צור שהחיני [רבי דוד בוזגלו] ליאור אלמליח

https://youtu.be/ETFdqFDI0mw
أيلي حياني، أسباب امحاني
اعيونو في اعيانـــــــــــــــي
البركي اسباني، البركي اهواني
درتو فاسناني، امشا و خلاني
خلاني انّاني، أيلي حياني
…أيلي حياني، أيلي حياني

مصاب انشوفو حتى في امنامي
يا اللي تعرفو بلغ لو سلامي
الناس لاموني، اعلاش كنحبو
زادو لاموني، كِرضيت ابغُلبو
يا داك الغادي، قولّو إلى اجبرتيه
لا زلت انّادي، و ديما مستنيه
أيلي حياني، أيلي حياني

يا ربي فقريب، تكمل ارجايا
و يكون احبيبي كاعد احدايا
و الى ما جاني، أنا نمشي لو
غير ننظر فيه، بلا ما انّادي لو
اللي حب البركي، يصبر لجروحو
اللي حب البركي، يسمح بروحو
أيلي حياني، أيلي حياني

*****
كلمات أحمد الطيب لعلج
لحن و غناء محمد افويتح
أغنية تعود إلى نهاية الخمسينات

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

ו. לשון

השכבות הלשוניות ׳הגדה די היטליר׳ כתובה בלשון הערבית־היהודית המשתקפת בשרח להגדה של פסח. לפיכך הערבית־היהודית (הכתובה והמדוברת) היא המצע הראשי ליתר המרכיבים הלשוניים בחיבור, ולצדה קיימים בו עוד שלושה מרכיבים לשוניים: הלשון הערבית המדוברת, השפה הצרפתית והמרכיב העברי. התמהיל העשיר של הערבית של השרח עם שלושת המרכיבים האחרים הופך את ההגדה לתעודה לשונית מעניינת.

המרכיב הלשוני הפעיל בחיבור – לבד מלשון השרח – הוא הערבית המדוברת, שהיא חוליית הקישור המרכזית בין לשון הטקסט – הארכאית יחסית – לבין הסיפר המודרני. הפער בין הלשון הכתובה ללשון ה׳גבוהה׳ מורגש למשל במעברים האיריומטיים: חלף מילות השרה ׳זמיע למהדאז יזי ויעייד פסח׳(כל דצריך ייתי ויפסח) נכתב ב׳הגדה די היטליר׳: ׳זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר׳(כל דצריך ברעדה בורח [שורה 7]), משפט המוזג את הדיבור העממי בתבניות הלשון המסורתית. דוגמה נוספת: הפסוק ׳וייאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גירשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם׳(שמות יב, לט), המובא בהגדה של פסח, מתורגם גם הוא בלשון מעורבת, לשון השרח ולשון הדיבור: ׳וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי. / חין טררדוהום מן מאצאר ומא קדרוס יתקבו. / וחתא לא צום לא מן עמלו אילהום׳(ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי. / כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב [את הבצק] / וגם צום לא עשו להם [שורות 384-382]). מורכבות זו, הניכרת למעשה לכל אורכו של החיבור, הופכת אותו לטקסט בן כלאיים במובהק.

רוב המידע הראלי בחיבור, שעיקרו שמות ומושגים הקשורים במישרין למלחמה, שאוב מן הצרפתית, שהייתה לשון מדוברת וכן לשון העיתונות בסביבתו של המחבר. אביא לכך כמה דוגמאות: מינוח פוליטי: ׳ליסתאתו דו זויף׳(le statut des juifs, תקנון היהודים [שורות 1357,341,340), ׳לגוליסת׳ (les Gaullistes, הגוליסטים [שורות 394, 1408); מינוח צבאי: ׳לא רואיאל איר פורץ׳(la Royal Air Force, חיל האוויר המלכותי [שורות 299,296,66 ועוד]); ׳לבומבארדמאן׳(les bombardements, ההפגזות [שורה 1265); מינוח ייחודי למלחמה: ׳כאמפ דלא כונסתראסיון׳(camp de la concentration, מחנה ריכוז [שורה 181[); שמות מקומות: ׳סתאלינגראד׳(Stalingrad [שורות 1247,102), ׳בירלין׳(Berlin [שורות 182, 279, 288 ועוד]); שמות מנהיגים ומצביאים: ׳שורשיל׳(Churchill [שורות 197,107,49]), ׳רומיל׳(Rommel [שורות 1143,137).

עד כמה הייתה הצרפתית לשון דומיננטית בחיי היומיום של המחבר ובסביבתו אפשר ללמוד משכיחותם של שמות עצם כלליים, שאינם נוגעים דווקא למלחמת העולם השנייה, כגון: ׳דיסכור׳(discourse, נאום 1שורה 46]), ׳מוסיו׳(monsieur, אדון [שורות 46, 49, 116]), ׳לגיר׳(la guerre, המלחמה [שורה 216]) ועוד רבים. הצרפתית בהגדה כפופה לכללי התחביר של הערבית, ולכן לא ייפלא למצוא שפע ביטויי כלאיים לשוניים, כמו: ׳בלבראצאר׳(JL

brassard +, ברצועת יד [שורה 186]), ׳מן לילת תראנת נוף + trente neuf, מליל שלושים ותשע [שורה 113), ׳לאריסתריכסיון רצ׳למא׳(la restriction + ד, הגבלה של אפלה [שורה 1413). הוא הדין בתצורת שמות מלשונות זרות על דרך הערבית: ׳פלאייצהום׳(המילה הספרדית plaza [צרפתית: place! במשקל הריבוי השבור בערבית ובתוספת הכינוי החבור  [שורות 0343-342, ׳מיתראיית׳ (סיומת הריבוי הערבי השלם לנקבה  למילה mitrailleuse [שורה 260!) ועוד.

ראוי להעיר גם על כמה מילים שמקורן מלשונות אירופיות אחרות, ושהדובר הכירן כנראה בתיווך הצרפתית, לדוגמה: ׳דאנסינג׳ (dancing, באנגלית [שורה 412]), ׳גלותיי׳(Gauleiters, בגרמנית: מושלי מחוז [שורה 1172), ׳מאכארוני׳(macaroni, באיטלקית [שורה 1380).

במסגרת הלשון הערבית הכתובה בהגדה מזדקרות לעין הקורא כמה מילים שמוצאן בעברית, ואשר שימשו בפי המחבר כחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של הערבית־היהודית. להלן כל הדוגמאות לתופעה זו: ׳גלות׳(שורה 97), ׳דרך ארץ׳(בהוראה השכיחה של דרך ארץ כנימוסין [שורה 200]), ׳מיצאח׳ (מצח ושורה 68]), ׳מזל׳(שורה 134 ), ׳מלאכי חבלה׳(שורה 42), ׳ממזר׳ (בהוראה של קללה וכינוי גנאי [שורות 1130,38), ׳מעשה׳(שורה 37), ׳נס׳ (שורה 89), ׳צום׳(שורה 384). דוגמאות אלה מעידות שהמרכיב העברי זניח מאוד, ואינו חורג מאוצר המילים העברי הבסיסי שהיה שגור בלשונם של דוברי הערבית־היהודית.

חכם                                                              חכם

לינגליז לכייס אס הווא יקול                               אנגליה, חכם, מה הוא אומר

לא רואיאל איר פרץ תכדם בלמעקול                   חיל האוויר המלכותי פועל בחכמה

חתתא נתי קול אילו, סחאל מן רגיפא כא תתכל פפסח 

ואף אתה אמור לו : כמה מצות נאכלות בפסח ?

כל רגיפא בכורא עלא למיצאח                           כל מצה בפצצה על המצח

בלכור צחאח                                                  בפצצות חזקות

רשע                                                             רשע

היטליר דאלם אס הווא יקול                             היטלר – רשע מה הוא אומר ?

לכדמא ולעדאב כללהא אלליהוד                       העבודה והעינויים כולם ליהודים

ליהוד לאייס אילו                                          ליהודים ולא לו

עלא די חבת תכרז רוחו בלגדרא                       ולפי שעמדה רוחו לצאת בזעם

כפר פליהוד                                                 התאכזר ליהודים

חתתא טאליאן כא יגזז סנאנו ויקול אילו             גם איטליה תקהה את שיניו ותאמר לו

פלאליבי ולךאפריך תקאדתלי לעדדא                בלוב ובאפריקה אזלה לי התחמושת

אילי ולאייס אילו                                           לי ולא לו

ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז                   ואילו לא הלכתי בעקבותיך, לא היינו שנינו נלכדים

תם                                                              תם

לאמיריך למליח אס הווא יקול, אס האדא            אמריקה – טוב, מה הוא אומר, מה זאת

ותקול אילו, גיר ברופלאניס                             ואמרה אליו : רק במטוסינו

נפככו דונייא כאמלא, מייד לעדו                       נציל את העולם כולו מיד הצורר

ושאינו יודע                                                   ושאינו יודע

ומוסוליני די מא יליקס להדרא                          ומוסוליני שאינו ראוי לדבר עליו ?

נתי תבדא אילו. פחאל מא קאל לפסוק                את פתח לו, שנאמר

לחצלא דליתיופי ותונס לעזיז                            בהילכדותן של אתיופיה ותוניסיה היקרה

עמל אללאה נס וזאס לינגליז                            ויעש אלהים נס ויבא את האנגלים

כררזהום מטריק מאצאר                                  ויוציאם מארץ מצרים

ומותגומרי תבבעהום הלא חצצאר                     ומונטגומרי רדף אחריהם ללא מצור

יקדר מן ראץ שהר                                         יכול מראש חודש

יתעללם הווא והיטליר סריך                             ילמד הוא והיטלר השותף

פאס זא לאמיריך אללאפריך                             כאשר באו האמריקנים לאפריקה

יקדר מן מאזאל נהאר                                     יכול מבעוד יום

תעללם לתקול, פסבבת ליהוד לא מן קולת אילא פסאעא

תלמוד לומר : בעבור היהודים לא אמרתי, אלא בשעה זו ( כלומר מיד )

מן הנא לשבועות נתפככו מן לגלות                מעתה עד שבועות נינצל מן הגלות

הקצידה ב'שיר ידידות'

 המקורות הטקסט והמוסיקה

אברהם אמזלג

פעמים מס' 19 – עמוד 88-112

פרק מספר 1 מתוך המאמר

׳שיר ידידות׳, קובץ שירת הבקשות של יהודי מארוקו,' כולל כ־550 פיוטים המחולקים על פני עשרים פרשיות־השבוע שבין פרשת בראשית לשבת זכור (שלפני פורים). הפיוטים מושרים באחד ממודוסי הנובה האנדאלוסית^: ואת השלב האחרון המסיים כל אחת מסדרות הפיוטים חותם ביצוע של קצידה אחת לפחות מתוך מבחר הקצידות- הבאות בסוף כל פרשה. ׳שיר ידידות׳ כולל 84 קצידות, לפי הפירוט הבא:

פירוט ההפניות הביבליוגראפיות — ראה בסוף המאמר.

הערת המחבר :  הקובץ הופיע בעריכתם של דוד יפלח, חיים אפריאט, חיים בן־עטר ודוד קיים(או קאים, אלקאים. אלקיים, ונדפס במראכש בשנת תרפ״א. שיר ידידות הינו מהדורה משופרת של 'רני ושמחי׳, שהופיע בעריכת יצחק בן יעיס, מוגאדור תרפ״א. 'שיר ידידות׳ גם יצא לאור בארץ. מספרי העמודים המצויינים במאמר זה מתייחסים למהדורת ירושלים תשכ״א.

בעוד שפיוטי ׳שיר ידידות׳ לוקטו ממבחר הפיוט העברי מהמאה ה־9 עד המאה ה־ 19 (תוך מתן עדיפות למשוררי ספרד) הרי הקצידות נכתבו כולן בידי משוררים עבריים במארוקו. משוררים אלה היו אמונים על הקצידה המקומית ודרכי חיבורה, וכדוגמת המשוררים הערביים, הם הרכיבו לחן קיים של קצידה ערבית לטקסט עברי, תוך ציון שם הקצידה הערבית והוראה במגרבית־יהודית: ׳קץ׳ (= במידת, על־פי), ׳קיאץ׳ (= במידת), כלומר, בלחן.

מאמר זה דן בקצידה בתרבות יהודי מארוקו, בתפקידיה, בצורותיה, במוסיקה שלה ובצורת ביצועה בפי זמרים מגרביים ובפי פייטני שירת הבקשות כפי שהיא בישיר ידידותי.

א. הקצידה בקרב יהודי מארוקו

הקצידה היא שיר מגמתי בעל תכלית, ארוך ושקול, עם פתיחה. באשר ל׳תכליתיות׳ יש עניין מיוחד בדברי ר׳ דוד קיים, המובאים בספרו ׳שירי־דודים׳. בראש הקצידה ׳דר מרום ואיום׳, שהוא מכנה אותו ׳פיוט׳, כותב ר׳ דוד:

שירים אלה על נגוני פיוטי הערבים ונקראים לקצאייד מפני שמספרים בהם ענין אחד בכל אחת ואחת. ענין שבחים, או גנות, או חשק וכו׳ ולכן יש בהם שהוא בעל ששה או שבעה או עשרה בתים ר״ל ארוכים. אבל רק על ענין אחד מדבר המשורר גם אנחנו צריכים לחבר רק על ענין אחד בכל פיוט.

כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית," שמקורה בשירה הערבית הג׳אהילית הקדם־אסלאמית, בנויה משני חלקים: חלק ראשון הוא הפתיחה וחלק שני מהווה את עיקר השיר." השם קצידה או ׳קצא׳ (= סיפור) משמש בפי יהודי מארוקו כשם לשירים אירועיים שונים, טראגיים או משמחים.^," המשוררים היהודים במארוקו הכירוה ודאי בצורתה בשירה העברית בספרד," אבל כפי שיתברר להלן, הדוגמה שעמדה לנגד עיניהם היתה הקצידה הברברית הצפון־אפריקאית. תפוצת הקצירה המגרבית בקרב יהודי מארוקו היתה רבה מאוד, מעמדה היה נכבד והיא שימשה כאמצעי־ביטוי לצרכים חילוניים ודתיים כאחד.

האסכולה הצרפתית של חוקרי המוסיקה הערבית בצפון־אפריקה לא פסחה על הקצידה. שוטן (Chottin) תיאר בפרוטרוט את הקצירה במארוקו, גם ארלאנג׳ה (R.D Erlanger)" ( ורואנה   (J. Rouanet  עסקו בקצירה, ולממצאיהם יש השלכה על הקצידה בקרב היהודים. בתוניסיה בוצעה הקצירה כסולו מאולתר על נושאים מלודיים, השאולים מן הנובה שבמסגרתה היא בוצעה. אם לא אולתרה על אותם נושאים מלודיים ממש, הרי לפחות הושרה במודוס של אותה נובה. באלג׳יריה הקצידה היא חלק מן המוסיקה הדתית יותר מאשר החילונית, אם כי היא נפוצה למדי גם בצורתה החילונית. הקצירה כפי ששוטן מתאר אותה על נושאיה, מבניה ולחניה היא המקובלת בקרב יהודי מארוקו.

לדברי שוטן, הקצירה המארוקאית מושפעת מהבֶּרְבֶּרִים, מוּשֶרֶת בערבית המדוברת ומבוססת באופן בלעדי על המשקל הכמותי. במבניה, היא שיר עם פזמון, הנקרא ׳חרבא׳ (=רומח, חנית), ואילו הבית נקרא ׳קסם׳ (= חלק), והוא בנוי מחמש עד ארבע שורות, החרוז נקרא ׳שטר׳, שני החרוזים הראשונים נקראים ׳פראס׳ (= מצע) והשלישי נקרא ׳ג׳טא׳ (= כיסוי). הבית האחרון יש לו שתי סגולות, ספרותית ומוסיקאלית: הוא מסכם את הנושא ומכיל את שם המשורר והוא מהווה שיא מוסיקאלי על־ידי ה׳תצריף׳. לא לשוא זכה הבית האחרון לשמות שונים:(1) ׳אזרב׳ (=החשה), כאשר הקצירה פולמוסית סאטירית; (2) ׳סרחא׳ (־׳המפורשת׳, נושא האהבה) או בהקטנה ׳סוירחא׳, כאשר האהבה היא מושא הקצירה: (3) ׳דרידכא׳ הוא שמו של הבית האחרון בכמה אזורים (כמו תפילאלת וסקורה).

מתוך סוגי הקצידות המוכרים נמנה שישה:

• – ׳מקצור אזנאח׳ (= שבור הכנפיים) — קצידת אהבה הפותחת בדרך־כלל במילים ׳והווא יא וודי׳ (= ובכן ידידי).
• – ׳משלוך׳ (=שרוט, פשוט־עור) — קצידה סאטירית.

3 – ׳סוסי׳ מאזור הסוס במארוקו.

4 – ׳משרגי׳ (= מזרחי) — קצירה בעלת התכוונויות דתיות.

5 – ׳בורג׳ל׳ (=בעל הרגל) — קצידה בעלת איפיונים מלודיים מיוחדים.

6 – ׳גומחי׳ (= סואן, נמרץ) — במשקל 5/8

אחדים משמות מחברי הקצידות שמזכיר שוטן עודם נישאים בפי פייטנים יוצאי מארוקו, בהם: מפאס — שיח׳ אלגראבלי, אל חאג׳ אידריס בן־עלי, המכונה ׳אל חנס׳ (הנחש) אולי בשל הסאטירה שבקצידות שלו: מהעיר סלא — שלוח וחמדוק. שוטן גם מזכיר מחברים אחרים שפעלו בשנות ה־20 עד ה־40, בהם: סי (מר) אלמדרבי (הרפד), שחיבר למעלה מעשרים קצידות אהבה, סי מוחמד בן־עלי, עבד אלקדור אלעלאמי, הנודע בקרב יהודי מארוקו, מוחמד בן־סלימן ואחמד אלגראבלי." אולם רוב הקצידות הן אנונימיות. גם קצידות רבות מאת משוררים ומלחינים בני המאות הקודמות נעשו לנחלת הכלל, וכבר אין זוכרים את ה׳שיח׳ים׳^,׳ שחיברו אותן.

הערות המחבר – אחת הקצידות הידועות ביותר של אחמד אלגראבלי, היא ׳אל־ח'אדם ולחורייא׳ (השפחה והמשוחררת), עוסקת במריבה בין שתי נשים, גבירה (לבנה) ושפחתה (כושית). הקלטה של הקצירה הזאת מצויה בארכיון ההקלטות שלי.

גם ׳מואיזו׳ — משה עטייא, אמן הקצירה המגרבית (איש קריית אתא), שהפיץ עשרות קאסטות של קצידות מגרביות. מכנה עצמו ׳שיך מואיזו׳, ר׳ חיים שושנה מביא ב׳אעירה שחר׳ 12 תמונות של פייטנים. וביניהן תמונת ר׳ דוד יפלח. ומתחתה כתוב: ׳שיך דוד יפלח ז"ל׳. כתב־היד המכיל את הקצידות של ר׳ דוד יפלח נמצא ברשותו של מר עיוש מויאל מנתניה.

הקצידות היהודיות נכתבו במגרבית־יהודית באותיות עבריות, הופצו במארוקו בחוברות דקות, בהוצאת האחים חדידא ובהוצאת ר׳ יוסף לוגאסי שהעתיק את עיסוקו כמו״ל מקאזאבלאנקה לירושלים.