכל הוָיה משפטית. אך יש לומר שכינוסים אלה גם העמידו את האינקויזיציה בדרגה של מחוקק עצמאי, ובעזרת ההוראות נקבעה ריבונותו של המוסד. נְהָגיה היו לחוקים שאין לעבור עליהם, ואי־קיומם נחשב לפגם פרוצידורלי במערכת המשפט, שסניגורים שונים נאחזו בו. אין ספק שהוראות אלה זכו להסכמתם המלאה של המלכים הקתוליים וניתנו בהשראת המלכות, והן הוכחה נוספת לזיקה שבין המלכות והאינקויזיציה, שהנהגתה העליונה, הסופרימה, היתד, כידוע אחת ממועצות המדינה.

ההוראות האדמיניסטרטיביות השונות של המתכנסים נגעו לראשיתה של כל פעולה אינקויזיטורית בגביית עדויות ווידויים בתקופת־החסד, לראשיתו של הדין עצמו, מהלכו והרכבו. מאוחר יותר, כאמור, נקבעו סדרים לתפיסת רכושם של הנתבעים לדין והנידונים, להעברת הרכוש לאוצר המלכות, להפרשת חלקו לקופת האינקויזיציה וניצולו של רכוש זה. מכלול־בעיות זה חורג ממסגרת דיוננו בפעולת בית־הדין בסיאודד ריאל! על־כן לא נתן דעתנו לענין כללי זה אלא במידה שיש בו כדי להאיר את דרכו של בית הדין בסיאודד ריאל ובטולידו.

כדי שנוכל להעריך נכונה את פעולת בית־הדין של סיאודד ריאל עלינו לבחון את המערך המשפטי מבחינת הנידונים עצמם ולנסות לסווג את שיטת בית־הדין על־פי סוגיהם של הנידונים. ואמנם נמצא שיש הבדל בכמה פרטים בבחינה הפרוצידורלית בין נידונים בפניהם לנידונים שלא בפניהם, ולנידונים לאחר מותם. הבדלי פרטים אלה שבפרוצידורה, שנהוגה היתה לפי המצוין לעיל, יש בהם כדי להעמידנו על שיטתה של האינקויזיציה ועל דרכה: באיזו מידה באו במשפטים שנערכו בסיאודד ריאל לידי ביטוי דרכי הנוהל המשפטי, מתי ועל שום מה הושמטו לעתים כמה נהגי פרוצידורה, שעליהם הקפידה הקפדה יתירה. נְהָלים אלה מראים גם באיזו מידה נערך במסגרת האינקויזיציה משפט הוגן, לפי רוח הימים ההם, שבו הקפידו על מערכת הסניגוריה לנאשם, על קיום כל מעמדות הדין והרשמת תיאורם, על ההתיעצות ביחס לפסק־הדין, עד להוצאה לפועל של פסק־הדין בפומבי גדול במגרש העיר. בדרך־כלל נראה שהמשפט היה מושתת על יסודות קבועים אלה: חקירה מוקדמת של הנאשם ועל הנאשם, גביית עדויות, התביעה וחקירת הנאשם במשפט עצמו; ההוכחה; הסניגוריה ; טיעון הצדדים במשפט, ההתיעצות בענין פסק־הדין, ופסק־הדין! ביצוע פסק־הדין.

תולדות היהודים בארצות האסלאם – אלג׳יריה

אלג׳יריהתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

במאה ה־18 התחולל באלג׳יריה מאבק ממושך על השלטון בין מפקדי הצבא והקורסארים. מאבק זה הותיר פעמים את רישומו על היישוב היהודי בארץ זו. הוא השפיע במיוחד על בטחונם של היהודים, ואומנם אירע שלעתים התחוללו בעקבותיו פרעות ביהודים ורכושם נבוז. עיקר סבלם בא בשעה של חולשת השלטון, או בעת הסתה של גורמים עויינים. כך אנו עדים בשנת 1706 לניסיון להחריב את בית־הכנסת באלג׳יר, כדי לסחוט כספים מיהודים! ובשנת 1794 הוצא להורג ר׳ מרדכי נרבוני באשמת חילול הדת המוסלמית בשעת ויכוח דתי עם שכנו המוסלמי.

בשנת 1805, בעקבות ההסתה בקרב הייניצ׳רים נגד הדאי ויועצו היהודי נפתלי בוג׳נאח, פרצו פרעות בקרב יהודי אלג׳יר. הפורעים החלו בהתקפה על בתי־הכנסת ובחילול ספרי התורה, ומשם פנו לבוז את בתי היהודים. יש האומדים את מיספר הקורבנות בפרעות אלה בעשרות, ויש כאלה המציינים שמיספרם הגיע עד חמש־ מאות. בשנים 1811 ו־1815 נפגעו מנהיגי הקהילה באלג׳יר מיחסו העויין של הדאי, ושמונה מנכבדיה הוצאו להורג.

היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד חיסולם בשנת 1826על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.

יהודי אלג׳יריה חששו גם מהתקפותיהם החוזרות ונשנות של הספרדים על הארץ, התקפות שהלכו ותכפו במאה ה־18 . הם חרדו מיחסה העויין של הארץ שממנה נמלטו אבותיהם כמה דורות לפנים. בשנת 1732 היה ״בלבול (אנדרלמוסיה) גדול, מחמת שמועות רעות, שהיו רבים אומרים, כי המלך של צפנייא (ספרד) רוצה לבוא לילחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה. אין די באר (קשה לתאר) רוב ההכנות שהכין לו כלי מוות, ומחמת כך, בעוונותינו הרבים, הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא בשכירות גנות ופרדסים, כדי למלט את רכושם ואת גופם״(ר׳ יהודה עייאש, בית יהודה, ח״א, ליוורנו, תקו, דף ז עמי ב). גם בשנת 1775 נשקפה ליהודים סכנה ממשית, כאשר הספרדים התקיפו שוב את אלג׳יר. הם נכשלו, ולזכר המאורע קבעו חכמי העיר יום פורים מיוחד.

קורותיה של קהילת והראן בתקופה זו הן, כאמור, מיוחדות לעצמן. עם כיבושה בידי הספרדים בשנת 1509 הורשו היהודים לבוא לעיר והם תרמו תרומה חשובה להיאחזות הספרדים בה. עובדה מתמיהה זו ניתן להסבירה בסיבות פוליטיות: והראן נותרה כמעוז אחרון של הספרדים באיזור זה של המגרב, והם עשו הכל כדי להמשיך ולהחזיק בה. משום כך גילו יחס סובלני כלפי יהודים ונסתייעו בהם, בעיקר במילוי תפקידים מינהליים וכלכליים. אך דבר זה לא מנע אותם מלגרש בשנת 1669 את כל יהודי העיר בשל הסתה דתית שנערכה נגדם: כמו כן הואשמו היהודים בריגול לטובת המוסלמים. ״הבעיה היהודית״ נפתרה כאן על־פי הדפוס האירופי והספרדי מימי־ הביניים — גירוש מוחלט של היהודים.

משפחת פליאג'י- מרוקו – הירשברג-יוסף פליאג׳י

יוסף פליאג׳ימרוקו מפה

על אף המתיחות המשיך יוסף לייצג את זיידאן בארצות־השפילה. במחציתה הש­נייה של שנת 1616 יצא אל מראכש, אבל נתקבל כאן בקרירות, והמלצת השריף אל אסיפת־המעמדות היתה פושרת למדי. זיידאן מבקש לנהוג בצדק עם היד׳מי משלם דמי״חסות, והוא מוסיף: ׳אבל אתם מיטיבים לדעת מה היא טובתכם, יחסו של זיידאן כלפי יוסף השתנה לטובה רק בשנות העשרים! אז הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות בנידרלאנד ולציידן בתותחים. יוסף קיבל עליו את האחריות הכס­פית לעיסקה והציע כתמורה לאסיפת־המעמדות הצעות נוחות בדבר יבוא חיטה וחנקת־האשלגן .

בהיעדרו של יוסף בפעם ראשונה ממקום כהונתו מילא את תפקידו משה, שכנר­אה היה השני לפי הגיל מבין חמשת בניו. במשך שנות שירותו בארצות־השפילה זכה להוקרתה של אסיפת־המעמדות, המזכירה אותו לשבח בהזדמנויות שונות, ומכנה אותו לפעמים ׳סוכנו של מלך מארוקו. בשנת 1619 עבר משה אל מארוקו, ומ־1620 משמש אחיו דוד כממלא מקום אביהם, כשזה שוהה בחוץ־לארץ .

לאחר כשלון התוכנית של נמל מעמוּדה התפשטה השפעתם של הספרדים, ובש­טח שלטונו של שריף מראכש נותר רק נמל אספי, כי הרי סלא היתה עצמאית. עם בואו של משה פליאג׳י למראבש שוב צצה התוכנית להקים נמל בכפר איהAIER, באיזור דוכּאלה. זה היה כבר לאחר שנכשל ניסיון מעין זה של אחד האצילים הצר­פתיים׳ הרפתקן בעל נטיות להנדסה, שהוצא להורג לפי פקודת זיידאן. אותו הר­פתקן נענש לא רק באשמתו הוא, אלא גם מפני כעסו של השריף על הרפתקן צר­פתי אחר׳ סוחר וקונסול צרפת במארוקו, שבגלל הזנחתו שדדו הספרדים בים את אוסף כתבי־היד היקרים של השריף ושל נשיו. אגב: אוסף זה נמצא עדיין באסקוריאל והוא היסוד של המחלקה הערבית בספריה זו.

הפעם הוטל על יוסף פליאג׳י לבוא בדברים עם מומחים לבניין נמלים בארצות־ השפילה ולדון בהאג על שיתופה של אסיפת־המעמדות בידע, ציוד וכדו'. לשם בדיקת התוכנית שולחים המעמדות בשנת 1622 למארוקו את אלברט רויל ואת יאקוב גוליוס, ששימש מזכירו, ושנתפרסם כמלומד בלשונות המזרח. עמהם יצא גם יוסף פליאג׳י. הוא ובנו משה טוענים שעשו כל מה שבידם להקל על תפ­קידו של רויל, ששהה במארוקו למעלה משנה כדי לעמוד על פרטי העניינים. אולם רויל האשים את יוסף ואת משה בתככים נגדו. אכן יוסף אינו מסתיר כלל, כי היה מועל בשליחותו במורשה השריף, אילו היה זונח את ההגנה על ענייניו של שול­חו. וברי, שמשה, בתור מזכירו־תורגמנו של זיידאן, נאלץ בפקודת אדוניו להעמיד את רויל על סמכויותיו ותחומי פעולותיו, כפי שהוסכם עליהם. רויל מת­קיף ביומנו את שני הפליאג׳י, והם נזכרים כמעט בכל עמוד. אולם משה הגן על רויל באחד ממכתביו אל אסיפת־המעמדות, והסביר כי זה נכשל בשל חוסר נסיון הדרוש לשליחות מעין זו, ולא בשל כוונה רעה. אין כל ספק בדבר, שמרירותו של רויל נבעה מהרגשתו שאינו מצליח בתפקידו

יוסף פליאג׳י חוזר ב־1624 ממארוקו, והוא והשגריר המוסלמי המיוחד, יוסוף בסכאינו (הכתיב הערבי הוא בא־סכאין), מגישים את כתבי־האמנתם לאסיפת־ המעמדות. אליהם נתלווה ימין בן רמוך, איש־סודו של זיידאן, ששהה כבר באירופה בשנת 1615 בשליחות אדוניו בעצם ימי המתיחות בין זיידאן למשפחת פליאג׳י. השריף המליץ אז עליו לפני השלטונות באירופה והודיע, כי הוא שולח אתו 235 ארגזים עם סוכר. נראה שהפעם הוטלו עליו תפקידים מסוימים בקשר לרכישת נשק, שעליהם נדון להלן. תיכף לאחר בואם לארצות־השפילה מחה בסכאינו בצורה חריפה על יחסו הרע של רויל כלפי שני בניו של יוסף! יצחק ודוד. שליחותו של בסכאינו קשורה היתה בעיקר בדו״ח של רויל, ואסיפת־המעמדות ניסתה להסתיר דברים מסוימים מיוסף פליאג׳י, אולם מאחר שזה איים בהתפטרות וביקש להח­זירו למארוקו ניסו לפייסו במתנות, בדומה לאלה שקיבל בסכאינו. על תיל הוטל מעצר־בית ואסרו עליו להיראות בהאג. יש להוסיף, כי גם בסכאינו לא חשך מאמ­צים׳ כדי לתקן את היחסים בין יוסף פליאג׳י ובין אסיפת־המעמדות, שנתערערו עקב הסתתו של רויל וכן בשל החרמת נשק שהוברח למארוקו. אכן, זיידאן הודיע לאסיפת־המעמדות, כי אין כל קשר בין הד׳מי הנ״ל (כלומר יוסף) ובין עניין הרו­בים שנתפסו, ואין להם כל זכות לדרוש תשלום עבורם. הפעם מאיים זיידאן, שיד­רוש את החזרתו של יוסף למארוקו. הוא התריע כבר בשנת 1622, שזורם נשק רב אל ארצו הנופל לידי המורדים במלכות, ולכן עומד הוא בתוקף על כך שיופסקו המשלוחים המופרזים של נשק.

לאחר זמן שוב השתפרו היחסים בין יוסף פליאג׳י ובין אסיפת־המעמדות, והוא המשיך לטפל בהעברת תותחים למארוקו ויבוא חנקת־האשלגן לנידרלאנדים. הוא גם הציע להם תמיכה כספית מאת זיידאן.

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק

תעודה ז(כתב יד 1825.0107)מחקרים

תעודה זו כוללת שני חלקים: בעמוד הראשון מדובר על משלוח ספרי קודש ממשה יתאח לרב משה אביכזר ובעמוד השני – המלצה של הרב משה יתאח לסייע בידי משולח.

עמוד א

ב״ד [=בסייעתא דשמיא], רחימא דנפשא, רחימו דאוריתא, דלא פסקא מפומי גרסתא, גרסתא דינקותא, מקבצתא ולא משבשתא, כהה״ר משה אביכזר נ״י, ש״ר מאהבה ומאהבה.

אחר דרך מבוא השלום, הרצים יצאו דחופים / לכתוב לך צפופים, הלא שלחתי אליך כל הספרים שאמרתי אליך. והם ״סוכה״, ״וזאת ליאורה״, ״והואיל משה״. ו״ליקוטי התלמוד״ – אינהו לכת״ר [אבל] אינו מספיק לכת״ר – שאין בו מה לשלוח – כולו מחוסר קונטריס שלם בו. והמבוקש מכת״ר שתשלח לי [מסכת] סנהדרין.

ואין להאריך כ״א בשלום כת״ר, נאם זעירא [דמן חברייא] משה ע״ה יתאח. והכתב נחוץ [=דחוף].

עמוד ב

גם אשו״ר [=אוזן שומעת ועין רואה] נוסף, אישור [?] מוסיף אודות האי גברא רבא, צרור הכסף [????????]. מר ניהו טובינא דחכימי, קב ונקי, כמה״ר דוד אצאייג – שתעמוד לימינו כמנהגך הטוב ש״ל [=שבח לאל] –

בנדבה יפה והגונה. ואע״פ שאין מזהירין לנזהר, מ״מ אין מזרזים אלא למזורז[ים], ושכמ״ה [=ושכרו מן השמים].

ע״ה משה יתאה. תעודה ח (כתב יד 1825.0119)

תעודה זו נכתבה בגריס בשנת 1832, ועניינה הפקדת שני ספרי תורה – האחד של עישא הלוי והאחר של בת־אחותה זוהרא הלוי – בידי הרב משה אביכזר.

א)         בעבור תהיה לעדה עדות ה׳ נאמנה בפ[נינו] אח״מ [=אנו חתומים מטה] שהאשה הכבודה והצנועה עישא בת יחייא הלוי באה לפ[נינו] ואמרה לנו: ״במטו מנייכו כתבו וחתמו בכל לשון של זכות שהספר תורה שלי החדש הידוע לי, שקניתי אותו מנכסי – לי לעצמי, הרי [אני] מקע״ע בקוש״ח [=מקבלת עדות על (זה) בקניין ובשבועה חמורה] כראוי – שהקדשתי אותו הקדש גמור כהלכתו, ע״מ [=על מנת] אם לא יהפך הזמן עלי. וההקדש של הס׳׳ת יהיה בעיר גריץ יע״א ויהיה מונח ביד ה״ה כה״ר משה אביכזר י״ץ, הוא וזרעו וז׳׳ז עסכ׳׳ה [=וזרע זרעו עד סוף כל הדורות]. והחכם ה[נזכר] יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור בו. וגם הוא יהיה מורשה בחריקי [=במקומי] מו׳׳ע [־־מצווה ועושה] לתור ולחפש אחרי הספר לכל משלח ידו בו וירצה להחזיק בו, בין מב״ב [=מבני ברית] בין שאינו מב״ב, איש או אשה קרוב או רחוק. והריני מעכשיו בכח השם ב״ה – אני נותן לחכם ה׳ [=היקר] דא[]ן שלי, ואגבן מניתי אותו מינוי גמור בחריקי בכל מה שיעשה בעזר ה׳ – עד שיוציאו מכל מיני ערעור ויחזור להקדשו הראשון: כאלו עשיתי אותו אני בעצמי מינוי גמור כראוי, כדת וכהלכה, ככל ההרשאות ותיקונם. ואין מוחה ואין מעכב ע״י [=על ידו]. וקע״ע בכח הש״ח [=השבועה חמורה] ה[נזכרת] – שלא אחזור בנתינת ההקדש לחכם ה[נזכר] מעולם. נמ״ך.

ב)         באה לפ[ני] האשה זוהרא בת כה״ר מכלוף הלוי, בת אחותה של עישא ה׳ במצב ומעמד עישא הי. וקע״ע בקוש״ח ב״י שהס׳׳ת [־־וקיבלנו עדות על (זה) בקניין ובשבועה חמורה בשם ה׳ שהספר תורה] שלהם, הישן הידוע לאבותיהם, הנקרא ספר ״איית לאוי״ [=בני(או משפחת) הלוי], הגם שהוא מוקדש, הרי הם גמרו, זוהרא ועישא ה׳, בכח הש״ח ה׳ והקדישוהו ג״ך הקדש גמור לחלוטין, בלי שום תנאי. וההקדש בספר ה׳ יהיה ג״ך ב [ כ]ח הש״ח ה׳ מוכח ביד החכם ה׳ הוא וזרעו וז״ז עסכ״ה [ וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות]; להתבונן בתיקונו ושמן למאור לויכ״ך [לו ויהיה כוח כוחו], בכה הש״ח ה׳ קע״ע דא״ץ [?] שלהם כנז[כר]. ומינוהו מורשה גמור בחריקי להוציא הספר ה׳ מכל מיני ערעור, עד שיחזור להקדשו הא׳ [־הראשון]. וכל מה שיעשה החכם ה׳ עשוי ומקובל עליהם בספ״י, כאלו הם בעצמם עשו אותו. וקע״ע תנאי זה בלי שום צד התרה והפרה לעולם.

ג) כלל העולה ששני הספרים ה׳ – הרי הם הקדש גמור ומונחים ביד החכם ה׳, והרי הוא זכה בהם זכיה גמורה להיותם בידו, ע״ש ההקדש, לא ימכרו לעולם, לזכות – מקדישים אותם.

וכיון שראינו דברי הנשים היקרות נכוחים וברורים ליותר זכות ויפוי כח [ב]נ׳׳ח [=בנקיטת חפץ] מידם, בקש״מ [=בקניין שלם מעכשיו] בש״ח בשי״ת [־־בשבועה חמורה בשם יתברך], כראוי וכו'. והחכם ה׳ הוא השליט על הספרים ה׳ כו״ח ש״פ [=כתבנו וחתמנו שמנו פה], יום רביעי בש״ק ע״א לחדש אדר, ש׳ ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ [תהלים לד 19], לפ״ק, פה העירה גריס יע״א. והכל אמת ויציב שו״ב [־־שריר ובריר] וקיים [לנשברי = תקצ׳׳ב כלומר שנת 1832].

שלום בר ישועה ה״ן אדהאן ס״ט, משה בן יוסף ה״ן משלם. הנפק שטרא דא קדמנא, אלן סהדייא דחתימן לתתא דהא כל חתימי, סהדייא []ין דחתימי הכא. ומ[ד]אברר לנא דדא הוא חתימת ידייהו דסהדייא אלין – אישרנוהי וקיימנוהי לכ״ד כדחזי [=הנפק שטר זה לפנינו, אלה הם העדים החתומים מטה, שזה כל החתומים, העדים החתומים כאן. ומשהתברר לנו שזו היא חתימת ידיהם של העדים הללו, אישרנו וקיימנו אותן לכל דבר כראוי].

וחש״פ [־־וחתמנו שמנו פה], תמ״ת [=תרי מגו תלת], ביום ד׳ בש׳׳ק ע״א לחדש אייר שנת למען תצדק [בדבריך] לפ״ק, וקיים. ע״ה מימון אדהאן.

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

שער שישימשא בערב 0002

למען תבין אודותי בטיטו״אן אודיעך כי בהיותי בגיבר״אלטאר כל מעשי היו עם אנשי הצבא ודבר לא היה לי עם היהודים. על כן לא יכלתי לשקוד בבית־הכנסת, אם כי הלכתי פעמים או שלש, וגם הייתי לילה אחד בבית ראש  ישיבתם (הנקרא ר׳ יהודה הלוי והוא מעיר טיטואן) ללמוד. אחרי כן הוגד לי, כי הרב הזה ברוח שפתיו ימית רשע אם יאבה. שאלתי: ׳אם היתה כזאת?׳ ויאמר: ׳לא, כי ירא ממעמד המשפט׳. ׳ובמה תדעו כחו ?׳ (אמרתי). וזאת שנית ספרו לי כי בעודנו בארץ מולדתו, איש יהודי שוקד על דלתות בית־הכנסת בבקר בבקר ושומר מזוזות פתחי מדרשים יום יום השכם והערב, המיר לדת הערביאים, והרב קנה כל צדקותיו אשר עשה בהיותו יהודי בכסף מלא. יאמרו לר׳ יהודה׳, אז עניתי, ׳הנה איש איטא״ליאה בא וימכור לו מ״ברוך הבא״ (הוא יום המילה) עד ״ברוך דין האמת״ (הוא יום הקבורה)׳. לא הכירו כי מצחק הייתי בם ויחשבוני לנצרי או אפיקורוס. נשמעו בטיטו״אן כל הקורות האלה. האנשים חשבו כי אפי­קורוס הוא בריה משונה, ונפשם שוקקה לראותי כאשר הוגד לי. תשוקתם זאת האיצתני ללכת לטיטו״אן, אולי יהפך סכלותם לטובתי. ויהי כאשר באתי לרחוב היהודים ותהום  כל העיר עלי ויאמרו: ׳הזה אפיקורוס!׳ אותו היום ערב שבת היה, וכאיש אפרים בגבעה אין איש מאסף אותי הביתה. הכרת פניהם ענתה בם כי דלים הם, ואקרא בקול גדול: ׳מי האיש הנותן לי מקום ללון, כפלים יהיה שכרו-רק ברחוב אל אלין׳. הדלות גבר את היראה. ויען איש מהם ויאמר: ׳ולמה תעמוד בחוץ? אני אבקש לך מנוח אשר ייטב לך. ויביאני אל בית איש אחד וישבתי עמו.

הלכתי עם בן בעל הבית לקנות לי מנעלים. ויהי בדרך בא ערבי והכני על קדקדי. כן דרכם דרך בזיון חם לבי בקרבי ותכה מכעש עיני וקול דמי נקמתי צועקים אלי מן הכלימה,  אך החרשתי ואתאפק, כי בגדי יהודי מתג ורסן היו לי עדיי לבלום. וכל פוצה פה נושא את נפשו בכפו. – הירוע בלהקת חכמים ברזל בברזל יחד? התונף חרב איש ברעהו? הלא האולת חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, ותגרה איש באיש, ממלכה בממלכה. הוי חרב קנאת הדת! עד אן לא תשקוטי? האספי אל תערך, הרגעי ודומי!

אמרתי להביאני אל בית הרב הגדול, הוא היה תלמיד ר׳ יהודה הלוי הנזכר. ואקרב אליו ברוח חזק ובטוב פנים ואומר: ׳ברוך המקום שזכני לברכו ברכת משנה: שהחייני לראות פני איש גדול לא ראיתי עד הנה, ושחלק מחכמתו ליראיו׳. ואז פשטתי בגדי אפ״ריקא והראיתי תחתיהם בגדי אירו״פא. ואוסיף ואומר: ׳אם לא תאמין לדברי, תאמין לאשר יראו עיניך, מבלי לבוש כדרך יושבי הארץ על מי אוכל להשען? אחרי הושיב אלהים אותך על כס ההוראה והחכמה, מי לנו גדול ממך?׳ פני האיש כפני חמה, ובפה מתוק מדבש השיב לי: ׳ילך אדני לביתו לשלום, וטרם בא החרפה אשלח אליו חליפות בגדים׳, וכן עשה. עודני מדבר עמו ואיש בא לקרוא לי בשם משנה פקיד ויני״דיג, ואסוב מאצל הרב אל מול המשנה: גם האיש הזה יפה עינים וטוב ראי. וארא אחרי כן כי היהודים  רובם לבנים ויפים ומעוטם שזופי שמש, והערביאים בהפך. כבואי אליו אמר לי: ׳משנה פקיד ויני״דיג אני, לא רבים יחכמו בעיר הזאת במכתב ספרדי, ויודעיו מתפארים בו וייראו לחלל תפארתם בלמדם אחרים, וקנאתם תמעיט חכמה.

על כן שמחתי לקראת בואך, כי אנה ה׳ לידי איש כלבבי  אשר יוכל לכתוב בעבורי עד תלמד לאחי המכתב. ועקב מלאכתך כסף תשקול, ואקד אפים ואומר: ׳אנכי אעשה כדבריך.

בערב ישבתי לאכול לחם עם בעל הבית. בקשתי דרך לבחון את האיש ולדעת שרעפיו עלי, גם הוא מהבאים מגיבר״אלטאר היה: שם למד לעלג בלשון אינג״ליש ומתחכם בה. שבע הללתיהו כי כביר מצאה ידו בזמן קצר. אחר זאת כמדבר לפי תומי הודעתיו כחי בדברים הרבה והרימותי ידי על העליונה, ואז הפליא על חכמתי.-ביום השבת בצאתנו מבית־הכנסת נשאול נשאל מאחורי על מעשי ועל דברי, ורוחו מלא מדברי אמש השיאני על גפי מרומי המעלות. – במוצאי שבת החכם וחזן בית הכנסת השיבוני טרם אצא ויאמרו לי: ייעמד נא אדני פה עמנו, אל יהי נחפז ללכת, נמתיק סוד יחדו בבית אלהים׳. עמדתי. העם העומד בעזרה לצאת שב לאחור, וכלם פערו פיהם לדברי. בחנוני באמונתי, נסוני בחכמתי; ותשובתי מה היו? להביא עצות מרחוק, להפליג בראשית הלמודיות, לכונן פסוק על הקדמה או לשתת הקדמה בפסוק. פעם אפ״לאטון באר דברי משה, פעם נמצאים בדברי סוק״ראט! והכל הוכחתי בדברי חכמים וחידותם ובמליצה צחה ונכונה. האנשים כי לא ראו מאורות כאלה מימיהם, חדשים לא שערום, משפטים בל ידעום, תמהו ונבהלו ונחפזו להשיב לי כאיש אחד בלב אחד: ׳עתה ידענו כי ברוב אולתם שגו הדוברים רע על נפשך, ואנחנו ננער חצננו לכלות כל תלונות בני ישראל מעליך, וביום מחר תבא לישיבתנו׳. וילכו לאהליהם שבעי רצון  ושמחות. בבקר הלכתי לישיבת הרב אל מקום אשר היו שם גם המה, ויכבדוני מאד. לומדים היו בתלמוד במסכת בבא קמא, למדתי עמהם כדרכם, ואחר הוריתי להם כי גם דעת התלמוד תלויה בדעת הלשון על מכוניה, ואתן עדי מממקור ההלכה אשר לפניהם: השור והבור והמבעה. רב אמר ׳מבעה׳  שנאמר ׳נבעו מצפוניו׳ ושמואל אמר ׳בועה׳ שנאמר ׳אם תבעיון, בעיו, כי המחלוקת יסודתה בהבין כה אבני הבנין. ארבעה עשר יום שקדתי על דלתות הישיבה ובכל יום השמעתים חדשות, עד כי נדרשתי לאשר שאלתי בלבי, למען דרוש. ויהי כמשיב ידי עניתי, כי המשא כבד יכבד ממני. ויהי כדברם אלי יום יום עד התחננם אלי הדיחוני בחלק שפתיהם — ואבעיר תשוקתם לשמוע אותי ביום שבת. כן התעמר כי הזמן הנוכל: הורק מכלי אל כלי, פעם שמטני בפחת הפחדים, פעם משכני בתקות התקוה וידיו עצבוני ויעשוני. ענין הדרושים וכל חפציהם תשמענו בשער הבא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר